תמלול
עין יעקב - שבת מב-מד | הרב שמעון משה חי רחמים
\n
- - - לא מוגה! - - -
\nבשם השם נעשה ונצליח. השיעור יהיה עלינו נשמת מור אביהם ועדרת ראשם השם הטוב אליהו בן ישועה וגם יהודה בן ישועה וגם ליך בן פנטה וולו.
רוח אדוני תנחם בגן עדן.
אנחנו בעין יעקב, מסכת שבת פרק שישי דף סג עמוד ב',
אות מב.
ואמר רבי שמעון בן לקיש גדול המלווה יותר מן עושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם.
ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחשו חוגרהו על מותניך.
זה קצת חזרה.
אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו ואמר רבי כהנא ואמר רבי שמעון בן לקיש אמר אלא אמר אבא עשי אמר רבי שמעון בן לקיש ואמר אלא אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש.
למה אומרים כל פעם את החזרה אמר אמר אמר כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
אדם שמע חידוש תורה ממישהו צריך להגיד את זה בשמו.
ולא הוא מעכב את הגאולה, מעכב את ביאתו של מלך המשיח.
לכן חוזרת ושונה הגמרא כמה וכמה פעמים.
כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר למס מרעהו, שכן בלשון יוונים קוראים לכלב
למס
רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמיים שנאמר ויראת שדי עזוב
אז הבאנו את הסיפור עם אותה אישה שהייתה בהיריון והגיעה וכן על זה הדרך ואז הכלב נבח
ואז היא ניסתה מה שנקרא לרצות אותה בכל מיני דברים.
עקרתי לו את השיניים הנושכות שלו, הניבים הקדמיות,
נו, גזזתי לו את הציפורניים.
מה את באה אליי בתלונות?
אז אמרנו, הוא כבר לא יעזור, שמא כיוון שהעובר,
השם ישמור ויציל בר מינן, נפל כבר,
אז מה היא התקנה?
אחר כך הבאנו בגמרא שאמר אבו אונה מה היא תכתיב סמך בחור בילדיך את הפסוק וקורא לדיוד אלף
והתיבך לבך בימי בחורתך והלך בדרכי ליבך ומראה עיניך ודע כי על כל אלה הביאך אלוקים במשפט,
שמכאן אדם צריך לשים מוסר השכל לעצמו תמיד את יום המיטה.
כמו שאגמור עשר ברכות אומרת לגבי אדם שצריך לשים לב על יום המיטה תמיד,
כל הזמן, למה דע כי על כל אלה הביאך אלוקים במשפט אומר שלמה המלך. עד כאן דברי צהרה, מכאן ואילך
דברי יצירתו, מכאן ואילך למעשים טובים.
יפה.
תניה, ציץ.
עוד מ״ג. תניה, ציץ.
מהו היה הציץ? היה אחד מהבגדים שהיו לכהן הגדול שהיה לובש, בשונה מכהן אדיוד שהיה לובש ארבעה בגדים.
כהן גדול היה לובש שמונה בגדים.
אחד מהבגדים שהוא היה לובש זה היה ציץ.
הציץ היכן היה מונח?
היה מונח על המצח שלו.
זה בא לכפר על עזות המצח.
אם אנחנו זוכרים טוב, לא מזמן, סיימנו את יום הכיפורים.
השם ישמור ויציל. סיימנו, כן? נגמר, זהו.
אוי ואבוי.
אדם נתן דין וחשבון, קיבל את החתימה האחרונה. איך תראה השנה הבאה שלו?
בסדר העבודה שתיקנו לנו רבותינו, זיכרונו לברכה,
בחזרה של תפילת מוסף,
שמה מופיע שהציץ זה היה משהו מיוחד.
מה היה הציץ? היה מכפר על העזות
מצח שהאדם, חס ושלום, חס וחלילה,
התנהג לפני המקום ברוך הוא.
זה היה תפקידו של הציץ לכפר.
אז לא לחינם סתם היה שם אותו הכהן על גבי המצח שלו. זה לא סתם.
לא סתם שמים אותו, את הציץ על גבי המצח. שם אותו, למה?
כדי לכפר, לתקן. והכהן הגדול זה שליח של עם ישראל בכל צד וכל שעל, כדי לכפר.
אומרת הגמרא תניה, הציץ כמינטס של זהב, ורוחבו
היה שני אצבעות.
הוא מוקף
מאוזן לאוזן.
וכתוב עליו בשתי שיטין, דהיינו שני שורות.
מה כתוב עליו? כתוב עליו את האותיות הבאות. יוּדְקֶה מלמעלה וקודש להשם מלמטה.
אז מה שנקרא יוּדְקֶה שם ה' וקודש להשם
בשורה הבאה.
ואמר רבי אליעזר,
ברבי יוסי, אני ראיתיו ברומי.
כידוע, כל גנזי רומי
ברובם מאוצרותיהם של מי? לא של הרומאים, מאוצרותיהם של עם ישראל.
כשהחריבה מלכות רומי את בית המקדש, מה עשתה?
לקחה למקומה, את מה? את כל האוצרות של עם ישראל.
יש סיפור על מספר תיירים יהודים שהם שהו בחדרי האוצרות שם ברומי,
והם טוענים שהם ראו שם את חנוכיה של בית המנורת הקודש,
כן, מנורת הזהב, וכן על זה הדרך, כל מיני כלים של המזבח.
מה שיש לנו בירושלים, מכון המקדש, זה מקום מאוד מופלא,
וכדאי מאוד ללכת כדי להראות לילדים מה החשיבות של הכלים של בית המקדש, קדושת בית המקדש, המידות, השיעורים והכול,
שיש בזה כמובן הרבה מחלוקות, אבל הם מראים לך חדר-חדר את כל הדברים, הבגדים, החנוכיה, הכיור,
משהו ממש מדהים.
כדאי ממש לקחת את הילדים לראות את הדברים הללו,
שיבינו מה המשמעות של ההפסד שיש לנו, שכל יום אנחנו לא זוכרים שבית המקדש ייבנה.
כי כבר אמרה הגמרא, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו.
אז עד כדי כך יש לנו הפסד. אז באחד מהסיורים שם שאמרו, הם העידו על עצמם שהם ראו שם, את מה?
ראו שם את הכנים של בית המקדש, שהיו נמצאים שם. כמובן שהם בוותיקן מכחישים.
מכחישים.
הראשונים האלה מכחישים על הכל, הם לא אומרים זה מה פתאום, זה שלנו, זה וכולי.
עד שהקדוש ברוך הוא יביא לנו בעזרת השם את מלך המשיח, והכל יחזור לקדמותו בעזרת השם.
ממילא אנחנו נוכל לראות גם בשוב השם ציון דבר נוסף גם את כל הדברים כולם כמו שצריך.
אז אמר רבי אליעזר בר רבי יוסי,
אני ראיתי ברומי וכתוב עליו קודש להשם בשיטה אחת. יש עליו שורה, זה מחלוקת.
דעת רבי אליעזר בר רבי יוסי, שורה אחת, כתוב שמה קודש להשם.
דעה שנייה שבגמרא,
כנראה תנא קמא, שם מופיע שמה שיש עליו שני שיטים, שני שורות, שורה אחת רשום שם יודק,
שורה שנייה רשום קודש להשם.
אומר השיעי הקדוש,
יוד ה מלמעלה קודש למד מלמטה,
כלומר השם שלם בשיטה העליונה וקודש למד בשיטה התחתונה, שלא להקדים שער אותיות מלמעלה מן השם,
מאחר ובית שיטין היו.
ורבנו הלוי שנה קודש מלמטה להשם מלמעלה והיא...
והיא היא.
יפה, אז חלוקים כיצד זה מופיע, האם שם השם קודם לכן או שם השם לאחר מכן.
עכשיו, מה זכה רבי אליעזר ברבי יוסי לטייל באוצרות רומי?
לטייל במקום הזה?
מה הוא זכה?
וכי היה מקורב למלכות או משהו?
אומר השיעי הקדוש, שנכנס לאוצר המלך, ליטול מה שירצה.
כנראה שהוא קיבל איזה צ'ופר מהמלך,
כנס לאוצרות שלי, ליטול מה שתרצה.
ובמסכת מעילה, דף יז עמוד ב', שם מופיע מעשה בבן טל עמיון.
יפה,
אז כנראה שדווקא הוא בא לקחת את מה שצריך, ואמרו לו, את זה אתה לא מוציא.
כן, תוציא הכל חוץ מהדברים הללו.
יפה מאוד.
עכשיו,
למה באמת הציץ הזה מופיע מאוזן לאוזן?
למה לא לעשות אותו במצח? אני יודע מה, או רק, סליחה, בעורף,
מאחורה. למה לעשות אותו מאוזן לאוזן? מה החשיבות באוזן לאוזן?
אומר המהרשע הקדוש, תקשיבו טוב,
וביקרא כתיב על מצחו, ומתרגם בין ענוהי,
ויש לפרש דמקו מכתב קודש להשם, ודאי הוא בין העיניים. כמו שאנחנו מקפידים על התפילין,
ויהיו לטוטפות בין עיניך. אתה רואה, אנשים שמים את התפילין פה, חושבים שזה קוביית נגיחה.
הלו,
שמע, אמרו לך, תיקח מראה קטנה.
אם כבר מותר להסתכל במראה, למה זה?
לא כדי לסדר את הפוני,
או אני יודע מה, למרוח כל מיני קרמים.
המראה נועדה עבור האישה כדי שהיא תתייפה. מראות הצובעות אשר צבעו פתח אוהל מועד, אומרים חז״ל,
מה הייתה חשיבותם של המראות הצובעות אשר צבעו פתח אוהל מועד?
חשיבותם הייתה שהיו מתייפות
אותן יהודיות קדושות וטהורות במצרים,
שאחרי יום עבודה הבעל בא מהעבודה עבודת פרך,
מה יעשה עכשיו?
הוא רוצה עכשיו לישון כל גופו כקברה,
כאבים, עייפות, יש לו עכשיו פני לאשתו,
יש לו עכשיו פנאי להוא, בני ישראל פרעו וישרצו וירבו ועשו ממות באות בתים עלי ארץ אותם, אין לו פנאי.
מה יעשה?
בא הקדוש ברוך והכניס חוכמה בליבן שהיו מתייפות לבעליהן, ממילא הבעל דעתו על אשתו, דעתו על אשתו, נגמר הסיפור, ממילא מתקיים הפסוק, בני ישראל פרעו וישרצו וירבו וכו'.
ראה את זה הקדוש ברוך ואמר למשה רבנו, את המראות הללו תשים,
הביאו הרי כולם תכשיטים למשה, למשכן.
אמרת, מראות הללו תעשה לכיור. מה, ריבונו של עולם, דבר גשמי לעניין רוחני, כן.
כדי שיבינו מה החשיבות שלהם עד כדי כך, כמה אדם צריך להיות טהור וקדוש במחשבה. מה זה היה הכיור?
רוחצים את הידיים קודם העבודה, למה לרחוץ את הידיים?
אבל אני נקי.
כן, יכול להיות שפגמת במחשבה.
אז מה, עכשיו לא תעשה מקלחת טוש בראש
כדי לשטוף את המחשבה.
על דרך חיצת הידיים, כביכול, טיהר את כולו.
טיהר את מחשבה אותו, מה אני עושה? עכשיו, אני נוטל ידיים, שמה אני נוטל ידיים?
כדי לנקות את עצמי מכל מיני מחשבות, מכל מיני עניינים.
שיוצא מבית הכיסא, שהולך לפני המאכל לאכול, המוציא,
נוטל את ידיו.
אז הנטילה הזאת היא טהרה בעצם. אה, אם הנטילה הזאת היא טהרה,
היא טהרה של מחשבה. אם היא טהרה של מחשבה, שים אותה לכהנים.
לכן, משה רבנו מצווה לשים את המראות הללו,
מלכאורה, איפה?
על הכיור.
שכל פעם שהכוהנים יתלו את ידיהם, יזכרו.
ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, מזהירה התורה.
והייתה לא רוח, ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו,
וכולי. לא זוכר את ההמשך.
אז זה מראה לנו את החשיבות,
כמה הדבר הגשמי, שהמראות קמה בעיני הקדוש ברוך הוא,
זה היה מיוחד ונפלא.
דבר נוסף,
אז אם כבר אדם זכה, לכאורה, במראה, מה אתה עושה עם המראה?
מה, תסתרק?
הרי כתוב על יוסף הצדיק שברגע שמה שסלסל בשערות ראשו, מה קרה?
הקדוש ברוך הוא, בוא גירה את הדוב. מי זה היה הדוב?
זה היה אשת פוטיפר, שהיא באה להכשיל אותו. אההההההההההה. אם אשת פוטיפר באה להכשיל אותו, זה סימן שלא היית צריך לסלסל בשערך.
בזה שסלסלת בשערך, קלקלת.
באו חז״ל ואמרו, ידידי היקר, תקשיב טוב, אם כבר יש לך מראה, למה המראה הזאת?
לא כדי שאתה תסתכל, גבר לא צריך מראה.
גם בלי זה תנירה חתיך.
אם יש לך מראה יפה מאוד, זה מקום לתפילין.
ראיתם? הסנדק שלנו יש לו השראה קדושה.
איך שהוא נכנס, הוא ידע מה התשובה.
בשביל מה המראה?
בשביל לסדר את מקום התפילין.
אז מה אתה שם את התפילין ככה במצח?
מה זה התנגחות?
עם מי אתה הולך להתנגח?
אתה יכול להתנגח עם יצר הרע על ידי שמושכהו לבית המדרש.
תשב ותעסוק בתורה בין אם יש קסאמים,
להתנגח מול המראה אוי ואבוי והוא מתחיל לפתות לך עכשיו יש לך פה פונקלח שם יש לך נקודת חן ואחר כך מבזבז לך את הזמן ואחר כך אתה עייף ויש לך אדום בעיניים וחולשה פה והשיניים לא ישרות וכן הזדר ואז
אתה מוצא את עצמך הרחק אם אתה חווה קשת מהתורה הקדושה.
יפה. אז לכן
מקום הציץ היה אומר המהרשם מאוזן לאוזן.
בין אנואי ויש לפרש במקום הכתב קודש להשם ודאי הוא בין העיניים אבל הטס
היה משוך יותר מכך בין אוזן לאוזן. דהיינו מאוזן לאוזן והכוונה בו כי היה מונח עציץ על המצח במקום המוח אשר שם כוח הנשמה הטהורה.
שמעתם?
מאיפה מגיעה נשמתו של התינוק? אומרת הגמרא ג' שותפים באדם, אבי ואימו והקדוש ברוך הוא.
מי מכניס פה את השותפות?
המיצוי, המיצוי של השותפות
של אחד מהשותפים, מאיפה זה מגיע?
מתפקוד המוח.
לולי הבעל, לולי האדם, הגבר,
שהמוח שלו נותן הוראה,
אותו נוזל
יתקיים,
יצא ממנו קיום לעולם, יצא ממנו בריאה חדשה,
אלמלא אין בו את השותפות שלו,
וכמובן שלקדוש ברוך הוא שהוא עיקר השותפות,
שהוא מפיח בו נשמה,
מכניס בו את הנשמה, מפיח בו רוח חיים,
לולי זה זה שום דבר.
לכן, יוצא מפה שבאותו נוזל יש את עיקר החיות.
אם יש את עיקר החיות נוסף לזה שהקדוש ברוך הוא והאימא מביאים לו גם את התוספת,
בלעד איזה זה כלום.
לכן, איפה תניח את הציץ? מאוזן לאוזן. למה? כל מקום הנחת המוח.
שם יש שם חושים רוחניים, אומר המהרשה, שהם הרעות והשמע.
והם צריכים להיות קודש להשם. זאת אומרת, לא רק במחשבה.
מה עם שמיעה?
מה עם ראייה?
מה עם דיבור?
כל זה צריך להיות
קדוש אצל היהודי, אצל האדם.
אם אדם פוגם באחד מהדברים הללו,
מהחושים הללו, שידע לו שהשם ישמור. הוא בדרך לנפילה.
הוא לא יכול להסתכל מראות אסורות ולהגיד שהוא קדוש.
רבי אלעזר אבו חציר, הזכותו תגן עלינו, אמן.
היינו משתדלים, לא יכול להגיד קבוע, אבל פעם בחודש היינו משתדלים להיות שם.
אצל רבי אלעזר, בקבוצה הראשונה שנכנסת מיד בקבלת קהל.
אני זוכר את זה, זה בפעמים האחרונות שהיה קודם רציחתו.
והוא הרים את המסווה שלו.
הוא היה עם ג'לביה עד לפה.
הרים את המסווה שלו והוא הסתכל, אמר, אתם בוכרים?
אתם אנשים, עם מיוחד.
עם מיוחד, אנשים צדיקים וקדושים ותוהרים.
כל מי שהיה שם, בחיים הוא לא הרים ככה את הזה, להסתכל ככה.
נדיר שהיה לו תמונות עם המשפחה שלו, שבקושי רואים את העיניים שלו.
רק כשהוא ירים את הכול והסתכל על האדם פנים מול פנים,
יש פה מעלה מיוחדת, יש פה דבר מיוחד שהצדיק רואה.
וכל זאת,
הוא יכל, מה, הוא לא היה בדרגות גבוהות?
עדיין הוא שמר את עצמו.
אז אתה רואה כמה נדרש מהאדם לשמור, קיבל את העיניים למה?
להסתכל בכל מיני מקומות של תינופת? לא.
קיבלת עיניים כדי להסתכל בהם רוחנית, כדי לעסוק בהם בתורה, כדי לקיים בהם מצוות.
זה כדי להסתכל.
אחר כך אתה אומר, אני לא רואה את הקטמים על האתרוג. למה?
כי הסתכלת על כל מיני תינופת.
איך אתה רוצה לראות את הקטעים של האתרוג?
אם היית משמר את העיניים שלך כמו שצריך, ממילא היית רואה גם את הקטעים של האתרוג הקטנטנים שאתה לא רואה אותם.
אבל אם לא שימרת את עצמך כמו שצריך, פגמת בעיניים הרוחניות.
אם פגמת בעיניים הרוחניות, מה אתה רוצה, שהעין הגשמית יפעל?
ואז השם ישמור ויציץ?
לכן, הוא היה מניח את הציץ, למה? הוא משמר את כל החושים הללו.
בפרט אצל הכהן, שהוא היה צריך להיות קדוש.
אם חס ושלום הכהן הזה לא היה קדוש, מה היה קורה?
איך היו מוציאים אותו החוצה? להיכנס אי אפשר,
שולפים אותו החוצה עם השלשלאות של ברזל שהיו קשורים לו בכף,
בעקב של הרגל שלו.
היו שולפים אותו החוצה. למה?
פגם במחשבה,
פגם בראייה, פגם בדיבור, פגם במעשה הזכויים אפילו.
מה יש במחשבה? אז חשבתי, מה קרה?
תזכור, זו פגימה.
כשאתה נכנס לקודש פנימה, אתה צריך להיות מושלם.
אתה צריך לדעת מה אתה מתפלל.
וככה הייתה תפילתו של כהן גדול, תפילה קצרה.
אין הרבה זמן לבקש בקשות.
צריך להתמקד. ברגע שאדם נמרח, מה קורה?
כבר המחשבה מוסתת למקום אחר. ירצה הרע עובד שעות נוספות.
וכתיב באו, ולא נתן השם לכם לב לדעת, ואוזניים לשמוע, עיניים לראות, ואוזניים לשמוע, עד היום.
פסוק בספר דברים. למה הקדוש ברוך הוא עשה את זה? כדי שאדם יתבונן ויעשה את רצונו.
יתברך.
מ״ד.
וַנַקְּרְבְאֶת קֹרְבָן ה״ם אִשׁ.
וכו״ל, טְבַת עַגִיל וְחּוּמַז.
אמר רבי אלעזר, עַגִיל זה דפוס של דַדִין.
חֻמָז
זה דפוס של בית הרחם.
עַמָה רַבִי יוֹסֶף
יְאָחְי הַיְנֻוּ דַמְתַרְגְמִינּ מַחֻוּךְ דַבָר הַמִּבִי לְידֵי גִּחֻוּךְשׁ.
שמעתם?
זאת אומרת, אישה שמה תכשיטים, גם היא צריכה לשים תכשיטים בפורפורציה.
היא צריכה לדעת לשמור על הצניעות, לשמור על הקדושה והטהרה.
אז עבור מה זה עַגִיל?
עבור הדַדִין של האישה.
חֻמָז כנגד בית רַחְמָה, נגד אותו מקום.
ודבר זה, מתַרְגְמִינּן, מביא לידי גִּחֻך,
ליצַנּוּת.
מה את צריכה את זה?
הרי מתי מתבטא היופי האמיתי של האישה?
היופי הרוחני. אומרת התורה ששרה אימנו אברהם אבינו לא ידעה את היופי שלה.
עתה ידעתי כי אישה יפת מראיה, את אומרת התורה.
הגמרא בקידושין אומרת שהאדם אסור לו לישא אישה עד שלא ראה,
אירנה.
פעם פגשתי איזה בחור,
הוא אומר לי, אני מקפיד על שמירת העיניים, ברוך השם, וזה, ואני ביקשתי מאבא ואימא שלי שיבחרו
את האישה שלי. אם מוצאת חן בעיניהם, אז זה בסדר בשבילי.
מותר או אסור?
אתה רוצה לשאת אישה עד שאירנה מחר,
אם הוא מצא בה, אני יודע מה, היא לא יפה.
אחר כך הוא נראה, מותר לו להסתכל בה.
אם הוא רוצה זה, אז מה?
יותר מזה, יותר, יותר. כמובן שבצניעות גמורה אני מדבר, לא מדבר חס ושלום על פריצות, השם ישמור.
מותר.
מותר.
לרב המקדש והעדים להסתכל בכלה. למה מותר להם?
לא כדי ליהנות חס ושלום, לא, השם ישמור, זה דעת הטיפשים והכופרים.
לא על זה הכתוב מדבר.
כדי לומר לחתן,
אשריך שזכית לכלן אהבה חסודה, לחבב אותה
בעיני החתן.
כדי לראות שהוא נותן את הטבעת בה,
את מעשי הקידושין,
כיסוי פני הקלה, הינומה, וכן על זה הדרך.
אז זה חלק מהמצווה עצמה. איך התירו?
כדי
לסייע לו בעבודת השם. עכשיו הוא מתחתן, ישתבח שמו בורא עולם.
הוא יכול לעבוד השם ברמח איברים של שגידים, פיתו בסלו.
הוא מסודר.
הוא לא צריך לדאוג מה יהיה לי, מה לא יהיה לי.
אם הוא עדיין לא נשוי, אה.
יתחזק בתפילה, יתפלל, שהקדוש ברוך הוא ישלח לו את מבוקשו.
אבל אם הוא כבר נשוי, ברוך השם, הוא לא צריך להיות שקט ושאנן.
היום העולם הפוך, השם ישמור.
הוא בטוח שהגינה שלו היא הכי רקובה והוא מחפש גינה אחרת. מה אתה מחפש גינה אחרת?
וכי הדשא של השכן יותר ירוק, אולי זה דשא סינתטי.
על מה אתה מסתכל?
זה נראה לך טוב, מלמטה מלא קוצים ודרדרים. על מה אתה מסתכל? על היופי החיצוני?
הרי היופי החיצוני הזה מתבלה בעפר, זה שום דבר לא נשאר ממנו.
מה אתה מסתכל, על הצבעים שמורחים על גביה?
זה היופי האמיתי?
הרי איפה נמדד היופי של האישה? גם בלי הצבעוניים,
בלי התכשיטים שמביאים לידי גיחוך, אז נמדד היופי האמיתי.
לא.
הוא רוצה לראות יופי חיצוני, ואז מה?
כשהוא מגיע, הוא אומר, לא, זה לא מה שהתכוונתי,
זה לא מה שרציתי,
והשם ישמור ויציל.
אחר כך הראש מגיע לכל מיני מקומות מטונפים,
מקומות לא טובים.
ואז הוא אומר, יואו, מה עשיתי? אה, מה עשית?
אל תתחסד עם מה שלא צריך.
תסתכל, מצאה חן בעיניך, מוטב צ'יק צ'ק,
לחופה.
ואז נראית המידות שלך.
היא סך הכל המראה שלנו, האישה.
היא המראה שלנו.
אם אתה הסתכלת ומצאה חן בעיניך, ואתה בטוח שאיתה אתה יכול להקים בית נאמן,
כי זה מה שצריך,
להביא דורות ישרים מבורכים,
להעמיד בקדושה וטהר הילדים צדיקים, זה מה שאתה צריך,
לא מעבר לזה.
כל שאר הדברים, אם קיבלת מבורא עולם, זה בונוס בשבילך.
אז על מה אתה מסתכל?
על דברי גיחוך?
על דברים שהיום זה פה ומחר זה כבר נעלם.
ואמר לרבא,
מגוף אד אקרא שם אינן חומז כאן מקום זימה.
שמעתם?
הרי מה חומז מרמז? על אותו מקום.
שם החומז, כאן מקום זימה.
ולכן ויקצוף משה על פקודי חיל, עשרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה.
מה הוא קוצף עליהם?
למה הבאתם את כל הזה? מי צריך את הרכוש ואת הזהב הזה?
הרכוש והזהב הזה רומז לדברים לא טובים.
אתה מכניס עכשיו דברים לא טובים אצלך הביתה, מה יהיה?
אז אתה אומר, לא, הכנסתי עגילים, הכנסתי תקומה. הלו,
אבל מה ההשפעה של התכשיט הזה?
ההשפעה השלילית, אז מה אתה מכניס את זה הביתה?
ואמר רב נחמן אמר רבא ברבוה, אמר להן משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון?
היה בטוח שהם חזרו לעבודה זרה?
ולא נפקד ממנו איש, אמר להם, אם כן, כפרה למה?
למה זה בא?
אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי ערעור לא יצאנו?
מיד ונקרב את קורבן השם.
עשו את רצון השם, יתברך, ונגמר הסיפור. לא מחזיקים ברשותנו דברים שהקדוש ברוך הוא לא חפץ בהם.
טען הדבר רבי ישמעאל, מפני מה הוצרחו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערווה.
ראו בנות מואב, ופה, וערב רב עלה איתם, וכו' וכו' וכו'. אה, ככה?
השם ישמור ויציל, צריכים כפרה.
ואמר רב ששת, מפני ממנה כתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים.
מה אתה מדמה בין עגילים לבין דדים וחומאז לבין אותו מקום?
מה הדמיון הזה?
וכי זאת כוונת התורה הקדושה?
אלא לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אישה, כאילו מסתכל במקום התורפה.
מה? רק הסתכלתי באצבע.
הלו, הלו, היי, זה שייך לך?
זה שלך?
מה פתאום?
איך אתה נוגע?
איך אתה נוגע?
איך אדם מביט למקום שלא שלך?
היית רוצה להסתכל כמה יש לך בדף בעובר ושב בחשבון,
ופתאום מישהו יבוא ויציץ? מה היית אומר לו? הלו, חצוף, מה אתה מציץ?
מה אתה עושה?
אז מה קרה? לך מותר להסתכל על מישהו אחר?
הרי זה לא שלך, זה שלו.
הוא קידש אותה.
אז מה לך ולהסתכל?
אדם מתיר לעצמו. בדיל ויעבור, הוא אומר, יש עוד פעם יום כיפור,
הכל יהיה בסדר.
תיזהר.
הקדוש ברוך הוא ממלא, ממלא, ממלא, ממלא את הכוס עד שזה זולג החוצה.
זולג החוצה זה יכול לתת שפחות.
אז מה תעשה?
אמר לו, אמרו לו,
אם מידי עבירה יצאנו, מידי ערעור לא יצאנו.
סליחה.
מפני מנה כתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים.
אמר לך כל המסתכל בעץ מקדן השלישה, כאילו הוא מסתכל במקום התורפה.
ואמר רב יהודה, אמר רב, כל מקום שאסור חיים מפני מראית עין,
אפילו בחדרי חדרים אסור.
אני בחדרי חדרים, אף אחד לא רואה אותי. הלו,
הקדוש ברוך הוא אומר, לא כל הארץ כבודו.
הקדוש ברוך הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות.
הוא רואה את הכל.
כי על כל אלו יחי אלוקים במשפט.
איך אתה חושב שמה שהקדוש ברוך הוא לא רואה וכי יש לך צל צילו של ספק?
זה כמו עכשיו, רואים, המצלמות.
רק, רק הסבר קטנטן לעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.
אדם פלח אופניים חשמליות,
נכנס לחנות הזאת, גנב תכשיט,
שם גנב פלאפון, הוא בטוח שאף אחד לא ראה אותו.
בסוף הוא מגלה שצילמו אותו משבע מקומות.
מה זה עכשיו?
אתה יודע מה זה המצלמה של הקדוש ברוך הוא?
זה לא פול HD, זה יותר מ-HD.
זה משהו שהמדענים עדיין לא פיתחו.
ובאיזה חדות,
וגם אם אתה מכסה את עצמך במאה כיסויים,
עדיין הקדוש ברוך הוא יודע שזה אתה.
צופה ומביט, וכן אתה יכול להכחיש, להסתיר את הקדוש ברוך הוא?
ברוך שאמר ויהיה עולם, אתה יכול להסתיר? שום דבר אתה לא יכול.
אבל מה תעשה?
איך תבוא לפני בור העולם, תגיד זה לא אני. מה, תשקר לו שמה?
כל המשפחה שלך יושבים וצופים בסרט.
סרט של החיים שלך.
זה לא סרט בבית של טינופת בקולנוע.
זה סרט של החיים של הבן אדם, מה הוא עשה כל חייך איתו מאז שהוא נולד.
והאם הוא חזר בגלגול, בגלגול של מי? מה הוא עשה בגלגול הקודם?
והוא מתקן בגלגול הזה, מה תענה ביום פקודה? מה יענה אדם ביום פקודה? מפחיד.
לכן חכמים הזהירו, אסרו חכמים בפני מראית עין, ואפילו בחדרי חדרים אסור, תנן, ולא בזוג.
אף על פי שפקעו,
כן, אז לבהמה היה כמין פעמון.
הרב שיהיה בריא היה בשווייץ,
אז הוא אמר שמה יש לה פרות גלינג גלינג גלינג גלינג פעמונים.
מי שם להם את הפעמונים הללו?
לא יודע אם יש שם רועי צאן
או לא, אבל הקדוש ברוך הוא,
רועי ישראל.
אז הוא דואג גם לבעלי חיים שיהיה להם שם פעמונים,
וגלינג גלינג גלינג עושים, ולראות את יופי הבריאה בשווייץ,
נוסף לשמיעת כל צלצולי הפעמון של בעלי החיים והטבע במוחשי, זה משהו מדהים שאי אפשר להבין
את המשמעות של היופי של הטבע, עד כדי כך.
אז חזל אסרו להוציא את הבעל חיים הזה בפעמון. למה? זה חלק מגופו, לא? השרשרת הזאת נפרת להיות חלק מגופו.
ולא רק זה סתם זוג,
אלא אף על פי שהוא פקוק.
ואתה אומר, הוא לא יעשה רעש, הוא לא יעשה קול של פעמון.
בכל אופן לא תצא הבהמה.
למה?
משום דמך זה כעזי לחינגה.
בשביל מה שמו לו את הפעמון פה? שיצלצל יפה, איפה חינגה?
אה?
מאיפה בא המילה חינגה? הנה, רשי הקדוש.
ראיתם?
זה לא במרחוב, מרשי הקדוש למרות המילה חינגה,
אתה הולך לעשות בו מנגינות.
הלו, תיזהר, בשבת לא עושים.
אחת הסיבות שאסור להרעיש בפעמונים, ילד מקבל את הפעמונים בשבת,
גזירה שמא הייתה כן כלי שיר.
כן?
אסור. אולי אתה עכשיו תנגן איזה גיטרה פה לנגן בבית הכנסת.
פעם היו עושים כל מיני שמחות בעדות מסוימות,
היו מביאים זמר עם...
או שלוקחים צלחת ועם הטבעות, מנגנים, כאילו זה דוירה,
כאילו זה תוף,
תוף מרים.
זה מותר בשבת? זה אסור בשבת.
מה אתם עושים?
מסכנים עם בורים ועמי ארצות, לא יודעים תורה, לא יודעים הלכה.
אבל אם אדם יהודי, ירא שמים נמצא שם, צריך להוכיח אותם ברבים? הלו, אסור. ולא, עכשיו זה שמחה, זה מותר. מי התיר?
הזמן היחיד שהתירו למחוא כפיים.
ככה, לא ככה.
ככה זה מותר בשבת. ככה.
ולרקוד.
ומה שנקרא להקיש בפעמונים, מתי זה? לכבודה של תורה.
בשמחת תורה.
אז התירו חזל שמותר. למה?
לכבוד התורה מותר.
אבל סתם ככה בשבת אתה רוצה לעשות עם הפעמונים?
אז אם הילד עשה ככה, אתה לא תצעק עליו, הוא לא יודע, עוד הלך מתחת לגיל חינוך, אתה תצעק עליו עכשיו. אם הוא מבין עניין, תגיד לו, ילד יקר, קיבלת פעמונים,
תשמעו, שים את זה אצל אבא, בינתיים נניח, איך שהם שים את זה, על הספר תורה, זה הקדושה.
אבל להתחיל להריש בכל בית הכנסת, בשביל מה הבאת אותו?
בשביל להפריע לכל הציבור, השם ישמו.
יוצר שכרו בהפסדו.
הוא מטייל עימה בחצר, אז הוא מוציא לה את אותו פעמון ויכול לטייל איתה בחצר. מה זה פוקק? היה מכסה את זה.
גם אם זה נמצא עכשיו על הצוואר של הפרה, אתה לא יכול, זה לא כמו תכשיט של אישה שאפשר להוריד אותו.
אז שמו לה את זה, ושמו לה, נגמר הסיפור.
אז מה עכשיו תגיד לה פרה? רגע, רגע, רגע, אני רוצה להוציא לך את השרשרת,
ואז נלך לטייל.
אז מה הוא עושה? מכסה את זה מעיני הציבור. שם לה איזה צעיף ככה,
קושר לה את זה על הצוואר, שיחשבו שעכשיו קצת חורף, גם פרה לובשת צעיף, נגמר הסיפור. מזג האוויר, שלא ידענו מה זה,
מזג האוויר עכשיו מעוניין שהפרה לא תתקרר,
אני שם צעיף. אבל מה הסיבה האמיתית?
הוא מכסה את הפעמון כדי שהפעמון לא יצלצל, ואף על פי שהוא פקוק.
יפה.
תנאי, אז זה התנאי כדי שבאמת הוא יוכל לצאת עם הפרה החוצה.
אמרו לה, כדי שלא תתגנה על בעלה.
גבי אישה הדבר הזה, שמה?
שלא תתגנה על בעלה. למה התירו לה את אותם תכשיטים ואיפור וכולי וכולי?
כדי שבעלה יימשך אליה.
זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין,
עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה,
ונמצא בעלה מגרשה. מה, היא כל היום הולכת שחור?
מה הולך פה?
תן לה קצת יופי.
אני לא מדבר על יופי בולט שהשם ישמור ויציל בר מינן יורשת גיהינם.
הולכת עם חולצה אדומה,
או נגד פסקי גדולי עולם,
עם כל מיני פאות אסורות וכדומה שזה, ודאי וודאי שאסור, אין שאלה בכלל.
לא, אבל אני בשביל בעלי, כן, בשביל בעלך.
פעם אחת שמעתי איזה אחד שסיפר לי,
זה לא היה בשביל,
זה לא היה בשביל בעלך.
אז תשמע, זה היורד לשפוך את הזבל, היא שמה פאה.
אם זה בשביל בעלך, תלבשי את זה הבית.
למה את שמה פאה? מה קרה?
אתה רואה שהיא שמה בשביל הפח אשפה. אז אוי ואבוי לך, תיזהרי.
זה סופה על ארשת גיהינם, אחת כזאת.
אז בא רבי עקיבא והגן עליה. במה הגן עליה? בדברים המותרים, לא בדברים האסורים.
ולימד עמקן עתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. ואלא מה התלמוד לומר והדבה בנידתה?
בנידתה תהא עד שתבוא במים.
כמובן שהיא שוהה בטומאתה,
עד שמה?
שתטבול ותטהר מטומאתה.
כן.
הלאה.
נעבור למוסר, בעזרת השם,
כי בלי מוסר יהודי לא יכול להתקיים בעולם.
היי,
הפה ליועץ.
זכותו תגן עלינו, אמן. הנאה.
כתבו חכמי המוסר שהעולם הזה,
אם העולם הבא, הם צרות זו לזו.
היצר הרע...
עניינו זה העולם הזה?
היצר הטוב חלקו זה העולם הבא.
היצר הטוב,
מתי נכנס לאדם בגיל,
לנער? בגיל 13. היצר הרע לפתח חטאת רובץ.
הוא מחכה לאדם משעת יציאת
גופו ונשמתו יחד לעולם.
ויש עוד מזמן שיורד לעולם כבר היצר הרע איתו.
הוא לא יכול לעזוב אותו, מת עליו.
אוהב אותו אהבת נפש.
הוא חייב להכשיל אותו.
חייב להפריע לו בעבודת השם.
אז יוצא מפה שאם לא שייך העולם הזה ליצר הרע,
וליצר הטוב שייך העולם הבא,
הם צרים זה לזה.
כמו שמה שתי נשים,
שזאת צרה לזו.
וכל זמן שאדם הולך אחר עינוגי הבלי העולם ונהנה מן העולם הזה, הוא סימן שעדיין
הוא מבחוץ להשיג אורחות חיים כדי לזכות ליהנות מזיו השכינה.
זאת אומרת, הוא נדבק בעולם הזה יותר מדי, הוא בגש מי.
למה? כי הוא שייך לפה יותר מאשר שהוא שייך לשם.
אם הוא היה רוחני,
הוא לא היה משתמש בעולם הזה הרבה.
הוא היה עושה מינימלי, משהו נצרך ונגמר.
וכל עונש חיבוט הקבר
הוא כמו מחט.
דן תולעת.
אותו דבר התולעת, עושה חורים בגופו של האדם, המחט.
דוקר, איי, כואב, אה, מחט בבשר החי כואב? או כואב, כבוד הרב.
אם זה בשר מת,
לא מרגישים.
עד שמשהו יגיע לנקודה של מה? של החי.
ברגע שהוא יגיע לנקודה של החי, הוא צוח מכיר, אבל זה מחט, זה כזה קטן, מה אתה כזה צועק?
מה קרה? אבל זה כואב, כבוד הרב, מה אתה רוצה?
זה דוקר.
אותו דבר חיבוט הקבר.
והכל הוא לפי שנאחז בו הקליפה על ידי שאלך אחר תענוגי העולם הזה,
שהם חלק הסטרא אחרא ונהנה מהעולם הזה. למי שייך העולם הזה?
לעץ שרה.
אבל גופין דצדיק היה,
דליית הנום מדילה, לא נהנו מהעולם הזה.
כלום לא שלטה בהוא, לא שולט בהם חיבוט הקבר.
הבנתם מה זה?
אדם חי בעולם הזה מינימלי,
מה שהצריך עשה,
אבל העיקר אסף לו זכויות לקראת העולם הבא, לא שולט בו חיבוט הקבר.
דברים מבהילים.
כנאמר בתהילים טז ט,
אף בשרי ישכון לבטח, שהוא עדה,
זה רמז אל יום המיטה.
שגם שגופו של האדם נמצא למטה,
אף בשרי ישכון לבטח, לא יבואו התולעים שמה.
לא יבואו אותם המחטים
לדקור אותו.
החלק של חיבוט הקבר.
כי אמרו בזוהר הקדוש, כי מי שהוא אדוק באהבת השם,
לא ימצא הנאה ונחת רוח משום דבר של תענוגי העולם הזה. סיפרנו כמה פעמים.
יום אחד הנכד של הרב אלישיב,
זכר צדיק וקדוש לברכה,
צילם אותו בשקט,
באמצע הלילה, זה באחרית ימיו,
שהוא יושב ולומד, והוא עשה שם פרצוף של הלימוד.
אני מדבר איתכם, בן אדם כזה מבוגר.
מה, היום מבוגר של ימינו מינימלי, איי, כואב לי פה, כואב לי שם,
לא מרגיש טוב, לוקח סל תרופות,
הולך כל היום לטייל בביטוח לאומי, בתי חולים, רופאים, עניינים.
הרב אלישיב, עם כל הסבל וכל הצער והקול, והגיל המבוגר שלו, והקור של ירושלים,
ואלפי תרוצים שהוא יכל לתרץ,
של פוליטיקאים שמפריעים, ושאלות ותשובות, ומה לא, מה לא, מה לא.
עוזב את השינה שלו,
פותח את הספר, ויושב ועוסק בתורה בלילה,
ואיך הוא עוסק? הוא עוסק ברמה חברים של שגידים, עד כדי כך שהנכד שלו תופס אותו עם איזה פרצוף ככה של אריה,
שעושה... ככה,
שהוא שואג עם הסברות שלו,
לא בקול צעקה, הוא שואג לעצמו בשקט, כדי ללכת השכנים, אבל בחיות של אלימות שלו.
אז הוא שאל אותו, סבא, אני יכול לפרסם את זה?
את התמונה הזאת?
הרב אלישיב,
לא ענה לו.
הוא הפציר בו, ועוד פעם, סבא, אני יכול לפרסם את התמונה הזאת?
אז הוא אמר לו, בתנאי שאתה יודע שיצא מזה תועלת.
אם יצא מזה תועלת, עוד בחור בעם ישראל, עוד אברך כולל, עוד יהודי, יראה מה זה דבקות
בתורה הקדושה של יהודי כזה מבוגר,
אז שווה לפרסם את זה.
אם לא, שלא יגידו, מה זה, הרב אלישיב עושה פרצופים, מה הוא, השם ישמור?
לא מרגיש טוב?
עבד עליו הכלח, אז זה שלום?
תראו מה זה שיקול של גדולי ישראל, לא לעצמו.
לא מעניין אותו מעצמו.
מעניין אותו אם זה משפיע על האחרים או לא.
למה? גדולי הדורות הקודמים היו מקפידים שלא להצטלם.
כתוב כי בצלם אלוקים עשה את האדם.
כל פעם שהאדם מצטלם, מצטלם, מסיר מעליו את צלם אלוקים.
מסיר מעליו את צלם אלוקים.
ראיתם תמונה של החפץ חיים?
כמה יש?
מצאו כמה תמונות בודדות, אה?
איך רעש וגעש העולם שמצאו את התמונה של החופץ חיים?
כזה נמור, היו בטוחים בחפץ חיים, בחור נאה, גבוה, גדול, יפה,
חמישים אשבקים מסביבו, יהודי פשוט, ככה,
עם כובע קסקט והכול, איזה מעין,
בא במקרה לכינוס של איזה ועידה, ושם בחטף ככה הצטלם.
הצטלם, מה פתאום?
זה מסיר את הצלם של הקדושה של האדם.
כי בצלם אלוקים עשה את האדם, מה אתה עכשיו מחלק את הצלם שלך?
אתה עושה אותו כמו עבודה זרה שיתלו אותו בכל מיני מקומות.
אדם צריך לשמר את עצמו.
כי אמרו בזוהר הקדוש, מישהו אדוק באהבת השם לא ימצא הנאה ונחת רוח משום דבר של תענוגי העולם הזה. זה לא מדבר אליו, רק יתענג באהבת השם על דרך.
דכתיב בשיר השירים זין זין,
מה יפית ומה נאמת? אהבה בתענוגים.
מה היופי האמיתי? מה הנעימה האמיתית?
זה אהבה שמתברך.
אבל שאר ענייני העולם הזה, המוכרחים עושים כמי שכפאו שת, אין ברירה, אני חייב ללכת למכולת.
אין ברירה, אני חייב לעשות את
ענייני העולם הזה, חייב לעשות ככה, חייב לעשות פה, אבל חיוב זה על התורה הקדושה.
לא ההפך, חיוב על הגשמי ואין ברירה על התורני.
אתה אומר לו, קום לתפילה בנץ, זה לא חייב, אפשר רק קום למניין של שמונה.
הלו?
להפך, זה החיוב האמיתי שלך בעולם הזה.
לא החיוב האמיתי להגיע בזמן לעבודה.
זה בסדר, אל תדאג, הכל בסדר. הבוס שלך זה בורא עולם, זה לא בשר ודם.
לכן, אם כבר הוכרחת לעשות פעולה גשמית,
תעשה אותה כמי שכפרושת ולשם שמיים.
על דרך שאמרה אמא שלום על רבי אלעזר בעלה,
וראוי לכל אדם להתחזק ולהמית מחשבות טהורות ולהבין, להשכיל שכל תענוגי העולם הזה הם האבל, מעשה תעתועים המה.
בן רגע היה,
הדבר הוא בן רגע עבד, ולא יהיה רודף ונמשך אחריהם. אדם יש לו תאווה, אכילה,
אני יודע, מוזיקה, כל מיני דברים.
לא, לא יכול בלי זה, לא יכול בלי זה. הלו, פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, הנה התרגלת.
לא יכול להתענות.
עכשיו, זה הזמן של תענית ארבעים, הכי טוב לעשות.
אמרנו מה גודלה ומה שכרה של תענית ארבעים. אדם שיושב ומתענה ארבעים יום,
מעל אותה שחר, צאת הכוכבים,
מלבד זה שהוא מבטל את אהבת האכילה, מובטח לו שהקדוש ברוך הוא ימלא את מבוקשו.
אז הוא רוצה עכשיו לבקש זיווג, רוצה לבקש ברכה, רוצה לבקש בריאות, רוצה לבקש פרנסה, לדעה קלה,
לכן על זה הדרך, הלו, עכשיו שרון קצר, מה אתה עצלן?
תתגבר על עצמך, תשבור את אהבת האכילה, תשבור את היציר הרע.
ואפילו אם יזדמן לו שום הנאה, כגון רווח וממון וחיך, יתאם לאכול מאכל טוב או מלבוש טוב.
למה שאומרים את המאכל הטוב ליום? לכבוד שבת קודש.
אז אפשר קצת לטעום יתר על המידה. תורמי החיים זכו וגם אוהב את דבריו, לא בחרו.
היי, אז אתה יכול לטעום,
אז אתה יכול להשפיע. אבל עכשיו, מה יש לך לטעום? בשביל מה אתה צריך את זה?
ותרח יביל אותה הנאה ויאמר,
אם כך אני נהנה מדבר זה שהוא הבל וריק,
על אחת כמה וכמה תהיה הנאת העולם הבא,
אשר צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה,
שהיא הנאה גדולה עד אין חקר.
כמה אני הולך לקבל בעולם הבא על השכר על המצוות.
מה חשבתם?
שאם לא באו הרבה לשיעור, אז מה?
אז הם הרוויחו?
להפך, אתם המורווחים.
כל יהודי ויהודי שיושב פה ומתייסר והוא עייף,
והעיניים נעצמות וקשה לו והוא נרדם,
הוא מקבל על זה שכר כפול.
כל אלו שהיו צריכים להגיע, הופ, השכר מתחלק בין כולם.
השכר מתחלק בין כולם, שווה להתאמץ ברוחניות.
שאין אנחנו יכולים לצייר אחד מן אלף כל עוד נפשנו בגופנו.
ויותר ויותר על אחת כמה וכמה צריך שתהיה הנעת אהבת השם יתברך בקיום המצוות.
אני נהנה להניח תפילין, אני נהנה לשמור שבת,
אני נהנה להקפיד על המאכלות אסורות,
אני נהנה לקיים מצוות.
יהודי צריך להרגיש הנעה, לא סבל.
אוף, עוד פעם אני צריך לתת צדקה,
אוף, עוד פעם אני צריך לקום לתפילה, אוף.
למה אוף?
הרי לכך נוצרת.
לפיכך אירבה להם תורה ומצוות. הקב' זיכה אותך, תשמח במצוות שאתה עושה.
כי יפה שעה אחת של תורה ומצוות ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. יש לו וילה שמה,
יש לו עושר שמה, יש לו פה, יש לו... זה שווה זה?
ועזבו לאחרים חילם, הכל נשאר פה, לא לקח איתו שום דבר.
אז יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. אם ניצלת את השעה הזאת לעבודת השם, יתברך.
ומתוך כך לא יבטל תורה ומצוות כדי להימשך אחר הנאות העולם הזה.
ואם ייתן את כל הון ביתו באהבה, אומר שלמה המלך בשיר השירים חז,
בוז יבוזו לו.
באיזה אהבה מדובר? אהבה גשמית? לא, אהבת השם יתברך.
אהבת התורה והמצוות, דבקות לבורא.
כזאת וכזאת יחשוב בכל עת שהוא מוצא הנאה וקורת רוח מענייני העולם הזה, והיא מבקש לאכול איזה דבר מתוק וערב לחיקו כדי להשכיל את זאת למצוות איך השם, וכן מנהג אנשי מעשה לאכול או לשתות שום דבר שערב לחיקם. מתי?
בקבלת שבת כדי לקבל שבת ושמחה ובאופן האמור כי מצוות מתענוג ושמחת הגוף יכול לעורר תענוג הנפש ושמחה רבה של מצוות שתענוג הגוף
מהבל ימעט ולא ייהנה ממנו.
ובפרט, לא לחינם אנחנו בתפילת מוסף מכוונים, איה, מה אנחנו מכוונים?
בימים הנוראים אנחנו מכוונים ג' כוונות.
או שיהיה לו בנים צדיקים, או יסגה לרוח הקודש,
או יסגה להון ועושר בביתו.
אבל בשבת מה אדם אומר? איה, כבוד מקומו לאריזו ש... סתם השליח ציבור צועק, איה! מה הוא מכוון שם?
גם בניקוד, גם בשם קדוש, אבל מה הוא מכוון?
כדי לקבל את הנפש יתרה של שבת.
היא נכנסת לאט-לאט-לאט. אם אתה יודע להשיג אותה ולמשוך אותה אליך, ישתבח שמו לאט.
זכית וזיככת את עצמך, קיבלת שבת אחרת.
השבת שלך נראית בצורה אחרת.
ובפרט, מעניין כבוד המדומה צריך להתחזק מאוד,
שאם זכה לכבוד לא ייהנה ממנו כלל.
שהרי כתב בספר חסידים שכל מה שהאדם נהנה מן הכבוד, שמכבדים אותו בעולם הזה,
עבור מה זה? שמנקים מזכויותיו ומשכר העולם הבא.
אז אם באו חמשת אלפים לשיעור, זה מנקים מהזכויות,
השם ישמור.
אם באו, עשה רע לשיעור.
זה זכויות,
ברוך השם, ברבות.
הנה כי כן לא מבעיה, שאין ראוי לרדוף אחר כבוד שרעתו רבה כדתנן בעבוד ד' כא', שהכבוד מוציא את האדם מן העולם.
ובאמת שהוא אבל ורעות רוח, והרודף אחריו מרעה אל רעה יוצא וימצאו רעות רבות וצרות בעולם הזה ובעולם הבא, וחייו אינם חיים.
כאשר יראה ואבחין בר דעת,
ואפילו אם הוא בורח מהכבוד והכבוד רודף אחריו, שכך היא המידה.
ולכן התגבר כהרי במחשבותיו טהורות לבל ישיינו יצרו ליהנות ולהיות לו נחת רוח מן הכבוד.
אלא אדרבה,
יצטער בחושבוך, תאהב לו יריחון שכן אבוי ואבוי, אם ידעו כמה עוונות יש לו.
אז מה הוא מחפש כסף הכבוד? ומה יעשה ליום פקודה אם יראו מכבדיו שהוא נבזה וחדל אישים בשמיים?
הלוא אז יזבק קלון מכבוד, וכי הכבוד הזה יעזור לו בעולם הבא?
כזאת וכזאת אחי ייתן לליבו כדי שלא ליהנות מן העולם הזה ובזה מחזה שדייך הזה.
ואמרו רבותיהם, זיכרונם לברכה, בגמרא ברכות ח' עמוד א', גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים.
לפי שהנהנה מיגיעו לא יצטרך להכניף לשום אדם, לא קיבלתי, לא חייב לאף אחד,
על דרך שפרשום מפרשים הפסוק משלי יד כד עטרת חכמים עושרם,
ואיוולת כסילים איוולת.
ומשום מה הכי נאמר, גבי הנהנה מיגיעו וטוב לך לעולם הבא, מה שאין כן בירא שמיים,
דנהי שמצד אחד אשרב בעולם הזה.
למה?
כי הוא מצפה למה?
לשולחן חברו.
אבל מכל חיים חיי נחת יהיה שקט ושאנן, אבל טובתו לעולם הבא אינה שלמה. שמעתם?
אדם שהוא ירא שמיים עדיין הוא חסר מאדם שנאנם מיגיע כפיו בלבד.
למה?
כי אותו ירא שמיים תמיד תלוי באחרים.
מה לך להיות תלוי באחרים?
והעידה בגמרא בפסחים,
קייג עמוד א', דאמר לרב כהנא,
דאמר לרב לרב כהנא,
פשוט נבלעת בשוקה וטול איגרעה.
ולא תעימה כהנא אנא,
גברה רבה אנא.
ולא כמו שעושים רבים העניים, ובפרט אם היו עשירים ויורדו מנכסיהם, זילה באו מילדה לעשות מלאכה בזויה,
כדי להיות חוטבי עצים ושואבי מים וכדומה, ובוחרים להיות מיושבי קרנות.
עונב ענת בשווקים וברחובות,
ובני ביתם מוטלים ברעב, עוללים שאלו לחם פורסן להם.
פסוק באחד ד',
שגם צדקה בושים מלשאול ולקבל,
ואף אם יקבלו הנה קומץ בשביעת הארי, כי הוא יתרגל למיליונים.
ולא חכמו השכילו, כי בושה הוא הגנב הנמצא המחתרת, אבל להשתדל להרוויח
באשר ימצא לאיכא בושה.
אתה עובד בתטי רחובות, זה בושה? זה לא בושה, זה גם מקצוע.
יש כאלה גם בתטי רחובות, אין להם.
אז מה אתה מתבייש במה שהקדוש ברוך הוא נתן לך?
ולמצווה רבה תחשב להיות נהנה מיגיע הכפור יותר מירי שמים, אמרנו.
ולהביא טרף לביתו, שאמרו רבותינו בגמרא בכתובות עמוד א' על הפסוק בתהילים קו״ג.
עושה צדקה בכל עת, זעזן בניו ובנותיו.
ואם על כל פנים לא יוכל להסיר מסווה הבושה מעל פניו ילך למקום שאין מכירים אותו ויעמול,
וכל אשר בכוחו לעשות יעשה מלאכה להביא טרף לביתו,
ויסבל לחם ויהיה לו לך פרת אבון.
גלגל חוזר בעולם,
כמו שנין ומסכת אבות בית בית,
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.
שיגיעת שניהם משכחת עוון.
על ידי שאתה עמל בתורה,
על ידי שאתה מקיים את הדרך ארץ,
דרכו של אדם כדי לגמול חסד עם הזולת, עם בני ביתו,
על ידי זה אתה משתכח מן העוון, אתה לא מצוי אצל העבירות.
ואמרו רבותינו לצרכם וברכה במגמרא בברכות י' עמוד ב', הרוצה ליהנות ייהנה כאלישה,
דקדקו לומר כאלישה, דכתיב
מלכים ב',
ושם אישה גדולה
שהייתה גדולה בעושר,
וגם ותחזק בו, שמורה בעין יפה נותן.
וידוע מעשה דרבי פנחס בן יאיר, דמאי תבשס,
והר בחולין ז',
שלא היה רוצה ליהנות משום אדם באומרו יש חפץ
ואין לו,
ויש שיש לו ואינו חפץ,
ושניהם הנהנה מהם מעל,
שאם חפץ,
חפץ ואין לו, הרי הוא נכנס בגדר נהנה מסעודה שאינה מספקת לבעלה.
אדם אוכל איזה מאכל, ותעש טוב, תביא לי קצת, אני רעב. הלו,
אולי זה לא סעודה שאינה מספקת לבעלה, מה אתה עושה?
זה רעל בבטן שלך, מה אתה מבקש ממנו?
אם הוא מכבד אותך ולא מכבד אותך בלית ברירה,
הוא מכבד אותך כי ברור השם הוא טוב עין הוא יבורך, בסדר.
אבל אם הוא מכבד אותך כי הוא יודע שאתה אחד כזה שאם אתה לא תאכל מיות,
אתה תקלל אותו, אני אומר במרכאות, תברך אותו,
אז השם ישמור ויציל זה.
זו סעודה שאינה מספקת לבעליו, מה אתה נהנה מדבר כזה? ואם יש לו ואינו חפץ,
ויאהב משום כיסופה והוא מביא משום בושה, גם זה יש בו סרך גזל.
כידוע, כפי שכתב בספר חסידים, סימן שטז.
והנה כי כן האיש היראה את השם יראה ויפחד שלא להיכשל באחד מאלו, חס שלום, כי באמת אמרו בגמרא רבי רובין סמי ב',
אדם ניכר בכיסו.
הדבר הראשון, מה זה?
כוסו,
כמה הוא שותה,
כיסו,
כמה הוא משחרר, וכעסו,
כמה הוא מקפיד.
אם בשלושת הדברים הללו מתון ושקול ומדוד,
מסתבח שמו בורא עולם.
והוא המבחן היותר גדול לאדם שאם אינו מנצחו, יצרו בעניין הממון והנעת עצמו, והוא שונא בצע המקום שיש צד נדוד, יישאו.
זה לאות ומופת שהוא גיבור הכבש את יצרו.
ומי שהוא ירחת כאשר ייעוד למכש באה על כל האיסורים, אפילו על ספק ספקה.
וכן לעניין זה, לכל אדם יהיה חושדן שמא אין לו, עד שידע בבירור שיש לו.
ושמא אינו חפץ ומקפיד מאוד אפילו על שווה פרוטה.
אשתו מבקשת ממנו כסף, אין לי עכשיו, לכי עם פה, מה נבקשת ממני כל היום? הלו,
עזוב את זה שהתחייבת, זה שלך.
אומר הקדוש ברוך הוא, ליה כסף וליה זהב נאום השם.
אז מה אתה דואג?
תן לה, הכל בסדר.
יש ברוך הוא יזמן לך.
ולא למראה עיניו ישפוט.
לא, הוא לא נראה לי קבצן מקורי, זה נראה לי קבצן מזויף, הוא לא צריך.
מה אתה שופט על פי המראה עיניים שלך? מי אתה?
שמראה לו פנים שוחקות וטוב לב,
כי יש ויש רע עין אשר אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך. הוא אומר אותו, תיכנס, תאכל.
בלב הוא אומר שתשרף.
מה אתה עושה פה? בשביל מה באת לפה?
מתחיל לברך אותו, שם השם ישמור ויציל. מה אתה עושה?
ורבה ראתה אוכל לחם רע עין.
אם אכלת אצל אחד כזה שהוא צרע עין, אוי ואבוי. אמרנו, זה עושה קלקול, קבה רציני.
עד שאמרו בזוהר הקדוש, מוטב לו לאדם שיחנק עצמו,
ואל יאכל את לחם רע עין.
עדיף לא תאכל ממנו מאשר שתאכל ממנו ככה.
ולכן לא ייהנה מאחר, עד שיהיה הדבר ברור לו כשמש בלי שום ספק,
כי בלב שלם הוא נותן לו.
וההולך לקבץ בהרים זוהי דרך ישערה, שיגיד צערו לרבים ויאמר להם, רעי,
חנוני חנוני כמתנת ידכם וכברכת השם אשר נתן לכם, ויתרצה ממה שנותנים לו הפעם הראשונה בלי סירוב כלל.
אז יהיה נכון ליבו ובטוח שבלב שלם נותנים לו.
וכמו שאמרו בגמרא, בבא קמא,
ח' עמוד ב' כופין על הצדקה.
אדם מבקש צדקה, כופין, תנו לו צדקה.
זוהי למי שצריך, שאינו צריך ליטול, יכול לכפות דברים בשביל אחרים שייתנו לו.
כפי ברכת השם אשר נתן להם.
אבל אדם הצריך ליטול, אין נותנים לו משום כיסופה,
משום בושה,
שכופה אותם בדברים,
עברה וגזל ובידו.
תביאו לי כסף, אני צריך, אני אוסף. הלו, מי ביקש ממך פה להתרים?
אתה רוצה להתרים? שבשקט תעשה את מבוקשך וללך. מה שיחליטו ייתנו לך.
אבל לכפות אותם להביא או לקלל אותם או לבזות אותם או הכל, השם ישמור ויציל.
אך מה יעשו הצריכים ליטול ולהתפרנס משל אחרים שאינם יכולים להיזהר כל כך בזה, שאם יבואו לדקדק בכך אפשר יהיו מוטלים ברעב?
לכן מאוד ישתדל אדם לעסוק במלאכה שיתפרנס ממנה ואם הוא תלמיד חכם שאינו יכול לעסוק במלאכה ובפרט בזמן הזה שאי אפשר כל כך לעשות תורתו קבע ומלאכתו ארעי.
ואם אינו לפי כבודו של התלמיד חם בזמן הזה, על כל פנים יעשה עצמו מלמד תינוקות בשכר.
תלמד דרדקה או חזן בית הכנסת וכדומה אבל תזהרו הרב אליהו אומר.
העץ הרעיד מי תפס את החזנים אם הוא לא יודע להתבטא טוב בדקדוק באותיות במילים הוא איזה שליח של הסטרא אחר הזה.
במקום שיעלה את התפילה הוא מעלה אותה לתקרת גבס שבבית הכנסת הוא לא מעלה אותה למקומה.
במקום אשר נמצא באופן שהתפרנס מיגיע כפיו ולעולם כל הרוצה ליהנות ישתדל מאוד שלא להיכנס בספי גזל ושלא לגרום רינון וצד של חילול השם חזון.
אתה רואה אותו הוא לא עשה סתם הוא ביקש כסף הוא אמר ככה זה לא הוא לא לחינם עושה את החסד שהוא עושה אבל הבוטח בהשם חסד יש סובבנו ודורשי השם לא יחסרו כל טוב כי אמרו בגמרא בצד עמוד א'
וזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ
מהוצאות מצווה שאם מוסיף מוסיפין לו שמעתם?
קנית בית הכנסת מצווה?
כל המוסיף מוסיפים לו.
לא צריך לדאוג.
שאר המזונות של האדם ההוצאות קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה לא יעזור שתעבוד עוד שתי עבודות מטעם הביטוח הלאומי לא יעזור.
מה שאתה צריך לבזבז בזבז מה שלא יתבזבז לך.
יתבזבז לך פתאום תקבל דוח פתאום פה פתאום שם.
מה אבל אני הכל בסדר ככה הקדוש ברוך הוא גזר אבל על מצוות
אתה יכול לשפוך בשופי הקדוש ברוך הוא יחזיר לך.
והרבה שלוחים למקום והרבה אופנים ליתן לכל אחד מה שקצוב לו.
אין חוסר ואין יתר זה כלל גדול למי שרוצה שתהיה פרנסתו פרנסה טובה בנחת ובהיתר.
הדבר הזה לזיכרון בין עיניו יהיה.
ובזה יחיה חיי נחת וימצא חן בשכלתו בין אלוקים ואדם.
ובמידה הזאת תמצא שישם חיים לכל בה.
ואשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בפסוק בישעיה נ״ו עמוד ב׳ אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. רבי חנניה בן הקשה אומר הרצאה הקדוש ברוך הוא לזעקות ישראל.
ולפיכך בא להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויעדיר.

