עין יעקב - שבת עז-עח | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד עיני יעקב, אנחנו במסכת שבת, פרק

יד טו עמודים קי עמוד א', קי ג עמוד א', קי ג עמוד ב',

אות עז.

ואלו קשרים, פרק 15. יש פסוק בישעיה נח, כתוב, וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך מדבר דבר.

אומרים את זה הבוקר טרם הקידוש.

פסוקים

אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קודשי,

מקורם בישעיה נח.

אז מה זה וכיבדתו מעשות דרכיך?

אומרת הגמרא וכיבדתו שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול.

אדם מצווה לכבודה של השבת

לא רק לענג את גופו במיני מאכל ומשקה,

אלא גם לענג את גופו במלבושים טובים לכבודה של השבת.

דהיינו,

אם יש לו חולצה מיוחדת, כמובן לבנה,

אם יש לו חליפה מיוחדת,

כחול, שחור, אפור,

כן, צבעים נורמליים של בני תורה, לא כל מיני צבעים מוזרים.

אז אדם מצווה שאת הבגד הכי יפה, את הבגד הכי חשוב, מה לעשות איתו?

לשייר אותו לכבודה של שבת.

המקובלים אפילו הביאו טעם של יום טוב צריך גם בגד בפני עצמו מיוחד.

אבל

יש ביניהם דין ודברים,

החליטו ששבת ויום טוב, היינו אך,

אותו דבר.

לדוגמה, אם יוצא חול המועד

ביום חול,

נכון?

חול המועד ארוך, ככה.

אז מה לובשים בחול המועד?

בגדי שבת.

למה זה? כי אין שבת, כי אין מועד.

אפילו שזה מימים של חולין, אבל עדיין.

אדם צריך לשמוח, שמחת

המועד איך ישמח? עם הבגדים של שבת.

מה שכן, צריך להיזהר בכניסת שבת שאחר המועד או שבתוך המועד,

או בכניסת יום טוב שני,

לבדוק שאין לו שיריים של מוקצה, דברים שהם של מוקצה, פלאפון, עט וכדומה,

בכיסים שלו,

או במקומות שאסור לטלטל, אז

נראה שאין לו שם מפתחות וכדומה.

או כסף

מחול המועד.

לעומת זה, נעליים,

לא חייב אדם ללבוש נעליים מיוחדות לשבת.

הנהיגו

כבר אותנו,

כל גדולי ישראל, שאם כבר אתה לבוש כמו שצריך, אז גם הנעליים שלך יהיו לכבוד שבת. לא מדהים שהוא יבוא עם נעליים,

לדוגמה הוא שיפוצניק,

נעליים מלאות אבק ייכנס לבית הכנסת בשבת,

לא מתאים ככה, או בערב שבת, הוא כולו לבוש יפה, פתאום הנעליים נראים

מלאות אבק.

זה כמו חייל שהוא יצא מהזה,

הוא סיים את השלוש שנים, כמה זה שם? שלוש שנים? חמש שנים? לא יודע, סיים את הצבא ופתאום נשאר עם הנעליים של עצמו. מה זה?

אתה כבר זהו, חייל משוחרר, הוא אומר לו, לא,

זה הנעליים שלי, לא מתאים, צריך לשנות.

אז מאיפה דרשו את זה רבותינו? מהעניין וכיבד אתו,

מזה שכתוב בפסוק וכיבד אתו מעשו דרכיך,

מכאן שעשיית דרכיך צריכה להיות מיוחדת לכבודה של שבת. כיצד?

לא רק בגש מי שהוא אוכל, אלא גם בגש מי שהוא לובש.

שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של יום חול.

וכי יהיה ממשיכה הגמרא דרבי יוחנן קרא למענה מכבדותי.

כן, הוא קרא לבגדים שלו, בגדים שמכבדים את האדם.

יפה.

ממשיכה הגמרא ומבארת, מעשו דרכיך מה זה?

אז וכיבד אתו הבנו על מלבושים, מה זה מעשו דרכיך?

אומרת הגמרא שלא יהיה הילוכך של שבת כי היא הילוכך של חול.

יום חול אדם רץ לאוטובוס,

או רץ לרכבת היום בימינו זה גם, או ממהר.

לעבודה בשבת זה זמן של מנוחה לאט לאט. כמובן, לתפילה קמים מהר.

למצוות מותר לרוץ בשבת.

זה מועל רוצה למהר לברית, או זה, מותר לו.

אבל סתם ריצה בשבת, הוא רגיל לעשות ספורט כל יום.

מה הספורט שלו? ריצה קלה או הליכה מהירה.

בשבת, מה פתאום? מי יציר לך את זה? רק לדבר מצווה מותר לו.

אה, אבל זה בשבילי מצווה, אני עושה דיאטה. לא, זה לא מצווה.

שתגנו רבותינו.

זה הנהגה שאתה רוצה להנהיג את עצמך בסרט, תעשה את זה בחול.

קשה לך? אתה חייב לעשות את זה בשבת? אין בעיה, תעשה את זה או בערב שבת,

לפני, שעתיים-שלוש לפני, או במוצאי שבת. זה גם, יש האר עד שבת עדיין, עד חצות.

חצות לכאן וחצות לכאן, ככה אתה מרוויח,

שאתה לא מפסיד את הקביעות שלך.

אז לכן אסור לאדם

להלך הילוך של יום חול בשבת.

יפה מאוד. אותו דבר גם מה,

אנחנו נראה בהמשך תכף.

ממצוא חפציך, חפציך אסורים.

הדברים האישיים של האדם הם אסורים.

אבל חפצי שמיים,

שזה העניינים של מה? של התורה ומצוות ומעשים טובים, זה האדם מחויב בהם.

הם מותרים.

מה זה חפצי שמיים?

כגון פוסקי צדקה.

עוד מעט אנחנו נכנסים, בעזרת השם, השבת מכריזים על השקלים מחצית השקל.

אז אומרים בית הכנסת, הגבאים, כמה סכום מחצית השקל? היום ביררתי, כל שאני מברר כל יום,

היום זה 21 שקלים.

בדיוק, 21 שקלים לשיעור.

יש מקומות של תורה שעושים חסד ועושים,

נו,

תורה כל השנה כולה, מייצרים תורה, זה נקרא.

אז למקומות האלה אפשר גם לתרום 50 ו-100 שקל, אין בעיה.

אדם לא יגיד, מה, הוא לוקח 20 שקל, הוא לוקח 50, הוא גנב. מה פתאום? להפך.

אשריך שאתה נותן 50 שקל ולא 20 שקל. 20 שקל זה לאלה שעושים טובה שנותנים.

אבל אתה נותן מכל הלב, אתה צריך 50 שקל, 100 שקל. מה זה מחצי שקל?

הרי זה לא שלנו.

זה של קוצ'ה בריחו. אם אנחנו לא ניתן, הגשברוך הוא לא ייתן בחזרה.

אז אתה נותן, הגשברוך הוא אומר אותך בניסיון. איך נתת?

אם נתת את זה בקמצנות,

הגשברוך יתקמצן איתך, רק אל תבוא בתלונות. למה הוא לא מביא לי?

למה הוא לא שולח לי? כי התקמצנת איתו.

אבל אם אתה תיתן מכל הלב, הגשברוך גם ייתן לך מכל הלב.

יפה. אז איך אפצי שמיים?

לפסוק צדקה, או עכשיו רוצים לעשות איזה שידוך לתינוקות וכולי.

אז דברי מצווה, אין שום בעיה בשבת, מותרים.

יפה.

אה, ממשיך הפסוק אומר, ודבר דבר,

שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול.

אבל אם הוא עכשיו עובד בשוק ההון,

או שכאלה עובדים בבנקים, או שכירויות וכדומה, נדל״ן,

אז הוא אומר, רגע, עכשיו,

מה המחיר עכשיו של השכירות פה, בתל אביב?

מה המחיר בטבריה אצל רוקנבי?

מה המחיר פה, מה המחיר שם, הוא מתחיל לדבר? זה דברי חולין.

בשבת אסור לאדם לדבר דברי חולין.

אך ורק בדברי מצווה או תורה.

למה?

אחרת, איך ההבדל בינך לבין יום חול? איך ההבדל בין שבת שלך ליום חול?

אדם צריך לקדש את עצמו.

במה? קדשהו בדברים הנאמרים.

אל תקראי בדברים, אלא בדיבורים הנאמרים.

מה אתה אומר?

אז אם כל כולו בתורה אווירת שמיים, אשרה ואשרה חלקו.

אבל אם הוא מדבר על דברי חולין בשבת,

הטעם של שבת חסר אצלו.

ממילא הרגשה של שבת אצל אחד כזה היא לא שבת, אז הוא גם כבר מואס. מתי יוצא?

מתי יוצא? אוף, מה, נכנס עכשיו?

אתם מכירים את האנשים האלה שממהרים להוציא את השבת? מה קרה?

כנראה הוא רוצה שהאחים שלו בגיהינום יטעמו את טעם האש של גיהינום.

כתוב שהראשון שמכניס שבת,

שהמלאך ממונה, שהוא מכבה את האש של גיהינום.

עדיין שורף.

זה בער אוי ואבוי, אבל עדיין שורף. אבל לאט לאט לאט זה הולך ומתענגים שם, הרשעים ביום השבת נכים.

והראשון שמוציא שבת, מה קורה?

הוא גורם להבערה, יתבעו אותו אחרי מאה עשרים למעלה.

כל אותם אנשים הודגו בהלכה, שרפו אותנו.

יכלת לעשות לרבנו תם?

יש אדמו״ר, קוראים לו אדמו״ר, מעמשינוב.

אומרים שהוא מוציא שבת ביום שלישי.

כנראה שזה גם איזה יסוד לעכב את אותם הנשרפים בגיהינום.

אז זה מאוד צריך להיזהר בדבר הזה.

מאוד מאוד, נמשיך הלאה.

אז ודבר דבר, דרשו רבותינו שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול.

אז בשבת צריך מאוד מאוד להיזהר בדבר הזה.

מה אתה אומר?

מה אתה מדבר?

זה לא רק מחוץ לביתו, אלא גם בביתו.

איך הוא מתנהג, איך הוא מדבר.

יפה מאוד.

הענף יוסף מסביר מה זה דיבורך של חול, כגון מקח וממכר, ביזנס.

היצע הרע תמיד, לאן הוא מגיע? לבית הכנסת.

הוא מגיע לבית הכנסת, הוא חייב לעניין את המתפלל שלידך בביזנס שעשית במשך כל השבוע.

הוא אמר, איך הלך השבוע בביזנס? מה עשית? מה פה? מה קנית? מה מכרת? מה פה? שמשמור ויציל.

אוי ואבוי לו.

יפה מאוד.

נמשיך.

דיבור דורשת הגמרא, אסור. אבל אם הוא רוצה להרהר,

ודאי שאדם שהוא יושב או עוסק בתורה, או בן תורה, או

יהודי ירא שמיים, צריך להרהר בדברי תורה מלבד איפה?

בבית הכיסא, במקומות של טומאה.

אבל אם הוא רוצה להרהר עכשיו, אני יודע מה, בכל מיני דברים,

כגון אומר רשי, בליבו כך וכך,

יציאה אני צריך להוציא על שדה כזו וכזו.

דאגות, מה שנקרא. תשאיר את הדאגות לבורא עולם. מה ניתנה לך שבת?

הרי אם אתה בשבת לא תנוח, אז מתי תנוח?

לא ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל, אלא להתענג בהם. מה אדם עושה?

גם בשבת הוא כולו מלא איזה, מה אני אעשה פה, רגע?

עוד פעם הוא עובר או איזה דירה למכירה או זה? כל אחד והשיגעונות שלו.

אני אעשה את זה, מתכנן, מה אתה מתכנן?

הרי תכנונים שאדם מתכנן זה נדחה, נגמר הסיפור.

יש אומרים שזה נדחה 30 יום וזה נדחה יותר מ-30 יום,

אז מה הרווחת בזה?

גם תכננת או גם דיברת על זה, עכשיו זה 40 יום.

נדחה, נגמר הסיפור.

בשביל מה לך?

עדיף שבשקט. לכן, גם אם באים לדבר איתך, איש, שבת קודש,

אני בשבת רק שמח, אני יושב ועוסק בתורה, עד שיש לי זמן כל ימות השבוע, עובד קשה.

ברוך השם שבת.

בפרט אדם שאין לו זמן למשפחה שלו ולילדים, וואי וואי, חייב לנצל את השבת.

חייב לנצל את השבת עם המשפחה, התא המשפחתי, לחזק את התא המשפחתי.

אחרת גם יום חולו, גם שבת, אז מה יש למשפחה לשבת איתו?

הם מחפשים אחר כך בשדות זרים.

יפה, אומרת הגמרא בישלם, מכו לחיי,

אלא שלא יהיה לוחך של שבת, כאילו לוחך של חול.

יפה.

אומרת הגמרא, מה יהי? כדבע ימיני נמר רבי ישמעאל בר רבי יוסי, מה הוא לפסוע פסיעה גסה בשבת?

אדם ממהר, אז הוא אומר, אני לא ירוץ,

אבל אני אפסע פסיעה גסה בשבת. מותר או אסור?

אומרת הגמרא, אמר לב, וכי בחול מיותרע,

גם ביום חול אסור.

למה ביום חול אסור? מהסיבה שזה מחליש את כורח הראייה של האדם, אחד משישים ממעור עיניו,

נוטל.

העניין של מה? של פסיעה. בואו נראה את זה.

והכי, בכל מיותרע,

שאני אומר, פסיעה גסה נוטלת, סליחה, אחד מחמש מאות, לא חמישים, אחד מחמש מאות ממעור עיניו של האדם.

הראייה מחולקת,

חמש מאות.

אתה נוטל אחד מחמש מאות, עכשיו תחשוב, כל פעם הלכת פסיעה גסה, אחד מחמש מאות, אחד מחמש מאות,

ממילא הוא מגיע עם משקפיים, תחתית של ערק.

הוא אומר, למה נהיה לי ככה משקפיים כאלו,

השם ישמור והציל? אתה פסעת פסיעה גסה.

מי תראה לך לפסוע פסיעה גסה?

כתוב לא ידע דבר רע.

אדם שהולך למצוות,

כתוב שלא ינזק,

אבל סתם פסיעה גסה מי יתיר לך.

בערב שבת בכיף,

תתענג אחרי החמין או לפני החמין, זה לא משנה,

או בערב שבת.

הזמן היחיד צריך למהר זה בערב שבת.

ובבוקר, כמובן, כן, לתפילה.

בערב שבת צריך למהר, למה שני מלאכים מלווים את האדם?

כותב עטור, שולחן ערוך, שני מלאכים מלווים את האדם.

למה מלווים אותו?

מלווים אותו לבית שלו.

איזה מלאכים? אחד טוב ואחד

לא טוב.

זה שהוא מלאך טוב, מה הוא עושה?

הוא מגיע הביתה,

דופקים בדלת, בעל הבית נכנס, שבת שלום ואור, מסתכל.

מה המצב של הבית? סידרו את הבית,

השולחן ערוך,

סלטים הכל במקום, הכל של קהילות פז, הכל כמו שצריך,

לפי הכשרות והדקדוק. מצוין, יפה מאוד.

יהי רצון שיהיה כן גם לשבוע הבא, הוא מברך.

מה עונה המלאך הרע? בעל כורחו עונה אמן.

ואם זה להפך, חס ושלום, בר מינן, אוי ואבוי, הוא רואה את השולחן,

המפה אפילו לא פרוסה.

הנרות בקושי הדליקו אותם ככה, בקושי שמה, הכל הפוך.

וילדים משחקים עכשיו במשחקים אסורים בשבת,

כן?

כל מיני הרכבה וכדומה.

אוי ואבוי.

אז מה אומר המלאך הרע?

יהי רצון שיהיה ככה גם לשבוע הבא, הוא רוצה שכל שבוע ינחס, ותדעו לכם.

איך שמתנהגים בערב שבת ויום שבת,

ככה תהיה השפעה של ברכה לכל ימות השבוע.

האדם מתנהג טוב, לא עשה מחלוקת בבית שלו, עשה שמחה, עשה את הכל כמו שצריך,

קיבל את המהלכים כמו שצריך, הכל ערוך ומסודר,

ככה ייראה השבוע לאחר מכן שלו. בדוק ומנוסה, אני אומר, בדוק ומנוסה.

השבוע שלו ייראה חלק,

מסודר, כמו שצריך, הכל יספיק.

לא עשית כמו שצריך, ילך נאחס שבוע אחרי זה.

לכן אתה מאוד מאוד צריך לסדר את הדבר הזה כמו שצריך.

להתארגן, תראה הכל מאורגן מראש, מראש.

לא לחכות לדקה עדישים. למה צריך לעשות עם לשון בחוץ לבית הכנסת?

למה אישה צריכה להכין את הכל בדקה עדישים? למה?

בפרט שצריך לבדוק את הכל ולהכין והכל כמו שצריך, אז למה בדקה עדישים?

לכן מאוד חשוב הדבר הזה שהאדם

יעשה את הכל,

יעשה את הכל כמו שצריך. נמשיך.

אז אומרת הגמרא, וכי בכל מי יותרה פסיעה גסה?

שאני אומר פסיעה גסה נותן לאחד מחמש מאור ענף של אדם, ומעד ארלה, מתי זה חוזר לו? איך זה חוזר לו?

אז למה כולם בלי תחתיות של ערק?

אולי הלכו פסיעה גסה?

אה? אולי חס ושלום צריכים להיות כבר בגדר של סומה,

בגדר של עיוור, מספר 14, 15, אני לא יודע כמה מספרים במשקפיים.

אז למה?

איך זה יכול להיות שהם ניצחו,

מה שנקרא,

את הסכנה הזאת?

אומרת הגמרא, איך זה חוזר לו? מעד ארלה בקידוש הדבשים,

כשאדם מסתכל בערב שבת על הנרות של שבת, צריך לצייר אותם במחשבתו,

בתוך

השקופית של הכוס קידוש שלו.

האור הזה שהוא מסתכל על הנרות

ומדמיין את זה לגבי הכוס,

כמובן גם יש עניין להסתכל במצח שלו, בהבדלה.

אדם עושה פרצוף מרייך, תהיה לו סגולה של חיוך,

הכל חלק לאותו שבוע,

עשה פרצוף של נעבך ככה עצוב.

עצוב, בפרט בחודש אדר, אדם צריך לשמוח.

שמחה של מצווה.

כמו שצריך, אז עשת את ההבדלה, תעשה אותה כמו שצריך. גם הקידוש,

עשית אותו, תעשה אותו כמו שצריך. אז הסתכל על האור של הנרות,

דמיין אותם, צייר אותם על גבי

השקופית של מה? של היין, שבכוס נגמר הסיפור. זה מרפא את החולשה של מאור עיניו של האדם שנפגע.

יפה מאוד.

אז אפשר למנוע את זה, ואפשר להרוויח מספר טוב.

איך?

לא ילך פסיעה גסה,

ממילא הוא יסתכל באור הנרות, ממילא העיניים יהיו בריאות.

בשונה מהרופאים, אומרים, מה, מיץ גזר?

מה מצאו שם עכשיו? מיצים חדשים?

יפה מאוד. נמשיך.

ואמר רבי עמי, כל האוכל מעפר של בבל,

כאילו אוכל מבשר אבותיו.

יפה.

ולמה?

הרבה צדיקים שם מתו בגולה.

וכנראה שהתערבב עפר בבל עם אותם צדיקים,

עם אותו גוף של צדיקים שמשהו מתבלה בעפר.

אז אם הוא לקח מהעפר הזה כביכול והשתמש בו,

כפי שאומרת הגמרא, אכל ממנו כאילו אכל מבשר עבודה, מותר לאכול בשר של בן אדם.

יש אחד שאמר שרק הוא אכל.

אבל לא של בן אדם, של תינוקים.

ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמסים.

דכתיבי בראשית זן וימח את כל היקום.

ואמר אשלקיש, למה נקרא שמה שנער?

למה נקרא שמה ארץ שנער

על בבל?

שכל מתי מבול ננערו לשם.

רבי שברוך הוא שטף את כולם. לאן נער אותם?

לאן עיף אותם? למקום הנקרא שנער, לבבל.

ואמר רבי יוחנן, למה נקרא שמה מצולה?

שכל מתי עולם נצללו לשם, הרגש ברוך הוא הפך את היוצרות,

מים התחילו לשטוף את העולם מלמעלה ומלמטה, חשבו, יסתמו את ארובות השמיים עם הידיים, ואז הרגש ברוך הוא פששט,

פתח ימי למטה, אמרו לסתום ברגליים מהצדדים, בקיצור, עשה להם שם בריכה אולימפית.

שכל מתי עולם נצללו לשם, יפה.

יש פסוק ברות ג',

ורחצת וסחת ושמת שמלותייך.

מי אומרת את זה? אומרת את זה חמותה של נעמי, כמדומני, אומרת את זה לרות.

איך היא תתארגן?

לקראת מה?

לקראת בואה

אל הצדיק בועז.

אמר רבי אלעזר, אלו בגדים של שבת.

כנראה היה ערב שבת שם.

אז צריכה להתארגן, כמו שצריך ללבוש בגדי שבת.

אז תזכרו, מאוד חשוב הדבר הזה, שהאדם בגדי חול לא ילבש בשבת.

הכל שם מיוחד לכבוד של שבת.

לכבוד שבת.

אל תפחד, עין הרע, לא עין הרע, הכל בסדר.

אף אחד לא עושה עין הרע מזה שלבשת חולצה לבנה או חליפה יפה לכבוד שבת. לכבוד שבת,

לכבש כמו שצריך.

יפה.

לפעמים אדם אמר, אני מתבייש, מה, אני אבוא עם חליפה והם כולם באים עם זה. והוא עם ג'ינס קרוע, לא מתבייש.

זה לכבוד שבת שלו,

השם ישמור.

אז אתה, שאתה בא כמו שצריך, זה לא לכבוד שבת?

להפך, אתה צריך להתגאות, הוא הולך עם קרוע, השם ישמור. זה אפילו ביום חול אסור ללבוש.

אתה צריך לשמוח שיש לך בגדים מכובדים לכבודה של שבת.

עין ח',

פסוק במשלטת, אין לך חכם ויחכם עוד.

החכם אפשר להוסיף לו עוד חכמה, עוד חכמה, ובחכמה הזאת הוא יחכים.

אמר בלעזר, זאת רות המואביה ושמואל הרמתי. רות,

דאילו נעמיקה אמרה לה ויחץ וסחת וירד את הגורן,

ואילו בדידה כתיבה תרד הגורן,

והדר וטס ככל אשר ציוותה חמותה.

אז היא שמעה בקול חמותה, עשתה, לבשה את בגדי השבת, ירדה לגורן.

שמואל,

דאילו עליכה אמר לה,

שכב והיה אם יקרא אליך, שכב והיה אם יקרא אליך,

ואמר דבר השם כי שומע עבדיך,

ואילו בדידקתי ויבוא השם והתייצא ויקרא כפעם בפעם, שמואל שמואל,

ויאמר שמואל דבר כי אנוכי שומע עבדיך.

ולא אמר דבר השם.

אמר דבר

כי אני שומע עבדיך.

יפה. אז זו עוד דוגמה.

עוד דוגמה נוספת ברות ב' ותלך ותבוא ותלקט בשדה.

אמר רבי אליעזר שהלכה ובאתה, הלכה ובאתה,

עד שמצא בני אדם מהוגנים ללכת עימם.

מה חשבתם? זהו, רואים בן אדם נראה פחות או יותר חיצוני בסדר, אפשר לסמוך עליו? אי אפשר לסמוך עליו.

מה זה משנה מי זה ומה זה?

זה יכול להיות היום בדמות של רב,

ויכול להיות היום גם הפוך מדמות של רב.

עבריין.

אתה לא יכול לסמוך עליו. ראיתם, אנשים מתפוצצים ברחובות או מפוצצים אותם ברחובות.

חנייה תמימה, בום, טראח, מתפוצץ רכב.

לא עושים חשבון, עוברים ושבים, תינוקות, ילדים קטנים,

זקנים ותשושי כוח, שום כלום.

עולם תחתון זו עוד מילה יפה.

מהדיודה הכי תחתונה זה. מבהיל.

אז היא הלכה ובאה, הלכה ובאה ערוץ, עד שהיא מוצאת חבר'ה נאמנים שהיא יכולה ללכת איתם.

למה, מי יודע מי אלה האנשים האלו? אולי זה אנשים ריקים ופוחזים.

ייקחו אותה לדבר עבירה, חס ושלום.

לכן היא מאוד נזהרת.

היא לא הולכת עם כל אחד.

מי זה שאתה מהלך איתו? תבדוק.

ממי אתה הולך?

מי הוא? מה הוא? איך הדרכים שלו? איך הוא מתנהג?

עד שמצא בני אדם מהוגנים ללך עמהם. יפה מאוד.

ויאמר בועז, למי הנערה הזאת? מי זאת?

היא הצטרפה לקבוצה.

וכי דרכו של בועז לשאול בנערות, הרי בועז היה צדיק,

קודש קודשים, אז מה הוא שואל למי הנערה הזאת?

מה זה הביטוי הזה?

לא מתאים לבועז.

אמר רבי אלעזר, דבר חוכמה ראה בה.

הוא התבונן במעשי הדעה, לא בעצמה.

מה פתאום? זה לא אשתו. למה שהוא התבונן בה?

מותר לאדם להסתכל?

אדם שמסתכל באצבע קטנה, כאילו הוא מסתכל במקום הטורף.

אז מה הוא כן הסתכל?

הוא ראה את המעשה שהיא עושה.

מה הוא ראה?

שני שיבולים לקטה, שלושה שיבולים אינה לקטה.

הוא רואה פלא, לוקחת שני שיבולים,

שמה. שני שיבולים, שמה.

אבל שלושה שיבולים לא לוקחת. הוא מתפלא. רגע, לא הבנתי, למה היא לוקחה שלושה שיבולים? למה שניים?

ובמדניתא תנא דבר צניעות ראה בה.

עומדות מועמד.

נופלות מיושב.

השיבולים שהיו עומדות, אומר השיש ששכח בועז,

הייתה לוקטת מעומד.

למה?

כי זה נקרא קמה.

אדם צריך לשייר לקט, קמה שבשדה,

שכחת הקמה, את זה הוא צריך בעמידה לקצור.

אותם היא הייתה לוקחת בעמידה.

אבל נופלות, אלו שכבר קצרו אותם והלכו ובדרך נפל, אותן של לקט,

שנשרו מן הקציר, לוקטת מיושב.

ואינו שוחה ליטלן. למה? היא לא מתכופפת כך, ליטלון. למה?

לך תדע מי עומד מאחורה, משום צניעות.

זה כמו הכהנים, היו צריכים להיזהר שהיו לימל הכבש.

מה היו צריכים להיזהר?

היה צריך,

אומרת התורה, ועשה להם מכנה סיבד לכסות בשר ערווה.

ממותניים עד ירחיים יהיו.

החסידים, יש להם כמו מכנס כזה.

זה בעצם הלבנים.

מכסה כמו שצריך

שלושת רבעי.

ככה אדם צריך לנהוג בקדושה וטהרה, בצניעות.

או חס ושלום מסתובבים עם איזה

מכנס קצר.

מה לך ולמכנס קצר? זה לא מתאים.

אדם צריך לנהוג בצניעות גמורה, בפרט שהוא בחדרי חדרים.

אני לא מדבר על בביתו, אבל בפרט שהוא בחדרי חדרים.

אז מקפידים על הדבר הזה. הכהנים היו נוהגים בכך באופן קבוע. למה?

כשאתה עולה למזבח, מותר שהמזבח יראה את ערוותו?

אוי ואבוי, כהן כזה לא ראוי שישמש בבית המקדש. לא ראוי שיעבוד את השם

אם הוא לא צנוע.

צריך להיות קדוש.

וטהור, הוא עובד לפני הקדוש ברוך הוא.

בכל מעשה, בכל דרכיו.

לכן הוא חייב את המכנסיים לכסות בשרבה ממותניים עד ירחיים. נגמר הסיפור.

אז גם היא פה, שהיא רואה את מה? את הלקט הזה שנופל, הרי היא יכולה ללקט.

מה יכולה? להתכופף רגע ולהרים. לא, אבל רגע,

אם יעמוד איזה גבר לא צנוע מאחורה, בואו יסתכל.

לא יראה, חס ושלום, את פלג גופה התחתון העליון שבו. לא, לא על זה, לא את אחוריה.

אלא מספיק שיראה את הרגליים שלה, זה כבר לא צניעות.

אוי ואבוי, אז מה עושים?

מתכופפים, קוראים כזה, לא קריאה, אלא התכופפות,

ואז אפשר לאסוף ולקום בחזרה.

ככה אין סיכוי בעולם שאיזה גבר זר מסתכל.

רבה, את החוכמה הזו, בועז אמר, השתבח שמו, מי זו הצנועה הזאת?

פה בשדה, וצנועה, זה לא פשוט, זה לא בבית המדרש עכשיו, או באיזה

מדרשייה כמו שצריך, זה עכשיו פה בשדה, בשדה אפשר לעשות מה שרוצים לכאורה.

ופה היא נוהגת צניעות, סימן שיש בה מידות טובות.

עדיין ממשיכה הגמרא ואומרת, וכה תידבקין עם נערותיי,

וכי דרכו של בועז להידבק עם...

הנשים, מה הוא אומר לה? אני רוצה שתסתובבי עם הנערות שלי.

כנראה רצה שהיא תשפיע עליהן במידות שלה, במעשים שלה,

שילמדו ממנה מידות טובות.

אבל שואלת הגמרא, וכי דרכו להידבק בין הנשים?

אמר רבי אלעזר כיוון דחזה,

כיוון שהוא ראה, מה הוא ראה? את המידות הטובות שבה.

יפה מאוד.

ממשיך הפסוק שם ברות א', ותשעק עורפה לחמותה ורות דבקה בה.

אז עורפה הפנתה עורף,

נתנה נשיקה ונפרדה, נגמר, זהו.

אבל רות, מה פתאום? שום דבר.

אני איתך, באשר תלכי אליהר, באשר תניאלין,

עמך עמי ואלוהיך אלוהי. אה, ככה?

אז באמת התשובה של התשובה, באמת הגיור של הגיור. אה, כזאת?

מי ראוי לצאת ממנה?

מלך המשיח, דוד המלך,

מאיר עולם, ספר התהילים, כתב בסך הכול פרקים, לא הרבה.

עשרה כתבו את ספר התהילים, אבל דוד המלך זוכה שהכל נקרא על שמו.

המיוחדות שבו, הקדושה שבו, היראת שמיים שבו.

אמר שר אלי דבוקה בה, אם אחת כזאת דבקה בחמותה,

סימן שצריך להדביק לנערות שילמדו מן הדרך ארץ, ילמדו מן המידות, ילמדו מן הציניות, איך להתנהג.

ויאמר לבועז לעתה אוכל גשי, הלום אמר רבי אלעזר רמז רמז לעתידה מלכות בדוד לצאת ממנה,

דכתיב בהלום שנאמר בשמואל בית זן, ויבוא המלך דוד וישב לפני השם,

ויאמר מי אנוכי השם אלוהים ומביתי כי יעבירו אותי עד הלום.

מי אני ריבונו של עולם שהבאת אותי עד הלום?

וממשיך הפסוק ברות ב' ואומר, וטבלת פיתך בחומץ.

אמר רבי אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב.

מזג האוויר שרב בחוץ,

אדם אוכל חומץ,

בזמנו זה היה יותר מצוי,

אז הוא מסייע להם כדי שמה?

שלא

יהיה להם קשה עם מזג האוויר.

יפה מאוד.

אומנו,

מנשה,

ותשב מצד הקוצרים, אמר רבי אלעזר מצד הקוצרים, ולא בתוך הקוצרים.

גם כשהסתובבה רות המואביה עם כל הקבוצה הזו שהיא מצאה, שהם בעלי מידות טובות,

היא לא הלכה בתוך הקבוצה עם כל הגברים.

היא התחילה להתרברב ביניהם, או לדבר, או להתנהג בצורה לא צנועה.

אלא היא עומדת בצד,

מצד הקוצרים. הקוצרים שם, היא פה בכלל.

רמז רמז לה עתידה מלכות בדוד שתתחלק.

נגמר. כמו שאת חילקת את עצמך בצנינות, כך מלכות בדוד תתחלק.

ויצבות לה כלי נתן לה שיעור

יפה של מאכל, ותאכל.

אמר רבי אלעזר, ותאכל בימי דוד, ותשבה בימי שלמה.

כתוב על שלמה המלך,

בזמנו איש תחת גפנו ותחת עינתו. שום דבר לא היה חסר בימי שלמה המלך.

אבל בימי דוד היה.

אבל כדי אוכל,

כדי אכילה, לא מעבר לזה, מופרז.

ותותר בימי חזקיה, ונותר לימים של חזקיה.

ויקרא דאמרי ותאכל בימי דוד ובימי שלמה, ותסבה בימי חזקיה. ותותר בימי רבי. כתוב רבי יהודה הנשיא, אומרת הגמרא, לא היה זז מעל שולחנו מרוב עשירותו צנון וחזרת כל ימות השנה כולה.

מה יש בחזרת?

אה, אוכלים פעם בשנה, בראש השנה, נכון? חזרת לא בא לנו כל כך. בשבילה אם זה היה מאכל משובח,

חזרת צנון?

או-הו, בשבילה אם זה היה מעדן עולמי.

כן?

יפה מאוד.

אז זה ותותר, השאריות, מה שנקרא, אלו שהן סגולה לעשירות.

החלקים הקטנים זה בימי רבי,

שזכה לעשירות גדולה. דאמר מר,

הארורי דרבי,

הווה עתיר משבור מלכה.

הארורי, אומר אשי, זה הממונה על הסוסים והפרדות שלו.

הווה עתיר משבור מלכה, הוא יותר מסר וחשוב של המלך,

עשיר.

שומר האהובות סוסים שלו היה כל כך עשיר גדול.

ומתנית תנא ותאכל בעולם הזה, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעתיד לבוא.

רמז רמז לה לגימל עולמות. עולם הזה, שהוא מחולק לשניים,

הזמן שלנו, וימות המשיח.

ששם הכתוב התסבב, והתותר זה השכר לעתיד לבוא.

נעבור בעזרת השם לפה ליועץ הקדוש, זכותו תגן עלינו, אמן.

כן.

השוואה.

אמרו רבותינו, זיכרונם לברכה,

אז לאט לאט רע, אזיל בנימוסי.

וכן אמרו, אינשי, למקום שתלך כמו שתראה,

כן תעשה.

ואמרו רבותינו, זיכרונם לברכה, את הגמרא בפסחים נ' עמוד ב', לא ישנה אדם מפני המחלוקת,

וכל המשנה ידו על התחתונה.

ואמרו רבותינו, זיכרונם לברכה, בכתובות יז עמוד א',

לעולם תדעתו של אדם מעורבת עם הבריות,

לא ישמח בין הבוכים,

לא מתאים, אנשים בוכים לוויה ושמח, צוחק.

זה זמן לשמוח? זמן לבכות.

ולא יבכה בין השמחים.

כולם שמחים ומתחיל לבכות.

יש בכי של שמחה, זה משהו אחר,

אבל פה מדובר בכי של עצרות.

ולא ישב בין העומדים.

ולא יעמוד בין היושבים.

כללו של דבר, כל אשר עושים שם, הוא היה עושה.

זה נאמר על יוסף.

אילי כנדנוד אסור

שינוי קול.

ושכיחי אין שחסרי מדע שאינם בתורה ולא בדרך ארץ. יש הרבה אנשים מצויים לא בתורה ולא בדרך ארץ, ראינו

ורואים במהלך השבוע.

וכשהולכים אצל חולה אשר נפש אנשי ביתו עגומה עליו,

והם מרבים שם בדברי שחוק וקלות ראש,

וכן בהלכם לבית הקברות אשר קרובי המת שם אונני ומצטערים, בצער מתחולל והעוסקים בקבורה,

מרבים שם באכילה ושתייה ושחוק וקלות ראש.

וכן יש לפעמים בעיר קטנה שאלה מפה בוכים וצועקים הרע על צרתם, ואלה מפה מרימים קול ששון ושמחה של מרעות ועוללות, שמחה של רשות.

ולא ידעו תואר רוח בינה כי עושי אלה הם קוצים בעיניהם וקסיקים בצדיהם של המצטערים.

מה הוא בא עכשיו לצחוק לי פה במהלך האבלות?

בבית העלמין הוא לא מתבייש, הוא בא לי עכשיו לספר בדיחות,

יש לוויה וכולם שומעים את הדברי מוסר ודברי תורה והוא צוחק.

הוא מדבר עם החבר שלו איזה צורה, התנהגות.

וקסיקים בעיניהם של המצטערים. זה כמו קוצים בעין של המצטערים, מוסיף צער גדול ויגונם והנחתם ויחרקו שם. הם כל כך רסו שהם ירצו להחליף אותו בנפטר.

מה אתה עושה פה עכשיו?

ומרגל אבפור מה היהודאין שלאמר מי שיש לו רעה שיבכה, מי שיש לו טובה שישמח.

ולא נאה ולא יאה כן לנו עם ישראל, כי האנשים אחים אנחנו כאיש אחד בגוף.

לא, הוא מצטער שהוא יבכה לבד, אני לא מצטער איתו, מה פתאום?

הרי כל ישראל ערבים זה לזה, כל ישראל שותפים, אז אתה צריך לבכות איתו, בכל צער אדם לא צר.

תרגיש איתו את הכאב שלו, אתה לא יכול לבכות, אין בעיה, אבל תשתתף איתו בצער, תעזור לו בשעת צרה.

וכמו שיש מכה ברגל מרגיש צער כל הגוף,

כך היא חובתנו וכך נאה לנו. כמדומני זה היה על

הרב של האסירים,

בריא לוין, זכותו תגן עלינו, אמן.

יום אחד הוא הגיע

לרופא עם אשתו,

ואז

הרופא אומר כן, למה באתם?

אז הוא אומר, סליחה, אדוני הרופא, כואבת לנו הרגל.

אז למה משקפיים שזה ככה?

למי כואבת לנו הרגל? הסתכל טוב, מה הוא אומר?

מה זה כואבת לנו הרגל? למי כואב לך או לאשתך?

אז אמר לו הרב אריה לוין, אני אלמד אותך יסוד לחיים. כשכואב לי אשתי, כואב לי.

וכשכואב לי, כואב לאשתי, כי אנחנו זוג אחד, אנחנו חלק אחד.

מה כתוב אצל אדם הראשון?

שהקדוש ברוך הוא לוקח צלע מצלעותיו ויסגור בשר תחת עינה,

מה כתוב שם? והיו לאיש,

על כן יעזוב אשת אביו את אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד, חלק אחד.

אז אם כואב לאשתך, אתה צריך להרגיש שכואב לה.

אתה צריך להרגיש שכואב לא רק לה, גם לך.

אתה צריך להרגיש את הכאב שלה.

לא רק, חס שלום, שהיא עכשיו צריכה לעשות ניתוח או משהו, אז בן אדם מעריך את אשתו. לא.

וכל הזמן, או אם אחד מההורים לא בסדר,

תגיד, תהיה איתם שם 24 שעות. לא,

אין לי זמן, אביא להם איזה פיליפיני, משהו.

איפה כיבוד אב והאם?

הם גידלו אותך עם פיליפינית או עם פיליפיני?

לא.

הם דאגו לך, הפסידו ימי עבודה, כאבי ראש, חולים, קמים בלילה, הכול.

אז למה אתה זורק אותם לפיליפינים או לבית אבות?

צריך ללמוד הרבה,

יש אצל הרבה עדות את זה, אבל בפרט אצל הבוכרים.

עם אבא או עם החולים,

הם לא מזזים משם.

והפסידים עבודה, מפטרים אותם עבודה, הכול. למה הכבוד שלהם כל כך,

להורים כל כך, כל כך עכשיו?

אני לא יודע, בדור שלנו זה פחות כבר, אבל

הדורות הקודמים, אנשים כמוכם, אז עוד מכירים את הדבר הזה.

הורגלו את הדבר הזה.

כל כך הם מקפידים על הדבר הזה, על ההורים שלה. מה ההורים? גידלו אותם.

שברו שיניים, חרקו שיניים בשביל זה. ועכשיו אתה ככה זורק אותם?

פה אדם נמדד. פה נמדדת הדרך אחרת שלו. פה נמדדת התורה שלו.

פה נמדדים המעשים הטובים שלו.

האם באמת הוא דבק בתום המצוות או שהוא כלאחריה?

ולא נאה ולא יאה כן לנו, עם ישראל, כי אנשים אחים אנחנו כאיש אחד בגוף אחד.

וכמו שיש מכה ברגל, מרגיש הצער כל הגוף, כך היא חובתנו וכך נאה לנו. שכולנו נרגיש לכאב ליבנו על צער כל אחד בישראל.

ונשמח ביות שמחה לאיש אחד.

לא, מה, הוא לא הזמין אותי, לא רוצה לסמוך בשמחה שלו. להפך, נשמח בשמחה שלו.

ואז כשאתה נשמח בשמחה שלו, יראה שאתה שמח, הוא יתחרט על מה שהוא עשה.

ועל כל פנים,

אף אם לא יכאב לבבו, אורך הערא להראות עצבות וצער, למען תהיה חצי נחמה ליושב בצער.

אז גם אם אתה לא יכול,

אין בעיה להצטער איתו, אתה לא יכול לבכות, אין בעיה. אז לפחות תראה לו שאתה גם כאוב.

תראה לו שאתה גם מצטער באובדן שלו.

אז ברגע שהוא רואה את זה, יש לו נחמה,

שהוא רואה שאחר מצטער בצער שלו.

וכן אין ראוי לאדם להגיד עצבו וצערתו בבהילולה. מקום שמח, הוא יגיד, אה, קיבלתי בשורות רעות, ככה וככה, ההוא חולה, זה, זה.

לא מתאים במקום שמחה, מה אתה אומר עכשיו, דברי צהר?

ובמקום שמחה ובעידן חדווה, אלא יסתיר מאוד צערותו וישמח עם השמחים.

אם לא בלב לפנים זה דרכם של אנשים חכמים ונבונים.