עין יעקב - שבת קיב-קיד | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו מסכת שבת, פרק שלושה ועשרים,

דף קנב עמוד א', אות קייב, טניה

רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר, תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין

חכמה נתוספת בהם,

שנאמר באיוב יב בישישים חכמה,

ואורך ימים תבוא נאה.

ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טיפשות נתוספת בהם, שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח.

אז ישנו הבדל,

על פי

הכתוב באיוב,

בין זקן שיישב ועוסק בתורה כל ימיו,

לבין חס ושלום חס וחלילה, זקן שישב

ושיחק כל יום שחמט במרכז המסחרי.

מכירים את זה.

או שש בש,

או קלפים,

או הימורים וכדומה.

זה בזבוז זמן גדול.

אחד כזה שישב ועסק בתורה כל ימיו זוכה,

שגם באחרית ימיו

ראשו חריף, צלול וברור.

לעומת זה זקן עם הארץ, שלא ישב ועסק בתורה כל שכן לא בעת זקנותו,

דעתו משתבשת עליו,

אתה פתאום רואה שהדעה שלו לא צלולה, הוא מתחיל לדבר שטויות,

מתחיל לדבר לא לעניין. מה קרה?

זה שישב ועסק בתורה, המוח שלו נהיה חריף.

ובגלל שהוא נהיה חריף וכל הפסולת הלכלוך,

הדברים הלא טובים יצאו מהראש שלו,

אז הראש שלו הזדכך עד כדי כך

שהוא מוגדר,

כפי שכותב דוד המלך בתהילים, ותחדש כנשר נעורייך.

באחרית ימיו, דהיינו בעת זקנותו,

המוח שלו נהיה כמו בצעירותו, ממש ככה.

לעומת זה, זקן עם הארץ, לא כך.

דעתו משתבשת עליו, פתאום הוא שוכח, איפה הוא שם את המפתחות?

איפה זה, איך קוראים לי?

זה נקרא מחלה כזו,

אלצהיימר, כן.

יש לזה עוד שם, סכינפרוזיה, משהו כזה.

כן, אז גם המחלה הזו שכחה, השם ישמור ויציל,

ואז הוא מאבד את עצמו, עולה על אוטובוס אחר, השם ישמור ויציל.

צריכים את זקה כדי לחפש אותו.

וזה כתוב בפסוק,

הזקן כזה שישב עסק בתורה בהיא שישים חוכמה ואורך ימים תבונה,

לעומתו מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים ייקח את הטעם שלו, ממילא הוא לא חפץ בחיים אחד כזה,

הוא לא רוצה לחיות, הוא אמר, יש לי לחיות,

סובל, וכו' וכו'.

פסוק נוסף בקהלת יב, גם מגבוה ייראו,

שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הררים.

דהיינו,

הזקנים יש בהם, הם רואים איזה גבשושית, הם חושבים שזה הר.

הם מפחדים, לא, לא, אני לא יכול ללכת לשם, זה מפחיד, זה גבוה.

איך אני אתאפס?

אתם מכירים את הבוגרים האלה שאומרים, לא, לא, איך אני אתאפס פה? זה גבוה מדי. זה גבוה, צוחקים עליו,

זה עוד סנטימטר מהרגיל. לא, לא, לא, זה גבוה, בשבילו זה נראה הר.

וחתכים בדרך.

בשעה שמהלך בדרך נעשה ליבו תבהים תבהים.

הלב שלו נכנס למצב של פחד וחלחלה,

הוא מפחד.

וינאצה שקט זו כליבוסת.

אומר אשי מייקה ליבוסת, עצם של הנקה שהירך תקוע בו הוא בולט ויוצא מרוב תשות כוחו.

דהיינו, חלישות העצם, והיא יוצאת ובולטת החוצה, זה מצוי המון

אצל המבוגרים בכף הרגל.

העצם של הבוהן,

תראו את הבולטת יותר מדי אחוז, זה מורה כבר על תשישות.

ויסתבל, אגב,

שהוא נהיה כמו מסע עליו, אלו עגבות, נהיה כמו מסע ששמים על החמור.

ותפר האביונה, זו חמדה,

מתבטלת ממנו התאווה הזאת, למה? לנשים.

אין לו כבר את התאווה, אין בו את הכוח

שהיה בו

לחמוד חס ושלום, חס וחלילה, בצעירותו נשים.

רב כהנא אבה פסיק סדרא קמא דרב,

כמדה לה יקרא נגיד ואיתנח.

אמר שמע מיניה

בתלחם די דרב.

אמר רב כהנא מאי דכתיב תהילים ל״ג, כי הוא אמר ויהי.

אומרת הגמרא, זו אישה.

אה?

אומרת משהו, הבעל יכול לסרב?

מיד הוא צריך לעשות. שמעת? אמרתי לך.

מיד.

כי הוא אמר ויהי. זו אישה.

הוא ציווה ויעמוד אלו בנים.

אבא, תיקח אותנו לפה. עכשיו חופש, אה?

תיקח אותנו לפה, תביא לנו פה, תעשה לנו שמה.

לא לחינם החינוך החרדי עדיין לומדים.

הכל בסדר, עד תשעה באב.

לא מספיק הם סובלים בחוץ, מסכנים הילדים האלה. מה יש להם לעשות בחוץ?

תראו איך הדור נראה. היום הלכתי לקנות את הספרים לבת שלי, עולה עוד כיתה.

כל שנה עולים עוד כיתה.

הולכים לקנות,

אתה לומד באוליפאנט פה בתל אביב.

אתה לא מאמין.

אתה רואה סדום ועמורה סביב בית הספר. איך אפשר בכלל לשהות ברחובות כאלו? מבהיל.

איזה אנשים מוזרים. אתה רואה משהו שאתה לא מאמין.

אנשים,

איזה פרצופים,

מקועקעים מכף רגל ועד ראש. הכל מבהיל.

אז הוא ציווה ויעמוד.

אלו בנים. תנא אישה, חמת מלא, צואה ופיה מלא דם, והכל רצין אחריה.

להבדיל מאישה כשרה וצנועה וצדקת.

ק.י.ג.

כי הולך האדם אל בית עולמו, אמר רבי יצחק, מלמד שכל צדיק וצדיק נותנים לו מדור לפי כבודו.

משל למלך בשר ודם שנכנס ובעבדיו לעיר, כשהם נכנסים,

כולם בשער אחד נכנסים.

כשאין לנין, כל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו.

ואמר רבי יצחק, מה ידכתיב? כי הילדות והשחרות אהבל.

דברים שאתה עושה בילדות,

משחירים פניו לעת זקנתו.

יש פסוק שאומר, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו.

מהי אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו?

כשאדם בילדות שלו התנהג

על פי התורה הקדושה,

אז בזקנותו הוא שמח.

אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו.

עכשיו הוא זקן,

הכבוד המיוחד הזה שנותר לו, הדרך ארץ,

המעשים הטובים מלווים את האדם, מעריכים אותו בני האדם שסביבו.

אבל אם חס ושלום, חס וחלילה, כשהוא היה קטן, הוא התנהג

בקלות יתר.

היום זה מודה, תיקים במשטרה.

אם אין לו תיק במשטרה, הוא לא מקובל בחברה.

אם חס ושלום, חס וחלילה, הוא לא מחזיק כלים מסוכנים או חומרים מסוכנים, הוא לא מקובל בחברה. מבהיל.

אדם מסתכל, הוא אומר, רגע,

גם לחבר שלי יש תיק, אז גם,

למה שלי לא... אה, נו, לא נורא עתיק.

איפה נשמע כדבר הזה? אדם

בורח מהמקומות הללו, צריך לברוח.

אותנו לימדו בבית, כשאתה רואה

קטטה או מריבה או ויכוח ברחוב אחד, תעבור למדרכה השנייה.

אף פעם לא תישאר באותה מדרכה. מה לך ולמדרכה הזאת שרבים שמה?

אתה שייך למריבה הזאת?

אתה שייך לקטטה הזאת?

כמובן שבקש שלום ורודפהו וכולי,

צריך לדאוג שיעשו שלום וסליחה והכול.

אבל מה לך ולמריבה? זה קשור אליך? זה לא קשור אליך.

יש לך יעד,

אתה צריך לשבת ולעסוק בתורה, צריך לקיים מצוות,

תעשה את היעד שלך.

אדם לפעמים נכנס לדבר מריבה שלא שייך לו,

מה אתה קשור לשם?

ובסוף הוא יוצא

מסובך מהכול.

שניהם חפים מפשע עבור ה'.

לכן אשרי ילדותנו,

אומר הפסוק, שלא ביישה את זקנותנו.

אם בילדות התנהגת יפה לעת זקנה, השתבח שמו בורא עולם.

הכל יהא לך לטובה ולשבח.

ממשיכה הגמרא ואומרת, ואמר רבי יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנים לו מדור לפי כבודו, משל למלך בשר ודם שנכנס ובעבדיו לעיר. כשהם נותנים לו, כשהם נכנסים, כולם בשער אחד נכנסים.

למה המלך מגיע, כולם אחריו. כשאין לנין,

כל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו.

המלך מקבל את הסוויטה,

אחרים מקבלים את החדרים, כל אחד לפי

מעלתו וכבודו. ואמר רבי יצחק, מהי דכתיב?

כי הילדות והשחרות הבל.

דברים שאתה עושה בילדות משחירים פניו לעת זקנתו.

ואמר רבי יצחק, קשה רימה למת כמחת בבשר החי,

שנאמר אך בשרו עליו יכאב.

ואמר אף חיס דה נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה,

שנאמר ונפשו עליו תאבל.

וכתיב בראשית נ' ויעש לאביו אבל שבעת ימים.

אז השבוע התקשרה אישה, והיא רוצה לדעת מה יהיה איתה אחרי 120 שנה.

אמרתי לה, גברת, עכשיו תחשבי קודם פה,

איך את יוצאת עם ציוד מפה,

עם תורה ומצוות ומעשים טובים מפה.

איך הבית שלך מושתת, איך הבעל שלך

אוסף לך עוד זכויות, עוד שיעור תורה, עוד תפילה, עוד מצווה.

זה את צריכה לדאוג.

לא, אני רוצה לדעת מה יהיה איתי אחרי 120. טוב, הנה, בבקשה, מה יהיה איתה אחרי 120?

הנשמה נפרדת, מתנתקת מהגוף, שנה משוטטת בעולם, כפי שכותב הזוהר,

וכולי, ואז מגיע אדם לתת דין וחשבון. לא, אבל מרגישים, מרגישים את הצער.

ודאי, אוי ואבוי לו לאדם שחטא, אז גופו יסבול, חיבוט הקבר, צער, קבורה.

אז אדם צריך להיזהר, וואי, כבוד הרב, ככה? וואי, וואי, וואי, וואי. טוב, אני צריכה לפשפש במעשיי.

בבקשה.

כבר רבותינו אמרו, לימוד מוסר על בסיס קבוע, יום-יומי.

לא פעם בשבוע, לא פעם בחודש, כל יום אדם צריך לעשות לעצמו זמן.

שומע, מיקי?

לימוד מוסר כל יום.

לעזוב את הטלפון, לעזוב את המחשב, את כל אבלי העולם הזה.

לימוד מוסר.

קשה לך שעה? עשר דקות.

עשר דקות.

לימוד מוסר, אבל קבוע, באופן קבוע.

מה טוב שהוא עושה את זה עם אשתו? עוד יותר טוב.

אתם יודעים, יש

אנשים שאתם לא תאמינו,

סיימו כבר עשרות פעמים, לא פעם ולא פעמיים. מסילת ישרים, שערי תשובה, אורחות צדיקים. מי שירצה, נארגן לו בחינם ספר.

אתה יושב עם אשתך. גם ככה בקושי יש זמן לדבר עם האישה, אה?

שיחה משותפת. מאז שיצא

זה שכל הזמן מנפנפים למעלה ולמטה,

אלא כמצליף, אז אין זמן.

ואדם הורס את התא המשפחתי שלו.

הכל נהרס. שום דבר לא נותר שלם.

ואז מתחילים כל מיני מחשבות

לא טובות,

והולכים חס ושלום לרעות בשדות זרים. סיפרתי לכם שבוע שעבר על הטלפון המבהיל הזה,

שהיה עם אותה אישה. מבהיל.

איך אפשר להגיע למצב כזה?

אין, תא משפחתי כמו שצריך. ומה עם הילדים

שהאדם צריך לשבת וללמוד איתם?

מזל שיש ליהודים שבת.

מזל, מזל.

מה היו עושים? כל השבוע הוא עושה, קשה לו.

יש כאלה כל השבוע בחוץ לארץ, ופעם בשבוע מגיעים בחזרה הביתה. אם לא היה את השבת, מה היו עושים?

אם לא הייתה את הישיבה הזאת יחד? זה חשוב, הצוותא הזה זה חשוב מאוד

שאדם יעשה. אז אם אדם יכול לקבוע לעצמו, זה לא יכול, חובה שאדם יקבע לעצמו זמן.

לשבת וללמוד תורה

עם אשתו.

נוסף לזה שהוא כל השבוע עמל וטורח ועושה,

וגם על זה הוא מקבל שכר,

כי הכול הולך אחר המחשבה.

אדם קם בבוקר, התפלל, הלך לעבודה,

אכל,

הכול צריך לכוון בדעתו לדבר קדושה. אני אוכל כדי שיהיה לי כוח לעסוק בתורה,

כדי שיהיה לי כוח להתפלל, כדי שיהיה לי כוח לקיים מצוות.

כל פעולה ופעולה שאני עושה.

אז כל שכן וכל שכן לדברים הללו.

נמשיך. ואמר רב יהודה,

מת שאין לו מנחמים,

הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו.

אז יש לא פעם ולא פעמיים מקרים שכאלו, שחס ושלום, חס וחלילה, יש נפטר שהוא מוגדר כמת מצווה.

אין לו קרובים.

אין לו קרובים.

מי יתעסק בקבורתו? אז ברוך השם היום יש חברה קדישא,

והם מתעסקים בקבורתו של המת מצווה.

אבל לא לפני שבודקים היטב היטב אם יש לו קרובי משפחה.

לפעמים הקרובי המשפחה הללו נמצאים בחוץ לארץ בכלל, והם לא יודעים מה נעשה,

ולפעמים זה אבא שהילדים שלו לא מכירים בו,

או להבדיל אימא שהילדים שלו לא מכירים, הבנות שלו לא מכירות בה.

מבהיל הדבר הזה, איך אדם יעשה?

איך יגברו את האדם?

ואז מפרסמים, הנה פלוני אלמוני נפטר, לא רק חייל שנפטר,

או סתם אנשים שנפטרו,

אז הולכים אליהם.

מצווה ללוות את המת.

אלא גם למת מצווה, אין לו קרובים,

אין לו משפחה, או לא יודעים מי הם הקרובים שלו.

מצווה ללכת, ויותר מצווה,

ללכת ולנחם אותם.

איך אפשר להגיע, סיפרתי לכם פעם,

אנחנו מגיעים לבית שנפטר שם עכשיו, בתקופה האחרונה, הרבה תינוקות נפטרו.

דרך אגב, שלום מוות בעריסה, שכחו אותו באוטו.

דברים מבהילים, שאי אפשר, הדעת לא מקבלת אותם.

אי אפשר לשכוח ילד. הפלאפונים לא שכחו,

את המיטלטלין לא שכחו, דברים אחרים שוכחים.

אי אפשר, חס שלום שלא,

הקדוש ברוך הוא להביא אותנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון בדבר הזה.

זה לא פשוט דבר הזה.

באים אליהם כל מיני אנשים, אתם אשמים בגללכם, תשימו את הזה, תעשו קרה לו.

אם אתה תגיע, אני פעם אחת קרה לי.

נסעתי למסור שיעור בבני ברק,

זה היה צהריים, חניתי על המדרכה,

הילד נרדם מאחור הישן, בגן,

קטנצ'יק, פתאום באמצע, מזל שהחלונות היו פתוחים.

באמצע השיעור פתאום, רגע,

אני הייתי לפני כן בתלמוד הוראה, הבאתי את הילד, אוי ואבוי, הוא באוטו.

מזל שהחלונות פתוחים. אתם יודעים מה זה כחום היום? הכניסו רופא, ניסיון עשו,

הכניסו רופא עם, איך קוראים לו?

עם חיברו לו מוניטו וחיברו זה, ובלי מזגן.

ואישרו אותו באוטו ביום חמסין רגיל. סטנדרטי, מה שאנחנו מסתובבים,

ושותים פה כוס, שם כוס. אתם יודעים כמה פיקוח נפש אדם נכנס.

לא שתית טוב בבוקר, לא שתית בהמשך היום, אתה נכנס לישאר סחרחורות, כאבי ראש, חולשה,

התעלפות.

אדם מזיק את עצמו, אדם צריך לשמור. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. התורה היא זהירה.

אדם צריך לשמר את נפשו.

איך תשמר את נפשך?

מאוד.

על זה שאתה תקפיד לעשות הכל כמו שצריך.

ומה עם זה שאמרנו שהאדם מתהווה אחרי מהעשרים?

שאם הוא החזיר את הגוף שלו פגום ממה שהקדוש ברוך הוא הביא לו?

הקדוש ברוך הוא הביא לך את הגוף בריא ושלם, מה החזרת אותו חולה?

מישהו אמר לך לאכול יותר מדי סוכרים? מישהו אמר לך לאכול יותר מדי שומן?

מישהו אמר לך לאכול יותר מדי בשר?

מי התיר לך?

אדם התאבל זה אחרי מאה עשרים.

על הגוף שאני נתתי לך, יגיד לו בורא עולם, כמו שצריך, אתה החזרת אותו דפוק.

בבקשה.

עכשיו אתה עתיד ליתן את הדין.

לכן האדם צריך לדאוג מעכשיו, תזכרו את זה, את המאמר הזה של רבותינו, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו.

אם אדם יחשוב תמיד בילדות שלו על הדברים הללו, ממילא בזקנה הוא לא יגיע לידי ההצהרות הללו,

לידי הבעיות הללו, לידי ההתחרטות הנוראה שיהיה לו.

כי אם הוא ינצל את הצעירות שלו כמו שצריך, ויחשוב תמיד לפני כל דבר שהוא עושה,

ויעשה כל לילה,

למה רבותינו כתבו שכל לילה אדם מחויב לעשות חשבון נפש עם עצמו?

אנחנו הולכים בקושי, קריאה, תשמע,

כבר הוא נוחר, נגמר, נרדם.

לפעמים מפספס, לפעמים לא מפספס, מה זה?

אז לא ביקשנו תוספות, אבל מינימלי,

עשתה עם עצמך חשבון נפש?

או שאתה סומך על הרואה החשבון, שהוא יעשה לך חשבון נפש.

הוא לא עושה חשבונות רוחניים,

הוא עושה רק חשבונות גשמיים, והוא יודע לבקש,

ואתה חייב לתת. ואם לא, אז מס הכנסה ישלחו לך מכתב, אה? תיזהר. עכשיו, איך זה נקרא? חוק המזומן.

תיזהר.

חוק המזומן, אם אתה לא עומד בזה, אוי ואבוי.

אדם צריך לעשות חשבון, גם בשמאים יש את החוק הזה.

אחרי 120, אתה תיתן את הדין. מה עשית?

מה לא עשית? איך התנהגת היום?

כמה לשון הרע דיבר? כמה דברים טובים דיבר? כמה מצוות קיים? כמה עבירות עשה?

מה הם בסתר? מה בגלוי?

הקפיד? לא הקפיד.

משפה ולחוץ? לא משפה ולחוץ. כל אדם עתיד לתת על זה את הדין.

לכן אנחנו לא יכולים לדון את האנשים הללו.

אבל כשבאה צרה כזו גדולה, מה אנחנו עושים? הולכים לנחם מצווה.

נכון?

לנחם את האבלים. מה אפשר להגיד להורים כאלו שאיבדו ילד?

איך אתה יכול לנחם אותם?

אז,

בעזרת השם, עוד מעט זה תשעה באב שהתהפך בעזרת השם לטובה.

כתוב שתשעה באב יתהפך בעזרת השם לעתיד לבוא ליום טוב.

יהיה עוד יום טוב במעגל השנה שנקרא תשעה באב.

לא רק שלא יאמרו בו תחנון, אלא יעשו בו גם סעודת מצווה.

ישמחו בו.

בעזרת השם אנחנו מקווים, בעזרת השם עוד השנה,

בעזרת השם

שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו כבר,

תכף ומייד ממש, וגם בעזרת השם יבשר אותנו בשורות טובות.

אז מה הולכים לנחם משפחה כזאת?

אומרים רבותינו הקדושים,

בנחמת ירושלים.

כל מועקות וכל צרות קשות לא מנוחמות

סתם ככה, אלא בנחמת ירושלים. אתם יודעים כמה ירושלים מרקודס סבלה וסובלת?

אתם הרי הולכים לכותל, נכון? שלוש פעמים בשנה מצווה,

שהאדם יעלה לראות את פני השם אלוקיו שלוש פעמים בשנה.

אין בזמן שבית המקדש קיים, המנהג הוא גם שבית המקדש לא קיים, לעלות לירושלים, לכותל.

גם מקפידים, אבל פסח שבועות וסוכות צריך ללכת.

בשבועות אין חול המועד, אז הולכים במוצאי שבועות,

ופסח וסוכות בחול המועד.

כמה כנסיות יש מסביב?

כמה נוצרים מסתובבים שם? כמה גויים מסתובבים מסביב לירושלים? מה אנחנו צריכים את כל הטינופת הזאת?

מה אנחנו צריכים את כל הטומאה הזאת שמה?

כל הכמרים שהולכים שמה, ואנשים, וילדים קטנים מתפעלים, ואו, תראה איזה בגד יש לו, איזה שתי וערב יש לו על הצוואר.

איזה שרשרת יפה, מזהב, מכס, והולכים.

הוא מרגיש לא פחות ולא יותר מהאווה הראשי לישראל.

בדיוק, הוא הולך ככה בגאווה.

מסביב לחוץ, זו המדינה שלו, זו הארץ שלו.

מה אנחנו צריכים אותם?

וירושלים לא רק סבלה, אלא סובלת מאותם אנשים, מאותה טומאה, ירושלים סובלת.

לכן אנחנו אומרים כל הזמן, תשכון בתפילה, תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת.

וכיסא דוד עבדיך מהרה בתוך הטחין. אתם יודעים כמה הם עושים שם בקבר דוד המלך? יש ארגון, אולי אתם מכירים, אולי לא.

יש ארגון קודש שנלחם

בנוצרים שם. הם, בחצר של קבר דוד המלך, הם עושים שם את הטקסים שלהם, הנוצרים.

לא פחות ולא יותר.

עושים את הטקסים שלהם שם.

ולפעמים גם הם נכנסים לתוככי הקבר פנימה.

ומלחמות יש איתם, מלחמות, לא נותנים להם, ובאים המשטרה, וכן מוציאים,

ויש בית משפט, ואין בית משפט.

וכל הזמן בלאגן. יהודים קדושים נלחמים כדי שהסטרה אחרה הזו יסתלג משם.

ואיפה הם נאחזים? דווקא איפה?

בשיא הקדושה.

קברי האבות, קבר דוד המלך, ירושלים,

כל המקומות הקדושים שיש לעם ישראל, שם הם... קבר יוסף, לא שמעתם השבוע?

הנה לפני יומיים מצאו שם מטען חבלה גדול.

הם שמו שם בכוונה שייכנסו שם היהודים, והוא התפוצץ ונגמר הסיפור, פיגוע.

והיה כל הזמן שוברים ושורפים, ומה לא עושים? מסכן יוסף הצדיק שם.

וזה היסוד של הקדושה שלנו. יוסף הצדיק הוא היסוד

של הקדושה.

ממנו אנחנו לומדים מהי קדושה אמיתית, מהי שמירת העיניים, מהי עבודה על המידות, אפילו בשיא הטומאה שהאדם נמצא.

אבל יוסף עמד בניסיון, אנחנו לא יכולים ללכת לשיא טומאה,

למקום של פריצות, ולהגיד, לא, לא, אנחנו גם נהיה יוסף הצדיק.

לא, ודאי שלא.

אי אפשר, אי אפשר להיכנס למקום שכזה.

והם משתלטים, והם רוצים לשלוט במקומות הללו. למה?

כל זמן שהם ישלטו שם, אין להם ישראל אחיזה שלמה בארץ ישראל. נגמר הסיפור.

זו המטרה שלהם, לשלוט.

לכן כתוב הפסוק, וגם את זה אנחנו אומרים בתפילה,

ועלו משהים בהר ציון לשפוט את ער עשיו.

כפי שאומר הנביא, והיה בית יעקב לאש, ובית יוסף ללהבה,

ובית עשיו לקש,

והכל מוצת ונדלק, נגמר הסיפור. ואחרי הימים, הכל בוער, נגמר הסיפור.

הקדוש ברוך הוא מנקה את כולם משם.

סתם תהיה מלחמת גוג ומגוג.

סתם הקדוש ברוך הוא רוצה שתהיה מלחמה בעולם, שאלו יילחמו באלו. כן, כדי לנקות ולזכך את כולם.

ואז תישאר הסולת הנקייה,

יהודי ששמר וקיים תורה ומצוות בשלמות. לא צריך להרגיש את זה לפני יום המוות.

לא, מה תהיה מלחמה? יואו, אני מפחד. מה יהיה? איך אני ארוץ למקלט?

לא עזר מקלט, שום דבר.

הקדוש ברוך הוא ישמור אותך איפה שאתה.

איפה שאתה, רק תעשה את רצונו יתברך.

אז לכן אנחנו מבקשים, תשכון בתוך ירושלים מעירך כאשר דיברת, וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה, תכין ובנה אותה בעניין העולם במהרה בימינו.

ואנחנו מסיימים, ברוך אתה השם, בונה ירושלים.

אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יבנה את ירושלים.

איך יבנה אותה?

עם עוד כנסיות?

עם עוד עבודה זרה?

עם עוד טומאה?

עם מה, עם נשות הכותל? עם מה יבנה אותה?

אנחנו לא מבקשים את הטומאה הזאת.

אלה גויים פשוט. אלה באים לטמא אותנו.

ופה השם ישמור ויציל. אלה לטובתם, בגץ, בדץ, לא יודע, אלה.

כולם שם לטובתם. הם עושים ככה, נותנים להם מאכל בשיא הקדושה.

נותנים להם, לא, אתם תעמדו פה בפינה. מה זה לתת להם מקום כזה? מאיפה אתה מביא?

אתה מביא גויים,

כל מיני אנשים סוררים ומורים שם מחוץ לארץ, זה לא... בטוח שהם גם צועדים מצעדי הטינופת.

ואתה מביא אותם, או שהם האבות של אלה שצועדים, זה לא משנה.

והם באים לשם, הם באים עם תפילין, כן?

הם שמות תפילין, ויש להם ספר תורה.

והם באות, כן, הן עושות שם איזה, קריאת, כל ראש חודש. היא אומרת ראש חודש, הן עושות כל ראש חודש קריאת התורה.

יש להם חזנית, לא חזן, חזנית.

היא קוראת בתורה, רו, רו, ככה היא מדברת, והיא קוראת בתורה, ומתפלאת, וקדיש היא אומרת, וזה.

והשם ישמור, בר מינן, לאן אנחנו מגיעים?

והציבור מסתכל, הוא אומר, לא, אז מה, אז מה, שיהיה, מה קרה, מה קרה?

מה קרה זה, מה קרה זה, מה קרה זה? למה גזרו חזל שאדם לא יישב בסעודה יחד עם גוי, עם עובד כוכבים?

כי היום אתה אומר, מה קרה? כולה אכלתי איתו ארוחת צהריים, מה קרה? הוא בעבודה, אני בעבודה, אוכלים.

לא, לא, לא.

ומחר, מה תגיד? אז מה, אז מה עם הבת שלו בצבע קצת? אז מה?

והנה הבן שלי לא מצא שידוך, יאללה.

בואו נתחתן עם הבת של אחמד.

ואחר כך זה הנכדים, ומה הבעיה?

וככה זה מתחיל, ובסוף הוא מוצא את עצמו עובד עבודה זרה.

לכן התורה מזהירה, תיזהר.

ושמור את נפשך מאוד.

מאוד.

זהירות, יתר אדם צריך לעשות.

מה לך בלהם? הלו, אתה כלב, שב פה בשקט.

אתה תאכל פה בפינה, אני אוכל. איך אצל יוסף הצדיק היה?

התורה מזכירה שולחן לבד ליוסף.

שולחן לבד לאחים,

לאחים ושולחן נפרד למצרים.

מה קרה?

מה קרה?

מופיע שם הפסוק, וישימו לפניו לאכול לחם ולפניהם וכו'.

זה ההמשך. אז הכל נפרד, למה נפרד? יוסף לא ידע לפשר זהות. מי אלה?

זה האחים שלי? לא האחים? עוד לא יתוודעו.

אולי זה מצרים?

אם אני אוכל או לא יכול איתם?

יש קירוב אחר כך, לא, לא, לא, צריך להישמר. אז גם בשיא התאומה של מצרים,

שהיו לו אלף ואחת סיבות להגיד מותר,

הוא לא יקל ראש.

עדיין שמר את עצמו, ולכן כשיעקב רואה אותו,

הוא גאה בו, ויהי ותאחי רוח יעקב אביהם.

למה יעקב שמח?

הוא אמר יוסף הצדיק נשאר בצדקותו,

נשאר בקדושתו,

נשאר בלימוד תורתו, אותו דבר כמו שהוא יצא מהבית שלי. היי,

כשילד יוצא מהבית וחוזר כמו שהוא הביתה,

כמה אבא צריך להודות להשם,

כמה אימא צריכה להמשיך עוד להוריד דמעות.

סיפרנו בעבר

על הרב קנייבסקי.

פעם שאלו את האבא שלו,

הרב יעקב ישראל קנייבסקי, זכר צדיק וקדוש לברכה.

אז טייפלר קראו לו, זה היה הכינוי שלו, אריה.

שרואו אותו, פנים של אריה, קדושה נוראה.

שאלו אותו, איך זכית לבן כזה?

יש לו הרבה בנים,

יש לו הרבה אחים, רב חיים.

אבל איך זכית לחיימקה?

הוא אומר, חיימקה שלי?

או-הו,

זה היה הכי שובב.

הכי הרבה דמעות הורדתי עליו. הוא היה נוסע לכותל,

ושם היה בוכה על חיימקה, חיימקה, חיימקה.

אתה יודע מה זה, דמעות שאבא ואימא מורידים?

על הילד כמה שזה קורע שערי שמיים,

כמה שהתפילות מתקבלות?

וזו החשיבות שיש לכל בר מישראל.

אתה, אבא, יש לך ילדים, אתה מתפלל לילדים שלך, או שאתה אומר שמונה עשרה ככה?

השם שפתיי תפתח, עושה שלום במרומיו.

איפה להתפלל לחינוך של הילדים?

איפה שיהיה להם שידוכים הגונים וטובים?

איפה שילכו בדרך התורה והמצוות כל ימיהם?

לא, הוא יגיע לגיל טיפש עשרה, הוא הולך,

הוא משנה, השם ישמור ויציל את עצמו,

ואחר כך אולי יחזור למוטב, ואולי,

אולי אחרי מאה עשרים של האבא הוא יחזור אולי למוטב, כי הוא יפגוש איזה רב,

הוא יחזק אותו, וקדיש, ושנה, ו...

לא.

כל ימיהם אדם צריך להתפלל על הילדים שיישארו בקדושתם,

שיישארו בצדקותם, שיישארו ביראת שמיים שלהם,

שהמלאכים הקדושים ילוו אותם, שהקדושה תהיה אופפת אותם.

אותו דבר האימא.

היא מכסה את הפנים שלה בהדלקת נרות שבת,

אחרי שהדליקה, והיא צריכה לבכוד, להתפלל.

וזכייני לגדל בני ובני בנים.

עוסקים בתורה ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים,

ובכל מלאכת עבודת הקודש,

שיהיו באמת אנשים הגונים וישרים.

לא שתופסים אותו, השם ישמור, באיזה מקום של טינופת, והוא אומר, מה?

לא, אני לא מאמין על הבן שלי שהוא כזה.

לא, לא מאמינה, מה את לא מאמינה? הוא כזה, מה את לא מאמינה?

את עשית אותו כזה.

אז מה את מצפה?

שהוא ישתנה.

אם את התנהגת ככה,

ואת שלחת אותו, ולא התרת בו שצריך, ולא חינכת אותו, ולא בכית בשבילו, אז עכשיו תבכי אחרי הגשר,

אחרי המעשה.

ואחר כך הבכי הוא איום ונורא, הוא גדול, השבר הוא גדול, אי אפשר לאחות אותו.

זה מאוד קשה.

לכן יש לנו הזדמנות.

וזה לא עד שהם התחתנו נגמר, גם אחרי שהם התחתנו.

לכן, אדם שיושב שבעה, הולכים לנחם אותו.

הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו.

יפה מאוד, מנחמים אותו. מה מנחמים אותו?

אז

אמרנו פעם, אצל ספרדים שמגיעים,

ברוך השם, אז לא השאירו הרבה ירושה.

יש לו פה קצת איזה כוס כסף קטנה, נגמר, זה.

אולי איזה סידור עם קצת זה, וכמה מטבעות ושטרות, זהו.

אז כבר אמרו לו, תנוחמו מן השמיים.

הנחמה שלכם תהיה בשמיים,

הדירה מושכרת, הכל ישן.

לא הרווחתם שום דבר. שיחיינו נפקא מינה גדולה אם תברכו.

שום דבר.

אבל כשהולכים לבית של אשכנזים, אה?

שמה אורן מה מברכים, אה?

בית של אשכנזים, המקום ינחם אתכם, הכל בסדר. כמה דירות השאיר,

כמה ירושה, אתם מסודרים כולכם. המקום ינחם אתכם.

אתם לא צריכים לריב, לא צריכים לדאוג, הכל בסדר.

השרעת רוגע.

וזה מבהיל, דווקא בבית של הספרדים שמים יותר כיבוד.

בבית של האשכנזים לא ראיתי הרבה כיבוד. אין קצת ככה מזונות, שהכול וזה.

זה היה צריך להיות הפוך.

אם השאירו הרבה ירושה, צריך לעשות כל יום סעודה.

יפה ההוא דשכיף בשביעותא דרב יהודה לא היו מנחמים לו.

היה איזה אדם שנפטר בסביבתו של רבי יהודה ולא היו מנחמים לו.

כל ההוא יומא ההבד דבר רבי יהודה בעשרה ויתיב בדוכתא.

לאחר שבעה ימים איתך זה לבכל מדי רבי יהודה ואמר לו, תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

אז רבי יהודה נטל את המצווה, הלך עם עשרה אנשים שם למקום לנחם אותם.

לארגן שם מניין, תפילות וכולי. זו מצווה גדולה הדבר הזה.

שאדם ילך לבית האבל, כפי שאומר שלמה המלך, טוב, לכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה.

יש לו היום חתונה, יש לו היום שמחה, לך לבית האבל, עדיף.

ואחרי שבעה ימים בא אליו אותו מנוח ואמר לרבי יהודה,

תנוח דעתך כשם שהנחת את דעתי. עשית לי נחת רוח בשמיים.

אמר רבי יבעו, כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל.

כל השבחים, זה מה שאני תמיד אומר, הנה זה המקור בגמרא ובמסכת שבת.

כמה צריך להיזהר שלא לדבר סתם דברים.

לפעמים מדברים כאלה שקרים וכאלה דברים לא נכונים על הנפטר, העיקר לשבח אותו כביכול בעיני הציבור.

ומלאכי החבלה סביבו ומכים אותו, אומרים לו, רגע, חשבו שאתה כזה פרעק,

שותים של אש.

שותים של אש, מייסרים אותו בייסורים איומים ונוראים.

אתה עושה השכבה של האישה הכשרה והצנועה והצדה, איזה צנועה? זאת הייתה הולכת בלי כיסוי ראש,

בין שהייתה גרושה, בין שהייתה נשואה, בין שהייתה אלמנה.

הייתה חס ושלום, חס וחלילה, הולכת בפריצות נוראה.

איך אתה יכול לשבח אותה, להגיד שהיא הייתה כשרה וצנועה וצדקת?

אתה יכול להגיד שלאישה,

שנפטרה בשם טוב מן העולה, בשם טוב היה לה, כן.

זהו, נגמר הסיפור.

אבל להגיד שבחים ודברים שלא היו ולא נבראו,

בסוף,

האדם הזה שאמר את השבחים יעלה החמן ה-20 למעלה, היא תגיד לו, בגללך, נשמה או אותה נשמה, תבוא אליו בתביעה.

שהוא ייפטר וידון אותה נשמה, תבוא אליו, רגע, רגע, בגללו אני נענשתי.

למה הוא אומר את השבחים? מישהו אמר לא להגיד? אף אחד לא אמר לא להגיד.

הוא אמר את השבחים ואני לא הייתי כזה.

ומה אתם רוצים? למה אתם דנתם אותי? תענישו אותו.

והעונש יעבור אליו.

בגללך.

ולפעמים הוא רוצה למצוא חן בעיני האבלים,

אבלים, או ביני המשפחה, אולי ייתנו לו קצת פפולינוס

אה, אז הוא שמח מזה

הוא אומר, אני ככה אשבח, ואגיד ככה וזה, והם יודעים שהוא היה רשע גמור

ויחס שלום היה את כל העבירות שבעולם, והוא אומר הפוך

הוא אומר, וואלכ, אתה דיברת וזה, כמה מגיע לך?

הוא אומר, לא, תנו מה שאתם רוצים

חושבים לו צ'ק שמן, תבוא כל חודש

אנחנו רוצים אותך איתנו כל חודש, וככה מתחברים לזה, והוא אוי לרשע ואוי לשכנו

הוא מזיק לנשמה, הדבר הזה.

לכן מאוד צריך להיזהר, אתה לא מכיר את הנפטר, אל תדבר בשפחו. מי אמר לך?

אתה חייב להספיד? אתה לא חייב להספיד.

דבר דברי תורה.

דבר דברי התעוררות.

לכן, אם אדם מכיר ביודעין וטוב, נגמר. למי נותנים להספיד? למי שהכיר, למי שידע, למי שהיה קרוב אצל המנוח.

אבל אדם שלא היה קרוב אצל המנוח, למה שייתנו לו?

לכן אמר רבי אברהם, כל שאומרים בפני המת יודע,

כל הדברים שהנפטר אומרים לפניו, דהיינו קודם הקבורה, הכל הוא יודע.

ויותר מזה, מראים לאדם מייד אחר פטירתו איך תיראה הלוויה שלו, כמה יבואו,

איפה יעשו, איפה הקבר שהוא הולך להיקבר שם,

מי ידבר ומה ידבר,

והאם יריבו היורשים,

תוך כדי הלוויה או לא יריבו,

והאוטובוס יצא בזמן, הכל מראים לבן אדם.

לא תאמינו.

זה קדם סרט, מה שצריך לראות, כן?

בדין של מעלה, של כל החיים שלו, אז זה קדם סרט. אומרים לו ככה פרומו, פרומו זה נקרא היום, אה?

נותנים לו פרומו קטן, איך תיראה הלוויה שלך?

ככה.

עד שנסתם הגולל, ברגע שנסתם הגולל נגמר הסיפור.

הוא כבר לא שומע, לא יודע כלום.

למה הנשמה כבר עולה לה למעלה, מאירה מלמעלה.

אחרי שמאירה מלמעלה,

בשמיים יבואו ויגידו לו, הנה בבקשה.

אלו עשו לכבודך. אה, כן, ככה הם עשו, אני לא יודע, הוא לא יודע.

הגמרא ברכות אמנם אומרת על אותן הנשמות שהיו משוטטות בעולם.

וכולי, עם הסיפור של מחצלת של קנים, וכולי,

שעטפו את הגוף, וכולי.

אנחנו רואים שגם אותם הנפטרים המשוטטים בעולם, דהיינו במשך השנה הראשונה,

או שחס ושלום נגזר עליהם כרגע לא גיהנום ולא גן עדן,

ולא כף הקהילה,

אז הם נמצאים בעולם ומשוטטים. מה עושים איתם עם אותן נשמות?

נכון. אז הם משוטטים בעולם, וגם הם יודעים.

גם הם יודעים מה נעשה בעולם,

כפי מה שכתוב, מופיע בגמרא.

ופליגי בר רבי יחיא ורבי שמעון בר רבי. אחד אמר עד שיסתם הגולל, עד אז הוא יודע, ואחד אמר עד שיתעכל הבשר.

וואי, וואי, וואי, וואי.

לפי המאנדה אמר השני, כל זמן שהבשר

של הגוף לא הרכיב,

עד אז הוא יודע הכל.

יותר מובן.

עד אז הוא יודע הכל, כל מה שנעשה איתו, ומה הולך לעשות איתו, ואיך הילדים מתנהגים, הכל, מה מדברים, ומה אומרים.

הם באים עכשיו לשבעה ומסתלבטים ומספרים בדיחות וצוחקים,

או שבאמת באים ובוכים, ועושים חשבון נפש, ואומרים משניות,

וקדיש, ותהילים, ועוד פעם קדיש, ופסוקים,

לעילוי הנשמה, או שהם מזלזלים, חס ושלום.

אז זה עד שיתעכל הבשר, לוקח זמן, כן? שם בפנים.

אם זה כמו עכשיו, בימים החמים, אז זה מזדה.

יתארז יותר.

מאן דאמר עד שהיא תקל הבשר מאיפה ראית, הכתיב באיוב יד אך בשרו עליו יכאב. על מי זה נאמר? על אדם שנפטר.

הוא מרגיש קשה רימה

בבשר המת כמחת בבשר החי.

ככה רבותינו אומרים.

תולעת, זה נקרא רימה,

שנמצאת בגוף של מה? של האדם, ואוכלת אותו.

קשה על המת.

מה הוא מת? מה הוא מרגיש?

איך יש אנשים כאלה שלא מבינים מה יהיה איתם החמימה הזאת?

מה אכפת לי? אני מת. עכשיו תן לי לילות.

כל זמן שאני חי, תן לי לילות. הוא לא מבין שאז מתחיל החיים האמיתיים.

עכשיו זה עולם השקר. מתי החיים האמיתיים של האדם מתחילים?

מתי מתחילים? אחרי שהוא נפטר.

אז מתחילים החיים האמיתיים.

אז הגוף מקבל שכר. אז הנשמה מקבלת.

אז קשה רימה במת כמחת בבשר החי.

אתה תיקח מחת. מה זה החוד של מחת? אה, ככה.

איך אומר הפסוק? פיתחו לי פתח כרודו של... מה אמר?

פיתחו לי פתח כירודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

מה זה פתח כירודו של מחט? זה כלום השתדלות, אה?

די כזה, כמה זה במילימטרים?

כלום, מי? מי?

אז דקירה כזו, היי, בן אדם קופץ.

שמו לו איזה נעץ ככה בכיסא, אתם מכירים את הנעצים האלה שלפעמים הרפד או הברגים האלה שהערפד יותר מדי קדח הכניס אותם פנימה ואתה בא לאורו, איזה כיסא מפואר, היי, פתאום אתה קופץ ישר, מה קרה?

אז זה ככה, מחט כזו, דקה הכאיבה לך, כאב היה מנורה, ואיי, ואתה מפחד עוד פעם לשבת, ואתה בודק עכשיו עם היד,

טוב, טוב, שלא תידקר עוד פעם, מה זה הכיסא? ואתה צועק,

יכול לזרוק גם את הכיסא על הבן אדם אפילו, מרוב עצבים.

אז זה קשה,

כמחט בבשר החי,

כמו שסובל בן אדם ממחט שדוקרים אותו בגוף שלו,

לא מדובר פה עכשיו בדיקור סיני,

שעושים לו לרפואה, אז אין לו ברירה, הוא חייב לסבול את זה,

אולי גם עושים לו ילחוש קצת,

שלא ירגיש, מורחים לו איזה קרם ככה מרגיע, שלא ירגיש את הכאבים, אבל הוא חייב את זה, זה לצורך רפואה, אז הוא מוכן לסבול את הכל, העיקר שיהיה לו רפואה.

אה, לעת זקנה, כמה אדם מוכן לשלם כל הון שבעולם, העיקר שתהיה לו בריאות ורפואה והכול?

אז קשה כמחט בבשר החי, אותו דבר הרימה שבמת.

לכן אדם לא יגיד, אה, נפטר, לא מרגיש כלום, לא, לא, לא, עכשיו הוא מרגיש יותר מהכל, והוא יודע,

כפי שראינו.

אז זה הפסוק באיוב, י״ד, דכתיב אך בשרו, עליו יכה, ומאן דאמר עד שיסתם הגולל, מה הוא סובר, דכתיב בקהלת י״ב, וישו ועפר על הארץ כשהיה.

הרי הקדוש ברוך הוא נטל עפר מארבע רוחות הארץ.

וייצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח

באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה.

אז הקדוש ברוך הוא נפח באפיו נשמת חיים, ויהיה אדם לנפש חיה. מאיפה הוא נטל את העפר, קודש הבריכו?

נטל אותו בארבע מקומות בעולם, למה?

מה רע בחול של הדרום, ריבונו של עולם?

קח חול מאילת שם, מה רע בחול של אילת? יש משהו, בעיה?

סדום, אני מבין, בסדר.

שם מלא מלח בחול, לא טוב, אבל באילת מה רע?

תראה איזה חול יפה, כולם אוהבים ללכת לאילת, לטוס,

לא מוכנים לסגור את שדה דב כדי שיוכלו ללכת שם לאילת, מה רע? ריבונו של עולם.

או מה רע בזה של הצפון, אז מה אם החיזבאללה שם חופר? מה קרה?

אז קצת חפכו כמה מנהרות,

אז הנה הוציאו חול יותר נקי מתחת לאדמה.

תיקח משם, ריבונו של עולם. לא, לא, לא.

אני דואג לך, אם חס ושלום, חס וחלילה, בן אדם ימות.

איפה הגוף שלו, איך הגוף שלו יתרכב אם לא נטלתי משם חול?

אומר הקדוש ברוך הוא.

לכן הקדוש ברוך הוא לוקח מארבע רוחות הארץ, מארבע כנפות הארץ, חול.

מזרח, מערב, צפון, דרום. אם ייפטר בדרום, האדמה מקבלת אותו.

אם ייפטר בצפון, מקבלת אותו. מזרח, מערב, כל מקום.

וזה מה שכתוב הפסוק.

וישו ועפר לארץ כשהיה, הגוף נרקב.

שום דבר, אתה לא תראה שם שאריות של בשר. הכל נהפך להיות חול.

מעפר באת ואל עפר תשור.

אותנו רבנן והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.

נשמה לאן עולה?

לקדוש ברוך הוא בחזרה.

תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה. הקדוש ברוך הוא אומר, כמו שהבאתי לך,

ואתה מודה כל בוקר.

מה אתה אומר?

אלוהי.

פסיק. נשמה שנתת בי טהורה היא.

אתה מודה כל בוקר.

אתה חותם על זה בלילה שאמרת את זה.

אתה ברעת, אתה הצהרת וכולי.

אז כמו שהקדוש ברוך הוא נתן לך את הנשמה טהורה,

תחזיר אותה לקדוש ברוך הוא טהורה.

אתה מחויב להחזיר אותה טהורה.

אף אתה בטהרה ומשל למלך בשר ודם שחילק בגדי מלכות לעבדיו.

פיקחים שבהם קיפלו את הבגדי מלכות והניחו אותם בקופסה מיוחדת. למה?

כי אמרו שהמלך יקרא לנו, נלבש את הבגדים המיוחדים, תמיד יישאר יפה ונקי.

טיפשים שבהם, הלכו ועשו בהם מלאכה בסנדלר. לקח את זה, אמר יאללה.

אלה מה? אני צריך להראות לכל החבר'ה שקיבלתי בגדים מהמלך.

מה לא? לקח את זה לסנדלריאצ'יק, פה יצא חוט,

שם נכנס מסמר, נהיה חור,

התלכלך מהמשחט נעליים, כל הבגדים נהרסו.

בא המלך קורא לו, אומר לו, נו נו,

בוא. מתייצב, מה זה הבגדים האלו? מה זה?

אני הבאתי לך בגדים כאלו כל כך יפים, מה זה הבגדים האלו? איך הגעת למצב כזה?

לא, אדוני המלך, מה הוא יגיד? עשתי כבוד, הלכתי עם זה כל היום? יגיד לו, טיפש!

שמה נתתי לאחד הבגדים הללו?

ללכת איתם במעמד מכובד, לא ללכת איתם ככה סתם הלבזות.

לא לחינם קבעו רבותינו שאדם צריך שיהיה לו בגד מיוחד ליום שבת.

נעליים לא חובה,

אבל בגד מיוחד ליום שבת צריך שיהיה.

בגדים של יום חול לא לובשים בשבת.

אני רואה אנשים באים כמו מסכנים לבית הכנסת, הג'ינס עם חור.

אמרתי לאיזה אחד, אם אין לך כסף, אני מוכן לתרום לך מכנסיים.

מה אתה בא לי עם מכנסיים חורים?

שלח לתופר שישים טלאי.

פעם היו שמים טלאי בבגדים, שיהיה יפה שלא יהיה חורים.

היום מחפשים את החורים, קונים עם חור.

לא ראיתי כזה דבר. קונים ג'ינס?

איך אמר הרב? ג'ינס מה זה? בגד של קורים?

אלה שקוראים בפחם?

כן, היו צריכים בגד טוב, לכן הם היו לוקחים את הג'ינס, אורן, אה?

היו לוקחים את הג'ינס הזה, שיהיה להם בגד טוב, ומה עושים איתו?

היו הולכים לעבוד איתו עבודות קשות, כדי שהמכנסיים לא כל שני וחמישי, הוא לא יכול עם בגדי שבת לעבוד איזה, יקרע לו, יתלכלך לו,

ייהרס מהר.

מחמירים יותר, משלמים הון עתק יותר.

גם אלפיים שקל? כמה? איזה מחירים הולך?

הכל הולך, השם ישבור.

אבי זה הכל מקבל.

אלפיים שקל הוא קונה מכנס ג'ינס, הוא אומר זה לוייס, זה מותג.

זה עם התנין הפתוח,

עם הפה הסגור, עם שתי קווים ככה, לא יודע איך קוראים לזה.

לא, לא, לא עם התנין. זה עם השתי קווים ככה, איך קוראים לזה?

או עם אבי, כאילו שהוא בחור מצוין,

נתנו לו מדבקה של וי, נייק.

אז הוא שמח, אה, קניתי את זה ככה, אסי. הלו,

תראה איך אתה הולך עם בגד קרוע ביום שבת, תגיד לי, מה, אתה משוגע?

אתה יודע מה, נגיד ששר הפנים מזמין אותך, זה, שר הפנים של עכשיו,

נגיד שהוא מזמין אותך אליו,

אתה תלך עם מכנס קרוע, יכול להיות שאליו כן,

אבל למקום אחר, נשיא המדינה יזמין אותך, אתה תלך עם בגד קרוע אליו,

אתה אלף פעם תשים את הדודורנט,

תבדוק,

הכל בסדר, תסתכל במראה,

תסדר את התסרוגת שלך, תלך על ספר, תסדר לך את הזקן, הכל שיהיה כמו שלא תסרר, אני נפגש עם הנשיא,

אני אוכל ארוחת ערב עם ביבי.

ראש הממשלה, איך אני יכול איזה?

אדם מתקתק את עצמו,

ואתה בא לבית הכנסת כמו עני מעוז,

מכנס קרוע,

נעליים כאלו שכבר, זה רעב,

הן רעבות, אה, נפתח ככה זה,

הוא אומר, לא, זה במודה עכשיו, מה זה מודה?

תגיד, זה מודה של עניים, זה לא מודה של עשירים,

זה לא מודה של בן אדם נורמלי שבא לבית הכנסת,

מזה אתה קורא מודה?

אתם מבינים לאן הגענו?

מבהיל, מבהיל הדבר הזה.

על מה אנשים זורקים הון עתק? על מכנס קרוע.

אז פעם אחת עשיתי ככה לימוד,

מה שנקרא, למישהו אצלי בבית הכנסת, בחור צעיר שבא,

והוא כל פעם חזר על עצמו, ואז אמרתי, השבת עושים מגבית, זהו.

מגבית, מה, איזה מגבית, כבוד הרב, מי מתחתן? אמרתי, לא, יש פה אחד עם מכנסיים קורות,

אז אני מבקש שכל אחד מכם ייתן עשרה שקלים, יקנה לו מכנס ככה אלגנט,

שיהיה לו לשבת.

הוא שמע איזה הוא נפגע.

הוא אמר, לאן אתה נפגע?

תסתכל, אני נפגע שאני רואה אותך ככה.

למה, אתה בגדר של עני, אז אתה צריך לעזור,

עזוב, תעזוב מבו, תעזור לו,

תתמוך בו, הוא מח אחיך,

והחזקת בו.

תדאג לו, הוא מסכן, אין לו בגדים ללבוש, מה אתה מגיע עם קרוע? מאז הוא לא מגיע עם מכנס קרוע.

למד את הלימוד, נגמר, אתה רוצה עם זה? נעשה לך מגביל, תן באגם חליפה, אני אתרים לך.

איך בן אדם יכול לבוא ככה? וזה בית השם.

תראו, להבדיל, ימח שמעם בזכרם.

אוהל הנוצרים,

איך הם באים לבתי עבודה זרה שלהם?

איך הם לא מדברים בתפילה?

איך הם לא אוכלים באמצע התפילה?

איך הם בשקט?

ואנחנו מה?

אנחנו האמת, הם השקר.

הם מעתיקים אותנו, אנחנו,

יום שבת שלנו זה יום החופש המקורי.

הם העתיקו, אלה שישי, אלה ראשון, נגמר הסיפור.

בבר מילן.

ובמקום שאנחנו נכבד את המקום, חס ושלום, אדם יזלזל במקום.

לכן, אדם, מידת ההלכה הזאת, זה חשוב.

תעשה לעצמך בגד מיוחד לכבוד שבת. עכשיו אסור לקנות, ייגמר תשעה באב,

לך, את ה-2,000 שקל שאתה קונה מכנס קרוע,

תגיד, ריבונו של אמין, אני עושה לכבודך, תעשה לכבודי.

תדעו לכם.

כל הוצאות שבת וחג, הקדוש ברוך הוא מחזיר.

אז מה בעיה, שתקנה לכבוד החג חליפה מיוחדת, לכבוד שבת חליפה מיוחדת. אתה יודע מה, קשה לך חליפה? אין בעיה.

חולצה מכובדת ומכנס מכובד.

לחתונה של הבן שלך לא הייתה בא ככה, נכון? כי זה לא מכובד.

אז למה לבית הכנסת אתה בא ככה?

והבית הכנסת יותר חשוב מהחתונה של הבן.

שם כל שישי רואים אותך החבר'ה.

מה יגידו?

אתה רוצה שיצא לך שם רע? תפרן?

זה מכובד.

יפה.

אז זה הטיפש.

הולך ועושה מלאכה בבגדים. לימים ביקש המלך את כליו פיקחים שבהם יחזירו מלאם למלך כשהם מגועצים, טיפשים שבהם יחזרו כשהם מלוכלכים.

סמך המלך לקראת הפיקחים וכעס לקראת הטיפשים. על הפיקחים אמר יינתנו כלים לאוצר,

והם

ילכו לבתיהם לשלום. ועל הטיפשים אמר כלים יינתנו לכביסה, והם יתחבשו בבית האסורים.

כך הקדוש ברוך הוא.

על גופם של צדיקים אומר בישעיה נ״ז יבוא שלום ינוחו על משכבותם.

הולך ניחוכו.

ועל לשמתם הוא אומר, והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים.

על גופן של רשעים הוא אומר, אין שלום לרשעים אמר השם.

אין שלום אמר השם לרשעים. ועל לשמתם הוא אומר, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלה.

אז אוי ואבוי.

טניה.

רבי אליעזר אומר, נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד שנאמר, והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר,

ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלה אמר לרבא.

לרב נחמן של בנון ימי אמר לאיכא שכיב נא לא אמרי לכוואי מילתא.

אחי שמואל אמר, אלו ואלו לדומא נמסרים.

אז מה זה דומאה?

דומה זה נקרא מלאך המוות, שם נרדף למלאך המוות.

זה מלאך הממונה על הרוחות.

הללו יש להם מנוח והללו אין להם מנוח.

אמר לרב מרי עתידין צדיקים דאבו עפרה דכתיבה ישור ועפרה לארץ כשהיה.

הנאו קפולאי דאבו קפלה בערא דרב נחמן.

יפה מאוד.

אז היו חופרים קפולאי.

דאבו קפלה בערא דרב נחמן.

נחר באור רבי אחי בר יושיע.

עתו

ואמרלה לרב נחמן נחר בגברה.

עתה ואמרלה מייני אומר.

אמר לה אנא אחי בר יושיע.

אומנו מרי דלא ידען עליה.

אמר לה.

סליחה.

אמר לה ולאו אמר רב מרי עתידי צדיק כדאבו עפרה.

אמר לה אומנו מרי דלא ידען עליה.

אמר לה.

ואה קרא כתיב היה שוב עפרה לארץ כשהיה.

אמר לה. דאכריך קהלת לא אכריך משלי דכתיב ורקב עצמות קנאה.

כל מי שיש לו קנאה בליבו עצמותיו מתרקבין.

מרכיבין.

כל שאין לו קנאה בליבו אין עצמותיו מרכיבין.

אז פרט נוסף, נוסף לגוף שהוא נהיה על העפר.

כפי המעשה.

גם העצמות עצמן, אם אדם היה קנאי,

לא לדבר השם, כמו פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן,

אלא חס ושלום קנאי, הוא רוצה את התאוות

בעולם הזה שיש לפלוני ולאלמוני וכולי להיות כמוהו, ככה אני רוצה כמוהו, שואף להיות כמוהו וכולי.

זה נקרא קנאה, לא בגדר של דבר מצווה, קנאת סופרים תרבה חוכמה,

אלא בגדר של ליצנות והוללות וחס ושלום דברים לא טובים. אז אחד כזה, גם העצמות שלו מרכיבים בקבר.

ורקב עצמות קנאה, הוא רקב עצמות קנאה.

גא ששיה,

חזיה דאית בממשה,

אמר ליה ליקום למר לגביה דביתיה,

אמר ליה גלית דעתיך דאפינו נביא אלוקרית,

גילית דעתך שאפילו נביא לא למדת דכתיב, וידעתם כי אני השם בפתחי את קברותיכם ובעלותי אתכם מקברותיכם, עמי.

על הפסוק הזה אמרתי, לא צריך להשקיע בבית העלמין מצבה מפוארת.

הכל מתנפץ בסוף.

אני השם בפתחי את קברותיכם.

לא חבל?

תשקיע מצבה בסיסית,

תשקיע במקום זה בתורה, מצוות ומעשים טובים,

בדברים אחרים,

במצוות. אני מכיר אחד שאפילו את הבית שלו, הנה הוא גר פה סמוך,

הקדיש את הבית שלו לבית המדרש, לתלמוד תורה.

לא אמר לילדים שלו לא צריך, לא יודע מה קיבלו,

כנראה השאיר להם ירושה או שלא השאיר להם,

אבל את כל הבית שלו הקדיש קודש להשם.

הקדיש לגבוה, נגמר.

זה ברוך השם הלך מן העולם הזה,

לא יודע מה היו הזכויות שלו וכו',

וברוך השם הבנים שלו הולכים בדרך השם, תורה ומצוות.

אחד כזה זוכה.

במקום שהילדים יריבו ויש שנאה ביניהם, הוא אמר, לא רוצה שתריבו, הכל בסדר,

שערו בשלום, הנה לכל אחד מעטפה,

נגמר הסיפור, הכל בסדר.

זה דאג לעצמו באחרית ימיו,

להיות מסודר.

אחרי שהוא עלה למעלה אחרי מאה עשרים, יושבים כל הזמן, עוסקים בתורה, הזכויות שלו.

אז לכן, אדם שכל כך הרבה משקיע במצבה מפוארת, שיש שחור,

עם תמונה, בלי תמונה, זה אסור דרך אגב, כן? הנושא של התמונה אסור בתכלית האיסור,

בגדר שלא תעשה לך פסל וכל תמונה.

האדם עושה את הדבר הזה, הוא, הנה, מפואר, ופה ושם.

מה אתה צריך את זה? פשטותי, תהיה יהודי פשוט, מה אתה צריך את המפואר הזה?

אתה חושב שכל יום יבואו לבקר אותך שם?

באים רק במועדים, לא מפריעים לנפטרים.

נפטרים באים, שבעה, שלושים,

אחד עשרה חודש, שתים עשרה חודש, כן, שנה, ואחר כך כל פקודת השנה. אצל התימנים בכלל לא נהוג לעלות לבית העלמין, אתם יודעים.

שבעה וזה וזהו, בקבורה ונגמר הסיפור, לא עולים, לא שבעה, לא שלושים, לא שנה,

אין אצלהם מנהגים כאלו.

נגמר, עושים בבית את הלימוד וכולי, ונגמר.

לא עולים אצלהם, נגמר. אז מה?

מה לך ולדבר הזה? אדם משקיע, עושה, ופה, ועשיתי, בסוף הולך מתחת לשיש, ועוד שיש כבד. איך יפתח את הקבר אחרי 120?

איך יצא החוצה?

אז כבר כתב הנביא יחזקאל, אני אדוני בפתחי את קברותיכם, אל תדאג.

אתה לא צריך לדאוג, אתה לא פותח.

אתה יכול לעשות שיש מפואר, אין בעיה, אבל

זה לא מה שיחשיב אותך בבית העלמין כמיוחד.

כן, כל אלה שעשו להם מפואר, מישהו מסתכל עליהם,

מישהו קורא,

הרי גם ככה אסור לקרוא את מה שכתוב על גבי המצבה.

רק להרהר מותר, כי זה גורם לשכחה.

קשה לשכחה, הדבר הזה.

אתה אומר, פלוני, רגע, זה לא משכונת שפירא היה?

זה לא מתל כביר? זה מקרית שלום? אני מכיר אותו, זה את השם.

זה היה בשתי רחובות מאיתנו גר. אה, הוא נפטר, הוא זה.

סיפרתי לכם עם הנושא של התמונות. יום אחד הייתי בבית העלמין חולון באיזה הלוויה.

אז אחד השכנים של ההורים שלי בעשר קומות,

אז הוא קנה שם חלקת קבר,

והם נהוג להם, הם נוהגים לעשות גם מצבה והכול,

כי לפעמים החברה קדישא,

ברוב שהם טרודים, הם מתבלבלים, קורה שהם קוברים מישהו אחר בקבר שלו שלו, ואז מסכנים צריכים להוציא וכולי.

לפי ההלכה, חייב להוציא, לא צריך להוציא, חייב להוציא.

אז הבוראים נהגו לשים כבר את המצבה והכול, שיהיה מוכן, מה שנקרא, גם שלא יהיו הוצאות לילדים,

ואז מרמים את הפלטה, מכניסים את הנפטר, וזה הכל מוכן.

אז הוא שם את התמונה שלו גם.

אז אני נבהלתי, אמרתי, מה, הוא נפטר ואני לא יודע, כי באמת הרבה זמן לא ראיתי אותו?

אז מה, ככה, הוא נפטר, ולא ידעתי?

אחרי איזה חודש, אני חושב,

ראיתי אותו יוצא, באתי להורים שלי,

אז ראיתי אותו יוצא מהמעלית, שיש שתי מעליות, זוגי ואי-זוגי.

אז אמרתי לו ככה בלשון, תלך לעזאזל, קוראים לו נתן, תלך לעזאזל, אמרתי לו, למה?

אמרתי, חשבתי שאתה בבית עלמין כבר,

ראיתי את התמונה שלך שם בזה.

אם כבר עשית את התמונה,

מה אתה, הבלת אותי.

אז היית מודיע לי לפחות שלא, זה סימן, זה מדבקה, משהו, הרי אסור לעשות את זה. כן, לא ידעתי, כבר עשיתי כל כך הרבה, השקעתי. אסור, הדבר הזה אסור, בתכלית האיסור.

שאדם עושה את זה. הוא אומר לו, יראו אותי, יזכרו אותי.

הלו, מי מסתכל לכיוון שלך? אנשים היום טרודים, אין להם זמן למשפחה שלהם,

אין להם זמן לבית שלהם, אין להם זמן לשלום בית שלהם.

אתה חושב שהם הסתכלו עליך? מישהו זוכר אותך? אדם נפטר, זהו, נגמר.

אף אחד לא זוכר אותו. אם לא האזכרה שמזכירה, גם את זה הוא לא יזכור.

אזכרה מלשון תזכורת.

לכן אדם, זה לא מה שהזכיר אותו, הבית העלמין.

אז מה אתה משקיע? תעשה מה שמוטל עליך, נגמר, הבסיס, נגמר הסיפור. וטוב שאדם

ירכוש מחיים.

צריך אחר כך להפיל כל מיני, אתה יודע מתי אתה תיפטר?

באיזה תאריך זה יהיה? זה יהיה בשבת? זה יהיה בחג?

איפה זה יהיה? מה זה יהיה, הילדים בארץ? בחופשה?

למה לחכות לזה? תקנה לך מוכן, מסודר, נגמר הסיפור.

ככה הכל הכנת, לא הפלת עליהם עול, השארת להם, יש כאלה אפילו משאירים כסף להשכרות.

הנה, זה עבור קדיש, מעטפות.

לא תאמינו איזה דברים.

זה מעטפה עבור קדיש,

הנכד הזה שהוא הסנדק שלו, זה יגיד קדיש עליו, למה לא היה לו בנים?

וזה ככה, זה להשכרות השנתיות, זה להשכרה של השבעה כל יום,

וזה לרבנים שמגיעים לדרוש, הכל הוא מסדר, הכל מכין את הכל, מסודר ביומן,

הוא אומר, הכל מסודר, מביא את זה לילדים שלו קודם יום הפקודה, ונגמר, אז הוא יוצא רגוע מן העולם.

יש כאלה גם מחלקים את הירושה, הכל מסודר, ואז נפתר.

אבל אדם לא יודע איתו, שלמה המלך כתב, כי לא ידע האדם איתו, האדם צריך...

ונסיים.

לכן אומר הפסוק ביחזקאל עמד זין,

וידעתם כי אני אדוני בפתחי את קברותיכם ועלותי איתכם מקברותיכם עמי, ואמר לה,

ואכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אמר לה, ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים.

אז זה כשעה אחת קודם תחיית המתים.

במי זה מדובר? באותו רשע

שגמר את התיקון שלו, ועכשיו הוא צריך לחזור בחזרה.

אז עכשיו צריך, מה שנקרא,

להחזיר אותו בחזרה למושג של מעפר באת ואל עפרת שוב.

איך יחזיר אותו? לכן באותה שעה יחזיר אותו כך.

אומר השיעי הקדוש,

סליחה,

ברשעים

היות וכל הקללות על האדם הראשון נתקיימו בו.

מעזרת הפרה תאכל לחם, עד שופכה אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפרת ואל עפרת שוב.

לכן גם בהם תולה הדבר הזה.

אי אפשר לברוח מזה.

יפה. נעבור בקצרה לפה ליועץ.

בעזרת השם, זכותו תגן הנאום. סיימנו בקי ד',

קיד.

הלכה.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה.

סליחה,

חנופה.

גודל רעתם מפורש בדברי רבותינו זל בשס ובמדרשים, ואסף ישתאור רבנו הרב רבי חיים ויטל בספרה הקדוש הרי קדושה,

מהאיש הירא יצא עתק בקשר המצווה לזיכרון בין עיניו.

ואומנם צריך לבאר מהו חנופה.

מה זה אדם שמחניף? כי יש דברים שאינם חנופה, ויש דברים שהם חסרי מדע, שחושבים שהם חנופה.

כגון המכבד איש עשיר,

חושבים אותו למחניף, והמתריס כנגדו ומזלזל בכבודו,

הוא מתעלל באוללותו.

באומרו שהוא אינו יודע להחניף, ואין בפי הוא נכונה, כי ראוי והגון לכבד את העשירים,

שכן מצינו ברבנו הקדוש המכבד את העשירים ורבי עקיבא גם כן המכבד את העשירים. והטעם שמאחר שהמלך חפץ בעיקרו והשפיע עליו ממרום שפע ברכה,

האם הקדוש ברוך הוא גידל אותו? גם אתה מחויב בכבודו.

ובפרט אם קיבל ממנו טובה והנאה פשיטא שחייב לחלוק לו כבוד.

ועוד שהמרבה נכסים מסתם, המרבה לעשות מצוות ומעשים טובים יותר מאחרים,

וחטאיו בצדקה יפרוק,

וראוי לחוש קצת על כבודו אף אם עשה שלא כעוגן ויצא קצת מן השורה, אין לזלזל כל כך בכבודו.

שכן מצינו בשס,

בפסחים נג עמוד א' אלמלא תודוס עתה גוזרנו עליך נידוי,

ופירוש שהיה מטיל מלאי של כסף,

כן, מטבעות לכיסן של תלמידי חכמים.

אבל עניין החנופה הוא בשני אופנים, הראשון קשה והשני קשה אמנו.

האופן הראשון הוא שמראה פנים וחיבה יתרה לחברו,

ובתוך תוכו הוא אומר, הלוואי שהוא יתהפך עכשיו עם האוטו שלו, אה?

אני מחייך, אני אהוב אותך, כפרע עליך, עושה כל מיני זה,

ובפועל בתוך תוכו השם ישמור.

ואין פיו וליבו שווים, אלא בפיו שלום ידבר,

ובקרבו ישים עור בו.

או אפילו אם אינו אויב לו ולא מבקש רעת, או כל שמראה אהבה רבה וכבוד גדול יותר מן האמת,

אשר בלבבו הוא נכשל בעוון חנופה.

יש כאלה, הרב הגאון הזה, הלו,

הוא לא רעב ולא גאון ולא נעליים.

והוא מרבה להתחנף לו,

כמו שמתחנפים לפוליטיקאים,

הרב פלוני, הרב, חסר שיגידו, הרב יאיר לפיד, הרב ברק,

וכו', זה גם זה של חנופה, או שמביאים להם ברכה בחתונה.

תגיד לי, אלה אוכלי נבלות וטרפות, שקצים ורמסים,

עושים את כל העבירות שבתורה, למי קטנם ועד גדולם, ואתה מביא לו ברכה של שבע ברכות?

נראה לי שזה שבע קללות, לא שבע ברכות.

איך אתה מבין לאחד כזה רשע, מחלל שבת בפרהסיה,

כופר בתורה ונגד התורה הקדושה לברך ברכה בשבע ברכות?

איך?

ומתגאים, או, חבר הכנסת זה בזה היה אצלי.

אני לא מדבר על החרדים,

כן? אני מדבר על אלה החילונים שבאו וברכו של הברכות.

איך אתה מביא לאחד כזה?

זה יודע מה זה ברכה בכלל?

זה יודע לכוון בברכה?

זה מותר לו בכלל?

לברך?

השם ישמור, זה יותר גרוע.

יותר גרוע, איך אתה נותן לו? ומתגאים בזה, שהוא היה אצלי, הוא זה, הוא פה, וזה, הלו.

אתה יכול לתת לו לדבר, אין בעיה.

לדבר כמה דקות, נפנף אותו.

אבל לתת לו לברך?

איפה נשמע כדבר הזה? וזה במחנה שלנו.

חרדים שעושים את הדברים הללו. מבהיל.

מבהיל.

היום הייתי בברית

עם איזה מוהל אחר, שהוא עשה את הברית.

נתן לסבא שם לברך. הוא לא יודע אפילו קרוא וכתוב.

איך אתה נותן לו לברך אחד כזה?

בקושי גמגם, אמר מילים הפוכות, הכל,

שום דבר שם לא ידע.

אתה נותן לו לברך את הקידוש על הברכות?

זה סנדק, הגון, ירי שמיים.

לא חסר תלמידי חמים שהיו שם מסביב, תן להם.

מכבדים בכוס עוד המוהל או תלמיד חכם. מה אתה נותן לאיזה אחד מהארץ?

שהוא לא יודע מה זה. בקושי ידע לברך הגפן, לא מגזים.

בקושי ידע לברך הגפן, בושה וחרפה, מה אתה נותן לו?

לא, אבי הבן רצה לחבר איתו. תסביר לאבי הבן.

אם אני רואה שאין אדם הגון, ירי שמיים, מקפיד על הכל, ככה, הוא לא נותן לו לברך.

זה מצווה על המוהל.

לוקח את הברכה בעצמי,

אם יש מישהו הגון, מירא שם, בבקשה, שיברך, בכבוד.

אין בעיה.

אז כל שמראה אהבה גדולה וכבוד גדול יותר מן האמת אשר בלבבו הוא נכשל בעוון חנופה. זה נקרא חנופה.

בכל כי היי התירו חזל אצל אשתו משום שלום בית ולרבו כדי שילמדנו תורה,

אז להחניף לרבו, להחניף לאשתו, התירו.

וגם מחניפין לרשעים מפני דרכי שלום.

אז הגעת על איזה רשע אחד?

מרושע.

לא, אלה לא רשעים אלה. אלה חושבים את עצמם רשעים.

זה בשביל הכיסא הם עושים את כל ההצגות האלו.

אבל יש אחד רשע מרושע, שאם אתה לא תחניף לו, אז הוא...

השם ישמור ויציל, ינקום בך, יעשה לך נזקים והכול.

אחד כזה,

כותב הרב, שאפשר להחניף לו. ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן. רבי חנן אמר קשר ומרצה ומשפחות דקות ישראל לפיקר בימים דור המצוות שנאמר.

ה' חפץ למען צדקו הגדיל תורה ויעדו.