פרשת כי תצא | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ברוכים הבאים

לעזרת השם יתברך היום נשלים את פרשת כי תצא בלא נדר אבל לפני כן יש לנו כמה השלמות

מהפעם שעברה

בלא נדר

אבל אם אפשר להתחיל קודם כל במילי דבדיחותא

איך אומרים, באווירה של הימים האלה

מספרים שאשכנזי ומרוקאי ותימני ישבו במסעדה

אז אשכנזי אומר לשני החבר'ה שלו

הוא אומר לו, אתם יודעים שאנחנו האשכנזים

אנחנו הטופ, אנחנו המודל לחיקוי

אז המרוקאי אומר לו,

אנחנו המרוקאים הכי אותנתים

אז התימני אומר להם, אתם יכולים להמשיך להתווכח

אבל אנחנו התימנים, יש לנו גם בולות

אז אמרו לו, איזה קבלות יש לכם?

הוא אומר, אנחנו, איך שאנחנו הגענו לארץ ישראל

יש הרעת תבואה אותנו

איך אומרים, זה בא הפוך על הפוך

איזה תימני אחד נכנס

לאירוע באיזה אולם

אז הוא אומר למלצר

אם אתה תפנג אותי

אז בלי נדר, בעזרת השם

בסוף הערב אתה תקבל טיפ

שלא בלטה בחיים שלך

ההוא המלצר

הולך חוזר, הולך חוזר

החליט שהוא מפנק אותו כמו שצריך

כשסיים לפנק אותו,

כבר כולו מזיח בא אליו ואומר לו,

מה עם הטיפ?

הוא אומר לו, הא, טיפ

לעולם אל תאמין למי שאתה לא מכיר אותו

איך הטיפ?

הזאג, אה?

יפה.

טוב,

בפעם שעברה,

למה סיפרתי לכם בדיחות?

למה מה שאני הולך להגיד בדקות הקרובות קצת מלחיץ, אז התחלתי לשחרר לחץ.

בפעם שעברה דיברנו על העניין של

שלא צריך לפחד מהמוות וכולי.

זוכרים?

אז ברשותכם אני רוצה להוסיף עוד איזה

שניים-שלושה רחיונות קצרים בנושא.

אמרנו,

כשמגיעים לנושא הזה,

אז מתעוררות הרבה שאלות.

אחת השאלות,

כתוב

שרבי מאיר בעל הנס אומר,

שהמוות טוב מאוד.

על מה הוא מדבר?

באשת חיל אנחנו אומרים,

ותשחק ליום אחרון.

מה זה יום אחרון?

זה יום הפטירה, יום המוות.

ומה כתוב על אשת החיל? שהיא שוחקת.

למה היא שוחקת?

על פיום יום שכר.

מה?

הולכת לקבל את כל השכר.

יפה.

איפה זה כתוב ותשחק ליום אחרון? באשת חיל.

כשקוראים את כל האשת חיל ורואים

מה עשתה אותה אשת חיל,

אז היא הולכת עכשיו לפיידיי לקבל את השכר.

אז בטח שהיא תשחק.

היא הולכת לקבל את שכרה לנצח נצחים.

כתוב, טוב שם

משמן טוב.

ויום המוות

מיום היוולדו.

אז מה כתוב פה בחז״ל? שטוב יום המוות מיום ההולדת.

איך יכול להיות?

הרי כשיש יום הולדת אנחנו שמחים.

כשיש יום מוות אנשים בוכים.

אז איך זה יותר טוב?

וזה קשור לרשע.

טוב שם משמן טוב.

כתוב שהרי שכתר שם טוב עולה על גבי כל הכתרים.

על כל סוגי הכתרים, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, מעל כולם כתר שם טוב.

כתוב בפרקי אבות

שכל שרוח הבריות נוחה הימנו,

רוח המקום נוחה הימנו.

יש לך נוסחה.

אם האדם הזה אהוב,

אז הוא גם אהוב בשמיים.

שמעתם?

כמובן, מה שמדובר טוב, שהוא אהוב, לא שאוהבים אותו כל הפורקי עול.

הכוונה שאוהבים אותו כל אלה שהם באמת אהובים בשמיים.

אז הוא אהוב גם בשמיים.

אז עכשיו,

מי שהשם שלו יותר טוב מהשמן הטוב,

מה הקשר לשמן טוב?

מה שמדובר פה בשמן, זה לא מדובר על שמן, מדובר על

בושם האפרסמון,

איך אומרים?

שהוא מדיף ריח.

אז

טוב שם

משמן טוב.

למה?

כי כמה שהריח יהיה הכי טוב שבעולם,

אבל הריח

הוא מוגבל, הוא לא מגיע לכל מקום.

איפה שהוא נמצא? בסביבתו.

שם של בן אדם נפוץ בכל העולם.

אם יש לו שם טוב,

זה לא רק בסביבתו.

כולם שומעים עליו, כולם מכירים אותו, כולם יודעים עליו.

אז זה יותר טוב.

ואם ניקח על הפשט

שמן טוב,

אז גם כן, זה באותו רעיון.

השמן תמיד צף.

אז תמיד השם של האדם צף. כשמדברים על צדיקים, על אנשים טובים וכו',

כגון

פלוני אלמוני,

כן?

אז טוב שם משמן טוב.

ואז מה כתוב?

ויום המוות

מיום היוולדו.

מה הקשר?

הקשר הוא כזה.

כשאדם נולד,

אז נכון ששמחים,

אבל לא יודעים לאן הוא יגיע.

מה יהיה איתו?

הוא יצליח במשימות, לא יצליח במשימות,

יגיע לתכלית, לא יגיע לתכלית.

אנחנו לא יודעים.

אבל אם אדם הגיע ליום הפטירה שלו,

והשם שלו יותר טוב

מהשמן הטוב,

אז אחד כזה יום המוות שלו יותר טוב מיום ההולדת.

כי פה אנחנו רואים לאן הוא הגיע.

הוא הגיע לתכלית, הוא הגיע ליעד.

אז אחד כזה בוודאי שיום המוות שלו יותר טוב מיום ההולדת.

כי הוא עשה, ביצע את השליחות שלו בנאמנות.

מספרים על מישהו שנסע עם אופנוע סוזוקי

בפקק

פקק ארוך

והוא נוסע בין המכוניות פול גז

והוא צועק לאנשים

למי כאן יש סוזוקי?

למי פה יש סוזוקי?

עכשיו הוא נוסע פול גז, בקושי שומעים מה הוא צועק.

אבל הוא צועק, למי יש כאן סוזוקי?

ככה כל הפקק הוא נוסע פול גז ושואל את השאלה הזאת.

בסוף הפקק היה קיר

רמזור ומעבר לרמזור יש קיר.

ההוא נכנס בקיר, טאח!

הגיע אמבולנס,

מעלים אותו לאלונקה, לאמבולנס,

שומעים אותו לוחש.

למי פה יש אופנוע סוזוקי?

אז אחד מאלה של האמבולנס אומר לו, לי יש,

מה הבעיה?

הוא אומר לו, איפה הברקסי?

כולה משהו שהוא עושה דאווינים.

הוא בכלל לא יודע איך עוזרים.

שם אליי.

מה המסר?

לפני שאתה עולה על סוזוקי אבו סיינק, תבדוק.

איפה הברקסי?

אנשים נוסעים בעולם הזה, לא בודקים איפה הברקסי.

דבר ראשון צריך לשאול איפה הברקסי.

איך עוצרים תאוות, עניינים, זה...

הם לא...

קראנו בפרשת קדושים השבוע,

קראנו מה שרשי אומר על המילה

על המילים שאנחנו צריכים להיות קדושים.

אז רשי הקדוש כותב, להיות פרושים.

עכשיו, אתם יודעים

שכדי להיות קדוש

עושים מצוות,

מצוות עשה.

הרי מה אנחנו אומרים כשאנחנו עושים מצוות?

מברכים ברוך אתה ה',

אחר כך אומרים אשר קידשנו במצוותיו.

על ידי זה שאנחנו משמרים את המצוות,

אנחנו מתקדשים.

אתה שם תפילין על הראש, אתה מקדש את המחשבה,

מקדש את הלב,

כל דבר שאנחנו עושים זה שאנחנו מתקדשים.

ברשי ואומר, תדעו לכם

שההתקדשות

זה לא רק בעשיית המצוות,

אלא

בפרישה מהעבירות הקשות כגון גילוי עריות.

ברגע שאדם מתקדש

בעניין של

כל הגדרים של גילוי עריות,

הוא הופך להיות קדוש.

נחזור לענייננו.

אוטובוס

עם חמישים אנשים מתהפך.

חלילה.

זה מה שעלה עכשיו.

ארבעים ושמונה

ארבעים ושמונה אנשים

חלילה נהרגים.

נשארו שניים.

יש שני סוגי אנשים.

יש אחד אומר,

ברוך השם ניצלתי, השתבח שמו איזה נס.

ויש אחד שעומד ליד האוטובוס,

ומה אומר?

למה הם הלכו?

לא אכפת לך למה הם הלכו? זה חשבונות שמיים.

לך מפה לפני שיקחו אותך גם.

אנשים עברו הרבה דברים בחיים.

צריכים לדעת להודות על מה שניצלת. אל תשאל שאלות מיותרות.

לפעמים כשאדם שואל שאלות מיותרות, אומרים לו, טוב, אתה, יש לך באמת שאלות חשובות.

מה עושים? מעלים אותו למעלה, לתת לו תשובות.

איך אומרים? שיראה מלמעלה, בתל על.

כי רק משם אפשר לראות את כל התמונה כמו שצריך.

אז בשביל מה אתה שואל שאלות מיותרות?

תודה לשם.

אתה ניצלת?

מישהו פה יכול להבין חשבונות שמיים בעולם הזה בכלל?

תגיד תודה רבה.

אם אתם זוכרים על מה שדיברנו בפעם שעברה,

אז גם על זה רציתי לתת לכם משל בפעם שעברה, אבל

לא רציתי להטריח יותר מדי, אז היום אני קצת אטריח אתכם.

היום נראה לי שאתם נינוחים יותר.

היה איזה אחד,

שוב, זה משל.

היה איזה אחד,

הביאו אותו מאפריקה, ממדינת קזבובו.

הביאו אותו משם,

הכניסו אותו ישר לאולפן,

לימדו אותו ככה קצת עברית,

והנחיתו אותו

בבני ברק.

יאווילק.

טוב, ההוא מסתובב בבני ברק,

לא יודע איפה הוא נמצא בכלל,

איך הוא הגיע לפה.

מסתובב בבני ברק,

מנסה להבין מי נגד מי פה,

הבן אדם היה, כל החיים שלו ביערות,

רואה כל מיני דברים משוכללים, טכנולוגיים,

לא מבין מה זה בכלל.

מנסה להבין מה הולך פה בכלל.

אחרי כמה שעות שהוא מסתובב

ומפחד לדבר עם אנשים,

הוא נשען על איזה עמוד שתקוע באמצע המדרכה.

הוא רוצה לנוח קצת מהטיול הארוך שלו,

ואז פתאום הוא רואה מישהו בא, עומד לידו.

עובר כמה זמן, עוד מישהו לידו.

עוד אחד,

עוד אחד.

קרוב לעשרה אנשים כבר לידו.

הוא מסתכל עליהם ככה, הוא כל הזמן במתח, שלא יקפצו עליו.

הוא מכין את עצמו,

ואז הוא פונה לאחד מהם ואומר לו,

מה יש לכם נגדי?

אז הוא אומר לו,

אין לנו כלום נגדך.

אז מה קרה אתם כולכם מסביבי פתאום?

אז הם אומרים לו, אנחנו לא סביבך.

אנחנו סביב העמוד שאתה נשען עליו.

אז הוא אומר, מה זה העמוד הזה?

אז אמרו לו, זו תחנה של אוטובוס.

אמרו לו, מה זה אוטובוס?

אז הסבירו לו, פחות או יותר, מה זה אוטובוס.

אז הוא אומר להם,

אני יכול גם כן לעלות על האוטובוס הזה?

אז אמרו לו, כן, למה לא? על חשבוננו, אתה טוריסט.

טוב.

הוא עולה,

הוא מתיישב בספסל השלישי,

והוא כל הזמן בוחן את כולם באוטובוס, שלא עושים לו איזה אמבוש.

הוא ככה במתח,

ואז הנהג מתחיל לנסוע.

איך שהנהג מתחיל לנסוע,

אז הוא לאט לאט מתחיל להירגע.

הוא רואה איזה יופי.

נופים מתחלפים בחלון.

הכיסא שהוא יושב עליו, כיסא נוח.

הוא רופד.

אה, כשיש קפיצות, הוא עולה, יורד. איזה יופי.

הוא ככה זה מסתכל, רואה, כולם שלווים, הכול בסדר.

וואלה, מי שהמציא את האוטובוס הזה גאון.

איזה יופי.

משהו.

ואז

פתאום הוא רואה את הנהג עוצר את האוטובוס.

הוא רואה אנשים נוספים עולים.

אבל מה מדהים אותו?

חלק מהאנשים יורדים.

עכשיו, בדיוק בא מישהו,

מתיישב לידו.

עכשיו עלה בתחנה, התיישב לידו.

אז הוא מסתכל עליו

ואומר לו, למה הם יורדים?

עכשיו הוא מסתכל עליו, רואה

אחד מאפריקה,

שאל אותו למה הם יורדים. איפה הוא יודע על למה הם יורדים?

אמר, איך תדע? הוא אומר לו,

מה, נסתבך איתו?

הוא שותק, לא עונה לו.

הוא מצחק אותה, לא מבין, לא כלום.

טוב, ההוא ראה שהוא לא עונה לו.

גם שתק.

תחנה באה, עוד פעם הוא רואה אנשים יורדים.

מסתובב אליו ואומר לו,

למה הם יורדים?

על אלה שעולים, הוא מבין. מי לא ירצה לעלות לאוטובוס כזה?

תענוג.

אבל למה לרדת?

ההוא לא עונה לו.

הוא אומר, עזוב.

עכשיו הוא חוכך בדעתו, אולי כדאי לחבור מקום, לך תדע, לא יקפוץ עליו.

יריב איתו עכשיו.

בתחנה השלישית,

האפריקאי כבר לא מחזיק מעמד.

למה?

חלק מהאנשים שעלו איתו ירדו עכשיו.

אז הוא נלחץ.

תפס אותו פה מהחולצה, הוא אומר לו, תקשיב טוב,

אם אתה לא תגיד לי למה הם יורדים,

אתה תרד דרך החלון.

אתם לא תעבדו עליי פה, אני רוצה לדעת למה הם יורדים.

אז הוא אומר לו, תשמע, אבו סחנק,

אני לא יודע מי אתה, מה אתה,

אבל שיהיה לך ברור,

עוד כמה תחנות,

כולם יורדים.

גם ענק.

זה מה שאמרנו בעצם

על האוטובוס,

שהרי רבי אלעזרא כפר,

טוב, תכף נגיד מה רבי אלעזרא כפר אומר, אבל לפני כן,

כתוב הרי באבות, בפרק ד',

עדכן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין.

ואמרנו שהפרוזדור זה האוטובוס, הוא נראה כמו פרוזדור,

והוא מוביל כל אחד מאיתנו לטרקלין שלו,

לתחנה שלו.

לצערנו, יש הרבה אנשים פה בעולם הזה, כמו האפריקאי הזה,

נוסעים באוטובוס, חושבים שבאנו פה ליהנות מהאוטובוס.

לא חקרו, לא בדקו מה אתם עושים פה, לאן אתם נוסעים.

אז רבי אלעזרא כפר גילה לנו,

הוא גילה לנו כך ואמר, הילודים למות,

והמתים

לחיות,

והחיים לדון.

יש לזה המשך,

אבל אני אקח את השלושה דברים האלה.

בעצם כשאנחנו נולדנו,

נולדנו כדי למות.

ויש בזה מסר,

בתוך זה,

שמי שממית את עצמו בעולם הזה, חי בעולם הבא.

מי שממית את היצר הרע שלו,

מי שנלחם בו,

ולא נותן לו לעשות מה שהוא רוצה,

הוא יחיה בעולם הנצח.

אבל בפשט

כולנו נולדנו כדי

להיפטר מן העולם הזה באיזשהו שלב.

וכשאנחנו ניפטר מן העולם הזה,

רק אז מתחילים לחיות את החיים האמיתיים הנצחיים.

אבל כל זמן שאנחנו כאן חיים,

אנחנו כל רגע נידונים,

כל רגע בודקים אותנו אם אנחנו עושים טוב או לא עושים טוב.

ועל סמך זה ועל פי זה יוחלט מה תהיה דרגתנו הרוחנית.

לנצח נצחים בעולם הבא.

ואת זה אדם צריך לזכור כל הזמן.

מסופר בגמרא

שנפטרו בניו של רבי מאיר בעל הנס

בשבת קודש,

אז רעייתו ברוריה

לא יכולה להגיד לו בשבת,

אסור לבשר ביום שבת.

אז היא כיסתה את שני הילדים

ולא אמרה כלום לבעלה.

כל השבת התנהגה כרגיל,

הוא לא הרגיש בכלל שמשהו קרה.

במוצאי שבת

היא באה לשאול אותו שאלה הלכתית.

מה השאלה?

היא אומרת שמישהו, מישהי הפקידה אצלה פיקדון,

והיא רוצה עכשיו שהיא תחזיר לה את הפיקדון.

להחזיר או לא?

ברוריה אישה חכמה,

רבי מאיר לא מבין מה היא עותרת.

איזה מין דבר זה?

זה לא שאלה בכלל. מה, יש פה שאלה? אין פה שאלה.

אבל הוא הבין שיש פה איזשהו מסר.

אז הוא אמר לו, מה השאלה? בוודאי שצריך להחזיר את הפיקדון.

אז היא אמרה לו, בוא, אני אראה לך את הפיקדון.

ואז גילתה את השדים,

והוא ראה את שני בניו מוטלים.

מכאן אנחנו לומדים

איך צריך לדעת גם לבשר נכון.

כתוב רחמנא לצלן שמי שמבשר דברים לא טובים,

חלילה יכול בעצמו להתבשר בדברים לא טובים.

לא פשוט.

צריך לדעת איך לבשר בשורות לא טובות.

אסור להגיד לבן אדם, שמעת?

ההוא נפטר.

זה בעיה להגיד דבר כזה.

לא אומרים דבר כזה, אפילו שזה בן אדם רחוק.

לא אומרים ככה.

צריך לבוא בעדינות,

בצורה נכונה, וגם לא להיות המבשר רע.

אז איך מבשרים בשורות?

דוגמה, אומרים הפוך.

דוגמה, נפטר אחד בשם

מסעוד.

אז שואלים אותו, אתה מכיר את האח של מסעוד?

איזה אח?

אלברט, אח של מסעוד.

אתה מכיר אותו?

כן, מכיר אותו.

נו,

הוא ברוך השם

הוא מרגיש טוב מאוד.

אז אדם מבין ישר שיש פה איזה מסר, הוא מרגיש טוב מאוד.

אז מה אתה מתכוון?

הוא מרגיש טוב.

אה, הוא לא מרגיש טוב.

אה, קרה.

אז הוא לאט-לאט מתחיל להבין.

אבל אתה לא אמרת...

שום דבר רע.

אתה אמרת שאלברט מרגיש טוב.

פעם אמרתי,

בצחוק כמובן,

שאלברט איינשטיין,

אימא שלו הייתה מרוקאית.

אז אמרו לי, מאיפה אתה יודע?

אמרתי, איך יכול להיות אשכנזי אלברט?

חייב להיות שאימא שלו הייתה מרוקאית.

אתה מכיר אשכנזי אלברט?

אני לא מכיר.

אנחנו בעזרת השם

ניכנס לעניינים

של ההשלמה של פרשת כי תצא

מוכנים לאמרה?

כתוב בפרשת כי תצא

ועוות אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה.

כך נאמר על יפת תואר ששובים אותה במלחמה.

אז אומר הגאון מוויללה,

אדם ששב מהמלחמה

ואימו

אישה יפת תואר שנפלה בשבי,

מצווה לאביה אל תוך ביתו

ולהורות לה לגלח את ראשה,

לגדל את ציפורניה,

לבכות על הוריה במשך חודש.

כל זה על מנת שתתכער ותימאס בעיניו

אחר שלקחה רק משום יופייה.

לכן היא נקראת אשת יפתו.

אז זה כולנו מכירים.

אבל מה החידוש שמחדש הגאון מבין?

הוא אומר,

למה נאמר ואהבתך

אל תוך ביתך?

מה זה התוספת הזאת?

אל תוך ביתך.

היה צריך להיות כתוב, אל ביתך.

מה זה תוך ביתך?

מה התוך הזה?

אלא,

זה בא להורות לנו

כי מה שהוא נצטווה

לנבל אותה ולהמאיס אותה

זה רק בעבורו,

כי דיברה תורה כנגד יצר הרע שלו.

אבל אין לו היתר להחלים אותה בפני אחרים.

כשהיא תתבזה בעיני אחרים, מי תראה לך?

אי לכך.

היות וצריכה לגלח את ראשה ולגדל את ציפורניה,

אז חייב להושיבה דווקא בתוך ביתו פנימה,

לבל תתבזה בעיני הבריות.

כך, אנחנו מוצאים גם במקרא,

שכתוב אצל מוציא שם רע

אצל אחד שהתחתן עם מישהי,

והוא שנאה,

ושם לה עלילות דברים,

ממציא עליה כל מיני דברים,

ונחשב לו הדבר לעוון.

למה?

כי הוא הוציא שם רע על בתולת ישראל.

אז במשמע, כי עוון מיוחד בפני עצמו הוא

מה שהבאיש את שמה והוציא את קלונה ברבים.

מה זה אומר?

שלהשפיל ולבזות בפרהסיה זה דבר חמור מאוד מאוד מאוד.

לכך נקדקה התורה לומר, והבאת אל תוך ביתך, אפילו שהיא גויה,

שבויה,

לא קשור,

ללמד

שהכבוד שלה

שהיא תשב בתוך הבית פנימה.

עוד נאמר בפרשה

כי היא תהיינה לאיש שתי נשים

וילדו לו בנים

האחת

סליחה, וילדו לו בנים. האהובה והשנואה.

והיה בן הבכור לשניאה.

אז מה כתוב בהמשך?

לא יוכל לבקר את בן האהובה על פני בן השנואה בכור.

למה?

אומרת התורה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים

בכל אשר יימצא לו

כי הוא ראשית עונו.

לא משפט הבכורה.

אומר הגאון מבין לה שיש פה כמה קושיות.

שהמפרשים נתקשו בפסוקים האלו.

בין כל הקושיות,

קודם כל,

בתחילה נאמר

וילדו לו בנים האהובה והשנואה.

אז מה שמה?

שהאהובה ילדה לפני השנואה.

כי היא מוזכרת ראשונה.

אחר כך נאמר

והיה בן הבכור לשניאה.

אז יוצא שהשנואה ילדה ראשונה.

אז לפי זה יצא שהאהובה הראשונה.

לפי פה יוצא שהשנואה הראשונה.

אז מי הילדה ראשונה?

זו שאלה ראשונה.

שאלה שנייה.

מה זה שכתוב

לא יוכל לבקר את בן האהובה?

לבקר עם כף,

לא עם קוף.

לבקר, הכוונה לתת

את הבכורה.

כן?

אז היות והשנואה היא ילדה ראשונה,

כאילו לפי

אחת המשמעויות,

אז הוא לא יכול לתת

את הבכורה לבן של האהובה.

אז על זה שואלים,

מאיך תתה שיוכל לבקרו?

אם הדין מחייב

להעדיף את הבכור,

אם הוא בכור, אז הוא בכור, אז מגיעה לו את הבכורה.

מה העניין לקמבן?

יש איזה היתר מסוים? אין היתר.

אז מאיפה זה בא בכלל?

אומר הגאון, נראה לבאר

שמדובר באדם נשוי לשתי נשים.

אחת האהובה עליו,

והשנייה לא.

ויהיום,

האישה השנואה ילדה לו בן ראשון.

כעבור זמן ילדה,

האישה האהובה אף היא בן זכר.

אלא מה?

התברר שהשנואה ילדה כבר בחודש השביעי להיריון.

והאהובה ילדה רק בסוף החודש התשיעי.

מה יצא?

נמצא שהאהובה נתעברה ראשונה.

אבל היא ילדה אחרונה.

והשנואה אמנם התעברה אחרונה,

אבל היא ילדה ראשונה.

אז זה מה שנאמר

וילדו לו בנים

האהובה והשנואה.

הווילדו זה לא על הלידה אלא על החיבור.

אז קדמה בחיבור האהובה על השנואה.

אבל כתוב אחר כך והיה הבן הבכור לשניאה.

אז זה מדבר על הלידה.

שהבן הבכור נולד לשנואה.

כי היא ילדה לשבעה חודשים.

והאהובה לתשעה חודשים.

אז נמצא שהבן של השנואה נולד לפני הבן של האהובה.

אז הוא הבכור האמיתי.

אולם,

מאחר שבן האהובה היה ראשון לחיבור,

אפשר שהאב יעדיף אותו על פני בן השנואה, בטענה שבעצם הוא הראשון.

כי הוא הראשון לחיבור.

לכן אמר לא יוכל לבקר את בן האהובה.

הוא לא יכול לעשות חשבון כזה ולהגיד לא נלך לפי העיבור לא לפי הלידה.

אלא כמו שאומר הפסוק כי את הבכור בן השנואה יכיר.

למה?

כי הוא ראשית עונו לא משפט הבכורה.

פירוש

כי אף שבן האהובה

היה בכור לעיבור,

מכל מקום דין הבכורה נחשב לפי הלידה,

ומי שנולד ראשון הוא הבכור.

עוד

כתוב

את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים.

בכור מקבל פי שניים.

אומר הגאון דוק ותמצא,

תדקדק ותמצא,

שהדין לתת פי שניים בירושה לבן הראשון

זה רמוז בשם שניתן לו, בכור.

לפי חוקי הגימטריה

יש 22 אותיות א'-ב'

והן נחלקות

לשלוש קבוצות

יחידות,

עשרות ומאות.

מא' עד ט' יחידות.

מי' עד צ' עשרות.

מק' עד ת' מאות.

נכון?

בכל אחת מהקבוצות

יש אות אחת שערכה פי שניים מהאות הקודמת.

ובסך הכל,

בסך כל האותיות יש שלוש אותיות כאלה.

ביחידות,

מא' עד ת',

ב' האות ב'

היא פי שניים מאלף.

בעשרות,

בין הי' לצדיק.

הכ'

היא הכפל של יוד.

במאות

מק' עד ת',

האות ר' היא פי שניים מהאות ק'.

נמצא

שתיבת בכור מורכבת כולה מכל האותיות הכפולות הקיימות.

זה מה שהוא אומר, אותיות בכור שוות פי שניים

מאחר והבכור נוטל פי שניים.

ואני הוספתי ואמרתי שגם בכור

זה 222. שזה 2, 2, 2. שלוש פעמים זה חזקה ומקבל פי שתיים.

דרך אגב,

מה שנאמר פה עד ת׳ זה לפי 22 האותיות.

אבל יש גם את האותיות מנצפח.

האותיות הסופיות מנצפח,

שלפי הסדר זה כמנפץ,

הן גם מאות.

זאת אומרת, הכף סופית

היא 500,

וככה זה הדרך.

עד ה-900.

האלף זה כבר האלף לך שלומו.

כן?

טוב.

לא, זו הערה נוספת. תדעו שיש גם את האותיות מנצפח, שגם הן נחשבות וסופרים אותן במאות.

הלאה.

אמרנו דרך אגב על זה חידוש.

אם כבר שאלת אז

נחזור על זה.

כתוב בלעם אומר הן עם לבדד ישכון.

והגויים לא התחשב.

אז שואלים חכמים, למה כתוב הן עם?

מספיק להגיד עם לבדד ישכון, מה זה הן עם?

אלא העם הזה הוא כמו האותיות הן.

מה מיוחד באותיות הן?

שאין להם בן זוג.

ביחידות,

כשאתה מחבר א'

וט' עשר, ב'

וח' עשר, ג' ז' עשר, ד' ו' עשר,

ה' באמצע התקועה אין לה בן זוג.

אותו דבר בעשרות.

ה' י' והצדיק מאה,

הכף והפה מאה,

ככה על זה הדרך.

הנ' באמצע אין לה בן זוג.

אז כמו שהאותיות ה' ונ' אין להם בן זוג,

ככה עם ישראל,

הן,

עם לבדד ישכון.

העם הזה הוא כמו אותיות הן.

אין לו בן זוג.

הוא לבדד.

אז אמרתי, רגע, ומה עם המאות?

לקחת רק את היחידות והעשרות.

מה עם המאות?

מה עוד האמצעית שאין לה בן זוג

במאות?

אז אם אתה לוקח עכשיו, אמרנו,

כמנפץ, אותיות מנספח

הסופיות שהן מאות,

אז אם אתה לוקח את הקוף

ואת

הסופית,

את הצדיק סופית ותקוף, יש לך אלף,

נכון?

אתה לוקח את הרש

והפה סופית,

יש לך אלף,

כזה שמונה מאות.

קח על זה הדרך,

נשאר לך באמצע הכף סופית.

גם הכף סופית אין לה בן זוג.

תחבר את הכף סופית להן,

מה יוצא?

לא, לפי הסדר. ה' נ', כף סופית, מה יוצא?

אה?

יפה.

מה אנחנו אומרים בשיר השירים?

הינך יפה רעייתי.

כי כנסת ישראל היא יחידה לקדוש ברוך הוא.

אין לו עם אחר.

הינך יפה.

עם ישראל אומרים לקדוש ברוך הוא, הנך יפה.

אתה היחיד בעולםך.

אין עוד מי לבדו.

אה?

לא מגלה ולא מגלה.

טוב,

הלאה.

לתת לו פי שיניים.

דרך אגב, זה מגלה לי שאתם

לא שמעתם את כל השיעורים שלי.

לתת לו פי שיניים

בכל אשר יימצא לו.

רשי הקדוש מפרש.

מכאן

שאין הבכור נוטל פי שיניים בראוי לבוא לאחר מיטת האב כי במוחזק.

מה הכוונה?

תשמעו איזה דבר יפה.

לכאורה שהקדוש מדייק

מכל פיפס, מכל דבר הכי קטן.

הוא מראה לך את כל מה שהחכמים

מביאים בגמרות וכו' וכו', איך זה רמוז בתוך הפסוק.

אז הוא אומר ככה.

משמעותו של הדין הזה

הנקרא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.

מה המשמעות?

עכשיו נכסים

שלא היו בידי האב בזמן שנפטר

אבל היו ראויים לבוא אליו.

כגון פירות שצמחו בנכסיו לאחר זמן.

לא הכוונה פה לפירות ממש.

הכוונה פירות של מעשים.

דוגמה, הוא השקיע, סתם דוגמה, במניות

והמניות עלו, אבל מתי הן עלו?

לאחר הפטירה.

אז זה נקרא עכשיו

שהוא קיבל

פירות

שלא היו בזמן הפטירה.

זה נקרא ראוי לבוא לאחר מיטת האב כמוחזק.

כי מה שהיה אצלו מוחזק זה המניות.

אבל עוד לא היה את מה שראוי לבוא מזה כשהוא נפטר באותו רגע.

זה לאו דווקא מניות, זה כל דבר.

פירות ופירי פירות שאדם עשה,

אדם השקיע בכל מיני דברים ויצא מזה

הרבה כסף, הרבה עושר.

אבל בזמן שהוא נפטר זה עוד לא היה.

אני שואל את השאלה,

הבכור הזה

מגיע לו חצי מזה או לא?

אז הוא כותב ככה, אין הבכור יורש בהם פי שניים,

אלא נוטל בשווה משאר האחים.

מה שהוא נוטל פי שניים

זה רק מה שהיה בזמן הפטירה.

אז הוא אומר,

אומר הגאון מווילנה,

נראה לבאר שדברים אלו מבוארים בפסוק עצמו.

שהרי כך כתוב מקודם,

והיה ביום הנחילו את בניו

את אשר יהיה לו

שמים לב,

ביום הנחילו את בניו

את אשר יהיה לו.

מה שהיה לו באותו זמן,

אז לכל הבנים הוא מנחיל בשווה את אשר יהיה לו,

אפילו את העתיד לבוא.

ואילו לתת לו פי שניים,

לבכור,

זה כתוב שמה רק בכל אשר יימצא לו.

יהיה לו זה מה שיהיה לו.

יימצא זה מה שהיה מצוי באותו רגע.

אז כלומר, רק מה שיש לו באותו רגע בפועל.

זה,

הנה זה רמוז בתוך המילים,

השתבח שמו.

נאמר בפרשה,

וכי יהיה באיש חטא משפט מוות

והומת

וטלית אותו על עץ.

יש מצוות עשה

להמית איש שנידון למוות בבית דין.

אבל נשאלת השאלה,

למה כתוב בפסוק

וכי יהיה

באיש חטא משפט מוות?

משפט מוות זה במזיד.

מה זה חטא?

שוגג.

על חטא יש משפט מוות?

על מזיד יש משפט מוות.

ממתי על חטא יש משפט מוות?

עוד

למה כתוב כי יהיה באיש חטא?

איך היה צריך להיות כתוב?

כי יעשה איש חטא?

מה זה יהיה?

אלא מסביר הגאון מווילנה

כאן מדובר באדם

שאחרי שהוא נתחייב משפט מוות

הפך להיות שוגג.

איך יכול להיות?

כגון שעשה תשובה.

ובשעה שהוציאו להורג

צעק שהוא מתחרט על העבר

ומקבל על העתיד.

אבל כבר נגזר עליו מוות.

כיוון שעשה תשובה מיראה ולא מאהבה,

נעשו לו זדונות כשגגות.

על כך אמרה התורה והומת,

אפילו שהוא עשה תשובה.

עכשיו על פי כן הוא לא ניצל ממוות, הוא כבר נידון.

הוא עשה את התשובה אחרי,

לא לפני.

שהרי זו ההלכה.

חייבי מיתה בידי שמיים,

אם בשמיים החליטו שהוא מתחייב מיתה,

אם הוא עושה תשובה,

בית דין של מעלה מוחלים לו.

אבל חייבי מיתה של בית דין למטה,

אם עשו תשובה, אין בית דין של מטה מוחלים להם.

לפיכך,

למה כתוב כאן חטא ולא עוון?

כי העבירה שהוא עשה, הוא עשה במזיד.

אבל היא התהפכה לשוגג בגלל שהוא עשה תשובה

אחרי הפסק דין, הגזר דין.

לכן גם כתוב, וכי יהיה באיש חטא,

ולא כתוב

כי יעשה חטא,

כיוון שבאמת הוא לא עשה חטא בשוגג,

הוא עשה במזיד.

רק בגלל שהוא עשה תשובה,

אז זה נהפך מעצמו לשוגג.

נחזק ביותר.

עוד נאמר בפרשה,

שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך.

נחזק, אבל מה עזר לו בזה שהוא עשה תשובה?

איך?

על מה עזר לו בזה שהוא עשה תשובה עם אותו עמוד משפט?

לא.

הוא לא צריך את זה למעלה, כי הוא לא צריך את זה גם למעלה.

כי מרגע שנפסק הדין,

נפסק.

אבל בגלל שהוא עשה תשובה, זה יועיל לו למעלה.

עוד פעם, לא התחרור עושה עבירה בבזית,

ונבחר בבזית, ומה זה לא מעבירים אותו? נשאר לו עדיין לעשות תיבות, לחבל העומס של בר?

לא, אבל זה נחשב לו כזכות על עצם זה שהוא עשה תשובה.

עצם זה שהוא הכיר בטעותו, פה לא מועיל. פה לא מועיל, לא, אבל שם למעלה.

אדם צריך לעשות את התשובה לפני הגזר דין.

למעלה כל מעשה טוב מועיל לך.

כל מעשה טוב.

לאו דווקא ישירות על המעשה הזה שעשית.

עצם זה שאדם הכיר בטעותו.

עושה תשובה ויתחרט

זה זכות.

כל המומנדים מתוודים.

כן, השאלה אם הם מתוודים מאונס או מרצון.

הבדלנו אומרים מה הם עושים. נכון,

אבל זה לא אומר שהם באמת עשו תשובה.

כמה אתה מכיר אנשים שאומרים וידוי ולא מתכוונים למה שהם אומרים?

לא אומרים מה שאמרנו, הוא מתכוון למה שהוא אומר בכלל?

יש הרבה שלא מתכוונים.

אז לא ראינו את התשובה בכללי שלו. כלפי אמרה ידונו אותו פחות ספציפית על אותו עבירה, אבל בוודאי שזה נקודות זכות.

זה מוסיף לו לרשימה הכללית

שהוא הודע בטעותו.

אתה יודע,

אני יכול לתת לך מכות,

אחר כך להודות בטעות.

מה אתה אומר, זה עוזר לך?

זה לא אומרים. לך זה לא עוזר.

אבל בשמיים זה עוזר לך.

כשאתה תגיע למעלה

ואתה התחרטת על זה שנתת את המכות,

אז לאותו אחת שקיבל את המכות זה לא עוזר.

אבל לך בשמיים זה יעזור.

אתה יכול לקבוע אותה ביניהם.

עוד פעם. אבל

זה לא עוזר לך.

הצער שאני עשיתי לך,

כשאני מבקש סליחה, זה לא עוזר לך.

טוב, הלאה.

שלח תשלח את האם

ואת הבנים תיקח לך

למען ייטב לך

וארכת ימים.

אריכות ימים,

כידוע,

בכל מצוות התורה מוזכרה רק בשני מקומות.

כיבוד אב האם, שילוח הכה.

למה?

אומר הגאון מוויללה,

משום שאין השלמות ניכרת באדם,

אלא אם עובד את השם בשתי מידות הפוכות.

הן במידת רחמנות והן במידת אכזריות.

לפי,

שאם הוא מצטיין רק במידה אחת,

אין הכרח שהוא צדיק.

מה נגיד?

כך הוא טבעו.

אם הוא עושה הרבה חסדים,

בסדר, אז הוא בעל חסד.

אז הוא קיבל את זה, איך אומרים? בגנים.

מי אמר שזה צדיקות?

מי אמר שהוא עומד בניסיונות ונלחם וכולי כדי להגיע למטרה הזאת?

איך אומרים? זה האופי שלו.

זה האופי שלו.

אז מהי רבותם?

לכן, כשמתנהג בשתי מידות הפוכות גם יחד,

אז הוא מוכיח עצמו כעבד נאמן לעשות רצון אביו שבשמיים בכל עניין,

ולא אך לפי אופיו וטבעו.

זו הסיבה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל מצוות כיבוד אב ואם,

שהיא רחמנות גדולה,

במיוחד כאשר באים לעת זקנה

ואין להם מקום לנוח.

אז דין הוא שירחם על אם הבן ויסעדם.

מאידך גיסא נתן גם מצווה בדמות אכזרית,

מצוות שילוח הקן,

שנוטל את הבנים ומשלח את האם,

שזה צער גדול עבור היונה.

זה מה שכתוב

האומר על כאן ציפור יגיעו רחמיך

ושתקין אותו.

למה?

אומרת הגמרא במסכת ברכות, מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים

ואינן אלא גזרות.

הכוונה,

לא שכל מה שהקדוש ברוך הוא זה גזרות,

אלא בעניין הזה פה זה עניין של גזרה.

פה אין עניין של הבנת העניין.

תעשה וזהו.

כאילו הוא יכול לנושא רחמנות לציפור?

אם הוא אומר,

אם הוא אומר,

תתפלל לקדוש ברוך הוא, אומר לו, על כאן ציפור יגיעו רחמיך.

משתיקים אותו.

למה?

כאילו הוא טוען עכשיו

שהמידות של הקדוש ברוך הוא זה רחמים.

לא.

עניין אלא גזרות.

אתה לא צריך לעשות את זה בגלל הרחמים,

אלא בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה.

אתה אל תיכנס לשיקולים של הקדוש ברוך הוא.

נכון,

אבל גם כתוב שכל המומר שהקדוש ברוך הוא ותרן,

יוותרו בין ימי אב.

כן, זה כאילו

מה שהקדוש ברוך הוא זה הכל זה רחמים.

לא נכון.

רצה לומר,

מי שטוען שיסוד מצווה זו

במידת הרחמים,

הוא אומר, יש פה עניין של רחמים.

אינו אלא טועה.

רק אדרבא.

גזרה היא מאת השם יתברך.

לכן משתיקים אותו.

דרך אגב,

על פי חכמי הסוד,

מה הסיבה

של השילוח הקן?

היות ועם ישראל משולים ליונה,

ואנחנו נמצאים

בשעבוד מלכויות כבר שנים רבות,

אז לכן,

ברגע שאתה משלח את היונה,

אז כתוב שהיא טסה למעלה לשמיים,

והיא צועקת

לקדוש ברוך הוא

על מה שעשו לה.

אז זה מעורר,

במקום שזה יעורר כביכול קטרוג

על הבן אדם,

זה מעורר רחמים על כל עם ישראל.

למה?

כי בזה היא כאילו מזכירה, היות והיא היונה,

שהעם ישראל משולים כיונה,

היא מזכירה לקדוש ברוך הוא, תראה מה עושים לנו.

תראה מה עושים לנו.

זה על פי הסוד.

כבר אל תגלו את הסוד.

זה סוד אחר.

זה צריך לשאול את בעלי הסוד.

אני אמרתי לך מה אני ראיתי כתוב.

הלאה.

משום כך,

נתייחדו שתי מצוות אלו שנזכרו בהן אריכות ימים.

לפי שדווקא בצירוף שתי המידות הללו גם יחד,

מגיע האדם לתכלית השלמות.

זה מה שכתוב בעקדת יצחק.

מה כתוב שם?

אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם,

עתה ידעתי

כי ירא אלוהים עתה.

איך יכול להיות שכתוב דבר כזה?

אחי הקדוש ברוך הוא לא יודע כל הזמן,

אני יודע לפני.

מה זה עתה ידעתי?

כאילו רק עכשיו הקדוש ברוך הוא ידע.

לא שייך להגיד דבר כזה, אבל התורה כותבת ככה.

אז מה זה כי עתה ידעתי?

אלא

עד עתה

היה ידוע אברהם כרחמן.

מכניס אורחים, גומל חסדים.

אבל עבודת השם במידת האכזריות

טרם התגלתה בו.

דוגמה, אנחנו איפה נבחנים באכזריות שלנו?

שאנחנו עושים ברית מילה על הילדים שלנו.

מה, אתה עומד ככה, אתה רואה את הלוח חותך לך,

וכל הזמן, מזל טוב, מזל,

ואללה כאלה צועק, בוכה.

אתה צריך להיות אכזרי, איך אתה עומד ככה?

אה?

זה נקרא מידת אכזריות,

אבל זה המצווה שציווה הקדוש ברוך הוא,

ואנחנו עושים אותה בשמחה.

לכן כתוב שהמצווה הזאת תישאר

עד בניית המשיח.

אף אחד לא יצליח לבטל את המצווה הזאת. כמה שינסו להילחם בה,

כל מצווה שעם ישראל עושים אותה בשמחה,

אי אפשר לגוע בה.

אז רק בעקידה,

כאשר אברהם אבינו הוכיח

שהוא מוכן לעבוד את השם גם במידת האכזריות,

אז ניכר לכל שאכן הוא צדיק גמור.

ולא רק זה,

הוא היה שכם אברהם בבוקר,

הולך שלושה ימים,

היה לו הרבה זמן ככה שיצר רעש יגיע אותו ללומד אתה עושה,

וכולי הוא לא עושה חשבון.

הקדוש ברוך הוא אמר לעשות, עושים.

לא שואלים שאלות.

מה, אבל זה נגד ההיגיון,

זה נגד כל מה שאתה עושה,

זה טה טה טה טה טה שום דבר.

הקדוש ברוך הוא ציווה זה מה עושים.

דרך אגב,

זה מה שכתוב בתהילים, יש פסוק בתהילים,

לעשות נקמה בגויים,

תוכחות בלאומים,

לאסור מלכיהם בזיקים,

ונכבדיהם בחבלי ברזל,

לעשות בהם משפט כתוב,

ואז מה כתוב אחרי זה?

הדרו לכל חסידיו,

הללויה.

מה זה הדרו לכל חסידיו?

מה הכוונה הדר?

ההידור

של כל חסידיו של הקדוש ברוך הוא,

מה ההידור שלהם?

שהם מעללים את השם עם ה... נו?

עם האתרוגים והלולבים?

לא.

בפסוק הזה כתוב, אתה יודע מה ההדר שלהם?

של חסידיו?

מה אמרנו בהתחלה?

לעשות נקמה בגויים,

תוכחות בלאומים,

לאסור מלכיהם בזיקים,

ונכבדיהם בחבלי ברזל,

לעשות בהם משפט, כתוב.

נו?

זה הדר שלהם.

שמה?

אף על פי שהם חסידים שמתנהגים במידת הרחמיים,

אף על פי כן הם עושים נקמה בגויים.

שזה מידה הפוכה, להתנקם בגויים,

פייטרים,

לוחמים.

זה הדר שלהם.

פה הם נבחנים.

עם החסידים האלה, הענבים, הצדיקים, התמימים,

שיושבים בו עלה של תורה,

אם כשמגיע הזמן שצריך לנקום בגויים,

אם הם הופכים להיות לוחמים קרביים בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה,

זה ההדר שלהם.

זה בעצם מה שהיה בזמן החשמונאים.

איזה חשמונאים?

למה? הם למדו להילחם?

בצום ומשברי כיסאות.

בוז.

בצום, כשהם צמו, גטענו,

והרב שעמלו שליטה אמר,

כשהם היו נלחם את המשברי כיסאות.

זאת אומרת, אפילו קילם מחמם לא היה.

אז מה תלמד מזה?

שזה הגדולה.

אדם שלא יכול להילחם,

ובכל זאת הולך, הקדוש ברוך הוא ציווה, אני הולך להילחם.

קומץ קטן מול

תשתבח שמו.

עוד נאמר בפרשה,

לא יבוא ממזר בקהל השם

גם דור עשירי.

מובא במסכת יבמות,

אמר אשלקיש,

ממזרת

אחר עשרה דורות מותרת.

הרי לנו שיריש לקיש עד עשרה דורות

עדיין לחלוכית האב קיימת.

זאת אומרת, מה שאומרים ממזרת, זה בת של ממזר.

כיוצא בזה מצינו שיטת תנא קמא בגיטין,

חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות.

מה העניין דווקא עשרה דורות? מה זה עשרה דורות אלה?

למה דווקא עשרה דורות?

אומר הגאון מבין לה

מה החשבון, תראו איזה חשבון הוא עושה.

האב והאם שותפים בוולד.

אם כן,

בבן יש רק חצי מכוח האב.

כן, חצי מתנאים.

כן.

אז כמה יש בבן בנו, בנכד?

רבע. רביעית.

כמה יש בדור השלישי?

שמינית.

כמה בדור הרביעי?

אחת חלקי שישה עשר.

דור חמישי.

אחד משלושים ושתיים.

דור שישי.

אחד משישים וארבע.

דור שביעי.

אחד ממאה עשרים ושמונה.

דור שמיני.

אחד ממאתיים חמישים ושש.

דור תשיעי.

אחד מחמש מאות ושנים עשר.

אם כן, יוצא שבדור העשירי יש מעונו וכוח-כוחו רק אחוז אחד מאלף

ועשרים וארבעה חלקים.

יוצא שבטל בשיעור ביטול בריה.

בריה היה באלף אפילו.

אז פה עברת אלף.

אז זה אומר שבאחד

ביטול בריה הוא אחד מ-960.

כמו שמבואר בירושלמי במסכת תרומות.

אז פה זה עבר את זה.

עכשיו,

מה שאתה אמרת.

אז זה כתוב מסכת סנהדרין.

שם כתוב,

עד עשרה דראה

לא תבזה הרמאה בהפה.

או,

כתוב, גר עד עשרה דורות

מותר בממזרת.

אבל מכאן ואילך אסור.

ועוד, יש הרבה דוגמאות.

עכשיו, מה קורה עם עמוני ומואבי?

אז כתוב,

כתוב, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם

גם דור עשירי.

שימו לב, בכל המקומות כתוב עד דור עשירי.

פה כתוב

גם דור עשירי.

אלא שאף כי רק עד עשרה דורות יש בו מלחלוחית מולידו.

בכל זאת אסור.

וממילא שהוא איסור עולם,

למה?

כי אצלו כתוב, גם!

נכון.

עכשיו, מה כתוב על העמונים ומואבים?

כתוב, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים,

ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקלליך.

נכון?

אומר הגאון מווילנה,

אנחנו יודעים שיש הבדל בין ויאמר לביידבר.

ויאמר זה אמירה רכה, וידבר זה אמירה קשה.

אבל הוא אומר, יש עוד הבדל.

כל מקום שנאמר

וידבר זה בלא נתינת טעם.

זה ציווי, בלי להסביר למה.

איפה שכתוב ויאמר, יש נתינת טעם.

אומר דוד המלך עליו השלום בתהילים קי״ט אומר שרים רדפוני חינם

ומדברך פחד ליבי.

אחר כך הוא אומר שש אנוכי על נמרתיך כמוצא שלל.

מה הוא מתכוון?

אז ידוע שדואג האדומי והאחיתופל,

השונאים של דוד,

הם רצו לפסול אותו מהמלוכה.

ורצו אף לאסור עליו

לבוא בקהל ישראל.

מה הטענה?

הוא באמירות המואבייה?

והרי כתוב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'.

אלא

שחכמינו זיכרונם לברכה כבר דרשו על זה

עמוני ולא עמונית,

מואבי ולא מואבית.

מה שמתיר את רות לבוא בקהל.

אז ממה הם למדו את זה חכמינו זיכרונם לברכה?

מזה שכתוב

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך וצאתכם ממצרים.

דרכו של האיש לקדם את הבאים,

ואין זו דרכה של האישה לקדם.

היא לקח עמונית ומואבית מותרות לבוא בקהל.

דרך אגב, ממי לומדים את זה?

משרה אימנו.

כשהמלאכים שאלו את אברהם,

איה שרה אשתך?

אז מה אמר לה?

מה אמר להם?

הנה באוהל!

פשוט אין דרכה לקדם.

אז היא צריכה להיות באוהל, מה אתם שואלים?

אני צריך לעמוד

עומד עליכם.

אני צריך לעמוד עליכם.

נמצא איפה?

שאם היה נכתב בתורה

רק עצם האיסור, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם,

שזה הציווי, זה הווידבר,

אז היה דוד אסור מלבוא בקהל השם.

אבל אחרי שנכתב הטעם,

נכתב הוויאמר ההסבר על דבר

אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים.

אם כן, דוד שיצא מרות המואבייה, הותר לבוא בקהל.

לכן אמר דוד המלך,

שרים, דואג ואחיתופל,

רדפוני חינם.

ומדברך,

כלומר, מהדיבור שאומר לו יבוא עמוני ומואבי בקהל השם,

ללא נתינת טעם,

פחד ליבי

שמא אסור לי לבוא בקהל.

אולם,

שש אנוכי על אמרתך, על הוויומר, על הנתינת טעם,

כשאתה הסברת ואמרת על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים,

שמזה דרשו חכמים,

עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית,

מיד נחה דעתי,

כי באמת אוכל לבוא בקהל השם,

אז שש אנוכי על אמרתך.

דרך אגב, שמחה, אתם יודעים שאין שמחה שלמה.

חייב להיות איזה משהו.

אבל בששון זה שמחה שלמה.

שש אנוכי.

לכן תשימו לב, בברית המילה אומרים את הפסוק הזה.

שש אנוכי.

למה?

כי בברית מילה האדם נשלם.

לא כמו שבצבא עושים אותו פרופיל 97. על פי היהדות,

כשהוא עושה תברית מילה, הוא הופך להיות מאה אחוז עכשיו.

עכשיו הוא נבנה.

בדיוק הפוך.

כי מה שהיה אצלו זה היה דבר מיותר.

זהו שמדייק בלשונו,

אשר מדברך פחד ליבי,

אבל שש אנוכי על אמרתך.

ראיתי עוד חידוש של הגאון מווילנה שקשור לזה.

שהוא אומר

כתוב בפסוק, עשה עמי אות לטובה

ויראו שונאי ויבשו

ויקלמו וכו'.

אז אומר הגאון מבינה,

עשה עמי אות לטובה, יש לקרוא את זה עשה עמי אות לטובה.

הקדוש ברוך הוא עשה עמי אות לטובה.

אנחנו יודעים שבדרך כלל אות הכוונה לנס.

אבל פה בפשט אומר הגאון מווילנה, עשה עמי אות.

אות.

אות מה 22 אותיות?

הוא עשה איתי אות לטובתי.

מה הכוונה?

בזה שהוא כתב בתורה

הקדוש ברוך הוא כתב, לא יבוא עמוני ומואבי.

אם הוא היה כותב לא יבוא עמון ומואב,

אז אנשים בכלל.

אם הוא היה כותב לא יבואו עמונים ומואבים,

אנשים בכלל.

ברגע שהוא כתב לא יבוא עמוני,

אז זה רק גבר.

אז היוד הזאת, האות יוד הקטנטונת הזאת,

עשתה איתי את כל העניינים.

היוד הזו הצילה אותי.

וזה שהקדוש ברוך הוא כתב לא יבוא עמוני,

אז חז״ל יכלו לדרוש עמוני ולא עמונית.

אבל אם הוא היה כותב לא יבוא עמון

או לא יבוא עמונים, חז״ל לא יכלו לדרוש אותי.

אז הקדוש ברוך הוא עשה עימי אות לטובה.

למה?

ויראו שונאי,

ויבשו ויקלמו.

שבאות אחד הקדוש ברוך הוא ניצח אותם.

שמעתם? איזה חזק.

חזק ביותר.

זהו, התעייפתם?

אבל אני לא.

בדיחה לכבוד החג?

תתעכב עוד קצת, תכף זה מגיע.

משהו חזק.

חזק.

הלאה.

כתוב עוד בפרשה כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע.

אומרים חכמים

רמז לך כתוב

שיש לאדם לשמור עצמו

מכל דבר רע, מכל דיבור רע.

דבר חיובי תמיד, חיובי.

לא לדבר שלילי, דבר תמיד חיובי.

איי איי איי איי איי איי איי איי.

הגאון הרב חיים קניבסקי

שליטן

הוא כותב

שמאיפה לומדים את האזהרה למוציא שם רע?

אומר,

רבי נתן אומר, ונשמרת מכל דבר.

מזה לומדים.

עכשיו, הגאון מבינלה

אומר שלמלחמה היו צריכים ארבעה דברים.

אחד,

שיהיו מיוחסים גדולים.

כל הלוחמים צריכים להיות מיוחסים.

שתיים,

אבל זה משבט כאונן?

כן.

לא דווקא כהונה.

מיוחסים.

מכובדים, בקיצור.

בית,

שיהיה נקי מחטא.

ואם חטאו,

ישוב.

שלישי,

שלא יהיה בהם מום.

הרביעי,

שיהיו יכולים לשמור את עצמם בשעה שיוצאים למלחמה אפילו מעבירה קלה שבקלות

ואפילו מדיבור קל.

כמו שנאמר, ונשמרת מכל דבר.

עוד נאמר בפרשה

כי קח איש, אישה ובעלה

כשלומדים את זה.

אבל זה לא על הממשלה של עובדי אמנה,

אבל זה גם אומר שבפורט נמצא במסכת כתובות ומשם לומדים את זה.

אז מה עשיתם בשביל אלף חיים?

כי פה כתוב בפסוק כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע.

הוא מקשר את זה לפרשת מוציא את האמון.

אז פה הוא מקשר את זה שיש לאדם לשמור עצמו מכל דיבור רע.

עולה על עצת אמון. כן.

עכשיו כתוב כי קח איש, אישה ובעלה.

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערוות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו.

אז הנה הגיעה הבדיחה שרצית.

שני זקנים,

לא זקנים אבל,

חטיארים

הגיעו לרבנות.

למה אתה מקלקל? איזה, בא זה איתך.

איי, איי, איי, ראית איך הוא מבעייס?

דווקא אני אמשיך את הבדיחה.

גם הרב אמר, אתה יכול לדבר כמה.

חחח, חח, חח, חחח,

אז,

כן.

אז אתה אומר שאתם מכירים את זה.

טוב.

אה?

אתם מכירים או לא מכירים?

לא, לא. לא מכירים.

אז שני זקנים הגיעו לרבנות.

לרבנות.

רוצים להתגרש.

אחד בן 102 לשיפור,

ואחד,

והאישה

בגיל 101. רוצים להתגרש.

אז הדיין שואל אותם, מה קרה שאתם הגעתם בגיל כזה להתגרש?

אז אמרו, לא, האמת היא שאנחנו רצינו להתגרש לפני הרבה מאוד שנים.

אבל לא רצינו לצחר את הילדים, אז חיכינו שימותו.

אה, לא בן זה קשור לכם.

איי, איי, איי.

אז,

אספר לך, אספר לך בדיחה בסטייל הזה.

איזה אחד

בא להתרים,

נוקש בדלת,

באותה אחת מבוגרת, נראית בת 80. אז אומר לה, אפשר לקבל תרומה.

אז היא אומרת לו, אני מאוד מצטערת, אבל...

אבא שלי יצא מהבית.

הוא הלך לבקר את אמא שלו.

בסדר?

אפשר להמשיך?

כי כך איש אמרנו אישה ובעלה,

והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בערבה דבר, וכתב לספר כריתות,

ונתן בידה ושילחה מביתו.

אומרת הגמרא במסכת ברכות,

במערבה,

כי נסיב אינש איתתה,

במערבה זה בארץ ישראל,

כאשר

אדם היה נושא אישה,

אמרלה,

כך,

אומרים לו כך, שואלים אותו,

מצא או מוצא?

מצא, דכתיב במשלי,

מצא אישה, מצא טוב, ויפק רצון מאדוני.

מוצא, דכתיב בקהלת,

ומוצא אני מר ממוות את האישה.

לפי הפשט יש לפרש,

לפי שדרך בני אדם, כשטוב לו,

אינו אומר טוב לי,

אלא בתחילה.

אבל אחר כך, שוב אינו אומר.

למשהו מתרגל לטובה.

זה כמו אחד,

אשתו שואלת אותו כל יום, איך האוכל?

אמר לה, תשמעי,

ביום הראשון אמרתי לך כבר שהאוכל טעים.

אם יהיה שינוי, אני אעדכן אותך.

למה?

בן אדם לא אוהב להגיד כל הזמן.

שרייך, תסכים למצוות, משהו, טעים.

אבל אם זה לא טעים, אם יש בעיות,

שמה

אם חס ושלום רע לאדם,

אז הוא כל הזמן אומר, רע לי, רע לי, רע לי.

בטוב לי, אומר פעם אחת.

מספיק.

אם יש שינוי, אני אעדכן.

לכך,

באישה טובה הוא אומר מצא אישה. מצא, בלשון עבר.

וזהו.

די.

לא צריך להגיד כל יום מצא, מצא, מצא.

זהו. לכן זה לשון עבר.

מה גם מצא לבר? בן סדר, תגיד להכיר טובה. לא, לא. כביכול.

כביכול ב...

תכף אני אסביר לך את זה.

לא ב...

שבוודאי הוא צריך להכיר טובה לאישה. אבל זה כששואלים אותו אנשים ברחוב.

שואלים אותו מצא או מוצא?

ברגע שהוא אמר מצא,

למה דווקא הפסוק הזה? כי זה לשון עבר.

שפעם אחת,

איך אומרים? מצאתי ודיי, אני לא צריך עוד למצוא.

אבל ואישה רעה,

בכל עת הוא מוצא את רעתה.

לכן, אומר מוצא שהוא לשון הווה.

ולא שדעתם היה לומר כן בלשון הפסוק.

דים כן, הווה ליהו למימר כל הפסוק.

אלא

ברעיון של מה שאמרנו עכשיו.

טוב.

אמרלה זה כמו שאתה אומר לדוגמה על כלה,

אז אתה אומר כלה נאה וחסודה.

מאיפה אתה יודע, אם נאה, אם החסודה?

לא. זה מה שאתה צריך להגיד.

אני אומר, כמו ש... זה מה שאתה צריך להגיד. אתה צריך... כלה, נאה וחסודה.

כמו בית הלל.

זה הכול.

ככה אומרים לו, מצא ומוצא.

עוד,

תשמעו דבר חזק ביותר ממה שאני הולך להגיד עכשיו.

הגאון רבנו

חיים מוולוז'ין

אומר שיותר נקל

לגרש אשתו

אם לא תמצא חן בעיניו

שהתורה התירה להתגרש,

ולא לבטל תקיעת כף ותנאים.

יש הרבה אנשים שהתארסו,

ביטלו את האירוסין.

ואחר כך שנים רבות הם תקועים.

איפה התקיעת כף? למה?

כי בעניין הזה של התנאים,

אז היה שם תקיעת כף, היה כתיבת תנאים,

היה סיכומים.

אם מבטלים דבר כזה, זה יותר קשה מגט,

כי בגט התורה התירה.

שימו לב,

מכיוון שנעשה תקיעת כף, הוא מן השמיים.

הוא בא דכף שדרחמנה, למה לי?

אתה פה עכשיו נכנס לחשבונות שמיים,

איך אומרים? לא פשוטים.

אז הוא אמר,

הרב חיים מוולוז'ין, שהיה תלמידו של הגאון מווילנא,

אז הוא אמר בשם הגאון,

שזה הטעם ששוברים בעת התנאים כלים של חרס.

שכיוון שנשברו כלים של חרס,

אין להם תקנה.

אז כך, תקשיבו טוב מה שאומר הגאון,

כך אסור לבטל תנאים.

זה לא פשוט.

נכון.

עכשיו בחופה, מה שעוברים?

כלי זכוכית.

למה?

שיש להם תקנה להתדבק.

ככה יש תקנה להיפרד בגט.

משהו הזכיר פה.

תנאים,

תנאים גם תקיעת כף, גם תנאים.

איי, איי, איי, איי, אתם מבינים מה זה מילה?

מפחיד.

כשזה הולך שניהם ביחד, מה שכתוב פה שזה שניהם ביחד. גם תקיעת כף, גם תנאים. ביחד.

תנאים זה...

צריך את התקיעת כף. ברגע שזה תקיעת כף זה כמו שבועה.

הלאה.

עוד בעניין הזה.

על מה שכתוב כי ייקח איש אישר,

תנו רבנן.

גמרא, קידושין.

ללמוד תורה ולישא אישה.

מה קודם?

אומרת הגמרא, ילמוד תורה ואחר כך יישא אישה.

ואם אי אפשר לו בלא אישה,

יישא אישה ואחר כך ילמד תורה.

אחר כך כתוב, אמר רבי יהודה,

אמר שמואל,

הלכה.

נושא אישה ואחר כך ילמד תורה.

רבי יוחנן אמר

רחיים בצווארוב יעסוק בתורה?

מה יש לו לפרנס?

איך ילמד תורה?

אתה לא אגיד את זה בניקודא, רחיים בצווארוב יעסוק בתורה?

לא, הוא חולק עליו.

על זה עונה הגמרא ולא פליגיה.

הם לא חולקים.

למה?

הלאן והלהוא.

מה הכוונה?

הגאון מבין למסביר

מה זה דהלאן והלהוא.

אומר,

הרי

רב יהודה,

שאמר משמו של שמואל, היה בבבל.

רבי יוחנן היה בארץ ישראל.

הוא אומר, הלאן והלהוא.

מה ההבדל?

הוא אומר ככה,

הנשים של בבל

דרכן לעשות מלאכה.

עובדות.

ונושאים ונותנים בעצמן, גם מפרנסים לבעליהם.

אז מה הבעיה?

אדרבה, שייסע אישה וילך ויישב בכולל, ילמד

מה אישה מפרנסת.

הכול בהסכמה, זה הרצון שלו, שבעלה יהיה תלמיד חכם. והיא אומרת, אני אלך לעבוד.

זה נשות בבל.

וכך כאמר שמואל, דנושא אדם אישה תחילה,

ואחר כך ילמד תורה.

כי אדרבה, הוא מסודר.

יש מי שידאג לו,

יש את זבולון, והוא יששכר.

אשתו זה זבולון.

אבל נשאר ארץ ישראל,

דמקיימי בעצמם

כל כבודה בת מלך פנימה,

שהם היו

הנשים שלהם בתוך הבית, עקרות בית,

וכפפוס בן יהודה בגיטין,

כן?

וכמו נשי דבני מחוזה,

שמובא במסכת שבת,

אז לכן נלמוד תורה תחילה,

כדי שלא לתורדם במלאכתם בעבורם.

הוא פשוט הוא.

בסדר?

פפוס במי זה הגמרא מביאה את זה לא בצורה חיובית,

אבל פה אדוני מביא את זה בצורה חיובית,

זה לא קשור לחיובי או לא, זה הוא מביא את זה כמציאות,

שזו הייתה המציאות אצלהם.

והרן,

מה?

פפוס במי זה אדם יחיד, זה היה מעביר של הכלל, או לא? לפי זה משמע שכן.

עכשיו,

הרן כתב

הוא מביא את זה בביאורו לשולחן ערוך.

איך אומרים? נותן איזה פלומבה.

ואחרים פירשו,

בני בבל היו נשותיהם מתעסקים במשא ומתן ובמלאכה,

אבל בני ארץ ישראל היו נשותיהם עונגות

ואוכלות ואינן עושות.

לא עובדות.

הרב, אלה שיוצאות את המסחר, זה לא פוגע בעקבות, אתה יודע, בעצמן הפלימה, או שאלה לא משא ומתן?

תלוי

איזה מסחר. אם זה מסחר שהוא בתוך בית מסחר,

אין בעיה. אם זה בשוק, זה בעיה.

תלוי.

היי, הלאה.

והיה אם לא תמצא חן בעיניו.

בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו,

אלא אם כן מצא בה ערוות דבר.

נכון?

בית הלל, מה אומרים?

אפילו אקדיחה תבשילו.

רבי עקיבא אומר,

אפילו מצא אחרת נאה הימנה.

כך כתוב בגידי.

זאת אומרת שיש פה שלוש דעות.

מה מסקנת הגמרא שם?

אה, בזיווג ראשון.

אה, בזיווג שני.

בזיווג ראשון,

שנוי המשלח.

זה לא פשוט, זיווג ראשון.

אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, זה משהו אחר.

אבל אם לא מצא בה ערוות דבר, שנוי המשלח.

בזיווג שני,

אומר הפסוק, אם שנא, שלח.

אז אומר הגאון מווילנה,

ונראה

שכל זה מרומז בקרא.

בפסוק עצמו זה מרומז.

איך?

כי ייקח אישה.

אז כתוב, כי מצא בה ערוות דבר וכתב לה ספר כריתות.

אז מה שמה? אז בזיווג ראשון, דווקא ערוות דבר.

כמו שבית שמאי אומרים.

אחר כך, מה כתוב?

היא יצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר,

ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות.

אז זה מדובר בזיווג שני.

לכן אפילו רק ושנאה

יכול לגרשה כבית הלל.

רגע.

אז הן הן הדברים שמצאנו בלשון חז״ל,

אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

למה?

שכן דברי בית שמאי יתקיימו בזיווג ראשון,

דברי בית הלל בזיווג שני.

ודברי רבי עקיבא,

על מה הוא דיבר?

הוא דיבר על יפת תואר.

לכן נאמר בהמשך הפסוק,

והיה אם לא חפצת בה.

אז הוא אומר ככה.

הוא אומר,

למה היה את כל המחלוקת הזו?

אם אתם זוכרים, באחד השעברים אמרתי לכם,

שהרי כתוב בפרקי אבות איזו היא מחלוקת לשם שמיים,

הלל ושמיים.

לא כתוב בית הלל ובית שמאי.

כתוב, הלל ושמיים.

מה הם בית הלל ובית שמאי?

אז הגמרא בסוטה אומרת

שהם לא הקשיבו טוב בשיעורים.

בית הלל ובית שמאי.

אם היו מקשיבים טוב, לא היה מחלוקת בית הלל ובית שמאי.

שמעתם?

אז הוא מביא את זה פה גם כן.

הוא אומר ככה.

דמתחילה למדו שמאי והלל בשווה.

שזה נאמר בזיווג ראשון וזה בזיווג שני.

רק משרבו התלמידים שלא שימשו כל צורכם,

לא קיבלו החילוקים.

וזה קיבל מרבו לא יגרש וכולי. וזה קיבל מרבו אפילו הקדיחה תבשילו.

ונעשה מזה מחלוקת.

ובאמת,

שניהם נאמרו בסיני.

כל אחד על אופן אחר.

הלאה.

אז הוא אומר

שגם רבנו הגאון מבינלה,

זיכרונו לברכה,

נתן טעם למה סידרו בגט שלוש לשונות.

ספר טירוחין ואיגרת שיווקין

וגט פיטורין.

למה צריך את השלוש לשונות האלה? יש לה שלוש סיבות.

אז הוא אומר,

הוא כנגד שלושה דברים.

אחד זה אישות בינו לבינה.

השני זה החיוב שלו לזון אותה.

כמו שנאמר, שאירה כסותה וכו'.

השלישי,

חיובה לו.

כמו שכתוב, מעשה ידיה לבעלה.

אז מה שהוא אמר, ספר טירוחין זה כנגד האישות.

מה שכתוב איגרת שיווקין

זה נגד חיובה לו.

מה שכתוב גט פיטורין זה על חיובו לה.

וגם זה מרומז כאן בתורה בפסוק.

שכתוב, וספר לה, וכתב לה ספר כריתות.

זה נגד הראשון.

שזה העניין של אישות.

דברים הכורתים בינו לבינה.

ושילחה מביתו,

זה כנגד השני.

אז עניין של לזון אותה.

ויצאה מביתו והלכה והייתה להישחרר,

אז הוא נפטר מחיובו כלפיה, וזה גט פיטורין.

הוא נפטר מחיובו כלפיה

בזה שהוא נותן לה גט פיטורין.

לא, זה משהו אחר אמרתי מקודם.

זה אמרנו את השלוש סיבות.

אחר כך אמרנו שיש את העניין של למה יש שלוש לשונות.

מה נשאר לזה?

גם לדברים של אירוע לבינה, וגם לדברים של אירועות. איזה דברים הם חייבים?

משלושתם?

הוא לא חייב לה כבר כלום.

ברגע שהוא נותן גט,

הוא לא חייב כלום.

אנחנו לקראת סיום, תאמינו או לא.

מתקרבים לסוף, שאתה בא, שמו. זה ייקח עוד שעה, שעתיים, אבל בסדר, תתקרבו.

אבל אתם מחזיקים מעמד יפה, שתבחשנו עליהם.

טוב.

אה?

מחר יהיה טוב.

כן.

ממילא כל עם ישראל עכשיו ערים,

אז אנחנו צריכים גם להיות ערים.

מה זה גם?

אנחנו הראשונים צריכים להיות ערים

וללמוד תורה.

אבן שלמה וצדק יהיה לך,

איפה שלמה וצדק יהיה לך,

למען יאריכו ימיך על האדמה אשר אדוני אלוהיך נותן לך.

כך כתוב.

אז כתוב ככה, אומר הגאון מבין לה,

בפירושו לספר משלי.

שם הוא כותב ככה

כשאדם עובר עבירה

הוא נתעב לשם

שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה

ואילו אדם שאינו עושה עוול

הוא אינו מתועב

אבל מכל מקום איננו ממלא רצון הקדוש ברוך הוא בזה

זה שהוא לא עושה זה לא אומר שהוא עושה טוב

והרוצה למלות ולעשות רצון בוראו

אינו אלא אם בא לתכלית השלמות

מי ששואף לשלמות

ועובד על זה כדי להגיע לשם

זה בעצם עושה רצון בוראו

מי שככה משתדל קצת להתאמץ

זה עדיין לא רצון השם, רצון השם

שאתה תגיע לטופ, שאתה תהיה מאה אחוז

בסדר?

כל אחד מאיתנו רוצה שהבן שלו יהיה מאה אחוז

הוא על עצמו אומר לא, אם אני אגיע גם משבעים גם טוב

אבל מהבן הוא שואף מאה אחוז, אה?

להבדיל הקדוש ברוך הוא בוודאי מאה אחוז

אז הוא רוצה שאנחנו נהיה מאה אחוז כמותו

אז אנחנו צריכים להיות כמו הקדוש ברוך הוא,

לשאוף גם כן להיות מאה אחוז

לא רק לשאוף את זה מהילדים שלנו

אז מי שאצלו אבן שלמה

כשהוא עכשיו שוקל במשקולת, כן? היו שמים אבנים

כלומר שמוכר תמיד עם אבן שלמה

ואינו מוכר עם אבן שאינה שלמה אפילו ביושר

היינו שיינקה מן הדמים, זאת אומרת יש לו אבן

שהיא לא כל כך שלמה

אבל הוא אומר לו, תשמע, אני...

המשקל הוא לא כל כך מאופס

אבל אני אוריד לך

תסתדר על ההפרש

אז שלפי היושר נראה שרשאי לעשות כן

וכשהוא אינו עושה כן

זהו רצונו של הקדוש ברוך הוא

כי הקדוש ברוך הוא רוצה שתעשה באבן שלמה

לא בחפיף ותסתדר ובכאילו

לא, לא, לא לקמבן ולא, אפילו שאתה עושה ביושר

לא, לא, תחפש את

הפלס

שלא יהיה צעד הכי קטן אפילו לחשוד בך

שמא אתה עושה פה עניינים

זה מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה

מניין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין

תלמוד לומר איפה שלמה וצדק

ומניין שאם אומר הרי אני מוחק במקום שגודשין

ולפחות לא מן הדמים

אני אוריד לו

שאין שומחין לו

תלמוד לומר איפה שלמה וצדק יהיה לך

דהיינו

שצדיק

הוא מי שאינו עושה עוול

ולכן די כממילת צדק

שאין מוחקין במקום שגודשין

ומאיפה שלמה מה מדייקין

שלא יאמר הרי אני מוחק ואנקה לו מן הדמים

שאין בו עוול

אך שאינו מוחק על איפה שלמה

יש עניין

איך אומרים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו

גם מה שקרוב לזה ויכול לגרום למצב של

חשדות וכדומה תתרחק תברח מזה

לך על הטופ

עוד

על מה שכתוב אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך וכולי

אז מובא

שהרב חיים מוולוז'ין זכר צדיק ברכה סיפר על הגאון מוויננה

שהוא אמר שבספר משנה תורה

חומש דברים

מרומז בכל סדרה בכל פרשה

מה שיהיה רע

במאה שנים מהאלף השישי

עכשיו כמה יש לנו פרשות בחומש דברים?

ניצבים וילך הם מחוברות

אז יש לנו בדיוק עשר

זאת אומרת כל פרשה זה מאה שנים מהאלף השישי

שמים לב

עכשיו מי שהתבונן במילים בפסוקים שמה

יכול לראות בדיוק מה שמתרחש מה שקורה שחור על גבי לבן

עכשיו הכל רמוז שם רק צריך לדעת לחפש

אז הרב חיים מוולוז'ין

שאל את הגאון מוויננה איפה הם מרומזים

הוא והרב

בפרשת כי תצא

שהיא כנגד המאה השישית שהם היו עומדים בה

אבן שלמה

הם לפני

200 שנה כן

אנחנו עכשיו באיזה פרשה אנחנו?

לא אנחנו בניצבים וילך

אנחנו סוף וילך

אז הוא השיב לו כי שמו מרומז בתיבות אבן שלמה

מה זה אבן שלמה? האלף זה אליהו

בית נון זה בן

שלמה זה שלמה אליהו בן שלמה זה הגאון מבין לה

אז הוא אמר לו הנה אני רמוז פה

והרב חיים מוולוז'ין

העלים מהשומחים שהוא סיפר להם

איפה הוא רמוז היה מרוב חנוותנותו

סיפר רק על הגאון מבין אבל הוא לא סיפר על עצמו

כן

עכשיו אנחנו יודעים שכל פרשת כי תבוא

כן שבאה אחרי כי תצא

מאה שנה לפנינו במאה השנים האחרונות כן

שם היה את השואה בעצם

פרשת כי תבוא זה בעצם כל הקללות

כן

שמופיעות שם

וכידוע שהנאצים יימח שמם ושם זכרם

עלו לשלטון בשנת תרצ״ח שזו

שנת תרצח

הרוצחים האלה עלו בשנה הזו

אז הכל שם רמוז וכולי

אנחנו נמצאים

בעצם בסדרה של ניצבים וילך

שזה בעצם

פרשת התשובה

שם הכל זה עניין של התשובה

אז אתם רואים שבתקופה שלנו

יש את העניין של התשובה

תיקחו את ניצבים וילך

תסתכלו בפסוקים שם

תראו בדיוק את כל המהלך של כל ה-70 שנה האחרונות

מה שקורה איתנו

אנחנו עכשיו בתשע״ט

תראו מה קרה ב-79 שנים האחרונות

זה בדיוק מה שקורה איתנו

אין סתם

אה?

כולנו אלמוזים גם אתה, מה?

כן,

תשע״ט,

79. אז נשאר לנו 21 שנה לסיים את ניצבים וילך

ואז מגיעים להאזינו

אם כן

שימו לב

כדאי שתבדקו גם מה קורה בסוף פרשת וילך

ממש לקראת סוף המאה שלנו

כתוב שם תוכחת מוסר גדולה לנו

שלא הפקנו לקח מהשואה

שהסיבה

שהיה שם את כל הצרות

בפרשת כי תבוא כתוב

בגלל שעזבנו את הקדוש ברוך הוא,

מה שקוראים

תנועת ההשכלה

והלכנו אחרי דברים אחרים

אז התוצאה הייתה

שהגיע מה שהגיע רחמנא ליצלן

אבל הוא כותב שמה בסוף פרשת וילך

שאחרי זה אנחנו נגיע לארץ ישראל

כותב מפורש

מגיעים לארץ ישראל

ולא לומדים לקח

מי כותב אדום? לא,

משה רבנו

בסוף פרשת וילך

כתוב ככה

הוא אומר ככה

ויאמר אדוני אל משה,

הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהינו נכר הארץ

אשר הובא שמה בקרבו

ועזבני והפר את בריתי אשר קראתי איתו

זה מדובר על השואה

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פניי מהם

והיה לאכול ומצאו רעות רבות וצרות

ואמר ביום ההוא

הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה

כאילו איפה היה אלוקים בשואה? זה מה שהם שאלו כאילו

ואנוכי אסתר אסתיר פניי ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה

כי פניי לאלוהים אחרים

כי פניי לאלוהים אחרים, כן?

אז בעצם אתם עזבתם אותי

וזה התוצאות

אתם הבאתם את זה על עצמכם

אז מה אתם שואלים איפה אני?

אבל שימו לב לפסוק הבא

הוא אומר ועתה

כתבו לכם את השירה הזאת זו המצווה האחרונה בתורה

כן?

לכתוב ספר תורה

שכל אדם מצווה לכתוב ספר תורה

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת

ולמדה את בני ישראל

שימה בפיהם

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל

שלא יגידו שלא הזהרתי אותם

אז גם צריך לכתוב

גם ללמד וגם לשים להם את זה בפה, לשנן להם את זה.

עכשיו שימו לב לפסוק הבא.

כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש.

אחרי השואה.

דרך אגב, כאן בפסוקים האלה, ארבע הפסוקים האלה,

כל ארבעים ותשע אותיות, רק כאן

כל ארבעים ותשע אותיות אתה מוצא ה', ש', ו', אלף, ה',

מהה של משה. ויאמר אדוני אל משה,

מהה הזו.

אתה סופר כל ארבעים ותשע אותיות, אתה מוצא השואה.

שמעתם?

עכשיו, מיד אחרי השואה, מה הוא אומר?

אני אביא אתכם לארץ ישראל, שאני נשבעתי, אני הבטחתי.

שמעתם?

הבטחה של הקדוש ברוך הוא,

שאחרי השואה מגיעים לארץ ישראל.

חוזרים,

יש קיבוץ גלויות.

ווילך.

ווילך. והיה בליל במאה. נכון.

עכשיו שימו לב.

אבל מה הוא כותב עכשיו? תחזיק חזק.

הוא אומר, ואכל,

ושבע,

ודשן,

אה?

שם לא היה מה לאכול.

וואה, חביבי, אתם, אה? איזה יופי.

אבל מה הבעיה?

לא הפיקו לקחים.

ופניי אל אלוהים אחרים.

ועבדום.

וניעצוני.

אתה יודע מה זה בתימנית?

לנאס.

מרגיזים.

והפר את בריתי.

עוד פעם.

לא הפיקו לקח.

כל מה שעבר.

ועוד פעם אתם חוזרים על אותה טעות.

עוד פעם התבוללות.

אז הוא אומר,

והיה כי תמצאנה אותו. עוד פעם.

רעות רבות וצרות.

מה אתם חושבים? כל הטילים האלה, כל הבלגנים האלה, כל ה...

מה זה, זה אלפאדי?

זה מעודף מצוות?

על מה זה בא?

כשאנחנו צדיקים גמורים.

אז הוא אומר, וענתה השירה הזאת לפניו לעד.

שלא תגידו שאני לא עזרתי.

שלא תגידו שאני לא אמרתי.

כי לא תישכח מפי זרעו. זה מציאות. התורה לא תישכח.

לא יעזור לכם כלום.

כמה שנמצאו למחוק את התורה, לשרוף את התורה,

לא יעזור. התורה רק הולכת ומתרבה בעם ישראל.

לא הייתה מציאות כזאת.

כל כך הרבה תורה בעם ישראל, להשתבח שאיימו לעד.

כאשר יענו אותו,

כן ירבה וכן יפרוץ.

אז הוא אומר, כי ידעתי את יצרו

אשר הוא עושה היום,

בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי.

איך אומרים? אני מכיר את הסחורה הזאת.

אני יודע מה הולך להיות.

לכן אני מזהיר אתכם.

תיזהרו, תחזיקו מעמד, לא לעשות שטויות.

כל אחד יסתדל לא להיות מאלה שעליהם כתוב ופני אל אלוהים אחרים ועבדום וניעצוני והפר את בריתי.

מי שחכם לא יהיה בטריטוריה הזאת.

בסדר?

אז יש עכשיו ניסיונות,

גם לחרדים.

אינטרנט,

הניסיון והידיעה.

יצר הרע,

מכניס את העניינים, הוא אומר, הכל בסדר, זה לצורך עבודה, זה לצורך זה, לצורך זה.

מסונן, מחונן, מפונן.

בסדר?

מי שחכם, יבין, אנחנו קרובים מאוד לסוף.

תציל את עצמך.

אל תישבר בסוף.

וואלכ, בנית.

מגדלים הכול.

האינטרנט הזה יכול להרוס לך הכול.

את ההשקפה, את הקו החשיבה, את המשפחה, את האישה, את הילדים, את הכול הוא יכול להרוס לך.

איי, איי, איי, איי, איי.

את הפרק ביתי זה כתוב באנגלית קודם.

כן, בלי קשר, כן.

ובכן,

טוב, יש פה עוד הרבה דברים.

אני אקצר לכם, בסדר?

אז נשאר לכם עוד חצי שעה בסך הכול.

עכשיו,

אני אמרתי לכם

את העניין של הגט בגימטריה.

נכון.

אז זה גם כן מתקשר לפה.

הגאון מבינלה מביא את זה פה, וכתב לה ספר כריתות,

שזה בעצם הגט, מה שאמרנו. זה כבר, מי שרוצה, יצפה בשיעורים הקודמים.

זה כבר

גיליתי לכם שמה,

נכון?

בשיעורי תומביית, אני לא מבין את זה. יפה.

ועיין בשיעורי שלום בית.

אז עכשיו,

רגע,

נגיד לכם עוד משהו.

כן, הנה אנחנו נסיים בזה.

כתוב בסוף הפרשה,

פרשת כי תצא,

והיה עם בן הכות הרשע.

נכון?

אז שאלו את הגאון מבינלה,

היכן מרומז בתורה

את המנהג של ישראל להכות את המן

בשעה שמזכירים את השם שלו בקריאת המגילה.

מאיפה לומדים את זה?

צריך לעשות ככה.

אז הוא אמר, הגאון,

כתוב והיה עם בן הכות הרשע.

קח את הסופי תיבות, והיה עם בן,

יוצא המן.

מה סמוך לזה? הכות הרשע.

אז הנה לכם מה הרמז שצריך להכות.

כששומעים שם של המן,

צריך להכות.

שאלתי,

למה

בכל מגילת אסתר, בסוף אנחנו אומרים, ארור המן,

ארורים כל אויבים.

נכון?

למה לא אומרים,

את עשרת בני המן,

ארור וייזתה, ארור ארידאי, ארור פרמשתה.

הם הוזכרו בשמותם.

אז מה? אז אמרתי שכתוב את התעודת הזהות שלהם מצד שמאל.

כמה זה תעודת זהות בגימטריה?

407, ת'ז',

תעודת זהות.

עכשיו מצד שמאל כתוב ועט,

ועט, ועט, ועט, זה 407. כמה זה ארור?

407.

אז ליד כל אחד מהשמות,

יש בהסתר, צריך לגלות את ההסתר,

כתוב שמה, ארור, ארור. זו התעודת זהות של ראשו העים האלה.

עכשיו,

אני לא יודע ממה צריכים את החידוש הזה כשדיברנו במגילת אסתר,

אבל

בואו נראה.

כתוב,

הגמרא אומרת ששמו של מרדכי, הגמרא אומרת, היה פתחיה.

יש פסוק באיוב

שאומר ככה

והיה ראשיתך מצער

ואחריתך

יסגה מאוד.

אם ניקח את המילה פתחיה,

מורכבת משתי מילים.

פתחיה.

פתח זה התחלה.

אם תפתחו לי כפתחו,

כחודו של מחט, אפתח לכם כפתחו של אולם.

אז עכשיו שימו לב.

אם ניקח את המילה פתח,

כתוב והיה ראשיתך מצער.

נחצה את הפה לשתיים,

שניים.

אז יש לנו את האות מ.

נחצה את התו לשניים.

יש לנו רש.

נחצה את החטא לשניים.

דל.

מה יש לנו?

לא, יש לנו את המ' רש ודלן.

עכשיו, מה עם הכ' והיוד?

כתוב

באחריתך יסגה מאוד.

אם תיקח את היוד והה של פתחיה ותכפיל פי שתיים,

אז היוד זה כף

והה זה יוד.

יוצא שמהמילה פתחיה יצא לנו מרדכי,

על סמך הפסוק,

ויה ראשיתך מצער, ואחריתך יסגה מאוד.

פתחיה זה השם הראשון של מרדכי? כן.

אחר כך הוא נקרא מרדכי בלשן,

שהיה יודע שבעים שפות.

עוד חידוש

בעניין של מגילת אסתר.

תשאלה, מה הקשר עם מגילת אסתר, התייחסתי?

כי דיברנו על אם בן הכות הרשע, שזה המן.

עכשיו,

כתוב שמה,

בתחילת הפורענות,

מיהו זה?

לא, סליחה.

בתחילת הפורענות

כתוב

שאסתר שאלה

מה זה ועל מה זה.

וכשהתחילה הגאולה,

אז נאמר מיהו זה ואיזה הוא.

יש פה כפילות של זה, זה, זה, זה, מה זה, זה, זה, זה, זה, אלא מה?

כתוב זה, לעומת זה, עשה אלוקים.

הפורענות

מול הגאולה.

נכון?

עכשיו כתוב בפסוק

הנה אלוהינו זה קיווינו לו.

כשאומרים זה, בכל מקום שנאמר זה, זה מורה באצבע. הנה זה, זה.

נכון?

אז הנה אלוהינו זה קיווינו לו.

זאת אומרת, שמה באה המגילה לומר לנו?

שאף על פי שהכל שם בהסתר והקדוש ברוך הוא לא מופיע כביכול,

אבל הוא רמוז בזה, זה, זה אלוהינו קיווינו לו.

הכל פה בהשגחה פרטית

מסודר על ידי הזה, זה, זה הקדוש ברוך הוא, השתבח שמולד.

ואז אתה יודע מה זה, זה, לפני התפורענות, ואחר כך נאמר זה ואיזה.

בדיוק.

אז למה יש לנו את הכפילות של הזה?

אני בא להגיד על זה,

שמורה באצבע.

כמו שידוע שכל מה שכתוב בשורה הראשונה, המלך, המלך, המלך, מורה על מלך מלכי המלכים, לא על אחשוורוש.

נסיים.

וואלה, זה הגיע.

ארבעים יקנו לא יוסיף, כתוב.

אומר הגאון מווילנה,

גם מי שמכה את בנו,

מתוך כעסו,

עובר בלא יוסיף.

בבית דין ארבעים יקנו לא יוסיף.

אמרתי פעם, דרך אגב, על האות מ',

מה מיוחד באות מ',

גימטרי ארבעים.

כל מקום שתמצא את הארבעים,

אתה תראה שהארבעים מסמל סיום תקופה, פתיחת דף חדש.

כמו שכתוב,

ארבעים שנה אקוט בדור.

או, ותשקוט הארץ ארבעים שנה.

ארבעים יום משה רבנו במעמד הר סיני.

ארבעים שנה עם ישראל במדבר.

ארבעים ימים של הוולד.

ארבעים סאה במקווה טהרה, שאתה הופך להיות חדש.

אז גם במכות כתוב, ארבעים יקנו לא יוסיף.

סוגרים את התיק, פותחים דף חדש.

אז הוא אומר,

גם מי שמכה את בנו מתוך כעס,

עובר על לא יוסיף.

אה, אבל כתוב במשלי, חוסך שבטו, שונא בנו.

אז הוא אומר, אבל בשעת כעסו אסור לו להכותו.

כי אז אינו מכהו מתוך רצון של עשיית חסד עם בנו.

רק משום כעסו.

ועל מכה שכזו אין לו היתר וחובה.

כי אם איסור יש בדבר.

כשאתה מוציא את העצבים שלך על הילד,

זה איסור.

אז מסופר על הגאון מבין לה בעצמו.

שאבא שלו פעם נתן לו שתי סטירות.

בסטירה הראשונה הוא צחק.

בסטירה השנייה הוא ב...

אז אבא שלו שאל אותו,

למה בסתירה הראשונה אתה בכיתה,

צחקת ובשנייה בכיתה?

אז הוא אומר לו, אבא,

הסתירה הראשונה הגיעה לי,

הסתירה השנייה, אני לא יודע על מה היא הייתה.

מספרים על הגאון, מבין לה

שכשהוא היה תינוק,

אימא שלו

ואבא שלו

היו עוזבים אותו לבד בלי בייביסיטר

והולכים.

יום אחד השכינה אומרת להם, איך אתם מסוגלים לעשות דבר כזה?

רק אתם יוצאים מהבית, הוא בוכה, בוכה, בוכה, בוכה.

הבן שלנו בוכה?

בחיים שלנו לא שמענו אותו בוכה.

מה התברר?

שהוא בתור תינוק, תראו מה זה נשמה קדושה עוד,

מהבטן.

הוא לא רצה לצער את ההורים שלו, בתור תינוק.

אז כל מה שהיה לו כאבים או זה, צער וזה, לא היה בוכה.

מחכה שהם יצאו מהבית ואז מוציא את הבכי.

וזה, מי גילתה להם? השכנה.

אתם מבינים מה זה קדוש מבטן?

אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי.

השם יזכה את כולנו שנזכה בעזרת השם להיות קדושים,

אם לא מהבטן, אז לפחות מעכשיו.

עד סיום השליחות שלנו כאן,

שנזכה באמת להיות קדושים כמו שהקדוש ברוך הוא מצווה אותנו,

כי הקדוש ברוך הוא קדוש,

אז הוא מבקש שגם אנחנו נהיה קדושים.

ואמרנו שקדושים זה לא רק בעשיית המצוות,

אלא גם בפרישה מהדברים כגון גילוי עריות ואבי זרי הוא,

השם יזכה את כולנו שנשמור על העיניים,

נשמור על כל מה שצריך לשמור.

חזקים וברוכים.

בלי נדר, המשך יבוא.

חזקים וברוכים.