עפולה - עפולה - לשון הרע והמחלות

עפולה 3-4-11

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח

אנחנו נלמד מפרשת השבוע מה שנוגע לפרשת מצורע, ומזה נלמד את נושא המחלות, לשון הרע, והתרופות, איך מתרפאים מזה.

כתוב "והצרוע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה". יש להתבונן בתורת המצורע, מפני מה החמירה בו התורה יותר משאר טמאים שהוא צריך לשבת בדד, מחוץ למחנה הוא צריך לשבת בדד. ואמרו חז"ל, שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו, אז הוא יושב לבד מחוץ למחנה. ועוד דבר, הוא צריך להכריז על ריחוקו, טמא טמא יקרא, הוא כל הזמן צריך להודיע שהוא טמא, הוא צריך לקרוא כל הזמן טמא טמא טמא טמא. וגם בגדיו יהיו פרומים - קרועים, ולא מצינו דבר זה בשאר טמאים שהם חויבו בזה, כמו טומאת זב וכו'.

אבל לפי מה שהורו אותנו חז"ל, שענין מצורע הוא מוציא שם רע, מה זה מצורע? על מה הוא נהיה מצורע? על מה יש לו נגעים? על זה שהוא מוציא שם רע על חברו. כי טבע האדם לראות את חסרון חברו גם כשזה מעורב בתשעים ותשעה חלקים של טוב. ז"א אם החבר שלו כמעט מאה אחוז בסדר, אבל יש איזה פגם אחד, או איזה ענין אחד, הוא תופס את הענין, שוכח  מכל הטוב ומוציא את הרע. מוציא שם רע. אבל לגבי עצמו, גם אם ילך בטל כל היום, ויעשה רק גמילות חסדים פעם ביום משהו קטן, הוא כבר לא ירגיש שום חסרון בעצמו, ויראה שיש בו רק מעלות. 99% הוא גורנישט מיטגורנישט, לא עושה שום דבר, בטלן, אבל אם פעם ביום הוא נותן צדקה או עושה גמ"ח, הוא רק רואה מעלות בעצמו ואין לו שום חסרון. ועל השני על חברו, אפילו 99% הכל מצויין והוא עושה רק מצוות ומעשים טובים, אם הוא ימצא איזה דופי קטן כבר מוציא לו שם רע. לכן דייקו חז"ל וקראו אותו בשם מוציא שם רע, כלומר, שלגבי אחרים יש לו טבע חדש שהוא מוציא את הרע, וחותר ומוצא גם בחלק הטוב את הרע שיש בחברו ומפרסמו, והוא לא יכול להתנצל לומר מה אני יכול לעשות, אני אדם ישר, אני דוגרי, אני אומר את האמת, כי כלפי עצמו הוא לא מתנהג כך, אז אין לו שום התנצלות לומר שהוא פועל בהתאם גם כלפי עצמו וגם כלפי האחרים.

והנה חובת האדם בעולמו היא להיפך, על עצמו אמרו חז"ל אפילו כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק, הוי בעיניך כרשע. כל העולם אומרים עליך צדיק, איפה שאתה הולך אומרים איזה צדיק, איזה צדיק איזה צדיק. חז"ל אומרים לנו, אתה תהיה בעיניך כרשע. למה שבן אדם יהיה בעיני עצמו כרשע? למה? צריך שיחשוב את עצמו צדיק, זה טוב, זה מעודד, לא? אומרים חז"ל, האנשים רואים רק לעיניים, הם לא יודעים מתוך תוכיותו של האדם. אבל ה' יראה ללבב, אז כלפי האנשים אם הם אומרים לך שאתה צדיק, אז כלפי מה שהם רואים בעיניים אולי אתה יוצא ידי חובה, אבל כלפי מה שה' יודע עליך, מה שהוא רואה ללבב, אז אתה תחזיק מעצמך רשע, כי אתה ודאי לא צדיק כמו שחושבים כולם בעיני השי"ת. אז לכן אל תשלה את עצמך, ואדרבא, לעולם אדם צריך לחפש ולחטט כמה שאפשר לתקן את מעשיו, לא במקום שאנשים לא יודעים ולא רואים, אלא במקום שהקב"ה יודע בדיוק מהם מעשיך. כי בסוף את הדין אנחנו לא נותנים לפני בשר ודם, אלא לפני הקב"ה, ושמה לא נוכל להסתיר שום דבר, כי הוא חופש חדרי בטן רואה כליות ולב.

ויש משנה שמסבירה, כמה אנחנו צריכים ללמד זכות. רבי יהושע, יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי, הם אומרים כך, יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות. מה פירוש "והוי דן את כל האדם לכף זכות" כל אדם ואדם אפשר לדון אותו לכף זכות, כל אדם? אומר הרמב"ם בפירוש המשניות, הענין הוא, שיהיה האדם שלא תדע בו אם הוא צדיק או רשע, ותראה אותו שהוא עושה מעשה או אומר דבר, שאם תפרש אותו על דרך אחת אז זה יהיה טוב, ואם תפרש על דרך אחרת יהיה רע, ז"א הדבר הזה ניתן לפרש אותו לטוב ולרע, והאדם הזה - אתה לא יודע אם הוא צדיק או רשע, אז אתה מסופק לגבי האדם, ואתה מסופק לגבי המעשה. אם המצב הוא כזה, קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע, זה נקרא לדון אותו לכף זכות. אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם, ובפעולות טובות, ונראה לנו איזה פועל שהענין הזה שהוא עושה זה פעולה רעה, והאדם לא יכול להכריע את המעשה שהוא רואה עכשיו שהוא טוב, רק בדוחק גדול מאד, ואפשר אפשרות רחוקה, ראוי שתקח את הדבר הזה שאתה רואה שהוא נראה לא כל כך טוב, שתקח אותו לצד הטוב, משום שיש אפשרות כלשהי שזה טוב, ולא מותר לחושדו. כי כל החושד בכשרים לוקה בגופו.

אז הרמב"ם מביא ציור, אדם שהוא מפורסם בצדקותו, ומעשיו טובים, אבל אנחנו רואים סוג פעולה שהיא קשה מאד ללמד עליה זכות, לדוגמא, אנחנו רואים אדם מפורסם שהוא חרדי, ופתאום אנחנו רואים שהוא נוסע עם אוטו בשבת, והוא עבר לידינו ואנחנו נדהמים, ראינו אותו בשבת. אז אי אפשר להגיד שהנסיעה הזאת בשבת מותרת, זה דבר ברור שזה אסור לחלל שבת. מה אנחנו נוכל ללמד עליו זכות? נוכל ללמד עליו זכות? כן. מה הזכות? או שהוא חולה מסוכן שצריך להגיע לבית חולים, או שיש לו  יולדת. אבל אם נראה אדם שהוא מפורסם כרשע, והוא נוסע בשבת, והוא גם מחזיק סיגריה ביד, ושומע רדיו, אפשר ללמד עליו זכות, אולי יולדת אולי הוא חולה? אי אפשר ללמד עליו זכות. תינוק שנשבה זה לא סיפור כל כך פשוט ובפרט לא אצל הספרדים.

מכל מקום, גם אם יהיה רשע ויתפרסמו המעשים שלו, ואח"כ ראינו שיעשה מעשה שכל הראיות מראות שזה טוב, אדם רשע שעושה מעשה טוב, כיון שיש בו אפשרות של רע, אנחנו נדון אותו לכף חובה כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי מרשעים יצא רשע. אין ללמד זכות על רשע מפורסם, אפילו אם רואים מעשה טוב שהוא עושה, אבל במעשה הטוב ניתן להסבירו גם על צד הרע. צריך לדון אותו לכף חובה. ושיהיה בלתי ידוע והמעשה כמו שאמרנו בהתחלה לא מוכרע לכאן או לכאן, על פי דרך החסידות צריך לדון לכף זכות, לאיזה קצה שיהיה משני הקצוות.

ובואו תשמעו מעשה מדהים שמובא בגמרא, בתלמוד בבלי במסכת שבת דף קכ"ז. תנו רבנן, הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. אז קודם כל מרויחים מזה, אם אתה דן אנשים לזכות גם אותך דנים לזכות בשמים. אז ככה המעשה:

מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון, ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. עבד אצל בעל הבית שלש שנים רצופות, ערב יום הכיפורים אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ואת בני. אמר לו אין לי מעות. אין לי כסף. אמר לו תן לי פירות, אמר לו אין לי. אמר לו תן לי קרקע, אמר לו תן לי בהמה, אמר לו תן לי כרים וכסתות, אין לי. אין לי. אין לי. הכל אומר לו אין לי, והוא רואה שי שלו, והוא אומר אין לי. הפשיל את כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי לך אין לי מעות, במה חשדתני? אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהם, אז אני דנתי שבטח הזדמנה לך איזה סחורה בזול ואתה זקוק למעות האלה בשביל שאתה תוכל לקנות את העסקה הטובה והמוצלחת, לכן לא היה לך מזומנים. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי לך אין לי בהמה, במה חשדתני? אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים, שהבהמות הן בעצם שכורות. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי לך אין לי קרקע, במה חשדתני? אמרתי שמא מוחכרת ביד אנשים. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו בשבועה, כך היה. הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה. אני פשוט הדרתי, והוא נדר נדר שהבן שלו הורקנוס לא יהנה מכל נכסיו כלום. לכן לא היה לו  נכסים, בגלל שהוא לא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חברי בדרום, התירו לי את כל הנדרים, ואתה כשם שדנתני לזכות, המקום  ידין אותך לזכות. מי מאיתנו היה מלמד זכות על מישהו, שעבד אצלו שלש שנים רצוף, ומגיע לו נגיד מאה אלף שקל, והוא רואה חבילות אצלו בכיס של שטרות, ואומר לו תן לי כסף, אומר לו אין לי, תן לי בהמות, הוא רואה מסתובבות בהמות בלי סוף, אין לי, הכל אין לי. זה היה נגמר בזה שהוא היה הולך ועוזב אותו או שהוא היה מגיע לבית חולים? מסתבר שזה כך היה נגמר, לא? מי זה היה זה שעבד, אתם יודעים? זה שעבד ודן לזכות, אתם יודעים מי זה היה? זה היה רבי עקיבא. ורבי עקיבא דן לזכות, ודנו אותו לזכות מן השמים.

טבע האדם לראות על חברו רק את צד החוב, גם כשהוא מעורב ב-99 חלקים של טוב, וזה עקום, זה עקמימות. וכן טבעו על עצמו שהוא לא רואה רק את הזכויות של עצמו, וגם זה עקמימות. מהי הישרות? הישרות והמציאות היא דרך התורה. כשאמרו חז"ל, אפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק, אתה הוי בעיניך כרשע.

והנה הטבע הזה לראות חסרון על חבירו, גורר אחריו כמה קלקולים. אמרו חכמים, שימו לב, כל מי שיש לו שלשה דברים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע. היום נוכל לדעת סוף סוף אם אנחנו מהתלמידים של בלעם, או שאנחנו מהתלמידים של אהרן. התלמידים של בלעם יורדים לבאר שחת, לגיהינום, ותלמידי אברהם אבינו נוחלים את העולם הבא. איך נדע? התלמידים של בלעם, יש להם עין רעה, יש להם רוח גבוהה, הכוונה גאוה, ויש להם נפש רחבה - הכוונה תאוה. עכשיו, הענין של עין רעה, זה כשרואה את חבירו מצליח, שחולקים לו כבוד, יש לו עין רעה עליו, או כשהוא רואה שי שלו ממון, יש לו עין רעה עליו, והוא דן את ההצלחה שלו, זה שמכבדים אותו או זה שיש לו עושר, הוא דן את ההצלחה שלו שהיא במקרה, בגדר מציאה. הוא קומבינטור, הלך לו קלף בחיים, כל מיני תירוצים העיקר לא להצדיק שהוא ראוי לכבוד ושהוא לא ראוי לממון. זה נקרא עין רעה. עכשיו, הוא לא מעלה בדעתו שבגלל מסירות הנפש של האדם הוא זכה לקבל את כל מה שהוא השיג, ולכן שולטת עליו עין רעה.

חז"ל אמרו, המוצא מציאה מה יעשה? יקנה ספר תורה, כדי שלא תשלוט בו עין רעה. שמעתם? אם בן אדם מוצא מציאה וכולם, וואו וואו ראית? ראית? העין רעה הולכת עליו, אבל אם הוא קונה ספר תורה אז העין רעה סוטה ממנו הצידה לכיוון הספר תורה. אדם הרויח בלוטו, הרויח פיס, יעשה משהו של צדקה גדולה שהעין תלך ממנו לכיוון אחר.

וכמו שכתוב על משה רבינו "ויקנאו על משה במחנה" אתם מאמינים שהיו אנשים בדור המדבר שדיברו לשון הרע על משה רבינו וקנאו בו, קנאה לא חיובית, קנאה שלילית. אתם יודעים, משה רבינו הגובה שלו היה חמש מטר, חמש מטר, שתי קומות. והיה לו עורף גדול, "ויביטו אחרי משה" היו מסתכלים אחריו, ואחד אומר לחבירו, ראית, תראה איזה עורף, כל העורף הזה על חשבוננו. ראית? אז השני מה עונה לו, אומר לו נו, מי שעובד במלאכת המשכן ואוסף את הכסף של כולם, מה רצית? מה רצית? שמעתם דבר כזה? ככה חשדו את משה רבינו. משה רבינו לא היה צריך לעשות חשבון עם ישראל כי היה נאמן בכל ביתו של הקב"ה, ולמרות זאת הוא עשה איתם חשבון על כל דבר ודבר. ועם כל זה, תמיד יש צרי עין, בעלי עין רעה שיכולים לראות את הדבר כך. מי למשל? קורח. קורח היה עשיר, אומרים עשיר כמו קורח, למה? כי כל העושר שהיה במצרים שהצטבר בשנות הרעב, כשבאו כולם לקנות במצרים, כל עושר העולם היה במצרים, הוא נגנז שלשה גנזים, ושליש מכל העושר של מצרים לקח קורח כשיצא ממצרים. לכן אומרים עשיר כקורח, שליש הממון של העולם היה לו. ועם כל זה שפיקח היה, והיה בעל רוח הקודש, התקנא במשה רבינו. והוא לא ראה את המסירות נפש של משה רבינו בתוך האהל, הוא רק ראה את השררה של משה רבינו כשהוא הולך מחוץ לאהל. ז"א הוא ראה את הכבוד.

אתם רואים, יש אנשים, הם רואים רב. על מה הם מסתכלים? עם איזה רכב הוא בא. ואז אם הם רואים רכב מיוחד, אה וואו וואו וואו, ראית? ראית? ראית? מה ראית? חמור מ וזהב, מה ראית? את הרכב הוא רואה ואת העמל של הרב במשך עשרות שנים של חייו הוא לא רואה. הוא מקנא רק ברכב, והוא לא מקנה בתוכן של הרב. זה עין רעה. זה מתלמידיו של בלעם.

תשמעו, מעשה בבעל שם טוב זצ"ל, שבא פעם לשבות שבת בפולנה, כשהוא נוסע במרכבה מהודרת, היה שם אחד בעל מחלוקת שהלך ורינן אחרי הבעש"ט שהוא נוהג בגדלות וברחבות, מה פתאום הוא הולך כל כך ככה בהרחבה ולוקח לו מרכבה מהודרת? נענה הבעש"ט ואמר, משל למה הדבר דומה? למלך שחיפש אחרי סם רפואה מיוחד שיש בו כדי לחיות לעולם, בא חכם אחד ונתן לו סם רפואה, מה הסם, אמר לו אתה רוצה להאריך ימים לעולם? תתרחק מהגאוה ותתנהג בענוה. זה מה שאמר לו. מיד החל המלך לנהוג ענוה עד כדי כך שהיה הולך ברגל אחרי המרכבה המלכותית. המרכבה נוסעת והוא לא עולה עליה שלא יהיה לו גאוה, הוא הולך אחרי המרכבה. אבל ככל שהרבה לנהוג בענוה, הלכה וגברה הגאוה שלו יותר ויותר. למה - כי הוא עניו גדול. והיה אומר הביטו וראו, הרי אני מלך גדול, ועם כל זה אני עניו. בא החכם שוב והסביר לו, לא לזה התכוונתי, אלא תעלה ותשב בתוך המרכבה המלכותית, אבל תהיה עניו בלב פנימה. אמנם הענווה הזו תעלה לך בקושי רב, אבל זאת תהיה ענווה אמיתית. לשבת בתוך העגלה המלכותית ולהשאר עניו, זה המעלה של עניו. לא זה שהולך אחרי הרכב או שהולך עם רכב טרנטה והוא מתגאה בזה שהוא עניו.

הרבי בונים מפשיסחא זצ"ל היה מפרש מה שאנחנו אומרים בתפילה, משפיל גאים ומגביה שפלים, והלא קשה, לשם מה יש להגביה את השפלים? הרי מוטב שהם ישארו בשפלותם. הרי מי שהוא יותר נמוך זו מעלה יותר גדולה. מי שמרגיש שהוא שפל, זו מעלה יותר גדולה. אלא מה התירוץ? את מי מגביה הקב"ה? איזה שפלים? את השפלים האמיתיים. מפני שאם הם הגיעו כבר לשפלות אמיתית, חזקה עליהם שהם ישארו בשפלות הזאת גם לאחר שיגביהו אותם. כמו שכתוב כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקימה מעושר. הכוונה, מי שזכה לעבוד את ה' וללמוד תורה מתוך עוני ודוחק, בטוח שהעושר לא יסנוור אותו, והוא יוכל להמשיך ללמוד תורה, לכן ה' נותן לו כבר תורה עם עושר. אין הרבה אנשים שיכולים ללמוד תורה עם עושר, כי הם עסוקים. לא כל המרבה בסחורה מחכים. אבל מי שקיים את התורה מעוני, חזקה עליו שהוא יקיים אותה גם מעושר. אותו דבר פה במגביה שפלים.

נמצא שאנחנו רואים, שמצד החסרון של חברו, מסתעף מזה מידת עין הרע. כשאדם רואה חסרון באחרים, זה נובע מעין רעה שלו. מזה גם יוצא לו רוח גבוהה, שזה דבר שני מתלמידי בלעם, כיון שיש לו עין כל כך חריפה, שהוא יכול לחתור לחפש את החסרונות של האדם, גם בבני אדם שהם גדולים ומושלמים במעלות ומידות טובות, גם בהם הוא מוצא צד פסול, זה רק בגלל שהוא בעל רוח גבוהה גס רוח ובעל גאוה. כיון שהוא מרגיש את מעלתו יותר מהאחרים. אחרת, וכי היה עולה על דעתו לחפש חסרונות בגדולים ממנו? ומזה גם מסתעף עוד דבר אחד, זה הדבר השלישי של תלמידי בלעם, זה נפש רחבה. כי מתוך שהוא מתרחק מחברת החכמים והוא לא מחזיק אותם כבר לחכמים, למה? כי הוא מצא איזה דופי קטן לפי דעתו, ממילא הוא מתרחק מדרכיהם, לא נמשך אחר דבריהם, ליבו נעשה אטום, מאבד את הרגשות למעלות שכליות ומתוך זה מתגבר עליו הנפש הצמאה להנאות העולם הזה והוא נהיה בעל נפש רחבה שרוצה למלא את נפשו בתאוות נבזות. אז זה מתלמידי בלעם.

להיפך, תלמידי אברהם אבינו, כל מי שרואה בזולת רק את צד המעלה, תמיד הוא רואה את המעלות של השני ועל עצמו הוא רואה תמיד את החסרון, מזה יש לו עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. כיון שהוא מכיר את המעלות של הזולת, ומביט על ההצלחות שלו בעין טובה, מזה נהיה לו רוח נמוכה, שהוא מבין שחסר לו מסירות נפש כיון שחברו הגיע למעלה גדולה וגבוהה זה בגלל שהוא מסר את נפשו, ממילא הוא מתקטן עוד יותר בעיני עצמו ונהיה לו רוח נמוכה, לא בעל גאוה, הפוך, כי הוא מבין שהוא חסר עדיין במסירות נפש כמו חבירו. ומזה גם נהיה בעל נפש שפלה, שהוא מתחיל להסתפק הסתפקות, ולא מתגבר עליו יצר החמדה מחמת הקנאה, כי הוא מחזיק את עצמו לאינו ראוי. אז מי שזוכה להביט על הזולת בשבח תמיד ולראות את מעלותיו, אז הוא זוכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו עם עין טובה. ועל עין טובה כתוב "טוב עין הוא יבורך" אל תקרי יבורך אלא יברך, לא רק שהוא זוכה לברכות הוא בעצמו, הוא גם זוכה להיות מברך אחרים, והברכה שלו היא מצליחה תמיד, כי העין שלו טובה.

ויש להתפעל ממה שאמרו חז"ל, שגם מי שחושב על חברו רק טוב, אבל אם היה בידו לחשוב עליו יותר טוב והוא לא חשב עליו יותר טוב, יש עליו טענה. שמעתם? אתה כבר חושב על החבר שלך טוב, אבל יכולת לחשוב עליו עוד יותר טוב, ולא חשבת עוד יותר טוב יש טענה. כמו שאול המלך. שאול המלך היה צדיק גדול, וכשהוא נפטר הספידו אותו דוד המלך וכל ישראל. אבל כיון שלא הספידו אותו כראוי נענשו ישראל בעונש שמתו אלפים מישראל. כי יכלו להגיד עליו עוד יותר מעלות ממה שאמרו עליו, וכיון שלא אמרו, נענשו בעונש מר של רעב שקשה מכולם.

לא רק על גדולים, אם אתה יכול להגיד יותר טוב, יש טענה, גם על הפחותים ביותר אם אתה יכול להגיד עליהם משהו טוב ואתה לא אומר, גם כן  יש בעיה. לדוגמא, דוגמא קיצונית, הכתוב אומר "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב". גנב רעב שאין לו מה לאכול, והלך וגנב מחמת הרעב, אז הפסוק אומר לא לבוז לו, לא לבוז לו, כל זה מדובר שזה לא גנב שזה המקצוע שלו, אלא אחד שבגלל רעב הלך ולקח בלי רשות בשביל להשביע את רעבונו, כי הוא רעב ממש, הוא לא יכול להחזיק מעמד. אז חייב הכתוב להשתתף בצערו, ולהביט על החטא שלו בעין טובה, כי הוא לא גנב מותרות, אלא הוא גנב הכרחיות, אחרת הוא הולך למות. ועוד אמרו, גנבה אפו מחתרתא רחמנא קרי, ז"א גנבים אפילו שהולכים לגנוב, הם מבקשים מהקב"ה שיציל אותם שלא יתפסו ויפלו בבית האסורים. אז גם גנב יש גנבים מאמינים. הם לא רק מאמינים בה', הם גם מאמינים שיצליחו לגנוב. אבל הם מבקשים מה' שלא יתפסו ולא יאסרו.

ממילא עכשיו מובן לנו מה שהחמירה התורה למי שמוציא שם רע שיהיה נפרד גם מן הטמאים האחרים, למה הוא צריך להיות נפרד גם מן הטמאים האחרים? למה הוא שונה מכל הטמאים? כיון שאם הוא יהיה עם טמאים אחרים, מה יקרה? הוא ימצא בהם חסרון, למה בודדו אותו? למה הוציאו אותו מחוץ למחנה? בגלל שאתה פוגע בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, אתה מסכסך, אתה מוציא שם רע על אנשים, החברה שאתה נמצא בה זה גורם לך להוציא שם רע, אז אתה תשב לבד, ונשאיר אותך לבד לא עם אחרים שלא תוכל אח"כ להוציא עליהם שם רע, כי אחרת לא תגיע לתיקון אף פעם, לכן אתה צריך להתבודד ולזכור שאתה מבודד בגלל שאתה לא טוב בחברת אחרים. וככה תוכל לפשפש במעשיך ולחזור בתשובה ולתקן. אתה גם צריך לקרוא כל הזמן טמא טמא טמא להודיע לכולם, כי עד היום מה היית עושה? קורא לאחרים, זה טמא זה רשע, זה גנב זה ככה זה ככה. לא לא לא. עכשיו אתה תקרא לעצמך, טמא טמא, אתה חייב להכריז כל הזמן. ואתה צריך ללכת גם עם בגדים פרומים, קרועים, למה? להראות שאתה לא שלם בכלל, כל כולך קרעים ושסעים, אתה בעצמך פגום. אז לכן מוציאים אותו החוצה מחוץ למחנה בודד ובשונה מכל האחרים.

טוב, זה למדנו עכשיו את היסוד הזה, ולמדנו גם לאן זה מוביל, עד שאדם יכול להיות מהבנים, מהתלמידים של בלעם, או אם יהיה חכם וילמד תמיד זכות על אחרים, כמו שלמדנו לפי הכללים, יכול להיות מתלמידי אברהם אבינו.

מה זה נוגע אלינו? כל המחלות שאנחנו שומעים, סרטן והאחרים, שתדעו לכם זה בא על נגעים האלה שאדם מדבר לשון הרע, מוציא שם רע על אחרים וכו'. ואז הוא צריך להיות בדד, וממש התהליך שעובר על מי שהיה מצורע בזמן התורה, גם זה רואים, כי אחרי שהוא מטהר כבר והמצורע חוזר, צריך לגלח את כל שערותיו בכל גופו, בגבות, בריסים, בשערות, בכל מקום, כל הגוף. וראיתם אנשים שיש להם את המחלה מה קורה, כל השערות נושרות להם. ז"א זה מעין המראות נגעים שהיו בזמן התורה. רק אז זה היה בדרך של השגחה מן השמים, והיו רואים את הדברים בדרך נס, איך זה היה? הקב"ה כשרצה לאותת ולהודיע למישהו במשפחה שהוא לא בסדר, אז בהתחלה היה מראה מראות נגעים שקערורות ירקרקות בתוך הבית, ופתאום מבצבץ לו שמה כתמים שהוא מבחין שזה איתות מן השמים, הוא צריך להזמין את הכהן שיגיד אם זה טהור או טמא, ואם אין עצה צריך לסתור את האבנים מהבית. אם אדם מבין את המסר וחזר בתשובה, אז זה נגמר. אם לא - הוא מקבל נגעים בבגדים, והבגדים שלו נהיו מנוגעים. אם הוא מבין, הנה מה טוב ומה נעים, אם לא - זה בא לו בגוף. וכשזה בא לו בגוף הוא הופך להיות מצורע, ואז מוציאים אותו מחוץ למחנה ומסגירים אותו הסגר שבעה ימים, ובא אליו הכהן ובוחן ובודק אם עשה תשובה או לא תשובה, אין תרופות, אין תרופות, התרופה היחידה זה מה שמבודדים אותו שיעשה חשבון  נפש, שיעשה את מה שאמרנו, ורק אם הוא חזר בתשובה אמיתית אז הוא יפטר מהצרעת. אם לא הוא ימות ככה.

ז"א אם בא על בן אדם חלילה מחלה כלשהי, הוא חייב להתבונן שהקב"ה שלח לו את הדברים הזה משמים להעיר אותו הערה אחרונה. אם הוא יבדוק לפני כן, הוא יראה שה' כבר אותת לו מזמן, כי בהתחלה הוא פוגע בממון, בבתים, כל מיני בעיות, סכסוכים, כל מיני חובות, צרות, אבל עדיין לא בגוף. כשכל זה לא הספיק, ובן אדם חושב שזה מקרים שקורים ככה בעולם והוא לא מבין שזה בהשגחה, אז הוא מקבל את זה בגוף. לא תמיד זה בא ישר, לפעמים זה איתות, לפעמים זה בא והולך ואח"כ זה חוזר. אבל  נותנים לבן אדם איתות משמים שיתבונן ויבין וישכיל, כיון שהיום היסורים והמחלות זה הנביאים. פעם כשאדם היה חולה מסוכן או היה לו איזה צרות, למי היה הולך? לנביא, והנביא היה אומר לו לפי מה שהוא רואה עליו מה הסיבה והשורש ליסורים, לצרות או למחלות, והיה אומר לו תקן זה וזה וזה ואתה תרפא. וכך היה עושה. היום שאין  נביאים המחלות הם הנביאים, הם באים ואומרים תקן זה וזה וזה.

אז ז"א אדם צריך להתבונן ולפשפש במעשיו כל הזמן, ולא בכדי אנחנו  חוזרים כל שנה ושנה ולומדים פרשת מצורע, כל פעם נותנים לנו תזכורת, אל תשכחו, יש מחלות בעולם והן לא באות סתם. הן באות בחשבון מדוקדק, כי אין אדם נוקף אצבע למטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה. וגם אדם שלפעמים יש לו עוני, הרי עני חשוב כמת, אז זה גם כן יסורים, וחשוך בנים חשוב כמת, ומצורע חשוב כמת, ועוד כמה בעלי יסורים חשובים כמת, אז ז"א הקב"ה מביא יסורים על האדם, והאדם צריך לדעת איך לפרש אותם, איך להבין אותם, ואם הוא לא יודע ילך לרב ויסביר לו.

אבל צריך גם לפעמים לשמוח כשהקב"ה נותן לאדם יסורים. למה? קודם כל הוא חס עליו, זה שהוא מאותת לו זה עוד טוב, כשהאוטו מאותת לך שנגמר השמן, זה טוב מאד. כי אם הוא לא היה מאותת שנגמר והיה נגמר היה הולך מנוע, אז יותר טוב שהוא מאותת, אולי זה מרגיז קצת שזה מאותת או מצפצף, אבל עדיף, אם תשתיק את זה ותשכח אתה תאבד את האוטו. אז אם הקב"ה מביא לך כל פעם איתותים, אל תמהר לקחת כדורים ולהגיד, הנה עם הכדורים אני פותר את הבעיה. כי אתה פותר את הבעיה, אתה לא ממלא שמן, אתה פשוט מכבה את הנורית. אבל זה לא פוטר את הבעיה כי לא טפלת בשורש של הבעיה. אם בא חולי, אתה צריך עם התרופות גם לרפא את הנפש, אם לא - זה יבוא בצורה אחרת. לכן אדם צריך להתעורר תמיד על הדברים האלה.

ובואו תראו דוגמא שהרבה מתחבטים בה לפעמים ולא מבינים. פעם התלוננה אשתו הרבנית של החפץ חיים זצ"ל, מדוע צריכים הילדים שלנו ללבוש גם בחג את הבגדים הישנים? לא היה להם כסף, היו לובשים בחג, שבחג צריך להתלבש יותר יפה משבת, ובחול המועד אני אומר לכם הלכה עכשיו שתדעו, המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, מי זה מבזה את המועדות? מי שלא הולך עם בגדי חג כל חול המועד. חול המועד זה כמו חג לענין לבוש, ולענין אכילה. צריך לאכול בחול המועד, לכבד אותו בכסות ובמאכל ובמשתה. מי שמזלזל בזה אין לו חלק לעולם הבא. אז צריך להתלבש כמו בשבת, כמו בחג. כל חול המועד. אז היא שואלת למה בחג אין לנו בגדים להלביש את הילדים שלנו ואנחנו מלבישים אותם כמו ביום חול, והשכנים שלנו זוכים לקבל בגדים חדשים?

השיב לה החפץ חיים זצ"ל כך, אנו הלא זכינו שעזר לנו ה' ואנו בני תורה ומגדלים את בנינו לתורה, על זאת עלינו להודות ולהלל להשי"ת. אבל לא כך שכנינו, הם עצמם אינם בני תורה, וה' לא חנן אותם בבנים בעלי כשרון, אז שורת הדין נותנת איפוא שלכל הפחות תנתן להם היכולת להלביש את הבנים שלהם בבגדים חדשים ליום טוב. אז אצלהם זה בחיצוניות, החידוש והחדשנות, ואצלנו הבנים שלנו הם מחדשים בתורה כל רגע ורגע ומתחדשים בה. אז אנחנו שזכינו לכזו מעלה, אז אם אנחנו לא נלבש את הבגדים כמו של השכנים, די לנו ועלינו להודות להשי"ת, אבל הם מסכנים, אין להם כלום, אין תוכן, אז לפחות בחיצוניות שיהיה להם בגדים טובים, בגדים יפים וכו' וכו'.

ז"א הכל צריך להסתכל מתוך נקודת מבט של התורה, ולא מתוך צרות עין או קנאה, אלא להבין את המצב ולדעת לשפוט על פיו האם מצבנו טוב יותר או לא.

ולמדנו השבת דבר נפלא, איך אדם יוכל לדעת אם הוא בן העולם הבא? איך אדם יכול לדעת? האם היום אנחנו יכולים לדעת מי בן העולם הבא? אני אלמד אתכם פטנט איך תדעו. כשאדם נוסע לחתונה של הבן שלו הבכור החשוב הצדיק, והנסיעה היא ברכבת במשך ארבע שעות, והוא לבוש מהודר מוכן כל כולו שמחה שהוא הולך עכשיו לרגע הנכסף של חייו לראות בחתונת בנו הבכור הצדיק. כשהוא נכנס לרכבת, בכרטיס שהוא רכש ניתן לו מושב שהיה רעוע, אז כל הנסיעה של הארבע שעות הוא מתנדנד ככה בצורה לא נוחה, ואח"כ יש לו עוד בעיה, כשהוא ביקש שיביאו לו לאכול, במחיר של הכרטיס שהוא שילם, אז מה קרה, הביאו לו אוכל והאוכל היה יבש. ואחרי כן הוא היה צריך חוץ מכבודכם לצאת לאיזשהו מקום וזה לא היה פנוי, והוא היה צריך להמתין חמש דקות בחוץ. האם כל הדברים האלה יעיבו על השמחה שלו שהוא הולך לחתונה של הבן שלו? לא. מה יותר חשוב, השמחה שהוא הולך עכשיו או המעבר עכשיו של הארבע שעות שהוא נתקל בכמה בעיות כאלה ואחרות, מה אתם אומרים? השמחה, נכון? השמחה.

שימו לב עכשיו איך אתם בודקים אם אתם הולכים לעולם הבא או לא. אם אתם יודעים שאתם הולכים לעולם הבא ואתם הכנתם את עצמכם לעולם הבא לחתונה, לא של הבן הבכור, שלכם, זה החתונה שלכם, חתונתו ושמחת לבו של אדם שכל מה שהוא נברא בעולם זה להגיע לסעודה האחרונה למעלה. אם כל הדרך שאתם נוסעים עד לשם, כל הזמן אתם שמחים ולא משנה מה קורה לכם בחיים, זה סימן שאתם בטוחים ויודעים שאתם הולכים לחיי העולם הבא וכל השאר זה קטן עליכם, זה קצת דברים שמערערים את מצבכם, קצת לא נעימים, קצת לא טובים, קצת כואבים, אבל זה בדרך, זה רק בדרך ועוד מעט זה יפסק. עוד מעט נגיע לסעודה האחרונה. ואם הכנו צידה לדרך, אנחנו צריכים להיות שמחים בכל רגע, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אדם צריך להיות שמח, "ותשחק ליום אחרון". אתה מתכונן כל יום לקראת מעבר, אנחנו לא נשאר פה, אנחנו במעבר, העולם הזה פרוזדור לטרקלין, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתגיע ותכנס לטרקלין, אז מי שמכין את עצמו הוא שמח שמחה גדולה. שמחה גדולה.

כשאדם בונה בית, ונגיד הוא בונה בית פרטי, עשה זאת בעצמך, וזה שלשה מפלסים, וזה לוקח שלש שנים לבנות את זה, והוא מדקדק על כל דבר ודבר ורוצה את האריחים הכי טובים ורוצה את הנברשות ורוצה את החשמל ורוצה בית ממוחשב ורוצה ורוצה ורוצה, והוא מכין את הכל. אז כל יום הוא קם מהבקר עד הלילה והוא נשאר עם כל הפועלים והוא עובד איתם ומתאבק באבק, וכל הזמן יש לו טענות, למה לא עשית, תעבוד יותר מהר, נו תגמור מהר ואל תשבור לי את זה, ושברת לי את זה. אבל כל השלש שנים שווה, למה? בסוף הוא יכנס לדירת הפאר שהוא הכין במו ידיו, והכל יעבוד פיקס. אז שלש שנים בשביל לחיות בדירה חמישים שנה, שווה או לא שווה? ככה כולם בונים, לא? אבל אתה הולך בסוף לדירה שלא הכנת צריף, לא עמדת על המשמר, איך היא תראה, מה יהיה שם, מה היא תכיל, שלחת לשם משהו? הכנת משהו? בדקת משהו? אתה רק בונה פה כל היום. כל היום בונה ובונה ומכין ומכין, להיום למחר למחר, למחרתיים זהו לשבוע הבא, הכל לעולם הזה. מה אתה מכין לדירה שלך האמיתית? אם אדם היה טורח להכנת הדירה האמיתית, אפילו היה טרוד כל ימי חייו בטרדה זו היה מאושר, כי כל רגע זה עוד נדבך בדירה הגדולה שתהיה לו לנצח נצחים. זה לא לחמישים שנה, חבר'ה, זה מיליארד שנה שאפילו שניה, שניה, זה לא שניה, שניה. מיליארד שנה, זה לא שניה בנצח. מיליארד שנה זה לא שניה בנצח. ואם אתה תקוע בצריף, זה פדיחה פדיחה. ואני לא מדבר על גיהינום חס ושלום, אני מדבר בגן עדן בצריף, לא בגיהינום, בגיהינום זה איום ונורא אני לא רוצה לדבר. אבל אתה בגן עדן מה הכנת? קצת, אז לפי מה שהכנת זה מה שיש. כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת יאכל אותה בשבת.

ז"א למה המשילו חכמים משל כזה? כי כל מה שאתה טורח בערב שבת, אתם יודעים מה זה ערב שבת, ערב שבת כולם בלחץ, ערב שבת, עכשיו נכנסת שבת, כולם בלחץ, נכון שאתם מתקלחים ברגע האחרון? כולם בלחץ. מכינים צורכי שבת סלטים אוכל זה פה שם, כל הזמן בריצות ריצות ריצות, ערב שבת עד שמגיעה השבת ברגע האחרון הצלחתם כבר לסדר את השעון חשמל את השעון זה וזה וזה וזה, ונכסים לשבת. מה יש לכם על השלחן? מה שהכנתם במשך כל השבוע. מה שהכנתם תאכלו. מה שלא הספקתם לקנות או לא הכנתם - לא תאכלו.

העולם הזה דומה לערב שבת, צריך להיות בלחץ, בלחץ, עוד מעט שבת. אתה מגיע למעלה זה שבת. אי אפשר יותר להביא, אין, סגור. מה שהכנת - זה מה שתאכל. אז שווה להשקיע או לא שווה להשקיע?

אז כל בן אדם במקום לראות את החסרון באחרים, שיראה את המעלה באחרים, ויתקנא במעלה שלהם וירצה להגיע גם למעלה שלהם. שילמד מהם, קנאת סופרים תרבה חכמה. אדרבא, אם אתה רואה אם הוא זכה למה אני לא אזכה? גם אני יכול לזכות. אם הוא חכם גם אני אלמד אהיה חכם. אם הוא הצליח לעשות מצוות גם אני אעשה מצוות, למה לא? אבל במה אנשים מקנאים? בחומר שיש לשני. יש לו מכונית, יש לו דירה, יש לו צימר, יש לו פה יש לו שם, אנשים מתקשקשים כל היום בהבלי העולם שישאירו פה ולא יקחו עמהם דבר. אפילו מברשת שיניים לא לוקחים מפה.אז לא כדאי להשקיע? רבותי.

באה התורה ואומרת לנו זאת תורת המצורע, המוציא שם רע, במקום לחסל על כולם ולדבר על כולם רק דברים לא טובים, תראה את המעלות של החברים, תלמד מהם ותעלה ותתעלה. וככה תבנה לך דירת קבע בעולם העליון, ומה שתטרח ותכין סוף דבר מזה תיהנה.

כן, למי שיש שאלות בבקשה. תן לבחור שם בצד.

ש. רציתי לשאול את הרב אם היום יש את הצרעת המקראית, או יכולה להיות הצרעת המקראית.

הרב: אם יכולה להיות צרעת המקראית, כן, צרעת יש, יש אנשים מצורעים גם בימינו, כן. אבל שתדע לך, גם בן אדם שנסגרת עליו המגירה ונהיה לו נפיחות ואינפקציה זה גם צרעת קטנה. כל פגיעה שיש לאדם בגופו בפנימיותו ושהיא מבצבצת החוצה או לא מבצבצת החוצה והשלכותיה החוצה, זה גם ממיני צרעת, לא זו בדיוק שנכתב עליה בתורה, אבל זה ממיני הצרעת, והכל זה איתותים מן השמים.

תן לבחור פה שורה ראשונה.

ש. אתה אומר שהסרטן של היום זה הצרעת של פעם, נכון זה העקרון?

הרב: ממיני הצרעת, כן.

ש. עכשיו יש עוד איזה כמה דברים תאונות דרכים, מה זה היום?

הרב: זה סקילה דאוריתא.

ש. ויש דין שריפה שמה הוא היום?

הרב: שריפה כמו שאתה ראית שהיה היום בכרמל.

ש. אז מי שחולה סרטן היום זה אומר שהדין שלו זה של אותו חולה צרעת.

הרב: הוא יכול לתקן את זה כמו שאמרנו, כמו שאומרים למצורע, שיפשפש במעשיו ויתבונן בהם ויבין מה המקור לדברים שגרמו לו, ואם יתקן את עצמו בתשובה, יכול להירפא, כמו שראינו בהרבה מקרים, שאמרנו לאנשים שיש להם את המחלה שיקבלו על עצמם לחזור בתשובה שלמה ולקיים תורה ומצוות ונתרפאו ברפואה גמורה, היפך ממה שאמרו להם הרופאים. עיין בסרט ניסים התותח, עיין בסרט נס מצולם, ועוד סרטים רבים.

ש. אוקי, תודה רבה.

הרב: תהיה בריא.

כן, שאלה נוספת. תן לבחור שם.

ש. שלום, רציתי לשאול אותך שאלה, בתקופה של השואה שנהרגו ששה מיליון יהודים, איפה הקב"ה היה?

הרב: איפה שהוא עכשיו

ש. אז למה הו אל עזר, היה שמה צדיקים, לא היו רק, היו צדיקים, למה הוא לא עזר להם?

הרב:  נכון, גם בחורבן בית ראשון ובית שני גם היו צדיקים והלכו מיליונים, במבול הלך כל העולם, ואין בעיה לקב"ה להעניש את מי שהוא חושב שראוי לעונש על פי המעשים שהוא עושה. מה הבעיה? זה לא חדש.

ש. אוקי, תודה רבה.

הרב: תהיה בריא.

כן, תן לו שמה.

ש. כבוד הרב, אני אין לי שום ספיקות על הבריאה וקודשא בריך הוא, אני רק רוצה להוריד ספק מאנשים לגבי הדור האחרון, האם הוא הדור האחרון

הרב: דורנו זה, ודאי שהוא האחרון. כן. שאלה נוספת. בסוף בסוף.

ש. שלום לכבוד הרב

הרב: שלום שלום

ש. לפני שמונה חדשים בערך היית כאן, שאלנו אותך לגבי המלחמה שכבודו הבטיח, ועכשיו אנחנו שואלים שוב.

הרב: לגבי המלחמה, אנחנו נמצאים כרגע במלחמה סביבתית היקפית, כמו שאתה רואה, שמשתנים ומתחלפים משטרים מסביבנו, וכמובן שזה לא יהיה לטובתנו, והטבעת מתהדקת ומתהדקת, והקב"ה כנראה שיש לו תכניות סביבתיות שיביאו אותנו להכרה מהירה יותר לקראת מה שעומד להתרחש, בדרום אתה רואה שזה מתחיל להתעורר שוב פעם והם מתכוננים למשהו כעין עופרת יצוקה א', ואיראן מתחמשת בינתיים וממשיכה בתכניות, בסוריה המצב על הפנים, התורכים כבר לא איתנו, ואנחנו נמצאים במצב לא נוח. בספטמבר כבר קבעו שיכריזו על מדינה פלשתינית באו"ם. ב-15 במאי עוד מעט עומדים לצעוד לכאן מיליונים של ערבים, לפי מה שהם מודיעים, מה שאני אמרתי במשך שנים רבות, מה יקרה אם יבואו הפלשתינים והמוסלמים ויצעדו אלינו מיליונים, מה נעשה? אז זה כבר מופיע היום ביוטיוב ומופיע במקומות אחרים גם עם תרגום לערבית. ז"א המצב הוא שאנחנו עומדים להחנק פה לאט לאט לאט ממה שקורה מסביב, וגם מה שקורה ביפן ובעולם, בשטפונות ובשריפות ובכל הדברים, זה כל זה איתות לעם ישראל מה הולך להיות פה אצלנו. אז בהתחלה הקב"ה מכה באומות העולם, ומראה לנו שנתבונן מה הולך להיות, ומזה נבין מה מתקרב אלינו. כמו שלמדנו קודם, שנגעי בתים קודם, הרחוק רחוק קודם, אח"כ מתקרב לבגדים ואח"כ מתקרב לגוף, אז אתה רואה מסביב לעולם איזה אסונות יש, ועכשיו אתה רואה שזה מתקרב כבר לאומות שמסביבנו בדיוק על הגבול, ונשאר עכשיו רק אנחנו באמצע, וזה מתקרב. אם נבין- הרווחנו, אם לא נבין - נקבל.

ש. אבל מבחינת זמנים, הרב נקט זמנים מסוימים

הרב: אמרתי שנה שנתיים לערך.

ש. אוקי, וזה עבר

הרב: נכון. בגלל זה אני לא נביא. אבל אנחנו קרובים מאד מאד לאותו מצב. אם אתה רוצה לדעת בדיוק מה נאמר על ידי הרמטכ"ל אשכנזי, אז הוא אמר שבאוגוסט אלפיים ועשר היתה צריכה להפתח מלחמה כוללת ישראל נגד המדינות שמסביבנו. למה זה התעכב מבחינה בטחונית או שמימית, זה הקב"ה יודע. אבל מה שאמרנו - היה נכון במאה אחוז לעת ההיא. למה הקב"ה מעכב? לקב"ה יש את הסיבות שלו, אולי התשובה ומבצע האנציקלופדיה הועיל קצת בשביל שיהיה לנו זכויות ונוכל לחזור עוד יותר בתשובה.

ש. טוב. עוד שאלה לגבי הזמרים,

הרב: כן

ש. אני לא מדבר על הזמרים ששרים בסגנון של הגויים, אני מדבר על הפיטנים, הפיוטים, יחיאל נהרי, משה חבושה, מילא כל שאר אלה שפסלתם מילא, אבל אלה ששרים פיוטים שאנחנו שרים אותם בבית הכנסת, מנגנים את המנגינות שלהם בקדיש, בתפילה, למה אותם?

הרב: תראה, קודם כל לא פסלנו אף אחד, הם נפסלו על ידי הרב עובדיה יוסף ועל ידי גדולי ישראל

ש. אבל עדיין לא יצאו משם בקול זעקה כמו שהרב יוצא, לגבי הפסילה שלהם, עדיין ממשיכים להשמיע אותם ושומעים אותם ומזמינים אותם כל ביתו של הרב עובדיה. אני מדבר על הפיטנים, אני לא מדבר על שאר הזמרים.

הרב: אני עונה, עכשיו הולך להיות מעמד עם הרב עובדיה יוסף ולא הזמינו שום פיטן ספרדי, הזמינו את אברהמי רוט, אשכנזי, פלא פלאות, תמיד הזמינו את שווקי והזמינו פיטנים, השנה עכשיו תראה את המודעות ב חוץ, הזמינו אשכנזי - אבהרמי רוט, אז יש בזה משהו, זה אחד.

ש. זה אולי בגלל השינוי, לא כל שנה להביא אותו דבר.

הרב: לא, לא, לא, ספרדים מתעקשים להביא ספרדי בדרך כלל. אבל מכל מקום, הנקודה היא ככה, הרב עובדיה יוסף בשנת תשס"ז כתב מכתב, שמי שמופיע אפילו בנפרד בערבי שירה, הוא נקרא מחטיא הרבים. את ההגדרה הזאת לא אני קבתעי, הרב עובדיה קבע.

ש. הרב אברהם יוסף עלה לשידור ברדיו קול חי או קול ברמה, והוא לא התיחס לזה, והוא אמר שכן אפשר לשמוע את כל הזמרים האלה.

הרב: אין בעיה, כשהוא יהיה הרב עובדיה יוסף, או כשהרב עובדיה יוסף יגיד אני חוזר בי ממה שכתבתי במכתב אז בסדר. אבל כל זמן שהוא לא חוזר בו מהמכתב, והמכתב נשאר מכתב, שמי שמופיע אפילו בנפרד נקרא מחטיא הרבים אז זה בעיה. ושני אלה שצינת, הופיעו בפני גברים ונשים. אז לכן זה בעיה.

ש. מתי זה היה?

הרב: הנה הפסק הלכה מולך

ש. לא, מתי הם הופיעו?

הרב: מתי הם הופיעו? זה לא משנה מתי הם הופיעו

ש. לא, זה כן משנה, אולי מאז הם חזרו בתשובה?

הרב: או, בשביל שאנחנו נדע שהם חזרו בתשובה, צריך שהתשובה תתפרסם ושישתנו המעשים,

ש. מי אמר?

הרב: לא נאמר, אז לכן זה נשאר במקומו.

ש. לא, אבל מי אמר שהתשובה צריכה להתפרסם, הם עשו תשובה בינם לבין עצמם, בינם לבין הקב"ה.

הרב: אין דבר כזה, אין דבר כזה.

ש. למה אין דבר כזה?

הרב: אין דבר כזה. ישבנו אצל הרב בן ציון מוצפי והוא דן בנושא הזה והוא אמר שאין דבר כזה. צריכים לפרסם את תשובתם ולא רק הוא, גם הרב יצחק רצאבי ישב בבית דינו ודן, ופסק אותו דבר.

ש. איך מפרסמים את תשובתם?

הרב: הם פרסמו את תשובתם. אחד, יש ראיון שאני דיברתי עם הרב מוצפי בעצמו שעתיים תראה באתר שלנו, ושומעים שאני שואל את כל השאלות שאתה שואל ועוד, ויש פסק כתוב שלה רב רצאבי שגם פרסמנו אותו שמופיע גם כן באתר שופר. ויש פסקים נוספים של כל גדולי הדורות מאז ומעולם

ש. שמה, שהתשובה שהזמרים עשו בינם לבין עצמם לא מועילה, צריך רק תשובה שנעשית בפרהסיא ע"י בית דין כזה או אחר

הרב: אנחנו לא צריכים לנחש שמא עשה תשובה

ש. לא, אנחנו רואים שהם לא מופיעים עוד, אני מדבר על הפיטנים, לא מדבר על הזמרים, הפיטנים ששרים פיוטים יחיאל נהרי ומשה חבושה

הרב: שמעתי. שמעתי. פעמיים שמעתי, שלש פעמים שמעתי, ארבע פעמים שמעתי, ארבע שמעתי ואמרתי
ש. הם לא מופיעים, מה שידוע לי שיחיאל נהרי אולי הופיע בשנות התשעים

הרב: אתה אומר, אתה אומר

ש. אולי הופיע בשנות התשעים

הרב: אתה אומר, אתה אומר

ש. לפני שהוא עוד התחיל להתפרסם כאן בארץ

הרב: אתה אומר כי שלחו אותך לומר, אבל

ש. אף אחד לא שלח אותי, אני הגעתי בעצמו

הרב: ברור, ברור,

ש. כן, כן, ודאי ברור

הרב: ודאי ודאי ודאי, אני יודע שאתה ודאי ודאי ודאי, אבל מכל מקום אני עונה לך, שכל זמן שהם לא יפרסמו אז הם יהיו בחזקת מי שהופיעו במעורב ולא תקנו את דרכיהם. דבר נוסף, דיברתי עם אח של חבושה, והוא ישב אצלי באוטו, ואמרתי לו מה הבעיה? הרי לחבושה אחיך עשיתי טובה שלא אמרתי עליו דברים כאלה או אחרים והנחתי לו מקום להתכבד ולחזור בו, הרי אם הוא לא מתכוון להופיע יותר מעורב, מה הבעיה להגיד אני הופעתי מעורב, כי זה מצולם, הוא לא צריך להגיד, אני הופעתי מעורב, יותר אני לא מופיע מעורב, מה הבעיה?

ש. מי אמר שזה צריך להיעשות את זה בפורום מסוים שאתם מציעים, הוא יכול לעשות את זה גם אצל הרב עובדיה, לא צריך לעשות במקום אחר

הרב: אמרתי, הרב בן ציון פסק כך, והרב רצאבי פעם רביעית, הבנת מי אמר? זה מי שאמר, שני פוסקים אמרו את זה.

תודה רבה.

ש. ערב טוב כבוד הרב, אנחנו כרגע ערב ר"ח ניסן ולקראת הפסח, ואם הרב יכול בכמה מילים קצת להביא אותנו לאיזה פוקוס לגבי החג והחודש ניסן ואת היכולת של החודש הזה.

הרב: זה ארוך מידי, אבל אני אגיד לכם רק דבר אחד. חג החירות, חודש ניסן זה חדש של ניסים גדולים שהיו לעם ישראל, חודש שמסוגל מאד, חודש שלא אומרים בו תחנון, חודש שמי שיודע לנצל אותו זוכה בזכיה גדולה וממנו אנחנו מגיעים לחג השבועות שזה השיא. חג החירות זה לא חירות לצאת ממצרים מעבדות לחירות גופנית, אלא לחירות רוחנית לקבל את התורה. ז"א אין חירות יותר גדול מאשר החירות שאדם זוכה להיות בן חורין מיצרו הרע. כל מי שיכול להתעלות בחודש הזה ומכאן והלאה לקראת הגעה לראש השנה, צריך לנצל את הימים האלה כי כולם גדושים בהכנות והתארגנות של פשפוש בחורים ובסדקים ובכל המקומות, שכל זה רמז לפשפש בנבכי הנפש שלנו ולהסיר משם את יצר הרע, ואת כל החמץ, ואת כל השאור שיש בנו, ולבאר את הכל ולהשאר מצה. מצה - זה מצב אמיתי, זה קמח ומים ואין נפיחות, אין שמרים, אין תפיחה, אין גאוה, אין מתיקות, אין מלח, אין דבש, מצה - קמח ומים, זה מה שיש. ז"א האדם זה הוא, מה שהוא בלי תוספות. כי האלקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים, אדם צריך לחזור להיות מה שהוא צריך להיות. מה זה לחזור בתשובה? לחזור למה שהוא הסתלק ממנו, כי האדם נברא ישר, והוא הסתלק מן הישרות, כמו שראינו, הולך בדרך עקמימות. אבל אם בן אדם יעזוב את כל החשבונות של העולם הזה וילך בדרך ישרה, האדם הזה יזכה לעלות בהר ה'. וזה המדרגה הכי גבוהה. אדם שהולך כל הזמן ומתעלה מיום ליום, כשיש לו מטרה להגיע לסעודה האחרונה ששמה יקבלו את פניו מלאכי השרת ויצאו לקראתו, במקום שחלילה מלאכי חבלה.

אז כל החיים שלנו זה עליה, והפסק זמן הזה של חודש ניסן וחג החירות, והגעה לקבלת התורה, זה הדבר הכי גדול שחוו עם ישראל, ונעשו לעם אחד שאמרו נעשה ונשמע. אם נזכור את הקריאה הזאת, של יציאה מעבדות והגעה לעבדות, אבל פה היינו עבדים למלך בשר ודם, ויצאנו ונהיינו עבדים למלך מלכי המלכים, הללויה, הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ולא עבדי נבוכדנצר, ולא עבדי אחשוורוש, אנחנו צריכים להיות עבדי ה'. המציאות שלנו זה עבדות, אבל עבדות שהיא כבוד. להיות עבד של מלך מלכי המלכים זה כמו משה רבינו, משה עבדי, אברהם עבדי, דוד עבדי, עדות כזאת זה מלכות. זה המלכות, להשתחרר מהיצר הרע. להיות עבד למלך ולא עבד לעבד. כי היצר הרע הוא גם עבד. ואנחנו צריכים כל הזמן להפנים את זה שיצאנו ממצרים מתחת שלטונו ושעבודו של פרעה, ויש פרעה בכל דור ודור, שהוא פורע את האדם מעבודת ה'. ויצאנו ממצרים - מכל המיצרים שהיו סוגרים עלינו, והשתחררנו והלכנו להר ה' לקבל את התורה. ושם היינו גאולים במדבר, במדבר היינו גאולים, במדבר קיבלנו את הגאולה כיון ששרתה עלינו שכינה. הגאולה זה שכינה, היא לא תלויה במקום, היא לא תלויה בזמן, כל מי ששורה עליו שכינה הוא גאול, זה יכול להיות גם אדם פרטי. אז לכן אנחנו צריכים לזכור את זה, ובחודש הזה כבר מרגישים את ריח האביב בחוץ, וכבר אנחנו הולכים לברך על האילנות, על ההחדשות עוד פעם, על התחית המתים הזאת מחדש שהיתה שלכת ועכשיו מבצבצים כל הפרחים ומתחילים הפירות והאילנות, ורואים שוב פעם חידוש בבריאה, והקב"ה כל מחזור של שנה מחדש אותנו מחדש ונותן לנו את ההזדמנות מחדש להשתחרר מעול משעבדים מכל הסוגים, ולקבל עלינו את התורה ומצוותיה ולצאת לחרות אמיתית.

במקרה זה, אני גם רוצה להמליץ לכם, השנה בעזרת ה' יתברך אנחנו מאפשרים לרכוש מצות מהדרין מן המהדרין, רכות, עגולות רכות, קילו בחמישים שקלים, מה שעולה קילו שמורה עבודת יד, לא מכונה, שמורה עבודת יד בשעת קצירה והכל עולה בערך תשעים שקלים, מאה שקלים, חמישים שקלים רכות, מצה שאתה יכל לעשות איתה לאפה. היא פשוט מתקפלת, זה מצה תימנית שהיא אפויה קצת עבה יותר ממצה רגילה קשה, והיא מהדרין מן המהדרין, ואדם יכול לאכול שתי כזיתות בליל פסח בקלי קלות תוך שתי דקות. מה שאנשים צריכים לקחת מצה וגרט גרט גרט גרט גרט, הרבה ללעוס והרבה רעש עד שמצליחים לבלוע את השתי כזיתות, אז פה יכולים לקחת את זה וחותכים ככה שתי חתיכות קטנות כאלה, יש בהן את המשקל, מכניסים לבפנים כמו כמעט כמו פיתה, לא פיתה, כמעט כמו. זה לא כפול כמו פיתה, אבל זה מצה רכה שאפשר ללפלף אותה. אז מי שירצה יש מספרי הטלפונים פה, ואם תרצו לראות איך מייצרים את זה, אז הנה תוכלו לראות פה על המסך. זה התנור כמובן שמכניסים אליו את המצות, אל המצות שהן נראות לאחר שהן כבר אפויות, פה לשים את הבצק, פה מרדדים את הבצק, לאחר מכן מכניסים את זה לתוך המכשיר הזה שהוא פשוט עושה את זה דק יותר, לאחר מכן זה יוצא כך, מעבירים אתז ה לעשות את זה יותר דק, הכל עבודת יד כמו שאתם רואים, אחרי זה פורסים את זה על השלחן, יש עיגול ששמים על הבצק שיוצר בדיוק את הצורה, אתם רואים  נותנים מכה מכה, זה חותך אתז ה עגול עגול, זה עבודת יד כמובן, לא עבודת מכונה, שזה ההידור הכי גדול, אח"כ זה מגיע למקל לפני שמכניסים, זה רדלר שמעבירים בשביל לעשות קצת חורים, שמים את זה על המוטות האלה, משום לוקחים את זה ישר לתוך התנור, מכניסים את זה לתוך התנור, ויוצאת המצה שהיא כמו לאפה, וזה טעים חבל על הזמן. וזה בחמישים אחוז כמעט מהמחיר שנמכר בחוץ, חמישים שקלים בלבד לקילו. ויש היום דר