נציב יום: נדרה בת סעידה הצלחה לאירוסין חופה וקידושין בבריאות שלמה, ומזל בת סעידה ואליהו בן יהודית, שלום בית ופרנסה בשפע, סעידה בת סועדה ולכל יוצאי חלציה רפואה שלמה בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים ובפרט בתאל בת סעידה לזיווגים לכולם ולהצלחה אמן. א מ ן !!

ממשיכים בחיזוקים, "מי יעלה בהר השם?" דוד המלך אומר בתהילים: "מי יעלה בהר השם" לא בכדי הוא אומר כך, שכן עבודת השם משולה לטיפוס על הר, כשם שטיפוס אל מרומי הר קשה מאוד, ויש אבני נגף ומכשולים רבים בדרך, מכשולים שמעכבים את המטפס, ומאיימים להפיל אותו מטה במדרון הטלול, כל הטיפוס במעלה הר האלוקים כרוך בקשיים רבים, והמטפס ימצא בדרכו מכשולים רבים, מכשולים אשר יקשו עליו את הדרך העולה בית אל.

אבל צריך לדעת - שחובה לטפס, זכות לטפס, ולהגיע אל על. אבל קודם שניגשים למלאכת טיפוס הרים, צריך להקדים ולהכין את עצמו כראוי, שאם לא כן - עלול כל העמל וההשקעה לרדת לטמיון. טיפוס בהר השם אינו יוצא מהכלל הזה, גם הוא דורש הכנות מתאימות, הכנות שאם מתעלמים מהם - יפגעו קשות בסיכויים של המטפס, ואם נתבונן נמצא שההכנות הנדרשות למי שעולה להר השם, מגבילות להכנות הנדרשות על טיפוס הרים.

הכנה ראשונה: הכנה נפשית, אדם עליו להכין את עצמו לקשיים העומדים לפניו, לשנן ולזכור, כי כל קושי שעמו הוא יתמודד, כל אבן נגף שאותה הוא עובר, יקדמו אותו בדרך את הפסגה, וצריך זהירות יתרה שלא להחליק. יתר על כן, צריך לדעת ככל שמתגברים הקשיים, ככל שהרגליים כבדות, הנשימה קשה יותר ויותר, זה סימן שהוא הולך ומתקרב אל הפסגה. כמוהו העולה בהר השם, צריך להכין את עצמו לקשיים הרובצים לפתחו, להצטייד באורך רוח, לדעת ולזכור כי כל התמודדות, מקדמת אותו לדרך העולה לפסגה.

ואדרבא, ככל שהקושי גדול יותר - ודאי קרוב הוא יותר אל הפסגה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". אז דבר ראשון זה הכנה רוחנית. הכנה נוספת שהטפסן צריך, להצטייד בציוד דרוש, בראש בראשונה - מפת השבילים והדרכים בהר. בלא מפה זו הוא עלול לגלות שסטה מן הדרך הנכונה, במקום לעלות הוא ירד, או גרוע מזה הוא עלול לטפס למקום שאינו ראוי לטיפוס, ומשמה הוא יפול ויתרסק. נוסף לכך זקוק המטפס לפנס,

כדי שיסייע לו בשעת החשכה או במקומות אפלים, אשר בעזרתו הוא יוכל להישמר היטב מן המכשולים הניצבים לפניו. יוצא בזה - אף המעפיל אל הר האלוקים הוא נזקק לציוד מתאים. זקוק למפה שתכוון אותו אל דרך הישר, ותציל אותו מם הדרכים והשבילים שאינן מגיעים למחוז חפצו. איזה מפה הוא ישתמש? בהלכה. כשמה כן היא, מדריכה את האדם כיצד עליו להלך. כמו כן הוא זקוק לפנס, מזה הפנס? ספרי היראה והמוסר, שיכולים לסייע לו לגילוי המכשולים העומדים בדרך.

אם לא יקפיד היטב להצטייד בציוד הנדרש - יקשה עליו מאוד להצליח במשימתו ולהגיע לפסגה. צריך הלכה וספרי מוסר, זה המיפוי והפנס, זה הכנות מקדימות, להן נזקק העולה בהר השם, וזה למודים גם ממטפסי הרים. אבל כשנתבונן ונמצא, כי גם באמצעים הנדרשים לעצם הטיפוס - יש הקבלה מרובה בין טיפוס הרים לעליה בהר השם. מטפסי הרים רגילים לקשור את עצמם לחבל לסלע גבוה ואיתן, שאם תמעדנה רגליהם חלילה - החבל יבלום את נפילתם ולא יתדרדרו במדרון.

בלי חבל הסכנה גדולה מאוד, יכולה להסתיים בריסוק איברים אל התהום הפעורה. ככה עולה בהר השם, נדרש חבל, חבל שישמור עליו במקרה של מעידה חד פעמית או כישלון חלילה, והחבל ישמור עליו שלא יתרסק בתהומות הייאוש. החבל הזה קוראים לו - חבל האמונה והתקוה, בהם יכול אדם להיאחז בשעה של נפילה. תמיד יש לאנשים נפילות, אבל אם יש את החבל הזה שקוראים לו אמונה - אז הוא מחזיק שאדם לא יתרסק.

ועליו לזכור, כי אם ימשיך לנסות לעלות בודאי יפתחו בפניו שערי שמים, ויזכה להגיע לפסגת ההר. עוד הקבלה בין טיפוס הרים והעפלה לפסגת הר האלוקים - ניתן למצוא בעובדה כמו שבהר אין דרך סלולה, אלא שבילים רבים הראויים לטיפוס, כולם מעוקלים עם סלעים ואבנים, ואבנים מחליקות, וכל מטפס בורר לו לפני העליה באיזה שבילים בדיוק הוא בוחר ללכת. כך אדם שרוצה לעלות בדרך הסלולה בהר השם - כל אחד ואחד ודרכו שלו, כל אחד ואחד ומאבקיו.

לסיום, צריכים להתבונן, כל הקשיים העומדים לפני הטפסן - זה רק בשעת הטיפוס עד שמגיע אל הפסגה, אחרי שמגיע אל ראש ההר - כל הקשיים נגוזים ולא נותרת אלא תחושת סיפוק מתוקה, כאשר הוא מביט לאחור וסוקר את הקשיים שעבר - שואף אל קרבו שאיפה עמוקה של אוויר הרים צלול שוויצרי. יודע בבירור כי הכל היה כדאי. כמוהו בקל בחומר בן בנו של קל וחומר, אדם המעפיל להר השם ומגיע לפסגה - הלא לבטח יתגמדו בעיניו כל הקשיים, ולבו יתמלא בסיפוק רוחני אין כמוהו.

הוא השיג את פסגת האושר בעולם הזה ובעולם הבא לנצח. זאת אומרת: מטפסי הרים ברך כלל לא מטפסים הר אחד, אחרי שמטפסים הר אחד הם הולכים לטפס עוד הר, ואחר כך עוד הר, ויש כאלה עולים שבע הרים שמונה הרים, עד שמתרסקים. אצלנו מספיק שאתה עולה פעם אחת, הגעת למעלה - אתה מסודר לעולם הזה ולנצח, פעם אחת רק תעלה את ההר. נכון יש זמנים קשים, יש רגעים מלאי ייאוש, אתה חושב שדי אין לך יותר כוחות להעפיל, "לא יכול לעלות יותר זהו עד כאן, אני זה הגבול, לא יכול!"

- אין דבר כזה, הכל צריך בלי להתייאש, על הקשיים זה רק בשעת הטיפוס. אבל כשמגיעים לפסגה - יש אור כביר ורוחני צח ונפלא מאין כמוהו, הלב והנשמה מוארים באור נצחי, כשאדם יביט לאחור, אין ספק שיכיר שהכל היה כדאי, שכן הקשיים עברו לבסוף, ומה נשאר לו? כל הנצח שרכש בעמלו. לא כסף לא בתים לא בגדים לא מאכלים, מכל זה לא נשאר כלום, רק התורה והמצוות והקניינים הרוחניים, הם יעניקו לו אושר ושמחה לעולמי עולמים.

עצה טובה אנחנו יכולים ליטול גם כן ממטפסי הרים, כל רגע לעלות! להתאמץ עוד קצת ועוד קצת, עד שמגיעים אל ראש ההר. לא לזלזל בשום מאמץ - כל טיפה של מאמץ מקדמת אותנו לפסגה. גם מאמץ קטן ביותר - אפילו פסיעה אינו הולך לאיבוד, הכל מקדם אותך לפסגה. אבל צריך לזכור: כשמטפסים בהר או בהר השם-  אין קיצורי דרך, אין פטנטים, יש רק דרך אחת, דרך של עמל ויזע, בלי זה לא מצליחים לטפס, צריך להתגבר על הקשיים, צריך להתמודד עמם, צריך להתפלל ולייחל לקב"ה,

וכך לצעוד בבטחה צעד אחרי צעד, עד שזוכים לבסוף להגיע לפסגת האלוקים, כל אחד יכול, כל אחד חייב, וזה הזכות שהשם נתן לנו, שנוכל לטפס בהר האלוקים, "תעבדון את האלוקים" איפה? בהר האלוקים. צעד ועוד צעד צעד ועוד צעד, אפשר לנוח ביניים ואח"כ עוד צעד. אבל להתקדם כל הזמן להתקדם, "מי יעלה בהר השם, אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה". ואתם רואים התקדמתם, צעד ועוד צעד ועוד צעד, אתם לא נמצאים באותו מקום שהתחלתם לצעוד נכון?

או אה איזה גובה הגעתם, אבל עדיין יש לטפס, עד שמגיעים לפסגה.