עין יעקב - שבת מה-מט | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח. אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב.

אנחנו מתחילים פרק כלל גדול, פרק שביעי, מסכת שבת.

השיעור יהיה לנו נשמת מור אביהם ואתר אותו שם, השם הטוב, אליהו בן ישועה, יהודה בן ישועה, אהרון בן יפה,

ליך בן

ונדבולו,

וגם לנשמת

סבתא של אשתי,

בלור בת לאה, רוח ה' תנחם בגן עדן.

לרפואת כל חולי עמו ישראל.

אמר אבהונה,

היה מהלך בדרך או במדבר,

ואינו יודע מתי היא שבת.

מונה שישה ימים

ומשמר יום אחד.

אז בזמנם לא הייתה טכנולוגיה מתקדמת,

לא היה ערוצי רדיו,

לא הייתה טמבלוויזיה,

לא היה,

והלך לפניך צדקיך, השם ישמור ויציל,

שבכל הזדמנות

שיש לאדם במקום ללמוד הורא הוא מתעסק עם

הידיים שלו.

מצד אחד יש בזה אולי משהו טוב, לפחות אל לשון הרע,

אבל מצד שני היצע הרע שורף לבן אדם את כל החיים שלו.

כל הזמן הוא מתעסק בטכנולוגיה.

אז איך אדם היה יודע מתי היא שבת?

לא לקח איתו לוח שנה,

או אני יודע מה, היה לו סחרחורות, כאבי ראש, שכח איזה יום היום קורה. קיים בבוקר איזה יום היום,

אם אין לך את המזכיר

שלצידך,

אותו אחד שיזכיר לך יום יום ככה וככה,

או אם לא, כיוונת באמירת היום יום אחד, היום זה בתפילה,

אז אתה לא זוכר איזה יום,

בפרט עם הטרדות שיש לאדם.

אז מביאה הגמרא פתרון.

מה הפתרון?

מונה שישה ימים. מאותו יום סופר שישה ימים.

א', ב', ג', ד', ה', ו'.

ביום השביעי, מה עושה? שבת.

ומשמר יום אחד.

חייא ברב אומר, זה דברי רב הונא,

חייא ברב אומר, משמר יום אחד ומונה שישה ימים.

באותו היום, מה הוא עושה? שבת.

לאחר מכן, מתחיל עוד פעם בספירת

ששת ימי השבוע.

במאי כמיף לגי, אומרת הגמרא, מרבה מחלוקתם, מר סבר כבריאתו של עולם,

ומר סבר כאדם הראשון.

אדם הראשון לא נולד,

זה מבלבל הרבה אנשים. אדם הראשון נוצר,

יציר כפיו של קוד שבריחו,

ממתי

הוא התחיל לספור?

הוא התחיל לספור מהיום הראשון,

או שהוא התחיל לעשות שבת,

משמר יום אחד ולאחר מכן סופר?

תלוי מתי הוא נוצר.

אומרת התורה הקדושה שהקב' ברוך הוא יצר את האדם הראשון, מתי?

בערב שבת קודש.

ערב שבת קודש, אז נוצר האדם הראשון,

זה היה יום א' דראש השנה.

אז נוצר האדם הראשון, באותו יום חטא, באותו יום נסתלק מגן עדן,

אכל מצדה וכן על זה הדרך.

אז יוצא מפה שהאדם הראשון,

קדמו לו אמנם שישה ימים,

אבל הוא קודם עשה שבת,

ולאחר מכן מנע שישה ימים נוספים שהגיעו לאחר מכן.

אבל בריאתו של עולם,

שזה האומדנה הנוספת,

קדמה ליצירתו של אדם הראשון.

ויהי ערב ויהי בוקר, אומרת התורה, יום אחד, ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי,

ואז וייחולו השמים והארץ.

זאת אומרת ששישה ימים הקב' ברוך הוא ברא את כל העולם,

וביום השביעי שבת ויהי נפש.

קריאת הרב דימי אמר שבתא דרב,

בא ויהביה,

וייקלעו רב עמי ורבסי,

שדקם היו כלכלה דפירה,

ולא ידענה אם משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור,

אם משום עין יפה הוא דמחלי.

אז מה היה פה?

הגיע היום

שרב ביבי

היה צריך

לשמש בקודש.

את מי לשמש בקודש? את אותם תלמידי חכמים שהיו

נמצאים באותו מקום שהוא היה.

אבל

הוא לא רצה לתת לכל אחד ממה שהוא אוהב.

לדוגמה, זה אוהב תפוח,

השני אוהב תפוז,

השלישי אוהב ענבים, הרביעי אוהב שסק. הוא לא רצה לתת לכל אחד מה שהוא אוהב.

לכן, מה הוא עשה?

הוא פרס

על השולחן את כל מיני הפירות,

את כל מיני המאכלים שהיו,

וכל אחד ייקח את מבוקשו. ולמה?

יש לנו הלכה מאוד חשובה בהלכות שבת,

שאסור לברור פסולת מתוך אוכל,

אבל אוכל מתוך פסולת מותר או אסור?

מותר.

לדוגמה,

אני רוצה עכשיו לאכול דג,

דג בוכרי מסורתי, דג חי זה נקרא.

לא שהוא חי,

הוא מת,

אבל הוא קרוי תחת השם דג חי.

ואני כל כך אוהב את הדג הזה,

כמובן שאני בודק אותו לפני כן מתולעים.

ודאי.

כל הדגים צריכים בדיקה.

היום אנחנו במצב של ירידת הדורות.

אפילו הדגים הכי משובחים בהשגחת הכשרות הכי מהודרת והכי טובה, חייבים בדיקה.

כיצד בודקים דגים, לאו דווקא, סולומון וכן הלאה,

כיצד בודקים את הדגים?

אז יש מה שנקרא

שולחן שיקוף, שאנחנו מכירים, שזה הסטנדרט, עם פלורוסן, צבע לבן.

אבל בדגים זה לא מספיק.

בדגים קשה מאוד לראות. יש שם תולעים שנקראים אנקסיס.

כאלה, הם יכולים להיות כאלו ערוקים.

ואחר כך בבטן זה עושה לבן אדם שם תופעות לוואי.

הוא אומר, רגע, אני בריא, איך זה יכול להיות? פתאום נהיה לי כאבים, נהיה לי פה, נהיה לי שם, נהיה לי זה. כן.

בדקת מה השחלת פנימה לתוך הפה או לא?

יכול להיות שהשחלת לשם כוורת שלמה של תולעים.

גם חיות שלם הכנסת לתוך הבטן שלך.

אז איך בודקים?

אז יש כמה וכמה שיטות.

אחת מהשיטות זה אולטרה-סגול.

מה זה אולטרה-סגול?

מנורה, סגולה מיוחדת,

שהיא משקפת יותר טוב מהפלורוסנט,

את

בשר הדאג,

ואז אפשר לבדוק, כמובן, אחרי שמסירים את העור, וכן על זה הדרך,

ומנקים אז.

זאת הבדיקה.

אז כמובן, כל דאג, מי שירצה לראות את זה, נמצא באתר שופר.

שם יש איך בודקים את כל סוגי המזון והמוצרים.

ניתן להיכנס פנימה ולראות כיצד בודקים והכול.

ככה אדם יצא,

מה שנקרא, על ידי חובת כל הדעות,

ומכניס דברים בריאים ונקיים לפיו.

אז אדם רוצה לאכול דג.

הוא אומר, אבל יש הרבה קוצים בדג חי. יש הרבה קוצים.

איך אני אוכל את הדג הזה?

אז הוא אומר, מה אני אעשה?

הוא רואה עכשיו בעיניים, הוא אומר, רגע, אני אציל לפחות את הקוצים הגדולים,

שאני אוכל לאכול את מה?

את הדג כמו שצריך.

מותר בשבת להוציא את הקוצים שנמצאים בתוך הדג שמונח על גבי הצלחת?

ודאי שאסור.

למה זה נקרא בורר פסולת מתוך אוכל? אתה צריך את הפסולת הזאת? אתה לא צריך את הפסולת הזאת.

אז אם ככה, איך אוכל את הדג?

מה יעשה?

התשובה היא, יכניס את החתיכה שרוצה לתוך הפה שלו.

ומתוך הפה,

אחרי שהוא לועס, הוא יכול לשלוף את מה?

את אותם קוצים שהוא לא רוצה לבלוע אותם,

רוצה לשלוף אותם, יכול לשלוף אותם החוצה.

אז ככה עשה באמת

רב

בבאי

הניח לפניהם שדה כמאיו כלכלה דפירס על סלה של פירות

ולא ידעה נא אם משום דסר האוכל מתוך פסולת אסור, אם משום עין יפה ודמכוון.

למה הוא הביא כל כך הרבה מינים?

האם יש בו את הדין של טוב עין הוא יבורך?

שאומר החכם מכל אדם במשלי,

אדם שהוא טוב עין

דואג לזולת בשפע,

נותן הכל, עליו נאמר טוב עין הוא יבורך.

אין לו עין לא טובה.

מי שיש בו עין טובה, אומר התנא באבות, מיהו מתלמידיו של מיהו? של אברהם אבינו.

אברהם אבינו, כל מי שהיה נכנס אליו,

היה נותן לו ביד רחבה.

למה התקמצן? הוא אומר לו, לא, היום אין את זה, היום יש תפריט ככה.

לא, מה אתה רוצה לאכול? הוא שואל.

לא אומר מה הכנו.

מה אתה רוצה? אתה רוצה ככה? אין בעיה, תקבל. אתה רוצה כזה?

וכולם היו יוצאים מרוצים, מה נותר להם?

הבושה על הפרצוף, מה היה אסור?

הוא אמר, לא רוצה מאף אחד כסף. שום דבר. הרגש ברוך הוא מחזיר את הכל, רק תגידו תודה לבוראו אדם.

אז זה בגדר של

נותן לכולם משום עין יפה.

אבל אם הוא חז שלום, להפך,

מתלמידיו של בלעם הרשע,

בלעם הרשע אומר התנא באבות, וואי, וואי, וואי.

לא רק שהוא היה קמצן לאחרים,

אלא גם לא רוצה שהאחרים ייהנו מה...

הרבה שיש לו, לא מהמעט, מהמעט מובן.

אבל מההרבה שיש לו, הוא גם לא רוצה שייהנו אחרים.

ככה זה מידה רעה כבר. אה, מידה כזו רעה? לא, לא, לא.

אתם יודעים,

חז'ל אומרים שאדם שאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה,

לא רק שזה עושה לו כאבי בטן, אלא גם הוא עובר באיסור.

לדוגמה,

אני יודע מה, נגיד שאדם מכין פיצוחים,

גרעינים, ערב שבת, כלע אותם בבית כמו שצריך,

ועכשיו בא חבר, הוא רואה שיש לו חופן אחת ביעד,

ויכול להיות שזה גם סעודה שאינה מספקת לבעליה,

יכול להיות שלא היה לו כל כך תאבון לאכול,

אז הוא מפצח ככה את הגרעינים, מה שנקרא להנאתו,

קצת משום עונג שבת הוא רוצה,

טועמי החיים זכו,

ואחשהו אומר, תעשה טובה, תביא לי, הוא לוקח לו חצי מהחופן שלו.

צריך לשאול אותו לפני כן,

אתה אכלת מספיק מהגרעינים הללו?

אם זה היה החופן שלו שהוא לקח את זה ממישהו אחר לצורך העניין,

וזה בגדר סעודה שאינה מספקת לבעליה,

השם ישמור, לא רק כאבי בטן זה יעשה לו גם, זה לא טוב.

הוא עובר איסור, מה עשית?

עכשיו הוא רוצה להתענג על זה,

זה העונג שבת שלו,

ואתה גונב לו את העונג שבת עכשיו.

אז מה תגיד לו, תהיה פרוש מן העולם הזה?

בסדר, הוא פרוש מן העולם הזה, אבל הוא רוצה

גם לכבד את השבת. מה הוא מכבד? בדבר הקטן הזה.

לכן מאוד אדם צריך להיזהר

שלא לקחת

מהחבר שלו להימנע. אתה רוצה? אין בעיה.

לך הביתה, תכין מה שאתה רוצה, תאכל, שיהיה לך, נגמר הסיפור.

אבל לקחת מהאחר זה מידה לא טובה.

אדם בכלל צריך להתחמק מהדברים האלה, להשתדל לא לקחת מהאחר, להימנע.

אז אם אדם עשה כזה דבר ונתן בה עין יפה,

השתבח שמו, אז פה הגמרא דנה לא יודעים ממה. האם דעתו,

בגלל שהייתה לו עין יפה, ולכן הוא פרס להם, פתח להם מה שנקרא שולחן מלא כל טוב,

או שהוא מקפיד

ולא ידע מה כל אחד אוהב?

ואם אני לא אוהב, לדוגמת השזיף,

מבחינתי, אמנם זה דבר מאכל, אבל זה נחשב לי פסולת.

מותר לי לקחת את הפסולת מתוך האוכל ולהשאיר רק את מה שאני אוהב? אסור.

שבת קודש.

לכן הוא פרס להם שכל אחד ייקח

מה שהוא רוצה.

ממשיכה הגמרא ואומרת, הכושר והמתיר.

כשירה במשכן, היי חאביי, איפה הייתה כשירה במשכן?

אנחנו יודעים שמשה רבנו נצטווה לבנות את המשכן,

ועליו נאמר, בחוכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

זה לא סתם לבנות את המשכן.

היום אנחנו הולכים לסיור במכון המקדש.

למי שלא היה שם, אמרנו כבר בעבר, בשיעורים הקודמים,

שווה לקחת את הילדים.

קודם כל לקחת אותם לכל מיני מקומות של תינופת

ודברים, מקומות לא טובים,

קח אותם לראות מה זה בית המקדש. זה נמצא ברובע היהודי.

עולה גרושים שם 20-30 שקל,

שווה כל שקל.

יש לך שם חדר, רואים מה זה הבגדים של הכהן הגדול,

מסבירים שם מה זה עשוי. רואים את הכיור,

את הכיור.

זה לא אותו דבר כמו של בית המקדש, אבל זה כמעט העתק דומה לפי המידות

שחז'ל כתבו.

אתה רואה מה זה המזבח הזהב, מה זה מזבח הקטורת,

מים סממני הקטורת.

כל מיני דברים שזה מעשיר את הידע של הילד.

לא מעשיר אותו עכשיו בעוד שטויות ועוד דברים.

חז'ל כותבים

שהאדם שמכניס לראש שלו תורה,

השתבח שמו בעולם, דעתו מתרחבת.

אבל אם מכניס לראש שלו כל מיני דברים לא טובים, מחשבות לא טובות,

הרהורים,

בטלה, קשה מאוד לנקות את הראש מאותם דברים.

אז בפרט ילד קטן

שהוא בגדר של עץ,

עכשיו אתה מתחיל לכוון אותו איך העץ הזה יגדל.

האם חס ושלום הוא יגדל עקום עם גיבנת,

או שהוא יגדל ישר.

עכשיו הייתי בהלוויה בירושלים

של סבתא,

של אשתי,

ממש כמו סבתא.

והיו בה ממש מידות טובות.

מה המידות טובות?

היא הייתה תמיד

דואגת לאחרים שיהיה.

היא הרגילה את הילדים שלה תמיד

שמגיעים אליכם הביתה, שתמיד יהיה אוכל מוכן. יום שישי,

כולם טורחים לכבוד שבת קודש, לא תמיד מספיקים בהכנות,

לפעמים מתמהמהים עד הדקה ה-90,

לכן למדנו בערב שבת האחרונה שאדם צריך להתכונן כבר מיום רביעי לשבת,

לעשות את ההכנות הכל מוקדם, את הקניות הכל מוקדם, כדי שלא להכניס את השבת,

בפרט בשבתות של החורף, שהן שבתות שהשעון הולך וקצר, הולך וקצר.

אדם צריך הכל מראש, להכניס את השבת בכיף, לא ב...

קוצר נשימה הוא מכניס את השבת, זה לא טוב.

תכניס את השבת כמו שצריך, בשמחה, באהבה, באחווה, שירגישו הילדים מה זה טעם של שבת.

שירצו עוד ועוד ועוד.

אז אחד מהדברים שהיו במידות הטובות שלה,

שהיא הייתה תמיד מורה לילדים שלה, לבנות שלה,

תמיד

להתכונן לשבת.

אולי הילדים יבואו לבקר, עכשיו הם ירצו לאכול משהו,

אז ערב שבת מגיעים לאימא, אוכלים.

היא תמיד הייתה מספרת שהיא מכינה, חמותי כרה מספרת שהיא הייתה מכינה סיר גדול,

שכל הילדים או הנכדים הירושלמים, בגלל בירושלים,

מול בית העלמין סנהדריה,

אז כל הילדים שמגיעים, רוצים, באים לבקר את סבתא או משהו, הדבר הראשון שהייתה מגישה להם בביקור

זה משהו לאכול.

קודם כל תאכל, תעשה ברכה,

אחר כך תשב, תבקר את סבתא, וכמובן

תלך הלאה. וזה אנשים של הדור הקודם. אתם יודעים איזה צניעות היה לה?

משהו מבהיל, שתי מטפחות.

אמרתי בהספד שם, איפה תמצא היום?

אישה הולכת עם שתי מטפחות.

אם היא תשים עליה יותר מדי פגדים, יגידו, זאת כבר מוזרה,

אמיתית, קושרת את הזה בסנתר ככה, שלא יהיה יחס שלום, שערה לא נרד ממנה.

שתי גרביים, היום היא עושה טובה שלא פשוט גרביים אחד,

שם ישמור.

בגדים, הכול צנועים רחב, שלא יהיה יחס שלום צמוד, שלא יהיה יחס שלום,

תיראה יחס שלום בעיני הבריות, לא צנועה.

עד כדי כך הם הקפידו, איפה הדורות הללו?

הולכים ונכחדים מאיתנו, נכחדים. אנחנו צריכים לזכור את הדברים הללו ולהמשיך אותם.

נכון, היום קשה לאישה לשים שתי כיסויי ראש, אבל לפחות תקפידי על אחד.

לפחות על אחד.

לפעמים אתה בצער, אפילו בערב שבת לא מקפידים. למה?

את מדליקה נרות, את מברכת.

רווקה, רווקה צריכה להקפיד בעניין של כיסוי ראש בעת הברכות. אז כל שכן וכל שכן נשואה,

כמה היא צריכה? וזה יראת שמיים שמחדירים לילדים הלאה.

זה יראת שמיים שחודרת לילדים הלאה.

הילדים יזכרו.

והיא זכתה, ברוך השם, שכל הנכדים והנכדות תלמידי חכמים.

זה לא פשוט.

כל הנכדים והנכדות תלמידי חכמים. סתם זכתה?

לא.

היות שהיה בה יראת שמיים, חדר בה יראת שמיים, תמיד מברכת, תמיד מכבדת, תמיד נותנת.

כמה בפני תלמידי חכמים היא בת תשעים ושתיים? קמה בפני החתנים שלה, הנכדים שלה, מעלה, הם צריכים לקום לכבודה.

מכבדת. תלמיד חכם נכנס? מכבדת.

בפעמים הבודדות שזכיתי ככה להגיע לירושלים, תמיד היינו נכנסים לבקר אותה.

תמיד היא הייתה מברכת. בואו, אני אברך אתכם. תשבו,

מברכת ומברכת ומברכת.

זה אנחנו רואים טוב, עין הוא יבורך.

כמו שהאדם טוב, ככה הקדוש ברוך הוא מיטיב איתו.

זה בשבילה, אני אומר לכם, זה ממש נחת.

שהיא עכשיו ששה ושמחה, רואה את כל המשפחה,

את כל הצאצאים,

כולם הולכים בדרך אש.

אז איפה הייתה קשירה במשכן?

דיברנו על קשירה של המתפרת. איפה הייתה קשירה במשכן?

הקדוש ברוך הוא מצווה את משה לבנות את המשכן בחוכמה, בתבונה ובדעת

ובכל מלאכה, והוא לא לחינם בוחר בבצלאל בן אורי בן חור,

שהוא זה שינווט, יעשה את הכול, בציוויו, כמובן, של הקדוש ברוך הוא,

ביד משה.

אבל איזה קשירה הייתה?

אנחנו יודעים שהיו מונחים לולאות, על גבי לולאות, לולאות תכלת.

אז בואו נראה.

אמר רבא, שכן קושרים ביתדות האוהלים.

אמר לאבייה, קושרים?

ההוא קשר על מנת להתיר.

זה קשר שאמורים לפתוח אותו, זה לא קשר של קיימה. ומה זה מהות של קשר?

קשר זה דבר שאדם קושר ולא רוצה לפתוח אותו.

קשר שאתה הולך לפתוח אותו, זה נקרא קשר?

זה משהו ארעי, זה לא נקרא קשר.

זה כמו שנקרא, לסוכה בית.

זה דבר שהוא לשבעה ימים, נגמר הסיפור. זה לא בית,

זה סוכה.

זה כעין בית.

כפי שאומרת הגמרא, תשבו במשנה, תשבו כעין תדור.

כמו שאתה גר בבית שלך, אתה צריך להרגיש בסוכה.

אבל הסוכה זה בית שלך?

לא, זה כמו.

אלא אמר רבה אשק, אין הורגי יריעות שנפסק להם נימה.

קושרים אותה.

יש ביפו

מתקני שטיחים.

לוקחים את השטיחים של פעם,

ואתה רואה אותו יושב, הוא תופר, מסתכל, אמרו לו,

אדוני היקר, יש לך זמן עכשיו לתקן את זה?

אז יש קרע בשטיח, אני יודע מה,

מישהו אחר בא וגוזר, זה תפקידו של האומן.

הוא רואה קשר אחד שהותר,

נימה אחת, חוט אחד שהותר, מיד קושר אותו, מסדר אותו.

אז זה הקשר, כביכול כך.

אמר לרבה, תירצת קושר.

הבנתי אז לגבי קושר. יש נימה אחת שנפתחה, קושרים אותה.

אבל איפה מתיר יש במשכן?

איפה?

מה יקלמי מר? מה תאמר על מתיר?

וכי תימא דאי מיתמר לטרחות קשרה באדה אדדה, שרה.

חד וקטר חד.

אשתא לפני מלך בשר ודם, אין עושים כן. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עושים.

מסביר רשי ואומר,

מסביר רשי הקדוש ואומר,

אז אם תאמר

שיש התרה

של שני חוטים שהיו קשורים ואתה מתיר אותם,

אז אוטומטית

אתה מניח אותם כמו שהם.

אתה לא תמצא להם עכשיו איזה משהו, זה בנפרד וזה בנפרד.

וכל הקשר, וכל ההתרה הזו שאנחנו עושים, מה?

אנחנו עושים את זה אולי לפני מלך בשר ודם, זה מובן.

מלך בשר ודם מבקש, אבל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עושים התרה?

מתירים? הרי הקדוש ברוך הוא ציווה לעשות את המשכן בחוכמה,

בתבונה ובדעת.

הוא לא אמר לעשות לו סתם איזה בית או משהו,

הכל צריך להיות מדוקדק לפי מה שהקדוש ברוך הוא חפץ,

אחרת אין ושכנתי בתוכם.

אין.

אם אדם לא עושה רצונו של הקדוש ברוך הוא, הגושבור ישרה שכינתו באותו מקום?

לא ישרה שכינתו באותו מקום.

אם יהיה לו חס ושלום צד של מחשבה שלא כהוגן, הגושבור ישרה שם את שכינתו? לא ישרה שכינתו.

אז איך אתה רוצה לומר שתעשה התרה? מילא, התרה על בשר ודם מובן,

אבל התרה שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מבקש, צריכה להיות,

המתיר הזה צריך להיות ממש ממש מדויק.

ממשיכה הגמרא ואומרת אל העם ערב הוויתה מערב אלאי שכן צידי חילזון קושרים ומתירים.

כן,

אז אנחנו מכירים את הגמרא שאומרת שיש דג אחד

ששמו חילזון,

יש בזה מחלוקת מה צבעו,

להווי ידוע, ידוע לכם שצבעו הוא תכלת

והוא עולה פעם בשבעים שנה,

על גבי שפת הנהר,

ולוקחים אותו ומדמו עושים את

הטבילה

לאותו חוט של הציצית,

שאדם לובש בן גדול בן קטן,

ומקיימים בזה בהידור את מצוות פתיל תכלת.

אז הרב גרוס לפני שמונה, עשר שנים, אולי יותר אפילו,

הוציא על זה קונטרס שלם,

האם הפתיל תכלת של ימינו זה כן אמיתי?

לא אמיתי.

כל פעם שאני נפגש עם רבנים מסוימים ושואל, אז יש כאלה שאומרים שזה כן אמיתי, יש כאלה שלא,

הוכיחו את זה, אבל הוא הביא בזה הרבה הרבה נידונים,

איזה סוג של,

נו, דג זה, האם זה באמת חילזון, או דג ששמו חילזון,

ואיך הוא צריך להיות, ומה הצבע האמיתי?

לכן, מספק

אנחנו לא נוגעים,

בפרט שבציציות הללו, שצבעם תכלת,

שאתה באמת נוגע בהם, הצבע יוצא.

אז זה קצת חשוד.

זה קצת חשוד, זה לא כזה,

מה שנקרא, מראה על אמת, אולי זה ספק טוב.

לכן, מי שסומך, ימשיך לסמוך.

מי שלא סומך,

צריך לבדוק את הדברים, אבל זה נקרא בגדר קושייה, ותשבית ארץ קושיות ויביתו, נחכה למלך המשיח, שהוא יגיד לנו.

כי מי יודע פעם בשבעים שנה מתי זה, ומתי עלה חילזון,

ואיך בדקו את זה. נכון שאולי יש מסורת, אולי,

לאותם אלו שאומרים שכן, אבל

צריך לבדוק את זה לעומק ולראות, כי יש כמה וכמה סוגים.

אז לא יודעים, ומה צבעו לפני כן? האם צבעו באמת כחול לפני כן,

או צבעו בתחילה אדום,

ולאחר מכן הוא משנה את זה לצבע כחול, או שמעבדים אותו?

יש בזה הרבה נידונים, שם הוא הביא את זה בקונטרס שלו, מי שירצה יראה את זה, הקונטרס של הרב גרוס מבני ברק,

שם מופיע.

אז

אומר השיעי,

מה היו עושים? היו עושים כל מיני רשתות.

היו עושים כל מיני רשתות,

למה הרשתות הללו? כדי לצות בהן את אותם החלזונות שהיו עולים מן המים.

ואת הצדדים של הרשתות הללו היו קושרים אותן.

למה היו קושרים אותן? אחרת אותו דג יברח.

אם הרשת לא קשורה, הדג יכול לילקט בפנים? לא יכול לילקט בפנים.

אז ייתכן וזו הדוגמה שהתכוונו חז״ל לומר מתיר וקושר.

מתיר את הצדדים שלא צריך לקשור וקושר את אותם צדדים שבאמת צריך כדי שיוכלו להיתפס שם אותם מיני דגים כדי שיוכלו להשתמש בהם.

ממשיכה הגמרא ואומרת אמר רב זוטרא בר טובי,

אמר רב המותח רוט של תפירה בשבת חייב חטאת.

אדם לקח רוט, מתח אותו,

קורבן חטאת בזמן שבית המקדש קיים, צריך להביא קורבן.

תשובה צריך לעשות עכשיו שאין בית המקדש.

פתיחות שבת וכולי.

אז מה היה פה?

מה, אני לקחתי חוט, מתחתי, אני חייב חטאת? לא.

היה לבן אדם בגד,

ובבגד הזה יצא לו שוונץ.

אתם מכירים את זה? שפתאום נשאר איזה,

זה נקרא המכה בפטיש.

זה הגמר מלאכה.

עכשיו יצא לך ככה מהחליפה איזה חוט,

ואתה רואה את זה, אתה מתעצבן, מה זה החוט הזה פה? אז מה אתה עושה אוטומטית?

מלפף אותו סביב האצבע, ורוצה לקרוע אותו. זה מותר בשבת לעשות את זה או לא?

אסור לעשות את זה.

זה בגדר של מכה פטיש, גמר מלאכה, על דבר כזה,

אומרת הגמרא, חייב חטאת. אז בוא נראה. ראשי הקדוש אומר בגד התפור ועומד,

והניח החוט ארוך, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת,

וחוטי התפירות נמשכים, ומותח את ראש החוט להדק ולחבר בו,

היא תפירתו וחייב.

אז זה לצד האחר.

יש חוט שאם הוא מותח אותו, אז הוא מכווץ שאר חוטים,

ממילא הוא מחזק את שאר החוטים. זה גם דבר שהוא אסור. למה ככה אתה, מה שנקרא, משלים את הבגד,

מחזק אותו, עושה אותו יותר צמוד.

דבר כזה, אם אדם עשה בשבת, חייב חטאת.

לכן, אם אתה רואה חוט שיוצא לך מחוץ לבגד, תתאפק.

עד מתי? עד מוצאי שבת. לא תמיד כדאי למשוך בעניבות,

בדרך כלל למטה,

פה בחיבור הזה של שני ה...

יש כעין תפירה כזאת, ותמיד יוצא משם החוט.

זה החוט שבעצם של הבטנה הפנימית שתפורה עם שני הזנבות,

שני הקיפולים של העניבה,

ואז ברגע שמושכים את זה, הכול נפתח ונפרם.

לכן, אם אתה ראית שיצא לחרוט כזה, תתאפק עד מוצש.

מוצש, אל תמשוך אותו, תיקח מספריים,

תגזור אותו.

ככה פתרת את הבעיה, ככה זה ימשיך להפריע לך,

ובזה פתרת בעיה שאתה לא תהיה חייב קורבן חטאת,

ולא תצטרך לעשות תשובה על דבר שעשית בשבת.

והלומד דבר אחד מן העמגוש.

מה זה העמגוש, מיקי?

העמגוש זה סוג של עבודה זרה.

איך אמר אחד? אני עכשיו לומד את הקוראן.

יש קוראן בעברית.

מותר ללמוד קוראן בעברית?

השם ישמור ויציל. מה, אתה נהיית בן דוד?

מה נהיית? אתה יהודי.

סיימת את הרמב״ם הקדוש ללמוד? סיימת את תלמוד בבלי ירושלמי?

שאתה הולך לכל מיני ספרים חיצוניים?

מה לך בללמוד את השטיות של המחבלים הכרמים האלו?

לא, הוא רוצה להחכים בחוכמתם.

קודם כל, תחכים בתורה הקדושה.

הרי כל מה שהם עשו זה הכול, הם לקחו את התורה הקדושה ועיוותו את הכול.

אז למה לעשות את המוח עקום ומטומטם?

תעסוק בתורה. אז גם אם אדם למד דבר טוב,

לדוגמה, אם כתוב שם דבר תורה,

כתוב שם הלכה,

והוא קרא את זה, ומשם הוא למד הלכה. זה מותר?

מה אתם אומרים? מותר או אסור?

אומרת הגמרא, חייב מיתה.

שמעתם?

למה?

החוכמה ניתנה לגויים, חוכמה בגויים האמן.

עם ישראל זה לא חוכמה, זה סייעתא דשמיא.

אם יהודי הצליח במשהו, סימן שהייתה לו סייעתא דשמיא.

הוא לא יכול להגיד, אני חכם.

אם הוא אומר שהוא חכם, הוא גאוותן.

גאוותן, מסירים ממנו את

המדרגה הזאת.

באותו רגע הגשבורו יוריד אותו ממדרגתו.

לכן, סייעתא דשמיא זה יש ליהודי.

היום היה להצלחה בדבר כזה וכזה, מה אתה נוקף לזכותך?

תנקוף לסייעתא דשמיא שהגשבורו נתן לי את ה...

מצאתי חן ושכלתו בין אלוהים לאדם.

אז למד את הדבר, אפילו טוב, של תורה, מתוך

ספרים חיצוניים, כדוגמת אותו ההוא,

שלומד מספרים חיצוניים, השם ישמור ויציל, חייב מיתה.

והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב, אסור לספר המנו.

עמגושה,

רב ושמואל,

נחלקו.

אחד אמר חרשה,

וחד אמר גדופה.

אז מה זה חרשה? חרשה זה מחשף.

פעם פנה אליי

איזה

בן דוד אחד,

הרב אושקי, והוא אומר לי,

יש אצלכם רבנים כאלו שהם מתעסקים בכל מיני, זה,

כישופים, הוא אומר לי.

הוא אומר על הכמיהות,

השם הטיפש הזה אומר כישופים. הוא אומר, זה כישופים זה.

אמרתי לו, מה לך ולרבנים האלו?

מה אתה קשור?

הוא אומר לו, אני מרפא, זה מצחיק היה לשמוע את זה,

יש מרפא בעיסוק,

מרפא איזה כל מיני חוכמות כאלה יווניות שעכשיו נכנסו לאחרונה לעם ישראל.

אז הוא אומר, אני מרפא בקוראן.

התחלתי לצחוק, אמרתי, מה, יש מקצוע כזה?

איפה לומדים את זה? באיזו אוניברסיטה?

באוניברסיטה הפלסטינית בעזה, מרפא בקוראן.

הוא אומר, לא,

אני קורא כל מיני פסוקים ואני מרפא את הבן אדם. אמרתי, טוב, מעניין, מעניין לראות את זה.

אם באמת הוא ריפא אנשים, לך תרפא שם את כל המחבלים,

תרפא אותם, שלא ישלחו טילים, יעשו כל מיני זה, רוצח את זה, ההוא זה, שולחים אותו מחבל זה. תרפא אותם, את כל החולי הנפש האלה.

אותם תרפא. מה, אני מרפא בקוראן.

אתם מבינים שזה שקר מיסודו.

אז הוא קורא לכל הכמיהים הקדושים שנכתבו על ידי גדולי עולם,

והכול, הוא קורא לזה כישופים.

הוא אומר, לא, הם אומרים כל מיני שמות, וזה מתחיל להסביר. עכשיו, אני צוחק,

אבל אני לא יכול לצחוק לו בקול.

אני אומר בלב שלי, תראו,

כמה שהם חמורים.

לא רק בשר חמורים, בשרם, גם השכל שלהם כזה עקום וטיפש,

שהם לא מבינים

את המשמעות שיש הבדל כרחוק מזרח ומערב בין תורתנו הקדושה לבין השטויות שהם לומדים ועושים.

לכן הם בגדר של טיפשים, מה אתה רוצה?

עם המשול לחמור המחוזר.

אז חרשה זה בגדר של מכשף.

גדופה

זה אדם שדבוק לעבודת כוכבים.

הוא עובד את העבודת כוכבים הזאת, עבודת כוכבים הזאת,

והוא תמיד מסית את האנשים,

למה?

נגד רצון השם יתברך.

מסית אותם.

כמו, איך קוראים להם?

האלו שלב לאחים תמיד

מוכיח אותם ורודף אחריהם.

הנצרות.

המיסיונרים, כן.

הם כל הזמן מסיתים-מסיתים.

אבל יש דבר

שאולי אתם מכירים ואולי לא. יש הנצרות הפרוטסטנטית.

שמעתם על זה?

וואי.

חבל הזמן. אלה טבועים ושקועים.

כדאי לכם לראות.

למי שכבר יש מכשיר שיכול לחיין בפנים,

אז תיכנסו, תסתכלו איזה דברים הם עושים.

השם ישמור ויציל.

יש להם כל מיני סמלים פה, ואפילו במדינה שלנו,

רחובות על שמם, בניינים על שמם, כיכרות על שמם.

הסמל של בית המשפט העליון זה, נכון?

יש להם שם סמל של עין.

זה נקרא הנצרות הפרוטסטנטית.

שווה לשמוע גם את הרצאתו של הרב

דוב ברקוביץ',

ואתם תבינו כמה שעם ישראל יכול להיטמע בפנים, ואולי קצת.

גם הם גנבו נפשות,

ונמצאים שם אפילו רבנים בנצרות הזאת.

משהו לא יאומן. איך הם משנים את כל מוח התפיסה של התורה לתפיסה עקומה.

וככה לאט, לאט, לאט, לאט, לאט, כן, לא כולם שמעו עליהם. זה משהו מבהיל. אם אתה תקרא ותיוודע לזה,

אתה תדע להיזהר.

דברים ממש מבהילים.

ברמבים. מה? ברמבים. גם, מה חשבת?

וגם ערב רב הלילה. מה אתה חושב?

זה.

זה העם מפחיד. הם לקחו את כל המינים, כל הסוגים. אפילו הרבה כאלה שנראים ונחשבים גדולים בפנים.

משהו מבהיל.

אז זה בגדר של מה? של גדופה.

הם יודעים איך להסית ולהדיח במקצועיות כזאת, ולקנות את ליבותיהם של העם, עד כדי כך שהם אפילו בגדר של מקריבי עבודה זרה.

משהו מבהיל.

מקריבי עבודה זרה ועושים שם טקסים.

כדאי לכם לראות את זה.

נמשיך.

ואחד אמר, אז אחד אמר חרשה ואחד אמר גדופה.

תסתיים דרב דאמר גדופה דאמר אב זוטרא בר טוביה.

אמר אב הלומד דבר אחד מן העם גוש חייב מיתה.

די סלקא דעתה חרשה.

אם היינו אומרים שזה כמו אמן דאמר שאומר שחרשה זה מה זה?

מכשף.

הרי יש לנו פסוק מפורש בדברים יח.

מה כתוב שם? לא תלמד לעשות.

מדבר שם על עניין של חוקות הגויים האלו ובחוקותיהם לא תלכו.

אסור ללכת אל קוסמים ואל מעוננים ואל מכשפים וכו'.

אבל אתה,

מה הכוונה אבל אתה? אבל יהודי למד להבין ולהורות.

יהודי צריך לפתוח את השרל שלו.

אומרים לך משהו? אל תאמין.

תבדוק,

תחקור, תברר,

ואז אתה יכול לדעת אם זה נכון או לא.

איך אומרת התורה?

ודרשת וחקרת היטל.

והנה אמת נכון הדבר.

אם התורה לא הייתה אומרת דרישה, שאלה, דרישה וחקירה,

אז לא היו מבקשים מאיתנו לדרוש, לשאול ולחקור.

כשאדם רוצה לקחת,

לקנות משהו,

רוצה לקנות רכב חדש,

אז מה הוא עושה? הולך, עושה בירורים, נכון?

שואל. היום, אני אגיד לכם יותר מזה,

אדם רוצה לקנות,

וישתות,

רוצה לקנות עגלה.

מה הוא עושה היום?

מחפש המלצות, אה?

נכנס למחשף

ובודק בפנים המלצות.

מה ההמלצות? כמה אנשים ממליצים על העגלה הזאת?

כמה אנשים ממליצים על המוצר הזה? האם המוצר הזה טוב?

אבל דבר ראשון שהוא עושה, הוא לא מסתכל כמה ממליצים, כמה מתלוננים הוא מסתכל.

קודם כול, הוא רואה מי יתלונן.

על מה התלונות?

האם זה באמת מוצר איכותי? אחר כך הוא כבר רואה מה ההמלצות,

מה הטיב שלו.

הלכתי אתמול עם אשתי,

צריכה ללדת עוד מעט,

בעזרת השם אצל כל המעוברות לידה קלה,

אז הלכנו לבדוק על עגלה מסוימת.

אז נראה לנו כיוון לאיזה משהו חיובי, אמרנו אולי נסגור את זה.

הלכנו למקום אחר, המוכר ירא את עינינו.

הוא אומר, השתבח שמו לעד, זה, זה. נכון, העגלה היא טובה, השם טוב, הכל, הכל,

אבל יש בה את החסרונות האלו והאלו ואלו, שאתה לא חושב עליהם.

רק בן אדם שהוא בתוך המקצוע, מה שנקרא, הוא אומר,

אז מה עכשיו עושים?

לא ממהרים, לא לסגור פה ולא לסגור שם. יושבים, עושים ועדת חקירה, זה נקרא,

מתחילים לבדוק

מה היתרונות פה לעומת שמה,

מה החסרונות פה לעומת שמה, ואז מגיעים למסקנה.

אותו דבר בכל מהלך שאדם עושה לחיים,

בין ברוחני בין בגשמי.

אם היינו בדרגה של דור המדבר,

שהיינו מקדימים נעשה לנשמע,

ישתבח שמו לעד, אנחנו בדרגה גבוהה.

אבל מה לעשות שהיום זה במצב של ירידת הדורות, ואדם צריך לעצור את הירידה,

לא להמשיך להידרדר.

כולם יידרדרו, הוא יידרדר איתם, זה לא טוב.

תצא מההידרדרות, תעצור.

תלך נגד הזרם, אם אתה הולך עם הזרם, הסתבכת.

תלך נגד הזרם, זו העבודה של יהודי בעולם הזה.

לא להגיד, כולם עושים, גם אני אעשה. יש הרבה מתאבדים, אז למה אתה לא מתאבד?

תראה כמה מתאבדים כל יום.

תראה כמה מתפוצצים כל יום, אז למה אתה לא?

כי אתה רוצה לחיות. ובחרת בחיים, אומרת התורה, למען תחיה.

זה תפקידו של היהודי, ללכת נגד הזרם. לכן מזהירה אותנו התורה.

לא תלמד לעשות כחוקות הגויים, ככל תועבותיהם.

מאוד מאוד אדם צריך להיזהר.

אבל בדברי תורה, תלמד להבין ולהורות.

ואז במילא הגעת,

לעיקר של קיום התורה והמצווה.

עוד נוספת, מז אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי, משום בר כפר הכל, היודע לחשב בתקופות ומזלות, ואינו חושב עליו הכתוב, אומרת הפסוק בישעיה,

ואת פועל השם לא יביטו, ומעשי ידיו לא ראו.

ואמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן מינין, שמצווה על אדם לחשב תקופות ומזלות,

שנאמר בדברים ד',

ושמרתם ועשיתם, כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

אני אומר כל מיני שמות, לא יודע מאיפה הביאו אותם.

קשה לי אפילו לזכור את השמות האלו.

שואל תמיד, מה, איזה חודש? מסתכלים עליי מוזר.

מסתכלים עליי מוזר, כן? לא נפלתי מהירח.

אנחנו משתמשים בתאריכים עבריים,

בימים עברי, הכל בעברי אנחנו. אנחנו בארץ העברים, לא ארץ ישראל.

אנחנו לא נמצאים בגלות. אם אתה נמצא בגלות, אני מבין.

אבל אתה נמצא בארץ ישראל, אתה צריך להשתמש,

מה שהתורה הקדושה אומרת להשתמש.

אז מה, אנחנו רוצים להידמות להם? לא.

גם אם אדם כותב, אתם יודעים, זה דבר חשוב,

אדם כותב מכתב

והוא כבר רוצה לרשום את התאריך הלועזי,

כגון, אני יודע, מה ההזמנה עשה,

וכדומה, צריך להוסיף שם אחרי התאריך הלועזי למניינם,

כי זה לא שייך לעם ישראל.

מניינם של אומות העולם.

אז מה לך ולהם?

לכן צריך לרשום למניינם, שידעו שאתה לא משתייך לאותה הנהגה,

לאותה מחיצה, לאותה כת.

ואמר רבי שמואל בר נחבני,

אמר רבי יונתן מנין שמצווה על אדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרדם ועשתם כי היא חוכמתכם ומבינתכם לעיני עמים. אז ההבדל בינינו לבין אומות העולם, שאנחנו זכינו לתורה קדושה,

שהיא פוקחת לנו את השכל, נותנת לנו חוכמה אמיתית של חיים.

ואיזוהי חוכמה הוא בינה,

שהיא לעיני העמים,

הווה אומר, זה חישוב תקופות ומזלות.

אצלנו יש תקופות ומזלות, אצלם זה נקרא אסטרולוגיה.

איזה מזל אתה? סרטן. זה ככה וכך כל השטויות האלה שרושבים. מה זה, ישראל מעל המזל.

מעל המזל עם ישראל.

ברגע שאתה מחשב את התקופות ומזלות, כדי מה? כדי לקיים את הפסח בזמנו,

כדי לדעת מתי יום כיפור,

כדי לדעת מתי ראש שנה, כדי לדעת מתי פסח, מתי סוכות, מתי פורים, מתי חנוכה,

אז אתה משמש את הדברים הללו

לדבר טוב.

וזה החוכמה והתבונה שהקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל לעיני עמים אחרים. נעבור למוסר.

קיבלים מוסר,

בן אדם לא יכול להיות בן אדם.

אנחנו בפה ליועץ בערך הנהגה.

כל אדם צריך להיות לו הנהגה טובה, לדעת להתנהג עם בניו הקטנים ועם בניו הגדולים ועם אשתו ועם משרתיו, איך להתנהג איתם.

וביותר צריך הנהגה לפרנס על הציבור, לפרנס על הציבור,

לדעת להתנהג עמהם.

הגבאי של בית הכנסת צריך לדעת איך להתנהג עם המתפללים שלו.

ולפי צורך שעה ולפי מה שהם דעתם ולפי מידתם בסבלנות גדולה.

אדם שאין לו סבלנות, אוי ואבוי, לא יכול להיות איש ציבור.

וההנהגה צריכה רבה להתנהג לפי הצורך, בפרט למנהיגי הערים, לפי חוכמת ההנהגה.

לא כמו ההוא מטבריה,

שעושה בלאגנים.

אתה נבחרת לתפקיד ציבורי,

צריך לדעת איך להתנהג.

תראה דוגמה אישית.

אתה ראש בקיר או ראש עיר?

זה נראה ראש בקיר, זה לא נראה ראש עיר.

הכול הפוך.

מה אתה רוצה שהקדוש ברוך הוא ירקיד את טבריה קצת, יעשה רעידות אדמה, ואז תתעורר?

וכי מה אתה חושב? שהשבת

תשקוד על השמרים, הכל יהיה בסדר?

השבת טובעת את עלבוניה.

ולפי החוכמה וההנהגה, כך יהיה תיקון העיר ושלומה.

והאם שאפילו אם יהיה דבר אומני גדול, לא יוכל לצאת ידי חובתו, שיהיה רוח כל העיר נוחה ממנו. נכון,

לא כולם יכולים לצאת ידי חובה,

שכולם יהיו מרוצים.

כי לא כל הדעות שווים. ואפילו משה רבנו עליו השלום לא יצא ידי חובתו עם עם ישראל.

גם על משה התלוננו והתעוננו.

רק

דיין להם, למנהיגים, לצאת ידי חובתם, אליבא דרובה.

צריכים לפחות שהרוב יהיו מרוצים.

וגדר לדבר להיות שומע לעצה, לדעת לקבל עצות מאחרים ולשמוע אותם.

לא להגיד, אל תיתנו לי עצות,

אני יודע מה לעשות. להפך.

להפך.

תלמד לשמוע, תשועה ברוב יועץ.

לפעמים הפתרונות מגיעים מהאדם הכי מוזר והכי הרוג שלא ציפית דווקא אם אינו מגיעים מהפתרונות.

כי מרבה העצה הוא מרבה חוכמה, אומר התנא באבות,

הוא תשועה ברוב יועץ וגדר של ליליות מתון מתון.

חושב מחשבות לראות את הנולד ופונה לכל הצדדים שאינו מתוקן ואלא שלושה לובה.

שיהיה עולה על גביהן, שיהיה נמלח בקונו.

אז הדבר השלישי, מה שצריך לעשות,

מלבד המתינות

ומלבד הייעוץ, מה שנקרא, השמיעה,

צריך גם שיהיה נמלח בדעת קונו.

לדעת, לבקש מבורא העולם, שבורא העולם ייתן לי את ההכוונה הטובה.

להתפלל לבורא העולם, לשפוך לפני השם

את הדברים שאין להם שיעור, כי לא כל האדם

ולא כל העיתים שוות.

ולכן צריך שיהיה אדם חכם ומבין מדעתו, ואם אינו סומך על ידיעתו, שידע להתנהג כפי צורך שעה.

יהיה זה כלל בידו להתנהג לעולם עם כל אדם ברכות ופנים שוחקות ומילות מתוקות.

כי ודאי קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד.

כשהייתי צעיר,

הייתי מתפלל פה בבית כנסת בני בנימין,

אז היו כל מיני אנשים שתמיד היו מעירים לילדים הקטנים.

אתה קורא בתורה, מתפלל,

תמיד היה להם, למה אתה מושך?

למה אתה זה?

למה ככה? למה פה? למה שם?

וכל פעם הייתי אומר, איך

איך אפשר להגיע שכולם יהיו מרוצים?

אז יום אחד אבא שלי אומר, היה איזה רב מסוים שעכשיו הוא בחוץ לארץ, בניו יורק,

והוא אומר, הרב הזה תמיד היה יודע לשמוע

ולהגיד לכל בן אדם, אתה צודק.

מה שנקרא, להסכים איתו.

נכון, אחר כך תעשה מה שאתה חושב,

מה שצריך לעשות לפי התורה הקדושה.

אבל קודם כל תסכים איתו.

ככה תהיה מקובל על כולם ותמצא חן בעיני כולם.

ובאמת, עד היום הזה אני משתדל,

משתדל,

כדי להיות אהוב למעלה ונחמד למטה,

אדם צריך לדעת להוריד את הראש, זה לא משנה איפה אתה נמצא ומה אתה עושה.

תמיד תוריד את הראש. לא משנה מי זה, קטן מולך, גדול מולך. אדם תמיד נמדד בדברים הקטנים.

שם מודדים את האדם.

אם הוא אחד גדול ולא מתייחס לקטנים,

שמשבור ויאציל.

אז גם בשמיים למעלה יעשו אותו קטן ולא יתייחסו אליו.

אבל אם לקטנים הללו הוא מתייחס,

בשמיים מגדילים אותו.

כי ודאי קרוב לסחר ורחוק מן ההפסד, ובפרט בדורות הללו שחוצפה ישגה.

אפילו אם הבנים הקטנים אינם מקבלים כל כך קשות,

לשון רכה תשבר גרם.

וכולי היי ואולי יהיו דבריו נשמעים.

לכן גם אם אתה יודע שהבן שלך הוא לא עושה את מה שאתה מבקש, הוא מוריד,

הוא בוכה, הוא צועק, הוא זה.

דבר איתו בלשון רכה.

תראה איך הוא יתנהג אליך באותו רגע.

פששט, לשון רכה תשבר גרם. עצם חזקה של חמור.

ישכר חמור גרם. תכף נגיד לכם את החידוש הנפלא.

אז גם העצם יכולה מה?

להישבר על ידי לשון רכה.

לעומת לשון חזקה,

לעומת לשון זה שהיא לא תשבור.

הוא יעמוד בעקשנותו,

ואז חס ושלום חס וחלילה יוצא מזה קלקול.

אמרנו בשבת,

אם ראשי הישיבות היו מקבלים את דעתו של גדול העולם,

הסטייפלר הקדוש, אביו של רב חיים קנייבסקי,

עולם הישיבות לא היה חס ושלום חס וחלילה נצרך היום לצבא.

חוק הגיוס, חוק זה,

בגלל שלא קיבלו והדיחו ועשו את מה שעשו,

אז אתה מוצא השם ישמור ויציל פתאום.

את הבחור סוגר את הגמרא ובוחר ללכת לכל מיני מקומות שהוא לא צריך להיות שם.

כל זה למה?

בגלל שלא שמעו לגדולי עולם.

העצה של גדולי עולם לדעת מתי לקרב וגם לדעת מתי לסתור.

לדעת מתי ללטף ומתי לצוות.

בחרו בדרך העיקשת שלהם.

ובזה יהיה אדם אהוב למעלה ונחמד למטה כל הימים, והשם לא ימנע טוב להולכין בתמים.

אז נגיד את החידוש הזה,

ובזה בעזרת השם סיימנו.

כידוע אומרת התורה שתורה

של רחל אימנו היה באותו היום שמצא ראובן דודאים בשדה.

נחלקו רבותינו מהו צמח הדודאים.

יש מי שכתב שהצמח הזה של הדודאים זה שם פלוני,

יש מי שכתב שם אחר.

אבל רבותינו אומרים שצמח הדודאים זה צמח מאוד מאוד מסוכן.

דהיינו,

אם אדם,

אדם רגיל, נוגע בצמח הזה,

באותו רגע הצמח הזה מקים קול צעקה, צמח צועק,

מקים קול צעקה, ובן אדם במקום מת.

אם ככה,

מהו שכתוב בתורה, וילך ראובן בימי קציר חיטים,

וימצא דודאים בשדה?

איך ראובן מצליח למצוא את הדודאים ועוד להביא אותם לאימא שלו לאה?

וחזל אומרים שהדודאים,

מה היה הדודאים? הדודאים זה היה צמח שפוקד עקרות.

יש כאלה נושאים לאיזה מקובל, אחד שם בדרום,

שהוא פוקד עקרות.

השם ישמור ויציל.

אבל יש צמח שאומרת התורה,

הרמב״ם גם מביא אותו במרפא הבושם,

שאם משתמשים בצמח הזה,

אז בעזרת השם אותה הכרה תיפקד.

כמובן שהכל תלוי בכוח התפילה.

לפעמים אני פוגש בחור ואומרים, כבוד הרב, אני רוצה שאתה תהיה המוהל של הבן שלי.

מה לעשות? יש לי רק בנות, מה אני עושה?

הלו.

קודם כל, הכל תלוי בכוח התפילה.

כמה אתה משתדל וכמה אתה עושה לכבוד בורא עולם.

כמה אתה באמת אוהב את בורא עולם, אז זה תלוי.

לאחר מכן גם זו השתדלות של בשר ודם,

שאתה צריך להשתדל.

אבל מה אתה חושב? שהקדוש ברוך הוא נותן מתנות סתם?

אתה תשב,

תעשה ההפך מרצונו, אבל לפלולי יש,

והוא עושה ההפך מרצונו. כן, זה בגדר של רשע.

הקדוש ברוך הוא נותן לו פה את הטוב בעולם הזה, כדי להיפרע ממנו בעולם הבא.

ראובן הולך ומוצא את הדודאים.

אומרים חז״ל, איך הוא תלש אותם? הרי זה צמח שהורג את מי שנוגע בו.

אומרים חז״ל, יסוד נפלא.

ראובן

הלך לרעות את צאן יעקב, צאן של אבא שלו.

ואיפה הוא רכב? הוא רכב על גבי החמור.

הוא רכב על גבי החמור, והוא פוגש פתאום את הצמח הזה,

שהוא יודע שזה הצמח הדודאים, הצמח הנדיר.

אמר, אני אביא את זה לאימא שלי,

ובעזרת השם נזכה שאולי ממנה יצאו חלק יותר גדול מהשבטים ממה שיצא עד כה.

אבל כדי לתלוש את זה יש בעיה, איך הוא יתלוש את זה?

לכן, אדי, מה הוא עושה?

הוא לוקח את הזנב של החמור,

קושר,

עכשיו למדנו קושר ומתיר, קושר אותו על גבי הצמח הזה.

ואז אומר לחמור, אוי סדיו!

אומר לחמור, אוי סדיו, והחמור הזה מתקדם קדימה.

אומרים חז״ל, הצמח הזה נתן צעקה והחמור מת.

החמור מת.

ויש דעה שאומרת שהחמור יש לו כל כך חוזקה וחוסן,

שהוא לא הצליח למות, החמור הזה.

ואז הצמח הזה נקשר, לקח אותו, התיר את הקשר ראובן,

ובא לאימא שלו ואומר, לאה, אימא לאה,

תראי מה מצאתי.

רחל,

שהייתה באוהל שלה,

שומעת ילד סואל ושמח, מה מצאתי, מה מצאתי? היא רוצאת לראות מה מציאה.

היא מסתכלת והיא רואה את הצמח שיעקב אבינו בא עליה, אמר שזה צמח שמסוגל לפקוד עקרות.

השתבח שמו ברא העולמיים, זה צמח שמסוגל לפקוד עקרות.

היא עדיין לא זכתה להביא פרי בטן לעולם,

והיא אפילו באה, ביטרו לי על יעקב אבינו.

ולכן מה היא אומרת ללאה?

תעשי טובה,

תביא לי את הדודאים שהבן שלך הביא,

ואני אוותר לך על משכב עם הצדיק.

דהיינו, באותו לילה ארבעה נשים ליעקב, נכון?

רחל ולאה העיקריות, וזלפה ובלהה הפילגשות.

אני מוותרת על התור שלי עם יעקב אבינו.

העיקר שתביא לי את הדודאים כדי שאני אוכל להיפקד בזרע חי וקיים.

אתם מבינים מה מדובר?

אומרים חז״ל, את ויתרת על משכב עם הצדיק?

אפילו רגע אחד להיות עם הצדיק זה וואו.

ויתרת על המשכב הזה? את לא תזכי להיקבר איתו במערת המכפלה.

שמעתם איזה עונש?

נכון שמשמיים הקדוש ברוך הוא גלגל את זה שתיקבר בדרך אפרת היא בית לחם,

כי עם ישראל בחזור מהגלות יבוא ויבכו שם וכולי,

אבל את ויתרת על משכב עם הצדיק? לא תזכי להיקבר במערת המכפלה.

אבל מה עשיתי? רציתי זרע.

רציתי בנים קדושים וטהורים להקים

מהשבטים.

רציתי שיהיה 12 שבטי קש, שיהיה לי חלק בשבטים הללו.

עשיתי דבר לא טוב? כן.

זה לא רצון השם יתברך.

ראש ברוך הוא מתאבל לתפילתם של צדיקים, היית צריכה להתפלל?

כמו רבקה אימנו, כמו שרה אימנו.

לא התפללת?

מספיק, תתאבאי על זה, תענשי על זה.

אבל אומרים חז״ל,

לצד השני.

מה זכתה לאה באותו זמן,

בזכות המעשה הזה של ראובן?

זכתה שבאותו לילה נתעברה.

באותו לילה נתעברה.

ומה יצא מאותו עיבור?

יששכר.

אבל,

אומנם זכותו של יעקב ולאה הם חזקים פה,

אבל היה לעוד מישהו זכות פה.

אמנם אומרת הגמרא שלושה שותפים באדם,

אבל פה אצל יששכר,

כביכול, כן? אי אפשר להגיד ככה, אבל

במחשבה שנייה,

היה עוד שותף.

מי זה השותף? החמור.

ולכן

התורה אומרת, יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטיים.

מה קשור ליששכר חמור?

מה קשור ליששכר חמור?

אלא, אם לא היה את החמור בסיפור עם ראובן,

לא היו דודאים.

כי איך היה תולש אותם? היה תולש היה מת.

אז יוצא מפה שהתלישה הזאת שהחמור עשה היא זו שגרמה

ללאה לתת את הדודאים לרחל,

וממילא היא קיבלה את יעקב,

ממילא נולד יששכר.

אם נולד יששכר,

עכשיו מובן למה החמור הוא זה שגרם ללידתו של יששכר. כי יששכר לא היה צריך להגיע עכשיו,

אולי היה בהזדמנות הבאה,

בתור של לאה, עכשיו היה תור של רחל.

יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטיים.

אומרים חז״ל, אם תחלק את המילה יששכר לשתיים, מה תקבל?

יש שכר.

זאת אומרת, אתה מקבל שני מילים מיוחדות.

יש.

אומרת הגמרא,

יש פסוק במשלי, ובזה סיימנו.

להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם המלא.

עתיד הקדוש ברוך הוא, אומרת הגמרא, להנחיל לצדיקים 310 עולמות. שמעתם?

אנחנו בטוחים, גן עדן אחד, נגמר הסיפור.

או, איך אנחנו שמחים. אה, שבע סנדקים,

עושים כל מיני עניינים. או, קיבלנו גן עדן. הלו, יהודי,

מגיע לך 310 עולמות, אם תקיים תורה ומצוות,

תקיים את רצון השם יתברך,

תרוויח 310 עולמות.

אני שאלתי שאלה חזקה. רגע, רגע.

הרי מידתו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה.

בכל דבר אנחנו רואים מידה כנגד מידה.

אדם עשה טוב, יקבל טוב. עשה להפך, יקבל להפך.

אם הצדיקים מקבלים 310 עולמות, כמו שהפסוק כותב, להנחיל אוהבי יש, ומסבירה הגמרא שזה 310 עולמות,

שהקדוש ברוך הוא עתיד להנחיל, מה עם הרשעים?

וכי להם לא מגיע 310 עולמות לא טובים?

הרי גם להם מגיע.

הם עשו דברים לא טובים, צריכים לקבל את ה-310 עולמות.

אז באמת הם גם מקבלים 310 עולמות.

מאיפה אנחנו יודעים?

כל יום יהודי אומר את זה שלוש פעמים, אם הוא אומר.

ועלינו לשבח שהם משתחווים להבל

וריק.

כמה זה ריק בגימטריה?

ר' זה 200, י' זה 10, ק' זה 100,

310. הם,

הכוונה על אומות העולם, הכוונה על רשעים, משתחווים להבל וריק.

הם מכינים לעצמם את הבור, את ה-310 עולמות

של הלא טוב,

של העונשים,

של הסיגופים,

של האיסורים שהם יקבלו.

זה מה שהם מכינים לעצמם.

אבל אנחנו קוראים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא.

אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שנתן לנו את המצוות,

שאנחנו יכולים להשתחוות לו, לכרוע לו כל רגע, לבקש ממנו,

כי הקדוש ברוך הוא עתיד להנחיל לכל יהודי ויהודי שיקיים תורה ומצוות בשמחה ובתמים את ה-310 העולמות, שנאמר להנחיל לו הווי יש ואוצרותיהם המלא. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

רבי חנן הנאמר הקשר אומר,

הצד השפחות דקות ישראל ייקח בעל המתוך המצוות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה.