יערה - יערה

יערה 2-3-11

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח

ובכן יהודים יקרים, היום אנחנו נלמד כמה ענינים בנושא המידות, מה צריך לתקן.

שנו רבותינו, בכניסתו לבית המדרש מה הוא אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בתורתך וישמחו בי חברי, ולא אורה על טמא טהור ולא טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם, ורש"י מסביר מה זה ישמחו בי חברי? כתוב ולא יכשלו בדב הלכה וישמחו בי חברי, אומר רש"י, ישמחו בי חברי על כשלוני,ף ז"א אם אני אכשל בדבר הלכה אני אגרום שחברי ישמחו שנכשלתי, והרי רעות שתיים שיבואו על ידי, שאגרום להם שיענשו. ואם הם ישמחו, אז הם יענשו על זה.

והדברים האלה נוראים, הרי שמחה לאיד היא מהמידות המגונות ביותר, וביותר לשמחה לאיד במה שנודע מכשלון בדבר עבירה, בטעות בדבר הלכה, שאדם שמח באידו של חברו שהוא נכשל בדבר עבירה, והוא טעה בדבר הלכה זה חמור, הדברים האלה נוגעים וקשורים בכבוד שמים. אז איך יתכן שחז"ל הקדושים, מדובר בתנאים, כן, חששו שמא יפלו בעוון החמור הזה.

ובעיקר לשון המשנה, שלא נאמר שמא ישמחו לאידם, אלא נאמר שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בפני, משמע שבשעה שאכשל בדבר עבירה אז זה ודאי שחבריו ישמחו בזה, והדברים אמורים לדברי חז"ל דורשים חבריו של רבי נחוניה בן הקנה, ואם כן מה נענה אנחנו, יתומים שביתומים, שודאי מידה רעה זו מצויה בנו, ואילו אנו חיים בהשקט ושלוי ואיננו חוששים. ז"א אנחנו לא פוחדים שנכשל בדבר זה, הרי אם רואים אחד החליק כולם צוחקים, רואים אחד נפל כולם שמחים כזה, איזה קטע, קוראים לזה קטע, ראית איזה קטע, וככה זה עובר יפה, כולם משתתפים בחגיגה וזהו. ואח"כ אומרים אוי מסכן, אחרי האיזה קטע, אוי מסכן... ואחרי זה רובם ממשיכים לצחוק. אז זה אנחנו בכלל לא מודאגים מזה, ואם התנאים הקדושים חששו שזה ודאי יגרום לדבר כזה, והיו מתפללים שלא יכשלו שלא יכשילו אחרים ויצחקו עליהם ויבואו עליהם צרות אח"כ שהם יענשו, ואנחנו חיים בלי שום הרגשה כזו. וזה מדובר שהם נכנסים לבית המדרש לקודש הקדשים.

והנה אנחנו רואים גם דבר נוסף מדהים, מדהים ביותר, הגמרא ביבמות ס"ב אומרת, ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת משום שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. הרי שגדולי עולם נכשלו בענין של שמחה לאיד בדבר תורה, בדיוק מה שחששו, בדיוק מה שחששו, רבי נחוניה בן הקנה והנה נכשלו ומתו עשרים וארבע אלף תנאים קדושים, שעיניהם היתה צרה בתורה זה לזה. הרי שגדולי עולם נכשלו בענין של שמחה לאיד בדבר תורה.

הפסוק אומר "החכם יענה רצון לרע וכסיל מתעבר ובוטח" חכם ירא וכסיל מתעבר ובוטח, מבאר רבינו יונה בשערי תשובה, שחכם אף על גב שהוא סר מרע, מכל מקום מיירא שמא יכשל בדבר, אז לא מספיק לו שהוא סר מרע, כל מקום שיש בו רע הוא סר ממנו, הוא גם סר והוא גם ירא שמא יכשל מרע. ועיין בהגאון מוילנא שביאר שהחכם בעת שרואה רע, הרי הוא מיירא שמא יכשל באותו רע, כי אם הזמינו לו לראות דבר רע, חלילה הוא נכנס לסכנה שהוא עלול להכשל בזה. אז לכן שלמה המלך אומר, חכם ירא וסר מרע, אפילו שהוא כבר ירא החכם והוא מסתלק מן הרע, עדיין הוא פוחד. והכסל, המעובר שמתעבר ובעל כעס, מלא עברה, ונמצא שקרוב מאד לחטא, כי כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, מכל מקום אינו ירא אלא בוטח בעצמו שלא יכשל בחטא. לכן הוא צפוי מאד מאד מאד לעבור הרבה עבירות בעס, לשבוע, לקלל, לעשות כל מיני סוגי עבירות, והוא בוטח בכלל לא מפחד.

כשאנחנו רואים את דברי הגמרא שיתכן שגם גדולי יכשלו בשמחה לאיד, אם כן כמה קרובים אנו למידת הכסילות, שאנחנו בכלל לא חוששים שמא נכשל בעבירה זו.

אז זה בכניסתו לבית המדרש זו התפילה שהיה אומר, יהי רצון. מה אומר כשהוא יוצא? מה אומר כשהוא יוצא? ביציאתו הוא אומר, מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. רש"י אומר, יושבי קרנות - הכוונה חנווני, בעל אומנות, זה יושבי קרנות.. אל תפרש יושבי קרנות אנשים בטלים אומר רש"י, לא הכוונה לאלה שיושבים בטל, יושבים בפינה ישיבת ברזילי, לא אלה, אלא מדובר בחנוונים ואומנים שעוסקים במלאכתם, ועל זה היה מאד השי"ת שזכה שחלקו אינו בין האומנים אלא ביושבי בית המדרש. על זה הוא מודה להשי"ת.

ויש להבין, שאין הכוונה ליושבי בית המדרש, הכוונה שיושבי בתוך בית מדרש עם בני תורה, גם זה לא, גם זה לא, יתכן ואדם ישב בישיבה, אומר אני משכים והם משכינים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.

מצב האדם, הוא שהוא עומד בסכנה גדולה ואיומה, בלי עבודה מתמדת וריצה כל הזמן לעולם הבא, אם אדם לא שם מטרה להגיע לעולם הבא והוא כל הזמן רץ בכיוון הזה ולא מפסיק, הרי מצבו שהוא רץ לבאר שחת. לכן כתוב, שאני רץ, אבל לאן? לחיי העולם הבא, כי אני מכוון לשם, והם לאן רצים? לבאר שחת. אז יש סכנה גדולה, כי אם לא מתאמצים לרוץ לעולם הבא יוצא שאין ברירה אחרת אלא רצים לבאר שחת. כי כך נוצר האדם, שהוא חייב תמיד להיות משים לב על כל צעד וצעד מדרכיו, ובעת שהוא מרפה מעט מתשומת הלב נופל מיד לבאר שחת. הרי היצר ממתין לו ואורב בכל רגע, ואם אתה פנוי מהדרך, אתה לא שם לב, אם לא תשים לב בנהיגה פתאום על הדרך, תדבר בטלפון ואל תסתכל בכביש, עשרות מטרים אתה בתהום, זה ברור, אתה בבאר שחת ישר, אין פה ספק. אותו דבר אם אתה לא כל הזמן רואה שאתה רץ לעולם הבא, לא בתקווה, במציאות, אז אתה נוסע ישר לבאר שחת.

ואין שום הבדל באיזה מצב רוחני האדם נמצא, ואפילו הגדולים ביותר שהגיעו לרום הפסגה והמעלה, גם כן מצבם שהם יכולים לרדת מטה מטה, כי גם נהג מצוין, נהג מקצועי, נהג מרוצים, אם הוא לא מסתכל על הכביש הוא יפול באחד התהומות.

לכן הוצרכו התנאים הקדושים לתקן את התפילה הזאת, ובקשה מיוחדת אפילו ליושבי בית המדרש, אפילו. כל שכן לנו. אפילו. שלא יכשלו בדברים הרעים ביותר עוד בהיותם יושבים בבית המדרש.

וכמו שראינו בתלמידי רבי עקיבא, שהיו הגדולים ביותר באותו דור, ונכשלו בעוון צרות עין בתורה זה לזה, ונענשו במיתה חמורה. אז מה קורה, אנשים שיש להם צרות עין, בחיי היום יום, למה הוא בנה מרפסת, למה הוא ניצל את השטח, למה הוא עלה לגובה, למה הוא לא שאל אותי, למה הוא לא זה, צרות עין וסכסוכים והלשנות ומסירות ודברים איומים ונוראים, וחיי מרורים שנים, על מה? על קנאה וצרות עין. אם תלמידי רבי עקיבא תנאים קדושים זה לא עמד להם צרות העין, והם מתו, שתבינו, הם מתו בין פסח לעצרת ז"א שכל  יום יצאו יותר משש מאות אלף לוויות של תנאים, אתם שומעים מה זה? אתם מתארים לכם מודיעים עכשיו שגדול הדור נפטר, יוצא כרוז ומודיע, אחרי חמש דקות שעוד אחד נפטר, אחרי חמש דקות עוד אחד נפטר, איזה פחד שתופס את האנשים, עוד חמש נפטרו, וואו, מאה, מאה היום נפטרו, מאה גדולי דור, לא מאה, לא מאתיים, יותר משש מאות כל יום! למחרת קמים על הבוקר, נפטר פלוני, נפטר התנא, נפטר התנא, עוד שש מאות פלוס, כל יום, עשרים וארבע אלף בפרק זמן קצר, שמעתם דבר כזה? למה צרות עין. יחביבי, מה זה? מה זה?

ביאור הדבר שאפילו במעלות היותר גבוהות אין הרע נעלם לגמרי, והרע עומד סמוך ודבוק לאדם, וכיון שסמוך לרע כל נגיעה קלה ברע מזיקה לאין שיעור. אדם שהוא סמוך לרע, נמצא בקרבת הרע, אז כל נגיעה קלה רע היא כבר תזיק לאין שיעור. לכן חייב להזהר שלא ידבק ברע, וזה מהעבודות הקשות ביותר, לא להדבק לדברים הסמוכים וקרובים אליו, זה דבר קשה, להיות סמוך לדבר וכל הזמן לא לגעת בו, זה דבר קשה.

ומשום כך, בעת שאדם מפסיק מעט במלחמת הזהירות, שלא ליפול ולא להכשל בעבירה או בדברים אסורים, אם הוא מפסיק מעט ממלחמת הזהירות לא יעזור לו מאומה והוא יפול ברשת שהרע טומן לו. חוסר שימת לב לרגע, שמה נופלים.

בואו תשמעו דוגמא לזה. "וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו" כתוב שה' אמר לאברהם ז"א הקב"ה לא דיבר עם אברהם כל זמן שלוט לא היה עמו, מתי התחיל לדבר איתו הקב"ה שוב? אחרי הפרד לוט מעמו, רש"י אמר שבזמן שהרשע עמו, היה הדיבור פורש מעמו, הקב"ה לא היה מדבר עם אברהם אבינו. ואין ביאור הדבר שהדיבור היה פורש מאברהם משום שלוט לא היה ראוי שהדיבור יופנה אליו, אם הכוונה שה' לא רצה לדבר לאברהם כדי שלא ישמע לוט, מה הבעיה? היה יכול לדבר ישירות לאברהם עצמו. אבל הרי יתכן שיהיה דיבור לאברהם ולא ישמע אותו לוט, אלא משום אברהם עצמו הוא לא דיבר איתו, שכיון שעומד אצל הרשע לא יתכן שלא יודבק מעט מלחלוחיותו של הרשע. ולכן בעת שראה אברהם את מעשה הגזל אצל לוט, כשרבו רועי אברהם ורועי לוט, אמר לו הפרד מעלי. עד כאן. משפחה, הכל טוב, אבל אם יש בך מידת הגזל אני לא נשאר במחיצת אדם שהוא גזלן, תפרד מעלי. ואפילו שלוט היה בן אחיו וחניכו של אברהם, והוא השקיע בו עשרות שנים, חשש אברהם שלא יודבק בו מרשעתו של לוט, ולא היתה עצה לאברהם אלא להפרד מלוט. אלא להפרד מלוט.

מי שיסתכל בהרצאה מאתמול כששאלו אותי לגבי נוכחות בחתונה שיש שמה פריצות והכל ואפילו של אח לאחות, אמרתי שצריך להזהר מאד שלא יהיה פריצות או משהו, שאפילו אח לאחות לא ילך, אא"כ החופה תהיה כזאת שמאפשרת להיות נוכחת רק בחופה ולעוף משם. הנה עכשיו אנחנו רואים במפורש, רק מעשה עבירה אחת של לוט, אחרי עשרות שנים שהוא דבוק באברהם, אברהם חושש, אומר לו עוד כאן, הפרד, הפרד מעלי, למה? אי אפשר שאני לא אדבק ממך. אתם שומעים זהירות של אברהם?

ומעתה יש להתעורר, אחרי שראינו את גודל הסכנה בהתחברות והתקרבות לרשע, הרי האדם עומד תמיד סמוך לחבר רע, אין פה אחד מאיתנו כולנו שאין לו חבר אחד רע מאד. אין אחד. אתם מכירים מישהו פה שאין לו חבר רע אחד? מישהו  יכול להגיד אני אין לי חבר רע. יש מישהו פה שיכול להגיד? יש כזה? אני אומר לכם בוודאות שאין פה אחד, כולל אני, שאין לו חבר רע. דבוק איתו כל הזמן. יצר הרע, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" דבוק, יושב על מפתחי הלב, לא זז. והוא כאילו חבר שלנו, כאילו חבר שלנו, חבר רע. וכל שאיפתו רק להזיק לנו, ולהרע לנו, ואנחנו הולכים איתו בסבבה. מה זה הולכים איתו, הוא סוחב אותנו לאן שהוא רוצה, הוא אומר לנו מה להסתכל, מה לשמוע, אפילו שזה אסור, הוא אומר. והחבר רע הזה, אנחנו לא מנסים להיפטר ממנו אפילו. אדרבא, יש לו הצעות לפעמים קוסמות. בודדים הצליחו לעקור אותו, האבותה קדושים, דוד המלך, עקרו אותו לגמרי, לא רוצים חברים כאלה, הפכו אותו לאוהב, אבל אנחנו מתובבים איתו, פנאן מבסוטים, כאילו אנחנו לוקחים אותו איתנו.

כתוב בתורה, ואנחנו אומרים את זה פעמיים ביום, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" הלב והעין הם שני סרסורי עבירה, הם שני מתווכים לעבירה. אחרי לבבכם, לא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, מינות זו כפירה, הלב שואף לכפור. אדם לא שם לב אפילו שהוא כופר לפעמים, בראש שלו עולה כל מיני מחשבות, ראית, נו הנה צדיק, ראית מה קרה לו, ראית זה, קיבל מכה, ראית הוא קיבל מחלה... מינות, מינות כפירה כפירה, הלב כל הזמן זורק זורק כפירה כפירה מינות מינות מינות. וכיון שהלב הספוג במינות הוא קרוב לאדם, הלא פשוט הוא שאם לא יעורר את הנפש להתרחק מן הרע, אם אנחנו לא נעשה זאת, הרי הרע מנחה אותנו ומדריך אותנו בכל מעשינו. אם אנחנו לא נגרור אותו, אחרי מצוות התורה לאן שהתורה מכוונת, הוא יגרור אותנו מן התורה לאן שהוא מכוון, הוא גם יסביר לנו על פי התורה למה זה בסדר מה שהוא מציע. וביותר יש להוסיף בזה, שהנה אנחנו בכלל סבורים שכל מעשינו ופעולותינו הם אמת צרופה, ואין בהם פגם כלל, וכל התורה שלנו והתפילה שלנו לשם שמים, אבל כיון שנתבאר גודל הסכנה בקרבת האדם לחבר ושכן רע, ונתברר לנו גם שכל אחד ואחד סמוך לרע ששוכן בקרבו, אם כן בודאי אפילו מעשינו הטובים אינם אמיתיים ונכונים, אלא השקר שולט בם ללא מעצור.

ומעתה אחרי שנתבאר לנו גודל הקרבה שלנו לרע, אפילו אם נאמר שאין המעשים שלנו מודרכים ע"י הרע, מכל מקום הקרבה לרע מסלקת את האמת מקרבנו, ולהיות פיו ולבו שוים אנחנו לא מסוגלים.

כמה אנשים מסוגלים להגיד מה שבלב שלהם תמיד לכל אדם, בכל מקרה וכל סיטואציה, פיו ולבו שוים, כמה פעמים אדם אם אמר בלבו נגיד שהוא יתן למישהו במחיר מסוים ופתאום ההוא הציע לו יותר אז הוא אומר לו כן אין בעיה אני אתן לך במחיר הזה, אבל אתה הסכמת בלב על משהו אחר, הוא היה טיפש אמר לך יותר, נו, איפה הפה והלב שוים? כמה יש כאלה? כמה יש כאלה שפה ולב שוים? מה שאתה שומע בפה זה מה שבלב. אתם יודעים מה הבושה הכי גדולה שתהיה אחרי שאדם יגיע לעולם האמת, שיראו לו את הסרט של החים שלו ויראו לו מה הוא חשב ומה הוא דיבר. היום אתה רואה סרט בסינית, אתה לא מבין מילה, אז שמים לך תרגום, התרגום זה למה שהוא אומר, אבל בעולם האמת זה יהיה ככה, ישמיעו מה אתה אומר והתרגום למטה זה מה הלב חשב. אתם יודעים איזה פדיחה זו? בן אדם מושיבים אותו ליד החבר שלו, אומר אין זה חבר שלי היינו כמו אחים, מה זה כמו אחים, אומרים לו בא בא כנס, שבו שבו שניכם רגע, אחים שבו, תפעיל סרט, יאלה פתח שנת 2011, נו, במפגש כן שהם נפגשו, החיבוקים תראה לו, תראה לו כן, נו, מה הוא אמר לו ומה הוא חשב, מה אמר ומה חשב? יוווו ואין איפה לברוח, אין איפה, אי אפשר למחוק את הסרט, אי אפשר. אם אדם לא עבד פה בעולם הזה למחוק את הסרטים פה ע"י תשובה אמיתית ותיקון המידות, כל הסרטים מתועדים  נשארים ומחכים. יש רק דרך אחת למחוק את כל הסרטים למעלה, וזה סרטים, חבל לכם, סרטים כמו שאומרים, סרטים! אז זה רק מפה בתשובה אמיתית. רק. אין דרך אחרת.

וכמו שכתוב "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" שהלב מתפתה אחרי הרע, ורחוקים אנו מהאמת. "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" ואל נטעה שמאליו נגיע למידת האמת, כי לזה צריך עבודה ויגיעה תמידית.

בואו תשמעו דוגמא מדהימה, הגר שפחת אברהם, היא היתה בת פרעה, ועזבה את בית המלוכה כדי להדבק בביתו של אברהם אבינו ע"ה, והיתה שם זמן רב, וראתה את כל הניסים שנעשו בביתו של אברהם, וזכתה לראות מלאכים ולדבר איתם, ומכל מקום נאמר עליה "זרוק חוטרא העבירה אה עיקר אקאי" תזרוק מקל כלפי מעלה והוא יפול על שורשו למטה, ז"א איך שלא תזרוק אותו הוא חוזר למצבו הראשוני. ז"א גם היא, כמה שתזרוק אותה לגובה כמו שאומרים והיא תעלה תעלה תעלה במעלות בביתו של אברהם, ברגע מסויים כח הכבידה יורד אותה טרררררר לשורשה, לחזור להיות מצרית. כיון שהיא נבנתה בבית פרעה, כל האמונה שספגה אצל אברהם לא הועילה לה מאומה, כי הדברים חייבים לקבל בסיס מוצק של דבקות בחלק אלקה ממעל, ומבלעדי זה גם שנים רבות של ראיית ניסים ונפלאות לא יעזור. לא יעזור.

ואני אומר לכם, היו לצידי ולידי הרבה אנשים שנחשבו באמת טובים ונשתפרו וחזרו בתשובה, והיו במצב שמי שראה אןתם אמר פלא איך האנשים האלה השתנו מן קצה אל הקצה, אבל כמו שנאמר בהגר נאמר בהם, זרוק חוטרא ורא הא עיקרא קעי, חזרו להיות שקוצים ואנשים שהם גרועים שבגרוהים, למרות שהיו במחיצתי וראו ניסים ונפלאות ודברים מדהימים שכל פעם יו יו יו בהתפעלות ובעקבות זה קיבלו על עצמם וזה וזה וזה, אז אתה חושב אחרי שנים זה כבר יהיו מלאכים, גמרנו, הם יהיו דמשק אליעזר, חזרו להיות גרועים ומאוסים יותר גרוע ממה שהיו בהתחלה. למה? כי אם אין בסיס  מוצק של דבקות בחלק אלקה ממעל, לא יעזור שום דבר. התפעלויות זה הכל יורד, התלהבות זה כמו להבה של אש, בהתחלה שמדליקים את הגפרור הלהבה עולה גבוה ואחרי זה היא יורדת נמוך. זה רק התלהבות אבל זה לא נשאר. לכן צריך עבודה לקבל בסיס מוצק של דבקות בחלק אלקה. זה מה שנאמר "והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" ז"א אז איך נשיג את כל מה שאמרנו שקשה מאד להשיג, איך נשיג? "והשבות אל לבבך", את מה? את ה"וידעת" כל מה ש"וידעת" זה לא מספיק שזה בידיעה, זה לא מספיק שזה בהתלהבות, זה לא מספיק שזה בהשגה, אתה חייב להפוך את זה שזה יושב לך על הלב והופך להיות חתיכה ממך, שאתה זה מה שאתה יודע ומה שאתה יודע זה אתה. פיך וליבך שוים, אתה חתיכת תורה, אתה חתיכת עולם הבא, אתה חתיכת דבוק בהשי"ת, זה אתה. רק בעת שירכוש השבה אל הלב, אז יש תקוה לעתידו, בלעדי זה טבעי הרע פועלים ללא הרף וסופם לנצח. העבודה שלנו להחליש את סרסורי הרע, את העיניים ואת הלב, ובדרך זו שנחליש אותם נוכל בסוף להתגבר עליהם ולזכות להגיע לאמת האמיתית.

עוד נקודה שאני רוצה לעורר, בטבע האדם כשהוא רואה עוון שהוא נעשה ע"י חבירו, מיד מאבד חבירו את כל ערכו לפניו. אדם שנתפס גנב, ודאי שמזלזלים בו ומבטלים אותו לגמרי. אדם שגונב ודאי שמזלזלים בו ומבטלים אותו לגמרי. אבל דעת תורה אחרת, דעת תורה אחרת. "כי יגנוב איש" אומר רש"י, אמר רבי יוחנן בן זכאי, חס המקום על כבודם של הבריות, שימו לב אפילו על הגנבים חסה התורה, אדם שגונב שור או שה, יש הבדל כמה מחייביםא ותו לשלם אח"כ, שור שהולך ברגליו הגנב הולך והשור לידו הולכים ביחד, ולא נתבזה הגנב כי הוא לא נשא אותו על כתפו, אז בגלל שהוא לא התבזה ישלם יותר, ישלם חמישה תחת השור. אבל אם הוא גנב שה, והוא לקח את השה הזה והרים אותו על הכתפיים הוא ישלםא רבע רק, למה? כיון שהוא נתבזה. שהוא היה צריך לקחת אותו. נשאלת השאלה, מה בזיון יש לאדם פחות ערך כגנב, איזה בזיון, גנב עצם זה שהוא גנב זה בזיון, זה שהוא לוקח את השה, זה המקצוע, זה העבודה, הוא בעצמו לא חש לבזיון אחרת אם היה מתבזה לא היה לוקח אותו על עצמו. אבל התורה מעריכה בכל אופן את הגנב, ומתחשבת בכבודו של הגנב, כיון שיש בו חל אלקה ממעל אז בכל אופן למרות פחיתותו של הגנב התורה אומרת כן, אבל היה פה ביזוי הצלם אלקים שיש בגנב ועל זה הוא ישלם פחות. אנחנו היינו רואים דברים כאלה, תראה את הגנב הזה לא מתבייש לוקח את השה על הכתפיים, תראה הולך לו כאילו זה שלו של אבא שלו, ראית? והתורה אומרת רגע רגע, הלו תתחשב בו, תראה איזה בזיונות, אומרים הוא לא מתבזה הוא מבסוט, אם יש לו אפשרות עוד לקחת עדר הוא יקח עדר, אומרים כן אבל יש לו צלם אלקים, זה ביזוי, זה ביזוי, צריך להוריד לו קצת במחיר, שמעתם דבר כזה?

אז מכאן נבין כמה גדול חיוב בכבוד הבריות. אז כמה צריך לכבד את הבריות. וכמה אנחנו לקויים בזה. וגם גדולי עולם לא עמדו בנסיון זה, כבוד הבריות. כמו שמובא בגמרא עוד פעם, שעשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת שלא חלקו כבוד זה לזה, וברור שאין לייחס להם את העוון בגסותו כפי שזה אצלנו, והתביעה כלפיהם היתה לפי ערכם ומעמדם, ברור, אבל אתם יודעים מה זה כבוד הבריות, נגיד אחד קוראים לו הרב פלוני והשני קוראים לו הרב פלוני ופתאום רב אחד קורא לשני בשמו בלי הרב פלוני, אז לכאורה כאילו חברים כאילו מדברים ביניהם, אתה תקרא לי ככה אני אקרא לך ככה, ז"א לא מתאים לך להגיד לו תואר, זה פחיתות. זה לא חולקים כבוד זה לזה, צריכים לדבר בכבוד זה לזה, אז למה אתה מוריד לו את התואר? למה? על זה מתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא. אז צריך לדעת את כבוד הבריות. וכל אחד צריך לנטוע בו את הכרת ערך הנבראים וכבודם ואנחנו מחוייבים לכבד אפילו דומם, דומם, כיון שהקב"ה בראו, וכל שכן את האדם שנברא בצלם.

אמנם קיים גם כן חיוב, שימו לב, יש עוד דבר, שלא נחשוב שזה בצורה גורפת שאדם צריך לכבד את הבריות בכל מצב ואם גנבים אז כל שכן בני האדם, לא, יש חיוב גם לשנוא את הרשעים. ושונאי ה', יש רשעים ויש שונאי ה', כמו שאמר דוד המלך, הלא משנאיך ה' אשא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, וחייבים לקיים את החיוב הזה, חייבים. אבל יחד עם זה צריך לדעת את ערכו הרם של כל נברא ונברא, זה לא אומר שאם אתה מחוייב על פי תורה לשנוא את הרשעים או את שונאי ה', שאתה לא תדע את ערכם הרם, אתה צריך לדעת שיש ערך רם לכל נברא.

והערה נפלאה בזה אנחנו מוצאים בסוף פרשת יתרו, ששם כתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו", רש"י שם מסביר שע"י המעלות, מעלות זה מדרגות, אתה צריך להרחיב פסיעותיך כי כשיש מדרגה צריך להרחיב את הפסיעה, ואע"פ שאינו גילוי ערווה ממש כי אם הכהן הולך ויש לו שמלה אז הוא הולך והוא מרים את הרגל, אז שלא תגלה ערוותך. והרי אצלו אין גילוי ערווה ממש, שהרי כתוב שהכהנים האלה היה מכנסי בד מתחת לזה, מתחת לשמלה היה להם מכנסי בד, שלשת רבעי מכנס אז ממילא אין פה ממש, אבל מכל מקום הרחבת הפסיעות זה קרוב לגילוי ערווה, ואתה נוהג בה מנהג בזיון. אז כשאתה עולה למזבח אתה נוהג מנהג בזיון שאתה מרחיב את פסיעותיך בעלותך למזבח. שמעתם? אז צריך לחוש לכבודם של האבנים, והרי דברים קל וחומר, ומה האבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה לא תתנהג בהם מנהג בזיון, אז חבר שלך שהוא בדמות היוצר שלך בורא עולם, ומקפיד הקב"ה על בזיונו, על אחת כמה וכמה שצריך להזהר בכבודו.

אם כן הערה זו מדברת בעד עצמה ואין להעריך.ומצינו שתובעים אדם לאחר פטירתו, שאלה שואלים אותו, המלכת את חברך? ז"א עשית את חברך מלך עליך? שואלים אותו גם המלכת את קונך, עשית את הקב"ה מלך, באותה לשון שואלים "המלכת את חברך" כי חברך הוא בצלם אלקים, אם אתה ממליך את הקב"ה, אתה צריך גם את הצלם אלקים להעריך, המלכת את חברך או לא? שכל אדם דומה למלך שהרי הוא בצלם אלקים, וכשם שקיים חיוב לכבד את הזולת ולהכיר את ערכו, כך חייב גם אדם להכיר את ערך עצמו, גם אתה בצלם אלקים, האדם הלובש בגדי מלכות מתגאה בזה, ואם אתה צריך להכיר בערך עצמך שאתה צלם אלקים, אז אתה צריך להכיר את ערכך. לכן כל אחד צריך להתגאות בצלם אלקים שיש בו, והגאווה הזאת מותרת, כיון שאם האדם יכיר את ערכו ומעמדו בבריאה ויסיק למעשה את המסקנות הנובעות מכך, על ידי זה יפתח לפניו פתח לחיי אמת, שהרי האדם מטבעו חי את חיי הגוף ורצונותיו וכוחות של בעלי חיים מושלים בו, היצרים שלו, ואם יכיר אדם את ערכו ומעמדו ההכרה הזאת תביא אותו שימאס בחיי הגוף ותאוותיו וישאף להתרומם לחיים רוחניים.

כשהכרה כזאת מבוססת באדם והוא מתגבר על חיי הגוף, יוצאת הנפש ממאסר החומר שהיא נתונה בו, והאדם מתחיל לחיות חיי נפש, ואז מרגיש כחייו הן בעולם אחר, והוא זר בעולם הזה, גר בארץ נכריה, וכל חמדות העולם הזה זרים לו, והיחס שלו אליהם לכל העניינים הגשמיים זה כמו יחס בת המלך לבעלה עירוני ומתנותיו.

המסילת ישרים מביא דוגמא, הוא אומר וגם הנפש לא תמלא, אנחנו צלם אלקים, אנחנו רוחניים, אנחנו חלק אלקה ממעל, אנחנו מלך, אז הוא אומר וגם הנפש לא תמלא, הנפש כמה שתתן לה לא תשבע, הגוף תן לו תוך דקות הוא מלא, תן לו עוגת דבש אתה לא יכול לגמור עוגה שלמה, ודאי לא שתיים, דבש מצאת אכול דייך פן תשבע והקאותו, אתה לא יכול, תן לו דבר ממתק, הוא לא יכול, לא יכול. יש גבול מידי לגוף. הנפש - אין לה גבול. הנפש לא תמלא, תן לאדם חכמה בלי סוף הוא יכול לספוג, בלי סוף. למה? הנפש היא רוחנית, חלק אלקה ממעל.

על הפסוק הזה אומר המסילת ישרים, משל לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, כל מתנה שיביא לה בעולם לא חשוב אצלה כלום, למה שהיא בת מלך, בת מלך יש לה את הדברים הכי יקרים, הכי טובים שיש בעולם, מה אתה יכול להביא לה כבR? מה אתה יכול להביא לה? ככה הנפש, הנפש שלנו היא עשירה, היא בת מלך, אם תביא לה את כל מעדני עולם אינם כלום בשבילה, מה תביא לה? שיחים מהמנגל? מה תביא לה, חומוס לנגב, מה תביא לה? מה אתה יכול לפתות את הנפש בהנאות העולם הזה? אם תביא לה את כל מעדני עולם אינם כלום בשבילה, למה? משום שהיא מן העליונים. ומובן שאם הנפש חיה באדם, אז הנפש משבחת ושרה לבורא, האמונה פשוטה בתכלית, העולם הבא מובן מאליו, האדם עובד את בוראו כראוי, אם הנפש חיה אבל באדם, אם הנפש מתה מסכן הוא, כל חייו גשמיים רח"ל, חיי בהמה, לכן אם הנפש חיה באדם, הנפש משבחת, שרה לבורא, האמונה פשוטה בתכלית, העולם הבא מובן מאליו, ואדם עובד בוראו כראוי, אם כן עד כמה גדול החיוב שיכיר האדם את ערכו האמיתי בהתבוננות עמוקה וחודרת כי ינהג למעשה כפי שמחייבת ההכרה הזאת, כך יזכה אדם לתכלית בחיים. אבל גם זה לעומת זה עשה אלקים, ועם כל גדלות של אדם ורוממות נפשו, קיימת בו גם שפלות נוראה, כי גם זה לעומת זה עשה האלקים.

ובדיבור קל אפשר לפתות את האדם הזה להתעלם מעתידו ולהפקיר את תכליתו. ובני אדם מאבדים את רכושם הרוחני שרכשו בעמל ע"י פיתוי קל של איזה רשע. יכול לבוא רשע ולהוציא בן אדם מהכולל בשניה. ידבר איתו יקשקש לו כמה מילים מה יצא לך.... הוציא אותו. יכול בן אדם לראות אחד שמתמסר לעבודה, אומר לו השתגעת, תגיד מה יצא לך מזה .... כל החיים שלך אתה ככה וזה וזה וזה, למה אתה לא יוצא כך... טרינק מוציא אותו. איפה ראינו שזה עבד בפעם הראשונה? אצל אדם הראשון. אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, דיבור קטן של אשתו הוא התפתה ונפל והפיל את כל העולם והביא מוות לעולם. דיבור קל. עבר על ציווי מפורש של הבורא.

אמנם א נחנו לא מסוגלים להבין את חטאו של אדם הראשון, כמו שאמרו חז"ל שהוא עשה עבירה לשמה, יש עוד דברים עמוקים שנאמרו בזה אבל התורה אומרת שגם זה היה צד בחטא, אז האדם הגדול והמרומם ביותר קיים בו גם צד של שפלות להתפתות ולאבד את מעמדו ותכליתו. האדם בטבעו שימו לב, צר עין וקנאי, האדם בטבעו צר עין וקנאי, ומוכן לבלוע את רעהו חי בגלל קנאתו בחלק רעהו, מקנא למה לו יש שני צימרים ולו אחד, למה יש לו יותר ולו פחות, למה יש לו גדולים ולו קטן, למה? והוא אוכל את עצמו כל הזמן, בני אדם משועבדים כל כך למידותיהם הרעות, עד שרובם מאבדים את עולמם בגלל זה. שהרי הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, לא רק מהעולם הבא, גם מהעולם הזה. כל כך הוא לוקח ללב עד שהוא מת משבץ לב.

ומובא בגמרא בבבא מציעא דף ק"ז, רב הלך לבית הקברות, ועשה מה שעשה שם, רש"י אומר, שהיה יודע ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזה מיתה מת, ממה הוא מת, מה גרם למיתתו, והוא אמר רב, ככה מעידה עליו הגמרא, שתשעים ותשע מתים בעין הרע ורק אחד בדרך ארץ. תשעים ותשע אחוז מהמתים מתים מעין הרע של אנשים ורק אחוז אחד זה משאר הדברים. אין לאדם כל טובת הנאה מהמידות הרעות, זה שיש לו מידות רעות אין לו טובת הנאה, בכשלון הפיתוי שיש פיתוי אדם נכשל ומתפתה אז יש בזה הנאה גשמית, אבל כשאדם נכשל במידות אין כל הנאה, אדרבא, המידות רק מזיקות לו, מוציאות אותו, כשהוא קנאי מה קורה? הוא עצבני, כשלא נותנים לו כבוד הוא מתפוצץ. כשהוא שואף לתאווה והוא לא משיג אותה היא הורגת אותו, אז אין לו מזה הנאה, המידות הרעות הורגות אותו ממש. אין לו הנאה. ואפילו אצל קין הבן של אדם הראשון, למרות גדלותו הנוראה, הוא היה נביא והוא ירד לעומק ידיעת סוד הקרבנות, והיה הראשון שהכיר ונכנס בסוד העבודה הזאת של הקרבן, אבל בכל זאת, כשהקריב בפעם הראשונה השתתפה בהקרבה הזו גם מידה של צר עין. היתה לו עין צרה. עין צרה היתה לו. ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', מה זה מפרי האדמה? מן הגרוע שבאדמה, הביא פשתן. עין צרה, אתה הולך לשבח את ה', אתה מבין את הסוד של הקרבן ומה אתה מביא בסוף, עם העין צרה שלך, אה, עגבניה סוג ד'. אתה כבר מכניס אורחים, אתה כבר עושה משהו, אז מה אתה נותן להם, את העוגיות שנשארו לך מאתמול יבשות? צר עין.

עד כדי כך גדולה השפלות באדם, ומתערבת אפילו במעשיו הטובים. ומן המפורסמות בקופות צדקה מוצאים הרבה מטבעות שחוקות, למה? או שטרות הכי משופשפים, למה? פרי צרות העין של אותו אלמוני שאדיקותו דחפה אותו לתת צדקה, אבל גם עינו גרמה שיתן את הפרוטה השחוקה, וישאיר לעצמו את הפרוטה החדשה. ז"א גם כשהוא נותן אז הוא מחפש את כל אלה שכבר רוצה להתפטר מהם ויאלה שם אותם בקופת צדקה, את כל העשיריות אגורות שיש לו, אוסף את כולם טררררר שם אותם שם.

מובא בשם הזוהר הקדוש, למה התורה לא מפרשת את השכר של העולם הבא במפורש, למה היינו צריכים לקבל את זה בתורה שבע"פ ולא קיבלנו את זה בתורה שבכתב, למרות שכתוב לנו פסוק שממנו אנחנו למדים על השכר לעולם הבא, אבל למה לא כתוב במפורש את השכר? דבר זה נעשה בכוונה לטובת האדם, שאם לא כן לא היה שייך לעבוד את ה' לשם שמים בלי תקוות שכר. אם היית יודע את השכר בול שהתורה הבטיחה, אתה לא יכולת לעבוד את ה' לשם שמים בלי תקות שכר, כמו שצריך לעבוד בלי תקוות שכר. לא שאין שכר, יש שכר, אבל לא לקוות לשכר ובגלל זה אני עושה. כמו שאמר התנא, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל שכר.

אם ידע האדם את גודל השכר, לא ימלט מהשתתפות של נגיעה של תקות השכר בעבודתו. והבחירה שלו לעבוד את ה' לא תהיה באותה מסירות וזכות כמו שעושה בלי ידיעת שכר המצוות.

יש מעשה נפלא, הזכרנו בכמה הרצאות מרבי עקיבא, שפעם אחת בערב ראש השנה הוא ראה שנגזר על הדוד שלו שהמלכות תחייב אותו במס של 600 כסף. אז מה הוא עשה? הוא לא אמר לדוד שלו, והיה שולח כל פעם עניים שרצו לבקש מרבי שמעון צדקה, היה שולח אותם גם לדוד שלו. והוא היה נותן להם, נותן להם, נותן להם, לקראת סוף השנה עצרו אותו השלטונות ושמו אותו בבית האסורים בגלל שהוא העלים מס, אז הוא ביקש עזרה מרבי שמעון שיחלץ אותו, אז הוא שלח אליו תעשה חשבון כמה נתת צדקה השנה, אז הוא ספר לפי הספרים, ויצא שהוא נתן 594 כסף. אמר לו תביא לי שש, נתן לו שש, שיחד את השומר, ושחרר אותו. אז הוא שאל אותו תגיד לי מה עשית? מה עשית? בשביל מה שאלת אותי כמה אני נתתי ואח"כ אמרת לי תביא לי שש, ואח"כ ככה, היית לוקח שש בעצמך נותן לזה ושלום על ישראל, בשביל מה החשבון, מה אכפת לך מהחשבון שלי? הוא אומר לו לא. אני ידעתי כבר מראש השנה שנגזר עליך שיענשו אותך במיסים שש מאות כסף, אז לא רציתי שילך למס, רציתי שילך לצדקה ויהיה לך על זה שכר, אז שלחתי לך את העניים, וברגע שנגזר עליך הפסד כזה למס אז אתה המרת אותו כשנתת את זה לצדקה, אבל כיון שנתת פחות חמש מאות תשעים וארבע ולא שש מאות מה שנגזר, היה צריך להשלים עוד שש, אז לכן ביקשתי את השש ובשש עשיתי מה שעשיתי. אבל היית אומר לי מהתחלה בראש השנה הייתי נותן את השש מאות ביום הראשון וגמרנו. אמר לו לא, רציתי שתתן לשם שמים. אם הייתי אומר לך ודאי שהיית נותן 600 אבל להיפטר מהעונש, לא היית עושה את זה לשם שמים, ואני רציתי שאתה תתן את זה לשם שמים.

זה היסוד שאנחנו לומדים פה, היסוד הוא שהתורה כיסתה מאיתנו את השכר כדי שנעשה לא לקבת השכר, אלא שנקבל את זה בגלל שאנחנו רוצים לעבוד את הבורא בלי  ידיעת שכר המצוות.. אם היה ידוע גודל השכר הצפוי למקבלי התורה, כמה קנאה וצרות עין היה הדבר גורם על כלל ישראל, מצד אומות העולם, אם אומות העולם היו יודעים שעל כל מצוה אנחנו מקבלים ככה, נגיד, הנחת תפילין מקבלים חמישים עולמות, טלית מקבלים שבעים עולמות, שבת מקבלים מיליונים עולמות, חידוש בתורה מקבלים טריליונים, זה מקבלים, אומות העולם חושבים שבגלל שאנחנו זכינו בתורה זה מה שאנחנו מקבלים, הרי הם מאמינים בתורה, והיו שומעים שעם ישראל מקבלים את השכר בגלל שהם קיבלו את התורה כזה, צרות עין שלהם היו שוחטים אותנו. מהצרות עין. הרי למה הם שונאים אותנו עד היום, למה נקרא שם ההר סיני? כי ירדה שנאה לעולם, מה ירדה שנאה לעולם? כי קיבלנו אנחנו את התורה ולא הם, אבל הם לא רצו, לא משנה, אבל אתם קיבלתם. אה, היה מכרז, רצית פה שטח, הציעו  מכרז, בא אחד זכה, מה אתה מקנא בו? היית מציע גם במכרז, אתה אפילו לא ניגשת למכרז אז מה אתה מתפוצץ? ככה זה, צרי עין. אז לכן הקב"ה שמר עלינו שלא פרסם את גודל השכר. וגם בישראל היו צרי עין, אלה שמבטלי התורה, היו מתפוצצים מזה, והעולם היה נחרב ושמם מרוב קטטות מלחמות והריגות. אז בחסדי שמים שלא גילו לנו את שכר המצוות כלל, ועל זה נאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכי לו" אפילו הנביאים לא ראו את גודל השכר שמזומן לחיי העולם הבא. למה? עין לא ראתה זולתך, רק אתה יודע. וזה יעשה למי? למחכי לו, אלה שחוכי ה' ממתינים, מצפים,  יודעים שהקב"ה יתן מה שיתן. אף אחד אינו יודע את השכר הצפון, ועל זה המידות הרעות אינם מתפרצות לצאת ולהחריב עולם ומלואו, זה מה שה' חסך מאיתנו, שהמידות הרעות לא יתפרצו לצאת ולהחריב עולם ומלואו. לא יחריב עולם ומלואו, תסתכלו עכשיו, תסתכלו, מועמר קדאפי רק נפל, ראו שאין לו סיכוי ישר התנפלו לו על הכסף, עיכלו לו חמישים מיליארד, ימחריתים ישווירצים, יאמריקאיים, לא ידעתם שיש לו? הרי הכסף היה אצלכם, ידעתם שזה הכל גנבה, מאיפה ידעתם? מה הוא עבד וקיבל עשרים וחמש שקל לשעה? למה לא עיכלתם לו אז? כי נהניתם מזה, הא? הרווחתם מזה ריביות, הרווחתם מזה זה, הבנקים שלכם התנפחו, הכל היה בסדר, קיבלתם נפט, קיבלתם הכל, עכשיו הוא נפל ישר העין נלטשה על הכסף, כאילו הם שומרים את זה בשביל העם הלובי. יחביבי איך זה עובד. מובארק נפל ישר הלאימו לו את הכסף. קר נופלים, לוקחים ישר את הרכוש. איייי. זה המידות הרעות מתפרצות לצאת ולהחריב עולם ומלואו. לכן הקב"ה מסתיר את שכר המצוות שלא תשלוט בהם עין רעה של אומות העולם ולא יגרום נזק לישראל ע"י זה.

יפה עד כאן? לא נורא, רגע, עוד משהו קטן בשביל שננצל מכל המידות הרעות. יש מידה אחת שתתקן אצלנו את הכל, אם נלמד את הכל ונעבוד עליה, קוראים לה מידת הבטחון. אם יהיה לנו בטחון בה', אז מה אתה מקנא? מה אתה מקנא? אתה יכול לקבל יותר ממה שה' גזר? אתה לא יכול, אז מה אם תקנא זה יעזור לך, זה יעבור? לא יעבור. אז ממילא בשביל מה? תלמד בטחון. תבטח בה', תעשה כל מה שצריך על פי ה', לא תקנא, לא תתפוצץ, לא תכעס, שום דבר, אתה תחיה חיים משהו מדהים, מדהים מדהים מדהים מדהים מדהים. והנה כתוב פה בחובת הלבבות בשער הבטחון כך: הבוטח באלקים יביאנו הבטחתו עליו, דהיינו מה שהוא בוטח בה', שלא יעבוד זולתו. הוא לא עבד של אף אחד, הוא לא צריך את זולתו, הוא עובד רק את השי"ת, הוא לא עבד של אף אחד. ולא יקווה לאיש, מה אתה מקווה לאיש? יש הקב"ה "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'", מה אתה מקווה אליו? מאיפה יש לו? ממנו. אז למה אתה צריך אותו? למה אתה צריך לגשת לברז אם אתה יכול לגשת לשיבר, בשביל מה? אז הוא לא יקווה לאיש. מי שבוטח. והוא לא ייחל לבני אדם, שום ציפיה משום בן אדם, הוא לא צריך אף אחד. ולא יעבדם להתרצות עליהם, יש אנשים שעושים כל מיני דברים בשביל למצוא חן בעיני ה' וזה וזה וזה, שמור לי ואשמור לך, כל מיני חשבונות כאלה. אבל זה בגלל שאין לך בטחון. ולא יחניף להם, למה? למה מחניפים לבני האדם? למה בשביל להוציא ממנו, אין, אתה עשר אתה, אתה נשמה, אתה הכי, אין כמוך, איזה מעלות, איזה צדקות, איזה זה, למה? יום אחד הוא ישחרר משהו, לא? אז הוא אומר לא יחניף הבוטח, ולא יסכים עמהם בבלתי עבודת האלקים, אז זה שבוטח בה', גם לא מסכים על דברים שהם נגד עבודת האלקים, נגיד אחד אומר משהו וזה נגד האלקים, אז זה אם אין לו בטחון, אז הוא אומר יכול להיות זה ככה, לא... חצי מאשר חצי לא מאשר ככה זה, למה? הוא פוחד שאם הוא יגיד לא הוא יכעס עליו ואז הוא כבר לא יקבל ממנו שום דבר. אבל זה שבוטח באלקים, הוא אומר ישר על השלחן, מה פתאום, זה אסור, אסור לעשות ככה, ההוא יפגע, ההוא כבר לא יהיה חבר שלו או שהוא לא יתן לו, מה זה מעניין אותו הוא בוטח בה', למה הוא תלה בו משהו? רק אחד שבוטח יכול להיות אמיתי בעבודת האלקים, אם לא הוא חייב להיות זיפן, חייב להיות מזוייף.

ולא יפחידהו ענינם, ולא יירא מחלוקתם. אדם שבוטח בה' שום ענין, אומר שמע לא כדאי לך להתעסק עם זה, ולא כדאי לך זה, למה לך ואח"כ יהיה לך בעיות... לא מפחד מאף אחד, כי הוא בוטח בה', כי אי אפשר לגעת באדם בלי גזירת הקב"ה. אי אפשר. אי אפשר. טנקים יבואו, אי אפשר. אי אפשר. מה שגוזר ה' זה מה שיהיה, ואם ה' גזר אחרת אי אפשר אפילו אם טנקים ישמרו עליך, אי אפשר, אי אפשר, אי אפשר. הנה, היו טנקים למובארק בצבא שלם ולא הצליחו לשמור עליו, ברח. אי אפשר. אי אפשר. אז לכן מי שהוא בוטח בה', לא מפחד מענינם וגם לא מפחד ולא ירא ממחלוקתם, אם תהיה מחלוקת וזה אומרים לו עזוב אותך בשביל מה לך מחלוקת וזה וזה וזה, הוא לא פוחד ממחלוקת אם הדברים הם אמיתיים על פי התורה, הוא לא מפחד מכלום כי יש לו בטחון בה' בלבד. מה כן? אבל יתפשט מבגדי טובתם, וטורח הודאתם וחובת תגמולם. כשאדם בוטח בה', אז הוא מתפשט מכל הבגדים של הטובות שלהם, הרי המחניף, לא הבוטח, המחניף הם מלבישים אותו כל פעם בשבחים בדברים במתנות בטובות, אז הוא כאילו לבוש כל הזמן בגדים שלהם, בגדי טובתם זה נקרא, כאילו בדרך משל. אדם כזה שהוא בוטח הוא מתפשט מכל, אל תביא לי אל תעשה לי אל תעזור לי תהיה בריא, אין צורך, מתפשט, וגם הוא לא צריך לטרוח בהודאתם, כי כל הזמן אתה צריך אם אתה חנף ונזקק לבריות אתה צריך כל הזמן להודות להם, תודה תודה תזכה למצוות... כל הזמן כל הזמן, שחלילה אם אתה לא תגיד ככה אז הוא לא יתן לך, אז אתה צריך כל הזמן לנפח לנפח לנפח, אתה מבין? אבל בן אדם שבוטח יכול להתפשט מבגדי טובתם וטרח הודאתם וגם חובת תגמולם, הוא לא צריך להחזיר להם שום דבר כי הוא לא לקח שום דבר, וגם עוד דבר חשוב ביותר, אם יוכיח אותם לא יזהר בכבודם, ואם יכלימם לא יבוש מהם, ולא ייפה להם השקר. ז"א יש מצות הוכח תוכיח, וכשצריך להוכיח את השני צריך להוכיח ולקיים את המצוה, אבל מי שהוא חנף לא יוכי,ח רק מי שבוטח בה' הוא יוכיח, וכשהוא יוכיח הוא יוכיח בצורה שלא יזהר בכבודם, כי אם התורה אומרת להוכיח כמו שצריך להוכיח הוא לא יזהר בכבודם. אם אנשים עוברים על דת ישראל ועושים את זה ביד רמה, אומר הרמב"ם שצריך לצת עליהם לבזותם לקללם וכו' וכו' וכו', אז יש אנשים שאולי יוכיחו אבל הם חנפים עדיין, תשמע זה לא יפה וככה וככה וככה, ואם הוא יגיד לו כמה פעמים והוא לא ישמע לו, עזוב אותי מה אכפת לי ממנו. לא. כתוב שצריך לבזות וזה עד שישוב מדרכו, למה אתה לא עושה ככה? אתם יודעים למה הוא לא עושה ככה? כי הוא חנף, כי אין לו בטחון בה', הוא פוחד שיסתכסך. התורה אומרת לא חביבי, אתה תוכיח ולא תזהר בכבודם במקום שאני ציויתי כך. וגם אם  יכלימם לא יבוש מהם, ולא ייפה להם את השקר, לפעמים הם מחרתים ככה ככה והוא מייפה את השקר כאילו אומר, כן זה לא בדיוק, אפשר להבין אותו, אפשר להבין אותו, יש צדדים לכאן יש צדדים לכאן, מייפה להם את השקר, זה החנף. אבל הבוטח - לא. ויש על זה פסוקים, כל מה שלמדנו עכשי, אומר בעל חובת הלבבות, רבינו בחיי, הנה הפסוקים. כמו שאמר הנביא ישעיה, "וה' אלקים יעזור לי" כיון שאני בוטח בה' שהוא עוזר לי ואין מישהו אחר, על כן לא נכלמתי, על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש". ואמר יחזקאל הנביא, "אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא" ועוד פסוק "מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת" ואמר ירמיה, "אל תירא מפניהם" ואמר "אל תחת מפניהם" ואמר יחזקאל "כשמיר חזק מצור נתתי מצחך" אז ז"א מי שבוטח מרויח את כל הבעיות שאמרנו הערב, כל הצרות והקנאות, וצרות העין, והכעסים, והתאוות, והכבוד, מה אתה צריך כבוד, אתה צריך כבוד מאנשים? כבוד של אנשים זה שקר. הרי ברגע שתסטה ממה שהם חושבים עליך כהוא זה, יחרפו ויגדפו אותך. אין כבוד אמיתי שאדם יודע לתת. אין. רק הקב"ה. אתם יודעים למה קוראים לקב"ה מלך הכבוד? לא בגלל שאנחנו מכבדים אותו, כיון שהוא מכבד את יראיו. הוא מלך הכבוד, שהוא מכבד את יראיו. זה מלך.

אנחנו לא יודעים לכבד אחד את השני, אנחנו עושים טובות רק ככה בקטנות ויוצאים ידי חובה וזהו. אבל הכבוד האמיתי, זה הקב"ה. אז מה אתה צריך מאנשים? מה אתה מחכה להם? ואם אתה מחכה להם, אתה תלוי בהם, אתה מסכן, אתה מסכן. מי היה מסכן כזה? מי שקיבל הכי הרבה כבוד בעולם ולא הסתפק, מי זה? המן , 127 מדינות, כולם שטיח פרסי משתחוים לו ולא מספיק לו, הוא אומר "וכל זה איננו שווה לי" למה כי יש יהודי אחד מרדכי היהודי שלא יכרע ולא ישתחווה, זה קלקל הכל, לא שווה כלום. הורגים את העם הזה. כל העם צריך להרוג, שאני לא אזכור בכלל שהיה יהודים. שמעתם? כבוד.

מה אומר מועמר קדאפי? להרוג את כולם, מי שלא מכבד אותי לא. יש הפגנות יש זה, יש זה, מה אומר לכל העולם, מה פתאום, בני עמי אוהבים אותי, בני עמי אוהבים אותי, מה הם לא רוצים, זה רק אלקעידא, אהבל הא? הוא לא אהבל, הוא אומר מה עושים האמריקאים? נלחמים באלקעידא, איפה? באפגניסטן בפקיסטן, בכל, יכולים להרוג ולחסל חפשי, לפני שלשה שבועות חיסלו ששים וכמה, ארבעים ילדים מביניהם, אין להם שום בעיה, העולם לא צועק עליהם כי זה אמריקה. אמריקה אומרת את מי מותר להרוג ואת מי לא. אז הוא אומר גם אני, אני נלחם באל-קעידא, אני כמוכם האמריקאים, אני הורג את כולם. נראה טמבל, הא? אבל הוא כבר מכין את זה למשפט בהאג. מכל מקום, העולם שקר. אין כבוד מאנשים, אל תחכה, אל תצפה, נתנו לך תגיד תודה רבה, תהיה בריא, אל תאמין לזה, סע סע, חבל, אל תחזיק מזה, אל תספר על זה אפילו.

כבוד אתה יכול לקבל רק מהקב"ה, אם עבדת אותו באמת, אתה תקבל כבוד, מה זה כבוד, הרי כבוד חכמים ינחלו, זה הבטחה אלקית, "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" אני לא צריך לבזות את המבזים אותי, הם לבד יהיו קלים מעצמם, אבל מכבדי - אני אכבד בעצמי, אומר הקב"ה. מה אתה צריך כבוד של בני אדם? אבל אדם משועבד, משועבד למידות שלו, הוא רוצה כבוד, הוא רוצה אפילו שלא מגיע לו, רוצה, רוצה, רוצה, רוצה, מי ישחרר אותך מזה? מידת הבטחון, אם יהיה לנו בטחון בהשי"ת, לא נזדקק לאיש. לא נזדקק. נזדקק להם מתי? לעבודת ה', לעבוד בחברותא, בצוות, להרים קרן השי"ת בעולם, זה כן, צריך את הבריות, חייבים להיות בצוותא, צריך להיות באחדות, אבל למטרה נעלה אחת - שה' ציוה עליה. כל דרך אחרת - תתרחק כמה שיותר ותתעסק בתכלית שלך העולם הבא, שאם אתה לא רץ לשם אתה נופל בבאר שחת. אם אתה נוסע בכביש ואתה באמצע מדבר בפלאפון ולא רואה את הכביש, ודאי שתיפול לתהום. לכן אנחנו צריכים להגיע למסקנה, לצאת מפה הערב עם החלטות בענין הזה. ואם לא תזכרו את כל מה שאמרתי בשידור חוזר באתר שופר. נט תוכלו לחזור על הדברים שוב ושוב ושוב, עד שנגיע כולנו לעולם הבא באמת. תהיו בריאים.

מי שיש לו שאלות בבקשה.

הערב אבל אין שאלות על זמרים אז מי שרוצה לשאול על זמרים שלא ירים את היד. ככה נתבקשתי על ידי המארגנים.