שמחת החג ושמיני עצרת וההבדל ביניהם | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

נחמה בת קרסה,

שימצאו לה כמה תרופות ביולוגיות,

בעזרתן השם יעלים את המחלה ללא כימותרפיה,

תזכה לאריכות ימים ובריאות איתנה,

ורות בת-הלית בכל יום,

שאוצר המילים שלה יגדל ותדבר היטב.

שבעת ימים תחוג לאדוני אלוהיך במקום אשר יבחר אדוני, כי יברכך אדוני אלוהיך בכל תבואתך ובכל מעשי ידיך,

והיית אך שמח.

עיצומו של חג הסוכות הוא אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל,

בשמחתנו על זה.

אז עצם חג הסוכות,

רואים בזה את אהבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל,

ואנחנו שמחים על זה.

וזה הפירוש, הוסמכתם לפני אדוני אלוהיכם.

כלומר, מהו הגורם

הוסמכתם?

מה שזכיתם להיות לפני אדוני אלוהיכם.

וזה רק משום אהבתו עליכם בלבד,

אנחנו שמחים והיית אך שמח.

כל השמחה שלנו וחיוב השמחה בסוכות, בשונה מכל המועדים,

זה בגלל שאנחנו שמחים שהקדוש ברוך הוא שמח בנו.

למה הוא שמח בנו?

אחרי שנטהרנו והוא חיפר לנו ואנחנו כמו מלאכים ובלי עבירות,

חזרנו בתשובה.

אין שמחה לקדוש ברוך הוא יותר מזה.

ואנחנו שמחים

בגלל שזכינו להיות לפני השם אלוקינו,

שהוא אוהב אותנו.

וזה רק משום אהבתו לעם ישראל בלבד,

ולא כמו השמחה בראש השנה.

אפילו שגם שם גילוי של היום הוא שמחה וחג

וכמפורש בירושלמי והביא אותו עטור בראש הלכות ראש השנה.

ואילו הדין בראש השנה הוא מכוסה בכסה ליום חגנו,

מכל מקום בעיקרו יום דין.

אמנם הוא יום שמחה וחג,

אבל הוא גם יום דין, אפילו שזה מכוסה.

אז זה לא שמחה ממש כמו בחג הסוכות,

וגם לא כמו השמחה ביום הכיפורים,

שאפילו שיש בו גם שמחה,

שהרי אנחנו מתכפרים.

אין לך שמחה יותר גדולה מזה שאתה מתכפר.

מכל מקום עיצומו של היום הוא צום ועינוי.

השמחה שאנחנו שמחים ביום הכיפורים זה בגלל הכפרה.

כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם.

כן. אבל כיוון שאי אפשר לשמוח כמנהגו של חג ביום הכיפורים,

אז לכן קבעה תורה יום מיוחד לזה בערב יום הכיפורים.

שעליו אמרו כל האוכל ושותה בערב יום הכיפורים,

מעלה עליו הכתוב כאילו טענה תשיחי ועשירי.

אז באותו יום אוכלים ושותים ושמחים.

מחר הולכת להיות הכפרה.

אם אדם יודע שהוא הולך למשפט ומזכים אותו מחר,

אין שמחה יותר גדולה מזאת.

וכמו פירוש רבנו יונה בשערי תשובה,

שער ד' או ט',

וזה לשונו, בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצווה

למה קובעים סעודה?

כי אנחנו שמחים במצווה, זה בימים טובים.

ומפני שהצום ביום הכיפורים התחייבנו לקבוע סעודה על שמחת המצווה בערב יום הכיפורים.

ונמצא שבין בראש השנה ובין ביום הכיפורים,

אפילו שיש בהם גם שמחה,

היא איננה לבדה.

שבראש השנה יש בו גם דין,

וביום הכיפורים גם כפרה.

זאת אומרת, סמים בשביל הכפרה.

מה שאין כן בחג הסוכות,

בראש השנה וביום הכיפורים,

אין האהבה והשמחה שהקב' ברוך הוא שמח עם ישראל הגורם לבדו.

שהרי יש גם גורמים אחרים.

הדין בראש השנה וכפרה ביום הכיפורים.

מה שאין כן בחג הסוכות, שם כתוב, ושמחתם

לפני אדוני אלוהיכם.

עיקר הגורם לזה הוא השמחה שהקב' ברוך הוא שמח עם ישראל.

ולכן זה נקרא זמן שמחתנו.

פירוש, שהוא עיצומו של חג הסוכות,

וזה הגורם לחג.

הגורם לחג זה השמחה.

אם זה הסוכות,

אז הסוכות,

אין להן זמן.

לפסח יש זמן.

זמן חירותנו.

שבועות מתן תורתנו. זה אותו יום.

זה הגורם.

אבל פה אין גורם.

סוכות היו ארבעים שנה.

אז מה כן? אז מה המצווה פה?

המצווה לשמוח. זה המצווה.

המצווה לשמוח.

דהיינו שהקב' ברוך הוא שמח עם ישראל, ושמחתם לפני אדוני אלוהיכם. ששמחתנו שאנחנו לפני אדוני אלוהינו.

רק בשביל לשמוח איתנו בלבד.

וזה הפשט.

בחג הסוכות. והיית אך שמח. זהו. זה מה שצריך.

כלומר, אין שום דבר צדדי שגורם לחג.

כל הגורם לחג זה רק השמחה בלבד.

טוב,

עכשיו יש לשאול, אז מה השמחה בשמיני עצרת?

שזה חג בפני עצמו.

שגם בו אנחנו אומרים, זמן שמחתנו.

אז מה החילוק בין זמן שמחתנו של הסוכות

לשמיני עצרת?

כיוון שגם חג הסוכות גורם

שלא

זה זמן שמחתנו, ורק זמן שמחתנו.

במה נבדל?

זמן השמחה של שמיני עצרת וחג הסוכות.

ועוד שאלה,

מה שאמרו על שמיני עצרת,

שישראל הם כבנים הנפטרים מאביהם

והוא אומר להם, קשה עליי פרידתכם.

קשה לי להיפרד מכם.

מה זה?

למה דווקא אחר חג הסוכות קשה עליו הפרידה?

שבשביל זה עושים רגל מיוחד בפני עצמו,

שמיני עצרת.

למה לא קשה לקב' להיפרד מאיתנו אחרי שבעה ימים בפסח?

למה קשה לו רק עכשיו?

גם בחג הפסח שמחים ישראל עם הקדוש ברוך הוא שבעה ימים.

למה אז לא קשה הפרידה?

אכן יש הבדל בין חג הסוכות

לשאר החגים.

חג הסוכות הוא זמן שמחתנו,

כלומר השמחה היא הגורם לעיצומו של החג.

מה שאין כאן בשאר החגים,

לא השמחה גורמת לחג,

אלא אדרבא, מצוות החג היא גורמת לשמחה.

דהיינו, זמן חירותנו בפסח

זה גורם לשמחה.

זמן מתן תורתנו בשבועות זה גורם לשמחה.

ולכן אחרי החגים האלה

אין פרידה מיוחדת שהקדוש ברוך הוא נפרד מישראל.

רק בחג הסוכות

כביכול קשה לקדוש ברוך הוא להיפרד מישראל.

אחרי שהוא היה שמח עימהם והם עימו שבעה ימים של חג.

כי כל החג זה שמחה.

שמחה שאנחנו עם השם לפני אדוני אלוהיכם.

ולפי זה הרי באמת השמחה בשמיני עצרת

היא שמחה נפרדת.

בזמן שמחה מיוחד.

והגורם לזה הוא השמחה של החג.

שזכו לה ישראל בחג הסוכות,

שהקדוש ברוך הוא ישמח עימהם.

בצל האמונה ישבו.

השכינה שורה עלינו.

משוחח עלינו הקדוש ברוך הוא.

וטובה זו היא קובעת עוד יום שמחה.

והוא זמן שמחתנו של רגל בפני עצמו בשמיני עצרת.

ולא עוד.

אלא שכמו שיש הבדל בין שמחת חג הסוכות לשאר שמחות בחגים,

שבשאר החגים אמרנו שאין השמחה עיקר הגורם,

אלא החג והמצווה עצמה.

ולפיכך לא נאמר בהם והיית אך שמח.

מה שאין כן בסוכות.

יש בחינה של הבדל מחין זה גם בין שמחת שמיני עצרת לשמחת חג הסוכות.

בחג הסוכות אין לנו ייחוד גמור לישראל בלבד

עם הקדוש ברוך הוא.

שהרי מקריבים בו גם כנגד שבעים אומות העולם.

מה שאין כן בשמיני עצרת אומר הקדוש ברוך הוא, אני ואתם

נשמח יחד.

זהו, רק אני ואתם.

עד עכשיו שבעה ימים היה מקום גם לעשות קורבנות

בשביל אומות העולם, שבעים פרים.

עכשיו אני ואתם נעשה סעודה לבד.

אנחנו לבד, תעשו לי סעודה קטנה, אני ואתם.

והיינו דבקות של שמחה רק לקדוש ברוך הוא עם ישראל בלבד.

וזה זמן שמחתנו של חג הסוכות,

והוא רגל בפני עצמו לגמרי.

כמו שעבודת המועדים,

זמן חירותנו בחג הפסח וזמן מתן תורתנו בחג השבועות

אינם עשויים לזמנם בלבד,

אלא זכירתם לכל הימים.

כל חג הוא רק זיכרון מכאן לכל השנה, עד לסיבוב הבא.

זה לא מצווה לאותה שעה, לאותו יום, לאותו תאריך.

המצווה היא לזכור לכל הימים,

כי יסוד כל התורה היא יציאת מצרים. כל הזמן אנחנו מזכירים בקידוש, בתפילות,

וזה כל הזמן זכר יציאת מצרים, זכר יציאת מצרים.

אי אפשר לשכוח את זה, וזה לא רק בפסח.

יסוד קיומנו זה מתן תורה. איך אפשר?

בלי תורה, כל יום, כל יום תורה.

אז ככה עבודת זמן שמחתנו בחג הסוכות וגם בשמיני חצרת,

זה לא רק לזמן, זה לא רק לזמן השמחה בלבד,

אלא השמחה הזאת צריכה ללוות אותנו ולהמשיך איתנו כל השנה.

כיוון ששורש השמחה הזאת, מה היא?

שורש השמחה זה האהבה, שהשם אוהב אותנו.

אז איך אתה לא שמח? מה קרה? למה אתה מפסיק לשמוח?

הקדוש ברוך הוא אוהב אותך, אהבת עולם אהבתנו.

הוא אוהב אותנו בכל התנאים, בכל המצבים.

אז צריך להיות קשור בעבודות אהבה כל הימים,

באותו קשר של אהבה שנקשרים לקדוש ברוך הוא בחג.

על זה נאמר, למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל והוציאו אותם מאר מצרים.

כלומר, למען ידעו לעולם גדולת אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל בשביל שיעבדו אותו באהבה ובשמחה,

כי זה עיקר העבודה, ככה עובדים את הקדוש ברוך הוא.

וכפי מידת אהבה והשמחה בעבודת השם,

ככה השכר וככה העונש.

אם לא עובדים את השם באהבה, בשמחה, מקבלים עונש.

אתה יכול לעשות את המצוות,

אבל אתה עושה אותם מלומדה,

אתה עושה אותם בלי שמחה, אתה עושה אותם ככה דתי כזה, דתי,

מקבלים עונש.

איפה זה כתוב שמקבלים עונש?

תחת אשר לא עבדת את השם אלוהיך בשמחה וטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך בעירום ובחוסר כל.

ונתן עול ברזל על צוואריך.

דברים איומים.

למה אתה לא שמח?

שאלו את הארי הקדוש, איך אתה זכית למה שלא זכו תנאים?

לדעת שורש הנשמות של כל אחד, הגלגולים של כל אחד,

יכול לעורר את המתים, להוריד נשמות,

לעשות תיקונים.

מה זה?

איך זכית לזה?

הוא לא חי הרבה, 38 שנה בסך הכל.

אמר, כל מצווה שעשיתי בימי חיי הייתה בשמחה.

כל מצווה בשמחה.

אם בן אדם שמח, הרי זה כמוצא שלל רב.

מי שמוצא שלל רב לא ישמח. איך לא ישמח?

איך אתה לא שמח?

השמחה בחג הסוכות ובשמיני עצרת,

שהיא עיצומם של החגים האלה.

השמחה היא עיצומם של החגים האלה.

היא כמו זמן חירותנו בפסח וזמן מתן תורתנו בעצרת,

שהם לא ניתנו לנו רק לשעתם ולזמנם בלבד.

כי אם שהזמן הזה הוא השורש והמקור לזכור את חירותנו שהיה בפסח,

ולזכור את מתן תורתנו שהיה בעצרת,

ועל ידי השראת החגים יונקים כל ימי השנה להיות ניזונים מהם בכל עבודתנו להשם יתברך.

ככה גם זמן שמחתנו בסוכות ובשמיני עצרת לא ניתנו רק לזמנם לימים אלה,

אלא לכל הימים,

כשורש ומקור להיותנו יונקים וניזונים כל השנה.

שתהיה עבודתנו בשמחה,

שזוהי העיקר בעבודת השם,

ועל פי מידת השמחה בעשיית המצוות נמדדת מידת השכר והעונש.

מצווה שאדם עושה בשמחה זה עוד מצווה, אתם יודעים?

הברטנורה אומר מצווה גוררת מצווה,

אומר ששכר מצווה בשמחה עוד מצווה.

נחשב שתיים, כל מצווה שאתה עושה ועושה בשמחה, אתה מקבל שתי מצוות.

וזהו שכתב הרמב״ם,

וזה לשונו, אף על פי שכל המועדות,

מצווה לשמוח בהן,

בחג הסוכות,

הייתה במקדש יום שמחה יתרה,

שנאמר, ושמחתם לפני אדוני אלוהיכם שבעת ימים.

הגאון מווילנה אמר שזו המצווה הכי קשה.

השמחה שישמח אדם

בעשיית המצווה

ובאהבת האל שציווה בהן עבודה גדולה היא,

אומר הרמב״ם.

עוד פעם.

השמחה שישמח אדם

בעשיית המצווה, כל מצווה,

ובאהבת האל, הוא אוהב את האל על המצווה שנתן לו,

נתן לו יהלום גדול, חמישים קראט.

השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן עבודה גדולה היא.

לכל המונע עצמו משמחה זו

ראוי להיפרע ממנו,

שנאמר תחת אשר לא עבדת את אדוני אלוהיך בשמחה ובטוב לבב.

ולמד שני דברים יחד.

אחד, שהשמחה עבודה היא.

שתיים,

שראוי להיפרע מכל המונע עצמו משמחה זו.

והמבואר מזה, כי השמחה במועדים צריכה להיות המקור לעלייה ולשלמות

ולקיום עבודת השם בשמחה כל השנה.

כל השנה.

ועכשיו נגיע לשמחת ההוללות לצערנו הרב

שעושים היום בכל הכנסים של כל הרבנים המרצים האלה החדשים והליצנים והזמרים הרעים.

מה גדולה ורביי הבושה מירידת הדורות ואיך נהפכה קערה על פיה?

אמרינן בגמרא בקידוש אינפא א',

אמר רביי, סגבה דשתה ריגלה.

התוספות מפרשים רעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה,

ימות הרגל.

מה שגורם לרעוע, התרועעות של ימות השנה לייחוד ולעבירה,

שמתערבבים אנשים ונשים יחד זה ימות הרגל.

לכן בימות הרגלים

היו במועדים שולחים שוטרים

לבדוק בפרדסים ובגנות שלא התערבו אנשים ונשים יחד בסעודות.

ובבית המקדש עשו תיקון גדול, עשו גזוסתרה,

פעילות הנשים למעלה וגברים למטה שלא התערבבו,

כי היו באים לידי עבירה בבית המקדש.

ולכן יש עומדים שנהגו לטענות אחרי פסח ואחרי סוכות ב' ה' ב',

שלושה ימי טענית,

בגלל כל הערבובים האלה, משפחות, משפחות

וכולי וכולי, שאנשים נפגשים וזה וזה, מקלים ראש,

מדברים זו עם זה וכולי וכולי, דברים האסורים לגמרי.

ובערוך פרש כיוון שאוכלים ושותים ובטלים ממלכתן,

מתייחדים ובאים לידי עבירה.

פנויים.

כל אחד

פנוי לעבירה.

אין מורא שמיים, מתפרקים לגמרי.

וכל הכינוסים האלה,

לעשות כסף,

וכל השטויות האלה כאילו בגדר מצווה,

אין הם אלא עבירה.

ושם נפגשים הצעירים והצעירות והמערבבים את הזה, והתוצאות הרות גורל.

מה גדול ורב הוא המרחק מכוונת התורה ומצוותיה.

שהתורה והמצוות באים לקדש אותנו ולהעלות אותנו למעלת שלמות בעבודת השם,

ואלה מורידים אותנו למטה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

שהרגלים האלה ניתנו לעם ישראל להתקדש, לעבוד השם בשמחה,

כדי שישפיעו על עבודתנו כל השנה,

והם נהפכו על ידי חשקת הדורות.

והרבנים והזמרים האלה, לסגבא דה-שתא,

לימים הרעועים ביותר מכל ימות השנה,

על ידי האכילה והשתייה והשמחה,

שכולם הם מצוות.

ומצוות קדושות האלה דווקא הופכות להיות העבירות.

זה מה שעושים מזה.

שאלתי פעם את הרב שטיינמן, זכר צדיק וברכה,

איך לעשות הקפות שניות.

אמר, קודם כל, אין מצווה כזאת לעשות הקפות שניות.

ודבר שני,

אם יכולים להיות תערובת אנשים ונשים,

לבטל.

זאת אומרת, אם הם היו בקרבה אחד לשני מעורבים בלי הפרדה גמורה,

לבטל.

ואנשים,

יש אחד ליצן, אדמו״ר בפתח תקווה, שעושה כל שנה, וכל פעם הוא כותב 50 אלף, 100 אלף, הכול, כולם תערובת, אנשים ונשים.

ברחובה של העיר מביא את הקליפשמלצר שמחלל יום טוב שני של גלויות, שהוא חייב בו.

דברים איומים ונוראים.

קוראים לזה מצוות. מצוות, לובשים בגדים עם זהב והכול, וזה יושב ככה,

כל אלה מחטיאי הרבים.

כל הרבנים האלה שמארגנים את כל זה בלי תשומת לב, בלי לבחון, בלי לראות,

גמרות מפורשות, שולחן ערוך מפורש,

צניעות, שום דבר גורנישט.

זו ההזדמנות לעשות כסף וכבוד.

מה אכפת להם מהחגים? מה אכפת להם מהחגים?

שום דבר לא מעניין אותם.

טוב. והחשש כל כך גדול שקבעו שלוש תעניות ביי, היי, בית ביום שני, ביום חמישי, ביום שני.

ועל זה נאמר לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים.

אתה מביא אותנו למצב שאתה מכפר לנו את העוונות.

אתה עושה איתנו את כל החסדים והכול, בסוף אנחנו לוקחים את המועדים ועושים איתם עבירות.

לכן זה נקרא יום הראשון לעוונות.

סוכות.

עד סוכות אין עוונות. כולם עסוקים, ארבעת המינים, סוכות, לבנות הכול.

אבל מגיע חג הסוכות, מתחילים להתערבב,

וזה כבר יום ראשון לחשבון עוונות.

על זה עלינו להתוודות בבקשת סליחות

בשני חמישי שני,

כי אין לך צדקה גדולה מזו שעשה הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את הרגלים ואת כל הכלול בהם.

אבל גם אין בושה גדולה מזו כשאנחנו מסתכלים במצב שלנו ובמעשים שלנו.

איך נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?

לכן אמרנו פה,

ימים אלה משבח חנית העצלנים,

לשבת בסוכות,

בצל השכינה.

דיברנו הרבה מהזוכים בתוך הסוכה.

זה הזמן להתייחד עם הקדוש ברוך הוא, לא להתהלל, לא ללכת ממקום למקום.

רק צרות יוצא מזה.

אי אפשר להישמר.

אחר כך אומרים לו, נעים, בושה, יגידו שאתה זה, ואתה זה, ואתה קיצוני, ואתה... עזוב אותך, שב,

יש לך סוכה, יש לך משפחה,

תלמד, תשמח, ושמחת בחגיך,

והיית אך שמח.

וצריך להתפלל שהקדוש ברוך הוא לפחות יציל אותנו

מהשיגיונות של הדורות האלה,

וירים אותנו מאשפתנו,

ויושיב אותנו עם נדיבי עמו,

אלה שבאמת חרדים על דברו במהרה בימינו, אמן.

אמן.

רבי חנניהו בן אגשיומר, עושו הקדוש ברוך הוא זה קדוש ישראל,

אבי כוח רבו עולם תורו ומשורות שנה אמור אדונו ובסלמה עד סגו יגדיל תורו ויעדו.