ירושלים - מי זוכה לשני שולחנות?

ירושלים 4-4-11

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח

"אשה כי תזריע" על זה נאמר, אחור וקדם צרתני. אמר רבי יוחנן, אם זכה אדם נוחל שני עולמות, הזה והבא. ואם לאו - בא ליתן דין וחשבון שנאמר "ותשת עלי כפך" ומקשה בעץ יוסף, הא רבי יוחנן אמר בברכות ה', לא כל אדם זוכה לשני שולחנות. ולעניות דעתנו, הרי רגילים לשמוע את השאלה תמיד, מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו" ומתלוננים על ההנהגה העליונה כאילו יש כאן חלילה סילוף הדין. אז ז"א בעצם זה ששואלים מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, משמע מכאן שיש איזה סילוף, לא כך היה צריך להיות. אבל באמת אין כאן שום בעיה, והטעות היא גמורה לחשוב שהצדיק רע לו בעולם הזה, ואילו לרשע טוב לו. מי שחושב כן אינו אלא טועה, וזאת בגלל שבדרך כלל רגילים למדוד את הדברים, את הטוב והרע במידה גשמית. כמה כסף יש לפלוני, כמה רכוש יש לו, כמה הוא מסודר בחיים, כמה הוא פחות טרוד.

אם מודדים לפי זה אז ניכר שהצדיק יש לו לכאורה פחות ממה שיש לרשע. ואם חסר לו, אז  חושבים שזה רע מוחלט, אבל זאת טעות גדולה מאד לחשוב כך, שכביכול צדיק ורע לו רשע וטוב לו. דבר ראשון אם נשאל את הצדיק, רע לך? אם הוא יגיד שרע לו הוא לא צדיק. אז ודאי שהצדיק לא אומר שרע לו, רק חושבים עליו שרע לו, עושים לו טובה, חושבים בשבילו. ואם נשאל את הרשע שטוב לו, אז יתברר שגם לרשע לא טוב. אנחנו חושבים שטוב לו שהוא מסודר והכל, אבל אם נשמע את הצרות מסביב למה שיש לו, אז נראה שלא כל כך טוב לו. אבל זה השואלים מהצד כי תמיד הדשא של השני ירוק יותר. אבל מכל מקום זו טעות גדולה, ובודאי לאור מה שכתוב ביומא ל"ח, שבשביל צדיק אחד  נברא העולם, כמו שנאמר "וירא אלהים כי טוב" ואין טוב אלא צדיק, הרי כי הצדיק הוא סמל הטוב והנעלה שבאדם. צדיק זה לא רק מהות, זה גם סמל, וזה הדבר המעולה שיכול להיות במין האדם. כי באישיותו של הצדיק מתגלם ומתגשם כל הטוב, ומתוך כך הוא מרגיש בכל מאורעות חייו אך טוב. לא יתכן שצדיק ירגיש במה שעובר עליו רע, הרי כולנו צריכים לשנן כל מה דעביד רחמנא עביד לטב, אז אם אנחנו משננים את זה וחלק מאיתנו אף חיים את זה, כל שכן הצדיק. ואם אנחנו צריכים להגיד אפילו על רעה ממש גם זו לטובה, ואם אנחנו מבינים שלעתיד לבוא כולם יגידו הטוב והמטיב על ברוך דיין האמת, אז מי שמתכוון להתארגן לקראת העליה שלו לעולם האמת, צריך להתחיל לחיות את הדברים ולא רק לדקלם אותם, צריך פשוט לחיות אותם. ומי שחי אותם הוא צדיק, ומי שהוא צדיק הוא מרגיש אך טוב לישראל, אין משהו לא טוב. איך יכול להיות לא טוב? "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כי הכל נמצא תחת ידיך" מאז שה' אמר "ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע", אז זה נמצא לפנינו, השולחן מצוי לפנינו, ואם יש בו פירות מתוקים, חמוצים, מרים או חריפים, לאן שנשלח ידינו הטעם יהיה בגללנו, אז אם אתה נוגע בדברים לא טובים, כשאדם עושה טוב יבואנו הטוב, כשאדם עושה רע יבואנו הרע, מה התלונות? על מי התלונות? מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. טוב זה רק אחד, כי הטוב הוא מוחלט, הוא טוב אלקי, ורעות - הן באות בכמה פעמים. אבל מכל מקום צדיק תמיד חש "אך טוב לישראל". כיון שהחיים שלו אינם חיים של הבל, אלא חיים של תוכן. חיים שלו הם נעלים ונאצלים, חיים רוחניים עילאיים, כל רגע מחייו הוא עולם מלא בשבילו.

זה שניתנת לאדם כל רגע ורגע הזדמנות לאסוף כל כך הרבה לחיי העולם הבא, איך אפשר לא להיות שמח? הרי בכל רגע אתה יכול לאסוף נצח. בכל רגע ממש אפשר לאסוף נצח. הרי העולם הזה שבעים שנה כלה ונפסד, העולם הנצחי הוא נצח, כמה זה נצח? אם נגיד את המספר הכי גדול שאנחנו יכולים להגיד, נגיד שזה ביליונים, אז ביליונים של שנים זה אפילו לא שניה בנצח. אז מה זה שבעים שנה? בהאי עלמא ליכא אגרא, למה ליכא אגרא? כי אי אפשר לשלם בעולם הזה שכר רוחני. כי מה זה שבעים שנה? שבעים שנה זה כלום, ואיזה שכר תוכל לתת לאדם? ואם תתן לו גם שכר, נגיד נתת לו יבשת שלמה, כל היבשת שלו בטאבו. נו, ובעוד שבעים שנה הוא יקח את זה? אין כיסים בתכריכים, אי אפשר לקחת כלום. אז מה הועיל לו כל מה שהיה לו שבעים שנה והוא השאיר את זה לאחרים? אבל אפילו אם יש לו שכר מועט והוא לנצח, זה לנצח.

מה זה שבעים שנה לעומת נצח? תארו לכם שהיה נכנס לפה מישהו ואומר רבותי יש לי הצעה להציע לכם, כמו אותו רוכל שאמר מאן בעי חיי מאן בעי חיי, שנלמד עליו תיכף, אבל נכנס אחד ואומר לכם רבותי, מי שיכול עכשיו לעשות אפצ'י מקבל ממני עכשיו מיליון דולר. נו, מי עושה אפצ'י? תארו לכם שבן אדם היה מנסה ולא יוצא לו, כמה היה מתאכזב, באפצ'י אחד היה יכול לקבל מיליון דולר, ומי שהיה לו קופסת טבק מה היה עושה? דוחף חצי לתוך האף והיה משחרר אפצ'י אחד אחרי השני וסופר מיליונים דולרים, משתלם או לא משתלם? ודאי שמשתלם. אז אם באפצ'י משתלם להביא מיליון דולר, אז תדעו לכם ששבעים שנה עם כל השכר שאתה יכול להשיג בעולם הזה, זה אפילו לא האה של האפצ'י, למה? כי שבעים שנה עפים ומסתלקים במהירות יותר מהר מההההה שאתה עושה אפצ'י, יותר מהאה הראשון כבר הסתלקו השבעים שנה, ויש לך אחר כך חיי נצח, ונותנים לך כל רגע ורגע לאסוף שכר נצחי. ואי אפשר שבן אדם לא יוכל לעשות מצוה בכל רגע, כי יש מצוות של חובת הלבבות, כגון אהבת ה', יראת ה', אדם יכול בכל רגע לחשוב באהבת ה', אין לך מה לעשות, אתה תקוע באיזשהו מקום, אין לך ספר ואתה לא זוכר שום משנה או גמרא בראש, אתה עכשיו עומד, אתה יכול להתבונן באהבת ה'? ודאי. ביראת ה'? ודאי. כל רגע המונה סופר וסופר זכויות מצוות עשה אין סופיות. אם אדם יודע לסגל לעצמו אורח חיים כזה בהתבוננות כזאת שכל רגע זה אוצר בלום, הרי על חיי נפש של אדם, פיקוח נפש אפילו של שעות או דקות, חיי שעה אפילו, מפקחין עליו את הגל ביום שבת, אפילו בן אדם בן 98 שנפל עליו הגל, אז בשבת מסלקים את הגל מעליו. אבל הוא לא יחיה הרי, תשעים ושמונה ומקבל גל אבנים על הראש, יש סיכוי שיחיה? הוא אפילו אפצ'י לא יכול להגיד, אז מה צריך עכשיו לחלל עליו שבת? כן, אבל יכול להיות שיש איזה שבריר של רגע שהוא יכול עדיין לחשוב, לחשוב שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים או תשובה, בזה הוא קונה חיי עולם הבא. ז"א כל רגע ורגע אצל הצדיק הוא חשוב ויקר מאד, וזה עולם מלא בשבילו. הוא מרגיש שטוב לו בעולם הזה לעשות את רצון קונו. מתענג, מתעדן בעבודת ה', כמו שאמרו חז"ל, יפה שעה אחת בתורה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואף על פי שאין לו כלום, ממש כלום מהבלי העולם הזה, הרי הוא מרגיש אך טוב.

הרבנית אשת החפץ חיים זצ"ל, היתה לה איזה טרוניה שהשמיעה בפניו ואמרה לו, למה לילדים שלנו אין בגדים חדשים לחג, ולבנים של השכנים יש בגדים חדשים לחג. למה הבנים שלנו צריכים תמיד להיות עם בגדי חול בחג? ענה לה החפץ חיים זצ"ל, תראי, אנחנו זכינו שאנחנו והבנים שלנו בני תורה, שעוסקים בתורה, ומקבלים את השכר הכי גדול שיכול אדם לקבל הן בחייו והן לאחר מותו, השכנים מסכנים אין להם את הזכות הזאת לשבת ולעסוק בתורה, אז מן השמים נותנים להם לפחות בגדים חדשים שיהיה להם לחג. אז אלה שמסכנים נותנים להם חומריות, ואלה שיש להם רוחניות לא צריכים את הגשמיות, יש - יש, אין - לא חסר.

נזכור את מידת התענוג והשמחה שיש לצדיק בקדושת שבת, הסיפוק הרוחני והשמחה הפנימית שזו מביאה לו, וכן בכל מצוה ומצוה שכל תענוגי עולם הזה בטלים לעומתם, לרשע חסרות כל הרגשות הללו על מושג הטוב, הוא רואה רק את הצד הגשמי, הוא רואה רק את האמצעים החומריים, את הכסף ורכוש. וכמה רחוקים הם אותם האנשים מההרגשה הנפשית והסיפוק הרוחני, כי כל התענוגים של העולם החומרי העובר, אין בכוחם להביא את האדם לאותו מצב רוח של שמחה אמיתית ושמחה רוחנית. ואנחנו רואים בעלי תשובה, שעה שהם חוזרים בתשובה והם מכירים את השבת שהם חששו ממנה מאד, או שהם זוכים לחוג את החגים כבר בחברה שומרת תורה ומצוות, או כשהם זוכים כבר לקבל עליהם עול מצוות, איזה שמחה יש להם, זה ניכר על פניהם, זה ניכר בכל הוייתם. אפילו יותר מאלה שכבר מורגלים ועושים מצות אנשים מלומדה. הסיפוק שלהם שיש מכל רגע, ההשתדלות שלהם, ההתמדה שלהם בלימוד התורה, רואים מה עובר עליהם ומה היה חסר להם. הם כמו אנשים שצמאו במשך זמן רב ופתאום נתנו להם משקה צונן שמרווה את נשמתם.

כל חיי עולם הזה אין בכוחם לתת סיפוק רוחני לאדם, כי הנפש מקורה בנצח ומהעולם הנצחי חוצבה, והיא ניזונה רק במזון נצחי שמקורו בנצחיות ולא דבר רווה ונפסד. דבש מצאת אכול דייך פן תשבע והקאותו. כל הנאה גשמית אם אדם ירבה בה, לא יוכל, הגוף לא יחזיק. הוא יצטרך לפלוט את זה. אבל הנאה רוחנית, גם הנפש לא תמלא, כמה שתתן לאדם מתענוגי הרוח זה לא יפסק ולא יפסד.

ואם יאמר לך הרשע, כי טוב לו בעולם הזה, אל תאמין לו כי שקר בפיו. ובפרט, ששמענו אלפים ורבבות של כאלה שעברו מן הצד ההוא לצד הזה, וכשהם מספרים באמת מה היו שווים חייהם, למרות שזה היה נראה רעשני, צעקני ונוצץ, מתברר שהחיים שלהם היו חיים של דכאון בעקרם, כיון שלא הגיעו לסיפוק. ולא היינו צריכים אותם שיאמרו לנו את הדברים, משום שחז"ל כבר אמרו לנו שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. אדם גשמי חצי תאוותו בידו אין, אפילו שהוא יהיה הכי עשיר בעולם, תשאל אותו אם עוד הוא רוצה - ודאי שכן. הראיה שאפילו שהם זקנים הם לא יוצאים לפנסיה, הם ממשיכים לצבור הון עוד ועוד ועוד, בשעה שהם יודעים שהם לא לוקחים כלום, וכל הטרחה וההשתדלות והדאגה זה למי שיקבל את זה מיד אחרי שהם יסתלקו, והם לא יכולים להפסיק, הם עבדים ממש. משועבדים לחומר. מה עוד שהם תמיד נמצאים תחת שלטון המידות והיצר הרע, והרשעים כים נגרש, השקט לא יוכל, כל ימיהם כעס ומכאובים, המידות הרעות ממררות את חייהם, אבל הצדיק - הוא מכניע את שלטון הרע שבאדם, עוקר את המידות הרעות שלו ואין מאושר כמוהו בעולם, וחייו הם חיים מאושרים. כי עם עקירת הרע והיעדרו, בא במקומו ה טוב, וזה דבר ברור לכל מי שנתנסה בכך.

הסבא מקלם זצוק"ל אומר, בני אדם טועים כשחושבים שאם רע ומר להם בעולם הזה אז לפחות יהיה להם עולם הבא. יש אנשים שמנחמים את עצמם ואומרים, תראה, אני יודע שהחיים פה לא קלים ולא זה, אבל לפחות אחרי 120 שנה יהיה טוב, יהיה טוב. על מה אתה סומך? על זה שהיה רע לך פה אז אתה סומך שיהיה לך טוב? זה בכלל לא ראיה שיהיה לך טוב. זה שהיה לך רע פה רצו להראות לך, שגם פה שאתה חושב שהכל בהישג יד אתה לא מצליח להשיג. אז מה שלא נמצא בהישג יד, רק אם תעבוד ותעמול אפשר שתשיג, מהיכן תשיג אם לא תעמול? רק אם יגעת אז מצאת ותאמין, ואם לא - אל תאמין. והוא נותן דוגמא, איך נדע אם אנחנו בני העולם הבא? מי מאיתנו פה יכול להרגיש שהוא בן העולם הבא? יש מישהו מפה שהוא יכול להבטיח לעצמו עם סימן ברור שהוא בן העולם הבא? יש מישהו שיודע שהוא בן העולם הבא ויש לו סימן ברור ומובהק שיעיד על זה שהוא בן העולם הבא? כל ישראל נכון יש להם חלק לעולם הבא, זה האופציה, אבל צריך לזכות בה. יש מישהו שיש לו איזה סימן, אתם לא בטוחים שאתם בני העולם הבא, אז למה אתם יגעים? מבצע אנציקלופדיות? לא, לא, לא דיברתי על איך משיגים עולם הבא, מי מאיתנו יכול להגיד אני בן העולם הבא ואתה יודע למה, לא בגלל מצוות ומעשים טובים שעשיתי ואני יודע מה עשיתי, תן לנו סימן ברור, סימן ברור שהבן אדם הוא בן העולם הבא. עכשיו אני רוצה סימן ברור שהאדם בן העולם הבא. מה הסימן?

ש.

עוד פעם, כל ישראל יש להם חלק אבל צריך לזכות בחלק, יש 12 ילדים שכל אחד יש לו חלק בצוואה, אבל הוא צריך להוכיח שהוא בן. אם הוא יוכיח שהוא בן הוא יקבל את חלקו, אבל אם בן אדם מגיע לעולם האמת והוא לא יכול להוכיח שהוא בן של הקב"ה, הוא לא היה בן, צריך להוכיח שאתה זכאי לקבל את מה שמגיע לך, אבל לא, עזבו את זה אני מדבר בן העולם הבא. האם אדם יכול לדעת?

אז תשמעו מה הסבא מקלם זצ"ל אומר דבר נפלא, אדם שהולך עכשיו לחתונה, איזה חתונה? הכי חשובה בחייו, יש לו בן בכור צדיק גאון עילוי, והוא הולך לחתן אותו עם בת של אחד מצדיקי הדור שהיא בעצמה לשם ולתהילה, והחתונה הזאת הרי מאז שהוא גידל את הילד הוא ייעד אותו לגדולות והנה הוא הולך עכשיו לזכות ולראות את הרגע הגדול הזה של בניית הבית הקדוש. הוא יוצא לדרך, והוא צריך לעלות על רכבת וזה יקח ארבע שעות עד שהוא יגיע לתעודתו, בעלותו לרכבת לאור הכרטיס שהוא רכש, הוא ישב במקום המסומן, ולצערו הכסא היה קצת רעוע, אז בנסיעה היה לו טלטולים לא נוחים כל הזמן, והוא לא יכול היה לעבור מהכסא הזה לכסא אחר כי הכל היה מלא, בהמשך הנסיעה הוא ביקש לאכול מה שהיה מיועד לו בכרטיס, וכשהביאו לו לצערו זה היה יבש, לא טעים בכלל, והמשקה הקר שהוא ביקש היה פושר, אז ממש זה לא היה כל כך חויה לעבור את הנסיעה בצורה כזאת וגם לשתות ולאכול את זה, מרוב טלטלות הוא היה צריך לקום לאיזשהו  מקום וכשהוא הגיע לשם זה היה תפוס, והוא היה צריך לחכות שמה עוד עשר דקות וזה בכלל לא נעים, ואחרי כל זה הוא חזר למקום אז התברר שתפסו לו אותו וישב שמה בן אדם שלא נראה כל כך טוב ולא כדאי להתעסק איתו, אז נותרו לו עוד שעתיים לעמוד ככה כל הרכבת, ואתם יודעים מה היה מדהים? הבן אדם הזה לא ניכר עליו שום דבר ממה שתיארתי. אתם שסיפרתי את זה כבר הרגשתם את החויה שהוא עובר והבנתם המצב שלו לא כל כך טוב. אבל הוא, מחייך ושמח, למה? אז מה, ארבע שעות אם הוא יהיה ככה, אבל לאן הוא מגיע עוד מעט? לשמחה הגדולה, האם בגלל שעכשיו הוא מתנדנד ככה אז הוא ירגיש עצוב ויפסיד את כל השמחה שהוא ייחל לה כל ימי חייו? ואם יש פה סנדוויץ' יבש קצת ומשהו פושר, אז מה, סעודת מלכים מחכה לו שם.

כל זה כאין וכאפס, הוא צוחק מזה, זה אפילו לא נסיון בשבילו, וגם מה שהוא צריך לעמוד בדרך, את יתרת הדרך, אז מה זה יעיב עליו? ודאי שלא. למה לא? למה לא? כי הוא הולך לשמחה הכי גדולה שהוא ציפה לה מאז שנולד הילד. נכון או לא נכון? צריך אדם להצטער ולהרגיש לא טוב אם הוא הולך לדבר כזה?

אתן לכם דוגמא שאולי אתם תבינו יותר. אם בן אדם יודע שהוא הרויח בלוטו עשרים מיליון והתברר לו אחרי שלשה חדשים, כמו שקרה עכשיו, אשה אחת שלשה חדשים לא הסתכלה על הכרטיס, אחרי שלשה חדשים פתחה את התיק בדקה הרויחה עשרים מיליון, נו, ועכשיו יש לה בדרך תלאות, המונית מתבלבלת לוקחת אותה לכיוון אחר, כל מיני בעיות כאלה ואחרות, מצלצלים אליה אומרים לה תשמעי, את לא יודעת מה קרה, נשרף פה נשרף שם לקחו לך זה פה שם, זה יטריד אותה? היא הולכת לקבל עשרים מיליון, לקחו גנבו היא תקנה חמש פעמים כל דבר, נשרף - היא תבנה שני בתים, מה הבעיה? יש כסף, הולכים לקחת כסף גדול. מי יכול להטריד אותה עכשיו? הפסדת במשפט, קח תרומה, אז מה הפסדתי, כמה הפסדתי, מאה אלף? קח מאתיים. למה - כי היא בטוחה, יש לה עשרים מיליון.

אומר הסבא מקלם, אם בן אדם יודע שהוא בן העולם הבא, אז כל העולםה זה הוא מחייך. כל העולם הזה הוא שמח ומחייך, לא משנה מה עובר עליו. מה שעובר לא משנה כי אתה עוד מעט מגיע לעולם הבא שאתה מכין אותו כל יום. כמו שהכנת את הבן הזה וייעדת אותו לגדולות, אתה ייעדת את עצמך לגדולות. ואם אתה עושה מה שצריך, איך אתה לא שמח, אז יש קשיים בדרך, אז מה יש? אז מה יש, מה חשבת, שבעולם הזה זה מישור? אין דבר כזה. אף אחד לא עבר פה במישור, אין דבר כזה, חייבים לעבור תלאות וייסורים ונסיונות, אבל בדרך לאן? לעולם הבא. לחיי נצח. איך אתה לא שמח? אם אתה לא שמח סימן שהעולם הזה מעיק עליך, העולם הזה חשוב בעיניך, ההפסד של פה מצער אותך, ואתה לא מתבונן על הרווח של שם. אם היית מתבונן על הרווח של שם, כמה הוא גדול, מי מתעסק בקטנות? הרי כל מה שאנחנו עוברים כאן זה קטנות.

זה כמו בן אדם שבחלום הוא נבעת, הוא חולם חלומות רעים, אבל כשהוא מתעורר מה הוא אומר? ב"ה זה היה רק חלום, ב"ה זה היה רק חלום. אחרי שאנחנו נתעורר מהעולם הזה, אלה שידעו שזה רק חלום יגידו ב"ה זה היה רק חלום, כל מה שעברנו פה צרות וזה ופה, זה הכל חלום, כחלום יעוף, זה הכל קשקוש בגרוש, זה נסיונות זה דמיונות, לא מתים מזה, ואם מתים - כשאתה מוכן אז מה קרה? ותשחק גם ליום אחרון, מה הבעיה? מה חשבנו שלא נמות, מישהו הבטיח לנו עד מתי? אבל אם אתה מוכן ובכל עת בגדיך לבנים, מה אתה מוטרד? מה אתה מוטרד?

אחד מאד מתאווה לנסוע לחו"ל, מאד, מאד, ופתאום מודיעים לו שהקדימו לו את הנסיעה בחודש, הוא יצטער? הוא לא יצטער. אחד מרוויח 15 אלף דולר כל חודש, והקדימו לו את המשכורת לעשרים לחודש, הוא יצטער? הוא לא יצטער. אז אם לוקחים בן אדם יותר מוקדם לחיי העולם הבא מה הוא הפסיד? לנגוב חומוס? מה הוא הפסיד? הא היה לו תכנית לקנות עוד חליפה? מה הוא הפסיד? אלא אם בן אדם מוכן לחיי העולם הבא וזה משאת חייו ועל זה הוא עובד כל הזמן, הוא צוחק כל הדרך, כל הנסיונות הם רק קשקוש בגרוש.

בזה אפשר להסביר את המדרש שאמרנו בהתחלה. מה אמרנו? לזכות לשני שולחנות ז"א שיהיה לאדם דברים גשמיים כסף וזהב אכילה ושתיה, על זה שייך לשון שולחן, לא כל אדם זוכה. רבי יוחנן אומר, לא כל אדם זוכה לשני שולחנות. אבל רבי יוחנן גם אומר שאדם יכול לנחול שני עולמות, זה סתירה? כבר לא. שאדם יזכה לשתי שולחנות, לא כל אדם זוכה, אבל להיות נוחל עולמות כל אחד יכול לזכות. וכל צדיק וצדיק בפרט שהוא גמור, נוחל שתי עולמות, כי גם בעולם הזה הוא מחייך לכל נסיון ולכל קושי, ויודע שאבא שבשמים מעמיד אותו בנסיון רק בשביל לעלות אותו דרגה. מה זה נסיון? נס להתנוסס, לעלות עוד מעלה למעלה.

כשהיינו קטנים אז אבא או אמא לקחו אותנו ביד ולימדו אותנו את הצעדים הראשונים, אז בהתחלה החזיקו אותנו עם היד והובילו אותנו, אחרי מספר פעמים שראו שהרגליים שלנו כבר מספיק חזקות ויש אפשרות שנתהלך לבד, הניחו אותנו ואמרו בא בא, בא בא, בא בא, וככה דשדשנו וגם נפלנו מידי פעם, נו מה קרה אם נפלנו? בזכות זה אנחנו הולכים היום. כל הנפילות האלה נתנו לנו את הבטחון שאנחנו יכולים ללכת. אם לא ינסו אותנו לא ירימו אותנו. אז הקב"ה נותן לנו נסיונות ואם אנחנו עומדים בהם אז אנחנו מתחשלים ומגיעים לדרגות יותר גבוהות, ואז נותנים לנו  נסיונות יותר גדולים וממילא סומכים עלינו, התבגרנו. כשילד מתבגר נותנים לו עוד דברים, עוד אחריות, למה? כיון שהוא בעל דרגה. מי זוכה להגיע להיות מנכ"ל? מי שעמד בכל התפקידים שלמטה. מנכ"ל זה לא טוב? זה הרבה אחריות, זה הרבה התחייבויות, זה הרבה נסיונות, זה כבר לפעול ולהפעיל הרבה אנשים אחרים, זה להיות כל הזמן על דופק, כן, אבל מקבלים גם משכורת בהתאם. מנכ"ל מקבל משכורת בהתאם לתפקיד. אז ככל שאתה עולה, אחרי הנסיונות שעמדת אתה עולה דרגה.

איך נהיים צדיקים? אחרי שבמשך השנים הקב"ה בחן אותנו בהרבה נסיונות ועמדנו בהם ולכן אנחנו זוכים.

טוב, עכשיו אנחנו נגיע לאוכל. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר, מאן בעי למיזבן סם חיי - מי רוצה לקנות סם חיים? רבי ינאי היה יושב ולומד, שמע אותו שהוא מכריז, מי רוצה סם חיים. אמר לו תעלה לכאן, אני רוצה לקנות, תעלה. אמר לו לא, אתה לא צריך לא אתה ולא הדומים לך, אתה לא צריך את זה, אתה לא צריך. בכל אופן הטריח אותו רבי ינאי ואמר לו תעלה, אני רוצה שתעלה אלי. עלה אליו, אמר לו מה אתה מוכר? הוציא את הספר תהילים והראה לו את הפסוק "מי האיש החפץ חיים, נצור לשונך מרע" אז מי האיש החפץ חיים? אתה רוצה לקנות חיים? נצור לשונך מרע. אמר רבי ינאי, כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט. הלשון הזה היכן הוא פשוט, זה לא לשון שאנחנו רגילים - היכן הוא פשוט, לא הייתי  מבין את הפשט, לא הבנתי את הפשט, לא הבנתי את העומק, תגיד משהו, אבל היכן הוא פשוט? מה זה היכן הוא פשוט? עד שבא רוכל זה והודיעו, מי האיש החפץ חיים. עד כאן המעשה.

עכשיו נעבור לעניינינו, אנחנו בפרשת מצורע וכולם למדו מה זה דין מצורע, ועל מה זה בא, מוציא שם רע וכו' וכו', ולא נתמקד בזה אבל בוא נראה מה התרופות לזה, מה התרופות. בטרם התפתחות הרפואה היו רגילים לרפואת תמיד במקום הרפואה, נגיד אדם התלונן על כאבים ביד - קשרו לו את היד, כאבים ברגל - קשרו לו את הרגל, היה לו איזה מוגלה או מורסה, פיצצו לו אותה במקום, כך היו מתייחסים לכאבי ידיים, רגליים, ראש וכו' וכו', אבל כשנתפתחה החכמה הזאת, מצאו שלא במקום הכאב צריך לרפאות, אלא צריך לחפש את הסיבה, מה המקור לכאב. פעמים הרגל תופחת, נגיד אדם יש לו בצקת ברגליים, אז מה יועיל שתקשור את הרגליים למטה אם הבעיה היא בלב? או אם זה סתימה בצינורות הדם, מה זה מועיל? אם זה בא מזה שהיה לך שושנה, או מדבר אחר, אז מה זה מועיל, צריך למצוא את הסיבה, אז הרפואה התפתחה שהתחילה להבין שצריך למצוא את הסיבה. והיום אתה רואה לפעמים שבן אדם אומר שכואב לו במקום מסוים ומטפלים לו במקום אחר. הכפרי שהיה פעם, היה חובש ומושח את הרגל הכואבת בכל מיני משיחות שהיטיבו לאותה שעה, אבל אח"כ כשבאו הרופאים המומחים, והכפרי הזה כשהוא רואה את זה האחרון - את הרופא הדוקטור הזה, והוא רואה שהוא לא שם לב בכלל למקום הכאב, אלא נותן לרפואות לחזק את הלב, הוא מתרעם ואומר שהרופא הזה לא מבין באמצעי הרפואה, אבל הוא לא מבין שהרפואה התפתחה ומטפלים לו כרגע בסיבה כדי שזה לא יחזור לו עוד פעם, אבל הוא רגיל רק לשיטה הראשונה שהיתה - שקושרים את הראש עם מגבת, יש כאב ראש מה עושים? לוקחים מגבת קושרים את הראש. הוא לא מבין, הרפואה התפתחה.

פעם היו צריכים לעשות כל מיני תרופות מעלים, מצמחים, כמו שהרמב"ם מביא, איך מייצרים תרופות כאלה ואחרות, היום אתה בא לרופא והוא נותן לך זריקה, טוז, ונגמר, אתה הולך זהו. כואב -  טוז לא כואב. מה זה? מה זה קוסמים?

אבל באמת גם הרפואה הכי מודרנית והכי מתקדמת ואפילו שיש היום סי טי ואם אר איי והכל, כל זה עדיין לא הרפואה. כי עדיין לא מצאו את הסיבה למחלה, כל המחלות שמכירים היום לא יודעים את הסיבות האמיתיות למחלות. לא יודעים. כיון שהסיבות למחלות תלויות בנפש. כל סיבות המחלות תלויות בנפש. מי שיודע את דרכי הרפואה האמיתית, צריך לדעת איזה מידה צריך לתקן באדם, או איזה רגש שיש לו, או איזו  מחשבה, ואם ירפא לו את הסיבה הזו - ישוב החולה לאיתנו. ז"א אדם שהוא בעל גאוה, כל חייו מרורים. לא כיבדו אותו כראוי, לא התייחסו אליו, הוא מתפוצץ מכעס, ואם זה תדיר - חבל על הזמן. ואז ממילא הדופק לב שלו מהיר, ויכול לקבל סכרת ולחץ דם, והרבה צרות, ושבץ לב, מה לא? מי גרם? לא קיבל כבוד שהוא חושב שמספיק לו. זה השורש. אדם שהמידות לא יכולות להשפיע עליו, זה יחיה באריכות ימים בבריאות שלמה ואיתנה כל ימי חייו. כמו החסיד שמספר עליו הרמב"ם, שפעם ישב בירכתי הספינה על המשנה רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקוות אנוש רימה, אז הוא מביא על זה הרמב"ם מעשה, שהיה אחד חסיד שישב בירכתי הספינה, בספינה היו גויים והוא היה בירכתי הספינה, מהסיפון העליון עמד שמה גוי ועשה דבר שלא צריך לעשות ופגע בו ישירות ועליו והוא תמה והשתומם על שפלותו של הגוי, ולא אמר מילה. וברגע שההוא סיים את מעשיו, שמח ורקד שהגיע למדרגה של השתוות המידות שזה לא פגע בו מאומה. אתם יודעים מה זה? אם בן אדם רק ישפוך על מישהו בטעות טיפת מים, כל שכן שקית מים מה הוא יעשה, איך הוא ישתולל ואיך הוא יגיב, ומה הוא יוציא מפיו, וזה במשך דקות שלמות והוא כאילו יושב עם מיזוג אויר, ונח על ירכתי הסיפון, שמים תכולים, וטל נוטף עליו, והוא לא מרגיש כלום. אפשר להגיע למדרגה כזאת? הרמב"ם מספר שהיה חסיד כזה. ורבי לויטס אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, ז"א אם תגיע למדרגה כזאת - אתה תהיה המאושר שבאדם. אף אחד לא יוכל להזיק אותך, לא יוכל לפגוע בך, לא יגרום לך שום נזק. אז מי שמתקן את המידות שלו ממילא הוא מרפא את עצמו. יסתכל מה השורש, שורש של קנאה, שורש של גאוה, מה השורש? תבדוק, תקן אותו, תעבוד עליו, תקרא ספרי מוסר עד שתצליח לתקן את המידה, תראה כמה חולאים יסתלקו מעליך לגמרי. איך עושים תשובה לבני אדם? הרי בעלי תשובה לפני שהיו בעלי תשובה מה הם היו? הם היו חילונים רגילים עם כל המידות המוצדקות, שמגיע לו, צריך להרואת לו, צריך לחנך אותו, עם כל המידות הטבעיות שאדם נולד. ופתאום הם חוזרים בתשובה והם מבינים שזה לא הולך ככה, שהתורה מחנכת אחרת, וצריך להיות מאופק, וצריך להיות סבלני, וצריך לא לתבוע שום דבר, ולא מגיע לך כלום, וכן הלאה, ולאט לאט רואים שהם משתנים לחלוטין וזה ניכר על פניהם, זה ניכר על פניהם ממש. ומי שחי קצת במחיצתם, ורואה את התהפוכות ממה שהם הגיעו לאן שהגיעו, מבין עד כמה התורה משנה את האדם, כי המאור שבה מחזירו למוטב. אז ז"א שורש כל המחלות והצרות - זה הגאוה שלנו. בעיקר זו המידה שמקלקלת אותנו לחלוטין. המצורע זה בגלל שהוא מוציא שם רע, למה הוא מוציא שם רע? כי הוא רואה רק חסרון באנשים והוא רואה רק את המעלות של עצמו. המוציא שם רע הוא מתלמידיו של בלעם, למה - יש לו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, הכל מתחיל מהגאוה שלו שהוא מסתכל על אנשים מלמעלה ולכן הוא יכול להגיד עליהם כל מה שהוא חפץ. ולא בצורה מוצדקת, הוא יכול למצוא חסרון בבן אדם הכי מושלם. זה נכון שהוא כזה וכזה, אבל אתה יודע, הוא לא בדיוק כמו שחושבים, ויש לו מה לספר. ומתלמידי אברהם זה דיוק הפוך, עין טובה, הוא רק רואה טוב על אנשים, אנשים טובים אנשים זה, וגם בתוך הרע הוא רואה טוב, וכן הלאה. לכן יש לו רוח נמוכה, הוא לא בעל גאוה, יש לו נפש שפלה - הוא מסתפק בהרבה דברים, זה המוציא שם רע, גבהות הלב. מה אומרת התורה? להוציא אותו מחוץ למחנה - בדד ישב, אסור לו להיות  אפילו עם טמאים אחרים, כי אם יהיו טמאים אחרים למרות שהוא הטמא הכי גרוע הוא עוד ילמד חסרון עליהם ולא יתקן את עצמו. לא יהיה לו מצב שהוא יראה אחרים שלא ימצא בהם חסרון, ממילא הוא לא יגיע לתיקונו. ואם עד היום הוא היה רואה רק חסרון באנשים, אומרת לו התורה אתה בשונה מכל הטמאים, אתה צריך לצעוק כל הזמן שאתה טמא. עד היום אמרת שההוא טמא וההוא טמא, התורה אומרת לא, אתה התיקון שלך שתקרא על עצמך טמא, טמא, תזהיר את כולם שאתה טמא, שלא יתקרבו אליך. אתה גם צריך יחיד ללכת עם בגדים פרומים, לא כמו כולם, למה? כי אתה לא שלם, אתה חסר, ואתה צריך להיות קרוע ושסוע ובלוע. וכל זה בגלל מה? גבהות הלב. והוא צריך לעבור את כל זה ולהיות מצורע, ואחרי שגומרים את כל הסיפור ונגיד ונגיד שהוא כבר בסדר, עכשיו מתחיל מסלול חדש, עושים לו קרחת וכל השערות שבגוף מסירים לו את הריסים ואת הגבות, משהו מפחיד. משהו מפחיד. הראש שלו כמו אבטיח. וככה הוא צריך לצאת החוצה, זה כבר אחרי שהוא נתרפא. עוד מסע בזיונות. וצריך להביא שתי ציפורים חיות, וצריך להביא עץ ארז ותולעת וכו' וכו', וצריך להביא שני כבשים ושיהיה לו הוצאות וכו' וכו', והוא יהיה עני, מה הוא עובר, בשביל מה? בגלל שהוא רואה חסרון באחרים, התורה מרחיקה אותו בהרחקה גמורה. והתורה עושה חסד בזה, חסד. כי אם הוא יגיע ככה לעולם הבא, אוי ואבוי מה מחכה לו. אוי ואבוי. אם זה מה שעובר בן אדם בעולם הזה, אוי ואבוי מה מחכה לו לעולם הבא.

עכשיו צאו וחשבו על כל מראות נגעים שיש בדורנו מהמחלות השונות והמשונות, ותראו אם ה לא דין מצורע שעוברים את אותו תהליך גם גופני וגם התקרחות בכל השערות וכו', וכל זה על מה? הרי אין אדם נוקף אצבע מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה. אז צריך האדם לפשפש במעשיו ולהתבונן על מה בא לו כל זאת, ומי שבא לו כבר אז לפחות מודיעים לו שזה כבר יוצא החוצה ואתה יכול להירפא, אתה יכול להירפא כי מודיעים לך את הסיבות. עכשיו תחפש את השורש, תקן את השורש ואז תוכל להירפא. אבל אם גם אז הוא רק מחפש מה - תרופות, תרופות, כמו הכפרי - תרופות של המקום החולה יטפלו בלי לתקן את הסיבה והשורש, לא עשו לו כלום. אז אפילו אם ירפא פעם אחת או פעמיים, כל זמן שהוא לא יתקן את השורש הרוחני שהביא למחלה זה יחזור ויכול להיות שהוא יסיים איתם.

אז לכן אנחנו צריכים להתבונן בדברים האלה היטב היטב ולדעת, שכך ממש את זה הבין רבי ינאי. מה הבין רבי ינאי מהרוכל? שבענין הרפואה כמו שהיה מכריז אותו רוכל, מאן בעי חיי, מאן בעי חיי - מי רוצה חיים, הוא רצה לקרב אל שכלם שזו ממש ממש ממש זו רפואת הגוף. רפואת הגוף מי שרוצה חיים ורוצה להאריך ימים, מי שרוצה את רפואת הגוף - נצור לשונך מרע. ואם לא נבין זאת ונכיר זאת, זה מפני שאנחנו כמו הכפרי שלא מבין את דרכי הרפואה של הרופא המומחה. אז אנחנו שיודעים שהתורה נותנת חיים, חיים הם לכל מוצאיהם ולמוציאיהם בפה, לכאורה מה חידש הרוכל הזה לרבי ינאי? הרי אנחנו  יודעים את זה שהתורה נותנת חיים, אז מה החידוש של הרוכל?

אבל אנחנו רגילים לחשוב כי רפואה זו לא נכנסת במחסן הרפואות של הרוכל, אנחנו חושבים שהרפואה הזאת מקומה בבית המדרש, ואת זה צריך להשמיע מי? זה צריך להשמיע תלמיד חכם בדרשה. את התרופה הזאת של מי? של הרוכל, מה אנחנו חושבים? שהחפץ חיים צריך להגיד אותה. זה תרופות של החפץ חיים. הרוכל חידש - לא, זה תרופות שצריך למכור בבית מרקחת. בבית מרקחת אין טעם למכור תרופות שמטפלות במכה אלא בשורש. הרוכל הזה בפשטותו הראה שהמקום של הרפואה הזו היא באמתחתו של רוכל ובשוק של ציפורי - שמה צריך למכור את התרופה. במקום שהרוכלים מחזרים למכור תרופות, שם מקומה של רפואה זו, וזה החידוש. ז"א נבדוק עכשיו מה שאמרה גמרא, אם אתם זוכרים שאלנו שאלה. מה אמר רבי ינאי? רבי ינאי אמר, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט. היכן הוא, איפה הוא צריך להיות פשוט? בשוק של ציפורי. בבית מרקחת צריך למכור את זה, שמה מקומו. וגם חידוש גדול יש פה, שחז"ל ידעו להוקיר איזה בהירות בידיעותיהם, כי רבי ינאי ידע להעיד, כי עד עתה לא ידע היכן הפסוק הזה פשוט, היכן הוא פשוט, כי באמת כל ידיעה, שימו לב, כל זמן שלא נכנסה אל החיים לחיות איתה עדיין אנחנו לא יודעים אותה. אם לא לקחנו את הפסוקים שלמדנו, אם לא לקחנו את הדרשות, "קחו עמכם דברים" אם לא לקחנו את הדברים האלה והפכנו אותם לחיים שלנו, אז אנחנו עדיין אין לנו ידיעה בזה. אין לנו ידיעה בזה.

ז"א חוסר הידיעה פירושו שאנחנו לא חיים את זה, אז אתה יכול לדרוש דרשות, אתה יכול להגיד שאתה יודע, אתה לא יודע כלום. אתה לא יודע כלום.

וראיתי באחד מעלוני השבת, מעשה נפלא מהרב הגאון הרב חיים קרייזוירט זצ"ל רבה של אנטוורפן שסיפר בדרשה לבאי בית הידרש מעשה שהיה איתו. אני זכיתי להכירו אישית, אדם רם המעלה, תלמיד חכם עצום, ירא שמים אמיתי ואיש חסד גדול מאד שנגע בכל תחום שרק אפשר לעזור לזולת. ולא פסיק פומיה מגירסא רגע אחד. גמרות גמרות גמרות גמרות גמרות, אין סיפורים, רק גמרות.

סיפר שהיה איתו מעשה, טרם פרוץ מלחמת העולם השניה, ניגש אליו אדם מבוגר מאד, ואמר לו כבוד הרב, היות ואבק השריפה של מלחמת העולם כבר באויר, והמלחמה עומדת לפרוץ, ואני לא יודע מה יעלה בגורלי, אני מפקיד בידך את השקית הזאת עם כל המסמכים המעידים שיש לי חשבון ובנק בשוויץ, ואני מבקש מכבודו שאם חלילה יקרה משהו, שתחפש את אחד מבני  משפחתי ותתן לו את השקית הזאת ותאמר לו שאני מוריש את זה בצוואה לצאצאי. המלחמה פרצה, והאדם נספה. הרב חיים חיפש במשך עשרים וחמש שנה קרובים שלו ולא מצא. ולא מצא. יום אחד הוא נוסע ברכבת, יושב לידו בן אדם נראה מוכה גורל שמספר לו את כל הצרות שהוא חווה בחייו ומה עבר עליו, והרב מטה אוזן ומקשיב, בסוף הוא שואל אותו, מה שמך ומשפחתך? הוא אומר לו שם משפחה זהה למשפחת הנפטר. שואל אותו אתה הכרת אולי את פלוני אלמוני? אמר לו זה אבי ואני בנו. אמר לו ראה, הוא הותיר בידי ירושה לתת לצאצאיו וברגע שאנחנו נגיע למחוז חפצנו אני אפקיד בידך את המסמכים. אמר לו הבן, אבל דא עקא, אין לי כסף לנסוע לשוויץ, אמר לו אני אלווה לך כסף ותחזירני. הוא הלך לבנק ומצא שם שלשת רבעי מיליון דולר, שבזמנים ההם זה היה הון עתק. כאן הסתיים הסיפור והרב חיים שואל את הציבור, מה אתם אומרים, האם האיש הזה היה עשיר או עני? מה אתם אומרים, הוא היה עשיר או עני? אין תשובה? הוא היה עשיר. אז אומר הרב חיים שהוא היה עני. למה הוא היה עני? הוא אומר במקרה הזה כשהוא אמר לו שהוא הבן שלו, סוף סוף הוא זכה להבין קושיה שהיתה לו עשרות שנים ולא ידע את פתרונה. המשנה באבות אומרת, חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, כי בצלם אלקים ברא את האדם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם". ושואל רבי חיים, מה זה חיבה יתרה נודעת להם? מה החיבה תלויה בנודעת להם? חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, מה תלוי החיבה בנודעת להן? כל הזמן ניסה לתרץ מה התוספת שבא להגיד פה על המשנה שבלעדיה אי אפשר להבין את זה. והוא אומר, התירוץ הגיע לי מתי שהוא אמר שהוא הבן שלו. למה? כיון שהאדם הזה התהלך עשרים וחמש שנה כעני בשעה שהוא היה עשיר. אבל איך הוא חי? כעני. באיזה ידיעה? שהוא עני. כי לא נודע לו שהוא עשיר, אם היה נודע לו שהוא עשיר הוא היה עשיר. לא נודע לו.

אומר התנא, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, זה רק בתנאי שנודע להם. אם נודע להם שהם חביבין למקום, אם נודע להם שהם בנים למקום, אם נודע להם הדבר הזה, הם הולכים בידיעה הזאת, או, אז הם חביבים למקום. אבל אם לא - הם איבדו את האוצר הגדול של החביבות והחיבה התירה שזה תוי רק בנודעת להם. בן אדם מתהלך בעולם ולא יודע מה ערכו. אם אדם יודע מה יוקר הזמן, כמו שלמדנו קודם, אז איך הוא יכול ללכת עצוב, הרי הוא העשיר הכי גדול בעולם.

ומעשה שהיה עם הרב אברהם בן דוד, שהלך בדרום אמריקה, ופתאום באמצע הרחוב עוצר אותו גוי ומסתכל עליו בהתפעלות, ואומר לו אתה יהודי? אז הוא אומר לו כן. אומר לו פעם ראשונה בחיי שאני רואה יהודי. ואיך אתה יודע שאני יהודי? אומר אני תמיד היה לי תיאור איך צריך להיראות יהודי, כי אני קורא תנ"ך, ואני נדהם שאני זוכה לראות עכשיו יהודי הולך ברחוב. הוא אומר מה הזכיה? אומר לו עליכם כתוב "בנים אתם למקום" אתם הבנים של הקב"ה. אני פעם ראשונה הולך ברחוב ורואה את הבן של הקב"ה הולך ברחוב. אומר לו אבל יש לי שאלה. אני גוי, כשאני הולך ברחוב אני יודע על מה אני חושב ברחוב, מעניין אותי מה הבן של הקב"ה חושב כשהוא הולך ברחוב. אומר הרב אברהם בן דוד הוא עשה אותי כזה קטן. שמעתם? הגוי שקרא תנ"ך הוא מבין, הבן של הקב"ה - מה הזה, זה מלאך, זה מה יש לו בראש, רק עניינים רוחניים, רק דברים שכליים, מושכלות, מה הוא מתעסק בחומוס, בטחינה, במה?

ז"א אנחנו לא נודע לנו מי אנחנו, אנחנו מפסידים את החיים, אנחנו מחפשים את ההזדמנות, נתנו לנו הזדמנות, בן של הקב"ה. אדם הולך ברחוב לא יודע את הערך שלו, לא יודע את הערך שלו. כמה לא נודע לנו שום דבר, קוראים לומדים הכל לא נודע, רבי ינאי אמר לא ידעתי היכן הוא פשוט. רבי ינאי, תנא קדוש, רוכל לימד אותו, תרופות זה לא כדורים, תרופות זה התורה מה שכתוב, זה התרופות, זה צריך להיות אצלך בכיס, זה התרופות. זה הפשוט.

אבל בן אדם מתהלך, לא יודע אפילו מה ערכו, איזה הפסד זה. להיות בעולם ולא להכיר את מה שאתה צריך להכיר.

ולא רק זה, אלא שיצר הרע זה אחד אחד חבל על הזמן ווי ווי ווי, המלך הודיע שמי שישיג דבר מסויים שקשה להשגה ויביא אותו אל בית המלכות, יזכה ליטול מאוצרו של המלך במשך חמש דקות רצופות כל מה שיטול שלו הוא. והיה אחד כזה, שהצליח להשיג את מה שהמלך חפץ, והביא את זה לבית המלכות, ויצאה הודעה מאת המלך שביום פלוני בשעה פלונית הוא יכנס לאוצר וכל מה שיצליח לקחת - שלו הוא. נו, מה צריך לעשות בן אדם שאומרים לו כזה דבר? הוא צריך לחשוב וללמוד, כשנפתח האוצר מה יש שם, איך זה מונח, הוא צריך להתאמן עם שקים ואת חפירה, ולהתאמן איך להכניס מהר מהר מהר מהר כמה שיותר כי כל תנועה זה כסף, אבל הרבה כסף, הוא צריך לעשות אימונים בשביל שהוא יספיק לקחת כמה שיותר. והבן אדם עושה את הכל, אבל שר האוצר היה לו קשה עם זה. קשה עם זה. הוא לא יכול לבטל את הצו המלכותי, אבל הוא גם לא מוכן לוותר על אוצרות גדולים שיסתלקו תוך חמש דקות, מה שהוא אסף מיסים וארנוניות במשך שנים, הוא לא מוכן. נו, אז מה הוא עשה, הוא חקר גם כן על הבן אדם הזה, ובדק מה הוא אוהב, מה הוא אוהב, והתברר לו שהוא אוהב מוזיקה. חולה מוזיקה. חולה מוזיקה, ולא סתם מוזיקה, כל הזמרים הפסולים. מה הוא עשה? הזמין את כולם, זה לא היה עם נשים, זה היה ערב נפרד לחלוטין, ושם את הלהקות אחת ליד השניה ועם נגנים מתורכיה כמובן, וכל זמר עם הנגנים שלו, ואיך שנכנס הבן אדם ישר התחילה המוזיקה. וכשהוא שמע את המוזיקה שהוא אוהב ואת הזמרים, הוא ניגש אליהם בהתלהבות בחיבוקים בנשיקות ואמרו לו עכשיו אני שם לך את השיר שאתה אוהב, ושרים ומנגנים והוא התחיל לרקוד וזה ולא שם לב שהזמן עובר, ועוד ועוד ופתאום הוא נזכר יו, וברגע שהוא נזכר הפעילו את כל המוזיקה של כולם, משהו מדהים, עשו לו קונצרט שאי אפשר שבן אדם לא ימוג בפרט כזה חולה מוזיקה. כשהוא הגיע סוף סוף שמה לפתוח את הדלת, שמו עליו את היד על הכתף ואמרו לו זמנך עבר, צא החוצה. מוזיקה. את כל החיים שלו הוא איבד בגלל חמש דקות של מוזיקה. כי היצר הרע יודע איך להפסיד לך את השכר בעולם הבא.

כמה אנשים טיפשים, הקב"ה נותן לך הזדמנויות מהבקר עד הערב, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אוצרות אוצרות אוצרות, תחטוף תקח כמה שאתה יכול, איה עלמא כביה הילולא, חטוף ואכול, חטוף מה שאתה יכול. איך יושבים בחתונה? תביא תביא עוד, שים שתיים שים, כן גם מהדג הזה, כן, שים שים שים, הוא תיכף יחזור שים שים, וככה ממלאים, ואם יש עוד מזנון חבל על הזמן, חטוף ואכול, איה עלמא כביה הילולא, יש לך הזדמנות, מצוות בליה גבלה, תחטוף. אבל יצר הרע בא, יש לו תזמורות, יש לו זמרים, יש לו תאוות, יש לו מנגל, שיחים, איפה אנשים בחול המועד? במקום מועד ברחובות, בג'בלאות נוסעים העיקר לעוף מהבית. מה קרה? הגיע החג, הגיע המועד, שב, תלמד, תעסוק, לא ניתנו מועדים לישראל לעסוק בתורה, לאכול לשתות ליהנות. יצר הרע יש לו את הפטנטים שלו, הוא מרגיל את הבן אדם לעוד ועוד ועוד וכשותה מים מלוחים, וזה לא נגמר, וזה לא נגמר, ואתה יותר תאב ויותר ויותר וצמא וזה לא נגמר, עד שיום אחד שמים את היד ואומרים לך הופ, זמנך עבר.

כל החיים אוספים אוספים אוספים אוספים אוספים עד שנאספים. אז אדם צריך להתבונן, חבל על החיים. באנו לעולם הזה לאסוף כמה שיותר מצוות, ומה אוספים? שטויות. רגע שעבר לא יחזור, הרגע הזה זה חור, חור, חור, חסר, אובדן, מוות, חושבים מתים בגיל שבעים, לא. כל רגע שעובר בלא מעש מת, מת, מתאבד לרגע, מתאבד לשעה, מתאבד לשעתיים, מתאבד יומי, מתאבד שבועי, מתאבד שנתי, איבד את החיים נגמר.

כשאדם מגיע לעולם האמת מלבישים אותו בחלוקא דרבנן, מה זה חלוקא דרבנן? מכל סך ימי חייו ימים יוצרו, הוא מייצר בימים שלו את החלוקא שילבישו אותו. וכשהוא יתלבש אז זה תלוי מה היה לו בימים. יש אנשים שילבשו בגדים והבגדים יהיו מרשת, הכל יהיה שקוף. כי כמה היה להם בכל יום. קצת מאד מצוות. אז יהיה להם כמו כורי עכביש. יש כאלה שיהיה להם בסך הכל גרביים, כי בסך כל החיים שלהם כמה הם למדו, וכמה הם בזבזו, אם בן אדם לומד שעה ביום אז 23 שעות הוא מבזבז, אז אם הוא חי 72 שנה אחד חלקי עשרים וארבע זה שלש שנים, שלש שנים מתוך שבעים ושתיים שנה הוא ניצל, השאר הוא איבד. אז כמה זה בחלוקא דרבנן? גרביים. הכניסו אותו למלתחה, לך תתלבש, והוא יוצא איזה בושות, יש לו רק גרביים, אומר מה זה? אומרים לו אדוני, זה מה שאתה הכנת, זה המצוות שלך, זה מה שעשית. אתם יודעים איזה בושות.

עכשיו אני אפחיד אתכם משהו קטן. הגאון מוילנא אומר, שכשאדם מגיע לעולם האמת צריך לתת דרשה 180 יום רצוף. הכנתם? מאיפה הוא לומד את זה? ממגילת אסתר, שאחשוורוש הכניס אותם בשמן המור 180 יום, "ושמן על ראשך אל יחסר" אתה צריך להגיע למעלה, וכל בגדיך יהיו לבנים, אין לך הפסד וחסרון ואתה צריך לתת דרשה חביבי. מה יגיד בן אדם? לפעמים אומרים לבן אדם תגיד איזה דבר תורה בשבע ברכות, אני לא הכנתי. מה לא הכנת? אתה צריך לתת דרשה 180 שעות, לא, ימים, לא שעות. 180 ימים, נו, לא הכנתי. מה זה לא הכנתי? נתנו לך שבעים שנה להכין, להכין, מה זה לא הכנת? הוא לא הכין. אתם חושבים שהעולם הזה זה מה זה, לא הבנתי, נשארים פה? לא נשארים פה עוברים מפה נכון? אז מה מכינים? אדם מתכוון לצאת בחול המועד לאיזה טיול נגיד, כן, אז הוא מכין איזה צידה לדרך, הוא יקח איתו מצות, הוא יקח משהו לאכול בדרך, לא? אתה הולך למרחק של נצח, מה אתה מכין, שקית אוכל? מה אתה מכין, מה הכנת? זבדין קלילין, אדם צריך להכין חביבי לעולם הבא. זה ארוך מאד. מי מסתכל ככה? מי חי ככה? לא נודעת להם, לא נודעת להם, לא יודעים מה שהרוכל גילה זה סוד אדיר. זה סוד החיים.

עכשיו אני אגיד לכם, גם אני רוכל, גם אני. גם אני. ואני לומד את הפסוק של החפץ חיים בשונה מהרוכל ההוא. הרוכל ההוא אמר "מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע", ואני אומר למה לדלג, "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" אח"כ "נצור לשונך". מה זה אוהב ימים? אוהב את הימים, מה זה אוהב את הימים? לא מבזבז, מנצל את הימים כל הזמן. "אוהב ימים לראות טוב" - לעולם שכולו טוב. לא לאבד רגע, אתה אוהב ימים? אז אתה אוהב את החיים. אתה מכין צידה לדרך.

עכשיו, יהודים יקרים, אם בן אדם זכה ומילא את כל חייו, ניצל את כולם, בא בימים מלאים כמו אברהם אבינו, זה דבר אדיר וגדול, כל הכבוד. אני מצאתי שיטה שאפשר להגדיל את משך החיים. הוא אמר מי האיש החפץ חיים, והוא דיבר על מה? על החפץ חיים שינצל את החיים, ז"א אתה רוצה להאריך ימים עד זמן שאתה צריך לחיות ושלא יקצרו לך אותם, אז נצור לשונך מרע. אבל אני אוהב חיים מאד ואוהב ימים מאד, ואני מצאתי נוסחה איך להגדיל את החיים פי מיליונים. כמה אפשר ללמוד ביום? אפשר ללמוד ביום 24 שעות. נכון אפשר? אפשר או אי אפשר? הסטייפלר זצ"ל היה לומד 36 רצוף ואח"כ ישן קצת, מתעורר וממשיך 36 שעות רצוף, ישן מתעורר, וכך היה לומד, בגיל צעיר זה היה. בזקנותו הוא לא יכול היה 36 אז הוא למד רק 24 שעות רצוף, וכשהוא התעייף אז הוא ישן והתעורר והמשיך. הגאון מוילנא למד קבוע, 22 שעות כל יממה והיה ישן חצי שעה חצי שעה כל שש שעות. זה מילוי מקסימלי שאדם יכול למלא. ואני מצאתי שיטה שאפשר למלא יותר. יותר. יותר. יותר. יותר. יותר. יותר. יותר. יותר. יותר. יותר. יותר ממה שאתם חושבים, יותר יותר. יותר יותר יותר, יותר. יותר. כמה יותר? יותר יותר יותר. יותר. יותר. תזכרו שתמיד אפשר יותר, אל תשכחו את היותר ואל תסתפקו בפחות, רק יותר. יותר. יותר. יותר. יותר. איך יותר? פשוט,  יותר. איך יותר? אני אגיד לכם. עכשיו אני מדבר אתכם, נכון? בשידור ישיר רואים אותי עכשיו עשרות אלפי אנשים, אחרי זה זה עולה שידור חוזר, אחרי שידור חוזר רואים