בני ברק - מידת האכזריות ורפואתה
- - - ע"פ הספר 'מידות דיליה' ערך: אכזריות (עמודים קג-קיט) באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן - - -
תוכן ענינים: פתח דבר: / מי שהוא אכזרי - חוששים לו שמא גבעוני הוא! / בגנות מידת האכזריות / מדוע סירב נח להשיב את העורב לתיבה? / ריבוי מצוות בתורה עם מטרה אחת - שלא נקנה בעצמנו מידת האכזריות! / "לא תבשל גדי בחלב אמו" - כדי שלא נהיה אכזריים! / טעם איסור אכילת חלב ודם - מולידים אכזריות בנפש האוכל / טעם מצות כיסוי הדם - מניעת אכזריות בלבנו /" אותו ואת בנו לא תשחטו" - שלא נקנה בנפש מידת האכזריות / איסור "אבר מן החי" - משום מידת האכזריות / מטעמי מצות "שילוח הקן" - שלא נתאכזר / רבינו יונה זצ"ל: "לא תאמץ את לבבך" - להסיר מהלב את האכזריות / האכזרי - אכזרי בכל מעשיו! / מדוע העורב עשה "טובה" לאליהו הנביא?... / אכזריותם הנוראה של אנשי סדום / גם מעשים מותרים ונצרכים - עלולים לגרום לאכזריות! / מדוע אין לשחוט בראש השנה?... / זהירות בהריגת זבובים ופרעושים / השוחטים הקפידו ביתר שאת על מצוות ש"בין אדם לחבירו" / טעם מצות "משלוח מנות" ו"מתנות לאביונים" דוקא בפורים / מדוע הוצרכה ההבטחה - "ונתן לך רחמים ורחמך"? / מי שאינו עושה חסד עם נפשו – לאכזרי יחשב! / האופנים בהם יש להשתמש במידת האכזריות / אתה מוצא דברי תורה - אצל המשים עצמו אכזרי על בני ביתו כעורב!
פתח דבר: המאמר הבא נסוב על מידת האכזריות. על אף שכבר הארכנו בה כאשר עסקנו במידת הרחמנות, ומשם יש ללמוד גם על מידת האכזריות, בכל אופן נייחד גם דברים על הצד השלילי של המטבע - מידת האכזריות, נדגיש את גנותה ופחיתותה, ונוכיח מהמקורות עד כמה תורתנו הקדושה הקפידה שלא נרגיל את לבנו במידת האכזריות. עוד יתבאר כי לעתים הוזהרנו אף לא לעשות מעשי מצוה מפני שהמה מעוררים בלב טבע של אכזריות. נסיים את המאמר באופנים שיש לעשות שימוש במידה זו - כאשר הדבר נצרך.
מי שהוא אכזרי - חוששים לו שמא גבעוני הוא!
עוד טרם שנעסוק ברעתה וגנותה של מידה זו - מידת האכזריות, נביא כהקדמה את לשונו הזהב של הרמב"ם זצ"ל (הלכות איסורי ביאה פיט היז) והדברים נוקבים: "כל מי שיש בו עזות פנים,..., ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד - חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה."
מבואר מדבריו זצ"ל כי כל מי שהוא אכזרי אין מדובר רק בפגם כלשהוא במידותיו, אלא כל המציאות והמהות שלו מקולקלת עד שחוששים לו שאינו מקהל עדת בני ישראל אלא גבעוני הוא!
בגנות מידת האכזריות
רעתה וגנותה של מידה זו, מודגשים מאוד בספרי המוסר – אורחות צדיקים (שער האכזריות) ומעלות המידות (מעלה יג), ונצטט מלשונם, ראשית מדברי האורחות צדיקים: "האכזרי רחוק מאוד מן המידות הטובות, כי לא ירחם על העניים, לא ילוה להם בשעת דוחקם ולא יתן להם מאומה."
ושם: "התורה אמרה (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך" וכל שיש בו מידת האכזריות מאד רחוק מזה. האכזרי אין רוח הבריות נוחה הימנו. ואין חינו נטוי בעיני העולם."
ובספר מעלות המידות שם: "דעו בני, כי מידת האכזריות היא מן המידות הרעות והמגונות, ואינה נמצאת לא באנשים חשובים ולא בחסידים ואנשי מעשה כי אם ברשעים ואויבי ה'. ולא עוד, אלא שכל המתאכזר על הבריות מביא חרון אף עליו ועל כל העולם כולו.
שבעה רשעים הם: העז פנים, לווה ואינו משלם, המדבר אחד בפה ואחד בלב, המתהלל ברשע, מי שיש בו שנאת חינם, רודף צדיק,... המגונה המידה מן התרחקו ,בני לכן! ... ... הזאת, ואל תתעו בנתיבתה."
וידוע שרבינו יונה זצ"ל חיבר שערים נוספים מלבד הספר "שערי תשובה" והם הוזכרו לעתים בדבריו, וכן הזכיר את "שער האכזריות " (עי' שערי תשובה ש"ג אות לו) ואמר על זה הסבא מקלם זצ"ל: אילו היה בידינו את שער האכזריות של רבינו יונה זצ"ל עם הגילויים המרעישים על האכזריות הטבועה בנפשו של כל אחד, היה אדם מתיירא מלישן עם חבירו בחדר אחד!
מדוע סירב נח להשיב את העורב לתיבה?
כל כך גרועה היא האכזריות שאילולי רצה הקב"ה לעשות בה שימוש על מנת להציל את העולם לא היה משאיר את נושאי מידה זו קיימים בעולם ככלות המבול.
הנה כתוב בתורה (בראשית ח, ז): "וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ" ומסופר על כך במדרש רבה (בראשית לג, ה) שלאחר שהעורב שב אל נח, אמר לו לעורב: "מה צורך בעולם בך? לא לאכילה ולא לקרבן!"
וצריכים להבין, מדוע זה נטפל נח לעורב, בתואנה שאין בו צורך לא לאכילה ולא לקרבן, וכי חסרים עופות האסורים לאכילה ופסולים לקרבן, ואף על פי כן התקיימו בכל משך תקופת המבול בתיבה?
הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל היה מסביר: הנה ידוע מה שאמרו חז"ל במסכת עירובין (דף כב.) שטבע מיוחד יש לו לעורב שהוא אכזרי על בניו, יותר משאר החיות והעופות, ולכך לא רצה נח לקבלו לעורב מחמת מידת האכזריות הטבועה בו.
אבל אכן יש להבין מדוע חז"ל כינו את העורב "אכזרי" אטו האריה או שאר חיות טורפות אינן אכזריות? והביאור בזה הוא: החיות הטורפות הן אומנם מתאכזרות לאחרים, אך לבניהם אינן עושות מאומה, ואדרבה הם דואגות להם לקיומם ולמזונותיהם, לא כן העורב שמתעלם גם מבנו בשרו, והוא טבע משונה ביותר, ועל זה נופל הלשון "אכזרי" כי העורב מתאכזר הינו גם על בניו - זוהי אכזריות בטהרתה!
ולכן לאחר המבול כאשר כל העולם הישן נמחה כתוצאה מהשחתת המידות - הגזל והחמס, ועתה הוא בא להיבנות מחדש, אמר נח לעורב: איך אקבלך, הרי אתה אכזרי ועלינו לבנות את העולם מאלו המטיבים לזולתם, ואף שיש בנמצא חיות טורפות, אכן גם בהם תמצא רחמנות כלפי בניהם, וניתן להשאירם בעולם, מאחר ואין בהם אכזריות גמורה, לא כן העורב שאפילו על בניו הוא מתאכזר, ואין בו שמץ של מידת הרחמנות, אין שייך לקיימו בעולם לאחר המבול...
ולולי שעתידים היו להזדקק למידת אכזריות שבעורב במעשה של אליהו הנביא והעורבים (מלכים א יז) ועל ידם תבוא הישועה (וראה להלן שנתבאר שהצלתו של אליהו אירעה דוקא משום מידת האכזריות של העורבים), לא היה מקום להשאיר את העורב בתיבה ומן הראוי היה שימות במבול ולא יהיה לו קיום והמשכיות!
זאת היא רעת האכזריות!
ריבוי מצוות בתורה עם מטרה אחת - שלא נקנה בעצמנו מידת האכזריות!
ובענין האכזריות מצינו דבר שלא מצינו כן בשאר מידות. התורה מצווה אותנו בכמה וכמה מצוות אשר טעמם הוא שלא נקנה בעצמנו את מידת האכזריות:
"לא תבשל גדי בחלב אמו" - כדי שלא נהיה אכזריים!
שלוש פעמים הוזהרנו בתורה (שמות כג, יט, שמות לד, כו, דברים יד, כא): "לא תבשל גדי בחלב אמו". וביאר הרמב"ן זצ"ל (דברים יד, כא) שטעם מצוה זו לחנך אותנו שלא נהיה עם אכזרי, וזה לשונו "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו" - וטעם "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" דבק עם "לא תבשל גדי בחלב אמו" כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים. שלא נהיה עם אכזרי ולא ירחמו, שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן.
ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא "אם" וכל יונק יקרא "גדי" והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות."
ובדרך שונה מעט פירש רבינו בחיי זצ"ל בפירושו על התורה (שמות כג, יט) "וזה לשונו: ועל דרך הפשט טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב, שהרי החלב נעשה מן הדם והדם ... ואחד מטעמי האיסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי, ואף על פי שנשתנה עכשיו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר מכל מקום כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחילה, והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל."
טעם איסור אכילת חלב ודם - מולידים אכזריות בנפש האוכל עוד מצוה אותנו התורה על איסור אכילת חלב ודם, הנלמד מהפסוק (ויקרא ז, כג - כו): "דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" ומהפסוק "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה" - מכך למדנו על האיסור לאכול חלב ודם אפילו של בהמה טהורה.
וביאר רבינו בחיי זצ"ל שם בשם הרמב"ן זצ"ל: "מפני שהדם הוא הנפש הבהמית אין ראוי לנו שנערב טבעה בטבענו. ונצטוינו שנגדל טבענו להיותו רך ורחמני לא אכזרי, ואילו היינו אוכלים הדם היה מוליד בנפשנו אכזריות וגסות טבע."
טעם מצות כיסוי הדם - מניעת אכזריות בלבנו
ומצות עשה של כיסוי הדם נלמדת מן הפסוק (ויקרא יז, יג): "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר."
ובספר החינוך (מצוה קפז) ביאר שמטרת מצוה זו כדי שלא נקנה בנפשנו מידת האכזריות, וזה לשונו: "משרשי המצוה - לפי שהנפש תלויה בדם, ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשנו - לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך (לכסות דמם) לפי שדם הבהמה ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו, ואחר שכן לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין."
הרי לנו מצוה נוספת אשר טעמה היא שלא נקנה בנפשנו את מידת האכזריות.
"אותו ואת בנו לא תשחטו" - שלא נקנה בנפש מידת האכזריות
עוד מצינו בתורה (ויקרא כב, כז): "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" - כלומר: אין להקריב בהמה לקרבן קודם שימלאו לה שמונה ימים.
הגאון רבי אברהם סבע זצ"ל בספרו צרור המור כתב שם בטעם האיסור: "וכן אמר בכאן: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה" - ולא קודם לכן לפי שנראה אכזריות. ולכן סמך ואמר: "ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" - כי זה אכזריות גדולה."
דהנה בתורה מצינו (ויקרא כב, כח) שאסור לשחוט בהמה ביחד עם בנה באותו יום כדכתיב: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד."
והרמב"ם זצ"ל פירש (מורה נבוכים ח"ג פמ"ח) שטעם מצוה זו משום איסור צער בעלי חיים.
אולם בזוהר הקדוש (פרשת אמור דף צב) איתא שטעם המצוה הוא כדי שנמנע מאכזריות. כיון שעצם הריגת אם ובנה ביום אחד היא מידת אכזריות, ומזה צריך להתרחק האדם. ונראה שהזוהר הקדוש הבין שאם משום צער הבהמה הלוא ניתן לשחוט כל אחד מהם בבית אחר, או לאחר זמן.
איסור "אבר מן החי" - משום מידת האכזריות
שוב מצינו בתורה את האיסור של אכילת אבר מן החי, וכמו שכתוב (דברים יב, כג): "ולא תאכל הנפש עם הבשר" ולמדנו מפי השמועה שהכוונה היא שלא נאכל אבר שנחתך מן החי. והרמב"ם זצ"ל במורה נבוכים גח חפמ ובספר החינוך (מצוה תנב) ביארו שטעם האיסור הוא כדי שלא נקנה בלבנו את מידת האכזריות.
מטעמי מצות "שילוח הקן" - שלא נתאכזר
עוד מצינו בתורה את המצוה של שילוח הקן. נאמר בפסוק (דברים כב, ו): "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תיקח האם על הבנים" ופירש הרמב"ן זצ"ל שטעם המניעה ללמד אותנו את מידת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם.
ובספר אורחות צדיקים (שער האכזריות) הביא שגם מן הבהמה צריכים להרחיק האכזריות, וזה שכתוב (שמות כג, ה): "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו."
רבינו יונה זצ"ל: "לא תאמץ את לבבך" - להסיר מהלב את האכזריות רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער ג' אות לו) הוסיף בזה לאו מיוחד וזה לשונו: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז) - הזהרנו להסיר מנפשנו מידת האכזריות, ולנטוע בה נטעי נאמנים הם הרחמנים והחסדים הנאמנים, וכמו שכתוב (דברים כח, ט): "והלכת בדרכיו" ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ את ידו ויחון את העני ולא מדרך רחמנות, כענין שנאמר (משלי יב, י): "ורחמי רשעים אכזרי" על כן כתוב, "לא תאמץ את לבבך."
הרי מנינו כמה וכמה מצוות גדולות שהקב"ה ציווה אותנו בקיומן - והכל בכדי שנרגיל נפשנו במידת הרחמנות ונתרחק מן האכזריות.
האכזרי - אכזרי בכל מעשיו!
יתירה מזו, יש להוכיח כי מי שקנה בקרבו את מידת האכזריות, אזי כל מעשה שיעשה, גם מעשה הנראה כלפי חוץ כמעשה טוב, טמון בקרבו אכזריות, כי זוהי תכונת האכזריות - להתאכזר על הכל ובכל המצבים!
ויש להביא על כך ראיה מכמה מקומות:
איתא במשלי (יב, י): "ורחמי רשעים אכזרי" ופירש רבינו יונה זצ"ל "הענין הוא כי גם בעת רחמי הרשע הוא אכזר, כי אם יתן צדקה לעני יהיה מתנהג על דרך אכזריות". ממשיך רבינו יונה זצ"ל בדבריו: "ויבוא הדבר על פנים הרבה, כגון: אם יאכיל העני בביתו ולא ישגיח עליו ולא יקרבהו ולא יסביר לו פנים מרוב שררתו ויושיבהו בשפל המקומות וינהג עצמו דרך בזיון. ועל הדומה לזה אמרו חז"ל (מס' קידושין דף לא.): "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם."
ואם הענק יעניקהו מכספו ותבואתו - יתן לו בגלוי ודרך שררה, ולא יחוש אם יחוורו פניו. גם יתפאר עליו וישתרר ויעבוד בו בגלל דבר מתנתו אשר נתן לו, ולא יחוש בהלבנת פניו" עכ"ל רבינו יונה זצ"ל.
מדוע העורב עשה "טובה" לאליהו הנביא?...
המחשה ליסוד זה ניתן למצוא במה שאירע עם העורבים ואליהו הנביא. הלוא ידוע מה שאמרו חז"ל שהעורב הוא אכזרי, ולכן לא הסכים לעשות את שליחותו של נח - להגיד לו אם קלו המים, וזאת מפני שהיה בזה משום ישוב הארץ.
אבל לכאורה יש לשאול הלוא מצינו שהעורב עשה טובה בזמן אליהו הנביא - העורבים היו לוקחים מזון ומביאים לאליהו הנביא כדי לפרנסו, ונראה לכאורה שזוהי שליחות לטובה, ואם כן נמצא שאין העורב אכזרי כל כך?...
אבל האמת היא - כמו שפירש המהר"ל זצ"ל (עי' גור אריה פר' נח): העורב היה מעוניין לבצע את השליחות בימי אליהו הנביא אך ורק בגלל אכזריותו, שהרי אליהו הנביא עמד להביא פורענות לעולם - הרעב, ולכן מכיון שהעורב אכזרי ואילו לא היה לאליהו הנביא מי שיפרנסו לא היה בא הרעב לעולם, דוקא משום כן העורבים פרנסוהו ברחמים...
נוכחנו לדעת שגם מעשה הנראה כמעשה של חסד ומעשה טוב, כל כולו נובע אך ורק מאכזריות!
אכזריותם הנוראה של אנשי סדום
בגמרא במסכת סנהדרין (דף קט:) מתוארת רשעותם ואכזריותם של אנשי סדום. אחד מהדברים שנהגו אנשי סדום לעשות, כאשר עני היה בא ושואל על הפתחים לבקש צדקה, כל אחד מהם הקפיד להעניק לו זוז ואף רשם את שמו מאחורי המטבע, אך כיון שהיה מקבל רק מעות ואף אחד לא הסכים לתת לו אוכל אפילו תמורת המעות, לבסוף היה נופח את נשמתו ומת, וכל אחד היה לוקח חזרה את המטבע אשר שמו רשום עליו...
ויש להתבונן בזה: הנה אדם רע שאין בקרבו בדל רחמים ולא אכפת לו ממיתת העני, הלוא לא יפתח כלל את דלת ביתו, או יגרש את האביון בבוז מעל פניו, ואילו אנשי סדום אשר אינם "חשודים" בנתינת צדקה, מדוע טרחו ליתן לו כסף ולרשום את שמם?...
הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל ביאר בזה דבר נפלא: אנשי סדום לא היו סתם אנשים רעים, אלא הם היו אכזריים!
אנשי סדום התעללו בעניים וחיפשו ליהנות ממותם, ולשם כך פיתחו לעצמם תעלול אכזרי, למצוץ את דמו של העני בצורה אכזרית מאוד, ולכן היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות, וכל אחד אף התנצל בפניו שאין ברשותו דברי מאכל, אך מפני שאינו יכול להתעלם ממצוקתו הוא נותן לו מעות, העני התעודד במקצת והיה סבור שבבית הבא ישיג אוכל לפיו.
וכך עבר מבית לבית, וחשב שמא בסוף כן יהיה למאן דהו אוכל עבורו, הלוא רואה הוא כי נותנים לו מעות, ואם כן אות הוא שחפצים לעזור לו, וכך הלך בתקוה מבית לבית...
כמובן שכל אנשי סדום הציצו מבעד החלון ונהנו מן המראה המשעשע הזה, כיצד העני הולך ומכתת רגליו ב קושי לדלת ועוד דלת בתקוה נואשת, עד אשר השתטח ברחוב ונפח את נשמתו, והעיר סדום צהלה ושמחה!
כך טבעה של מידת האכזריות - להשתלט לגמרי על נפשו של האדם, וגם מעשה טוב שיעשה אינו נובע אלא מן האכזריות שבו!
גם מעשים מותרים ונצרכים - עלולים לגרום לאכזריות!
נקודה נוספת הממחישה את החובה להתרחק לגמרי ממידת האכזריות. ישנם מעשים אשר למרות שמותר לעשותם, ולעיתים אף חייבים לעשותם, אך מכל מקום מדובר במעשים הגורמים לאדם להיות אכזרי, ועל כן יש לנקוט בהם במשנה זהירות על מנת שלא נייצר טבע של אכזריות בנפשנו. ונבאר את הדברים בעזרת השית.
הגמרא במסכת קידושין (דף פב.) אומרת: "הכשר שבטבחים - שותפו של עמלק". וביאר בזה הרמב"ן זצ"ל (דברים כב, ו) וזה לשונו: "טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והחמורים, שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאוד. ומפני זה אמרו (מס' קידושין דף פב.): "טוב שבטבחים שותפו של עמלק."
כלומר, מכיון שהפעולות משפיעות על נפש הפועל, על כן מי שעוסק רוב זמנו בשחיטת בעלי חיים הופך להיות אכזרי גם ביחסו אל בני האדם.
מבואר מזה כי עשיית מעשה המבטא "אכזריות" אפילו במקום שהוא הכרחי ועל דרך המותר כמו השחיטה, מכל מקום מעשה זה יוליד סוף כל סוף אכזריות בטבע האדם.
מדוע אין לשחוט בראש השנה?...
בוא וראה עד היכן הדברים מגיעים - ממה שפסק הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל (שו"ת יהודה יעלה ח"א או"ח סי' קסד) בנוגע למה שנשאל אם ראוי לשחוט ביו"ט של ראש השנה כפי שמותר לעשות כן בשאר ימים טובים.
תשובתו: אין לשחוט ביו"ט של ראש השנה, מאחר שבכל שחיטה אפילו המותרת יש בה צער לבהמה, וגם היא מגבירה בקרב השוחט את מידת האכזריות, ועל כן יש להימנע ממנה ביום הראשון של השנה, ואלו דבריו שם:
"בשחיטה יש להסביר עוד טעמא להמונים, דכל שחיטה אית ביה צער בעלי חיים, והתורה התירתו - "וזבחת ואכלת" אך זולת זה אית ביה אכזריות לשחוט בעלי חיים. וביומא דדינא שכולנו מבקשים רחמים כל היום "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב , ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל לשחוט בעלי חיים."
זהירות בהריגת זבובים ופרעושים
ודברים אלו לא נאמרו רק בשחיטת בהמות וכדומה, אלא אפילו כאשר הורגים זבובים ופרעושים, צריך לנקוט בזה זהירות גדולה.
הא לך פסק דינו של הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל (אגרות משה חו"מ ח"ב סי' מז) שכתב בתוך דבריו כהאי לישנא: "זבובים ועכברים יש להקפיד ממידת חסידות שלא להורגם אלא על ידי דבר אחר, כדי שלא יקנה בעצמו מידת האכזריות."
השוחטים הקפידו ביתר שאת על מצוות ש"בין אדם לחבירו"
הרי שכל פעולה של אכזריות מולידה בנפש האדם טבע דומה, ולכן מובא בספרים שמקדמת דנא היה נהוג בקהילות ישראל שהעוסקים במלאכת השחיטה - על אף שמדובר בעבודת קודש, מכיון שהדבר עלול לגרום לקהות החושים של הרחמנות, כי כפי שאמרנו: האדם נפעל כפי פעולותיו, ואם יתעסק רק בשחיטה גרידא תוכל האכזריות לקנות אצלו שביתה ח "ו, לכן נהגו השוחטים להרבות בהכנסת אורחים – להאכילם ולהשקותם בסבר פנים יפות, ובעבור זה נהוג היה שדירת השוחט קבועה בדרך המוליכה לעיר ומהבתים הראשונים שבה, כדי שכל הנכנס לעיר יוכל למצוא קורת גג לראשו תיכף בבואו העירה, ולא יצטרך לחפש אחר מקום להניח את תרמילו וליתן הפוגה ומנוחה לעצמותיו העייפות - כל זה בכדי להגביר את מידת הרחמנות בקרבם.
זאת אומרת - כדי לבטל ולנטרל את השפעתה של האכזריות, יש להרבות בפעולות של חסד ורחמים, רק כך יוכלו להישמר ולהיזהר מהשפעתה ההרסנית.
טעם מצות "משלוח מנות" ו"מתנות לאביונים" דוקא בפורים
וכדברים הללו מצינו להסבא מקלם זצ"ל, שכתב להסביר על פי יסוד זה דבר נפלא.
המן הרשע כידוע היה בן בנו של עמלק והיה אכזרי גדול כמותו, שהרי רצה "להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד". דוקא בגלל זה - אמר הסבא מקלם זצ"ל, היו צריכים חז"ל לתקן מצוה מיוחדת בפורים של "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" ולאסוף את כל המשפחה יחד להסב לסעודת פורים, מפני שאותה רוח אכזריות שפיעמה בקרבו של המן הרשע התפשטה על כל העולם, ועל מנת שלא תשתרש מידה זו בעם ישראל, התקינו את מצוות היום בכדי להכניע את אותה השפעה!
מדוע הוצרכה ההבטחה - "ונתן לך רחמים ורחמך"?
ולפי זה נבין היטב גם את מה שכתב האור החיים הקדוש: הנה מצינו בפרשת עיר הנדחת הבטחה מיוחדת מפיו של הקב"ה (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך" וצריך ביאור מפני מה נאמרה ברכה זו דוקא בפרשת עיר הנדחת?
ופירש האור החיים הקדוש: "והענין הוא: לפי שציוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם (א.ה. למרות שמדובר במצות עשה!), כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר... לזה אמר הבטחה שיתן להם ה' "רחמים" הגם שהטבע יוליד בהם אכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם "כח הרחמים" מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה."
נורא!
מי שאינו עושה חסד עם נפשו - לאכזרי יחשב!
עוד כדאי להביא מאמר נפלא מתורתו של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל מידות עמ' קעט), ואלו דבריו: כשם שאדם הגומל חסד עם חבירו ומטיב עמו - הרי הוא נחשב מן הסתם לרחמן, ואם לא יעשה חסד אלא יתעלם ממנו לאכזרי יחשב, כמו כן צריכים אנו לדעת שגם עם הנפש שלנו ניתן לעשות חסד, ואם אדם אינו מתחסד עם הנפש שלו עצמו - אין אכזרי ממנו!
ונצטט חלק מלשונו שם: "אמנם מצינו שיתכן ויעשה חסד עם עצמו ואף זה יקרא בשם חסד, ודבר זה מפורש בכתוב (משלי יא, יז): "גומל נפשו איש חסד" ומבואר שטובות שאדם עושה עם נפשו אף זאת בכלל חסד, כי הנפש נחשב לזר אצלו כיון שעושה חסד עם זר מקרי עשיית חסד.
בעל חסד האמיתי יבקש מאוד לעשות חסד עם נפשו, כי חסד זה מהנכבדים ביותר בין מעשי החסד, ודומה לעשיית חסד עם הזולת, שכאשר בא לפניו עני בן טובים שהיה עשיר ונכבד לפנים וירד מנכסיו ונצרך לזולתו, ודאי שחשוב ועדיף ביותר לעזרו ולסעדו, ומי שאינו תומך בו בכלל האכזרים ימנה!
והכי נמי עשיית חסד עם נפשו שהוא נמי כעין זה, שהרי הנפש ירד מעולם הנשמות שבו היה שרוי בעשירות מופלגת, וכאן בעולם הזה נמצא במצב של דחקות ועניות ונצרך למעשה הטבה מהאדם, ובודאי שגדול מאוד חשיבות החסד שעושה עם נפשו.
...מעתה הלא פשוט, מאחר שהנשמה איבדה כל כך מדרגות רבות בירידתה לעולם השקר, ובכניסה והתקשרותה לגוף האדם השפל והנאלח, בודאי שרחמים רבים חייבים אנו להשפיע על הנפש, ואם כן חסד גדול הוא ליתן חיות לנפש. ומעתה כל מצוה ומצוה שאדם עושה חייב לעשותה בגדרי נתינת חסד ורחמים לנפש" עד כאן תורף דבריו.
ונמצאנו למדים יסוד חדש: אין לך אכזריות גדולה יותר ממי שמתאכזר על נפשו!
האופנים בהם יש להשתמש במידת האכזריות
לסיום המאמר נביא מדברי האורחות צדיקים (שער האכזריות), שלאחר שביאר את גנותה של האכזריות, הביא שלעיתים עלינו לנקוט דוקא במידת האכזריות, כגון - כנגד הרשעים - לרדוף אותם ולהכביד עליהם על מנת להחזירם למוטב. וכבר אמרו חז"ל (קהלת רבה ז, לג): "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן."
עוד כתב שם בזה הלשון: "גם יהיה אכזר על גופו, לטרוח תמיד לעשות רצון הבורא יתברך, ולא ירחם על גופו לעדן אותו ולילך בשרירות לבו, אך יתאכזר על עצמו לכוף יצרו הרע לחיות חיי צער ולעסוק בתורה ולקיים המצוות אף אם הדבר כבד עליו מאוד. ולא יהיה אכזרי על עצמו יותר מדי לקלקל גופו, אך יתפוש מידה בינונית."
אתה מוצא דברי תורה - אצל המשים עצמו אכזרי על בני ביתו כעורב!
בענין זה מצינו ידיעה חשובה מאוד בדברי חז"ל הגמרא במסכת עירובין (דף כא:) דורשת על הפסוק (שיר השירים ה, יא) "שחורות כעורב" - "במי אתה מוצאן (דברי תורה) - במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. ..
ראש ישיבת לייקוואוד הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל במשנת רבי אהרן (ח"ג עמוד קכז) ביאר את הדברים: ידוע שבכל ענין תקף הכלל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" ואם כן תלמוד תורה שנאמר עליה שהיא "כנגד כולם" ברור אפוא שבמצוה זו מוצא היצר הרע את כל הדרכים האפשריים בכדי להשית על הלומד כל מיני טרדות ומפריעים ללימוד התורה.
ובזה מבוארים דברי הגמרא "במי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב" ויש לשאול הרי חיוב הרחמים והחמלה חל במיוחד כלפי קרוביו ומשפחתו ובני ביתו התלויים בו וזקוקים לרחמיו, ועל כן אמרו חז"ל במסכת הוריות (דף ד:) שמי שאין לו בנים פסול לישב בסנהדרין, משום שחסרה בנפשו מידת הרחמים, ואילו כאן הורו לנו חז"ל שישים עצמו אכזרי על בניו ובני ביתו?
אלא סוד הענין הוא: רבותינו ראו ברוב חכמתם שמפריעים רבים יכולים לצמוח מבני ביתו לשקידה בתורה, ועל כן הזהירו להשתמש במידת האכזריות, אבל באמת לא יקנה בנפשו מידה זו והיא לא תעשה בו רושם, רק בשעת הלימוד צריך להסיח דעת מצערם, וכך יגמול עמם חסד כי כך רצונו של הקב"ה, וצרכיהם יתמלאו לטובה, שהרי הכל הוא ניסיון מאת השם כדי להגדיל שכרו.
וכך כתב שם: "אך באמת כמו שהיצר רוצה לבטלו אף במידת החסד ומשתמש בכל האמצעים, מוכרח האדם לעול התורה גם כן להשתמש בכל האמצעים - אף להיעשות אכזרי. ובאמת אינו קונה בנפשו ח"ו אכזריות, אך צריך להתנהג למעשה גם לשלוט במחשבתו להסיח דעת מצערם כאילו היה אכזרי, אך באמת לא יפסיד זה במידותיו כי זהו מידת החסד האמיתית, וכך רצונו של הקב"ה, ואין בזה שום הפסד, ומה שצריך להסתדר יסודר בלאו הכי. והוא רק נסיון מהקב"ה להגדיל שכרו, וכידוע בפועל מהגר"א זצוק"ל שקיים כל זה."
היוצא מדבריו, פעמים על האדם לנקוט באכזריות כביכול, על מנת שיהיה מסוגל להתעלם מכל המפריעים הסובבים אותו, וכך יוכל להמשיך בלימודו. כי המתבטל מלימודו מפני כל הפרעה קלה, הוא מן הנמשכים אחר עצת היצר העושה שימוש בכל התחבולות שברשותו - הכל בכדי לבטל את האדם מלימודו.
נוכחנו לראות בזה את רעתה וגנותה של מידת האכזריות - עד כמה האדם צריך להרחיק את עצמו ממנה. וכן הראנו לדעת כי התורה הקדושה ציותה עלינו מצוות רבות על מנת להשיג בקרבנו מידת הרחמנות ולהתרחק ממידת האכזריות. אך לפעמים יש לעשות בה שימוש במידה ובמשורה, כגון נגד רשעים ולצורך עסק התורה וכדומה.
ה' יהיה בעזרנו שלא נתעה בזה ונדע כיצד להתרחק כמטחווי קשת ממידה זו, ונעשה בה שימוש רק לצורך עבודתו יתברך שמו.
- - - שאלות ותשובות - - -