עין יעקב - עירובין כ-כב | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו מסכת עירובין, פרק חמישי,

דף נג' עמוד ב', אות כ'.

רבי אבאו, כי הווה משתאה בלשון חכמה, הווה אמר אחי.

אטריגו לפחמין,

ארקיעו לזהבין ועשו לי מגידי בעלתה.

אז רשי אומר,

אבעירו את הפחמים להיות אדומים כמו אתרוג

ושיתחו את הגחלים הלוחשות על פי עקירה כדי שנוכל להתחמם כנגדן.

ארקיעו לשון שיתחו כמו רקיע לזהבין,

כי גחלים הלוחשות,

כמו שהם בצבע אדום, הם דומים למעלה לזהב.

יש זהב צהוב ויש זהב אדום.

אדום. אדום. זהב יקר יותר, נכון?

זהב של רוסיה.

ככה אומרים, או יותר זול.

נו, הזהב אדום, זה הזהב היקר יותר.

24 אם אני לא טועה.

לא מבין בזה.

כן, צריך לשאול בן מקצוע.

איכא דאמרי ויעשו לי בהן שני מגידי בעלתה, אמרו לרבנן, לרבי אבאו,

הצפינינו היכן רבי אלעאי צפון?

איפה רבי אלעאי מתחבא?

למה?

כי לא היו יודעים התלמידים היכן הוא,

והיו רוצים לשאול אותו.

כל מיני שאלות, כל מיני דברים, לא יודעים, מתחבא מהם.

אמר להוא אלץ בנערה אהרונית, אחורנית, עירנית,

והעני ריתו.

כן, אלץ בנערה, סמך הלילה

בנערה אהרונית, ועכשיו הוא ישן.

אמרה לה, אהרונית בת כהן.

אחורנית מתה אשתו הראשונה, וזו אחרונית.

דהיינו, הוא כנראה שמצא שוב בפעם הנוספת את זיווגו,

כדת משה וישראל, מה שנקרא, בקדושה וטהרה,

ולכן כתוב, ושימח את אשתו אשר לקח.

אז הוא היה יושב, ומה?

ומשמח את אשתו.

וזה נקרא אהרונית,

פסיק,

אחורנית.

אהרונית בת כהן.

ואחורנית, הכוונה לאשתו הראשונה שנפטרה ממנו.

עירנית,

היא גם בעלת מידות מיוחדות,

שהייתה חריפה כאדם ער,

והן עירתו ולא היה יכול לישון, לא הייתה נותנת לו לישון.

כל הזמן, אין זמן, לשבת ולעסוק בתורה, עוד מצוות, עוד דמות חסדים, עוד תורה, עוד תורה, עוד תורה.

ואמר אלה, אישה ואמר אלה מסכתה.

הוא עסוק במסכת, לא מדובר ב...

אמרו לה לרבי אללה יצפיננו, היכן רבי אבהו צפון? אמר לה נתייעץ במכתיר והנגיב למפי בושת.

אז כן, הכל פה במוסתר,

מה שנקרא, כל מה שאנחנו אומרים,

כי אין רמזים,

כי אין דברים שהם מוסתרים ובלעים בפנים.

ואמר רבי יהושע בן חנן ימי, אמי לא ניצחני אדם אלא אישה,

תינוק

ותינוקת.

אישה, מהי היא?

פעם אחת נטרחתי אצל אכסניה אחת, ועשתה לי פולין,

פולין או פולין,

פעם ראשונה סעדתי ולא שיערתי כלום. אכל הכל, נהנה מהארוחה.

שנייה סעדתי ולא שיערתי כלום. שלישית, קדיחתו במלח,

כיוון שהטעמתי, משכתי ידי ממנו.

אבל יותר מדי מלוח, גם לא טוב, עושה סכרת.

גם יותר מדי מלח.

אז יראת שהוא אוכל יותר מדי ולא משאיר שום דבר בצלחת, ודרכו של מה?

של ירא שמיים, של תלמיד חכם לשייר משהו ממעכלו,

כן?

וזה מה שאנחנו אומרים בברכת המזון, ומה שהותר הוא יהיה לברכה,

והוא כל כך טעים, שהוא אכל את כל הפול הזה.

אז בפעם ראשונה סעדתי, אני אחנך אותו,

שמה לו הרבה מלח באוכל.

לא טעים, מלוח מדי.

אתה אוכל מלוח, מלוח, מלוח, מה קורה על הלשון?

מתחילים להתעורר כל הפצעים.

ואז הלשון מתחילה, אוה,

להרגיש בוערת.

מה, אומרת הגמרא, משכתי ידי עמנו. אמרה לי רבי, מפניהם משכתי ידך עמנו? מה, היום לאוכל לא טעים?

אמרתי לה כבר, סעדתי מבעוד יום.

אמרה לי, היה לך למשוך ידך מן הפת.

למה אכלת יותר מדי לחם?

היית צריך למשוך ידך מהפת, לא לאכול הרבה לחם.

ואז היית גומר את כל התבשיל.

מה אתה אומר לי, אכלת היום?

זה תשובה זה?

אמרה לי רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונה?

אולי לא, בגלל שלא שיערת, מה שאמרנו? כן.

נו, מה שאותרנו יהיה לברכה?

ונראה את זה. ולא כך אמרו חכמים, היא מוכיחה אותו,

אין משיירין פאה באלפס, אבל משיירין פאה בקערה?

בסיר עצמו לא משיירין, אבל בקערה עצמה, בצלחת, כן משיירין.

אז זו הייתה תוכחת גלויה, מה שנקרא שרבי חטף

בומבה.

ממי התוכחה?

מאישה.

שפית, בשלנית.

נתנה לו תוכחה?

יפה מאוד.

תינוקת.

מה היא?

אז הוא אמר, על כמה אנשים שלא ניצחו אותו, שום אדם לא ניצח אותו, חוץ מאישה,

תינוק ותינוקת.

אז עכשיו, מה זה תינוקת?

תינוקת, תינוקת אותו דבר, לכן הגמרא מתמקד תינוקת.

מה היא? פעם אחת, אומרת הגמרא, הייתי מהלך בשדה.

בדרך בשדה. והייתה דרך עוברת בשדה,

מה שנקרא שביל,

והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת,

רבי, לאו שדהו?

מה, זה לא שדה?

אמרתי לה, לא, בדרך כבושה אני מהלך.

שאל אותו, מה אתה עושה פה?

זה לא שדה?

מותר ללכת פה?

זה רשות הרבים? הוא אומר, לא, אני הולך בדרך כבושה. מה זה דרך כבושה?

דרך שמהלכים ברבים כבר, כמו קיצור דרך שעשו בתוך חצר של מישהו.

אמרה לי ליסטים שכמוך כבשו ה...

מי כבש את הדרך הזו? אתה, כמו ליסטים, כמו גנבים.

גנבים, ליסטים, גנבים שכמוך כבשו את הדרך הזאת.

למה? הדרך הזו היא לא דרך מקורית.

זה לא מוכר בטאבו של העירייה,

שיש פה מסלול של דרך שסיכמו עם בעל השדה.

אז מה אתה מהלך פה?

לכן מוכיחה אותו, אומרת לו, ליסטים שכמוך כבר כבשוה.

אומרת הגמרא, תינוק מהו,

ממשיכה,

פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק אחד שהיה יושב על פרש הדרכים.

אמרתי לו, בני, באיזה דרך נלך לעיר?

איזה דרך כדאי ללכת? איפה יותר קצר?

אמר לי, זו ארוכה,

זו ארוכה וקצרה,

וזו קצרה וארוכה.

אבל יש פה שתי דרכים, תראו איזה חכמים היו הילדים של פעם, התינוקות של פעם,

נקראים ילדים.

זו ארוכה וקצרה, וזו קצרה וארוכה.

סיבך אותו.

עכשיו צריך לפענח את החידה.

זה כמו היום,

הביאו את זה אומנם מהעולם, כן?

היום עשו את זה כבר אפילו לציבור החרדי, במירכאות אני קורא לזה.

חדרי בריחה זה נקרא, אתה מכיר?

יש לאנשים הרבה זמן,

מסכנים, אין להם זמן ללמוד תורה, ואין להם זמן זה,

ומסכנים, קשה להם גם לחשוב.

אז מה הם, הם הולכים לחשוב במקומות אחרים.

אז מכניסים אותם לתוך בית כזה, שיש שם חדר,

והחדר הזה נותנים לך מה שנקרא בריחה.

עכשיו עשו את זה אינטודתי.

נו, במקום לעשות חדרי בריחה, כמו שבחוץ לארץ, שהיו עושים כל מיני מכשפות ודמויות וקולות מפחידים וכולי,

אז עושים לך, עכשיו יש לך משימה, לדוגמה, אני יודע מה? גלה את המטמון.

סתם דוגמה אני זורק.

לא שהייתי שם, כן? סיפרו לי.

ואתה אמור לעשות, להזיז את התמונה, לבדוק מאיפה יש פתח,

ומפתח לפתח אתה עובר מחדר לחדר, ופה ושם, וכל פעולה שאתה עושה צוברת לך נקודות, ואז בסוף אתה מגיע לזה.

ואם לא, יש איזה קול, מישהו שרואה אותך דרך המצלמה ועוזר לך.

הוא גם אומר לך איך להמשיך, מה פה, אם אתה מתקשה יותר מדי.

אתה צריך להבין דבר מתוך דבר. זאת אומרת, מפתחים לאנשים,

הסתומים, נקרא לזה, את הבנת הנקרא.

אז עכשיו לקחו את זה כמה כאלה שקוראים לעצמם חרדים, עשו את זה עם זה של שלמה המלך.

תודה רבה לכם.

שלמה המלך לא ביקש שיעשו חדרי בריחה.

הוא ביקש שילמדו בספר קהלת, הוא ביקש שילמדו מתורתו,

הוא ביקש שילמדו בנביאים הכתובים, בגמרא.

זה מה שמחכים את הבן אדם, לא חדרי בריחה.

לא ראינו שסין,

שהגיעו לפה, התלהבו מהחדרי בריחה. ראינו שהם התלהבו מהדפי גמרא של עמי פונוביץ',

ואמרו, או,

מזה אנחנו מבינים שעם ישראל חכם.

מזה אנחנו מבינים את עם ישראל, איזה מחודד הוא, איזה משכיל הוא.

לא התלהבו מכל השטויות האלה שמנסים לדמות את עצמם לאותם טינופות בחוץ לארץ, לאותם גויים,

כביכול, שמה,

אז זה למי עושים? השם ישמור ויציל, לאנשים מסכנים, לאנשים משועממים, עושים להם את זה.

כביכול לפתח אותם, מה לפתח אותם?

שב תלמד איתו דף היומי, תאמין לי, הוא יתפתח יותר טוב.

תאמין לי, הוא ייראה יותר טוב.

אתמול ישבתי מ-10 עד 11.5 עם הבן שלי ללמוד, איזה נחת.

אתה רואה אותו פרק שלם במסכת שבת, שולף לך.

אז אמרתי, שיהיה לך עוד יותר קל, שתזכור את זה עוד יותר טוב, אני אעשה לך את הכול בטבלאות.

הוא כל כך נהנה מזה, לקח את זה היום לרב שלו. אמר, תראה מה אבא שלי עשה.

הרב שלו ראה ככה שעשיתי כל כך יפה, כי הוא עשה את זה בשאלה ותשובה, היה יותר קשה לילדים לזכור.

הוא ראה שעשיתי את זה בטבלה, כל כך יפה מה הוא עשה?

הוא הלך, העתיק את זה לתלמידים.

ואמר, תעשו ככה, תעשו ככה.

הם כל הכיתה בזכות זה?

זה לא בזכותנו, כן? בזכות הקדוש ברוך הוא.

על כל הכיתה בזכות זה עכשיו יכולה להוציא 100 במבחן, יכול להיות שזה יקל עליהם.

למה ככה צורת הלימוד חודרת יותר פנימה, חודרת יותר בקלות

לראש של הילד?

אז זה מה שאמרו חז״ל, הציבי לך ציונים.

אדם צריך לעשות ציונים, סימנים.

אם פה דף זה ככה וככה, זה ככה, הסימן הזה והזה, הדף הזה רמז לככה.

פה באמצע עמוד זה ככה.

למה? כדי שיזכור את מה שהוא יושב ועוסק בתורה.

לא רק איזה שהוא יכל להגיד אחר כך דף זה, דף זה, דף זה, הוא בקיא, הוא בקיא. מה בקיא?

איזה בקיא? מה בקיא?

מה עם המידות שלו? מה עם הדרך הארץ שלו? זה לא העיקר להיות בקיא.

גאונים יש גם באומות העולם.

אנחנו צריכים עבדי השם אמיתיים, זה מה שאנחנו צריכים.

אז לכן כל השטויות האלו והעבלים, להעביר את הזמן לאדם, בטלה.

האדם נכנס לשם, לא יודע כמה זה עולה,

אז הוא כמה שעות מעביר שם, אוי יופי, אוי, העביר עוד יום, העביר עוד יום. זה עצת היצר.

זה עצת היצר הרע, זה לא עצת היצר הטוב. יצר הטוב אומר שאוהב תעסוק בתורה.

תמית את עצמך. עכשיו חורף, אמרנו, הרב פלאג'י

כותב בספר שלו שבימי החורף צריך להוסיף עוד יותר בלימוד תורה מאשר בקיץ. בקיץ יש צירוץ חם,

אני מזיע, קשה לי, אני עייף,

כי היום ארוך יותר.

אבל בחורף מה? כולם גמרו את העבודה מוקדם,

התקלחו, הגיעו, בואו לבית הכנסת, בואו לבית המדרש, תשב, תלמד, תספיק.

אה, השתבח שמולד.

תוך מספר חודשים, עוד מסכת, הנה עוד מסכת, עוד מסכת,

עוד רמב״ם, עוד משנה, עוד הלכה.

בסופו של דבר אדם יצא אחרי מה עשרים שנה עם המון המון עגלות של תורה, מזווד ומעשים טובים.

וכן להפך.

אם היה טיפש, הגיע הביתה,

השם ישמור ויצין.

הלאה.

אמר לי, זו ארוכה וזו קצרה, זו קצרה וזו ארוכה.

אז בואו נראה מה מבאר רש״י. זו ארוכה וקצרה,

כוונת התינוק הייתה ככה, ודאי כך.

היה כדמסיק דזו קצרה שמקצר בדרך, אבל היא ארוכה למצוא מבוא העיר

לעם מפני גינות ופרדסים המקיפים את העיר.

וזו ארוכה

שמאריך בדרך וקצרה, שמוצא מבוא העיר, פנוי להיכנס.

זאת אומרת,

דרך אחת, אם היא קצרה,

אבל בסוף יש לך את הסיבוכים של כל הגינות והפרדסים,

עד שתגיע בסופו של דבר למעל העיר.

אבל דרך אחת, מה היא?

ארוכה,

אבל בסוף היא קצרה, בכניסה, ישר אתה פוגש את הבית

שאתה רוצה, את הכתובת שאתה מבקש.

זה כמו אדם מהמפה,

מסתכל או מתמונה, אומר, אני אלך מפה, אקצר שם, אעשה ככה, ככה, נגמר.

בפועל שהוא מגיע לשם, הוא מסתבך עוד יותר ועוד יותר.

הייתי הולך מדרך המלך, מה הלכתי בדרך הזאת?

אז לכן הוא שואל אותו, בני, באיזה דרך נלך לעיר? אמר לו, זו ארוכה וקצרה, וזו קצרה וארוכה. והלכתי בקצרה וארוכה.

כיוון שהגעתי לעיר, היו מקיפות להגנות ופרדסים, והסתבך.

רבי,

חזרתי לאחוריי,

חזר בחזרה אחורה.

אמרתי לו, בני, לא כך אמרת לי?

זו קצרה?

חזר בחזרה לתינוק, לא אמרת לי שזו קצרה?

אמר לי, רבי, לא כך אמרתי לך, אלא קצרה וארוכה.

זה מה שהתכוונתי להגיד לך.

מיד לקח אותו רבי ונשק אותו על ראשו.

נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו, אשריכם ישראל שכולכם חכמים אתם מגדוליכם ועד קטנכם.

תראה, אפילו ילד קטן כזה, איזה חוכמה הייתה לו.

כך אפילו עשה המן הרשע.

המן הרשע

אמר

לילד, פסוק לי פסוקך.

ואז הוא הביא לו שם איזה פסוק מהנביא,

שמאז שהוא מדבר על מה?

על שמחתו של מה? של רשע בהתחלה, אבל בסופו רב אמר.

אז אנחנו רואים לכל אורך הדרך, ויש עוד מעשיות כאלו,

לכל אורך ההיסטוריה של העם היהודי אנחנו רואים שמה?

וראה זה פלא, שהיו מתייעצים אפילו בילדים הקטנים.

למה הם זכים וטהורים?

לכן הגדיר אותם רבי, כולכם חכמים אתם מגדולכם ועד קטנכם.

רבי יוסי אגליל יהווק אזיל באוחה, אשכחה לברוריה.

רבי יוסי אגלילי, מהלך בדרך, פגש את מי?

את אשתו של רבי מאיר בוריה.

אמר לה, באיזו דרך נלך לעיר לוד?

אמרה לה, גלילי שותה.

רבי יוסי אגלילי.

אז לא רוצה להגיד לו, רבי יוסי שותה,

אלא אמר לו, גלילי שותה.

לא כך אמרו חכמים, אל תרבה שיחה עם האישה?

היה לך לומר באיזו ללוד.

לא באיזו דרך נלך לעיר לוד.

יותר מדי מילים.

מה, לא חבל על המילים שלך?

באיזו ללוד.

נגמר.

שתי מילים, או שלושה, תלוי באיזו.

נגמר הסיפור.

תראו מה זה, אפילו נשות עם ישראל, איך הן כל כך היו, מה?

מקפידות והכול בקדושה וטהרה.

אה, רבי יוסי אגלילי, מה את חושדת בו?

לא, התשובה היא,

חבל לבזבז את המילים המיותרות, על מה? על דברי הבל וריק.

אמרנו

שאדם נקצב לו,

שהוא ירד לעולם מכסה של מילים שהוא ידבר.

כך אומרת הגמרא.

כל זה במה? במילה דה-עלמא, בסתם דיבורים.

לכן אדם שיושב ומעביר את הזמן בכל מיני דיבורים, מקצר את ימיו ושנותיו. למה?

יש לו קצבה של נגיד מיליון מילים, או מיליארד מילים,

ואם נגמרו המיליארד מילים, צריך להחזיר ציוד.

אז יכול להיות שמשהו יסיים את כל המיליארד בתוך כמה זמן,

ובתוך כמה שנים נגמר הסיפור.

אומרת הגמרא, כל זה במילי דה-עלמא,

אבל במילי דשמיא, או דברי תורה, מאריכין לו ימיו ושנותיו.

שמעתם?

אז אדם שיושב ועוסק בתורה

זוכה לאריכות ימים ושנים.

אז במקום לדבר דברים בטלים, שווה לדבר דברי תורה, חידושי תורה,

עוד דברים, עוד דרשה יפה, עוד מאמר יפה, עוד משנה, עוד מסכת וכולי. למה?

כי כל רגע ורגע מאריכים יעברו משנותיו.

אני חושב שתחילת שבוע, סוף שבוע שעבר, היה יום הולדת לרב חיים גניבסקי.

בן כמה? בן?

90 ומשהו, 97, משהו כזה.

עד 120. איך הוא זוכה לגיל כזה?

איך הוא זוכה? כל היום הוא יושב ולומד והכול.

איך אומרים כל האלה? אתה מתאמץ כל היום, יהיה לך משקפיים.

יש לו משקפיים?

אין לו משקפיים.

יושב כל היום, עוסק בתורה. איך זה יכול להיות?

התשובה היא, כי הם חיינו ואורך ימינו.

ובהם נהגים עמיים ולילה.

בגלל שהתורה זה אריכות ימים ושנים של האדם,

זה מה שנותן את החיים לאדם. אז לכן, ובהם נהגים עמיים ולילה.

לכן בזה שווה שמה לשבת ולעסוק בתורה. וזה מה שמרבה את מה? ונותן אריכות ימים ושנים לאותם צדיקים שיושבים כל הזמן ולא עוזבים את התורה.

כ״א ברוריה.

אשכח תהלה הוא תלמידא דה אבי קגריס בלחישה.

עברה בית המדרש כנראה, או ששמעה איזה תלמיד

שהיה לומד, חוזר על הלימוד שלו בשקט,

גורס את הלימוד בשקט לעצמו.

בת שבה.

נתנה לו בעיטה.

שמעת על רבנית בועטת?

זה אין עוד בתשקורת.

אז הגמרא אומרת, ברוריה? נתנה לו בעיטה.

צ׳פחה אחת נתנה לו. מה קרה? מה לא?

גברת ברוריה, רבנית, מה את עושה?

ואמרה ללאו הכי כתיב ערוכה בכל ושמורה?

אם ערוכה ב-248 איברים של אדם,

שמורה בלב.

כדי שהלימוד יישמר לך בלב,

אתה צריך לערוך אותו. מה זה לערוך אותו?

להוציא אותו בפיך, לא ללחוש אותו.

להוציא אותו.

ממש.

יש אדם שמתפלל תפילת 18 ויש אדם שמתפלל תפילת 18. יש אדם שמתפלל תפילת 18 והוא עכשיו בביזנס,

בקבינה של המטוס.

הוא טס לסעודיה ועבר אחר כך לאבו דבי ועבר לזה,

והלך לבקר שם את זה, חמינאי, וחזר,

ושוב פעם חזר לאשקלון וחיפה והכול,

בסוף הוא עושה שלום. הוא נזכר שהוא בתל אביב.

ויש בן אדם שמא בתפילת 18 הולך לפי מה שאמרו חז״ל. קודם שאתה מתחיל את התפילה, מצוות עשה מן הדוראה,

להתפלל.

יכוון את ליבו, למה? לירושלים.

ואחר כך עומד בשערי ההיכל.

ואחר כך נכנס פנימה. ועד שהוא מגיע לבית קודשי הקודשי, משם מרכין את ראשו,

מרגיש שליבו שפל ועיניו

כלפי קודשי הבריחו, ואז השם שפתלי דפטר ויגידי ילדיך.

אז יש בן אדם שבתפילה הוא בשמונה עשרה, ויש בן אדם שהוא עכשיו נמצא בחוץ לארץ.

וזה נשאר פה, ולא עלה ונחת,

וזה עולה ויורד ועולה ומחליף מטוסים,

ואוטובוסים ונסיעות והכול בסוף נוחת פה.

אה, פתאום הוא נזכר שהוא צריך לסיים. עושה שלום במרומיו.

הוא מסתכל לכולם.

הנה, אני פה, חזרתי.

הלו,

איזה תפילה זאת.

איזה צורה של תפילה זאת.

אז אמרה לו, אתה רוצה שהלימוד יתקיים בך?

אתה צריך להוציא בשפתיך.

למה?

כי כל מילה ומילה שאתה מוציא משפיעה על 248 איברים שבגוף.

ואם לא הוצאת את המילה כמו שצריך, אז אין השפעה.

אז איך יהיה ערוך

ושגור בפיך ושמור בלבך?

איך זה ישפיע עליך?

לכן הייתה חייבת לתת לו צ'פחה שיתעורר.

נתן לו בעיטה.

טענה, תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר בן יעקב, שהיה שונה בלחש.

לאחר שלוש שנים שכח תלמודו.

אז עוד מעשה,

שלוש שנים היה יושב,

היה יושב סליחה ולומד,

והוא עושה את זה בלחש.

שכח את התלמוד.

טענה, תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר בן יעקב, שנתחייב שרפה למקום.

אמרו לו, הניחו לו שאדם גדול שימש, הוא היה תלמיד של רבי אליעזר בן יעקב.

אמר לו שמואל לרב יהודה,

שיננה פתח פומח קרי,

פתח פומח תני.

או קרא, תנא,

כי הכי דתורי חיין ותתקיים בידך,

בידך, שנאמר משלי ד',

כי חיים הם למוצאם ולכל בשרו מרפא.

נרשו חז״ל, אל תקריא למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה.

אתה רוצה חיים?

תשב ותלמד ומה? תוציא את הלימוד מהפה שלך.

זה אחד הסיבות שקשה לאדם שהוא לא בן תורה,

שקשה לאדם שהוא לא לומד,

לשמוע את האחר שמשהו קורא בקול,

או שהוא לומד בקול. זה מפריע לו מאוד, שתוק!

זה מפריע לי!

זה מפריע לי. למה זה מפריע? כי הוא לא התרגל לו בעצמו.

אבל אם הוא היה מתרגל בעצמו, זה לא היה מפריע לו.

כי דרך לימוד, שאדם רוצה שזה ייחקק לו, שזה ייזכר לו, איך בתפילה האדם זוכר

את התפילה

ואת הקטעים שהוא לא אומר בקול הוא לא זוכר?

נעשה מבחן.

כמה זוכרים את הקורבנות בבוקר בעל פה?

מפתיחת אליהו עד סוף, נו,

לעשות חוקרת צונח ולעובדך בלבב שלם.

כמה זוכרים בעל פה? אתם יודעים מה?

נלך יותר בקטנה. הודו לה' קירו בשמו.

כן? עד ברוך שאמר. כמה זוכרים בעל פה?

אדם שחוזר ומשנן ואומר והכול והכול, זה נכנס.

יוצא מפה שהאדם שקורא בקול, זה נחקק במחשבה שלו, בזיכרון שלו.

תרצה או לא תרצה,

היה, זיכרונו לברכה, יהודי פה בשכונה,

קראו לו מאיר עזרא.

נפטר לפני מספר שנים.

אתה הכרת אותו, כן.

הוא היה גבאי בבית הכנסת בני בנימין.

סוף ימיו הוא לא ראה טוב.

ממש, אפשר להגיד, אפילו עיוור היה.

והוא היה זוכר את כל התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים בעל פה.

בעל פה. אני הייתי עוד ילד קטן, הייתי מתפעל, איך הוא ידע בעל פה?

הייתי עוקב אחריו, שומע, הוא היה מוציא את זה בפה, בקול.

הייתי שומע ועוקב אחריו לראות אם באמת הוא מחרטט או שהוא באמת...

הכל היה אומר, בדיוק כמו שצריך, הוא יודע מתי להפסיק והכול.

אם אני אזכור תפילות של יום הכיפורים,

של ראש שנה בעל פה?

נזכיר לבן אדם איזה קטע הוא יזכור והוא ייעצר בסופו של דבר.

בעל פה הכל, בעל פה,

בעל פה.

מבהיל הדבר הזה. למה?

כי היה בהם את כוח הרצון לקרוא כמו שצריך בקול.

כשאדם קורא בקול, לומד בקול,

ממילא הלימוד נחקק בו.

אם הלימוד נחקק בו, יש בו יותר קלות.

אבל,

נוסף לזה שמה שהאדם

קורא בקול וזוכר,

אמרו חז״ל, זה לא טוב הדבר הזה. למה אין בכך כוונה?

שם סתה ידיפתר רופאי גזר, זה לא כוונה.

לכן צריך לתת עיניו איפה בסידור,

לקרוא מילה במילה מתוך הכתב.

לפעמים מלמדים ילד לבר מצווה

והוא מתלהב, אני יודע את כל הפרשה בעל פה.

את הדרשה שיגיד בעל פה של הבר מצווה, אין בעיה.

היום איפה?

אתה אומר, תגיד, הדרשה בעל פה של הבר מצווה, זה לא כמו אצלנו, היה שלוש-ארבע דפים בעל פה.

היום אתה אומר לו, חצי דף, מה, אני צריך לזכור את כל זה, זה קשה לי, לא מספיק יש לי את הפרשה.

מה יש לו את הפרשה?

קטע אחד של יום חול, שהוא מחולק לשלוש כהן לוי ישראל,

ויש לו קטע אחד בקושי של שבת שהוא יודע אותו, אולי הוא עולה גם העולה.

בקושי, אם לא את שלישי שהשליח ציבור קורא לו.

אז כדי לזכור את זה, צריך שיהיה חקוק בזיכרון.

פעם בר מצוות של פעם, כל הפרשה, אין כזה דבר.

כל הפרשה, הוא יודע, בעל פה.

אני פוגש כל מיני בחורים שלימדתי לפני מספר שנים.

רבות אפילו,

שהייתי עוד קטן, אפילו לפני בר מצווה לימדתי.

אני פוגש אותה, הוא,

הרב, אני זוכר את הפרשה, אתה לימדת אותי.

יש אחד פה עובד בדלתות.

הרב, אתה זוכר שלימדת אותי לבר מצווה, כל פעם שהוא רואה אותי? אני כבר שכחתי.

הוא עוד זוכר.

אני לימדת את הפרשה שלי, והיו חיי שרה.

הוא אומר לך כבר את כל המנגינות, הכל, זוכר את הכל.

למה? כי זה נחקק בזיכרון. ברגע שחוזרים בקול,

מחדדים את הכל, הכל נחקק בפנים, אי אפשר לברוח מהדבר.

נמשיך הלאה.

לכן אמר לו שמואל רב יהודה, שיננה,

פתח פומח קרי, פתח פומח תנא, פתח פומח קרא.

צריך לקרוא בקול, לשנות בקול.

כי איכי דתורי חיין ותתקיים בידיו.

למה? שיתקיים בך העניין שלמען יאריכון ימיך.

וגם הלימוד שאתה לומד יתקיים בך. כי כשאדם לומד בקול,

הלימוד שהוא לומד מביא אותו לידי מעשה, הוא רוצה לקיים את מה שהוא למד.

הוא זוכר את זה יותר טוב.

שנאמר, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

אל תקריא למוצאיהם אלא למוציאם בפה. ואמר לשמואל, לרב יהודה שיננה, חטוף אכול,

חטוף אשתה, דעלמא עזדינן מיניה לבי הילולה דמי.

ואמר לרב, לרב אמנון הבנים, יש לך היטב לך,

כי אין בשאול תענוג ואין למוות יתמהמה.

ואם תאמר הניח לבניי ולבנותי חוק,

אני אעשה להם ספר חוקים,

כמו צוואת רבי יהודה החסיד, ושאול, מי יגיד לך?

מי יגיד לך?

מה יהיה, איך יהיה, מה יעשו, איך יעשו? בני אדם דומים לעשבי השדה.

הללו נוצצים והללו נובלים.

כן.

כב, אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לוויה.

לוויה זאת אומרת אדם שמלווה אותו,

יעסוק בתורה,

כי התורה משמרת את דעתם. בזמנם הדרכים היו מפחידות כמו בימינו.

אתה הולך היום, אתה לא יודע מאיפה המחבל יבוא עם הרכב

לפגוע בך.

אם תיסעו באזור הדרום, באזור הצפון, תראו את כל התחנות אוטובוס של החיילים, מה שמו שם,

כמו ברזלים כאלו. למה?

שאם יבוא איזה רכב או משהו,

שיפגע קודם בברזל ולא יפגע בהם ולא יהרוג אותם.

אדם הולך בדרך, לא יודע מאיפה ייפול לו.

אחד, היום הרב שלח,

אחד הולך, פועל בניין,

יש כזה מטחנה של מה? של סלעים.

מה? מטחנה את זה? מטחנה של סלעים. הסלעים נופלים לבפנים ונטחנים,

כמו חצץ קטן או חולות וכו' וכו'.

הוא נתקע שם איזה סלע, אז הוא ניסע כנראה עם איזה ברזל או משהו לדחוק אותו,

בישט, בטעות נפל עליו סלע, מעך אותו, הלך בתוך המכונה.

מזל שזה בן דוד, זה לא שלנו.

השתבח שמו שילכו כמה כאלה.

אבל זה מפחיד, הדבר הזה.

האדם הולך לאתר בנייה, עוד אחד, לפני שבוע היה,

גם את זה,

הלך לאתר בנייה, בטעות נקשר לו החוט של המנופאי,

נקשר לתוך הרגל, הוא, פירים אותו עפור, אההה.

עכשיו איפה הוא שם במנוף, איפה הוא שומע אותו?

אם הזה שם לא היה טוב, היה נקרע גם עם הברזל שם, זה נתפס, זה היה מת.

חתיכות, חתיכות.

לא מגיעה חצי הארץ שנעשה, איברים, איברים.

מפחיד הדבר הזה.

האדם הלך בבוקר, שים את היד על המזוזת,

נשו את הגיר, ריבונו של עולם, תודה רבה.

חזר הביתה בריא ושלם, אלף פעם תודה, צריך להודות.

הילדים חזרו בימים שלמים עם האישה, אלף פעם תודה.

זה אדם צריך להודות על הדבר הזה.

אדם לא מודה על הדבר הזה, אוי ואבוי לו.

באו חזל ותיקנו לנו את המודה, אני לפניך, מלך חי וקיים.

מי הבטיח לך שצריכה הנשמה לחזור בחר בבוקר?

אולי צריכה להישאר למעלה?

אולי זהו, כבר נגמר המכסה של המילים.

לכן, אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו אדם שילווה אותו, יעסוק בתורה, שנאמר כי לווית הן.

חש בראשו, יש לו כאבי ראש, מה יעשה?

יעסוק בתורה.

היום הם ייקח אדוויל.

אבל לא, יעסוק בתורה.

שנאמר, הן לראשך. חש בגרונו, יעסוק בתורה.

שנאמר, וענקים לגורגרותיך.

חש בבני מעיים, כאבי בטן, יעסוק בתורה. שנאמר, הפותי לשריך.

חש בעצמותיו, יעסוק בתורה שנאמר, ושיקוי לעצמותיך.

התורה זה סם חיים.

התרופה הכי טובה של הבן אדם.

חש בכל גופו, יעסוק בתורה שנאמר, ולכל בשרו מרפא.

ראיתם את כל גדולי ישראל שהיו מאושפזים בבית חולים, מה הם עושים?

איי, הם עוברו ככה על המיטה, איי, כואב לי, לא יכול.

לא, מה הם עושים?

לא מעניין אותם מהכאב.

תביא לי את הסטנדר מהבית,

תביא לי את הספרים שלי.

אתה רואה אותו יושב שם על הכורסה של העורכים,

יושב ולומד.

אתה אומר, כבוד הרב, אתה חולה, אתה לא מרגיש טוב.

נו, ו?

בגלל שאני חולה אסור ללמוד?

להפך, צריך עוד יותר להרבות בלימוד. כי מה התרופה אמרנו עכשיו?

התורה הקדושה.

לכן הם עוזבים את הכול, זה דבר מפליא. זה לא יאומן, כואב לו, שום דבר.

לא מתייחסים לכאבים, צריך מצוות.

צריך זכויות.

שום דבר.

לא מוכנים לוותר על מצווה אחת.

הוא לא עשה סעודה רביעית. הוא יאכל סעודה רביעית, תהיה לך בית חולים.

לא עשה קרה, יעשה קרה, ילך ככה.

נגמר, לא מוותרים. למה? כי הם יודעים שזה מה שמחיה אותה.

שנאמר הוא לאכול בשרו מרפא. ואמר רבי יהודה ברדן רב חייא, בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא, מידת בשר ודם.

מידת בשר ודם אדם נותן לחברו סם.

יפה לזה וקשה לזה.

זה לא המלח שהשוטר לקח.

אה?

זה לא המלח. לקח, עכשיו לא רואים אותו, אה?

מה עם הווידאו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא?

מה חשבת?

אז ככה, לא כולם שם צדיקים, כן?

אז הם מפרסמים, זה מלח, זה לא סם, זה פה, יפה, תירוצים יפים.

מה תיתן ביום הדין לבורא עולם, דין וחשבון.

וזה לא רק הוא, גם אנחנו, אנחנו כולנו מצולמים.

מה נגיד ביום פקודה לבורא עולם?

והקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל, שם חיים לכל גופן, שנאמר ולכל בשרו מרפה.

ואמר רב עמי, ושאמר רב אסי, מה ידכתיב? כי נעים, כי תשמרם בבטניך, יכונו יחדיו על שפתיך?

ומתי דברי תורה, נעימי? אומרת הגמרא, כי תשמרם בבטניך.

מתי, כשאדם משמר את הדברי תורה,

ומתי תשמרם בבטניך, מתי הוא יכול לשמר אותם בבטנו?

בשעה שהכונו יחדיו על שפתיך, בשעה שהוא

מוציא אותם בשפתיים, אז נשמרים דברי התורה.

רבי זרע אמר מאחה,

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעיתו מה טוב.

ומתי שמחה לאיש? בשעה שמענה בפיו, שיש תשובה, שואלים אותך, בום, תשובה.

לשון אחר, ומתי שמחה לאיש במענה פיו?

בזמן שדבר בעיתו מה טוב.

שהוא יודע בדיוק לדבר את מה שצריך בזמן שצריך.

הוא לא מדבר סתם, העיקר לדבר.

לא, מתי שצריך? בזמן שצריך.

בא לבית אבלים, יש לו דברי תורה לבית אבלים.

בא לסעודת חתן וכלה,

לחתן וכלה. בא לאירוסי, אירוסים. בא לבר מצווה, סיום מסכת, סיום מסכת.

אבל לא אומר עכשיו דברי תורה של, נו,

סעודת חתן וכלה בבית אבלים. לא מתאים.

לא אומר עוד דברי תורה של סיום מסכת במקום שלא צריך לדבר.

הוא יודע בדיוק מה לדבר בזמן הנכון,

בדרך הנכונה.

אז זה נקרא במענה פיו, כי זה דבר בעיתו מתור. בזמן שדבר בעיתו מתור. רבי יצחק אמר מאחר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. אם מתי קרוב אליך הדבר מאוד? בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. ברגע שאתה עושה את מה שאתה למדת,

סימן שמה?

שזה דבר קרוב אליך,

שאתה שייך לדבר הזה.

אבל אם רק למדת ולא עשית, זה רחוק.

רבי אמר מאחר, תאוות ליבו נתת לו וארס את שפתיו בלמנת הסלע.

מתי תאוות ליבו נתת לו? בשעה שארס את שפתיו בלמנת הסלע.

כשנתת לו דעת להוציא בשפתיים את מה שהוא לומד,

אז זה נקרא תאוות ליבו נתת לו.

רבי ארמי,

כי תאוות ליבו נתת לו, הוא כתיב ארשת שפתיו בלמנת הסלע. זכה תאוות ליבו נתת לו, לא זכה,

וארשת שפתיו בלמנת הסלע.

דבר רבי אליעזר בן יעקב בכל מקום שנאמר נצח,

סלע, ועד, איפה אנחנו רואים את זה?

נצח,

סלע, ועד,

עם ההפסקות, בסיום מסכת, יפה מאוד.

אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים. נצח

דכתיב כי לעולם אריב ולא לנצח אקצוף.

סלע דכתיב כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות, בעיר אלוהינו,

אלוהים יכונניה עד עולם סלע.

ועד, דכתיב השם ימלוך לעולם, ועד.

ואמר רבי אליעזר,

מהי דכתיב הענקים לגורגרותיך,

אם משים אדם את עצמו כענק זה,

שרף לצוואר,

דהיינו שהוא לא מצומצם, הוא לא דחוק סביב הצוואר, אלא רפוי, ברווח.

כך הוא נעים ומרוצה בעיני הבריאות,

ונראה ואינו נראה תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו,

אין תלמודו מתקיים בידו.

אז אם הוא לא, מה שנקרא, מבליט את עצמו, במה?

בדברים שלא נצרכים להם,

או שהוא חס ושלום מתגאה, זה אחד כזה, אין תלמודו מתקיים בידו.

אבל במה? בזה שמשהו מכסה את עצמו,

אז זוכה שמה שתלמודו מתקיים בידו, עד עוד כף ג'.

נעבור בזריזות לפה ליועץ,

אחר כך נדבר בעזרת השם עוד כמה דברים נפלאים וחשובים.

חברה,

או,

דבר בעיתום הטוב.

ידו המאמר רבותינו זל אינו דומה מועטים העושים את המצווה למרובים העושים את המצווה, שתתעלם מאוד כל שיש יותר מרובים יחד.

וברוב המדרת מלך, והנה לעניין התפילות, הוא צורך גדול להתפלל בציבור,

כי תפילת היחיד, ובפרט בדור יתום כזה, כמעט נדחה קראו לה,

כי צריך תנאים רבים שתהיה התפילה בכוונה גדולה, כי תפילה בלא ככוונה כגוף בלא נשמה.

וצריך שיהיה האיש

מנוכה מעוון, כדי שתפילתו תעלה למעלה לרצון לפני השם, כולהי ואולי.

ומי הוא אשר מלעו ליבו, ושיפתח בדורות אלו להתפלל ביחיד ושתעלה תפילתו לרצון?

זאת נחמתנו בעוניינו, כי עיני אל כביר לא ימאס, ואף שיפתו בפיהם ובלשונם יחזבו לו,

וליבם לא נכון עמו והוא רחום יחד פירבון.

ולכן האיש החפץ חיים לא יתפלל ביחיד, כי אם באונס גמור, אין לו עכשיו מניין כשר,

זה נקרא אונס גמור, אז אין לו ברירה, חייב להתפלל ביחיד.

כי יאבד טובה הרבה עניית המינים ויהיה שמר הבאו ברחו וקדושה, ותפילתו עכורה ועקרה שאינה עושה פירות.

אמנם גם לעניין תלמוד תורה, תורה דרבים עדיף.

ולפי דעתי יותר טוב ללמוד עם הרבים תהילות מללמוד יחידין,

נגעים והעולות.

והנה דוד המלך עליו השלום אמר, חבר אני לכל אשר יראוך.

ואמרו רבותינו זל,

וחיסרון לא יוכל להימנות זה שאימנו חבריו לדבר מצווה, ולא נמנע עמהם.

הנה כי כן טוב לגבר להתחבר לכל חבורה של מצווה שיש בעיר, יהיה חלקו עמהם.

כי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות,

וכשיראה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא,

והוא לא נמנע עמהם, יחרוק שיניו

ונמס ולא יוכל לתקן,

ולכן בעודו בחיים כל אשר בכוחו לעשות יעשה, ויהיה הכל בידו.

אך אומנם צריך להיזהר באלו החברות שעושים הסכמות,

ומקבלים עליהם תנאים בחיוב גמור ובשבועות,

ובכוח שבועות והסכמות, וחותמים עצמם לשמור ולקיים.

מקבלים עליהם כל מיני, אנחנו נעשה ככה ונעשה ככה מן ההבטחות,

שלא יחתום עצמו ולא ייכנס אלא על מנת לעשות את אשר קיבל. לא יכול להבטיח כל מיני דברים ולא לעשות אותם.

הבטחתי ליהודי בשבת,

ציצית, אין לו ציצית. אמר, אתה מקבל על עצמך ציצית?

לא פה, עוד מישהו עכשיו.

אחד פה הבאתי לו כבר, גם אחד לשבת, אחד ליום חול.

עוד יהודי אחד, ראה אותו, אתה צריך ציצית?

אמר לי, אה, יש לי... למה אין לך עכשיו?

לא, אין לי. אמרת, אני קונה לך את הלובש? אמר לי, כן. מייד יום ראשון הלכתי, קניתי לו.

מייד קניתי לו, זה כבר מחכה אצלי, אני מחכה כבר לפגוש אותו, להביא לו את זה.

למה?

אמרת, מייד תעשה, נגמר הסיפור, לא לחכות.

כל דקה ודקה הוא מרוויח מצוות עשה דאורייתא, ועשו להם ציצית,

ונתנו על ציצית וכולי.

לא חבל?

לפספס?

עזר כשנפגוש אותו,

ניתן לו בעזרת השם.

יברך שהחיינו גם.

ושלא יחתום עצמו ולא ייכנס על מנת לעשות את אשר קיבל, שאם לא יקיים, עבירה היא בידו.

ונמצא שיוצא שכרו בהפסדו מהמכשלה הזאת תחת יד כמה חבורות קדושות.

וראוי לפקוח עיניים ולהזהיר את העם ולהודיעם חומר עובר על שבועות והסכמות וקבלות.

והחכם עיניו בראשו ולא יכתוב בהסכמה אלא דברים שיכולים לעמוד בהם בנקל ולא יעבור.

הביאו לי, אני לא צוחק איתכם.

יש הסכמות בספרים, אה, הרב דיבר על זה.

יש רבנים, בלי שמות,

הם, כן,

ישר עושה הסכמה.

אתם יודעים שגדולי ישראל לא עושים הסכמות.

רב חיים גניאבסקי, לא תראו ההסכמה שלו.

הוא כותב מכתב ברכה.

הוא לא כותב הסכמה, אין אצלם הסכמות.

כדי לכתוב הסכמה, אתה צריך לעבור על כל הספר ישר והפוך.

לדעת אותו, לראות שהוא לא כתב דברי טעות, ואחר כך אתה חותם בשמך.

יש איזה אברך מאלעד שהוציא ספר על ברית מילה.

כתב על מילה חומר נפלא ביותר.

עברתי על כל הספר, רוצה הסכמה, אמרתי, אני לא נותן הסכמות,

אבל אתה יודע מה? אני לפחות אעשה הגהות.

שלוש פעמים עברתי על הספר.

שלוש פעמים. והוא, תביא לי, הרב, נו, תביא לי.

אני לא יכול לתת לך הסכמה מחילה.

אני לא נותן הסכמות. מי אני שאני אתן הסכמות?

יש יותר גדולים ממני.

לא, אני רוצה כל כך את הספר, זה.

אמרתי, קודם כל, תגמור את הכול סופית, סופית, אחרי התיקונים והכל שעשיתי לו.

תגמור את הכול, תביא, עד אז יעזור השם.

נראה, אפשר לתת, אי אפשר לתת, על מה ניתן?

אני יכול לכתוב לך דבר אחד, אמרתי לו,

שהחיבור שלך כל כך נפלא,

שמשהו טוב.

למי? לפחות למוהלים, שמה שהם יחזרו על החומר. למה?

אדם יושב ולומד, למד משהו, אה, הנה, למדתי, זהו.

יש תנאי

בכתב ההסמכה שנותנים גם לשוחט, גם למוהל,

גם לסופר סתם,

לכל דבר של מצווה שהוא חייב לחזור על כל ההלכות.

אם לא פעם בשבוע, אחת לחודש.

אחת לחודש, חייב לחזור.

איזה שוחטים אתה מכיר שחוזרים על ההלכות אחת לחודש?

איזה מוהלים אתה מכיר שחוזרים על ההלכות אחת לחודש?

איזה סופרים אתה מכיר שחוזרים על ההלכות?

היום הוא לא זוכר משהו, יש לו וואטסאפ. הוא שואל ישר שאלה, מה אתה אומר?

יש שו״ת, זה נקרא שו״ת. לפני כמה שנים

היינו כמה תלמידי חכמים,

אמרנו, בוא נעשה שו״ת בהלכה, מעניין. למה?

כל פעם שולחים אלינו, מתקשרים אלינו לשאלות,

אז נעלה ככה שאלות מעניינות ונדון בהן.

מה אתם אומרים? ואז כל שנה יוצא קובץ על כל השאלות והתשובות

שמעלים, ככה יוצא כל שנה קונטרס כזה וכו'.

בסגנון, אם ראיתם, הרבנות פה בתל אביב, גם בבית הוראה עשו כזה דבר.

זה היה עוד לפני הרבנות תל אביב הרעיון הזה.

וזה היה, בהתחלה ב-SMS היינו, היה פעם פורום.

זה היה נקרא פורום כזה סגור, רק לזה.

אחר כך זה כבר עבר היום לוואטסאפ.

היום זה אוחז כבר, אני לא מעיזים איתכם,

באיזה 30 או 40 קבוצות ששם התלמידים חכמים בפורום הזה.

שהם ככה יכולים לדון וכל מיני, וכל פעם מעלים נושאים, דברים מעניינים.

כל מיני שאלות מהעולם, יש חבר'ה מהעולם, אחד שם, יש אפילו אחד מאיראן,

מאיראן, תלמיד חכם מאיראן שם, הוא מעלה כל מיני נידונים ששם בקהילה אצלהם.

דברים מדהימים שאתה שומע, אתה קורא, וזה כתב ככה,

והוא פתאום מעלה את הקונטרס שלו, וזה מעלה את התשובה שהוא כתב, וזה מעלה את השאלות שלו.

דברים מדהימים, דברים שמה שהם

לא נפגשים איתם כל יום. הוא, עד שנפגשים בספר שהרב זילברשטיין כתב,

ושם הוא הביא בשם זה שהביאו לו והכול, זה רחוק.

אבל זה ממש ככה, מהיד לפה.

אז זה מרעיון פשוט, שמה, בוא נתאסף כמה חבר'ה, זה צמח ונהיה גדול.

היום לקחו את זה כמעט לכל התחומים. בתחום המילה יש את זה, בתחום הסתם יש את זה,

בתחום השחיטה יש את זה,

בתחום הכשרות הכי הרבה.

או-הו, תראו כמה קבוצות של כשרות יש.

אני מדבר איתך על החבר'ה שעוסקים בכשרות.

דרך אגב,

אתמול היינו ביקורת פתע בתל אביב

על בית מלון מסוים,

בית מלון של האחים נקש, שמעתם עליהם,

מבעלי ערקיע וכולי וכולי וכולי.

באו לראות שמה, מצאתי לפחות משגיח תלמיד חכם.

לפחות נפגשתי עם אחד, משגיח תלמיד חכם, שהוא יודע,

ועד לבעיות ולהכול, בי חבל על הזמן.

מה אני רוצה להגיד לכם, בלי קשר למקום הספציפי שמה,

מה, אם אתם חושבים שהכול מכינים לכם טרי בבית מלון, שכחו מזה.

שכחו מזה.

גם כל העוגות והכול, הכול מגיע מוקפא,

לא יאומן כי יסופר.

הייתי, הייתי בהלם מוחלט.

בהלם מוחלט הייתי.

הכול מגיע קפוא,

מפשירים את זה,

מפארים את זה ככה עם כל מיני זה,

ומגישים לאנשים בית מלון, או, הגעתי לבית מלון.

נגמר, הכול טעים, הכול טרי, הכול טוב, איזה טרי ואיזה טוב, הכול.

השם ישמור ויציל.

יפה מאוד.

אז הוא רצה לכתוב הסכמה,

אז גדולי ישראל נותנים הסכמות, אנחנו הולכים בדרכם, לא מחלקים הסכמות. אז אני יכול לכתוב לך המלצה, מה ההמלצה?

שראיתי לנכון שהספר הזה והזה מתאים.

וחשוב שמשהו יעשה שימוש, ירכשו אותו מועלים,

וכולי וכולי, אבל אני אתן הסכמה?

אבל איך אני יכול לתת הסכמה?

איך?

זה לא משנה מי זה ומה זה ומה המעמד שלו. איך אפשר לתת הסכמה אם לא עברת על כל הספר?

לכן גדולי ישראל לא נותנים הסכמות בדרך כלל.

עד שהם לא בדקו ולא ראו. יש כאלה עושים ככה.

שתי דפים מפה הוא מסתכל,

הוא ראה, עוד שתי דפים משם,

עוד שתי דפים משם, אחר כך הוא מביא לעוזר שלו, אומר לו, אז טוב, אתה תעבור על זה ככה ברפרוף,

ותראה, תכתוב לו הסכמה, הוא כותב הסכמה עם הערות בפנים.

שישורו שהוא מאן דהומר, אה?

כותב שם הערות.

ולפעמים גם, הוא אמר לי, כתבו לי כמה רבנים כאלה הסכמות,

הוא אומר, איזה הערות כתבו לי שם, אל תשאל, אני לא יודע לפרסם את זה או לא לפרסם?

אמרתי לו, אם זה הערות, זה תביני, ראה. עברתי על כמה הערות,

והוא כתב טוב,

אפילו לא הבינו מה הוא כתב, לא הבינו מה הוא כתב.

הוא כתב טוב, הם העירו לו דברים אחרים.

הם רצו להרגיש שהם ככה, שהם יכולים לכתוב הסכמה עם הערות.

אתה יכול לעשות הערות נפרד

וההסכמה נפרד, אבל אם לא עברת על הספר, איך אתה עושה הסכמה? לא הבנתי.

היום הכל קל במקלדת, לוחצים,

צ'יק עושים הסכמה, העיקר שיראו אותו בפרופיל, בפרונט של הספר, יראו אותו שהוא נתן הסכמה, נגמר,

זה כבר עושה אותו גדול.

לא, לא, לא.

זה מחייב אותך יותר.

ברגע שנתת הסכמה ולא עברת בשמיים, אם יש פה טעות בספר הזו,

ויש טעויות,

אם לא הלכתיות אז גם לשוניות,

בשמיים יתבעו אותך. איך אתה הסכמת עם זה?

איך נתת? איך לא עברת על זה?

הכל סמכו עליך שאתה כתבת.

אז איך עשית כזה דבר?

אדם התאבע על זה בשמיים.

לכן מאוד מאוד צריך להיזהר בדבר הזה.

מאוד, זה פיתוי גדול.

תואר של כבוד, נתתי הסכמה.

תיזהר ותישמר.

ולא יכתוב בהסכמה אלא דברים שיכולים לעמוד בהם בנקל ולא יעבור, וגם יניחו מקום שיוכלו לחזור בהם.

לפי הזמן ולפי האנשים, באופן שלא תצא תקלה וחבורתם לרצון להם ולפלטה לגדולה. אז גם אותם אלו שמתאספים חייבים לעשות להם תקנה.

ואם לא ככה, אז אנחנו נוכל לפרוש,

נוכל ולא לעשות דברים שמה?

שאין בהם,

חס וחלילה, חס ושלום,

שום תקנה, אלא צומח מהם אך ורק קלקום.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

רבי חנן, בבקשה, אומר עצר, גוש ברוך הוא לדרכות ישראל.

לפי גרמביה עם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו הגדיל תורה ויעדים.