פתח תקוה - ברירת מחדל

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫‫‫‫‫

‫‫‫‫‫‫

‫‫‫‫

‫בוקר טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח, ‫והשם עלינו מרחמיו ירוויח.

‫מה ההבדל בין נביאי ישראל ‫לנביאי אומות העולם,

‫ומה זה קשור אלינו?

‫רבי חמא בר חנינא

‫ורבי ישכר דכפר מנדו,

‫רבי חנינא,

‫רבי חמא בר חנינא אמר,

‫אין הקדוש ברוך הוא נגלה ‫על אומות העולם,

‫אלא בחצי דיבור,

‫כמו שכתוב, ‫ויקר אלוהים אל אלוהם.

‫זה נקרא חצי דיבור.

‫זאת אומרת, לא כתוב ויקרא, ‫ויקר, חצי דיבור.

‫אבל נביאי ישראל,

‫בדיבור שלם,

‫שנאמר, ויקרא אל משה.

‫אז מה ההבדל?

‫ויקר, ויקרא, חסר אות, ‫אז בשביל זה נקרא חצי דיבור, ‫דיבור שלם.

‫נבין בהמשך.

‫ורבי ישכר דכפר מנדו אמר,

‫כך יהיה שכרן.

‫דהיינו, חצי דיבור ודיבור שלם, ‫זה כבר משפיע על עניין השכר.

‫אין לשון ויקר אלא לשון טומאה,

‫בלשון קרי.

‫אבל נביאי ישראל, בלשון של קדושה,

‫בלשון טהרה,

‫בלשון ברור,

‫בלשון שמלאכי השרת מקלסים בו ‫לקדוש ברוך הוא,

‫כמו שנאמר וקרא זה אל זה ואמר.

‫עד כאן זה המדרש.

‫בעל הטורים

כותב שא' של ויקרא זעירה,

קטנה,

‫משה לא רצה לכתוב אלא ויקר.

‫השם אמר לו, תכתוב ויקרא,

‫אז הוא כותב ויקר.

‫אמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב גם את האלף,

‫וכתבה קטנה.

‫בכל אופן התעקש

משה רבנו שהוויקרא שלו, ‫שהוא אנוס לכותבו, ‫יהיה כמו ויקר של בלעם.

‫מה העניין?

‫ובספרי,

ההבדל שבין נבואת משה רבנו, ‫עליו השלום, לנבואתו של בלעם,

‫משה

לא היה יודע מי מדבר עמו,

‫ובלעם היה יודע מי מדבר עמו.

‫זה ההבדל בין נבואת משה לבלעם.

‫ובנוסחה אחרינה,

‫משה לא היה יודע מה מדבר עמו,

‫ובלעם היה יודע מה מדבר עמו.

‫אז מי גדול ממי?

‫לפי זה מי גדול ממי?

‫אם יש נבואה

והנביא לא יודע מי מדבר עמו,

‫או מה מדבר עמו,

‫ונביא אחר יודע מי ומה, ‫מי עדיף, מי גדול.

‫המבין. ‫-המבין. אז לכאורה בלעם גדול יותר.

‫לכאורה.

‫וצריך להבין העניין של חצי דיבור

‫ודיבור שלם,

‫מה המשמעות?

‫ויאמר השם אל משה,

‫הן קרבו ימיך,

‫קרא את יהושע באוהל מועד ועצבנו.

‫אמר לפניו,

‫ריבונו של עולם,

‫ייטול יהושע ערכי שלי ואהה חי.

‫אני חשבתי שאברכים,

‫זה כבר דרגה יותר גבוהה ‫מסתם אנשים.

‫מה זה? אחד נכנס, כולם מסתכלים.

זה אין ריכוז כמו בכיתה.

‫מה זה?

‫אז אני חוזר עוד פעם לכבודכם.

‫ויאמר השם אל משה,

‫הן קרבו ימיך,

‫קרא את יהושע באוהל מועד ועצבנו.

‫אמר לפניו,

‫ריבונו של עולם,

‫כי ייטול יהושע ערכי שלי ואהה חי,

‫מה,

אני אראה איך יהושע לוקח את המלכות ממני ‫בשעה שאני עוד חי?

‫אמר לו הקדוש ברוך הוא,

‫עשה לו כדרך שהוא עושה לך.

‫מיד השכים משה

‫והלך לביתו של יהושע.

‫נתיירא יהושע,

‫ואמר,

‫משה ריבי בא אצלי,

‫מה קרה?

‫יצאו.

‫הלך משה לשמאלו של יהושע,

‫כתלמיד עם ריבו.

‫נכנסו לאוהל מועד,

‫ירד הענן

והפסיק ביניהם.

‫משה היה חוץ לענן,

‫ויהושע פנימה ענן.

‫משנסתלק הענן,

‫הלך משה אצל יהושע ואמר לו,

‫מה אמר לך הדיבור?

‫אמר לו יהושע,

‫כשהיה הדיבור נגלה עליך,

‫יודע הייתי מה מדבר עימך?

‫וואו.

וואו.

מה זה?

מה זה?

‫הרב שואל את התלמיד,

‫מה אמר לך הדיבור?

‫מה עונה לו?

‫כשהיה דיבור נגלה עליך,

‫יודע הייתי מה מדבר עימך?

‫מה זה?

‫התנצחות, התנשאות,

‫תשובה, מה זה?

‫שזה מה?

‫-לראש הירד, זה לא נוכל להודיע, ‫יודע אני, אני מתשווה עליך.

‫הוא אומר לא.

‫כשהיה הדיבור נגלה עליך,

‫יודע לפי שיטתך, ‫יודע הייתי מה מדבר עימך.

‫נו, אז מה אתה רוצה להגיד למשה? ‫מה, אתה לא יודע? ‫-גם אתה בוודאי. ‫-כן? מה, אתה לא יודע?

‫אז כאילו עוד יותר חוצפה.

‫מה, אתה לא יודע? מה קרה לך?

‫בלשון שלנו התחרפנת? ‫מה, אתה לא יודע? מה קרה?

‫עוד יותר גרוע.

‫ואם זה בתמיהה,

‫אמר לו יהושע, ‫כשהיה דיבור נגלה עליך, ‫יודע הייתי מה מדבר עימך?

מה אתה שואל אותי?

הרי כשאתה דיבר עמך הדיבור,

לא הייתי יודע.

אז איך אתה רוצה לדעת מה דיבר אותי הדיבור? כאילו, מה זה?

לא מגלים, כן מגלים,

זה רק בשבילי, לא בשבילך, אז מה שואל אותו?

מה שואל אותו משה?

אם זה הכללים, אז מה אתה שואל?

מה אתה שואל?

והתשובה גם,

תזכרו את התשובה עוד פעם, שימו לב.

שאל אותו משה, יהושע,

מה אמר לך הדיבור?

אמר לו יהושע,

כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?

עד כאן.

אפילו איש פשוט

לא יכאיב את לב חברו בשעה שהלה נמצא בדיכאון נפשי,

נכון?

בעל אחת כמה וכמה שלא יהין תלמיד הגון לעשות דברים כאלה לריבו.

הרי לכאורה משה רבנו היה מצב לא כל כך נעים.

גזירת מלך שהוא יעשה ליהושע מה שיהושע עושה לו, הוא הופך להיות תלמיד, יהושע הופך להיות הרב.

לא מצב נעים. מה הוא...

מקבל את המלכות בשעה שאני חי והשם אומר לו כן ככה צריך לעשות וזה וזה וזה ועכשיו פתאום הוא נפרד

מפסיק הענן הוא מקבל דיבור מהקדוש ברוך הוא הוא עומד בחוץ

הוא מחכה הוא אומר לו זה תשובה ככה עונים לאדם שנמצא לכאורה בדיכאון

הרי אדם פשוט לא עושה את זה לחברו נכון?

אז כל שכן תלמיד כזה אוהב אוהב ואהוב יעשה את זה לריבו למשה רבנו

שהוא לא זע ממנו אפילו רגע אחד

אז איך נתאר לעצמנו את תשובת יהושע למשה?

תלמיד נאמן שלא ממש מתוך אהולו

ושמשה סמך ידיו עליו

ומסר לו את ההנהגה ואת החוכמה

לא רק את ההנהגה

ואת החוכמה בלב שופע אהבה

כמו שכתוב יהושע מלא רוח חוכמה

כי סמך משה ידיו עליו

אמר שם פרש

שהקדוש ברוך הוא ציווה לו למשה

למסור ליהושע רק חלק ההנהגה

אבל לא את חלק החוכמה

ומשה ריבו סמך בשתי ידיו

בשני חלקיו

גם את מידת החוכמה וגם את מידת ההנהגה

הנהגה פשיטא שהוא היה צריך לתת לו

חוכמה לא היה צריך לתת לו

מה הפסוק מציין?

ויהושע מלא רוח חוכמה שזה מה שלא היה צריך לקבל

למה?

כי סמך משה ידיו עליו

אז בסמיכות ידיו העביר לו גם את החוכמה

אז כזה רב אוהב

שנותן הכל לתלמיד

איך יכול להיות שהתלמיד מחזיר לפי התשובה שאנחנו שמענו?

אלא שתשובת יהושע לריבו צריך צילותה וחיון רב כדי לדלותה מרגניתה חבויה טוטה

ואכן הערה גדולה ועמוקה מוזה לנו בתשובתו של יהושע למשה רבנו עליו השלום

שעניין הדיבור

שהקדוש ברוך הוא מתדבר עם הנביאים

ובשתי דרכים

עכשיו אנחנו לומדים את סוד הדיבור של הקדוש ברוך הוא לנביאי ישראל

בשתי דרכים מתדבר הקדוש ברוך הוא עם הנביא

אחת

זה דרך מסירות השליחות לנביא שהשם מוסר לנביא שליחות

שהנביא ימסור את זה ליחיד או לרבים

לישראל או לאומות העולם

בתוכן הנבואה יכול להיות ציווי לעתיד או תוכחה או פרסום שצריך או בשורה

ועל הנביא למסור את השליחות כפי שנאמר לו מפי הגבורה

זאת אומרת

דבר אחד בתוך הדיבור יש

זה מסירת הנבואה ההודעה הבשורה מה שרוצה הקדוש ברוך הוא להעביר ליחיד או לרבים לישראל או לאומות העולם

זה מה שמקבל הנביא זה נבואה

אבל תוך כדי הדיבור

כשמדבר הקדוש ברוך הוא עם הנביא

מתרחש ומתהווה עניין שמימי נעלה למשימת השליחות

וזה הדבקות

באותה שעה שיש נבואה

זה לא כמו שאתה שומע איגרת

יש באותה שעה דבקות

עניין שמימי גבוה שמתרחש

עם מהותו ועצמותו של הנביא

שהוא מושפע

בשפע אלוקי

והדבקות הזאת זה עניין בפני עצמו

אז שני דברים

אחד עצם ההודעה המסירה הנבואה

ומה שמתרחש בשעת קבלת הנבואה

בזמן הידברות הנביא עם הקדוש ברוך הוא נהפך לאיש אחר

החושים החומריים שלו מתפשטים ומתבטלים

הוא מתדבק בבורא

ומטייל בהיכלות העליונים ונהנה מזיו השכינה

עד שאי אפשר לא להיפרד מאווירה דקדושה זו

ארבעה נכנסו לפרדס

אבל שם הם כל כך השתוקקו

שאחד הציץ ונפגע אחד הציץ ומת

מרוב הכיסופים

למה שהם ראו בעולמות העליונים

עד שאי אפשר לא להיפרד מהאוויר הקדוש

ואין בכוח הפה לתאר ולמסור

את הרגשת דקות הרזין

העוטפים את הנביא בשעת דבקותו בשם יתברך

בעולמות העליונים שולטת דומיית יא דקה מן הדקה

לא ברעש השם ולא ברוח ולא באש

אלא קול דממה דקה

הדיבור מגיע אומנם לאוזניו של הנביא

אבל רחשי הדבקות המלווים את הנביא בשעה זו

אינם ניתנים לביטוי גשמי כלשהו

כי שם למעלה אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם

ואחר הדיבור שנמסר לנביא לשם שליחות

עוד ממשיכה נפשו של הנביא

להיות מבוסמת מהדבקות ומהכוסף העילאי האינסופי

זאת אומרת ההשראה הגדולה שהוא סופג באותה שעה

לא נפרדת ממנו ברגע שנסתיים הדיבור

אז הכל נגמר

לא

עדיין ממשיך ומלווה אותו העניין של הדבקות והכוסף העילאי האינסופי

הנאה מופשטת ומטוהרת זו המוענקת לנביא

זה סוד הדיבור של הנביא

זו הרמה הגבוהה הרוחנית של הנביא

וזה סוד הדיבור של הנביא

הסוד הזה נשאר קניינו הפרטי של הנביא

אלה צחצוחי זיקוקי דינור המתנוצצים לרגלי משימת הנביא ושליחותו

נשארים תוך גרונו וסטרי ליבו של הנביא

ואי אפשר להפריד בין הדבקים

בין הדיבור ובין השגת הדבקות המלווה לדיבור

ושניהם כאחד מהווים עניין הנבואה השלמה

עכשיו סגרנו את ההבנה

מה זה מסירת הנבואה

ומה זה התחושות והדבקות סביבה

לדוגמה

במעמד הר סיני זה היה מעמד נשגב עם כל התיאורים

הנפלאים שמתארים חכמים

אז הם שמעו

אנוכי השם אלוקיך זה שמיעה

אבל מה הם הרגישו?

מה הם חוו באותה שעה?

מה הרגשות?

הם יכולים לשכוח

את המראות שהם ראו ואת התחושות שהם חשו?

אז הם היו בדרגת נביאים

אז מעבר לדיבור עצמו לשמיעה של אנוכי השם אלוקיך

את החוויה האלוקית הרוחנית הזאת

זה הצד של הדבקות שנדבקים

נפשו יצאה בדברו זאת אומרת יש התפשטות של החומר לגמרי

עד שבכלל

האדם הופך להיות רוחני לגמרי ונדבק

באלוקות

עכשיו

ואפילו שהדיבור נמסר אחר כך מטעם הנביא לתעודתו בגלוי כן?

הלך הנביא קיבל את הנבואה

מסר אותה לעם ישראל ומסר אותה ליחיד לישראל או לאומות העולם הלך והעביר את המסר

מה הנבואה

זה הוא יכול להעביר בגלוי

אבל את חלק הדבקות של הנביא זה נשאר חבוי על לוח ליבו של הנביא דווקא

ואין למסור את זה אפילו לגדול ממנו

כן?

והרן

פירש מדרך הנבואה

שגם בכלות הדיבור

לא יעלה האור תכף

עדיין נשאר על הנביא

ראינו שנוסף על הדיבור המכוון

מאת השם יתברך אל הנביא

מתהווה גם כן אור נמשך ומשפיח ומצחצח את עצמותו של הנביא

עכשיו יואר לנו ההבדל

של בין וידבר אליו

לוידבר איתו

הדיבור אליו

המשמעות שלו מסירת השליחות אל הנביא בעניין הלכה לעשות או שלא לעשות

תוכחה ובשורה שצריך פרסום והשמעה בקול

הדיבור אליו זה בשביל שיעביר לאחרים

והדיבור איתו וידבר איתו מציין את ההתלהטות והדבקות

המתהווה בנפשו של הנביא בעת קבלת הנבואה זה וידבר איתו זה נשאר אצל הנביא קניינו שלו לא לעניין

מסירה, וידבר אליו תעביר הלאה, וידבר איתו זה למהותו ועצמותו של הנביא עצמו

וכן משמע מחכמים זיכרונם לברכה על הפסוק

ויהי ככלותו לדבר איתו

אמר רבי שמעון בן לקיש

מהו ככלותו?

משל לתלמיד שלימדו ריבו תורה

עד שלא לימדו

היה הרב אומר והוא עונה אחריו

משלימדו

אמר לו ריבו בוא ונאמר אני ואתה

ככה לומדים התימנים

הרב אומר קודם

חוזרים אחריו

ואחר כך חוזרים ביחד כולם

כך כשעלה משה למרום התחיל לומד התורה אחר בוראו וכשלימדה אמר לו בוא ונאמרה אני ואתה

וזה נקרא לדבר איתו

איתו ביחד

הרי משמע שהדיבור איתו מציין את נבואת הנביא למדרגה שהיא קרובה יותר ומעולה יותר

בהתחלה מדבר אליו ואחר כך מדבר איתו אז רואים שיש דרגה יותר גבוהה

אז איתו זה יותר גבוה מאליו

וכמו שביארנו קודם אליו זה נמסיר על האחרים

איתו

זו מהותו

וכן מובא במלבים על הפסוק

וירא אל אברהם

וירא היא מדרגה גדולה בנבואה יותר מהקודמות שנאמר ויאמר אדוני אל אברהם

וירא

היא נבואה גמורה אז יש דרגות

רואים בנבואה

היינו

שפעת האור העליון החודר אל נפשו של הנביא

היא מדרגה גדולה בנבואה מזו של ויאמר

ויאמר זה מסירת השליחות

וירא זוהי הזדווגות רוחנית שמימית והעילאית ביותר שנעשית במנת חלקו של נפש הנביא

עכשיו יובן לנו

טוב ההבדל שהתוו לנו חכמים זיכרונם לברכה

מה בין נביאי ישראל

לנביאי אומות העולם

מה זה חצי דיבור ומה זה דיבור

עכשיו אתם יכולים כבר לפרש, לא?

מה זה חצי דיבור

ומה זה דיבור

מה זה חצי דיבור?

חצי דיבור

זה רק החלק של מסירת

הנבואה למי שצריך למסור

אבל לנביאי אומות העולם

אין את הדבקות בכלל, את החלק השני שהוא החלק החשוב ביותר

החלק העליון

את זה אין להם, יש להם חצי דיבור, לשון וייקר, לשון מקרה,

לשון ארעי,

לשון טומאה

זה מקבל נביא שמאומות העולם אין לו דבקות בשם יתברך

דיבור שלם זה על שני חלקיו

גם מסירת הנבואה

וגם מה שביארנו בדבקות של הנביא באותה שעה בהתפשטות החומר לגמרי

הרעיון של חצי דיבור

כיוון שהנבואה מורכבת משני חלקים הציווי וההוראה ומתנת השם שזה הדבקות המוענקת לנביא להתענג באור נצחי של השם מדבריו

לכן הגדירו חכמים זיכרונם לברכה את טיב הדיבור של השם מדברך לנביאי ישראל דיבור שלם

כי הם ראויים מצד צחות נפשם להמשיך בדבקות

התמירה והעילאית

מה שאין כן

בנביאי אומות העולם

כגון בלעם וסיעתו שעליהם בא רק חצי דיבור

זאת אומרת להם יש הכרח למסור לאומתם איזה שליחות או ציווי והוראה או התראה מיועדת להם

נביאי אומות העולם מצד כיעור נפשם אינם מסוגלים למחצית הדיבור השנייה של הדבקות הממושכת והטהורה

ככל נבואה נמסרת לאומות העולם

זה לא מפאת כושרם לקבל נבואה

לשם העלאתם של הנביאים למדרגה רוחנית

אלא לרגל מאורע או מקרה

וייקר השם אל בלעם

מטעם איזו סיבה או אמתלאה צדדית

הנביאים של אומות העולם קיבלו נבואה בגלל ישראל

שלא היה להם טענה למה ישראל מקבלים נבואה ואנחנו לא

אבל הם לא עושים שום הכנה כמו בני הנביאים

שכל הזמן כל חייהם מפרישים עצמם מן העולם כדי לזכות לנבואה

הם על דרך מקרה מקבלים את זה לצורך

שצריך למסור לעמה משהו

או לצורך

סתימת הפה מפתחון פה שיש להם כביכול למה לא נותנים להם גם

אז אין להם שום הכנה בשביל לקבל את זה

ואנחנו יודעים מה מדרגתו של בלעם בטומאה

ומה היה עושה עם האתון

אז אדם כזה יכול לזכות לדבקות אלוקית בשעה שהוא מקבל נבואה?

טמא טמא יקרא

וכן מצינו שכל גדולתו של בלעם לא באה אלא כדי לא

לתת להם פתחון פה לאומות העולם לומר אילו העמדת גם עלינו מוכיח מנהיג כמו משה איש האלוקים היינו מתנהגים גם אנו בדרך ישרה

והנה הוא נתן להם את בלעם ומה עשה?

אומות העולם רצו אליו בשעה שישראל מקבלים את התורה והם חשבו שהקדוש ברוך הוא מחריף את העולם ועושה עוד פעם מבול

אז מה הוא הרגיע אותם בלעם?

לא לא הקדוש ברוך הוא נותן תורה לעמו ישראל אמרו אשרי העם שככה לא אשרי

העם שהשם אלוקיו ונשארו אהבלים כמו שהם

והנביא אפילו לא שכנע אותם והוא בעצמו לא הצטרף

אז איזה מנביאים אליהם?

ועוד או מטעם אחר שבעל כורחו יבוא ויברך את ישראל כמו שהשם נותן לו נבואה אבל איזה נבואה? בעל כורחו באונס לברך את ישראל כמו שאמר

מי מנע עפר יעקב? מה טובו עליך יעקב?

אשכנותיך ישראל?

ובגמר חצי הדיבור שהם מקבלים הנביאים של אומות העולם

מיד הם נופלים.

נופל וגלוי עיניים.

נופל אבל, לא יכול להחזיק.

נופל.

ואין המשך לאור השממי.

על כן משה רבנו

ברוב עינווי תנותו

רצה לכתוב וייקר

בלי א',

כאילו הוא שווה לבלעם.

שמעתם פעם ענווה כזאת?

רצה להקטין את מדרגת נבואתו,

כביכול הוא רק קיבל נבואות

בחצי דיבור.

נבואות של מסירת תודעה ונבואה,

אבל בלי כל החלק הגדול והענק של הדבקות האלוקית.

כאילו הוא אומר,

שהוא בעל חצי דיבור.

כעת מובן

מה ההבדל בין נבואת משה רבנו עליו השלום לנבואתו של בלעם.

עכשיו בואו נתרץ.

משה לא היה יודע מי מדבר עימו,

ובלעם היה יודע מי מדבר עימו.

משה

לא היה יודע מה מדבר עימו,

ובלעם

היה יודע מה מדבר עימו. מי גדול?

כן, אבל לאור מה שלמדנו, אני שואל עכשיו.

משה לא יודע מי מדבר, מה מדבר.

בלעם יודע מי מדבר, מה מדבר. מי גדול?

לפי מה שלמדנו,

למה?

למה משה? אם הוא לא יודע מי מדבר, מה מדבר.

למה?

בשטרון חופשי.

או!

או!

היות שמשה היה בהתפשטות גמורה לגמרי,

מה שמראה

שהוא בהתפשטות לגמרי,

לכן לא יודע מי מה.

לא שהוא לא קיבל את הנבואה.

אבל העוצמה הגדולה של הדבקות הייתה בהרבה יותר גדולה

מעצם השמיעה.

בלעם,

לא היה לו שום דבר.

הוא שומע

כמו שאתם שומעים.

מה יש פה?

אני מדבר, אתם שומעים.

זהו.

אין פה שום התרחשות,

אין פה שום קדושה,

אין פה שום דבר כזה שאדם, אתה מבין,

מתפשט מהחומר והופך להיות

כמו מלאך.

כמו האישים שאומר הרמב״ם.

כמו מלאכים שנקראים אישים

בשעת הנבואה.

אז ממילא מה שמדברים איתו, הוא שומע.

אז הוא שומע מי מדבר, שומע מה מדבר.

זה מראה שהוא פחות.

למה?

כי אין לו שום דבר נוסף.

אביי!

על משה רבנו זה מראה על דרגתו הגבוהה

שבאותה שעה הוא היה עטוף כל כך בקדושה

כל כך דבק בשם יתברך, בהתפשטות גמורה

מה שנקרא אצלנו במושגים שלנו חרפול חושים

אז באותה שעה זה נקרא שהוא לא יודע מה מדבר, מי מדבר?

אז זו דרגה הרבה הרבה יותר גבוהה

אז לפי ההסבר הזה מה אנחנו מבינים?

אמרנו שהדיבור והשראת הנבואה הם שתי חוויות מיוחדות

אחת מסירת השליחות לשני השם ימסור את שליחתו לתעודתה

והשנית זה הקדושה השמימית שנדלקת בנפשו של הנביא וקבלת השליחות

כמו שאומר הרמב״ם ביסודי התורה פרק זן

ובעת שתנוח עליו הרוח

תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים

ויהפך לאיש אחר

זה הנביא בדרגתו הישראלי

אז לכן באותה שעה הוא נהפך לאיש אחר

לפי ההסבר הזה מובן שמשה לא יודע מה מדבר

ראינו שנפשו של משה רבנו עליו השלום

אגב קבלת השליחות התפשטה

כמעט כליל מהגופניות

ונתדבקה באור אינסוף

וכאילו ניטל ממנה לרגע כת הידיעה על מה

היינו לשם איזו מגמה נעורה עליה ממרומים האור השופע הגדול והוא מסירות השליחות

לרגע של ההתפשטות

כמעט נדחתה שליחות החצי דיבור המעשי כמעט

וגילוי אורות השם יתברך כמעט שתפו עברו את כל הווייתו של משה

עד כדי התאחדות מוחלטת וגמורה עם השם יתברך

אז לכן זה נקרא שהוא לא יודע מה מדבר, מי מדבר,

מהסיבות האלה

לא כן בלעם

שרחוק מכליותיו אור השם ובשום פנים לא תיתכן אצלו דבקות עילאית והדיבור נמסר לו ללא כל התרוממות שמימית

וכיוון שאין לו הדבקות בדיבור

קל לו להתרכז ולהיות יודע מה מדבר

כי הלא הוא נשאר עומד מחוץ לפלטינו של המלך

ואין האור העליון מקיפו כלל וכלל

וכל שליחותו מצטמצמת

לחצי הדיבור

זה השליחות

מבלי התקרבות ודבקות.

חכמים זיכרונם לברכה

המשילו את זה למצורע שרוצה לדבר עם המלך.

אמר לו המלך אל תיכנס לפלטרים

אל תיכנס

שלא לטמא אותי אל תיכנס

אני אלך לקראתך אתה תישאר בחוץ אני אלך לקראתך

אבל כשבא אוהבו מכניסו בחדרי חדרים ומראה לו גנזין עליונים

אז בלעם כשהוא מקבל נבואה הוא נקרא בחוץ

טמא

וייקר

לשון קרי

אתה לא נכנס כמו מצורע

ואז הוא בא הקדוש ברוך הוא כביכול

אומר לו את הנבואה תשמע מה צריך להגיד יאללה רוח

אבל משה כנס כנס נכנס לחדרי החדרים

תארו לכם שאתם נכנסים לארמון של מלך

אתם רואים דברים מדהימים והמלך מדבר איתכם

אבל אתם באותה שעה שהוא מדבר איתכם

אתם מתפעלים מכל מה שקורה מסביב אתם רואים דברים

והריכוז שלכם הולך לעוד כמה עניינים

אתם שומעים מה הוא אומר

אבל זה לא שמיע רק מה הוא אומר

ואין שום התרחשות מסביב, יש התרחשות

אז לכן זה ההבדל בין חצי דיבור

לדיבור שלם

חצי דיבור זה רק השליחות ודיבור שלם זה גם ההתרחשות

והחוויה האלוקית

ומה מדבר, מי מדבר, זה בגלל שאחד פנוי לשמוע ולא חל עליו שום דבר

ולא שומע מי מדבר ומה מדבר, זה בגלל המעלה הגדולה

של הדבקות באותה שעה. עד פה זה ברור?

ברור.

עכשיו נחזור לתשובה של יהושע בן דנון

התלמיד הנאמן

עונה לריבו

מעדנות ודקות

רבי ומורי

אמנם הואלת לשים עליי את שתי ידיך לברכני

ולהעניק לי את כל דיני התורה,

הציוויים והאזהרות

אבל את טעימת העונג

שבהשגת הנבואה

את טעימת העונג שהייתה לך בהשגת הנבואה

את חצי הדיבור השני נמנעת מלמסור לי

היות והשגה זו היא מן הנמנעות למסור

לא גדול לקטן

ולא קטן לגדול

טעימה זו נשארת סגולתו המיוחדת של התואם עצמו

מבלי הבדל מדרגה ומעלה בנבואה שהוא מגיע אליה

כך גם אנוכי תלמידך נאמן

לא אוכל למסור לך את סוד טעמי חצי הדיבור השני

כי אי אפשר בשום אופן למסור בעל פה את טעם הדבקות של הדיבור של אותו רגע

ששלוחו של מקום מתקשר ומתדבק לאור השכינה אז

אין שום לשון לימודים למסור טעם

ועונג

עם השכינה

ומה שאמרו זכרונם לברכה כשנגלה הנבואה לנביא

גם שאר הנביאים יודעים

הרי הגמרא בסנהדרין צ׳ח אומרת

שבשעה שמנבאים נביא אחד

כל שאר הנביאים נביאי אמת יודעים בדיוק את אותה נבואה רק ניתן לו רשות

לומר את הנבואה

אבל באותה שעה הנבואה יורדת על כל הנביאים

לכן גם יודעים מי נביא אמת

כי כשהוא אומר אחרים יודעים בדיוק מה שהוא אומר שגם הם קיבלו

רק הם לא רשאים להגיד

אז רגע אם זה לא סותר האם בשעה שהם מקבלים גם הוא מקבל

אז זה עובר כל הדיבור או חצי דיבור?

זה רק חצי דיבור

רק מסירת הנבואה מה למסור

זה כולם מקבלים

אבל את החוויה שעובר הנביא שמקבל את הדיבור שהוא ימסור

זה רק הוא מקבל

ברור?

מההסבר הזה יימשך לנו אור יקרות שתכף נבין אותו

עכשיו בואו נדייק

בדברי תשובתו

של יהושע בן נון

למשה רבנו

מה הוא אמר לו?

אמר לו יהושע

מה אמר לך הדיבור?

אמר לו יהושע

כשהיה דיבור נגלה עליך

יודע הייתי

מה מדבר עמך?

נו, עכשיו התשובה ברורה?

יודע הייתי מה מדבר עמך?

איך יכול לדען?

איך יכול?

אנחנו מדברים עכשיו על הדיבור, לא על חצי דיבור

תראה מה כתוב

אמר לו מה אמר לך הדיבור?

לא חצי דיבור

מה אמר לך הדיבור?

אמר לו יהושע כשהיה דיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?

אז מה הוא אמר לו?

את הדבקות אתה לא יכול להעביר לך, יפה מאוד

אז מה שואל משה רבנו?

מה הוא לא יודע את זה?

מה משה רבנו לא יודע את זה שאי אפשר להעביר את הדבקות?

הרי הוא בעצמו אומר לו, אתה לא העברת לי את הדבקות,

אז איך אתה רוצה שאני אעביר לך את הדבקות?

אין לי דבר, אמרנו שזה יהיה אותו דבר.

אה?

זה לא אותו דבר.

שני מה?

אמרנו שאי אפשר להעביר, נקודה.

אי אפשר זה אף אחד.

שימו לב לשונות של חכמים זיכרונם לברכה כמה מדויקים.

מה הוא שאל אותו, משה?

מה אמר לך הדיבור?

אתם שומעים בזה משהו?

מה אמרת?

אז דיבור הוא אומר שלם, דיבור.

מה אמר לך?

לא.

עוד פעם.

אמרנו שאי אפשר להעביר את הדבקות.

משה רבנו גם אמר שאי אפשר להעביר את הדבקות.

יהושע אומר לו שאי אפשר להעביר את הדבקות.

אז מה שואל אותו משה רבנו? אם אתה יודע שאי אפשר להעביר את הדבקות, מה אתה שואל? מה אתה שואל?

מה אמר לך? מה אמר? לא מה הקדשת.

מה אמר? מה אמר?

אבל אמרנו שבשעה שמתנבא נביא אחד השני יודע.

אז מה עוד צריך לשאול אותו?

תודה רבה.

בגלל שהיה לו כאלה ערפול, משה, אז הוא לא שמע, לא... למי היה ערפול?

נו, היה לו ערפול, מרשים ליהושע, אז מה?

הוא לא שמע מה ש... מי לא שמע?

לא שמע מה?

אבל לא היה באותה שעה משה המקבל, יהושע היה מקבל והוא היה בחוץ.

למה?

נכון, לא מי שלא מבין.

מי שבאותה שעה לא יכול, כביכול, להתרכז כמו מי שאין לו את הערפול חושים.

נו, אבל מה שואל אותו משה רבנו?

מה שאל אותו?

מה הוא שאל אותו?

אחד יענה, אני לא שומע.

מאיפה אתה למד?

יפה מאוד.

יפה מאוד.

מה אמרנו?

שמה ההבדל בין משה לבלעם?

שמשה לא יודע מה מדבר עמו.

אז הוא שואל אותו, מה אמר לך?

אתה יודע מה אמר לך?

אם אתה יודע מה אמר לך, עוד לא הגעת לדרגה של הדבקות,

ואתה בחצי דיבור.

אז מה ענה לו יהושע בן נון?

אמר לו, כשהדיבור היה נגלה עליך,

יודע הייתי מה מדבר עמך,

כמו שאצלך זה היה מה מדבר עמך,

ולא הייתי יודע.

אי אפשר לדעת את זה.

אז גם אני,

אותו דבר.

הוא לא אמר לו בלשון חיובית,

הוא אמר לו בלשון

שיבין ממנה גם הוא היה ענו,

ולא רצה להגיד בבירור, כן, בטח, כן, כן.

אז רואים מפה דבר מדהים.

רואים מפה שיש מצב

של חצי דיבור

ודיבור שלם.

חצי דיבור ודיבור שלם.

חצי דיבור ודיבור שלם. מה זה נוגע אלינו?

מי שיש לו חצי דיבור הוא כמו בלעם.

מי שיש לו דיבור שלם הוא כמו משה רבנו.

זה אפשר לזכור.

עכשיו יימשך לנו אור יקרות גדול ורב ערך

לדעת ולהבין בנסיבותינו אנחנו שלומדים תורה ואת ערכי המוסר.

גם אצלנו יש חצי דיבור וגם אצלנו יש דיבור שלם.

נבין למישרים

שבלי האור הפנימי,

בלי השגת

נעימת מחזות השם הגנוזים בלימוד התורה לכל מקצועותיה,

בלי שנצליח לסגל לנו את טעימת הטעם הפנימי של כל משנה וגמרא, הלכה ודרש,

לא נגיע להיכל השם ותמיד נשאר בחוץ

ונהיה בבחינת משיגי מחצית הדיבור.

תמיד נשאר מבחוץ,

משוללים מכל טעם הצפון בכל אות ותג שבתורתנו קדושה.

ועל טעימה זו דווקא של חצי הדיבור של הדבקות

על החצי השני,

נאמר טועמיה חיים זכו.

זאת אומרת, מעבר למה שאתה לומד יש גם את הטעימה,

את הטעם, טעמור הוא,

כי טוב השם.

אם אתה לומד תורה ואין לך את הטעם,

את הטעימות,

את הדבקות, את החפץ,

את ההשתוקקות, את האהבה,

בשעה שאתה לומד,

אתה נמצא בחצי דיבור.

אתה קורא טקסטים, מבין אותם, עיין טוב, למדן,

אבל אתה כמו בלעם.

אתה חצי דיבור.

אם אתה לא חווה חוויה בשעה שאתה לומד ומגיע להרגשות עילאיות,

שלא רוצה שמישהו ינתק אותך אפילו לרגע ממתיקות התורה,

אתה נמצא בחצי דיבור.

אם אתה יכול לקום מהלימוד ולא בלב כבד בגלל אונס,

אתה בחצי דיבור.

כי אם היית כרגע כוסף ומשתוקק למשהו,

אי אפשר להתיק את עיניך, אתה לא יכול לזוז.

והיו עיניך רואות את מוריך?

פירושו של דבר שאתה לא יכול להסיט את העיניים.

אז אם כל אחד נכנס ואתה יכול להסתכל,

אתה ברבע דיבור.

כי גם את החצי אתה לא שומע.

אדם שלומד תורה זה חיים.

כשאדם מחפש חמצן,

אז כל מהותו זה להכניס אוויר

כמה שהוא יכול יותר.

תורה זה חמצן, זה חיים.

חיים הם למוצאיהם, למוצאיהם בפה.

זה נותן חיים.

אז אפשר לנתק את הבן אדם מחיים?

אדם שנושם חמצן,

אם יוציאו לו את זה, הוא לא יכול לנשום, הוא מבקש מיד שיחזירו לו.

איפה זה אצלנו?

איי, איי, איי, איי,

לפחות אנחנו מבארים את המדרגה שלנו,

ואנחנו צריכים לדעת לאן להגיע.

זאת אומרת,

טועמיה חיים זכו.

אור התורה,

אם הוא לא מאיר בפנימיותו של האדם, אם אדם לומד רמב״ם והוא לא מרגיש שהרמב״ם יושב לידו

ומלמד אותו,

הוא לא חי את זה שהרמב״ם מדבר אליו,

אז הוא בבעיה.

בשבילו זה טקסט.

מה הוא אמר? מה אמר רש״י?

אבל אם היה פה רש״י יושב,

ואם היה פה הרמב״ם יושב,

והריטווה פה יושב,

ויושבים ולומדים איתם, ואתה התלמיד עכשיו, איך היית לומד?

איך היית לומד? איך היית מקשיב?

איך היית צמא?

איך היית מחובר? איך הרושם של הדברים שאמרו היה נחקק לך בשכל?

ולכן. אבל אנחנו התרגלנו. לומדים.

מה זה לומדים?

לומדים על הדף.

יאללה, תתקדם.

יאללה. אי אפשר להתעכב יותר מדי. נו, קדימה. הספק.

קדימה.

מה הולך פה?

אתה רוצה להבין? אתה רוצה ללמוד? אתה רוצה לדעת?

אתה רוצה להתחבר?

אתה רוצה להתדבק?

אתה רוצה לדעת משהו כמו שהרמב״ם ידע אותו?

אז זאת אומרת, זה בחינה אחרת לגמרי.

בחינה אחרת לגמרי.

ועל טעימה זו דווקא של חצי דיבור של הדבקות, על זה נאמר טועמי החיים זכו.

במילים,

בידיעות גרידא,

אפילו שנצליח לרכוש ולצבור ידיעות רבות של חוכמה,

קבלה,

מוסר,

לא נצליח לעלייה אמיתית.

בנרות

שאין השלהבת דלוקה בפתילים,

לא נמצא את הדרך להיכלו של השם יתברך.

בלי התלהבות והתרגשות,

על ידי לימוד המוסר,

עד כדי הריחם בנועם דבקות האמיתית,

כל תורתנו ויראתנו מחוסרת טעם ויסוד, ועדיין אנחנו מגששים באפלה.

זאת אומרת,

אדם צריך להבין

שזה לא פשוט כמו שאנחנו חושבים ללמוד תורה.

זה אחד בשביל להשכיל ולהבין ולדעת ולקיים.

ושתיים, זה בשביל שנקבל שכר לחיי העולם הבא.

אלא צריך להגיע לדרגה האמיתית של דיבור שלם,

שנהיה

כל חיינו ומציאותנו תורה.

זכיתי ללמוד עם תלמיד חכם עצום שנפטר

בדמי ימיו,

קוראים לו הרב בירנבוים, זכר צדיק וברכה, בנו של ה... ראש ישיבה ממיר, הרב בירנבוים.

הוא היה גאון גאון אדיר. גאון אדיר. אדיר אדיר אדיר אדיר.

הוא נפטר בגיל 40 קצת.

והיהודי הזה פעם אחת

אמר לי, תגיד לי,

מה הטייבס?

מה הטייבס

שיש לבעלי צ'יווה?

כן? מה הטייבס?

תעבוד, תעבוד. מה הטייבס?

מה אתם אוהבים?

צ'וקלט, צ'וקלט.

מה אתם אוהבים?

צ'וקלט.

מה?

מה?

אני בעל טייבה, היה אומר, ונהיה אדום.

תירה, תירה, תירה.

ככה היה עושה.

והיה נהיה אדום. אתם אומרים, זה אדום,

אדום, אדום, אדום.

פעם סידרתי לו חברותה.

שילמד איתו.

בחור שהתחיל לחזור בתשובה היום הוא ראש כולל.

ואמרתי לו, כבוד הרב, מתי אפשר לסדר שהוא יבוא וילמד איתך?

אמר לי, החברות האחרון שלי בשתיים בלילה, אז שיבוא בשתיים.

אמרתי לו, טוב, כבוד הרב, ומתי אני אלמד? אומר אחריו.

וכך היה, אני הייתי לומד איתו מארבע עד התפילה

הוא היה ישן שעה ביממה

שעה

כשהייתי לומד איתו בצהריים

הייתי בא, היה לו סדר מוסר, הוא היה לומד איזה שעה

סדר מוסר

לא היה ספר מוסר שהוא לא ידע אותו כמעט בעל פה

הוא היה בקיא בכל על המקום

בן אדם שכל חייו היה תורה, הוא היה הולך ברחוב

לאט מאוד היה סוחב את הגמרות הגדולות

ככה ביד והולך לאט לאט

פעם אחת ראיתי אותו, עצרתי את הרכב, ירדתי, צעקתי

ארב, ארב, ארב

לא עונה

ארב, ארב, צעקות, לא שומע

פתאום הוא הסתובב ככה לאט לאט לאט לאט

ראה אותי, אמר

מה קרה?

המשיח בה

כאילו מה אתה צועק? מה קרה?

אם צועקים כבר, זה המשיח בה, על מה צועקים?

זה אנשים שכל החיים שלהם זה תורה

ואולי הוא מתעצל, הוא היה כבד גוף

מאוד הוא היה חזק מאוד

חזק מאוד אבל הוא היה כבד גוף

היה צריך להביא ספר

אז אני צעיר, הייתי אומר אני אביא

מה?

הוא לא

מה הוא עושה?

עולה על סולם, היה לו ארונות גבוהים

היה עולה על הסולם להוריד ספר וחוזר, לא מתעצל,

אפילו שהוא יודע להגיד את מה שכתוב שם

נייסע ספר ונחזה

מוריד את הספר, פותח,

מצביע על המקום ולומדים מתוך הספר.

משהו מדהים, לקחתי אותו לפתוח כולל, פתחנו כולל

בראש העין, אחר כך פתחנו כולל ברמת עמידר

עד היום ברוך השם יש שם עשרות אם לא יותר של אברכים

היה מתחיל ללמוד

פה הכל ברור

בדף הלבן מצד ימין כשפותחים את הגמרא הוא אומר פה הכל ברור,

פה הכל ברור, אין קושיות,

מפה זה מתחיל.

אתה רוצה להיות רב גדול, אתה רוצה להיות חכם,

תנו רבנן

אם תנו רבנן

אם לא תנו לא רבנן

אם ישאל אותך אדם דבר

אמור לו מיד

אל תגמגם

אמור לו מיד

אמור לו מיד ושיננתם לבניך

שיהיו דברי תורה מחודדים על פיך

דברי תורה אם שואל אותך שאלה אל תגמגם

אז אתה אומר כל אחד צריך להיות תלמיד חכם כזה שאם שואלים אותו שאלה

הכל הוא יודע

אל תגמגם

מה זה אל תגמגם?

אל תגיד גם וגם

גם וגם

אתה לא יודע להגיד, לא יודע להכריע, אומר גם וגם, מגמגם, מגמגם

יהיו דברי תורה מחודדים בפיך, חד כמו תער

ישר אתה אומר

הוא אומר זה חיוב על כל אחד

משיננתם

שנון מחודדים בפיך

ככה הוא היה

זה בן אדם שההשתוקקות שלו לתורה זה דבר לא יאומן

פעם הוא למד איתנו משנה ולימד אותנו איך לומדים משנה אז הוא אמר לנו לעצום עיניים

חמש דקות

לחזור עליה כל הזמן ולהיכנס לתוך זה

לתוך המשנה

עשינו ניסיון איתו

אחרי חצי דקה כולם הציצו לראות מה קורה

והוא המשיך

הייתם רואים אותו אש לפיד,

אתה יודע מה זה אדום?

אדום, אשכנזי אדום, לא סתם

אדום, אדום, אדום

אחרי זה שהוא פקח את החיניים אחרי חמש דקות הוא כאילו ירד מלמעלה

נו, הוא שואל אותו, נו,

מה נו?

מה נו?

אמרנו, נו

אנחנו היינו בחצי דיבור,

הוא היה בדיבור שלהם.

זאת אומרת,

איפה אנחנו מגיעים להשגות כאלה, לרצונות כאלה,

למאוויים כאלה,

שהתורה תהיה החפצה שלנו ושום דבר אחר לא?

איפה זה?

אנחנו לומדים, כי צריך ללמוד, אחר כך יש לנו בית,

עבודה, עניינים, פה, שם, סידורים וזה וזה וזה.

אנחנו לא חיים את התורה כל רגע, כל הזמן. זאת אומרת,

התורה איתנו הולכת כמו ספר תורה.

אנחנו לא מגיעים בזה.

אבל היום לפחות אנחנו יודעים

שיש את הבחינה הזאת, צריך להגיע אליה.

כתוב שחכמים, כשהיו לומדים, היה יורץ אש מסביבם,

כן, ומלחכת את ספסליהם,

כנתינת התורה במעמד הר סיני.

אבוי האביב של אלישע, ממה התלהב מזה שראה את החכמים,

ולכן הוא תרם את הבן שלו לישיבה.

זאת אומרת,

אדם, אם ילמד תורה כמו שבאמת צריך ללמוד תורה, בדבקות שלמה, בדיבור שלם, הוא יגיע להשגות כאלה.

זה עבודה.

עבודה גדולה.

והלוואי נזכה בזה לפחות פעם אחת.

אבל זה סוג דבר

שמבדיל בין בן אדם שלומד

בשביל לצאת ידי חובה,

למי שלומד, שמבין שזו החיות שלו, שזה החיים שלו, שזו... אין, אין משהו אחר.

אין משהו יותר טעים מזה. אין.

אין.

אין.

עכשיו,

בואו נראה איך קונים את הדברים האלה.

איך קונים, איך מגיעים לדבר כזה.

ככה,

אם יעסוק המבקש

והשואף

לעלייה רוחנית בחוכמת המוסר,

ותדעו לכם שבלי מוסר אי אפשר להגיע לדרגות גבוהות.

אפשר ללמוד תורה, הכול בעיון. בלי מוסר,

את מה שאנחנו רוצים, את החצי השני,

לא נוכל להשיג.

לא נוכל להשיג.

רק אם נהיה בדרגה של החזון איש,

חפץ חיים וכאלה,

אז יכול להיות שנוכל לפחות הרבה בלימוד המוסר.

כי כל הווייתם הייתה כזאת.

אבל אם לא, אנחנו חייבים את הסיוע של המוסר.

אבל אם לא ילמוד מוסר בהתפעלות להלהיב את הנפש ביראת השם, לקרב ולחוש, עדיין יישאר מבחוץ.

מה הבעיה שלנו?

הבעיה שלנו היא שאנחנו לא חווים את מה שאנחנו יודעים.

אם היינו חווים

את מה שאנחנו יודעים, זה היה אחר.

זאת אומרת, מה מבדיל בין אדם ירא שמיים לשאינו ירא שמיים?

זה הציור, הציור שיש לו ממה שהוא למד.

אם למדת משהו,

צריך שיישאר לך ציור ממה שלמדת.

לא רק ידיעה, ציור.

לדוגמה, אם אתה למדת

שעל עבירה מסוימת יש כרת,

אז המושג אומר לך, כן, זה כרת.

מה זה כרת?

אתה לא חווה את זה.

אתה לא חווה את זה.

כשאומרים לבן אדם,

השם ירחם שרצחו ילדים.

איי, איי, השם ירחם, רצחו ילדים.

אבל זה לא דומה אם הוא ראה את המקרה עצמו, כמו שעכשיו רוצים לפרסם את התמונות של הילדים שנרצחו באיתמר.

אז כשרואים דבר כזה בעיניים,

כששומעים את המושג אחר כך רצח ורצח של ילד,

קופצת לו תמונה מול הפנים והוא מזדעזע בזעזוע,

לא כאמירת המילים

רצח ילדים.

רצח ילדים. הוא אמר שתי מילים, נגמר הסיפור.

יש לו ידיעה מה זה.

אין לו ציור ממילא שזה לא משפיע עליו כל כך.

אז לכן,

הגאון רבי ישראל סלנטר במכתביו אמר שכל עניין המוסר הוא כדי לקרב ולחוש את כל ענייני היראה.

ורק אז על ידי הלימוד הזה ישיג החוכמה והיראה כקניין גופני בל ימות לעולם.

ואז תבין יראת השם.

רק אז תבין יראת השם.

זה לא מספיק ידיעה.

צריך

ציורים ולקרב ולחוש.

ממילא כשאדם יודע שיש איזו עבירה,

הוא רואה את העונש.

הוא לא רואה את העבירה, הוא רואה את העונש ממש.

כשאומרים לאדם רעל,

אז יש לו ציור

של רעל, מת,

שוכב, נגמר.

רעל זה דבר חזק, אף אחד לא מתעסק בזה. כי יש לו ציורים של מתים,

בשל אובדן החיים והכול.

אבל אומרים לו אנשים, כרת, מיתה בידי שמיים, זה, חייב מיתה, מילים.

מילים.

אין לו שום ציור על זה.

אז לכן,

אדם צריך לקרב ולחוש. כל דבר צריך לקרב ולחוש.

ופרי התועלת מלימוד המוסר הוא לשתי פנים.

אחד, הידיעה וההשכלה בחוכמת היראה.

צריך להיות ערום ביראה.

צריך להיות חכם.

אף אחד לא מתעסק בזה.

צריך להתמודד עם היצר ותחבולותיו.

לדע את דרך השם ולהשכיל בדרכי עבודתו זה חוכמה רבה ועמוקה.

אז המוסר מלמד אותנו.

כמו שכתוב, הן יראת השם היא חוכמה.

והדבר השני זה ההתעוררות.

שעל ידי לימוד בספרי מוסר יחם לבבו ויתפעל נפשו

ויכנע רוחו ויתעורר בקרבו יראת השם.

אז זה הצד השני.

להתחמם מזה

ולהגיע להתפעלות הנפש,

הכנעה

והתעוררות תמידית בקרבו

לקרב אל המלאכה,

אשר נשאו ליבו.

זאת אומרת, אדם

נישא על ידי ליבו.

לא גורר את הלב שלו לכל מקום כמו הרשעים,

אלא הלב שלו נושא אותו.

השאיפות שלו הן אמיתיות.

אדם צמא,

איך הוא ניגש אל המים הקרים?

איך ההשתוקקות שלו שהוא מערל לתוך גרונו?

זה אדם שרוצה לרבות את צמאונו.

האם אנחנו ניגשים ללימוד התורה מתוך צמא כזה של מים קרים על נפש עיבה?

או שאנחנו, אין מה לעשות, צריך לשתות 12 כוסות ביום. יאללה.

הרופא אמר, צריך לשתות 12 כוסות ביום. שותים.

שותים.

זו חוויה אחרת לגמרי.

זה חיים אחרים לגמרי.

זה השגות אחרות לגמרי. זה עונג.

הקב' ברוך הוא נתן לנו עונג להתענג. גן עדן בעולם הזה.

אבל אין לנו את הציורים מזה, לכן אנחנו ממשיכים לזה.

אנחנו בחצי דיבור כי לא ידענו מהחצי דיבור השני.

חושבים שזה רק מי שמגיע לדרגות, כמו הרב קנייבסקי, כמו אחרים כאלה,

שכל ימי חייהם הם

על התורה ספונים.

לא, זה כל אדם יכול.

ואתם יודעים מה?

בעלי תשובה בתחילת דרכם,

יש להם את ההשתוקקות הזאת, מה שאין לאברכים ותיקים.

אתם רואים, תלמד אותי, תסביר לי.

עוד פעם, ובא, ובשעות כאלה ואחרות,

ורודף, ומבקש.

אחרי כמה שנים נרגעים, נהיים דתיים.

אבל ההשתוקקות הזאת קיימת, יש לנו את הכוח הזה.

עברנו את זה.

זאת אומרת, אדם יכול,

אבל השאלה אם הוא משאיר את הציורים,

אם יש לו את הציורים האלה.

מתי הם נפסקים הציורים?

כשהוא ממלא את ראשו ומוחו בציורים אחרים,

של שאיפות גשמיות וחומריות.

כשהוא רוצה להרחיב את הבית, כשהוא רוצה לקנות רכב, כשהוא רוצה לגמור עם החובות, כשהוא רוצה את זה, יש לו ציורים של בעיות.

יש לו ציורים נוספים.

והציורים האלה מעמעמים את הציור האמיתי שיכול להרחיק ממנו את כל הציורים הרעים.

והנה, לשלמות הידיעה אין הבדל באיזה אופן ועניין שילמוד, גם העיון לבד טוב.

אולם לתכלית קניית היראה להתעורר על ידי הלימוד ליראת השם,

הנה בסגנון הלימוד,

כמו שאמרנו למעלה, עדיין רחוקה ישועה להביא יראת השם אל קרבו ולעשות רושם בלבבו.

כי בידיעה בלבד לא ייבשר האדם,

כי הידיעה מיראת השם ופחד עונשו יתברך שמו,

לא נעלם ממנו גם קודם הלימוד.

לא נעלם ממנו גם קודם הלימוד.

ובכל זאת, יראת השם רחוקה מקלהיותיו.

מחר, בלי נדר, אני אגיד דרשה בעניין הזה של יראת שמיים,

איך נדב ואביהו נפטרו ועל מה?

ולמה בהם נקדש השם?

זו דרשה שמי ששומע אותה ומבין אותה,

חבל על הזמן חיה מתהפכים,

והוא מבין מה זה המושג יראת חטא.

אנשים לא מבינים מה זה יראת חטא.

צריך לקום מפני דחיל חטאין.

יראת חטא. מה זה יראת חטא?

מה זה יראת חטא?

כמה זה? עד איפה זה?

מה הדרגה הזאת?

זו דרשה שלמה רק על הנושא הזה, מחר בלי נדר הנגב,

אם ירצה השם.

אבל מכל מקום צריך לדעת,

אנחנו עדיין רחוקים מהמצב

שיראת שמיים תהיה קרובה אלינו בחוש.

את האלוקים אני יראה,

אבל לא אמירה.

לחיות ככה.

האם באמת אנחנו מרגישים שהקדוש ברוך הוא כל רגע מסתכל עלינו?

האם הוא שמח במעשינו של כל רגע?

או מתבייש במעשינו?

אם אדם יודע שמצלמים אותו בעבודה,

אז הוא נזהר. כל זמן שהוא זוכר שהמצלמה עליו, הוא נזהר.

כל זמן שהוא זוכר. קורה לפעמים שהוא גם לא זוכר.

אבל אם הוא יודע ששכרו תלוי בזה, שמסתכלים עליו, שהוא עובד וזריז ונאמן והכול,

והוא יודע שייתנו לו יותר שכר,

הוא ישתדל מאוד.

אדרבא, הוא ישמח שיש מצלמה, נכון?

כי סוף סוף רואים את עמלו, את יגיעתו.

אם הוא לא מהטיפוסים האלה, הוא הפוך.

יש לו צער גדול מזה שמצלמים אותו כל הזמן.

וגם אם הוא לא עושה טעויות, זה לא בגלל שהוא לא רוצה.

הוא מחכה להפסקת חשמן.

אבל הוא בעצם לא רוצה לעשות את העבודה.

רק המצלמה עליו.

יש אנשים שזה בבחינת לא רוצה לעשות את העבודה.

אבל זו הברירת המחדל הכי טובה שיש לי. מה יש לי יותר טוב מללמוד תורה?

אין לי יותר טוב מללמוד תורה.

אז אני פה.

אבל אם היו אומרים שיש פטור, פטור.

שבוע ימים פטור, לא בין הזמנים. פטור.

האם תשב בדבקות ללמוד שבוע ימים או תנצל אותם עכשיו אני לא יודע מה?

תגיד עכשיו לחפץ חיים,

תגיד לרב קניבסקי, לרב עובדיה, תגיד למישהו,

עכשיו יש פטור שבוע. מה, שמיים נתנו פטור.

מה הם יעשו?

הם ילכו לכנרת?

הם יישארו.

בשבילם אין מושג כזה, אין פטור.

גם אם היו אומרים, חלילה,

התבטלה תורה, לא צריך יותר.

הקב' אמר, עד עכשיו היה מבחן, מהיום אין מבחן.

די, לא צריך.

יש לכם כאן עדן סגור.

נו,

מה הם יעשו?

הם ימשיכו, אין טעם יותר מזה.

אין משהו אחר, זה החיים.

אתה יכול להביא לו חיים יותר טובים?

אתה לא יכול להביא לו.

הרב עובדיה יוסף, בגיל 90 פלוס,

עד שלוש-ארבע בלילה,

יושב ולומד.

בהשתוקקות

שאין לזה הסבר.

והספק, הספק, הספק, כל הזמן.

הספק, הספק, הספק.

מקצרים אצלו בתפילה

ביום שבת,

למרות שיש חזנים כאלה ואחרים.

למה?

בשביל שיחזור מהר ללימוד.

לימוד התורה.

זה החיים.

זה מה שעושים.

לזאת, לקניית היראה נחוץ שיהיה סגנון הלימוד בספרי המוסר בהתפעלות הנפש,

בלב נכון,

בקול עצב,

בשפתיים דולקות,

להרחיב את הרעיון בציור חושי.

לחיות את מה שאתה קורא.

לחיות את מה שאתה קורא.

להתבונן על עצמך, מה המוסר אומר לך. לא על אחרים.

על עצמך.

ואיפה אתה חסר למלא ולתקן.

אז זה לא קריאה בעלמא.

זה צריך לנגן את זה כמו שזה מדבר, כאילו מישהו בא ומטיף לך מוסר.

בכאב הוא מטיף לך מוסר.

כי הוא יודע מה מצבך.

כשאימא מדברת עם הבן ורוצה להסביר לו מה מצבה, אז היא אומרת לו, יא אבני, תשמע לי.

תראה זה לא טוב מה שאתה עושה. היא לא מדברת איתו סתם.

כשאתה אומר, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת עם איך זה מדבר,

לא.

מה אתה אומר, שמע בני

עם ניגון וואי וואי וואי

זה כבר נכנס אחרת

כבר מדברים אליך

אז זה נכנס, זה מכניס את זה יותר טוב.

אבל אם בן אדם ככה, קורא מוסר, קריאה בעלמא, שום דבר, הוא גם לא יזכור כלום.

הוא גם לא ישתנה.

אז אולי הוא יזכור מושגים קצת.

כן, רבנו יונן דמלי אומר את זה. נכון, אני חושב שהרמחר, כן, אני חושב, זה שלום, גמרת, מה זה?

מה זה, אתה זוכר את החובות למכולת?

אם זה לא הפך אותך ונהפקת לאיש אחר, ממה?

לקחו עמכם דברים ושובו, אז מה עשית בעצם?

מה עשית?

למה אתה התחייבת למשהו ולא קיימת?

כי כוח הציור מועיל מאוד למוסר,

לעורר את הנפש ברגשת האיברים,

למשוך בקרבה דברים הנודעים מעונשי הגווייה והנפש.

כשאנחנו רואים בכלל,

כוח,

כלי שיר וקול זמרה,

מתפעלת נפש האדם.

ומתעורר רוחו, הן לשמחה

והן לעצב.

מוזיקה משמחת

תקפיץ את גופו של האדם.

עצובה תיתן לו דיכאון,

עצב.

למה? כי המוזיקה פועלת.

אז אם מוזיקה פועלת, גם הקול שלך פועל.

אם אתה קורא בקול או לא קורא בקול, איך אתה קורא, איך אתה מנגן,

איך אתה אומר.

זאת אומרת, הכל משפיע על האדם.

ואם הוא מתבונן במה שהוא קורא,

אז האדם הזה ישתנה.

הסבא מנוורדוק היה אומר שהוא למד ארבע שעות כל יום מוסר.

גאון עולם.

מה אתה צריך ארבע שעות מוסר? הוא אומר, כשלמדתי את הארבע שעות נהפכתי לאיש אחר.

ואז טייפלר, זכר צדיק כזה שהוא לך, אמר שכל מה שהוא כתב בספרו במדרגת האדם,

הסבא מנוורדוק, הוא קיים.

ומי שקרא את הספר מבין, זה דרכה אלוקית.

איך הוא הגיע לזה, הוא אומר? הוא מעיד על עצמו ארבע שעות מוסר.

אבל עם שפתיים דולקות.

מקום שצריך לבכות בוכה, מקום שצריך לשמוח, לשמוח.

לחוות את מה שאתה לומד.

אז זאת אומרת, כל אחד מאיתנו צריך להבין

שלא נהיה חצי דיבור ולא נהיה חצי אדם,

אלא נהיה אדם שלם.

יש עוד נקודה שאני רוצה לעורר עליה.

ירא שמיים יצא את כולם.

בדרך כלל

ירא שמיים יצא את כולם. ירא שמיים

חושש

לכל דבר.

הוא ירא שמיים.

הוא לא רוצה שום ספק.

הוא לא רוצה לסמוך על כלום.

הוא רוצה להיות הכי מכוסה, הכי בטוח.

לדוגמה,

אם יגידו לבן אדם שבמקום פלוני נכנס עכשיו נחש,

עשרה אנשים יגידו לא ראינו,

אחד אומר ראיתי,

הוא ייכנס לאותו מקום?

הוא לא ייכנס. למה לא תיכנס?

יש לך רוב.

רוב מניין ובניין

אומרים שאין נחש.

כנס.

הוא ייכנס או לא ייכנס, לא ייכנס. למה? הוא ירא, לא שמיים.

הוא ירא על עצמו,

הוא ירא על גופו.

הוא לא רוצה סכנה, מה פתאום? לא רוצה.

אז למה כשאתה ירא,

ירא שמיים, למה אתה לא ירא עד הסוף?

למה שם אתה סומך

על המקלים, לדוגמה?

למה אתה סומך?

תגידו לאישה שראו, חוץ מכבודכם,

מהמקום,

עכבר שנכנס.

היא לא נכנסת לבית עד שיהיה ברור שהיא תראה שהוציאו אותו.

אמרו לא, הוא היה והלך. לא יושנת בבית הזה.

לא יושנת.

כי אמרו לו שהיה זה.

אבל תגיד לה, תשמעי.

זה יש אומרים שמותר, יש אומרים שאסור, יש...

מי אמר? אה, הוא אמר, בסדר, אפשר לסמוך עליו.

אה, אם הוא אמר, אז כנסי, גם עם העכמר כנסי.

לא, שמה לא. אפילו יבוא הרב הגדול, יגיד לה,

זה בסדר, תן לך ברכה, לא יאונה לך כל רע.

היא לא נכנסת.

איזה לא יאונה? תיכנס אתה, אני לא נכנסת.

למה ביראת שמיים אנחנו לא ככה?

עכשיו אני אגיד לכם משהו מצחיק, תצחקו.

אבל תשמעו.

זקן.

יש לנו בעיה עם זקן. מה עם זקן?

יש

הרבה פוסקים שאומרים שזקן זה חמש פאות,

אבל לא כולם אומרים באותו מקום.

וגם לא יודעים מאיפה עד איפה.

אז ממילא ירא שמיים יצא את כולם, הוא משאיר הכל לא נוגע,

כי הוא לא יודע אולי מפה זה בעיה, אולי מפה זה בעיה, אולי מפה זה בעיה.

הוא לא נוגע.

אז ירא שמיים יצא את כולם.

עכשיו, אם בן אדם מקצץ את הזקן,

אז זה כמו חצי דיבור.

חצי בן אדם.

זה לא דיבור שלם.

הבן אדם מקצץ.

אבל יש כאלה שאומרים לא לקצץ. הזוהר הקדוש אומר לא לקצץ.

נכון, ההלכה מתירה,

אבל הזוהר הקדוש אומר שלא ייגע בזקנו,

מזקנו, כי הזקן

זה דבר שיש בו עניינים גבוהים ביותר.

וזה רחמים, ופה ושם,

והפאות, זה סוד התגים בספר תורה,

ועוד ועוד ועוד כל מיני עניינים.

נו,

אז למה שמה?

כי הוא ירא מדעת קהל יותר ממה שהוא ירא שמיים.

למה? הוא רוצה להיות ככה נאה, יפה, חתיך, חותך, שף, משייף.

הוא רוצה להיות.

אז איפה העיר השמיים?

לחצאין, לשליש ולרוויח? לא שמענו.

אז זאת אומרת, כל בן אדם צריך להבין, יראת שמיים פירושו של דבר שאתה יוצא ידי חובה עד כמה שאפשר.

ועוד קוריוס קטן ככה, בגלל שאנחנו נמצאים בעידן הזה.

אנחנו סומכים על הוראות מרן בכל הדברים, נכון?

מרן, הבית יוסף, קיבלנו הוראותיו ככה,

אנחנו כל הזמן שומעים, קיבלנו הוראותיו של מרן, ופוסקים על פי מרן.

אבל בספק ברכות,

כן?

אז אנחנו, ספק ברכות להקל,

במקום שיש ספק לא נכנסים, נכון? ספק ברכות להקל. מה זה ספק ברכות?

רצינו לברך את הקדוש ברוך הוא באיזושהי ברכה.

יש ספק, יש אומרים שזה כן צריך, לא צריך,

אז אנחנו אומרים, עדיף לא לברך את הקדוש ברוך הוא ולא להיכנס לספק.

לא נברך, לא נגיד ברוך אתה ה' לא נגיד

ספק ברכות, נכון?

אז אם אנחנו מוכנים להפסיד כביכול ברכה לקדוש ברוך הוא,

אם אנחנו מוכנים להפסיד ברכה כביכול, מה רצינו? לעשות עבירה? לא עבירה, לברך את הקדוש ברוך הוא בברכה.

אומרים, לא, אבל יש פה איזה ספק, אז לא כדאי,

לא כדאי, לא כדאי.

אז עכשיו שיש לנו זמרים שהם פסולים,

יש פה ספק?

נגיד שיש פה ספק.

אז אם יש פה ספק,

ספק ברכות להקל, אז לא נברך אותם.

לא לברך, לא לברך אותם.

לא לברך. הם לא יותר גדולים מהקדוש ברוך הוא.

אם שם אנחנו מוותרים על הברכה, גם פה לפחות לא לברך, לא לברך.

ויש כאלה שמברכים אותם.

במקום

להגיד לזמרים הפסולים שיחזרו בתשובה,

שיקבלו עליהם דרך התורה,

שישנו את דרכם למעליותה,

שיהיו כמו שכל גדולי ישראל אומרים להם,

שישובו בתשובה ונשמח בשמחתם ונשמע את קולם וניגונם וזמרם ושירם וכו'.

מה אומרים?

זה בסדר, מותרים לכם, שרויים לכם, מאחולים לכם, הכל. מה זה? הלו, הלו, ספק ברכות!

ספק ברכות!

למה נכנסים לספק ברכות?

זה, בשביל שיהיה לכם קצת, תעבדו את זה קצת אחר כך.

מכל מקום, יראת השם היא אוצרו.

אם יש בך, והיה אמונת עתיך,

חוסן ישועות, חוכמה ודעת,

יראת השם היא אוצרו, דורשת הגמרא,

שזה כנגד שישה סדרי משנה.

אמונת עתיך וכו', כן, סדר זרעים, מועד וכו'.

אבל מה כתוב בסוף?

יראת השם היא אוצרו.

אם יש לו אוצר

שזה יראת שמיים,

ששם הוא יכול להכניס את כל התורה שהוא למד,

זה שווה.

אבל אם לא, זה לא שווה.

אדם שיש לו אלף ידות של שמן ויין ותבן ותבואה והכול,

ואין לו אוצר להכניס אותם, מה הוא אין לו?

אין לו איפה לשים אותם.

מה מחזיק את כל התורה של הבן אדם?

היראת שמיים שלו.

יש לו אוצר יראת שמיים או אין לו?

הכל זה בתנאי שיש לו אוצר של יראת שמיים.

ויראת שמיים

זה להיות ירא את כולם.

אדם צריך להיות ירא שמיים באמת.

ירא שמיים באמת

זה שהוא ירא מן השמיים באמת,

שהוא חושש מכל דבר,

הוא לא רוצה להסתכן,

לפחות כמו בחיי הגוף.

כמו שבחיי הגוף הוא לא לוקח סיכונים והוא מרחיק עצמו מכל נזק,

גם ביראת שמיים צריך להרחיק את עצמו מכל ספק,

אפילו שיש מתירים ויש אוסרים מכל מקום. מה אכפת לך? זה לא איסור

להוסיף עליך ביראת שמיים ולהתרחק מדבר.

זה לא חיוב.

לא חיוב לעשות מה שהמקהלים אומרים. לא חיוב.

אם זה לא חיוב, אז למה אתה צריך לעשות?

מה אכפת לך אם לא תעשה?

התאוות שלו, הרצונות שלו, הם גוברים על היראת שמיים שלו. ממילא הוא לא מוכן להשתעבד לקדוש ברוך הוא, בכל מכל כל.

עד כאן הוא אומר לקדוש ברוך הוא.

אם יאמר העבד לריבו, הכל אני עושה חוץ מדבר זה,

כבר פרק עול אדוניו מעליו.

אם בדבר אחד הוא יכול להגיד לקדוש ברוך הוא לא,

איך אנחנו מבינים

שוושבתם וריתם בן עובד אלוקים לאשר לא עבדו, בן צדיק לראשם ובן עובד אלוקים לאשר לא עבדו, זה שונה פרקו מאה

וזה שונה פרקו מאה ואחד. זה בשביל אחד?

אתה יודע מה זה מאה פעמים לשנות?

מאה פעמים. אז זה פחות אחד. לא. זה אמר די, זה המשיך.

ברגע שאתה אומר די, זה לא עבדו. למה? כי...

אתה עובד אצל עצמך.

אתה עובד אצל עצמך, הוא אומר, אני גמרתי את המכסה שאני הקצבתי לעצמי,

מספיק 100 זה מספר עגול, יפה,

סיימתי, תודה רבה, מחר נמשיך מחדש.

אבל אשר עבדו, זה אין אצלו, כל הזמן, כל הזמן, עד שהוא נופל.

אז אפילו אם אנחנו לא בעלי הדרגה הזאת,

אבל צריכים לדעת מה החילוקים.

באדם צריך לשאוף להתקדם,

אחרת מי שלא מתאמן לעלות,

הוא יורד אוטומטי.

אם לא נחזק את השרירים,

הם יהיו רפואיים.

כל זמן שאתה עושה עם הקפיץ,

אז השריר לפחות נשמר אם לא גודל.

אבל אם אתה מפסיק,

אז הוא דועך.

ככה בחיים הרוחניים.

אם אדם לא מפמפם כל הזמן, הוא לא יעלה,

הוא ירד. הוא לא ירגיש, אבל הוא ירד.

לכן חייב אדם כל הזמן להשתדל ולהשתדל ולהשתדל

להיות דבוק ביראת שמיים על ידי לימוד המוסר, כדי שיהיה לו את החצי השני.

והחצי השני ודאי שישמור על החצי הראשון,

כי החצי הראשון גם מטשטש,

כי הידיעות נשכחות ברוב הזמן.

אבל אם יש לך ציורים, ציור לא שוכחים.

למה המדרש אומר משל למה הדבר דומה?

הוא אמר את העניין.

למה הוא אומר משל למה הדבר דומה? משל למלך שהיה לו בן והלך למדינת הים?

למה אני צריך את זה? הבנתי.

למה אתה אומר, למשל, ציור.

שיהיה לך ציור. ברגע שיש לך ציור,

נשמר לך גם המידע.

על כן, כל בן אדם צריך לזכור.

יש חצי דיבור ויש דיבור שלם.

וזה ההבדל בינינו

לבין אומות העולם.

וזה בין הצדיקים לבין הרשעים.

וזה ההבדל בין גם אלה שלומדים תורה לאלה שלומדים פחות. בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.

זאת אומרת, כל אחד צריך להשתדל

להשלים

גם את החצי השני.

אתם, ברוך השם, יושבים

על התורה ועל העבודה ולומדים. חצי דיבור בעזרת השם יש.

עכשיו צריך לעבוד גם על החצי השני.

כן.

ואז הגמרא אומרת למה הוא הציעו לדבר אחר.

ואז הוא עושה שאלות ואז הוא הציעו לדבר אחר. שם הגמרא אומרת למה הוא הציעו לדבר אחר.

כי כל גזירה שהציבור לא יכולים לעמוד בה, היו מחכים שנה

שלא כל אחד יבוא ויגיד זה לא נכון, זה כבר לא נכון, והיו מזלזלים בזה.

לכאורה באמת הזמרים, אלה שבאמת יצאו נגדם,

אבל רואים שזו שורה גדולה של זמרים שאי אפשר לשמוע.

אני דוגמת ציון גולן, אני בא עם בית הימני, רואה בשמו את ציון גולן.

אבל עכשיו לא ציון גולן

וכל הרשימה הזאת לכאורה אין את מי לשמוע אף על פי אף על פי לא שאנחנו באים להקל אני חושב לפי דעתי לעניות דעתי אם אני שומע עכשיו סתם דוגמה בפרט אחרי שהרב יצחק יוסף

שאמר בקול ברמה אם אפשר להגיד מה שהוא אמר

שהוא אמר שבכלל אין שום בעיה מבחינת לשמוע להזמין אותם לאירועים פה יש בעיה זה הוא אמר כי עכשיו בהיגיון נגיד בבית אני לא אשמע באמת תקופה ארוכה לא שומעים? שמעתי תקשיב תקשיב תקשיב

עכשיו אני אסביר לך

אחד קודם כל

גדולי ישראל כגון הרב אלישיב והרב שטיינמן הרב לבקוביץ' והכול הרב שלום כהן הרב מוצפי ואחרים ספרדים אשכנזים 25

במספר גדולי עולם ביניהם כמה בגיל 100

בסדר?

אמרו את מה שאמרו כמו שהרב עובדיה יוסף אמר רק הוסיפו עוד שורה אחת הפעם

בפסק הלכה זה אין לשיר את השירים של הזמרים הללו

הם מכירים את הגמרא שאמרת הם יודעים מה זה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה ולמרות זאת הם כתבו את זה

והרב אוזנר אמר בהתחלה הייתה השורה הזאת שלמטה למעלה

שנכתב בצידו אין לשיר את שירי הזמרים הללו אפילו אתה רואה את זה כן על המסך באיזה שום מקום

והוא אמר יעבור זמן ואז אנחנו נעלה את השורה הזאת למעלה

עכשיו זה בדיוק כמו שאתה אומר נמתין שנה נמתין חצי שנה נבדוק נראה ואחר כך זה עכשיו

זה לא מושג של גזירה שאין הציבור יכול לעמוד או לא לעמוד משום שיש פה קלקול

יש פה פרצה שאי אפשר כבר לחסום אותה זאת אומרת כולם התקלקלו

פעם זה היה מרדכי בן דוד

שהביא סגנון בזוי

ואז הוציאו אותו מחוץ לקהל

אחר כך הוא חזר בתשובה ואחר כך הוא שוב לסורו

זאת אומרת אבל הוא היה הראשון לא היה כזה דבר בישראל לא היה דבר כזה

לאט לאט היה שתיקה כביכול היה איסור אבל אף אחד לא הפעיל אותו כמו שאומרים כמו שאני עושה היום

אז כולם התחילו רואה יש כסף כל יום יש כסף כל יום יש אירועים כל יום יש חפלות כל יום יש ערב שירה כל יום יש קונצרט כל יום זה

כולם התחילו את אשר על חשבון העבירות

ומה נהיה? נהיה, אתה מבין, חילול השם,

עריות,

דברים איומים ונוראים, תערובת אנשים ונשים, גזירת החורבן עוברים עליה בפרהסיה,

וזה נהיה ה-issue, זה נהיה הנושא, זה נהיה העניין.

היום מדברים מי הוציא מה, מתי אמרו, מה, איזה שיר יש לו חדר, וזה בקפיצות, בריקודים, והכל השתנה לחלוטין עד שזה נהיה דיסקוטיפיה.

גדולי ישראל ראו לגדור את הפרצה הזאת,

כמו שכתוב בהתחלת המכתב,

גם אצל הרב עובדיה,

לגדור את הפרצה שנפלה במחננו,

ואז החליטו מה שהחליטו, מתוך הסתכלות על המצב.

אדם שרוכב על סוס בשבת,

זה לא איסור דאורייתא,

אבל שמא

יכתוב זמורה.

נו,

אבל בזמנם, כשראו שיש פרצה יותר מדי גדולה, מה עשו?

הוציאו להורג מי שרכב על סוס בשבת.

מה זה?

מה זה?

מה זה?

יש כוח לחכמים לעשות כזה דבר.

עכשיו, במקום שיש פרצה ויש קלקול, חייבים לתקן.

גדולי ישראל חייבים לגדור את הפרצה.

עכשיו, באים כל הגדולים

ואומרים שאנחנו מתקנים.

ובא הרב יצחק יוסף ואומר היתר.

אנחנו לא יודעים אם זה מותר או לא מותר, בסדר?

אבל כשגדולי ישראל כאלה אומרים לא,

אתה לא יכול להשמיע מותר,

כי אתה בא להוריד את המלחמה.

יש מלחמה להציל,

ואתה אומר מותר?

איזה מין דבר זה? איפה האחריות?

אם עומדים שורה כזאת של גדולי ישראל, ועומד רב שהוא צעיר,

צעיר מאוד ביחס אליהם, נכון?

58 זה לא 100. ואומר מותר.

תאר לך עכשיו הרב עובדיה יוסף בן 90,

ויבוא אברך בן 40. הוא יגיד

שצריך לבטל א', ב', ג', והוא יגיד מותר.

מן הדין מותר. נגיד שהוא צודק, מן הדין מותר.

אתה יכול להגיד את זה מולו כשהוא אמר לא.

זאת אומרת, זה לא פשוט.

לכן רמזתי על הנושא.

איך אנחנו בספק ברכות,

אתה מבין? אפילו ברכה להשם אנחנו מסתפקים מחשש שמא אולי ולא.

ופה מברכים אותם. מותר.

מה מותר?

אבל מה עם כל גדולי ישראל?

איפה הצניעות? איפה הענווה?

זה בעיה אחת.

דבר שני שאתה צריך להבין,

יש גזרות יותר חמורות מזה שאי אפשר לעמוד בהן.

כשהחפץ חיים בא והוציא את הספר שלו על שמירת הלשון,

הוא בעצמו אמר שהוא לא מאמין שמישהו יוכל לקיים את זה.

הוא שאל את הרב שלו אם הוא יכול לעשות כזה דבר.

אז הוא אמר לו, אם יוציא יהודי אחת אנחה אחרי קריאת הספר,

אה, הלוואי והייתי יכול לשמוע ולשמור ולקיים ולעשות מה שכתוב כאן. אם הוצאת מיהודי את ההנחה הזאת, היה שווה לכתוב את הספר.

אז זה פשיטא שזו גזרה שאי אפשר לעמוד בה, נכון?

הוא הוציא את הספר.

ומותר לדבר ראשון הרע?

לא, אבל יש לך בחינה פה. שואל. אין לך בחינה, מה תשמע? סליחה, סליחה. אני שואל. אין לי, אין לי ברירה. אין לי ברירה. למה אין לי ברירה? אני רוצה לדבר על כמה אנשים.

אני רוצה.

אני רוצה לדבר על כמה אנשים.

אבל התורה אומרת לי, זה לשון הרע.

אתה לא יכול לדבר.

אני אומר, אבל אני רוצה.

אתה משאיר אותי בלי ברירה, אז אני לא יכול לדבר על אף אחד.

לקחת לי את החיים, אז הוא שמטת לי פה.

הוא אומר, אני נתתי לך לעמוד בתורה, לא נתתי לך למשהו אחר.

אני גם נתתי לך אוזניים לשמוע דברי תורה ולא דברים אסורים.

דברים כשרים ולא טמאים.

עכשיו,

אפילו אם יהיה מותר או לא מותר.

נגיד, מותר לשמוע גויים, אתה שומע גויים? לא.

נגיד שמותר לשמוע אישה, אז אתה שומע אישה? לא שומע שם.

אם אני אלך להרצאות עכשיו,

ואני אתחיל ואני אשים עכשיו זמרת לבנונית שתשאיר בפתיחה של כל ההרצאה שלי, מה יגידו עליי?

מתחרפן הבן אדם.

מה זה?

תתבייש לך.

זה לא אותו דבר. תן לי לדבר.

אבל זה מותר.

אם זה מותר, למה אני לא עושה?

מותר.

מותר זה לא חובה.

ואם אתה צריך בשבילך להקריב קורבן, קורבן, זה קורבן,

להקריב קורבן

זה לא יותר קורבן מאישה שצריכה לכסות את הראש.

אישה שצריכה לכסות את הראש, בשבילה זה לא קורבן, זה גם חורבן.

היא מרגישה שאתה סותם לה, חונק לה את החיים. חונק לה.

אתה קושר את הראש וחונק אותו

אתה נשאר עם האוזניים עוד פתוחות והולך, היא צריכה גם לכסות אותם

ומה לעשות, התורה חייבה אותם

זה בשבילה חורבן

והיא מוכנה

מה זה?

אדם הוא יפה ונחמד, פתאום הוא מבין שצריך לגדל זקן, גדל זקן, עבוד ככה

מה זה, קל לו?

אשתו מלחמה הוא באשתו, היא רוצה אותו חלק

והוא רוצה לקיים את ההלכה

ונהיה בלאגן

במשפחה,

בעל אבות

וכל מיני דברים, והוא סוחב את זה שנים

והוא לא מוותר, למה? כי הוא בעל תשובה אמיתית

כי הוא רוצה להתנקות מכל מה שהיה ולקבל עליו כמה שיותר,

הוא רוצה להספיק

עכשיו אתה אומר רוצה לשמוע, לא רוצה לשמוע,

אי אפשר לשמוע בכלל אף אחד מתי?

בימות החול

כי זו גזרת החורבן.

מתי מותר?

רק בסעודת מצווה והכול.

ושם מותר לשמוע רק שירי הלל ותשבחות להשם יתברך.

עכשיו אני אשאל אותך שאלה.

ציון גולן,

אם הוא שליח ציבור לדוגמה, כן? הרי הוא פסול להיות שליח ציבור, לפי הרב עמדיה יוסף.

הוא פסול להיות שליח ציבור.

הוא גם לא מצטרף למניין

כי הוא מחטיא רבים.

וגם אם הוא היה כשר,

נגיד, חוזר בתשובה סופית,

אבל היה מכוון בשעת התפילה

לסלסל בקולו,

אומר הקדוש ברוך הוא עליו הדומים לו,

נתנה עליי בקולה, כי נשנאתי אזרוק אותו מפה, אני לא רוצה לשמוע אותו.

הבן אדם לא מכוון לשבח אותי.

הוא אומר, יתגדל ויתקדש עליו, לא עליי.

הוא מתכוון בשבילו, מי שמתכוון בשבילו הוא פסול לקדוש ברוך הוא.

אז איך אתה שומע אותו?

כשהוא הולך לערב שירה, הוא מתכוון לקדוש ברוך הוא?

הרי זה תערובת אנשים ונשים, וגדולי ישראל קוראים לו מחטיא רבים,

שאין לו חלק לעולם הבא.

ועוד הליצן הזה, יניב מרחיק משיח,

שעשה עכשיו בהיכל התרבות, עשה ערב,

תראה מה זה ליצנות לשמה.

לפני שהוא מתחיל,

הוא הביא איזה אברך

שיגיד סיום מסכת,

כאילו זה מכשיר את הערב.

אפילו ביגלה לא חילקו.

בא, עשה את ההצגה, אמרתי לרררר, הדרן הלך, הדרן הלך, התראות והלך.

זה מכשיר את הערב?

ואחרי זה נשים שמה שרו וצעקו איתו ביחד, והכל זה חילול השם.

והתערובת בכניסה וביציאה,

צילמנו ותיעדנו את הכל, גועל נפש הם כדוגמתו,

ואתה עוד נושא שם השם על פיך?

היה יותר טוב שהיה שם כבר שירים שאין בהם שם השם בכלל.

מה אתה עושה צחוק מהקדוש ברוך הוא?

אם אני אלך למועדון לילה ואני אשיר שירים של קודש, זה מכשיר?

זה מכשיר?

ואני אגיד שאני מתכוון לברור את ניצוצות הטומאה מתוך הדיסקוטק.

ואני אקח כובע עם פומפון גם.

נו, אז זה יכשיר.

הרי ברור שהכוונה פה היא ההפך ממה שהתירו גם בסעודות מצווה.

ההפך.

והגמרא בברכות אומרת שהיו חתונות והיה שמחה והיו גדולי החכמים וכבת חטובה

והיו שוברים כוס דזוגיתא של 400 זוז בשביל לבטל את השמחה שעברה קצת הסאה.

לא מאיסור.

סתם הייתה שמחה יתרה, כבת חטובה.

אז צריך לצערנו לרבנן.

נו, אז מה, אתה לא מבין שזה דבר מאוד רגיש רגיש? וגדולי עולם החליטו שזה מה שצריך עכשיו לדור הזה כי מיליונים נגועים בזה.

כולם שרים שירים של גויים, תרבות של גויים.

אין פה שום קדושה.

תראה את גינזי המלך הקרוב

שיצא השבוע.

תראה את הציצי לי עזר.

מה הוא אומר אם מותר להפוך שירי עגבים וכו' וכו'.

תקרע את הלשונות שהוא מביא.

תראה את בעל הרוקח, מה הוא מביא. תראה איזה גדולי עולם הוא מביא.

תראה מה מסבירים בכלל בעניין.

ואז בן אדם תופס. מה אני עושה? מה קרה?

זה מראה שאתה היית משועבד עד עכשיו.

אתה בעל תאווה.

זה תאווה, כן. זה תאווה.

אתה מתאווה לשמוע את קולו של פלוני ואת נגינת פלוני וכו' וכו'. זה תאווה.

כמו סיגריות, כמו אלכוהול, כמו שאר הדברים.

אז לכן, אדם צריך להבין אם אתה יכול להזיר את עצמך, ובפרט שיש הצדקה מלאה.

איך אפשר לשמוע, אם אתה יודע שאחד רוצח, אני שואל אותך.

אם אתה יודע שאחד רוצח,

רצח ממש, רצח בדם קר,

ואחר כך אומרים לך שיש לו קול נעים,

ומזמינים אותו לנגן, אתה יכול לשבת לשמוע את הרוצח עכשיו שהוא מנגן?

לא, אני למדתי דבר אחד. תענה רק על זה. לא. לא. רגע.

ומחטיא רבים זה יותר גרוע מרוצח?

ודאי שלא, אבל השמיעה הוא פתרון כנגן. אין פתרון.

אין פתרון.

כל הזמרים רצחו אנשים. אין פתרון.

אז אתה הולך לחתונה, אתה לא שומע מוזיקה.

שומע משמעותו.

אבל אין, אין. תראה לי תקליטן אחד או זמר אחד,

לפי הרשימה. עוד פעם, הרב עפר לרגליו, אבל תכלס פתרון. ארז יחיאל,

יהודה חדד,

הרצליך, שלמה כהן,

יש עוד כמה כאלה שאני לא מכיר את כל שמותיהם.

יש.

יש תקליטנים שקיבלו על עצמם להשמיע רק את הזמרים המותרים בנגינות המתאימות.

יש אחד בארצות הברית, קוראים לו אביש ברוט. שמנו באתר שלנו.

אתה שומע את המוזיקה שלו,

אתה רואה מה זה יהודי.

מהלב הוא שר לקדוש ברוך הוא.

זה עולם אחר. פתאום אתה אומר, בוא הנה, מה אני הייתי? בזבל.

התעסקתי בזבל. תשמע איזה שירים.

תשמע איך הוא שר, הלא עבדו דקות שבריכו. לא כמו שיש לו משהו אחר.

אתה שומע את זה,

אתה מתחבר, אפילו אתה לא אשכנזי.

אתה מתחבר, אתה שומע שהבן אדם שר מהלב.

הוא שר לשם.

זאת אומרת, אנחנו כבר הורגלנו לג'יפה.

בגלל זה אנחנו ככה.

אני גם הייתי שומע.

אני הייתי גם משמיע.

אבל ברגע שעמדתי על הדבר וראיתי מי זה, מה המקור של זה, מאיפה זה בא,

תחקרתי את הנושא חודשים רבים.

אדוני, חבל על הזמן. גם אם לא היה איסור, אני הייתי אוסר.

גם אם לא היה איסור,

אני הייתי אוסר רק בשביל לנקות את הנפש,

לא לקלקל אותה.

אדם לא מבין, יש כוח הפועל בנפעל.

אתה מי שמוציא את הניגון, הוא משפיע עליך.

לכן כתבו בהרבה ספרים, כולל הרבי נחמן, כתבו במפורש

שצריך לדעת מי המנגן, כי זה משפיע על השומע.

האנשים האלה מורדים בגדולי ישראל,

עוברים על דבריהם יום-יום,

וצדקנים כאילו,

מה, אני שרשיר הקודש, אנשים אוהבים את זה וזה וזה וזה. אז מה?

אז מה?

זה שאנחנו יכולים להיות יד אחת, כולנו ביחד, לראות שאנחנו נשמעים לגדולי הדור,

ואפילו אם מותר,

כיוון שגילו דעתם גדולי הדור שזה מה שהם חפצים,

אנחנו הולכים לאורם.

אנחנו לא רוצים לתקח את ההיתר,

אפילו אם היה,

אין.

אבל אם היה,

אנחנו לא רוצים להשתמש בכולות,

אנחנו מעדיפים להיות צמודים לגדולי הדור.

לא תסור ימין או שמאל, כתוב שאפילו אם תצא חלילה טעות

שאמרו על ימין שהוא שמאל,

או שאמרו על שמאל שהוא ימין, אפילו טעות,

כדאי לנו,

שתהיה טעות אחת אפילו אצל חכמים, אם חלילה תהיה.

כדאי לנו ושנהיה גוש אחד,

ובאחדות, ולא תעשה התורה לתורות הרבה.

זה המצווה בספר החינוך, בקצרה.

לכן צריך להבין, זו לא מלחמה שלי בזמרים,

זו מלחמה שלנו בטומאה,

שנכנסה אלינו מטומאת העמים על ידם ולמטרה שהם יתפרנסו בלבד.

וכל אחד מהם אומר שהוא בטוח שהוא יהיה בית המקדש, שהוא ישיר עם הלוויים.

אין גבול לליצנות.

לכן צריך להבין, ברוך השם, יותר מ-162 אלף שברו והוציאו את הדיסקים,

ולמעלה מ-2 מיליון איש שמכירים אותי הפסיקו לשמוע את השירים של הזמרים האלה,

על פי סקר שעשינו לפני חודשיים וחצי.

אז יש ענות גדולה בכל אתר ואתר,

וזה לא יאומן כי יסופר.

רק אצל האברכים עדיין יש קצת, קצת,

כי האברכים תמיד יודעים לעשות long days.

מותר, אסור, מותר,

כי הם נמצאים בחצי דיבור.

בחצי דיבור זה הידיעות.

מותר או אסור?

ומה עם החצי השני?

מה עם ההשתוקקות לשם?

להראות לשם,

אני מקריב בשבילך, קשה לי,

אבל לכבודך, אתה לא אוהב את זה, נכון הקב' ברוך הוא?

אתה חושב שהקב' ברוך הוא אוהב את ציון גולן?

שונא אותו.

הקב' ברוך הוא, אתה חושב שהוא אוהב את, איך קוראים לו, את יניב מרחיק משיח?

שונא אותו.

לא רוצה לשמוע אותם.

משתמשים בתורתו בשביל לעשות כסף על חשבונו ולחטיא את הרבים.

גדולי ישראל פסקו שמחטיאי הרבים הם כאלה.

השם שונא אותם.

אז אם השם שונא אותם, הלא משנא לך השם אשנא?

אוהבי השם שנאו רע?

איך אני יכול לאהוב את מי שהשם שונא?

הרב רון, למה אני אסרור אותם? אבל למה עכשיו יום שישי אני רוצה לדוגמה?

לצדק טובה את הרבים. למה אני לא יכול לשמוע שאין להכניס לי לשמחה לפני שבת?

למה אני צריך...

בגלל שאני שונא אותו והוא מחטיא את הרבים ומה הולך להיות איתו בעולם הזה, נכון, באמת. אני אענה. קודם כול, אם אתה יש לך היתר לזה,

אז אתה יכול רק לשמוע כשר, אבל לא אותו.

תשמע כשר, תשיר לבד,

תשיר לבד,

אתה יודע לשיר?

ליל שבת אתה שר?

כן. תשיר גם בערב שבת!

תתחיל בערב שבת!

הרב, אי אפשר כל הזמן לשיר.

מי יותר? יש לו כלי נגינה? אתה יודע... זה הבעיה, כלי נגינה, אתה לא מבין? בגלל גזירת החורבן, זה הבעיה.

שאסרו בכלי שיר.

אז זה מצד החורבן, לא מצד הזמן. גם,

גם.

יש זה, והסגנון, והטומאה, ועוד, עוד הרבה.

יש לי שני דיסקים רק על זה, איזה 70-80 דרשות רק על זה, כדי שתתחילו לשמוע.

זה לא ברגע.

אז זה מכניס אותי לשמחה אחרי הכול. למה? למה? אני צריך לא להיות עצוב בגלל ש...

שלמה אומר, ולשמחה מה זו עושה.

יש שמחה שהוא שואל עליה מה זו עושה.

יש שמחה שהיא אסורה.

מוזיקה דיגיטלית,

מה שעושים היום, כמו טרנסים ואחרים, זה בעיה.

זה בעיה.

הבעיה זה כלי שיר.

אסור לשורר בכלי שיר.

שמעתי, אתה אומר נגינה, שמעתי.

זה יותר קל במושג מסוים במקום שמותר,

כמו נגיד מוזיקה אירופאית, מוצרט ודברים כאלה.

זה יותר קל ממוזיקה אחרת, סתם, כמוזיקה.

כי היא יותר חיובית, היא יותר של כבוד.

היא לא מוזיקת המין דורסנית.

היא לא מוזיקת המין של טרנס או של רוקנרול או דברים כאלה.

לכן היא יותר קלה לשמיעה ויותר בריאה.

יותר נכונה ויותר מכובדת.

אבל שוב פעם, בזמנים המותרים,

לא בזמנים שאינם מותרים.

אלא אם כן חלילה תהיה חולה ממש שזקוק לה או בדיכאון.

אבל אם לא,

אז אתה צריך לעסוק בתורה. בשעה שאתה שומע שיר ויכול ללמוד תורה, יתבעו אותך.

אדם לא יכול בשעה שהוא מחויב ללמוד תורה לעשות משהו אחר.

אם הוא לא אנוס, אם הוא לא חייב.

ופה אתה מעדיף זה על זה. אם אתה מעדיף זה על זה, אתה בעיה.

כי ביטול תורה זה חיוב ואיסור.

כבוד הרב, ממש כמו שהיום לימדת את הדברים האלה מפה ואני מתעלה, תן לו, תן לו.

אני שומע, למדתי ממך תורה כבר מעל 30 שנה,

ואני רוצה להגיד שמאז שהתחיל כל הנושא הזה של הדיסקים והזמרים,

אני צמוד לנושא, ויש לי ידיעה בנושא, כי אני שומע.

פה, ברוך השם, כולם תלמידי חכמים, יושבים כל היום, לומדים תורה.

אבל בנושא הזה יש להם בורות שנובעת מחוסר ידיעה. וכשאני התחלתי לדבר על העניין הזה, קמו עליי מפה ומשם, וכשאני אומר להם, קול בעורמה,

מחטיא, עושה שם דברים,

ממש כאילו חיללתי את השם.

אני אסביר מה זה קול בעורמה, שתבינו.

אם הרב עובדיה יוסף אמר

שאסור להזמין את הזמרים, מחטיאי הרבים, גם לאירועים הגונים,

אם אסור להזמינם גם לאירועים הגונים,

כי זה מחזיק ידי עוברי עבירה,

פשוט מאוד עוברים על איסור של מחזיק ידי עוברי עבירה,

וגם עוברים על דברי הגדולים שפסקו.

ואם אתה אומר שמרן, הרב עובדיה יוסף, זה מרן,

ואנחנו שומעים למרן,

ומה שמרן אומר אנחנו עושים,

אז איך קול בעורמה מביא את הזמרים שהוא קרא להם מחטיאי הרבים על פי מעשיהם,

שמופיעים אפילו בנפרד, זה מחטיאי הרבים,

מביאים אותם לתחנה ומשמיעים אותם לייב, חי,

ועוד נותנים להם גיבוי.

אתה עובר בעצמך על דברי מרן.

אז זה עורמה, ולא ברמה.

קול ברמה נשמע,

נהי בכי תמרורים.

מה לא אמר?

לא דיברתי על לשמוע, אסור לזמינם לפי הרב עובדיה יוסף,

ומזמינים אותם. הרב עובדיה לא הביע דעתו.

לא הביע דעתו.

הרב, יש לי כמה שאלות. קודם כל, שאלה ראשונה, למה אנחנו לא רואים את כל הרבנים יוצאים באמת על כל הרשימה?

לא צריך, הם קבעו כלל, ואתה צריך לפי הכלל למצוא את האנשים.

אם כל אלה עוברים על האיסור,

אז אתה יכול להכניס את כל מי שנמצא בכלל.

אם אתה אומר שמי שיש לו כיפה הוא דתי,

אז כל מי שאתה רואה, אתה יכול לכתוב אותו ברשימה שהוא דתי.

זה הכול.

אם אתה רואה שכל אלה עברו, תכניס לרשימה כמה שאתה רוצה.

אין פה צריך לצאת על שמות.

אמרו את הכלל.

מי שמופיע אפילו בנפרד בערבי שירה ומחטיא רבים.

כל אלה נמצאים ברשימה. הבנת? כן, אבל יש לנו דברים שחכמים עושים כדי שאנשים אחרים ייזהרו מהדברים האלה. מה אתה רוצה? כתובו כלל. אבל אנחנו לא יכולים לצאת על כולם, כמו שהרבא אמר, החפים חיים רוצים לבוא נוספת. מה אתה קובע עכשיו לצאת על כולם?

גדולי ישראל, כשאמרו את הכלל ואת פסק הלכה, אמרו על כולם.

כל מי שעושה ערבי שירה, גם אם הוא לא זמר.

נגיד אתה עכשיו החלטת לעשות ערב שירה, החלטת לשיר.

לקחת אקורדיון, אמרת שבו.

ישבו גברים ונשים, נהיית מחטיא רבים,

ואתה נכנס לרשימה.

הבנת?

הבנתי. זאת אומרת, אם אני עכשיו נמצא בבית כנסת ופתאום אני רואה מהעזרות נשים התחילו לקפוץ לתוך העזרות גברים התחילו לרקוד,

אני גם כן חלק מהזמרים פסולים.

ודאי, אתה חייב לעצור, ודאי. אני עוצר, אני עוצר, אבל הם ראו אותם בידיים. כל מקום שיש שמץ,

שמץ איסור, אסור להמשיך.

זה מה שאמר הרב שטיין, ואז שאלתי אותו, כבוד הרב,

בשמחת תורה עושים הקפות שניות.

מה לעשות? אמר קודם כל אין מצווה כזאת בכלל, נקודה. שתיים.

אמרתי לו, אז מה הכלל, בבית כנסת אם עושים בעזרה, נשים, גברים,

לחוד הכול,

אמר אבל תיזהרו, תדעו, כל מקום שיש שמץ איסור,

לא בפועל,

אם אתה יודע שלא תוכל לשמור על גדרי הצניעות כבר מראש,

ויפרצו אותם.

כל שכן, אם כבר נעשה בפועל,

אין לקיים את הדבר בכלל.

כי מה אתה הולך לעשות? כאילו מצווה. ומה עשית?

עבירה. מי ביקש?

מי ביקש זאת מידך?

אם אתה בא בשם המצווה, תעשה מצווה.

אם באת בשביל להתפנן, זו העבירה.

פשטייסט?

אני חייב ללכת כי מחכים לי.

קליפה, קליפה.

ואני לא הלכתי. טוב מאוד.

לא הלכתי.

בבית, סתם לשמוע סתם. סתם אין סתם. יהודיות זה לא סתם. אין לו סתם ליהודי.

אין מצב של יהודי סתם.

אם יש ליהודי מצב של סתם, זה סתם ליהודי.

אני עושה כלים, זה לא יכול ללמוד תורה.

תהיו בריאים. רבי חנניה בן עקשיה אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך.

ירבה להם תורה ומצוות שנאמר, אדוני החפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.

תודה רבה.

אדוני היושב-ראש, תודה רבה.