שדרות - תקון המידות חובה

- - - הדרשה ע"פ הספר 'מידות דיליה' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן - - - 

תוכן ענינים:

עבודת תיקון המידות א פתח דבר: / "עיקר עמל האדם צריך להיות במידות"! / קל יותר ללמוד את כל הש"ס מאשר לתקן מידה אחת! / "עיקר חיות האדם להתחזק בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים"! / "אדם לעמל יולד" - להסיר את המידות הגרועות! / המתקן מידותיו - נקרא "טוב" בעיני ה' יתברך! / עבודת המידות דוחה מצוות מן התורה! / דרך העבודה - "שבע יפול 10 מידות דיליה צדיק וקם"! / אדם יכול לחיות כמו חמור... / הפתרון: לחתוך את הקרניים... / "הרואה סוטה בקלקולה" - אות הוא שעליו להתרחק מהיין! / על תלמיד חכם להקפיד שיהיו "בגדיו" נקיים / מי שאינו עובד על מידותיו - גורם לעצמו קלקול / אדם שאינו מתקדם קדימה - צועד אחורנית! / מדוע נמשל אדם ל"עץ השדה"?... / "מידות רעות" אינן מתנהגות בהתאם לדרגת האדם! / המשתהה בתיקון המידות - עלול לגלות שכבר מאוחר מדי... / מדוע ממנים בסנהדרין רק את מי שיש לו בנים? / מי שלא עובד על מידותיו - לא ירגיש במידותיו הרעות... / בלי עבודת המידות - גם שינוי הטבע לא יעורר את האדם! / "ותוכן רוחות ה'" - הקב"ה עוזר בתיקון המידות / "אפשי ואפשי! אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"? / סוד גודל מדרגתם של בעלי התשובה / "בלבת אש - מתוך הסנה" / השובר מידותיו - השכינה תשכון בקרבו! / הכרת כוחות הנפש - אין לך ברכה גדולה מזו! / "אילו קרבנו לפני הר סיני - דיינו" / שבירת המידות - ה"עילוי נשמה" הגדול ביותר! / השובר את מידותיו - הקב"ה שובר את הטבע כדי להטיב עמו / "בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי" / הזלזול בכבודה של אסתר ע"ה - שורש הנס בפורים / עבודת המידות של רבי פרידא זיכתה אותו בשני עולמות! / הדרך לתיקון המידות - לילך מן הקצה אל הקצה / מדוע העניק האדמו"ר זצ"ל מתת ממון לאדם שאינו נצרך? / פעולות של "עשה טוב" - עצה לתיקון המידות / "מי שלא רץ לבקש אורח - לבסוף נעשה רוצח"! / עבודת המידות - ארבעים יום ברציפות! / "ארבעים יום" - תקופת היצירה הגשמית והרוחנית / לעשות שימוש במידות הרעות באופן ובמקום הראוי! / דקדוק הדין ושמירת השו"ע - אמצעים לתיקון המידות! / "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" - תורה עם עמל! / התנאי לזה - שילמד גם מוסר! 

"עבודת תיקון ושבירת המידות" - פתח דבר:

נדבר בעזהי"ת על ענין חשוב ביותר, שאפשר לומר שכל הדחיפה לעבוד על המידות יהיה תלוי בדברי החיזוק שנלמד מזה, וזה ישמש לנו כפתח וכהתחלה בענין עבודת המידות, והוא - "הצורך שיש לעבוד על המידות על מנת לתקן אותם ועד כמה שחשוב הוא "לשבור את המידות", מה שנקרא במילים אחרות - "תיקון ושבירת המידות". נראה הצורך שיש בזה והחשיבות שיש לתקן את המידות, נראה גם שמי ששובר את מידותיו זוכה לניסים ולהנהגה מיוחדת כלפיו. עוד נראה הגריעות והחומר של מי שלא עובד על עצמו על מנת לתקן את מידותיו, וכן נביא כמה דרכים ועצות איך לעבוד על זה. 

משפטים מגדולי ישראל זצ"ל בענין חשיבות תיקון המידות

גדולי ישראל התבטאו על ענין זה בצורה בלתי רגילה, וכדאי לצטט כמה משפטים שיצאו מפיהם זצ"ל ועל ידי זה נוכל להעריך נכון ענין חשוב זה.

הסבא מקלם זצ"ל מתייחס לענין זה בספריו והנה כמה מהמשפטים שאמר: "עיקר עמל האדם צריך להיות במידות, וגם אדם הכי גדול יכול להכשל במידות". 

במקום אחר הוא כותב כהאי לישנא: "לחשוב לקבל בלי נדר לעסוק בתיקון המידות, אשר הם יסוד כל התורה כולה". "מהראוי לנו להשתדל הרבה בתיקון המידות, כי המידות הם כמחיצת ברזל רח"ל לאדם בין אביו שבשמים, וכבר כתב בעל שערי קדושה זצ"ל כי בהיות המידות הרעות אי אפשר לקיים התורה, ובתיקון המידות בנקל יקיים התורה".

ומפורסם בשער בת רבים מה שאמר הגאון רב ישראל סלנטר זצ"ל שקל יותר ללמוד את כל הש"ס כולו, מאשר לתקן מידה אחת! ועל כן אין לנו לחשוב שזה מהדברים שבאים "ממילא" ובלי שיצטרך לעבוד ולעמול עליהם.

הסבא מנובהרדוק זצ"ל היה אומר שמי שלא עמל על תיקון ובירור מידותיו הרי הוא כסומא שלא ראה אור מימיו! 

"עיקר חיות האדם להתחזק בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים"!

ואם עוסקים אנו בזה אי אפשר שלא להזכיר את דבריו המבהילים והנוראים של הגאון מוילנא זצ"ל שאמר (ע' באבן שלמה פ"א אות ב'): "עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים"!

ובפירושו על משלי (פ"ד, י"ג) על הפסוק: "החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך" כותב: "כי היא חייך" - כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור מה שלא שבר עד הנה אותו המידה, לכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק - למה לו חיים!

מרן הרב שך זצ"ל בהזכירו את דברי הגר"א זצ"ל הללו הנוראים היה מתפעל ושואל: פעמים רבות ראיתי תיבות אלו של הגר"א זצ"ל, ולא עמדתי כל כך על הביטוי החריף - "ואם לא למה לו חיים". 

הנה יש לנו בתורה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, והתורה ארוכה ורחבה מאוד, יש תורה שלמה עם מצוות עשה ולאוין, ועל כל מצוה יש שכר של נצח נצחים, וכל תיבה בתורה היא מצוה, אמנם כידוע, גדלותו של הגאון זצ"ל בתורה רבה מאוד, ואין לנו השגה בגדלות התורה יותר מאשר הגאון זצ"ל, ואף איננו יודעים איך שייך גדלות יותר ממנו שהיה כמלאך אלוקים, ואיך נבין שהוא אומר שאם לא יתחזק בשבירת המידות - למה לו חיים?

כמדומה שהדברים האלו של הגאון זצ"ל נוקבים ויורדים עד התהום! יתכן שמתפללים ומקיימים מצוות, אך אין את המלחמה ואת שבירת המידות. האדם יכול להתהלך כשהוא טופח לעצמו מתוך הרגשה טובה - "ברוך ה' אני לומד, אני מתפלל", אך - אוי!...

עיקר חיות האדם להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים, וכמה רחוקים אנו מזה!

"אדם לעמל יולד" - להסיר את המידות הגרועות.

ועל דרך זה פירש הסבא מסלבודקה זצ"ל (שיחות הסבא ח"ב עמ' תרמה) את מה שנאמר "אדם לעמל יולד", ולא נאמר "אדם לתורה יולד" כי העמלות הוא להסיר את המידות הרעות. מידה אחת גרועה, מחסרת הרבה בחכמת התורה עד שצריך האדם לעמול ולעמול לתקן את זה. 

וזהו "אדם לעמל יולד" - להסיר את המידות הגרועות.

המתקן מידותיו הוא נקרא טוב בעיני ה' יתברך!

והמשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל הביא את הפסוק במשלי (סט, א): "טוב רש הולך בתומו מעקש שפתיו והוא כסיל" ופירש שהכונה היא שההולך בתומו בישרות ללא מידות רעות הוא ורק הוא נקרא טוב בעיני ה' יתברך, ולא איש עשיר וגדול בתורה אבל עם מידות רעות, כי זהו עיקר העבודה לשבור את מידותיו הרעות ולילך בדרכי היושר.

עבודת שבירת המידות דוחה מצוות חמורות!

עוד הביא את דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף לב:) לגבי מצות פריקה וטעינה, ומצות פריקה קודמת למצות טעינה משום דבפריקה איתא אף צער בעלי חיים, ודנה הגמרא האם צער בעלי חיים דאורייתא ובעי למייתי ראיה מהא דמצינו בברייתא "אוהב לפרוק ושונא לטעון" מצוה בשונא אף על גב דבפריקה אית צער בעלי חיים. ואי נימא שצער בעלי חיים דאורייתא היאך מקדים טעינה לפריקה? ומתרצת הגמרא כי אפילו הכי "לכוף את יצרו עדיף", כיון שבשעת הטעינה לשונא משבר את מידותיו וכוחותיו. 

יוצא מזה שעדיף שבירת המידות ממצות צער בעלי חיים אף שהיא דאורייתא, הרי לן להדיא כי שבירת המידות מעיקרי עבודתנו ולכן דוחה מצוות חמורות. 

העיקר הוא לעבוד תמיד עם כל הכוחות!

ואם שראינו כבר שעיקר העבודה היא על שבירת המידות, יש לדעת דבר אחד, שלא תמיד נוכל להצליח בזה אבל לכל הפחות נדע שזה הוא הדרך הרצויה - לעבוד תמיד עם כל הכוחות.

וכבר סיפר הגאון רבי אריה שכטר שליט"א שהגיע פעם לבית מרן החזון איש זצ"ל. דלת הבית היתה נעולה, והחזו"א זצ"ל שכב על מיטה במרפסת ביתו, וכשהבחין באורח הציע לו לטפס דרך המרפסת ולהכנס. הלה החל מיד לטפס, מעילו הסתבך בגדר התיל, ונאלץ לרדת. עוד פעם טיפס, ושוב הסתבכו שריגי הבד במעקה וירד. כל הזמן הביט בו החזו"א זצ"ל, עד שבשלב מסויים פתח ואמר בנעימות מיוחדת: צריך לזכור שחייו של יהודי עלי אדמות, מטפסים ונופלים, מטפסים ונופלים, ועוד פעם מטפסים ונופלים, ועוד פעם, ומי שרוצה באמת להגיע אל המטרה - יגיע ויגיע!

מסיפור הנפלא הזה לומדים אנו כי למרות שפעמים אין ספור אנו רוצים לתקן את מידותינו הרעות ולא מצליחים כלל או שמצליחים פעם כן ופעם לא וממילא מתייאשים.

החזון איש זצ"ל מלמדנו שאין לאדם להתייאש, כי כך צורת הדברים, וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כד, טז): "שבע יפול צדיק וקם". ורק כך מצליחים, והעיקר הוא לא להתייאש, וכבר אמר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל (משיבת נפש פ"א) שבן אדם יכול לחיות עשרות שנים, ואפילו פעם אחת הוא לא עושה "שבירת המידות", וזה אדם שחי כמו בהמה, הוא ממש כמו חמור... החמור, מה שהוא רוצה עושה, אבל אצל בן אדם יש מושג של "שבירת המידות", והעיקר הוא לעבוד על זה!

משל נפלא בענין עבודת המידות

ונרחיב הדיבור קצת על הצורך שיש לעבוד על המידות. 

בספרים הקדושים מובא משל נפלא בענין עבודת המידות: 

על צבי אחד שנאחז בסבך בקרניו ביער עבות באין יכולת להיחלץ מן הפח שנלכד בו, והגיע למסקנה שעליו לעקור את כל היער כולו ואז יוכל לעברו בשלום מבלי להסתבך שוב בקרניו בענפי העצים. התחיל רוקע ברגליו ומפעיל את קרניו בשביל להפיל את העצים עד שנזדמן לו מישהו ואמר לו: לשוא כל עמלך, כל שנות חייך וכל כוחותיך לא יספיקו לך בשביל לעקור את היער כולו, רק זאת תוכל לעשות: "עקור את קרניך" ואז תוכל לעבור את היער בשלום...

אומר על זה הסבא מנובהרדוק זצ"ל בספרו מדרגת האדם (מאמר תיקון המידות) שיש לנו ללמוד מזה, כי אין לפחד כלל מהיער, אלא מפני קרניו בלבד, כי קרניו יפסידו אותו בכפלים, ואין עצה אחרת כי אם לסלק רק את הקרנים שלו, אבל אם ירצה לבטל ולסלק את היער לא יועיל כלום, כי אם ישאר עם קרנים, ימצא גם אחר הביטול יער אחר שיפריע.

ועל כן כך צריכה להיות עבודת המידות, כשאדם לא מכיר שיש לתקן את המידות שלו, לא תעזור לו הטלת האשמה על אחרים, כי העצה היחידה היא - לתקן את הקרנים (המידות) שלו עצמו!

הרואה סוטה בקלקולה יזיר "עצמו" מן היין

ולהמתיק את הדברים יש להביא בזה דבר נפלא שלומדים מפרשת הסוטה, כי הרי כידוע שפרשת סוטה ופרשת נזיר סמוכות זו לזו. ובטעם הדבר שנינו במסכת ברכות (דף סג.): תניא ר' אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

ולכאורה היה צריך להיות, שהרואה סוטה בקלקולה יגש אליה ויוכיח אותה, וישתדל להחזיר אותה למוטב. אמנם כאן אומרים לנו חז"ל "יזיר עצמו מן היין" - הדבר הראשון שצריכים לעשות הוא לעבוד על "עצמו" ולא על אחרים, ואם תשאל למה לעבוד על עצמו כשאני רואה התדרדרות אצל חברי? כבר הורונו חז"ל (מס' קידושין דף ע.) שכל הפוסל במומו פוסל! ועל כן, אם אתה רואה דבר תקלה אצל השני, תדע לך שמן השמים רוצים לרמוז לך שגם אתה זקוק לתיקון אותו דבר, וזה שכתוב "יזיר עצמו מן היין"!

ובענין זה כבר דייק הסבא מסלבודקה זצ"ל דיוק נפלא בדברי המשנה באבות (פ"ד מ"א) שאומרת: "איזהו גיבור הכובש את יצרו" היינו שהוא כובש את היצר שלו, לא את היצר של זולתו, לא את היצר של השני.

וכל זה הוא כמו המשל של הצבי שעליו לקצוץ הקרניים שלו ולא את העצים והענפים...

נבין את זה כי הוא נפלא!

תלמיד חכם צריך להקפיד תמיד שיהיו בגדיו "מידותיו" נקיים

עוד בענין זה יש דבר נפלא:

הגמרא במסכת שבת (דף קיב.) אומרת: אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. וכותב על זה המאירי זצ"ל וז"ל: "תלמיד חכם כשם שהוא מופלג משאר העם בחכמתו ובדיעותיו כך צריך שיהדר עצמו בסלסול ובהעדר כל פחיתות ממנו, וכן צריך שלא יהא נמצא בו שום דבר מגונה הן במלבושיו הן במידותיו, וכל שנמצא בו שום דבר מגונה הרי הוא גורם לתורה שתתחלל ותתמעט ערכה בעיני בני אדם והוא שאמרו "כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה" ונכלל בענין זה שלא תמצא בו שום מידה מגונה, שהמידות מושאלות בלשון בגדים כמו שידעת, וחסרון מידה אחת הרי הוא ככתם בבגדו. 

כמדומני שאין מה להוסיף יותר אחרי ראינו את דבריו הנפלאים של המאירי זצ"ל.

האדם צריך לעבוד על מידותיו תמיד

צריכים לדעת שאחרי שהאדם עובד על עצמו אז הוא מתקדם ומתעלה יום יום. הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל אמר פעם בתוך דרשה שנשא לפני ראש השנה: הדבר הגרוע ביותר הוא להשאר באותו מצב כמו בשנה שעברה, להשאר עומד במקום אחד. נאמר בפסוק "ונתתי לך מהלכים בין העומדים" - האדם נקרא "הולך" שכן הוא תמיד במצב של תזוזה - התקדמות או חלילה נסיגה.

ונאה דורש ונאה מקיים היה הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל וכמו שהעידו עליו אחרי פטירתו ואמרו: שנים רבות הכרנו אותו, אבל לא היה זה אותו אדם, כל העת הוא עבד על מידותיו והשתנה, כל שנה היה כאדם חדש!

הגריעות של מי שאינו עובד על מידותיו

ואם שדברנו עד כה מהמעלות והצורך שיש לעבוד על תיקון המידות, נדבר עתה לאידך גיסא - מהו הגריעות והרעה שהאדם גורם לעצמו אם לא עובד על מידותיו ולא מתעסק בתיקון מידותיו.

והאמת היא שיש בזה כמה וכמה רעות ונזכיר חלק מהם.

האדם נוטה לחשוב שמי שאכן כן עובד על המידות, ממילא התקדם והשתפר אמנם אם לא עובדים על זה לא יקרא כלום והכל ישאר על מקומו אמנם מחשבה כזו בטעות יסודה כי מי שלא עובד על המידות, זה גופה יצור בקרבו קלקולים רבים ורעים. 

מדוע תלמיד חכם נמשל לעץ השדה?...

בספר שערי ציון (מאמרים עמ' רד) העיר הערה נפלאה. 

כתוב בפרשת שופטים (דברים כ, יט): "כי האדם עץ השדה" וחז"ל במסכת תענית (דף ז.) אמרו שתלמיד חכם נמשל לעץ השדה, ולכאורה מדוע צריך לדמות ל"עץ השדה", ולא מספיק הציור של "עץ" בלבד, וכמו שכתוב (תהלים א, ג): "והיה כעץ שתול על פלגי מים". 

אלא שאנו מוצאים, שתמיד האדם נמשל ל"שדה" והנמשל בזה, שאם אין מעבדים אותו, אז "קוץ ודרדר תצמיח לך". והיוצא מזה - אמנם אדם יכול לזרוע, והזריעה היא לימוד התורה והחכמה ועשיית המצוות, אך לעומת זאת - אם אינו מעבד את שדהו, כי אז לעומת הזריעה קיים הכח של "קוץ ודרדר תצמיח לך", ושני הרוחות פועלים בשווה.

אך כידוע לא תועיל לו כלום הזריעה, או על כל פנים יועיל רק מעט, ותמיד עומד בסכנה שהקוצים יתגברו וישחיתו כל חלקה טובה.

ולכן כל העצה היא רק לעבד את השדה - תיקון המידות היא עבודת השדה! 

כשהאדם נתפס באיזה מידה רעה אין שיעור כמה הוא יכול להכשל!

ועל דרך זה יש להביא עוד לימוד נפלא והוא שידוע שקרח פקח היה ומנושאי ארון היה ומצינו בחז"ל שגם היה בו רוח הקודש שראה שמואל הנביא יוצא ממנו עם כ"ד משמרות, ובכל זאת ירד פלאים.

חז"ל מספרים שכל אותו הלילה היה עוסק בליצנות, ועל ידי הליצנות משך אחריו גדולי השבטים. הרי שאדם גדול כזה נעשה ללץ במלוא מובן המילה, וידוע כמה פחותה היא הליצנות עד שכת ליצנים אין מקבלים פני השכינה.

ועוד יש לתמוה כי הרי על המאתים וחמישים איש מקריבי הקטורת כתוב בפסוק "אשר חטאו בנפשותם" כי הם ידעו שרק אחד ישאר בחיים שהלא משה רבינו ע"ה אמר להם "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש". ומי הוא זה אשר השפיע עליהם למסור נפשם? קרח! הוא עשה חשבון שהוא ישאר האיש הנבחר. היה כדאי לו לעשות רשעות כזו ולגרום שמאתים וחמישים איש יאבדו כדי שהוא יזכה לגדולה. ואיך מבינים שאדם גדול ופיקח כקרח יתהפך לרשע כזה?

הביאור לזה - היה אומר המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל והוא יסוד גדול בכוחות הנפש הוא, כי מידות רעות אינם מתנהגות לפי מדרגתו של האדם. שאפילו אצל אדם גדול מאוד אין מדותיו מתבטלות. המידה היא כדבר זר וכשאדם נתפס באיזה מידה רעה אין שיעור כמה הוא יכול להכשל.

קרח נתפס במידה של גאוה שלא היה יכול לסבול לראות אליצפן בן עזיאל עולה למעלה ממנו וזה הביא מפלתו.

וכן אנו רואים במי שנכשל במידת הכעס, אי אפשר להכיר אותו בשעת כעסו, הוי כאילו האדם אינו כאן והוא נתפס בשגעון ממש, כי המידה היא כמו דבר חיצוני מן האדם ואף אם יהיה איש פיקח אך אם לא יתקן את מידותיו הוא בסכנה.

על האדם להקדים לתקן את מידותיו טרם שמידותיו יתפסו אותו, ויפילוהו לבאר שחת. 

המשתהה לתקן את מידותיו עלול להגיע למצב שכבר לא יוכל לתקנם...

ודבר נורא כותב הסבא מקלם זצ"ל שכל המשתהה לתקן את מידותיו עלול להגיע למצב שכבר לא יוכל לתקנם, והוא כי מידה רעה יש לה קץ וגבול כמה עומדת להרפא, ואם יעבור הגבול אין רפואה למכתו. 

וכמו בחולי הגוף אין להמשיך באדם החולי, פן ח"ו לא יהיה רפואה למכתו, כל שכן בחולי הנפש הזכה והבהירה. וכמו שמדמים כל הפילוסופים חולי הנפש לחולי הגוף. וגם הרופא הגדול הרמב"ם זצ"ל מדמה זה לזה. 

ולכן אמר הכתוב לאחר חטא העגל (דברים ט, יב): "קום רד מהר מזה" פירוש, שלא תאחר ירידתך, פן ח"ו, בין כך יאבד מהם כח רפואת "קשיות עורף", ואין רפואה למכתם. וכשתרד מהר, אז תגיעם קודם הסכנה, והמבין יבין כי זה כוונת הכתוב, וזה כפתור ופרח בכוונת הכתוב. 

מדוע אין מעמידין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים?

ומצינו עוד דבר נפלא בענין המידות.

כתוב בגמרא במסכת סנהדרין (דף לו:) שאין מעמידין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, ולכאורה יפלא, הלא בפקוח נפש כל אדם יש לו הרגש?

אמנם הביאור בזה אומר הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל (כוכבי אור עמ' יד) הוא כמו שבכוחות הגוף צריך האדם להניע אבריו תמיד, כי אם האברים ישבתו ממלאכתם זמן רב - יתרפו. כמו כן הוא גם בכוחות הנפש - המה המידות - צריך להניע אותם תמיד, ועל ידי כן יתחזקו ביותר.

לדוגמא: כח הרחמים והחמלה, אם ישתמש בהם להיות אצל שבורי לב, לרחם על עניים מרודים תמיד, תתחזק המידה, אולם אם ישב בדד ולא יזדמן לו ענין להתעורר כח הרחמים, יכבה הכח מעט מעט.

וזהו הפשט בדברי הגמרא שהבאנו לעיל כי עיקר אשר ישתמש האדם בכח הרחמים הוא על בנים, כמו שאנו רואים מי שיש לו בנים, בכל רגע יתעורר בקרבו הרגש הרחמים והחמלה, כי גם הרחמים על בנים הוא ממקור אחד - מכח הרחמים הנטוע בלב. אולם מי שאין לו בנים ח"ו, לא ישתמש בכח הרחמים, וממילא הכח הזה יתרפא אצלו.

על כן זאת העצה, להעיר ולעורר תמיד המידות הטובות ועל ידי כן יתחזקו בנפש האדם.

כמדומני שידיעה זו היא ידיעה חשובה עד מאוד השווה כל הון שבעולם!

מי שלא עובד על המידות לא יוכל להרגיש במידות הרעות שלו...

ואולי על פי זה נוכל להבין מדוע מי שלא עמל על מידה מסויימת אינו מרגיש בחסרונה כלל, כי כמו שאמרנו, על ידי שלא "יפעיל" את אותה המידה ממילא נשאר אצלו "רדומה" ולא רק שאינו יכול להפעילה אלא שאפילו אינו מודע שקיימת אצלו כלל...

וכך אמר הגאון רבי ראובן דוב דסלר זצ"ל וסיפר שפעם אחד הסבא מקלם זצ"ל ביקש מתלמידיו שיתנו לו רשימה מה הם המידות שהם מרגישים חולשה בהם. כשהגישו לפניו את הרשימות ראה, שדוקא המידות שהם באמת נדרשים לתקנם, אותם לא הזכירו כלל, ולא הזכירו אלא רק את המידות שהם משתדלים והגיעו בהם, ורק שם חשו והרגישו בחסרונם...

לפעמים אפילו שינוי הטבע לא יועיל להאדם להתעורר

ויש לומר עוד, לא רק שמי שאינו עובד על עצמו יגיע למצב שלא ירגיש במידות הרעות שלו, וכמו שאמרנו, אלא יותר מזה! גם אם יעשו לו ניסים ונפלאות מן השמים כדי שיתעורר, בכל זאת הוא לא יוכל להתעורר, כי כך זה הטבע - מי שלא עובד על מידותיו יגיע למצב ששום דבר לא יעזור, אפילו שינוי הטבע!

ולדבר זה יש להביא סימוכין ממה שראינו אצל בלעם הרשע: התורה מספרת לנו שהיה ויכוח בין בלעם הרשע לאתונו, וזה היה ויכוח כמו כל ויכוח רגיל שיש בין שני בני אדם, וכמו שהעיד הכתוב ואמר (במדבר כב, כח): "ויפתח ה' את פי האתון". כלומר שהיה כאן שינוי בטבע הבריה והאתון דיבר עם פיו ככל אדם!

ויש להבין, מדוע עשה הקב"ה נס גדול כזה - לשנות סדרי בראשית, בשביל בלעם הרשע?

הספורנו זצ"ל מבאר שהקב"ה נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח, וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון. 

ויש להוסיף על זה מה שכתב רבינו בחיי זצ"ל בפירושו על התורה ואמר בזה"ל: היה ראוי לבלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דיבור האתון, ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת, לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור. אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת, לקח הענין בדרך תמות, לכך השיב לה כאדם שמדבר עם חבירו כי התעללת בי וכו'.

ורואים אנו מזה דבר נפלא, בלעם הרשע כל כך היה שקוע בתוך מידותיו הרעות (ומן הסתם שלא היה עובד עליהם על מנת לתקנם) שלמרות שראה ניסים ונפלאות, שינוי הטבע שלא היה מאז בריאת העולם, ובכל זאת לא ראה בזה דבר מסויים וממילא לא חזר למוטב. ללמדנו כי מי שלא עובד על תיקון מידותיו יהיה שקוע במידותיו הרעות ומשם לא יוכל לצאת אף פעם!

האדם קרוב אצל עצמו ואיך אם כן יתקן מידותיו?...

אמנם יש לדעת שלתקן המידות אינו מן הדברים הקלים, כי הרי כידוע שהאדם הוא צריך להיות דיין על עצמו, דהיינו לשקול את כל הצדדים היטב כדי שאז יוכל לשפוט לעצמו את דרך אשר ילך בה. אמנם כידוע שבהלכות דיינים, שאם הדיין לוקח שוחד אפילו פרוטה אחת - פסול הוא לדין, כי השוחד יכריע הכף לצדו, ואם כן איך הטילו על כל אדם להיות דיין לעצמו, והרי כל התאוות שבעולם משחדים אותו ואין לך נוגע בדבר יותר מהאדם אצל עצמו, ואיך אם כן יוכל לשפוט את דרכיו?

והתירוץ לזה נוכל למצוא בדברי שלמה המלך ע"ה שאמר במשלי (טז, ב): "כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה'". ופירש רבינו יונה זצ"ל: דרך טבעי האדם כי כל מעשיו אשר יגיעוהו מדרך מידתו, זכים בעיניו אם טובות ואם רעות, ולפיכך תיקון המידות ענין קשה.

והתירוץ נוכל למצוא מסוף הפסוק - "ותוכן רוחות ה'" - ה' עוזר את האדם לתקן מידותיו, להתבונן בעוותם, ולחזק בתיקונם כי לא יתכן לנצח מבלי עזר שמים, והשם בוחן ליבות, וכאשר יבקש האדם להכין לב לעבודת ה' וביראתו, יעזרהו על תיקון הלב וישור המידות. 

מבואר מדבריו זצ"ל כי אי אפשר לישר ולתקן את המידות מבלי סיוע של הקב"ה, אמנם מצד שני רואים שהקב"ה לא עוזר לכולם בענין זה אלא למי שיבקש להכין את לבו, והיינו שמי שמצידו מוכן לעבוד על זה אז מן השמים עוזרים לו אבל מי שלא מבקש לתקן את מידותיו ולא איכפת לו מזה, ממילא מן השמים לא יעזרו לו וישאר עם מידותיו הרעות ועם שיקוליו המקולקלים. וזה למרות שיראה ניסים ונפלאות כי גם כך לא תתעורר נפשו! 

אפשי ואפשי! אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי?

ומענין לענין באותו ענין נעבור לדבר על החשיבות והחביבות שיש בפני הקב"ה את האדם שמשתדל לתקן את מידותיו.

בספר זכרון מאיר מעיר הערה נכונה: כתוב בתורה (ויקרא כ, כו): "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". ובתורת כהנים: אמר רבי אליעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אי אפשי לבוא על ערוה, אלא אפשי ואפשי! אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי? תלמוד לומר, "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" נמצא הפורש מן הערוה מקבל עליו עול מלכות שמים.

ומבאר בספר זכרון מאיר: מדברי רבי אליעזר אנו לומדים דבר גדול, כי בעיקר חביב להקב"ה שבירת התאוה והרצון של האדם, כי אין הפירוש רק שיגיד אפשי ובאמת אין לו תאוה לזה שהלא זה שקר, "תועבת ה' שפתי שקר" (משלי יב, כב) אלא על כרחך האדם מחויב למרות תאותו ורצונו ובאמת אפשי, ואחרי הכל מחוייב אני לשבור את רצוני מפני רצונו יתברך.

ועל פי זה נוכל לפרש מה שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (דף צט.) "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". והקושיא מפורסמת, איך יתכן שאדם שכל חייו חטא ופשע ועבר על כל התורה כולה ולבסוף נעשה בעל תשובה יעומד גבוה יותר מצדיק גמור כל חייו? ולדברינו אפשר לומר, שבעל תשובה המתגבר על תאותו ורצונו ושובר מידותו אחרי שכבר הורגל בהם, חביב זה לפני הקב"ה יותר ממי שהורגל וחונך בדרך הטובה ביותר...

הפלא ופלא!

וכן בספר נועם אלימלך (פרשת שמות) כותב שאדם השובר את מידותיו ומתקנם, מתוך כך יבוא למדרגה גדולה ולמראות גדלות ודביקות גדול בעבודת הבורא יתברך שמו.

זהו החביבות והחשיבות שמשיג מי שעובד על מידותיו ורוצה לתקנם.

השובר מידותיו גורם שהשכינה תשכון בקרבו!

ובענין זה מצינו עוד ראיה, על החשיבות שזה לפני הקב"ה כשהאדם שובר את מידותיו.

הגאון רבי לייב חסמן זצ"ל (אור יהל פר' תרומה) מביא את הפסוק בפרשת תרומה (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואמרו חז"ל - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך לב כל אחד ואחד מישראל. והיינו שעל ידי זה שיעשו לו מקדש, כלומר, על ידי שבירת הרצון בחסרון כיסם והפרשת ממונם, מזה נעשה מקדש בתוכם - מקום קדוש בלב האדם, אשר שם תשרה שכינתו יתברך, נפלא מאוד! על ידי שבירת הרצון נתקדשו בני ישראל להכין מקום כביכול עבור כבודו יתברך. והיכן? בתוך לבם! הרי מהו עוצם כוחו של שבירת רצון אחד - בחסרון קצת ממון מכיסו.

ממשיך הגאון רבי לייב חסמן זצ"ל ואומר: ודע כי לא רק כיס אחד יש באדם, אלא כמה וכמה! כיס של קנאה וכיס של תאוה וכיס של כבוד וכו'. ואם על ידי חסרון כיס מועט וכפיות רצון קל, קוראים עליהם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מי ששובר ומכניע כל רצונו לכבוד השי"ת על אחת כמה וכמה!

בירכם או קנטרן?...

ועל פי כל הנתבאר עד כאן נוכל להבין עוד דבר.

בברכות שבירך יעקב אבינו ע"ה את בניו כתוב (בראשית מט, כח): "וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". וכבר שואל רש"י זצ"ל שהלא יש מהם שלא בירכם אלא קנטרן? ומיישב בספר תפארת אדם שהכל היה בכלל ברכה, כי עצם הגילוי הזה שגילה להם את כוחות נפשם אין לך ברכה גדולה מזו, שעל ידי שהאדם מכיר את תכונות נפשו יוכל לשנות את דרכו ויתקן את מידותיו, שזוהי התכלית של יצירתו בעולם וזה גם הברכה הכי גדולה שהאדם יודע על מה עליו לעבוד ויתקן בזה את מידותיו.

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו"

ובזה נוכל לפרש עוד דבר אחד.

בהגדה של פסח אנו אומרים - "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" ויש לתמוה בזה טובא, איזה משמעות יש בזה שקרבנו לפני הר סיני אם לא היינו מקבלים את התורה, שהרי כל התכלית היתה קבלת התורה ואם כן מדוע ועל מה אומרים "דיינו"?...

ועל פי מהלך דברינו נוכל לומר שהרי השלב האחרון של ההתקרבות לפני הר סיני היה על ידי שתיקנו את מידותיהם והגיעו על לדרגת "כאיש אחד בלב אחד", ואם כן אחרי שזכו לתקן את מידותיהם, למרות שלא קיבלו את התורה, ניתן לומר דיינו!

שבירת המידות מהעילוי נשמה הכי גדולים שיש

ובעצם יש לנו לומר שרק מי שמודע לחשיבות הענין יכול לדעת עד כמה שענין תיקון ושבירת המידות תופס מקום חשוב בעיני הקב"ה.

וכמו שמסופר שלאחר פטירת הרב מפוניבז' זצ"ל התקיים כנס זכרון בישיבה אשר השתתפו בו מרנן ראשי הישיבה הגאון רבי אליעזר מנחם שך זצ"ל, הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל והמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל.

באותו מעמד נשא דברים המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, בסיום דבריו אמר שמאז פטירתו של הרב מפוניבז' זצ"ל הוא עושה בכל יום איזה דבר לעילוי נשמתו...

לאחר מכן הרהיב אחד הבחורים ושאל את המשגיח רבי יחזקאל זצ"ל מה הוא עושה לעילוי נשמתו, והשיב לו: "חוץ מללמוד משניות, הנני מקפיד לשבור בכל יום מידה אחת לעילוי נשמת מרן הרב מפוניבז' זצ"ל.

רק מי שמכיר בחשיבות הענינים יודע שמהדברים הכי טובים שיכולים לעשות לעילוי נשמת השני הוא - שבירת המידות!

השובר את מידותיו הקב"ה שובר הטבע כדי להטיב איתו

וכמו שאמרנו כבר כל מי ששובר טבעו ומידותו לא רק שזוכה להתעלות ולהתקרבות השי"ת גדולה אלא שגם זוכה הוא לניסים ולדברים מעל הטבע, והדברים הם במידה כנגד מידה, כמו שהוא שבר טבעו למען ה' יתברך כך גם הקב"ה שובר הטבע כדי להטיב איתו.

וליסוד זה מצינו כמה ראיות ונביא חלק מהם. 

כתוב בפרשת לך לך (בראשית טז, ב): "ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה" ופרש"י זצ"ל בד"ה אבנה ממנה: בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי.

ושואל על זה הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל - מדוע אם תכניס צרתה לביתה תעמוד לה הזכות הזאת? הוי אומר - שבירת הטבע! לפי שסוף סוף מכניסה לה שרה אמנו ע"ה צרה לביתה, ומאחר והטבע נוגד את הרצון לעשות כן, נמצא ששוברת את טבעה, וזכות זו אולי תעמוד לה להיפקד.

כך עשתה שרה אמנו ע"ה אבל מה היו עושים הרבה אנשים? הולכים לדוקטור... ואם הדוקטור לא עזר הולכים לפרופסור... ואם עדיין לא הועיל הולכים לקבל ברכות וליטול סגולות למיניהם. 

הן אמת שצריך להעתיר ולהתפלל, אבל יש בחינה של "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", כלומר אל תסתפק בתפילה לבד, שהמתפלל כל היום ורק מעתיר בתחנונים צועקים אליו מן השמים, "ויסעו" תעשה איזה דבר! 

ומה ניתן לעשות? 

לשבור את הטבע!

כך עשתה שרה אמנו ע"ה, כך נהגה רחל אמנו ע"ה שהיתה לה צרה, שברו את הטבע והכניסה צרתה לביתה, ואו אז יחד עם התפילה תוכל להיושע! 

הנה לנו שאם אחד צריך ישועה ישבור את טבעו, ושבירת המידות זה הזכות היותר גדול!

בזכות שבירת המידות של אסתר המלכה זכו כלל ישראל לנס!

ובאמתחתו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מצינו עוד ראיות ליסוד זה.

הגמרא במסכת מגילה (דף טו:) אומרת: תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן, רבי שמעון בן מנסיא אומר, אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס. ופרש"י זצ"ל: ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל כבודי. 

הנה כלל ישראל עמדו בסכנה של להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים, עד שח"ו לא יזכר שם ישראל עוד, ועמדו כולם בשקם ותעניתם, וכל זה עדיין אינו די לעורר רחמים עליהם לפני הקב"ה, ואף תפילתה של אסתר אין בה כדי להועיל. על אף מעלתה הגדולה שנאמר בה (אסתר ה, א) "ותלבש אסתר מלכות" ואמרו חז"ל (מס' מגילה דף יד:) שלבשה רוח הקודש, ורק מה שתזדקק לזלזל בכבודה, היינו שבירת מידת הכבוד, יהיה בכוחה לעורר רחמים לפניו יתברך. וזהו "אולי ירגיש הקב"ה ויעשה נס".

הרי לנו להדיא גודל כוחה של שבירת מידת הכבוד, שיש בה כדי הצלת כלל ישראל מכליון ח"ו.

והדברים מפליאים!

שבירת המידות של רבי פרידא

עוד ראיה נפלאה הביא הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מהמעשה המובא במסכת עירובין (דף נד:) עם רבי פרידא שהיה רגיל ללמד לתלמידו כל דבר ארבע מאות פעמים, ואירע יום אחד שדבר מה הטריד את דעתו של אותו תלמיד והיה צריך ללמדו שמונה מאות פעמים!

יצתה בת קול מן השמים ואמרה לרבי פרידא: מה רצונך? שיוסיפו לך על חייך ארבע מאות שנה, או שתזכה אתה ודורך לחיי העולם הבא? רב פרידא בחר בחיי עולם הבא לו ולדורו. אמר להם הקב"ה: תנו לו זה וזה! 

והנה, ודאי אדם אחר במצבו של רבי פרידא, לא היתה לו היכולת והסבלנות ללמוד עם תלמיד כזה שאינו מבין עד שילמדו עמו ארבע מאות פעמים ומה שגם אותו לימוד של ארבע מאות פעמים היה לריק באשמתו של התלמיד שהסיח דעתו, ודאי שהיה כועס על תלמידו, ובדין, שהרי גרם לו איבוד זמן לריק. ואילו רבי פרידא לא זו בלבד שהיה מלמדו תמיד ארבע מאות פעמים ולא חש לביטול זמנו, אלא אף כשאירע שארבע מאות הפעמים היו לריק, לא גער בתלמידו ולא כעס, אלא להיפך, עודדו בדברים ואמר לו "הב דעתך ואתני לך", ולמד עמו עוד ארבע מאות פעמים נוספות, והרי זו שבירת המידות מאין כמוה.

ובזכות שבירת המידות זו זכה הוא עצמו, וזיכה את כל בני דורו לחיי העולם הבא!

מבואר מזה שמי ששובר את מידותיו זוכה ליחס שונה מהרגיל, יחס של הנהגה ניסית, זוכה לדברים נפלאים, וזוכה לעת רצון שאין כמוהו, וממילא מוריד לעצמו ולדורו שפע של ברכה.

עצות בדרכים לתיקון המידות

מה שנשאר לנו לבאר הוא, מה הם העצות והדרכים, ומהו הדרך לעבוד על תיקון המידות.

והנה מצינו כמה עצות ודרכים מועילים לזה ונשתדל להביא חלק מהם:

ראשית כל יש להביא את דברי הסבא מקלם זצ"ל שאמר שהעצה לתקן את מידותיו הוא על ידי שמתנהג להיפך מהמידה הרעה שלו, דהיינו שיש ללכת מן הקצה האחד עד לקצה השני, וזת"ד: מן הידוע לכל, כי כל מחלה בין בחולי הגוף בין בחולי הנפש, הרפואה צריכה להיות ההיפוך. כדומה, מי שהוא אכזר בטבע צריך לרפאות טבעו בהיפוך, הכל ברחמנות, וכן המבוהל - ההיפוך שלו הכל במתינות, ואם תתנהג בבהלה תתגבר בו כל רגע ורגע המחלה, וכן אוהב כסף צריך להתנהג בהיפוך.

ובעצם כך הם דברי הרמב"ם זצ"ל שכתב (ה' דעות פ"ב ה"ב) וז"ל: וכיצד היא רפואתם, מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים האלו וכו'. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השניה, וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה.

אבל אני איני צריך לכך

ומסופר שכשנסתלק האדמו"ר רבי יהושע מבעלז זצ"ל קיבל בנו האדמו"ר שליט"א הכל מאביו. לאביו זצ"ל היתה רשימה של צדקה עם שמות כל המקבלים. כשקיבל האדמו"ר שליט"א את הרשימה מחק שמו של אחד המקבלים. כששאלו אותו על כך, אמר: איש זה אינו זקוק להכסף, אלא שהיה לאבי זצ"ל טובה מזה לשבירת המידות (כי הלה היה מתנגד לו וכדי להבליג על מידותיו היה נותן לו כסף), אבל אני איני צריך לכך.

וזאת היא העצה הראשונה - להתנהג להיפך מידתו ולעשות מעשים הנוגדים למידתו הרעה.

ריבוי פעולות של "עשה טוב" כעצה לתיקון המידות

עוד עצה לתיקון המידות היא על ידי ריבוי פעולות של "עשה טוב", ונסביר את הדברים בעזהי"ת.

המשגיח דליקוואוד הגאון רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל הביא מה ששמע מהמשגיח הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל שאמר יסוד איך לתקן המידות.

כתוב בתורה (שמות א, יז): "ותראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" ופירש רש"י זצ"ל בד"ה ותחיין את הילדים: מספקות להם מים ומזון. 

ולכאורה זה למותר, דהרי אחרי שאמר לנו הכתוב שמסרו נפשם שלא להרוג את הילדים אף על פי שבכל פעם ופעם שעשו כן עמדו בסכנה כי מרדו בצוואת המלך, ועם כל זה גברה יראת אלוקים על יראת פרעה, וכלפי מסירות נפש זו מה נחשב מעלה זו שספקו את הילדים במים ובמזון?

ועוד קשה למה בכלל הכניסו עצמן בסכנה על דבר שלא הצטרכו לעשות? וגם שמשמע שעד הנה לא ספקו להם מים ומזון, ומה הביאור בכל זה.

ואמר המשגיח רבי ירוחם זצ"ל יסוד, שרואים מכאן שלא שייך שיהא ה"סור מרע" בלא "עשה טוב", דהיינו שאף על פי שעמדו המילדות בנסיון פעם ראשונה ושניה ואפילו עשרה או עשרים פעם, עם כל זה אפשר שלאחר כן לא יתגברו ולא יוכלו לעמוד על הנסיון, ולכן היו צריכים לעשות איזה פעולה ב"עשה טוב" על מנת לקנות אהבה להילדים, ובזה פעלו בעצמם שלא יהיה עוד נסיון, מכיון שגברה האהבה בלבם להילדים עד שלא יכלו במציאות להרוג אותם. 

והסבא מקלם זצ"ל מבאר שהאופן של "סור מרע" צריך להיות דוקא על ידי ה"עשה טוב". דרך משל: אדם שטבעו להיות אכזר צריך לעבוד להיות בעל חסד, אך לא יעבוד על עצמו שלא יהיה אכזר. וסמך לזה יש להביא בהא דמצינו בפרשה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה על אהרן אחיו "וראך ושמח בלבו", ויש להבין שבודאי ששמחה זו לא היתה במקרה, אלא בודאי היה כאן עבודה מצד אהרן הכהן כדי שלא יהיה נכשל במידת הקנאה. ולכן עשה פעולות לעורר השמחה בלבו, ועל ידי זה עמד בנסיון וזכה לכהונה.

המשיך המשגיח רבי נתן זצ"ל ואמר - ובזה אני מבין את האימרה ששמעתי מרבי ירוחם זצ"ל שאמר: "מי שאינו רץ בשוק לבקש אורח לבסוף נעשה רוצח"! ובודאי שאין הביאור רציחה ממש, אלא הכונה שכל שאין עובד על עשה טוב בענין זה, לא נפרד ממנו כח של רציחה.

וזאת היא העצה השניה לתיקון המידות - להרבות בפעולות טובות ובמעשים טובים כדי להשליט את המידות הטובות על הרעות.

העצה לתיקון המידות - לעבוד עליהם ארבעים יום ברציפות!

דרך אחרת לעבוד על תיקון המידות הוא מה שכותב הגאון רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל (צעטיל קטן אות ט"ז) ונעתיק מלשונו שם: 

"האדם לא נברא בעולם, רק לשבר את הטבע לכן יזרז את עצמו לתקן מידותיו, כגון מי שנולד בטבע של עקשנות ישבר את טבעו "ארבעים יום רצופים" לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו. וכן מי שבטבע עצל ירגיל את עצמו מ' יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות, הן בהולך לשכב על מיטתו הן לקום בבוקר ממשכבו הן בזריזות לבישת בגדים ונטילת ידים ולנקות את גופו...

וכן מי שטבעו ביישן מהחלק של בושה רעה, ירגיל את עצמו ארבעים יום להתפלל דוקא בקול רם...

וכן מי שטבעו אינו מתמיד בלימודו ירגיל את עצמו גם כן ארבעים יום וילמוד יותר מהרגל שלו... ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות מוסיף והולך בשבירת מידות הרעות עד תומם, עכ"ל.

מבואר מדבריו זצ"ל שיש צורך בארבעים יום כדי לשנות את טבעו של האדם, ודבר זה מועיל לכל אדם ולכל המידות וגם מבואר מדבריו זצ"ל שהעבודה צריכה להיות ברציפות - ארבעים יום רצוף!

ובטעם הדבר נוכל להביא מה שכתב ספר להעיר להורות ולהשכיל שמובא בראשונים שמראש חודש אלול ועד יום הכפורים יש ארבעים יום, ולפי שחולי הנפש דומה ליצירת הולד, לכן כמו שיצירת הולד נשלם בארבעים יום כן הוא ביצירת הנפש, כי בעלי תשובה כקטן שנולד דמי, ולכן ראוי להקדים ארבעים יום קודם יום הכפורים.

ולפי זה נמצאנו למדים דאיך שבעל תשובה כקטן שנולד דמי, אין סוף עניינו לידה מחדש, אלא שחייב הוא לעבור את כל תהליך היצירה במשך ארבעים יום, דהרי בלידה הראשונה שלו נוצר החומר וכל המידות והטבעים הטבועים בו בארבעים יום, ועכשיו צריך הוא להוליד עצמו מחדש בשינוי כל אותם טבעים, וגילו לנו הראשונים זצ"ל דזהו פרק זמן של ארבעים יום.

הרי לנו מזה שאפשר לשנות את טבעו של האדם בהרגל רצוף של ארבעים יום.

להשתמש במידות הרעות במקום ששם מצוה להשתמש בהם

הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל היה מציין כעצה לתיקון המידות את דברי הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל, בנו של החתם סופר זצ"ל בספרו מכתב סופר (דרוש הראשון בפרשת כי תצא) שכתב שהדרך הרצויה לשבירת המידות הרעות אינה לשוברם ולא להשתמש בהם כלל, אלא לנווט כל מידה ומידה למקום ששם יש מצוה להשתמש בה, וכגון מידת הכעס שישתמש בה לכעוס על עצמו שאינו מדקדק כראוי וכדומה, וכן מידת העזות שישתמש בה נגד הרשעים ע"ש.

ומספרים על אחד הצדיקים, שבימי ילדותו היה עקשן נורא, ובעת שהיה רב עם אמו שתניח לו לעשות דבר מה או שתקנה לו מה שלבו חפץ, היה מתעקש עד כדי כך שהיה צם ולא היה אוכל כמה ימים, עד שנתמלאה משאלתו. באחד הימים שמע החסידים שמשוחחים ביניהם ואומרים אשר כל מידה רעה הטבועה באדם - מראה לו את שרשו בקדושה אלא שנאחז בה הרע והטומאה, ודייקא עם מידה רעה זו הוא יכול להמליך את בוראו ולהתקרב אליו באופן נפלא.

מיד בשמעו זאת, החל להתבונן ולעשות חשבון נפשו, הרי בי טבועה מידת העקשנות, ואני עקשן ונצחן גדול, מה לי להשתמש עמה להרע לאמי ולצער את אחרים, מה טוב שאבוא בזה אל המלך מלכו של עולם ב"ה, לנצח את יצרי ולהדבק בהשי"ת בחד קטירא. ואכן מסופר שאותו ילד עלה ונתעלה מחמת עקשנותו בעבודת ה' עד שנהיה אחד מהגדולים ממש.

וזהו שאמרנו, על האדם להשתמש במידותיו הרעות לצורך מצוה ולטוב, ורק אז יוכל להוביל את מידותיו לדברים טובים ושוב לא ישפיעו עליו לרעה. 

דקדוק הדין ושמירת השו"ע הם האמצעים היותר נוחים ומועילים לתיקון המידות

עוד עצה לתקן את המידות מצינו בדברי החזון איש זצ"ל שכותב כמה וכמה פעמים בספרו אמונה ובטחון (פרק ד) שדקדוק הדין ושמירת השולחן ערוך הם האמצעים היותר נוחים והיותר מועילים לתיקון המידות בדרך כלל. וכן מובא שהסבא מקלם זצ"ל היה אומר שלימוד בספר תומר דבורה הוא עזר גדול לתיקון המידות. 

"בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"

נסיים עם עצה אחרת והיא גם מועילה הרבה לתקן את המידות של האדם.

הגאון רבי משולם דוד סאלאוויצ'יק שליט"א אמר בענין מידות מערכה נפלאה (עי' שיעורי רבינו משולם דוד הלוי) ונצטט מה שנוגע לעניננו:

נאמר (בראשית לז, כד): "והבור ריק אין בו מים" ופרש"י זצ"ל ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים? ומה ת"ל אין בו מים? מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.

ומובא בשם הגר"א זצ"ל דיש כאן רמז דהתורה נמשלה למים, ורמז הכתוב דאם הבור ריק דהיינו כשאדם ריק מן התורה, אז נחשים ועקרבים יש בו דהיינו המידות הרעות שבאדם מתגברים בו, דבלא לימוד התורה האדם יהיה מושחת ומלא מידות רעות.

והביאור בזה הוא דמצד אחד יש באדם כוחות עצומים להתעלות בתורה וברוחניות ואף להיות יותר ממלאך, אמנם מצד אחר יש באדם מטבעו מידות רעות ונטיות בהמיות וכמו שכתוב באיוב (יא, יב): "עיר פרא אדם יולד", וההסבר בזה דהאדם מצד הגוף שלו הוא גרוע מכל בעלי חיים, ומצד הנשמה הוא במעלה הכי גדולה יותר מכל בעלי חיים, ואם לא עובד על המידות הרי הוא כבעל חי וממילא הוא גרוע משאר בעלי חיים.

ובכדי שיגברו באדם המידות הטובות והכוחות הרוחניים יש עצה אחת שנתן הבורא - "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (מס' קידושין דף ל:), שכח התורה יכול לשבר את כוחות הרע שבאדם ולתקן את מידותיו. 

וזו הסיבה שכיום קשה למצוא אדם ישר ונאמן משמח את המקום ומשמח את הבריות, משום שאין עוסקים בתורה כראוי וממילא נשארים עם המידות הרעות. אם אין לומדים בעמל רק באים ללמוד כמה שעות ולומר כמה סברות, לימוד שכזה אינו מספיק לתקן את האדם. 

רק מי שהוא שקוע בלימוד ועמל בתורה ללמוד עוד סוגיא ועוד סוגיא עם הראשונים, בלימוד שכזה התורה מתקנת את האדם ומכשרתו לכל המידות הטובות, כמו שראו אצל גדולי ישראל איך שהתורה הכשירתם, אצל הגר"ח זצ"ל, אצל הגאון רבי שמחה זעליג זצ"ל, אצל הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל, אצל מרן זצ"ל, על כל אחד יש מעשים לרוב, וכל הסובבים אותם ראו תדיר איך הטוב לב שלהם שופע לאחרים, ונתקיים בהם "נקרא רע אהוב אוהב את הבריות משמח את הבריות", וכל זה הגיע אצלם על ידי עמל התורה שזה כח התורה לפעול לאדם.

התנאי לזה - שילמד גם לימוד המוסר!

אמנם הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל העמיד בזה תנאי אחד. 

היה זה כשדיבר על תלמיד חכם פלוני שהיה מעורב במחלוקת, ובמעשיו גרם פגיעה גדולה בכבוד זולתו. וכך אמר: לכאורה יאמרו הלא הוא ת"ח גדול וכל ימיו בעמלה של תורה, ואם כן בוודאי צודק הוא במעשיו, אך אין זה נכון. מי שלומד מוסר ומתקן מידותיו, זוכה ועמלו בתורה מגדלתו ומרוממתו לעלות מעלה במעלות הרוחניות ונעשה עליון משאר האנשים, אך מי שאינו לומד מוסר ולא עמל לתקן מידותיו, התורה גם כן מגדלת אותו, אמנם לא לצד מעלה אלא להפך לצד מטה רח"ל.

וחשבתי להביא בס"ד סמך לדבריו מדברי מרן הבית יוסף זצ"ל שכתב בספרו אבקת רוכל וז"ל: "רק לימוד אגדות מוסר של מאמרי חז"ל היא התבלין ורטיה שיוכל האדם לכבוש את יצרו ולנצחו על ידי שלומד אותם, ורק אליהם אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ומשום שדבר זה גדול באיכותו מאחר שקיום כל תרי"ג תלוי בו, ומשום שסט"א יודע זאת דרכו מעולם להשתדל ולטרוח בהסתתו לבטל לימוד זה.

נפלא!

הרי לנו מזה תרתי. חדא, שלימוד התורה צריך להיות לימוד עם עמל ויגיעה ולא לימוד מקופיא. ועוד, שיחד עם לימוד התורה מוכרחים ללמוד גם מוסר ולעמול על ענין תיקון המידות.

מבואר מכל זה החשיבות לתקן את המידות והחסרון של מי שלא עמל לתקן אותם, וכן ראינו כמה דרכים ועצות המובילות את האדם לתקן את מידותיו.

ה' יעזור שנוכל להתחזק תמיד בזה ונוכל לשבור את המידות הרעות ולתקן אותם, ובזה נתקרב ונעשה נחת רוח לבורא יתברך ויחד עם זה נזכה גם להנהגה כלפינו של למעלה מדרך הטבע.

- - - שאלות ותשובות - - -