הלכות פסח | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

פירוש המילה חמץ,

חמץ זה חמוץ,

כמו מלפפון חמוץ

או שזיפים חמוצים.

התורה אומרת לא תאכל חמץ,

אבל יודעים חז״ל שזה לא מלפפונים חמוצים,

כי בפסוק כתוב לא תאכל עליו חמץ,

שבעת ימים תאכל מצות

לחם עוני.

אז מדובר פה בלחם.

לא לאכול אותו חמץ, תאכל אותו מצה.

אז חז״ל מבינים מזה

שמדובר פה בלחם, ולחם, הרי ידוע,

לחם מחמיץ,

אז אמרו חז״ל,

בדקו ומצאו.

חמישה מיני דגם,

החיטה, הצעורה,

כוסמין, שיבולת, שועל ושיפון הם דברים שמחמיצים. מה זה מחמיצים?

הם,

כשאתה שם הגרעינים שלהם, של כל אחד מהם,

או הקמחים של כל אחד מהם,

עם מים,

ותעשה אותם זמן, הם מחמיצים.

נהיים חמוצים. עושים מזה שאור.

היום יש שמרים תעשייתיים,

שמרי בירה.

אבל פעם, איך היינו עושים לחם?

היינו לוקחים, כל יום לוקחים חתיכת בצק,

שמים אותו

בגדרה של השאור,

עם השאור השני, והוא מחמיץ, אחרי שלושה ימים כבר משתמשים בו.

וכל יום היו משמים חתיכה,

וזה היה שאור בשביל לחמח.

השאור מועיל לחמץ את הבצק החדש.

זה שאור, חמוץ.

אני זוכר

כשהיו עושים אצלנו בבית, אצלי בבית,

פעם היינו עושים עוגות של שמרים.

הריח של החמצה,

מגיע לאף, הייתי נכנס למטבח,

הריח של החמיצות.

השאור הוא חמוץ,

ולא טוב לאכול שאור, זה יכאיב לך מאוד הבטן.

אז כל לחם,

כשעושים לחם,

הוא מתחיל להחמיץ.

לאט, לאט, לאט, לאט, אחרי יומיים ושלושה הוא יהיה שאור חמוץ מאוד.

אבל אנחנו לא יכולים לאכול שאור.

אז אחרי שהוא מתנפח, זה סימן,

הנפיחות,

לא הנפיחות היא החמוצה, החמיצות.

החימוץ זה חימוץ, ממש חומצה, כמו מלפגון חמוץ.

אבל אנחנו לא נותנים לו להחמיץ יותר,

שלא יהיה חמוץ שכב לך בטן.

אז עוצרים את תהליך החימוץ על ידי האפייה.

האפייה או הבישול עוצרת את תהליך החימוץ.

המשנה בדף מ״ח עמוד ב׳

אומרת לנו שבחימוץ,

בתהליך החימוץ,

יש שלושה שלבים.

בהתחלה הבצק הוא כמו צהוב.

כשאתה עושה בצק הוא קצת כמו צהוב.

אבל אחרי כן הוא מתחיל להיות חיוור.

כאדם

שעמדו שערותיו.

אדם שהיה לו פחד, הוא נהיה חיוור.

ככה הבצק,

בהתחלה הוא נהיה חיוור.

אחר כך הוא מתחיל לעלות סדקים

על השטח.

צדק מכאן, צדק מכאן.

כקרני חגבים.

החגב זה הארבה. הארבה יש לו שני סערות.

קרני חגבים זה נקרא.

כך בהתחלה יש צדק מכאן, צדק מכאן.

אחרי כן מתמלא כולו סדקים, בתוכו אחד מתערב,

צדק אחד מתערב בשני.

אז המשנה אומרת ככה, להלכה אנחנו,

הלכה כחכמים,

החשיפו פניו של הבצק,

זה חמץ נוקשה.

העלה סדקים,

אחד מכאן ואחד מכאן,

זה חמץ

גמור.

וגם העלה הרבה סדקים, זה גם חמץ גמור.

יש מי שאומר במשנה שהחשיפו פניו זה מצק.

איך הוא לאכול את זה בפסח?

זה עוד לא חמץ.

סדקים מכאן ומכאן,

זה חמץ רוגשה.

וחמץ גמור זה כשהתערבבו הסדקים.

אבל ההלכה קיימלן שבין

התערבבו הסדקים,

בין

סדק מכאן וסדק מכאן,

זה חמץ גמור.

וחייבים כרת.

וחייבים כרת. לא, עוד לא.

וחייבים כרת.

והחשיפו פניו, זה נוקשה.

עכשיו, מה זה נוקשה?

נוקשה התחיל להחמיץ.

אבל הוא עדיין קשה לאכילה.

אני אסביר משהו מקודם, אשאל אתכם שאלה.

למה המאפיות עושים כל השנה לחם חמץ?

הרי לחם חמץ צריך זמן שהבצק יחמיץ,

וצריך שמרים,

בזבוז כסף

כל השנה.

למה לא יעשו לחם מצה?

יעשו בצק ויעפו אותו.

התירוץ הוא,

אנשים לא ירצו לאכול מצה כל השנה, בוודאי.

למה?

החימוץ

עושה דבר טוב לבצק.

החימוץ,

החומצה הזאת

הורסת את גרגירי הקמח.

גרגירי הקמח, הגרגירים הקטנים של הקמח, קמח.

גרגירים גרגירים קטנים.

אבל זה,

זה, החימוץ הורס אותם.

ואז זה נהיה קל לעיקור.

אבל אם זה מצה,

הגרגירים לא נשברו, הגרגירים של הקמח.

ולכן קשה לעיקור, כי קשה לקיבה לעכל כל הגרגירים האלה.

הם קשים.

הם פשוט חתיכת חיטה,

דקה מאוד, אבל חתיכת חיטה קשה.

אבל על ידי החימוץ

זה הורס את הגרגירים,

ואז זה נהיה קל. לכן

תמיד ידוע

שבפסח כשאוכלים מצות

אוהבים הרבה לישון. לא רק אוהבים, ישנים.

למה?

כי מתעפים מן העיקור של המצה.

המצה מעייפת.

וגם

יש באבן עזרא,

שהיו נותנים מצות

לאבותינו במצרים.

למה? כדי לעייף אותה.

כדי לעייף אותה.

זה היה חלק מהעבודת פרך.

הוא מסביר, זה הפירוש הלחמא עניה דאכלו אבטנא בערד ומצרים,

שאכלו מצות.

הכל פונים.

אז אני אומר, המשנה אומרת, התהליך של החימוץ הוא בהתחלה בצה קהות צהוב,

אבל אחרי

עשרים דקות

בערך

הוא מתחיל להחשיף.

החשיפו פניו. החשיפו פניו,

זה כבר קצת התחיל להחמיץ.

זה נקרא חמץ נוקשה,

שאפילו שהוא התחיל להחמיץ עדיין קשה לעייגו.

זה קשה, המילה נוקשה, מלשון קשה.

אבל על חמץ נוקשה יש מחלוקת תנאים,

אם יש לאו,

גם על, אפילו זה לא חמץ גמור.

כתוב כל מחמצת לא תאכלו,

אחד מרבה מזה חמץ נוקשה ואחד מרבה מזה תערובת חמץ. אבל לא חמץ נוקשה.

חמץ נוקשה זה רק איסור דרבנון.

יש אומרים זה בלאו ואין בו כרת,

ויש אומרים שזה רק דרבנון, כי כל מחמצת זה בא לרבות

תערובת חמץ, לא בא לרבות נוקשה, בדף מ״ג הגמרא.

יש מחלוקת ראשונים איך להלכה אם חמץ נוקשה יש בו לאו,

או רק איסור דה רבונן. הרי פוסק זה רק איסור דה רבונן.

והרמב״ן,

ובעל המאור חולק,

אומרים זה דאורייתא.

אבל אפילו אם זה דאורייתא,

אין בזה בל ייראה בין החמץ.

הרי ידוע מה האיסור של חמץ,

יש כמה איסורים בחמץ.

לא לאכול,

ואכילה זה בכרת,

לא ליהנות,

לא ליהנות מן החמץ ולא למכור חמץ

ולא ליהנות ממנו.

אבל על זה אין כרת ואין מלכות.

כך שיטת הרמב״ם, שאין מלכות על הנאה.

ועוד יש איסור בחמץ,

אסור להחזיק חמץ.

אסור שיהיה שלך חמץ.

יש בראשונים, יש שאומרים שמשאירים את זה ברחוב,

זה לא מקום שלא.

לתוכך אין איסור בעל ירועה.

דווקא בחצר שלך, בביתך.

אבל יש שאומרים שאפילו חוץ מן המקום שלי גם כן. אם זה שלי, זה כבר יש איסור בעל ירועה.

אז יש איסור אכילה בכרת. איסור הנאה,

אין בזה כרת, אבל זה בלא. זה נכלל בלא יאכל.

ואיסור החזקת חמץ.

לא להחזיק חמץ. לא יהיה לך חמץ.

מה עושים? עושים מפקירים את החמץ, או מוכרים אותו לגוי.

אם אחד עבר על בל ייראה,

יש קנס מדראבונון שאסור לקנות ממנו,

אסור לאכול את החמץ הזה.

זה נקרא חמץ שעבר עליו הפסח.

אם הוא עבר בבל ייראה.

אומר הרן,

אבל ככה נפסק בשולחן ארוך בתוף מ״ח,

שחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר באכילה ובהנאה.

למה?

כי חמץ נוקשה אין בו בל ייראה.

אז הוא לא עבר על איסור דאורייתא.

אפילו

שהרן אומר שאסור להחזיק חמץ. התוצות בדף ב' הראשון

אומר מביא ראייה שמדראבונון אסור להחזיק חמץ נוקשה.

אפילו שזה רק איסור דראבונון,

שמא יבוא לאוכלו.

אסור להחזיק חמץ נוקשה. במשנה כתוב שיעור יישרף.

יש שעור ויש שיעור.

שעור זה חמוץ מאוד, זה אחרי חמץ.

ויש שיעור, שיעור זה חמץ נוקשה.

אז כתוב שיעור יישרף, אסור להחזיק אותו.

צריך לשרוף אותו. אומר התוצות בדף ב'

שמא יבוא לאוכלו.

אבל אם עבר והשאיר חמץ נוקשה,

מותר לאחר הפסח.

למה? כי לא עבר על בל ייראה.

הקנס היה, אם אדם עובר על בל ייראה,

קונסין אותו שלא ייהנה מן החמץ, לא הוא ולא אחרים.

אבל אם הוא חמץ נוקשה, אין בו בל ייראה.

בין אם נגיד חמץ נוקשה זה דרבונן, ואפילו אם זה דאורייתא ועל זה רק לב, אין בל ייראה על זה.

ולכן, אומר הרן בריש פרק אלוה עוברים,

שעמסנו כששעבר עליו הפסח,

מותר באכילה ובהנאה.

כי אין בו בל ייראה בתוך הפסח עצמו,

אז אין קנס. אפילו שמדרבנון אסור להחזיק את זה.

שמא יבוא לאוכלו. סיעור יישרף.

סיעור, שנינו במשנה, סיעור יישרף. סיעור זה נוקשה.

עכשיו, הדין הוא

אם

אם אדם עשה בצק

ולא החשיפו פניו,

רואים שהוא עוד צהוב, הוא עוד לא חיוור.

אז לכאורה זה לא חמץ נוקשה.

אבל אם עבר כשיעור

מיל

שיעור מיל,

שהות של מיל, מיל זה 18 דקות.

אז חוששים שהוא החמיץ,

רק אתה לא רואה את החימות שלו.

זה המשנה שאומרת, החשיפו פניו,

אפילו החשיפו פניו לפני יח' מיל.

לפני יח' מינות, לפני יח'

אבל אם נשאר 18 דקות,

זה חמץ נוקשה, גם אם לא החשיפו פניו.

חוששים שהוא החמיץ.

ועוד דבר, יש דין בשולחן ארוך וטוף,

אני חושב, סמך ב',

עוד דין בשולחן ארוך.

כשחמץ

עשית בצק

ושעה חמץ

ועבדת בשעה חמץ

בלי עיסוק,

הרי כל זמן שאתה

עובד על החמץ, לא נותן לו להחמיץ.

אבל אם אתה שוהה אפילו רגע אחד,

כבר יש חשש חימוץ.

עם שעה בלא עיסוק, בלא עשייה.

זה הכל דינים, זה כשעושים מצות

צריך להיזהר מאוד שלא לתת לחמץ מנוחה.

כל הזמן לעבוד בו,

אז הוא לא יחמיץ.

אבל אם אתה תפסיק,

אם אתה תפסיק אפילו רגע אחד,

זה כבר,

יש חשש חימוץ.

זה החומרה שיש בעשיית מצות.

הדבר הקשה שיש בעשיית מצות.

לא לתת מנוחה לחמץ.

כל הזמן לעבוד בו,

זה מונע ממנו מלהחמיץ.

עכשיו,

איך נהיה הקמחים של חמשת מיני דגן

נהיו חמץ?

על ידי מים.

נוסחה של החמץ,

קמח מחמשת מיני דגן

ומים וזמן.

אתה מעשה את הקמח הזה במים ומחמיץ.

אתה מעשה אותו זמן ומחמיץ.

זו הנוסחה איך נעשה חמץ.

חז״ל אומרים,

אבל מי פירות לא מחמיצים. צריך מים.

דווקא מים.

מי פירות לא מחמיצים. אם תשים קמח במי פירות לא מחמיץ.

אף על פי שיש לשאול שאלה גדולה.

הרי מאיפה יש מים בפירות?

זה מן הגשמים.

זה בא ממים.

אז למה זה לא מחמיץ?

חייבים לומר,

כיוון שהמים של הגשמים,

כשהם עברו בצמח,

איבדו את התכונה שלהם.

להבין יפה את התורה.

אתה שומע, מוטי,

למה מי פירות לא מחמיצים?

הרי מי פירות, מי קורם זה מן הגשמים.

אז זה מים.

למה מי פירות לא מחמיצים?

אז צריך לומר שהמי פירות,

על ידי שעוברים בצמח,

מאבדים את התכונה של המים שגורמת חימוץ.

המים, אם קמח

נהיה חמוץ.

אבל אם זה מים שעברו בצמח,

תעשה,

תבין, כל המיצים, תעשה מיץ,

מיץ, בין אם זה ירקות, מיץ גזר,

מיץ סלק, מיץ קולורבי,

מיץ שומר,

כל אלה, המיצים האלה לא יחמיצו.

אבל זה הרי בא ממים.

והמשנה אומרת,

לא ילעוץ אדם חיטין וייתנם על גבי מכתו.

אם אדם יש לו מכה

ויש חשש

של זיהום,

מכה, פורונק.

אז הוא לוקח חיטים,

לועץ אותם בפה,

ואז נכנס בהם רוק.

הרוק הוא אונטיביוטי.

אתה יודע שהרוק הוא אונטיביוטי.

אתה יודע, הרוק הוא נגד חיידקים.

אונטי זה נגד.

ביו זה חיידק.

אונטיביו הוא נכד חיידקים, הרוק.

זה אמר לי רופא שיניים,

שצריך,

שאדם שאין לו רוק,

מחפשים אדם שיש לו רוק,

אז זה מגן על הפצע,

הוא הרי עבד לו בחניכיים או ב...

אז צריך, הרוק עוזר.

הרוק עוזר.

אז הרוק,

עם החיטה,

ביחד הם מרפאים

את הפצע.

אבל אדם בפסח לא יעשה את זה,

כי הרוק הוא תולדה של המים.

מאיפה יש רוק? מן המים שאנחנו שותים.

אז זה יחמיץ.

אם תעשה את זה בפסח יהיה לך חמץ ביד,

ואתה נהנה מן החמץ ומחזיק חמץ.

גם נהנה וגם מחזיק חמץ.

לכן, אמרו במשנה,

לא ילעוס אדם חיטים ויתנם על גבי מכתו. אז אתה רואה שאם זה תולדה דה מים,

הרוק הוא לא מים,

אבל הוא בא מן המים.

אז איך זה יכול להיות שמי פירות לא מחמיצים?

אז צריך לומר,

כיוון שכשהמים של הגשמים עוברים בצמח,

הם מאבדים את תכונה של המים להחמיץ.

וכן, מצאנו בהראש,

אמר דבר מעניין.

אני זוכר, בעירנו היו באים הערבים,

מביאים סלים של ענבים,

ענבי יין,

בסוכות,

בסוכות אחרי סוכות. זה היה זמן הבציר,

מביאים סלים לסכונה של היהודים,

מוכרים סלים של ענבים,

ענבים שחורים בשביל היין.

והענבים היו רטובים, או שהם רטובים מן הטל,

או שהם מרטיבים אותם, כאילו לומר שזה טרי,

לא יודע, אבל אני ראיתי,

תמיד הענבים היו רטובים,

ועושים מזה יין,

ומן היין הזה עושים עוגות של מי פירות.

הרי אצלנו במרוקו,

ובכל מקום הספרדים עשו מי פירות לא מחמיצים.

מה זה מי פירות לא מחמיצים? אתה יכול לעשות עוגה מקמח של חיטה,

או של עמשת, הנה דגן,

ותעשה את המי פירות, מיץ תפוזים,

יין, יין בלי מים,

כי אם יש קצת מים זה כבר מחמיץ, עוד הרבה מחמיץ יותר מהר.

אבל כשזה יין נקי,

בלי מים, ומיץ תפוזים, או מיץ אחר,

אז זה לא מחמיץ.

מי פירות לא מחמיצים.

שואל הראש,

אבל הרי הענבים היו רטובים עם מים.

אם כן,

יש קצת מים בתוך היין.

ואיך אתה עושה מי פירות?

איך אתה מערב אותו? אומר על זה הראש,

שכיוון שהטל הזה,

אם זה טל, או שהם בעצמם היו מזלפים מים על הענבים,

לראות שהם טריים.

ועל כל פנים, אומר הראש, מכיוון שזה תסס, היין תסס,

והמים הם בתוך היין,

מאבד היין את תכונתו להחמיץ.

מאיפה לומד את זה הראש, דבר כזה? מהמציאות שהעולם ככה נוהגים.

לא יודע, חידוש גדול. אז רואים מכאן, זה ההסבר,

למה מפירות

לא מחמיצים.

עכשיו, זה ידוע ששיטת רשי והרייבד,

שמפירות מחמיצים חמץ נוקשה.

רק מדרבנון, לפי רוב הראשונים, זה רק מדרבנון.

אבל הם מחמירים, הרשי והרייבד,

בהלכות חמץ ומצה,

אומר שמה שאמרו, מי פירות לא מחמיצים, הפצץ לא מחמיצים חמץ גמור,

אבל מחמיצים קצת, כך לשון הגמרא.

אמר אשלה קיצצה שנילושה במי פירות,

אין חייבים על חימוצה כרת.

משמע כרת הוא דליקה,

אבל נוקשה זה כן.

או לאו, למאן דאמר נוקשה בלאו,

או ייסוד רבונו.

אז אם זה נוקשה,

אז הוא אומר, לא יכולים לעשות

כמו שאנחנו עשינו, אנחנו היינו עשינו, תדע לך עשינו עוגת מפירות.

כל הנשים של המשפחה היו מתאספים בבית הסבתא,

וכל אחת, יש להם משפחות, כולם.

צריכים למשל כמה קילו של רקיקים,

של מי תפוזים, ככה קוראים לזה.

רקיקים של מי תפוזים, ככה קוראים לזה.

הייתה באה דודה רבקה,

אמה אני לא ראיתי, אמה אני לא ראיתי, אבל מסתמה, מאז,

בטח גם אמה הייתה.

וכל הנשים יודעות מה המשפחה שלהן,

כמה קילו הם רוצים,

ועושים. והיו שם תפוזים,

ושמן,

וסוכר,

ויין.

ככה עשו בחדר,

ובחדר אין מים,

ולא היו מדברים.

לא היו מדברים באמצע העבודה.

למה שמאיו תזרוק על הבצק

ויחמיץ את הבצק?

וכל וחומר,

אני הייתי בפריז,

ויש שם בית חרושת

של עוגות לפסח,

מי פירות.

זה ביג'אווי קוראים לו,

זה פטיסרי ביג'אווי,

יהודי תוניסאי, ביג'אווי.

אז שם, המשגיח סיפר לי שהערבים עובדים שמה

זה לא דבר שצריך לשמוע.

המצה צריכה להיות לשמה, הערבים לא יכולים לעבוד במצות של ליל פסח

כי צריך לשמוע.

אבל עוגות מפירות זה בין כל העצים בזדה, חוות או בפסח, זה מצה עשירה.

לא צריכים לשמה, לא.

אז ערבים עובדים.

אבל הם היו שותים קפה באמצע העבודה.

אז אני אמרתי את זה בדרשה שמה בשבת הגדול, הייתי שם.

אמרתי באיזה בית כנסת, דרשת שבת הגדול.

אמרתי להם שזה נגד המנהג שלנו.

אנחנו לא היינו מדברים, הנשים לא היינו מדברות.

שמאי יותז רוק.

אבל לשתות קפה,

מספיק שאיזה ערבי שם התעטש,

הוא אסר את כל הבצק.

איך זה שותים קפה באמצע העבודה של ה...

אז נשמע הדבר לבית דין של פריז.

נודע הדבר שאני ככה דרשתי שזה לא כל כך

טוב. אומנם אני לא אגיד שאסור לאכול את ה...

למה להחזיק שהיה דבר כזה?

בפרט שאפילו לפי הראשונים שמחמירים,

לא, אם יש מים זה להפך גורם להחמיץ.

אבל יש שאומרים שגם עם מים זה רק חמץ נוקשה.

לא יותר מזה. אז לחסוש בדרפון, לא צריך לחסוש.

אבל כתחילה בית דין לא צריך לתת הכשר על זה.

אז מאז

היה שם תלמיד חכם אחד,

זיכרונו לברכה, היה מאוד ידיד,

הוא, רבי ניסים רביבו קראו לו.

הוא למד בליכוד אצל הברון קוטלר.

הוא מתכתב איתי קצת.

התכתבנו, יש בספר מכתב שהוא כתב לי ועניתי לו.

הוא, רבי ניסים,

מיד הורה אסור לערבים לשתות קפה באמצע עבודה.

אחרת הוא יסלק את ההכשר.

ככה באמת אצלנו נהגו כל המשפחות

לעשות מה יאכלו הילדים וכל המצות, בפרט שהמצות היו קשות,

לא כמו המצות של פה,

פריחים.

גם פה קשה לעיקול המצות.

אבל שם גם היו עגולים ועבים,

עם חורים,

זה היה קשה, זה היה קשה, זה היה קשה לאכול.

אז מה תיתן לילדים כל הזמן, המצות?

אז עושים עוגת מי פירות

בשביל ארוחת בוקר לפחות.

אז זה היו עושים, וזה אשכנזים לא אוכלים עוגת מי פירות.

לא אוכלים עוגת מי פירות.

או בכלל שיטת רשי והרייבד,

או בגלל, נהגו להחמיר גם,

משנברולה כתוב בשם מריל,

שחששו שאולי

יש גם מים.

ואם יש קצת מים,

אז זה לא עוזר מה שזה, הרוב מפירות.

זה מחמיץ,

ויכול להיות שזה מחמיץ חמץ נוקשה,

רק חמץ נוקשה, ולא תלוי.

אם יהיה הרבה מים,

אומר הפריגודים,

רוב מים יותר מן המיץ

זה חמץ גמור.

אבל אם זה רק קצת מים,

זה חמץ נוקשה.

זה היה סיפור.

סיפר לי רבי אברהם עמאר, השם ישלח לו רפואה שלמה.

רבי אברהם עמאר, אבא שלו הוא דוד שלנו,

אבא שלו אח של סבתא,

אימה רחל, בת אשתו של רבי ברוך,

אז הוא, רבי אברהם, סיפר לנו, סיפר לי,

שאביו,

אלוהו מנהג,

בחג לבקר

את בני המשפחה.

הוא היה נכבד ותמיד חכם,

בעולמית דסטייבס,

הולך לבקר את המשפחה, ככה מעודד היה בא אליהן מול.

והלך גם לבנות

בנות אחיותיו, הוא הלך גם ל...

הוא נכנס לאיזה קרובה,

אבל היה הולך לבקר רק בשמיני של פסח,

לא בצורך החג.

בשמיני של פסח זה רק יום טוב של גלויות,

זה רק מדראבונו, כל ה...

הוא היה הולך,

והנה הגברת מגישה לו עוגה של מי פרור,

אז הוא טעם את העוגה,

הייתה רכה.

הוא שואל אותה,

איך עשית את זה?

כל כך מוצלח?

אז היא אומרת לו, כך וכך סוכר,

כך וכך קמח,

כך וכך יין, כך וכך מיץ ענבים, מיץ תפוזים וכוס מים.

וואי וואי, כוס מים.

אז זה הרי ממהר להחמיץ.

אז הוא אמר לו,

לא טוב שהיא עושה מים, אסור לעשות מים.

והוא הפסיק לא אחריו.

אז הסתפקנו,

איך הדין לאחר הפסח?

זה חמץ שעבר עליו הפסח ויש הקנס או לא? זה תלוי

אם זה חמץ נוקשה.

התוספות בדף ל' עמוד ב' אומר שעם מים זה רק חמץ נוקשה.

אבל הפרימגדים אומר שכוונת תוספות קצת מים.

אבל אם יהיה רוב מים זה בוודאי חמץ גמור.

אבל ברמב״ם משמע שאפילו קצת מים זה חמץ גמור.

ברמב״ם משמע.

אז אמרנו שלגבי לאחר הפסח זה תלוי במחלוקת.

אם זה חמץ גמור אז עובר על בלרועה,

אז קונסים לאחר הפסח.

אבל אם זה רק חמץ נוקשה,

אז אחר פסח אין, נפסק בשלב ארוך.

חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, תוף מ״ח.

חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, מותר בהנאה.

גם באכילה, אומר המשנה ברוריה.

מותר בהנאה או באכילה. מה זה בהנאה?

מה נפשם? אם אין גזירה אז גם אכילה מותר.

לא רק בהנאה, גם באכילה.

גם אני הקשיתי על המשנה ברוריה. מה זה בהנאה?

זה לא רק בהנאה, גם באכילה.

הרי אין קנס.

אז זה אמרתי,

על זה כתבתי תשובה על זה בספר,

על פסוחים,

על העוגות האלה,

אם הם מותרים לאחר הפסח.

ואמרתי שאפשר להקל כיוון שטוסות אומר זה נוקשה,

ונוקשה אין בו גזירת חמישה בפסח,

אז אפשר להקל לאחר הפסח, אפשר להקל לסמוך על טוסות.

אין כך גישולי גויים שלהם עושים צהר. מה, מה? גישולי גויים אין?

אני לא שומע, אבל ניתן לי את זה. כשהם עושים את העוגות,

הגויים, כשהם עושים את העוגות של הפירות,

הרי הם שמים גם יין,

ומותר להם...

יין נקי ממים מותר.

לגויים לעשות.

הראש אומר, אפילו שהיו, היה קצת מים, היו ענבים רטובים,

אבל המים הרי תססו יחד עם היין.

ברגע שהם תססו, איבדו תכונת המים.

כך מהדש...

כבר הגויים עושים את זה. כשהגויים עושים את זה. מה? כשהגויים עושים את זה. מה עושים הגויים?

את העוגות האלה יש. אז מה יש עם גויים עושים? יין. יין נסף. אה, לא עשו... אצלנו לא עשו עם יין. לא, שמה, שמה. בפריז. בפריז, אצל הבדאות.

אני מבין שלא עשו עם יין.

איך יכול להיות שיתירו שגויים יגעו ביין ויעשו לא?

עם הפירות? אני לא, לא... מה?

עם הפירות, הם עושים עם פירות.

אין בזה בישולי גויים? אין בו שום חשש. מפירות אין בהם כלום.

לא, זה בישולי גויים.

אז לא עשו עם מיין. עשו מפירות, שמן, ביצים וסוכר.

ככה, זה העוגה טובה.

מה? זה של הפת עקום.

לא, פת עקום, אם יהודי זה של ישראל, זה לא נקרא פת עקום.

אפילו אם גוי עובד.

יש בגמרא,

בדף ל״ה,

יש,

חז״ל אומרים רק חמש מיני דגן מחמיצים.

ורבי יוחנן בן נורי אומר גם אורז מחמיץ.

רבנן אומרים זה לא חימוץ.

זה לא מחימוץ.

חימוץ זה

פרמנטשיון של הקמח.

אבל זה לא, זה אומרים חז״ל.

האורז זה סירחון.

אז הסירחון שבו,

הסירחון של המים והאורז נהיה קצת סירחון,

וזה גורם גם כן קצת חומצה,

קצת קיואה.

אבל זה לא חימוץ.

רבי יוחנן בן נורי אומר שזה לא חימוץ. היום,

אמרתי כבר פעם,

שהיום מוכח

דלוקר רבי יוחנן בן נורי.

היום יודעים

שמה מחמיץ,

מהו הדבר שגורם לחמיץ?

הגלוטן.

יש גלוטן בחמשת מיני דגן.

והגלוטן הזה,

יש היום מחלה שקוראים לה קרסת,

צליאק קוראים לזה, צליאק.

המחלה הזאת,

בגלל שהגלוטן מתקיף את המעיים.

החומצה של הגלוטן, אני לא יודע אם זו חומצה,

אני לא יודע איך הוא מתקיף את המעיים,

אבל המעיים מתנפחים על ידי זה,

וכשהמעיים מתנפחים, אז החורים,

הרי איך המעיים, מה המעיים עושים?

המעיים, חוץ ממה שהם,

עוד מוסיפים קצת בעיכול ודוחפים את האוכל למטה יותר,

חוץ מזה הם מוצצים, יש חורים קטנים בכל המעי,

והם מוצצים תמצית המזון, מעבירים את זה לכבד.

ברגע שזה מתנפח,

החורים נסתמים,

כי השומן סותם, הוא מחפש לו מקום, זה התנפח.

אז הניפוח הזה סותם את החורים, נמצא אדם אוכל והוא לא ניזון כלום,

כי כל האוכל יעבור במעי וזהו,

אבל הוא לא, המעיים לא עובדות,

לא לוקחים את התמצית, לא שואבים את התמצית של המזון.

לכן זה נקרא מחלת הצליאק.

ומי עושה את זה? הגלוטן.

ואורז, אין בו גלוטן,

אז הם אוכלים את זה, הצליאק, כולם אוכלים אורז

ואוכלים תירס,

קמח תירס,

כל הקמחים הם באים גלוטן, חוץ מחמישת יוני דגן.

זה ראייה לשיטת,

לא רבי יוחנן בן עולה, אלא חכה רבונונו.

אבל אני רואה ראייה שהרי באורז לחולי צליאק מותר באכילה.

עכשיו אגיד משהו.

היה איזה יהודי, יש פה בבני ברק, אני לא מכיר אותו,

אבל זה התפרסם בעיתונות.

יהודי שהוא כימאי

ויש לו ילדים עם צליאק.

אז הוא חיפש

איך לעשות מצה.

כי הכלל של מצה,

מצה עושים רק מחמשת מיני דגן.

שנאמר, לא תאכל עליו חמץ,

שבעת ימים תאכל מצות.

ממה עושים מצה?

מאותו קמח שיכול היה להחמיץ,

ואתה עושה את זה מצה. דהיינו, מייד אתה אופה את זה, לא יהיה לו זמן להחמיץ.

כי האפייה עוצרת את החימוץ.

האפייה והבישול,

גם הבישול, תשים קמח במים רותחים,

הבישול עוצר את תהליך החימוץ.

אז אנחנו עושים קמח

של חיטה

עם מים, אבל מאופים את זה מהר.

ככה אין זמן אלא בצק להחמיץ.

אז ממה עושים מצה?

רק מדברים שמחמיצים.

ואתה עושה, לא נותן לו להחמיץ.

אתה אופה אותו מיד,

לא נותן לו להחמיץ. בשביל להחמיץ צריך זמן.

אתה מייד עופה אותו, אז

חתכת, הפסקת את תהליך החימוץ,

ואז זה לא יהיה חמץ.

אז היהודי הזה הלך לאנגליה וחיפש

איזה דגן, שיבולת שועל לו,

מצא שיבולת שועל ללא גלותן.

יש זן של שיבולת שועל ללא גלותן.

יש שיבולת שועל עם קצת גלותן,

אז זה עדיין יכול להזיק.

אבל מצא, עוד חיפש,

אז מצא שיבולת שועל ללא גלותן.

וזה מצוין בשביל הילדים שלו.

אבל אם זה לא יכול להחמיץ,

כי אין גלותן,

יש בזה מחלוקת ראשונים, אם זה כשר למצא. אני אגיד את המחלוקת.

יש שיטת הרמב״ם

הידוע,

נגיד מקודם,

עיסה,

שנילושה,

ביין,

שמן או דבש או סוכר

וחלב

ארבעה משקאות,

שזה עושה את המצה, מצה עשירה.

התורה אומרת לחם עוני.

עוני בלי וו.

לחם עני, כתיב.

שתהיה מצה ענייה.

לא תהיה מצה של לחם עשיר של עשירים עם שמן.

אתה תשים שמן, שמן זית,

אתה תרגיש את המצה כמו שצריך, זה טוב מאוד.

או תשים יין ושמן ודבש,

אתה תהיה מתוק.

זה מצה עשירה.

אבל הרמב״ם מחדש,

ברמב״ם כתוב, אתה שומע?

ברמב״ם כתוב, עיסה, שנילושה במי פירות.

בלי דבש,

בלי סוכר,

רק מי פירות.

אז אומר הרמב״ם שהיא כשרה לפסח,

נהיה על הסדר אפילו.

למה?

כי אומר, מצה עשירה זה רק אם אני שם דבש,

זה סוכר מרוכז.

אבל אם אתה שם פירות,

תשים תפוזים, אפילו תפוזים מאוד מתוקים,

אבל כמה אתה יכול לשים כוסות?

אם תשים יותר מדי, יהיה לך דייזה, לא יהיה לך בצק.

בשביל לעשות בצק אתה צריך לעשות

כוסות מיץ לפי מידה,

רק כדי לגבל את הקמח.

ואם תעשה ככה, לא תרגיש טעם בכלל, לא טעם מתיקות.

אני ראיתי, הייתי בליון,

והם הבאו מלונדון פיתות עשויות ממיץ תפוחים.

והיה שם הכשר רב חשוב,

פאדלבה קוראים לו,

רב חשוב בלונדון,

אמר לברך בוראים להם מזונות.

ככה נתנו, הרי הפיתות,

פיתות. אנשים אוכלים פיתות אבל לא רוצים לטול ידיים, לאכול

ולברך בברכת המזונות. היה לי, אם זה מזונות זה קל.

אז מצאו העצה,

ללוש את הבצק במקום במים, במץ תפוחים.

יש שם, בצרפת ובאנגליה יש הרבה תפוחים.

בצפון יש תפוחים.

בדרום, במרסיי,

בסביבות מרסיי יש ענבים.

ענבים, דרוש להם שמש.

אבל תפוחים, הם מחזיקים מעמד גם בקור.

אז יש מצטפוחים בזול מצטפוחים. קרויים לזה סיידר, סיידר,

סיידר.

אז סיידר, כן, עושים מזה כמו בירה.

בבית ספר שותים סיידר כמו ששותים פה בירה באמצע הסודא.

אז עושים מזה פיתות והם אומרים לברך על זה מזונות. אני צעקתי על זה שאם לא מרגישים טעם של תפוחים,

באמת אכלתי מהם, לא מרגיש שום טעם של תפוח.

למה? לא יכולים לעשות הרבה. תשים הרבה, יהיה לך דייסה, לא יהיה לך בצק.

אם אתה שם, למשל,

תרכיס תפוחים,

אז זה מתוק,

זה מרוכז, זה יכול לתת טעם מתוק בבצק ובפיתה.

אבל אם אתה שם רק מיץ,

אז זה לא מורגש בכלל.

ואמרתי שהברכה שלהם זה המוציא.

יש בספר התיאור תשובה על זה,

על הפיתות האלה, אם לברך המוציא או לברך

בור מזונות.

הם מביאים את דעת תורה של המהר שם,

שהוא אמר לברך

בור מביני מזונות.

גם פה סומכים על זה, בירושלים הרב וייס

היה סומך על זה אם עושים שם פיצות,

פיצה שתהיה מזונות.

איך תהיה מזונות?

הרי זה פשוט לעם אפוי.

אז הם אומרים ללוש את זה בחלב.

הם מלשים את הפיצה לא במים, רק בחלב.

אבל אם לא מורגש טעם החלב, תלוי איזה חלב. תראה,

אם תיקח חלב ישר מן הפרה ומלא עוד מלא הרבה שומן,

יכול להיות שתרגיש.

אבל אם תיקח חלב שאנחנו קונים,

לא יהיה מורגש.

אבל הוא סמך על הדעת תורה לברך בור מזונות.

גם על זה אני מתווכח שם לברך עמוסי.

לפי הספרדים, ודאי לברך עמוסי. גמרן אומר רק כי מורגש טעם

הסוכר וטעם העזי.

אז על כל פנים אומר הרמב״ם עצה שנלושה במי פירות לבד

יוצאים בה ידי מצה בליל פסח.

ובעל המאור בדף ל.ו. מקשה על זה,

הרי הבצק הזה לא יכול להחמיץ.

והגמרא אומרת, ממה עושים מצה?

רק מדברים שיכולים להחמיץ.

אם תעשה, תגיד לי, תעשה מצה מתירס.

כמו במקסיקו,

אוכלים רק תירס.

הלחם שלהם,

איך קוראים לזה?

הלחם שלהם הוא פיתות של תירס.

אם אוכלים רק תירס.

אם תעשה מתירס,

זה פסול למצה, כי זה לא מחמיץ.

אפילו זה לא חמץ.

תעשה פיתה מתירס, זה לא חמץ,

אבל לא יוצאים ידי מצה, כי ממה עושים מצה?

רק מדבר שיכול להחמיץ.

ממין דגן.

אז אומר הבעל אמור, גם אם תעשה מחיטה.

אבל אם אתה לא שם מים, זה לא יחמיץ.

אז הבצק הזה לא יכול להחמיץ, זה פסול למצה.

והרמב״ם אומר, מספיק שהמין יכול להחמיץ.

לא צריך שכל בצק יהיה יכול להחמיץ.

עשיתי בצק ימי פירות, הוא לא יחמיץ.

אבל אם הייתי שם מים, היה מחמיץ.

המין יכול להחמיץ, זה מספיק.

אבל הבעל אמר, הוא אומר, צריך שהבצק הזה יוכל להחמיץ.

אז לכן אמרתי,

אמרתי, היהודי הזה,

הכימאי הזה, שהוא מצא,

מצא שיבולת שועל שאין בה גלוטן.

אבל בלי גלוטן היא לא יכולה להחמיץ.

זה בצק שלא יכול להחמיץ, חוץ מזה.

אם זה שיבולת שועל, זן מסוים

של שיבולת שועל שאינו יכול להחמיץ,

אז זה כמו כתירס.

אם זה לא יכול להחמיץ, אי אפשר לעשות מזה מצא.

כי ההיקש אומר,

ממה אתה עושה מצא?

מכזה בצק שיכול להחמיץ.

לא תאכל עליו חמץ, והתמין תאכל מצות.

מזה שיכול להחמיץ,

ואתה עשית שלא יחמיץ.

אתה קטעת לו את תהליך החימוץ על ידי האפייה.

אז אני עושה מקמח רגיל, יכול להחמיץ עם מים,

אבל אם אני עושה מטירה, זה לא יכול להחמיץ.

באמת, לא שאלתי איך במקסיקו,

אני הייתי במקסיקו, לא היה לי.

רק בשבת,

לא יודע, איך היה להם לחם בשבת?

הרי לא מועיל תירס לסעודת לחם משנה וזה.

לא מועיל תירס, צריך לחם.

אני הבאתי איתי לחם מן הארץ, לקחתי איתי לחם,

גם בגלל בעיה אחרת,

בעיה של חודש.

אתה יודע,

אצלנו החורף שלנו בארגנטינה ומקסיקו

זה הקיץ.

והם זורעים בחשוון שלנו, הם זורעים.

אז התבואה בסוף החורף,

התבואה היא אסורה משום חודש.

כתוב בפסוק, ולחם וכליו את כרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה,

עד אביאכם את עומר התנופה.

אסור לאכול תבואה חדשה שלא עבר על ההר עומר.

ולחם וכליו את כרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד אביאכם את עומר התנופה.

אומרת הגמרא, מה זה?

או עצם היום הזה, או עומר התנופה. הוא אומר, תלוי.

בזמן שבית המקדש קיים העומר מתיר.

אבל בזמן שאין בית המקדש כמו היום,

אז היום מתיר.

מתי שמגיע טז ניסן,

בבוקר בעמוד השחר כבר מותר לאכול חדש.

בזמן שאין בית המקדש. אבל בזמן שיש בית המקדש עד הבאת העומר.

אכן, אבל הדין הוא שבימינו כל טז אסור.

גזירה שמבוני המקדש

באמצע השנה,

והשנה הבאה יתחילו לומר אכלנו מחדש בבוקר.

אבל זה בכלל שלא היה בית המקדש.

אבל עכשיו שיש עומר, אסור לאכול עד העומר.

על כל פנים, הייתי במקסיקו,

היה בעיה של חדש.

היה בעיה של חדש בחיטה.

אז הם אכלו,

לא בגלל זה הם אכלו,

איך קראו לזה?

היו קוראים לזה טורטיאס.

קראו לזה טורטיאס.

זה פיתות מתירס.

טוב, פיתות מתירס, הם באים עם בעיה של חדש.

חדש רק בחמשת מיני דגה.

לומדים את זה לחם לחם ממצה.

כמו שמצה רק מחמשת מיני דגן עושים מצה,

גם חדש

וגם חלה.

על מה יש חלה?

רק על חמשת מיני דגן.

כי כתוב בחלה בחוקם מלחם הארץ.

לחם לחם ממצה,

רק דברים שעושים את זה מצה.

דברים שמחמיצים. דברים שלא מחמיצים,

גם ברכת המזון, מאיפה יודעים שאין ברכת המזון? אני אוכל טורטיאס, למה לא אברך ברכת המזון? זה לחם.

מה זה משנה אם הוא מתירס או הוא מחיטה?

בכלל שלומדים לחם-לחם ממצה

שלא נקרא לחם אלא מחמשת מיני דגה.

כל הדינים האלה זה במשניות הראשונות של מסכת חלה.

חמישה דברים חייבים בחלה.

החיטין והכוסמין ושיבולת שועל ושעורה ושיבולת שועל ושיפון.

ואסורים משום חמץ.

האוכל מהם, כזית חמץ, מצטרפים.

חייב עליהם כרת.

הוא עושה מהם כזית מצה בפסח, היא הציד העובה. לא צריך שהכזית תהיה ממין אחד.

תוכל לעשות רבע כזית מחיטה,

רבע כזית משעורה,

רבע כזית מכוסמין,

וזה מצטרף.

בין למצה,

בין לחמץ.

חייבים כרת, חס ושלום.

ואסורים משום חדש.

אבל ברכת המזון לא כתוב. זה אני הוספתי לבד.

מאיפה יודעים שאין ברכת המזון על לחם מתירס?

כי בתורה כתוב באכולכם,

כתוב, לא תעצר קול בה.

ארץ חיטה ושרה וגפן נתנה ורימון ארץ.

אשר לא במשכנות תאכל בה לחם,

לא תחסר קול בה, ואכלת ושבעת וברכת.

אז ברכת המזון היא על לחם. ומה זה לחם?

לחם-לחם ממצה. יש לנו גילוי במצה שלחם זה רק מחמשת יוני דגן.

יש עוד תנאים בלחם,

שהלחם יהיה אפוי.

אם תעשה אטריות זה לא לחם.

אטריות, אפילו תאכל קילו,

אתה לא חייב ברכת המזון.

אתה מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה.

אה, למה? הרי קבעתי צעודה, אכלתי המון.

קפיחות צעודה מועילה על דבר שהוא לחם.

למשל עוגות.

אפיתה בתנור.

דבר, את זה לומדים גם כן מפסוק ונפסחים דף ל״ז.

אז כתוב שם

ואפיתם

את לחמכם בתנור אחד.

משם לומדים שרק בתנור זה נקרא

לחם.

אפייה.

ויש שם מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש

אם לא אפיתי נגד האש

אלא עשיתי גדרה,

גדרה

צליקה דר קוראים לזה.

צליקה דר.

כמו, בגדרה אתה שם שם בצק

מן החום אבל זה לא דירקט זה לא ישר מן האש.

האש מחממת את הגדרה והגדרה עופה את ה... זה לא נקרא... מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש

אם צליקה דר נחשב כמו בתנור או לא.

על כל פנים זה כללים.

למשל אטריות

לא מברכים ברכת המזון על אטריות.

אפילו תקווה סעודה.

אותו דבר סופגניות.

תאכל המון סופגניות, אבל סופגניות הן לא אופיות,

הן מטוגניות.

אז אין לזה שם לחם.

אפילו תאכל הרבה סופגניות ותקווה סעודה.

לא תברך על זה בורא המוציא.

לא, לא. בורא מן המזונות הוא על המכל. לא המוציא ולא ברכת המזון.

וגם בחלל, רק אלה חמישה דברים חייבים בחלל.

כי כתוב אחריכם לחם הארץ, לחם לחם מעלה זה גמרא במנחות דף עין.

שלומדים את זה מגזיר השבה לחם לחם אחד ממצה.

אטריות כאן חייבים בחלל. מה? אטריות חייבים בחלל. לא שומע. אטריות חייבים בחלל. אטריות?

אטריות חייבים. זה נעשה בצק.

כי בהתחלה זה בצק.

בצק שראוי ללחם.

תחילתו עיסה וסופו סוף גנין.

יש משניות.

תשאל את עמנואל.

עולם עוד כבר חלה, עמנואל?

חייב בחלל.

מה?

חייב בחלל.

כן, חייבים בחלל. אבל לעניין ברכה,

אם דעתי מלכתחילה לעשות מזה רק אטריות במרק,

זה לא בטוח.

זה חייב בחלל. אז מחלוקת ראשונית. יש אומרים

שאם בהתחלה בצק הוא ראוי ללחם,

זה שיטת רבנותם.

תחילתו עיסה וסופו סוף גנין.

נדמה לי שרבנותם סובר חייב בחלל.

אפילו שדעתי לעשות מזה סוף גניות.

אבל יש, לא הולכים אחרי המחשבות.

תחילתו עיסה, זה לעניין ברכה צריך לברר בשולחן ערוך.

בהלכות חלה.

על תחילתו, עיסה וסופו סוף גנין לי כעת.

לא זוכר את העניינים.

עיסבוס, מה רציתי להגיד עוד?

עכשיו,

נגיד רגע, נראה כאן.

אז זהו, מה שהסברנו היום,

אני אומר לכם,

הסברתי היום מה זה חמוץ, חמץ.

שזה מלשון חמוץ.

הייתי פעם באיזו ישיבה ואמרתי שיעור

על מה זה חמץ.

ניגש אליי הראש שבעה, אמר לי, אני לא ידעתי מה זה חמץ.

עכשיו לימדת אותנו.

חמץ זה מלשון חמוץ.

כי כשעושים מים וקמח מחמשת את הגן,

הם מתחילים ליצור חומצה.

חומצה.

אתה רואה שאם תשאיר את זה יומיים או שלושה, יש אור.

טוב, אתה לא תוכל לאכול את זה מרוב חומצה.

רק אנחנו מה עושים?

אנחנו נותנים לו להחמיץ קצת.

ברגע זה תפוח. זה השיעור.

התפיחה

זה לא שיעור של חמץ. עושים תפוח זה חמץ.

אתה רואה, אם תעשה למשל עם קמח וביצים,

יהיה לך תפוח כמו טורט.

ככה מתנפח עם הביצים.

כמה שאתה דופק את הביצה,

היא גורמת שהבצק יהיה יותר נפוח.

ומה, זה חמץ?

אז יש באמת תוספות

בדף לומדי עמוד ב' שמביא שרשי יסתפק בזה.

אבל רבנו תם הוריו על זה היתר.

רבנו תם היה אוכל בערב פסח,

שחליות ושבת, היה אוכל

עוגה מביצים.

עם ביצים.

והתפיחה זה לא חימוץ.

לא, התפיחה אצלנו היה באמת סימן.

סימן שהלחם הוא כבר החמיץ

כשרואים שהתנפח.

גם היו דופקים את הלחם וככה היו רואים שזה כבר החמיץ.

אני לא יודע בדיוק, אני לא דפקתי את הלחם.

אמה הייתה דופקת את הלחם.

איך הם מרגישים על התפיחה? אבל התפיחה הייתה

סימן שהגיע לדרגת חימוץ שאפשר לעפות את זה.

אבל לא התפיחה הוא החימוץ.

החימוץ, תעשה את זה בביצים, זה כשר למדרין.

הראשי הסתפק כיוון שזה תפוע. באמת,

אני ראיתי אפילו ספרים שנעלמו מהם מטוסות בדף ל״ה

ומסתפקים לבד בפס. זה היה בעיר פס.

ראיתי תשובה, אולי

ראיתי תשובה שמה

שהסתפקו אם עושים עוגה עם ביצים, אם זה חמץ או לא.

ויש תמיטיטה, היו דברי התוסות, שהראשי הסתפק בזה,

והתוסות מסיק שזה היתר גמור.

לפי שלא התפיחה הוא החימוץ,

חימוץ זה חומצה שנוצרת

על ידי מים וקמח וזמן,

ותן להם זמן.

רק אנחנו לא נותנים לזה שיחמיץ מאוד,

אז זה ירחב לך בטן.

אנחנו עוצרים את תהליך החימוץ

ברגע שהגיע לשיעור חימוץ,

שיעור קצת חמץ.

כאילו הלחם שלנו לא מרגישים בו שום חומצה,

אבל האמת שיש כאן חומצה.

למה?

מה עושה החימוץ?

למה מחמיצים את הלחם?

כי החימוץ הורד גרגירי הקמח,

ועושים אותו קל לעיכול.

כי גרגירי הקמח במצע שאין חימוץ,

גרגירי הקמח נשארים כמו שהם,

והם קשים לעיכול.

זה חיטה, חתיכות חיטה,

לא מבושה למכור ולא נהרסים, אבל על ידי החימוץ הם נהרסים.

ואז לכן הלחם חמץ

יותר קל לעיכול, לחם מצה מעייף,

כי הוא קשה לעיכול, עקבה מתעייפת לעכל מצה.

רק אני אראה מה עוד אני יכול להגיד

בשיעור הזה.

אמרנו שחימוץ זה רק,

הנוסחה של חימוץ,

מים וקמח וזמן.

אבל דמי פירות

זה לא מחמיץ.

אפילו שעמי פירות

מקורן מן עמי גשמים.

למה זה לא מחמיץ?

התשובה היא,

רואים מחז״ל,

הקדושים שהם ידעו ובחנו את כל דבר, בחנו אותו,

שעמי הפירות לא מחמיצים.

ברגע שהמי הגשמים עברו בצמח,

עיבדו את הסגולה של המים שמחמיצים.

המים מחמיצים גורמים להחמיץ.

אבל בלי, אבל מי פירות הם לא מחמיצים.

וזה מה שאנחנו נוהגים, הספרדים נוהגים,

שמי פירות מותרים לגמרי.

אבל אמרתי שרש״י אומר,

מי פירות לא מחמיצים חמץ גמור, אבל חמץ נוגשה הם כן.

והאשכנזים חוששים לדעת רש״י וגם שיטת הראוון

שמי פירות.

אבל גם האשכנזים מותר להשהות

עוגה של מי פירות.

לגבי בעלי רעה לא החמירו.

למה א',

גם לרש״י זה רק נוקשה.

נוקשה,

טוב, התוספות בדף ב׳ אומרים שאסור להחזיק נוקשה.

כתוב במשנה, סיעור יישרף. סיעור, לא שעור.

סיעור יישרף.

סיעור זה נוקשה.

ובכל זאת צריך לשרוף, אסור להחזיק.

אבל נהגו,

אומר שהמנהג היה של האשכנזים לחשוש לדעת רש״י רק לעניין אכילה.

אה, הנה המשקפיים.

עכשיו תראו,

במצות

של פסח

אסור לשים אבקת אפייה.

למה? כי אבקת אפייה,

אפילו אבקת אפייה כשרה לפסח. אסי מסודה, אני יודע ממה עושים.

אבל אבקת אפייה

היא מזרזת את החימוץ.

כמו שאסור לעשות מצות

בחמה ולעשות מצות במים רגילים, צריך מים שלנו.

שלנו נשארו כל הלילה בחוץ.

לא להשאיר, המים, אם המים הם

לא מים שלנו, הם יותר חמים, הם גורמים שהבסק עלול להחמיץ יותר מהר.

אז גם לכן

אנחנו אומרים לא לשים אבקת אפייה במצות.

ועוד דבר,

אפילו לשים מלח או תבלין,

אסור לעשות בבצק

של מצות רגילות.

כי המלח, זה בשורה המבוקר, כתוב מי הראשונים.

המלח הוא חד,

הוא מחמם את הבצק,

וזה יכול לגרום מהירות לחימוץ.

אבל מה הדין במי פירות?

עוגה של מי פירות, אם מותר לשים אבקת אפייה,

לפי שבלי מים לא יכול להחמיץ.

אז מה, אם תשים אבקת אפייה,

אבל חימוץ לא יהיה פה. בלי מים לא יכול... הנוסחה של חימוץ זה קמח ומיין.

אז אם אתה עושה רק מימי פירות, לכאורה מותר היה לשים אבקת אפייה.

אז מה אני אגיד לכם, היה פה

לפני כמה שנים התפרסם שהעוגות של פפושדו,

הכניסו בהן עוגות מי פירות שהוא עושה,

הכניסו בהן אבקת אפייה.

ובא הרב ועשה רעש, הרב בקשי דורון,

עשה רעש גדול שאסור להכניס אבקת אפייה.

אני התרתי לשים אבקת אפייה.

אבל,

אבל, לכתחילה כדאי שלא.

אבל אי אפשר לאסור את האבקות בכלל אבקת אפייה.

כי אבקת אפייה זה לא דבר שגורם חימוץ.

אתם יודעים מה זה אבקת אפייה, מה היא עושה?

היא גורמת שהמים יחדרו,

שהנוזלים יחדרו טוב לתוך הקמח.

גרגירי הקמח

לא נכנס בהם כל כך מהר המים.

אז על ידי ששוהים, הרבה זמן אז הם נכנסו.

על ידי אבקת אפייה נכנסו המים בתוכם.

אבל זה לא דבר שגורם חימוץ.

רק למה,

ולכן אני אומר, בלי מים לא יכול להיות חימוץ. אז מה יש שייכנס המים בפנים?

ייכנס הנוזלים. מי פירות לא מחמיצים.

זה לא דבר שמחמיץ אבקת אפייה.

אבקת אפייה

רק גורמת שהמים,

הרי אצלנו היו עושים חומוס.

איך מבשלים חומוס?

מסרים אותם,

דבר ראשון בלילה מסרימים אותם כל הלילה,

ואז המים חודרים לתוך החומוס.

וכשאתה מבשל בבוקר,

המים שבתוך החומוס גם מבשלים את החומוס.

הרי המים מתחממים והם מבשלים. אבל כשזה, תשים חומוס בסיר לחץ.

שעתיים לא יתרקעו.

מישהו לא יודע שבשביל לבשל חומוס או חיטה,

חיטה אפילו,

אם אתה תבשל אותה בסיר לחץ, לא ידע.

צריך להשרות אותה לילה שלם,

אז המים חודרים לתוך החיטה,

ואז כשאתה מבשל, זה מתבשל טוב.

ואותו דבר חומוס.

ומה שעושה אבקת אפייה,

גורם להחדיר את המים לתוך ה...

זה מה שזה עושה.

אז באמת היו עושים סודה,

אני יודע, אבקת סודה קוראים לה, לא יודע.

היו עושים בשביל החומוס, שיהיה רך מאוד,

היו מכניסים גם סודה וזה.

רבי חננה בן הקשה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיכך חירבה להם תורה ומצוות,

שנאמר אדוני חפץ למען צדקו,

יגדיל תורה ויאדיר.

רגע, רגע.