לאס וגאס - לקחת אחריות על תינוקות של בית רבן

 

 

 

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדרשה (חלק א) ע"פ הספר 'הראנו בבנינו' מאמר: 'סיבת החורבן - על שביטלו בה תינוקות של בית רבן' לכתבה על ספריו - לחץ כאן - - - 

תוכן ענינים: סיבת החורבן - על שביטלו בה תינוקות של בית רבן / הקדם דבר: / ביטול תורה של תינוקות של בית רבן מראה על אי אכפתיות של ההורים / "על עזבם את תורתי" - שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך / ביאורו של הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל / זה שלא החשיבו את התורה גרם להם לעבור עליה / גודל מעלתם וחשיבותם של תינוקות של בית רבן / השראת השכינה בעולם בזכות תינוקות של בית רבן! / שהיית האדם במחיצת תינוקות של בית רבן הוי כטהרה במקוה! / תפילת תינוקות של בית רבן בוקעת רקיעים! / מעשה עם הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל / דברים נפלאים מהגאון בעל ההפלאה זצ"ל / תינוקות של בית רבן - הבל שאין בו חטא! / מעשה נפלא עם רבינו החפץ חיים זצ"ל / תינוקות של בית רבן משפיעים שפע של ברכה גם בענינים הגשמיים / בכוחם של תשב"ר להציל את הכלל ישראל מכל מיני גזרות קשות ורעות / כשהתינוקות מצפצפים בקולם אי אפשר לפגוע בכלל ישראל... / ראייתו החדה של מרן הרב שך זצ"ל.

סיבת החורבן - על שביטלו בה תינוקות של בית רבן

הגמרא במסכת שבת (דף קיט:) אומרת: אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר (ירמיה ו, יא) "שפוך על עולל בחוץ". מה טעם "שפוך"? משום ד"עולל בחוץ".

רש"י זצ"ל פירש בד"ה שפוך על עולל וז"ל: רישא דקרא ואת חמת ה' נלאיתי הכיל שפוך וכו', שפוך החמה בנקמה בשביל שעולל לחוץ ובטלין מבית רבן.

ופירש המהרש"א זצ"ל וז"ל: קראן בשם בית רבן ע"ש דעיקר לימודן בבית ולא בחוץ. וז"ש שפוך חמת ה' בשביל שהעולל בחוץ ולא בבית רבן. ואמר וסוד בחורים, שהולכים כן ביחד ברחובות, כאילו יש להם סוד לדבר זה עם זה ואינן יושבין באוהל בית מדרשם, וסיים הפורענות בזה כי איש וגם אישה ילכדו וכו', שאביהם ואמם ילכדו בעוון זה שהיה להם להשגיח על בניהם שלא ילכו בחוץ ולהוליכן לבית רבן. עכ"ל.

הקדם דבר:

צריכים להבין מה הטעם שנחרב הבית בגלל שביטלו תינוקות של בית רבן לימודם, הרי סוף סוף הם רק קטנים שאינן בר עונשין כלל, וכן לכאורה כל חיובם הוא רק מדין חינוך וכאינו מצווה ועושה, ואם כן למה מגיע עונש כל כך חמור על ביטולם?

אבל האמת היא שאחרי שנראה את גודל מעלתם וחביבותם של תינוקות של בית רבן בעיני הקב"ה ונראה גם את גודל כוחם לבטל כל מיני גזרות קשות ורעות, אז נבין למה בגלל ביטולם הגיע העונש החמור של חורבן הבית.

אבל לפני שנדבר על מעלותיהם של תינוקות של בית רבן, נראה לבאר ולהסביר את קשר הדברים בפשיטות בכמה אופנים.

ביטול תורה של תינוקות של בית רבן מראה על אי אכפתיות של ההורים

והנה, ראיתי בספר תורת האגדה שכתב בזה, שאם נדייק בלשון הגמרא נראה שלא כתוב שביטלו מאליהם, אלא כתוב "על שביטלו בה תינוקות של בית רבן", דהיינו שההורים ביטלו אותם מללמוד ואין ההורים שולחים את בניהם ללמוד בבית רבן, וזה בגלל שלא החשיבו את הלימוד של בניהם.

ואם כן, הרי זה סימן מובהק שאין לימוד התורה חשוב בעיני ההורים, כי בשלמא אם האב לא לומד תורה כל היום הוא משום שהוא טרוד בפרנסתו, אבל התינוקות למה בטלין?

ואין לומר שהם הולכים לסייע לאביהם בעסק הפרנסה, שהרי כתוב שהם "בחוץ", לא לומדים ולא עובדים...

ועל כרחך משום שהלימוד תורה מזולזל בעיני ההורים. ואם כן גם להם מגיע עונש על שלא לומדים, ואין הם יכולים לטעון שהיו טרודין בפרנסתם ולכן לא יכלו ללמוד, כי ביטול תורה של בנם מכחישם, שהרי אם הם טרודין בפרנסתם ובכל זאת הבנים מתבטלין ומסתובבים בחוץ ונראה הדבר כאילו ולהורים לא איכפת להם מביטול תורה של בנם, בזה מוכח שאין הלימוד חשוב בעיני ההורים, וממילא על זה מגיע העונש של חורבן הבית.

ודרך אגב כדאי להביא מה שראיתי בשו"ת מהריט"ץ (החדשות סי' לה) שביאר שנקראים תינוקות של בית רבן בגיל שש או שבע, ואפילו עד גיל שלוש עשרה עדיין נחשבים לתשב"ר שזה הבל שאין בו חטא. וכן הרמב"ם זצ"ל כותב (הלכות אישות פ"ב ה"י) וז"ל: הבן משיולד עד שיהיה בן שלוש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק.

ומכאן הזהרה להורים של תינוקות של בית רבן, שישגיחו על בניהם וישתדלו שלא יחסירו לחדר או לתלמוד תורה שלהם בלי שום סיבה מוצדקת, ודי בהערה זו. 

"על עזבם את תורתי" - שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך

ובעצם, פירוש זה הוא על דרך מה שמבואר בגמרא במסכת נדרים (דף פא.) שהגמרא שואלת על מה אבדה הארץ והגמרא מתרצת: "על עזבם את תורתי", דהיינו שלא בירכו בתורה תחילה, שהכוונה היא כמו שביאר הר"ן זצ"ל בשם רבינו יונה זצ"ל שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה.

ואם כן הוא הדין גם כאן, שאחרי שביטלו את התינוקות מבית רבן, זאת היא הראיה שאין התורה חשובה בעיניהם כל כך, ולכן נענשו בחורבן הבית!

ביאורו של הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל

ועל פי זה אפשר להוסיף ולהתאים גם ביאורו של הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל ששואל בספרו כוכבי אור (דרוש ח). איך יתכן שבשביל דבר זה (שלא החשיבו את התורה) יחרב הבית, וישראל יפלו בחרב בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, ויגלו מעל אדמתם.

ותירץ על פי דברי הגמרא במסכת ברכות (דף סב:) שכתוב שם: (שמואל א' כד, ה) "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט" אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר (מלכים א' א, א): "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו". דהיינו, כי טבע הבגדים להחם הגוף, וזהו מתנת ה' יתברך שנתן כח לבגדים לחמם, אבל מי שמבזה את המתנה אז הקב"ה מסיר את סגולתה, ולכן לא עושים את פעולתם ולא מחממים את הגוף. 

וכן הוא הדבר גם ברוחניות, שהרי התורה היא תבלין ליצה"ר וזהו סגולה רוחנית, אבל מי שהתורה אינה חשובה בעיניו, אז לא תפעל את פעולתה וסגולתה, ואינה יכולה להיות תבלין ליצר הרע. 

ולכן אף שלמדו תורה, כיון שלא "החשיבו את התורה", לכן הגיעו למצב שהתורה לא הצילה אותם מג' עבירות החמורות שגרמו את החורבן. 

ודבר זה לא ידעו החכמים ולא הנביאים עד שהקב"ה בעצמו היה צריך לומר שסיבת הדבר היתה "על עזבם את תורתי", דהיינו, אי חשיבות לתורה!

ולכן יש לומר גם בענינינו שמזה שההורים לא הקפידו על ביטול תורה של הבנים, בזה הראו שהתורה לא היתה חשובה בעיניהם ח"ו, ולכן אף שהגדולים כן היו לומדים, בכל זאת אותה תורה לא הגינה עליהם וממילא נחרב הבית.

זה שלא החשיבו את התורה גרם להם לעבור עליה 

ואפשר לומר עוד בפשיטות שאחרי שהתורה לא היתה חשובה בעיניהם, ממילא הם זלזלו בה ולא קיימו את המצוות שבה ועברו על דבריה ולכן נענשו.

ואם כן יוצא לפי זה שמה שכתוב ש"לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקות של בית רבן", הכונה היא שעל ידי שהתורה לא היתה חשובה בעיניהם זה גרם להם לעבור על התורה והמצוות ולכן חרבה ירושלים.

גודל מעלתם וחשיבותם של תינוקות של בית רבן

אבל האמת היא שאפשר להבין דברי הגמרא בפשיטות אם רק נעיין קצת בגודל מעלתם וחשיבותם של תינוקות של בית רבן, כיון שאחרי שנבין את גודל מעלתם ממילא יהיה מוסבר מאליו למה נחרב הבית בגלל שביטלו בה את התינוקות של בית רבן. כי בעצם על ידי ביטולם נפסקו כל המעלות העצומות והשפע של ברכה שהם היו גורמים.

השראת השכינה בעולם בזכות תינוקות של בית רבן!

ראשית כל עלינו לדעת שהשראת השכינה בעולם היא בזכות תינוקות של בית רבן. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (זהר חדש ח"א דף מב ע"ב) וז"ל: רבי שמעון כשהיה בא לראות ולבקר את התינוקות בבית רבם היה אומר: אני הולך לראות פני השכינה!

ויותר מזה מצינו בדברי המדרש (איכה רבה א, לג) שכתוב בזה"ל: אמר רבי יהודה בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, הדא הוא דכתיב (איכה א, ה): "עולליה הלכו שבי לפני צר", מיד, "ויצא מבת ציון כל הדרה".

ומבואר מזה שהשראת השכינה היא בגלל תינוקות של בית רבן!

ודברים נפלאים כותב הגאון רבי אברהם פלאג'י זצ"ל בספרו אברהם את ידו (ח"ב דף נט:) בשם הגאון הרב בן אברהם זצ"ל וז"ל: טעם למה שאמרו דאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש, דהוא משום דאמרו רז"ל דמשכן השכינה הרי היא בבית התשב"ר דלומדין שם, וכיון דעיקר בנין בית המקדש התכלית הוא לשכון כבוד שכינת עוזינו, כמו שאמר הכתוב (מלכים א' ח, יג): "מכון לשבתך עולמים", הרי גם בתינוקות של בית רבן הוי כבית המקדש, והא קיי"ל דאין סותרין בית הכנסת כדי לבנות בית כנסת אחר, ואם כן אין ראוי לבטל תלמוד תורה דתשב"ר אף לבית המקדש, כיון דמקום לימוד תשב"ר הוא כבית המקדש גופיה דשם השראת שכינה. עכ"ל.

וכמו כן בספר קב הישר (פרק ע"ב) כותב שמנהג אנשי מעשה כשהיו פנויין מן המלאכה, היו הולכים בכיוון אל המלמדים כדי לקבל אפי שכינתא! 

ולכן על פי האמור אפשר להבין מה שמובא בגמרא במסכת שבת (דף קיט:): אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן! כי תינוקות של בית רבן הם המשרים את השכינה בעולם!

שהיית האדם במחיצת תינוקות של בית רבן הוי כטהרה במקוה!

וכדאי להוסיף מה שסיפר הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר לו זקן אחד, על חכם שהיה לו הנהגה קדושה שכל יום היה הולך לטבול במקוה. בזקנותו נחלש מאוד והרופא אסר עליו מכאן ואילך לטבול במקוה. כיון שהדבר היה קשה לו כקריעת ים סוף מצא עצה בנפשו, שכל יום היה הולך לתלמוד תורה והיה מטייל במשך דקות בחדר הלימודים של התינוקות של בית רבן והיה נושם שם את האויר באומרו שמקום בו מצוי הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, הבל מפיות שאין להם חטא, מקום קדוש הוא כמקוה, ונטהרת נפשו בכך!

ואכן כך כתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו לוח ארז בשם הגאון מאיסטרומסה זצ"ל, דהמלמד תינוקות נחשב לו כמקוה טהרה בתוך עסקו בתינוקות ללמדם ספר. 

אחרי שראינו שהשראת השכינה תלויה בלימוד תינוקות של בית רבן ממילא כשביטלו בהם תינוקות של בית רבן זה גרם שיהיה שם סילוק השכינה, והרי אין לנו סילוק השכינה גדול מחורבן הבית!

תפילת תינוקות של בית רבן בוקעת רקיעים!

וחשבתי עוד לקשר ענין חורבן הבית בגלל ביטול תינוקות של בית רבן, כי הרי כח התפילה של תינוקות של בית רבן היא נפלאה עד מאוד כידוע ואינה חוזרת ריקם, ולכן כל זמן שלא ביטלו את התינוקות היו מתפללים כסדר, ועל ידם היה עונה הקב"ה לכלל ישראל על כל הנצרך להם, אמנם ברגע שביטלו אותם, מסתבר שגם מהתפילות ביטלו אותם (ואף אם נגיד שכן היו מתפללים כל אחד בביתו, אינו דומה תפילה בתלמוד תורה עם שאר הילדים ועם המלמד שלהם או עם הרבי שלהם, מתפילת יחיד בתוך ביתו...) וממילא נפסקה כל השפעה טובה ועל ידי זה המצב התדרדר עוד ועוד עד שנחרב הבית.

מעשה עם הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל

וכדי להמחיש את האמור, כדאי להביא בקיצור מעשה נפלא שהתרחש עם הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל משגיח בישיבת לומז'ה ומגדולי תלמידיו של החפץ חיים זצ"ל.

היה לו להגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל פרדס של תפו"ז, ובאותם השנים עבר משבר גדול במסחר התפו"ז, והיתה ההוצאה הרבה יותר על ההכנסה, ולכן הוצרך להכנס בחובות כדי לקיים את האילנות וכו'. ומשום כך היה הוא מבקש מכל מי שהיה קרוב אליו להתפלל עליו שיזכה למכור את הפרדס ולשלם את החובות, וכן ביקש מהש"ץ בישיבה בתכיפות לומר תהלים בציבור על זאת. גם כשביקר אצל אדם חשוב היה נפרד ממנו בדברים אלו שיברכו ויתפלל עליו שימכור הפרדס...

והנה לאחר כמה שנים מצא ברחוב אחד מתלמידיו, ולאחר חילופי דברים ונתינת שלום אמר לו: הרי אתם קבלתם קצת תועלת ממני, לכן חושבני שאפשר לי לבקש טובה מכם.

תלמידו טען כנגדו ששמחה גדולה היא לו אם יוכל לעזור לו ושהשתדל לעשות הכל כמיטב יכולתו, אז התחיל לומר לו: הרי אתם יודעים הענין עם הפרדס אשר אני מצטער בזה כמה שנים, והרי נודעתי שאברך פלוני... יסד תלמוד תורה ומלמד תורה עם תינוקות של בית רבן, והרי גם הוא היה תלמיד בישיבה בתקופתכם וקיבל גם כן קצת תועלת ממני, לכן בקשתי לו שיאמר עם התינוקות פעם פעמים בשבוע איזה פרקי תהלים שיהא זה לי לזכות שאמכור את הפרדס ואפטר מהחובות, אמנם לא באמצע הלימוד ח"ו, אלא כשהם הולכים הביתה בצהרים אם יאמר כמה רגעים עמהם תהלים לא יוגרם ח"ו על ידי זה ביטול תורה של תינוקות של בית רבן שעל הבל פיהם העולם עומד וכו' וכו', ולי יבוא טובה על ידי זה.

אבל - המשיך רבינו זצ"ל ואמר: הרי אתם יודעים שהוא טרוד במצוות הרבה... ומפני טרדותיו שכח לומר תהלים עם הילדים ואבקשכם לעשות לי טובה ולהזכירו על זאת!

תלמידו הרגיש תיכף שכאן טמון איזה דבר פלא, כי אמר בלשון ודאי ששכח, ולא אמר כמדומה ששכח או בלשון אפשר ששכח וכדומה, ולכן שאל אותו: מנין יודע רבינו ששכח?...

מיד נענה רבינו זצ"ל ואמר לו בזה הלשון: כי עדיין לא מכרתי את הפרדס!...

תלמידו נפרד ממנו ונסע לירושלים, בהגיעו לשם מיד הלך לפגוש את החבר, כשפגש אותו סיפר לו את כל הענין ומה שרבינו זצ"ל ביקש ממנו להזכירו. מיד נאנח אנחה גדולה ואמר "אוי לי באמת שכחתי", כעת עשרה רגעים קודם הצהרים אני רציתי לילך לבנק, לא אלך כעת רק אחזור ואומר עם הילדים תהלים...

והנה פלא היה הדבר שאחרי עבור שבוע ימים מכר רבינו זצ"ל את הפרדס ושילם כל חובותיו!

הרי לנו איך שתפילת תינוקות של בית רבן מתקבלת מיד!

דברים נפלאים מהגאון בעל ההפלאה זצ"ל

דבר נפלא מובא בשם הגאון בעל ההפלאה זצ"ל שאמר שהמתבונן ברוב הספרים שיש לנו על התורה יראה שיש הרבה מאוד פירושים ורעיונות ומערכות וכו' על הפסוקים הראשונים שבכל פרשה ופרשה, ובהמשך הפסוקים פוחת והולך, והדבר מוזר...

אמנם, אמר הגאון בעל ההפלאה זצ"ל שהסיבה לכך היא כי הילדים הקטנים בתלמוד תורה שלומדים תורה לשמה וזה הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שאין בהם חטא, הם לומדים רק את תחילת הפרשה, וזה משפיע חידושי תורה לכל העולם, מה שאין כן המשך הפרשה שאין לומדים אותה הילדים הקטנים על כן יש שם פחות חידושי תורה...

נורא!

תינוקות של בית רבן - הבל שאין בו חטא!

ואם תשאל, למה באמת כוחם של תינוקות של בית רבן הוא כל כך גדול, ומה המעלה שיש להם יותר מעל שאר העם?

אבל התירוץ כבר מבואר בדברי הגמרא במסכת שבת (דף קיט:) שאומרת שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, והטעם, דאינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא.

ויש לדעת שזה מעלה עצומה ועושה נחת רוח גדול להקב"ה כשלומדים תורה עם הבל פה שאין בו חטא, וכמו שכתוב בספר פלא יועץ (ערך תורה) וז"ל: ויותר ויותר עושה נחת רוח ליוצרו במה שלומד את בן חבירו ואת בנו אפילו א' ב', הבל שאין בו חטא, ממה שילמד הוא נגעים ואהלות...

מעשה נפלא עם רבינו החפץ חיים זצ"ל

ולהבין את ערך מעלתם נכונות כדאי להביא מעשה שהובא בספר מאיר עיני ישראל (ח"ב עמ' קמט) עם רבינו החפץ חיים זצ"ל.

סיפר הגאון רבי אשר רבינסקי זצ"ל מתלמידי הישיבה דראדין, שבעודו מתגורר בחו"ל הקים תלמוד תורה עוד בחיי מרן הח"ח זצ"ל, ולאחר תקופת מה נקלע המוסד למצוקה כספית גדולה בעידן הימים ההם, והחליט מחוסר ברירה ליטול בידו מקל נדודים להתדפק על דלתות נדיבי עמך בית ישראל.

קודם צאתו למגביתו, נכנס אל הקודש פנימה לרבו מרן החפץ חיים זצ"ל, ושאלו מה הוא יכול לומר לנדיבים כדי שישתכנעו להרים תרומתם לתלמוד תורה.

נענה מרן החפץ חיים זצ"ל ואמר לו: תאמר להם, כי הנה אנחנו הרי עדים לירידת הדורות הגדולה שיש מדור לדור באופן מבהיל, מתנאים לאמוראים, ומהם לרבנן סבוראי, גאונים, ראשונים, אחרונים, והירידה עד לדורנו היא לאין שיעור, וכאמרם ז"ל (מס' שבת דף קיב:) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו'.

המשיך החפץ חיים זצ"ל והוסיף - "אבל תאמר להם שבדבר אחד ויחיד אין ירידת הדורות והוא נשאר כבימים ראשונים וקדמונים, והוא תינוקות של בית רבן! אותו הבל פיהם של תינוקות אלו שלא טעמו טעם חטא, נשאר הבל פה זך וטהור כמו זה של התינוקות של בית רבן בימים קדמונים, ובפרט זה לא היו הימים הראשונים טובים מאלה".

סיים החפץ חיים זצ"ל את דבריו ואמר לו שיגיד להם: תתארו לעצמכם שאתם מרימים תרומתכם לחדר בו לומדים אביי ורבא בילדותם בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא!

הרי לנו שמדרגת תורתם של תינוקות של בית רבן, שזה הבל פה שאין לו חטא, עומד במעלתו ובקדושתו לאותו הבל קדוש וטהור שנלמד גם בימי התנאים והאמוראים זצ"ל!

ואולי לפי זה מוסברת הסיבה שמצינו לגדולי ישראל שהפקירו מזמנם היקר מכל ומסרו את עצמם לחינוכם של ילדי ישראל - "תינוקות של בית רבן" - וכמו שמצינו למשל אצל מרדכי הצדיק שאסף כ"ב אלף תינוקות ולימדם תורה כידוע ממדרשי חז"ל.

תינוקות של בית רבן משפיעים שפע של ברכה גם בענינים הגשמיים

עוד יש לדעת שההשפעה העצומה שנשפעת על ידי הבל פיהם של תינוקות של בית רבן אינה רק השפעה בעניני רוחניות, אלא גם בענינים הגשמיים יורד שפע של ברכה על ידי הבל פיהם הטהור של תינוקות של בית רבן.

ואפשר להבין את זה על פי דבריו הנפלאים של החתם סופר זצ"ל בדרשות (עמ' שעו א') שכתב: 

ידוע שהגשמים מתהווים בטבע מאידים העולים מהארץ, והבל פה אנשי העולם. ואם כי זה הוא רק הבנה קטנה בטבע העולם, ועיקר הוא כמאחז"ל ספ"ק דתענית, שהעבים שואבים ממי אוקינוס ומתמתקים בעבים על ידי מים העליונים מאת ה' מן השמים, מכל מקום גם זה אמת כי הווית העבים הוא מהאידים העולים מן הארץ.

והיות כן, החוש והשכל יעיד, כי אם בני אדם וההבל והאידים העולים מהם הוא מהבל פה דובר נבלה ולשון הרע ורכילות, הגשמים המתהווים מזה, המה מלוכלכים מזוהמת קליפת עוונות ופשעים ההמה, והמאכלים המתהווים מזה מטמאים אוכליהם ביתר שאת, באופן שיהיה הבל פיהם של שנה הבאה רע יותר משל אשתקד. ועל ידי זה גשמי שנה הבאה ותבואתה רע, וגורם טומאה ומרי יותר ומגדל אנשים רעים וחטאים יותר. ושוב יגדלו האנשים את הגשמים רע יותר בשנה השלישית מבשנית וכן לעולם חוזר חלילה עד שח"ו כל כך מושרשים בחטא וטומאה, עד כי אין תרופה למכתם חלילה.

ומטובו של אלקי ישראל יתברך שמו לעצור השמים ולא יהיה מטר רע, ולא יולידו פירות רעים, עד שיכנע לבבם הערל וישובו אל ה', ויטהרו האויר ויהנו מזיו ה' ותפארתו. והיינו דאמרו חז"ל (תענית דף ו.) "מלקוש" שמל קשיותיהן של ישראל!

מבואר מדבריו ההשפעה הגדולה שיש להבל פיו של האדם על הגשמים וממילא גם על הפירות ועל האנשים וכו'.

ולכן אם התינוקות של בית רבן לומדים תורה, עם הבל פיהם הם גורמים שיעלה למעלה הבל פה טהור בלי חטא ומזה מתהווים העננים, והגשמים יורדים מלא ברכה וטהרה, וממילא הפירות והירקות הגדלים באדמה גודלים בטהרה, וזה משפיע גם לאדם האוכלם...

יוצא מזה איפה, שיש השפעה עצומה להבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ואם ח"ו מבטלים את התינוקות מלימודם, יהיה חסר לעולם כל אלו המעלות ברוחניות ובגשמיות!

בכוחם של תשב"ר להציל את הכלל ישראל מכל מיני גזרות קשות ורעות

אבל יש לומר עוד, שלא רק שכוחם גדול להשפיע כל מיני השפעות טובות ברוחניות ובגשמיות אלא שמצינו שיש להם כח רב במיוחד להציל את הכלל ישראל מכל מיני גזרות קשות ורעות, וכמו שנבאר בעזרי"ת.

איתא במסכת כלה רבתי (פרק ב') שבכל יום מלאך יוצא מלפני הקב"ה לחבל את העולם ולהפכו כמות שהיה, וכיון שהקב"ה מסתכל בתינוקות של בית רבן ובת"ח שיושבים בבתי מדרשות, מיד נהפך כעסו לרחמים!

וכבר מובא בירושלמי בחגיגה (פ"א ה"ז): תני רבי שמעון בן יוחאי אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים.

ובספר קב הישר (פרק ע"ב) כתב שגדול שכר כח לימוד התינוקות, והבל פיהם עושה הרבה פעולות טובות והצלות מגזירות קשות ורעות.

וכן מצינו להגאון הרב חיד"א זצ"ל בספרו דבש לפי (מערכת ג' אות י"ב) שכתב וזת"ד: גזירות רעות, הבל תינוקות של בית רבן מבטלם. ודורשי רשומות אסמכוהו אקרא (משלי כה, טו): "ולשון רכה תשבר גרם", ולשון רכה - היינו שאין בה קושי, רוצה לומר חטא, והיא של תינוקות של בית רבן - גזירות רעות מבטלים, ר"ת "תשבר גרם" תינוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלים.

עוד בכוחם של תינוקות של בית רבן לנצח את האויב המבקש את רעתם של ישראל, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ג): "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם".

כשהתינוקות מצפצפים בקולם אי אפשר לפגוע בכלל ישראל...

ובעצם הדברים מפורשים בדברי חז"ל במדרש רבה (בראשית פס"ה, כ): "הקול קול יעקב", אין יעקב שולט אלא בקולו, "והידים ידי עשו", אין עשו שולט אלא בידים. ובשעה שיעקב מצפצף בקולו אין הידים ידי עשו - אין ידי עשו שולטות. אמר רבי אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג (לפגוע) לאומה זו? אמר להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם "הקול קול יעקב", בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו.

הרי שגדולי החכמים שבאומות העולם ירדו לחקור מהות הכלל ישראל וסוד כוחו, וידעו שעיקר כוחו של ישראל הוא בלימוד התורה של תינוקות של בית רבן - הקול קול יעקב!

וזהו גם הטעם במה שרצה המן הרשע למנוע התינוקות מללמוד תורה וכמו שמובא במסכת מגילה (דף טז:) על הפסוק (אסתר ט, טז): "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", וכתב רש"י זצ"ל: אורה זו תורה: שגזר עליהן המן שלא יעסקו בתורה. וביאר הגאון בעל ההפלאה זצ"ל בספר לחמי תודה (עמ' קטו) דהיינו לפי שהיה מתיירא שלימוד תינוקות של בית רבן יגרום להחליש כוחו מזרע עמלק ויתבטל גזירתן.

ראייתו החדה של מרן הרב שך זצ"ל

וכדאי להביא כאן מעשה שהתרחש בזמן מלחמת המפרץ (בשנת תשנ"א). היה זה זמן שהיתה מתיחות רבה. במיוחד בישובי גוש דן, בהם נפלו הטילים, אנשים הסתגרו בבתים ולא יצאו לרחוב ללא ערכות המגן. גם הלימודים בתלמודי התורה הושבתו מהחשש למתקפות פתע.

למרן הרב שך זצ"ל כאבה עובדה זו עד מאוד. הוא מיהר לקרוא לביתו את אחד ממרביצי התורה בבני ברק, והביע בפניו את חרדתו.

הלא אנו זקוקים כל כך לרחמים, וכאן אנו מאבדים במו ידינו זכויות כה רבות! הרי כל העולם מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. בימי גזירת המן, מרדכי כינס את התינוקות ללמוד תורה - וכאן משביתים את לימודם?!...

וכי יש לנו ברירה? - השיב אותו מרביץ תורה - הסכנה כל כך גדולה, מי יכול לקחת על עצמו את האחריות לשלומם?!

ענה לו מרן הרב שך זצ"ל: "אמור למנהלים לחדש את הלימודים, ואני מקבל על עצמי את האחריות לשלום התלמידים"...

רואים מזה עד כמה שהגדולים מבינים שההצלה של כלל ישראל תלויה בלימוד התינוקות של בית רבן!

על פי כל מה שנתבאר עד כה אפשר להבין היטב מה שאנו מבקשים בימי הרחמים והסליחות: "עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו", כי כוחם גדול ורב לבטל גזירות קשות מהכלל ישראל ובזכותם שורה השכינה בתוך הכלל ישראל כמבואר בגמרא.

ולפי זה מובן למה נחרב הבית בגלל שביטלו בה את תינוקות של בית רבן.

 

- - - חלק ב' של הדרשה - לקיחת אחריות - - -

ע"פ הספר 'מידות דיליה' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן - - -

תוכן ענינים: פתח דבר: / בעל אחריות - המעלה הגדולה ביותר באדם! / חובה כפולה ומכופלת על כל בן תורה להיות בעל אחריות! / האחריות למעשיו / "מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח"?!... / כיצד מאיימים על העדים? / מידת האחריות של הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל / "אם בית ההוראה פתוח - התשובות תחת אחריותי"... / אחריות האדם על גופו ונשמתו / אחריות האדם לקיים את היוצא מפיו / "יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" / מידת האחריות אצל הגאון רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל / "מעודי ועד היום לא נטלתי משימה על עצמי שלא עמדתי בה"! / אחריות - גם כלפי אחרים / כפי מעלת האדם כך גדלה מידת אחריותו / שנה שלימה בלי שינה בלילה - מתוך תחושת אחריות! / האדם אחראי על קיום העולם כולו! / "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי"! / "תיבת נח" - בית מדרש לנטילת אחריות / האבות הקדושים פעלו מתוך רגשי אחריות לקיום העולם / האחראי פועל ועושה למעלה מיכולתו / בשנות הגלות למדו טוב יותר מבשנות השלוה! / לעיתים על אדם לצאת מגדרו מתוך אחריות / המעלות הנפלאות של בעלי האחריות / יהודי שיראת שמים מפעמת בקרבו - הוא בעל אחריות! / מדוע מוחלין לחתן את כל עוונותיו! / בעל האחריות מקבל כוחות מעל ומעבר מיכולתו! / מי שאין בו אחריות - עלול ליפול לחטאים / "אשמנו" - קבלת אחריות על מעשיו / "מפני מה זכה יהודה למלכות"? / "אחריות" - תנאי הכרחי לקבלת התורה / דרכים ועצות איך להשיג מידת האחריות / לשם מה נטלו תלמידי תלמוד תורה דקלם את תפקידי ה"שמשות"? / "מי שמטאטא כאן - הופך את העולם"!

אחריות: פתח דבר:

נדבר על מידה, או תכונה מן החשובות ביותר, והיא - מידת האחריות. נבאר איך שהאדם צריך להיות אחראי על מעשיו ועניניו, שזה כולל האחריות שיש כלפי עצמו, גם כלפי אחרים וכלפי העולם כולו, נראה מעלתו וחשיבותו ומאידך גיסא נראה עד כמה חמור הוא לאדם שאין לו אחריות על מעשיו, ובסוף נשתדל לבאר איך מגיעים למידה זו.

בעל אחריות - המעלה היותר גדולה באדם!

בספר הארת הדרך כותב שאפשר לומר בודאות, שהמעלה הגדולה באדם היא - בעל אחריות, והחסרון הגדול ביותר הוא להיות - חסר אחריות. מי שאחראי על מעשיו, על דבריו, על עתידו, אחראי כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו - הוא יגיע לגדלות! וכאשר הוא חסר אחריות כלפי כל הדברים האלה, למרות שיש בו מעלות גדולות - לא יגיע לגדלות!

ואולי בלשון חז"ל נקראת מעלה זו "בר סמכא", והסבא מקלם זצ"ל כותב לתלמידו ש"תכלית המעלה היא להיות בר סמכא"!

והגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כותב שכשנתבונן ונתעמק בענין נראה כי מדרגתו של האדם נמדדת לפי מידת אחריותו למעשיו. ומי שאינו אחראי למעשיו כלל הרי הוא בגדר לאו בר דעת לגמרי, ואילו מי שאחראי למעשיו במידה הגדולה ביותר, הוא הראוי לכתר מלכות!

חובה כפולה ומכופלת על כל בן תורה להיות בעל אחריות!

וכבר היה אומר ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל שאם מידה זו של אחריות חשובה מאוד לכל אדם ואדם, אך בן תורה מחויב בה ביותר. אנשי העולם מסתכלים על כל בן תורה לראות את הנהגתו, אם הוא מתעלה או חלילה להיפך. ולכן חובת האחריות על כל בן תורה היא כפולה ומכופלת, ויש להתחזק בה ביותר שאת וביתר עוז.

כל זה נותן לנו תמונה יותר בהירה מחשיבות מעלה זו של אחריות.

אחריות למעשיו

נתחיל עם האחריות שהאדם צריך לתת למעשיו.

הגמרא במסכת קידושין (דף מ:) אומרת: ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת - אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה.

ממשיכה הגמרא ומביאה מימרא שרואים בה שלא רק כלפי עצמו הוא האחריות של המעשים שלו אלא גם על העולם כולו. וכן הוא לשון הגמרא: רבי אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה.

מבואר מזה האחריות הנוראה שיש על האדם בגין מעשיו, שבמעשה אחד יכול הוא להכריע את כל העולם כולו אם לזכות או ח"ו להיפך.

משל לבני אדם שיושבים בספינה ו...

עוד בענין זה מובא דבר נפלא במדרש רבה (ויקרא ד, ו) על הפסוק (במדבר טז, כב): "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". תני רשב"י: משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה. נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה?! אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: המים עולין ומציפין עלינו את הספינה.

האדם עלול לחשוב שכל מעשה שעושה הוא משפיע רק עליו, בין לטוב או למוטב, אבל מה זה נוגע לאחרים מה ש"אני" עושה? אמנם באים חז"ל כאן ומלמדים אותנו כי מחשבה כזו בטעות יסודה, כי האדם צריך לראות את עצמו כאילו נמצא בתוך ספינה מלאה אנשים, ואם הוא עושה "חור" בחדר שלו זה ישפיע לא רק עליו אלא על כל יושבי הספינה, כי כל הספינה תטבע בתוך הים.

והוא הדין גם לגבי המעשים, כל מצוה ומצוה שהאדם עושה משפיע עליו באופן ישר וגם על כל העולם כולו, ומאידך גיסא אם עושה עבירה זה ישפיע לרעה, לא רק עליו אלא על כל העולם כולו!

אנו מזלזלים במעשינו בין במעשינו הטובים ובין במעשינו הרעים מפני שאנו לא מרגישים שמעשינו עושים "חור", ועל כן למדונו חז"ל שכל מעשה ומעשה של האדם משפיע באופן ישיר אל כל הבריאה! ואכן במעשה שלו יכול לסכן את כל הבריאה כולה! וכן לאידך גיסא במעשה אחד ניתן להציל את העולם כולו!

זהו עוצמת כח מעשה יחיד של האדם, ומכאן לאחריות שיש לו על כל מעשה ומעשה שעושה.

כיצד מאיימים את העדים?

ועל דרך זה ראו חז"ל לנכון לאיים את העדים כמבואר בדברי המשנה במסכת סנהדרין (דף לז.): "כיצד מאיימין את העדים (ופרש"י זצ"ל: שלא יעידו עדות שקר), על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימים עליהם וכו', הוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות - דמו ודם זרועותיו תלויין בו עד סוף העולם".

כלומר, אומרים להם שאם האדם ההוא חף מפשע, הרי לולי עדותכם היה נושא אשה ומעמיד דור, וכל אחד מצאצאיו מעמיד דור וכן כל אחד מצאצי צאצאיו - אם כן אתם גורמים לכל אותם אלפי נפשות, שהיו יכולות לחיות ולהרבות כבוד שמים בעולם - לא להוולד - האחריות מוטלת עליכם!

ממשיכה המשנה ואומרת שהיו ממשיכים לומר לו: לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא (ופרש"י זצ"ל שהרי מאדם הראשון נברא עולם ומלואו) ומכאן המשנה ממשיכה ואומרת ש"לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

מבואר מזה שהאופן שרצו שהעדים לא יעידו עדות שקר היה על ידי שרצו להזכיר להם את האחריות הגדולה והנוראה המוטלת עליהם, וכמה יכולים לקלקל עם מעידים עדות שקר.

יוצא מזה כי הכח המובילה את האדם לא להעיד שקר הוא על ידי הרגשת האחריות!

תדע לך שאתה אחראי על מעשיך!

מעשה נפלא עם הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל

ואשר על כן מצינו לגדולי ישראל שלפני שהיו עושים דבר מה היו חושבים ושוקלים ומתבוננים על האחריות הגדולה הרובצת על כתפיהם.

נביא מעשה נפלא המלמד אותנו עד כמה שצריכים להיות אחרים על כל מעשה ומעשה ולו הפעוט ביותר.

להגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל היתה בת בעיר לידה, חסיה שמה, אשר היתה נשואה לגביר הרבני המפורסם רבי מרדכי קמנצקי זצ"ל. יום אחר ביקש אביה הגר"ח זצ"ל לשלוח לה מכתב שלומים, ומסרו לידי עובר אורח אשר פניו היו מועדות ללידא.

והנה אך יצוא יצא האיש מחדרו, קם רבינו זצ"ל וביקש שיקראוהו חזרה. הוא לקח ממנו את אמכתב, כתב מכתב אחר, מסרו לשליח ופטרו לשלום...

בנו הגאון רבי איצלה זצ"ל, שהביט במתרחש, פנה אליו ושאל מה ראה להחליף מכתב במכתב שהרי תוכן שני המכתבים זהה לחלוטין, ואין בין זה לזה כלום. הראהו רבי חיים זצ"ל את מכתבו הראשון והצביע על שם בתו, חסיה. ראה - אמר לו - בראשונה כתבתיו שלא במדוייק, על פי הכרעתי להלכה, והיה אם יבוא מאן דהוא להביא ראיה ממכתבי לענין כתיבת גט או שטר לאשה בשם זה, הוא עלול לבוא לידי מכשול מחמתי. אי לכך שבתי ותקנתי את השם ושלחתי מכתב אחר.

חלפו ימים ושבועות ואתה בת באה לוולאז'ין לביקור. רבי איצלה זצ"ל שוחח עם אחותו על משפחתה, והיא סיפרה לו לפי תומה על מקרה שאירע לה בזכות היותה בתו של גדול הדור. אצל רבי אלימלך זצ"ל, אב"ד לידא עיר מגוריה, התעורר ספק בכתיבת גט לאשה אשר שמה חסיה. בנסותם לברר את ההלכה לאושרה, כיצד ראוי להיכתב שם זה העלה הרב רעיון וכה אמר: בתו של הגאון רבי חיים מוולאז'ין, תושבת העיר, קרויה אף היא חסיה. הוא ציוה ללכת ולבדוק במכתבי הגר"ח זצ"ל אליה כיצד הוא נהג לכתוב את שמה, וגילה שאכן הגר"ח זצ"ל מקפיד לכתוב "חסא" ולא "חסיה" כקריאתו!

רבי איצלה זצ"ל שנוכח התפעל פעם נוספת מגדלותו וצדקותו הנפלאה של אביו זצ"ל.

מה שנוגע לענינינו אנו זה כי רואים עד כמה שהגר"ח זצ"ל היה אחראי על כל מעשיו, למרות שהיה זה מעשה שלכאורה לא יעלה ולא יוריד איך הוא יכתוב שם ביתו במכתב פרטי אליה, אולם הוא ראה למרחקים וכבעל אחריות גדולה שינה ותיקן את המכתב. ואכן מזה יצא נפקא מינה גדולה להלכה למעשה!

הרגשת האחריות של הגאון רבי שמואל ווזנר זצ"ל

ומסופר שאחר שהקים הגאון רבי שמואל ווזנר זצ"ל את בית ההוראה שלו, ימים וחודשים היה עוקב אחר פסיקת הדיינים, כי קו הטלפון של בית ההוראה היה קו אחד עם קו ביתו, ובכל פעם שהטלפון היה מצלצל בבית ההוראה, גם אצלו בבית היה מצלצל והרבה פעמים היה מקשיב לשאלה כי רצה לשמוע את התשובה עם עונים נכונה או לא.

פעם נשאל על ידי אחד ממקורביו בימים ההם, מדוע אין פותחים את בית ההוראה בכל שעות היום, כשכל שעה יתחלף מורא הוראה?

וענה אז בתמיהה: "הרי אינני יכול לשבת כל היום ולענות", בהטעימו - הרי כשהבית הוראה פתוח, הרי זה תחת אחריותי! לכן הבית הוראה יכול להיות פתוח רק בשעות שאני יכול להמצא בשטח.

זאת היא הרגשת האחריות שצריך להרגיש כל אחד ואחד לפני שהולך לעשות איזה מעשה.

אחריות האדם כלפי עצמו

אבל האמת היא שחובת האחריות של האדם כלפי עצמו - דהיינו שהמעשים שלו יהיו על פי רצון ה' ושיעריך כל מעשה שעושה שלא יצא תקלה מתחת ידו, כוללת עוד ענין אחד והוא שעל האדם להיות אחראי כלפי עצמו - גופו ונשמתו, וזה כולל לא להזיק את עצמו על ידי כל מיני איסורים ומעשים רעים כגון מחשבות אסורות או ראיות אסורות, וכן עליו לדעת שצריך להיות אחראי בכל דבר ודבר שהוא מתחייב בו, ונסביר את הדברים בעזרי"ת.

הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל היה רגיל לומר שבכלל חובת האחריות המוטלת על האדם הוא לדאוג שלא יגיע כלל למצבים של נסיונות שאולי לא יוכל לעמוד בהם, וזה מה שונו מתפללים בכל יום - "ואל תביאני לידי נסיון". אחד הדרכים לא להגיע לנסיונות הוא על ידי מצות "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב), וכדרשת חז"ל "קדש עצמך במותר לך".

אדם שלא מגביל את עצמו בדברים המותרים, יקשה עליו לעמוד בנסיונות מול דברים אסורים, אולם מי שהרגיל עצמו להתרחק ולהמנע מכל דבר שאינו הכרחי אף שהוא מותר, יקל עליו לעמוד בנסיונות מול דברים אסורים. וכיון שחובת האדם לדאוג שלא להגיע לנסיונות, עליו לנהוג במידת האחריות ולשמור את עיניו ולבו, כי שמירתם תעזרהו שלא להגיע למצבים אלו.

וכן מצינו אצל יוסף הצדיק, שבגלל מידת האחריות שלו על שמירת עיניו, נמנע מליטול מאשת פוטיפר את בגדו משום שביקש שלא לראותה שוב, ולא להרהר אפילו רגע כמימריה.

וכל זה משום שהכיר בכך שמידת האחריות מחייבת אותו אף כלפי ראיה ומחשבה של איסור.

מכאן תוכחה לנו שהרבה פעמים נקלעים למצבים אשר אנו מחשיבים את עצמנו כ"אנוסים" בדבר וממילא לא מתנהגים כדבעי, אבל אם היינו באמת מרגישים את האחריות כלפי שמירת גופינו ונשמותינו היינו שוקלים את הדברים היטב והיינו מתנהגים אחרת.

אחריות האדם לקיים את דיבוריו

עוד בחלק הזה של אחריות כלפי עצמו הוא, שעל האדם לעמוד ולקיים את דיבורו, וכן אם מוטל עליו לבצע איזה פעולה, עליו לעשותה ובלי להתרשל או לשכוח ממנה.

ובעצם כבר העיר בספר בית אב (פרשת יתרו) הערה נוראה והיא כי כל התורה המוטלת עלינו הוא מחמת קבלת התורה ומשום אמירתם של אבותינו "נעשה ונשמע" - על ידי אמירה זו נתחייבו בציווי התורה, ומיד נהפך עליהם ההר כגיגית ללמדם שמעתה מחויבים לעמוד בדיבורם בעל כרחם.

ראוי ללמוד מזה עוצם החיוב המוטל על האדם לקיים דיבורו.

ומובא בגמרא במסכת בבא מציעא (דף מט.) שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. ובמשנה שם בפרק הזהב מובא: "מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

ולכאורה יש להתפלא על זה כי הרי לא מצינו קללה כזו בשום מקום אחר בחז"ל. ועוד צריך ביאור למה נמשל דוקא לאלו?

והביאור הוא דבדור המבול והפלגה נהפך דור שלם, וכל זה בא להגיד גודל רעתו של מי שאינו עומד בדיבורו בגלל שבמידה כזו אי אפשר לעולם להתקיים, כי העמידה בדיבור מוכיח על חיוב האחריות המוטל על האדם שיהיה נאמן בדיבורו ובלתי זה לא יתכן סדר בעולם, ובהכרח שבזה נשלם צורת האדם - שיהיה אחראי על מעשיו בדיבוריו.

נמצא כי אחריות ונאמנות הוא שורש קבלת התורה, וכתוב במדרש רבה (פר' שלח) שאין חביב לפני הקב"ה כשליח שמוסר נפשו על שליחותו.

בדורות הקודמים היה יסוד זה מובן ומקובל, מי שקיבל עליו איזה הנהגה או איזה סדר היה מתאמץ בכל כוחו לקיים את מה שקיבל כי זה ממידת האחריות, והיום לדאבוננו נחלשה מאוד מידת האחריות, וזו הסיבה שמקבלים על עצמם הנהגות טובות ושעבודים ולא יכולים לעמוד בהם, והכל בגלל העדר מידת האחריות.

מידת האחריות של הגאון רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל

ובעצם כך נהגו כל הגדולים - עם אחריות. נספר שתי עובדות על הגאון רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל ונראה עד כמה שמידת האחריות היתה נטועה בקרבו. ולא בכדי העיד עליו הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ואמר: "אני מכירו כתלמיד חכם גדול ואחראי ובר סמכא"!

מצד אחד הדיוק בזמנים היה אצלו חלק בלתי נפרד מאישיותו ומהבנת מהותו של האדם כ"בעל אחריות".

אחד מתלמידיו התקשר אליו טרם לימודם הקבוע, והתנצל כי עקב לידת בנו באותו שבוע, הוא יתאחר בעשר דקות...

בבואו התנצל שוב על האיחור, ורבי מרדכי זצ"ל הביט בו במבט חודר ואמר: בקלם היה אחרת!

מעודי ועד היום לא נטלתי משימה על עצמי שלא עמדתי בה!

מעשייה מעניינת קרה בשהותו בארצות הברית לרגל נשואי נכדתו שהתקיימה בניו יורק כשהביע את רצונו לבקר את ידידו מאז, הגאון רבי חיים שטיין זצ"ל, ראש ישיבת טלז שבקליוולנד.

אחד ממקורבי רבי מרדכי זצ"ל קיבל על עצמו לדאוג לרכוש לו כרטיס טיסה לקליוולנד, שאמורה היתה לצאת בשעות הבוקר למחרת החתונה. כששבו משמחת הנישואין, ישב רבי מרדכי זצ"ל לצידו של אותו קרוב, וביקש לברר אם אכן הכל מסודר ומוכן לנסיעה שלמחרת.

אוי - נזכר הלה בבהלה - הכרטיס אכן הוזמן ונרכש, אבל שכחתי לקחתו מן סוכן הנסיעות... ועכשיו לילה, שעה מאוחרת...

רבי מרדכי זצ"ל השתתק לרגע, ואחר הביעה את תמיהתו במילים מדודות ובנימה של תוכחה: מעודי ועד היום - משך כל ימי חיי - לא נטלתי על עצמי משימה שלא עמדתי בה!

ויש לציין שעובדא זו היתה כשרבי מרדכי זצ"ל התקרב לשנתו התשעים!

אחריות כלפי אחרים

ומענין לענין באתו ענין, נעבור עתה לבאר את האחריות שאלד יש לו כלפי אחרים, כלומר שכל אחד ואחד מאתנו יש לו אחריות מסויימת על מעשיהם של אחרים, וכמו שכתוב בגמרא במסכת שבת (דף נד:) שכל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו ולא מוחה ניתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם - נתפס על כל העולם כולו!

ונכלל גם בזה את המצוה להוכיח את השני כמו שכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", כלומר שהאחריות מוטלת עלי להוכיח את השני על מנת שלא יעבור איסורים שונים.

ומכאן רואים את גודל האחריות שיש לאדם, החל בעצמו וכלה בבני ביתו, בני עירו וכל העולם כולו!

ככל שהאדם הוא במעלה יותר גדולה האחריות שלו הוא יותר גדול

ויש לדעת שאחריות זה, ככל שהאדם הוא במעלה יותר גדולה ונשגבה אז גם האחריות שלו הוא יותר גדול, והכל תלוי לפי מה שהוא אדם - לאדם גדול יתבעו אחריות יותר גדולה ממה שיתבעו מאדם קטן.

וכמו שאמר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל על עצמו: "יודע אני שראשי שקול כנגד אלף איש, אבל לעומת זה הרי חובת עבודתי שקולה גם כנגד אלף איש". ובהזדמנות אחרת, אחרי שתירץ רמב"ם קשה מאוד התבטא ואמר: "אם יש לי כשרונות כאלה, הרי מוטלת עלי אחריות גדולה ויתבעו ממני למה אינני מחזיר את העולם למוטב".

ואשר על כן, אנשים גדולים מרגישים אחריות גדולה על עצמם, וכל מה שקורה בסביבתם תולים הם באשמתם.

במשך שנה שלימה למד כל הלילה!

המעשה הבא ישמש לנו כדוגמא לדברינו:

כשהגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל קיבל על עצמו בהוראת גדולי ישראל להיות רבה של הקהילה החרדית באופקים, הוא קיבל על עצמו לא רק להורות לעם ה' את דבר ההלכה, אלא להיול לאבא של בני הקהילה - הוא קיבל על עצמו אחריות על הקהילה.

עד כמה רבתה אחריותו של רבינו זצ"ל לבני הקהילה, יעיד הסיפור העצוב והמרגש הבא. יום אחד, ל"ע, נפטרה באופקים תינוקת בשינתה - מה שמכונה: "מוות בעריסה".

כששמע זאת רבינו זצ"ל, אמר לעצמו: "אם באופקים קורה מקרה כזה בלילה, אות וסימן הוא שנתבעים אנו על ביטול תורה בלילה"!

ומאמירה - למעשה... במשך שנה שלימה היה לומד רבינו זצ"ל עם חברותא משך כל הלילה!

הוא חש אחריות לסביבתו עד שבמשך שנה תמימה לא נתן לעיניו שינה!

האדם הוא אחראי על קיום העולם כולו!

עתה נכנס יותר בעומק הענינים.

האמת היא שהאדם לא רק שהוא אחראי על עצמו, על מעשיו ועל אחרים, אלא שהוא גם אחראי על קיום העולם כולו!

אנו רגילים לפרש את מאמר חז"ל שאמרו במסכת סנהדרין (דף לז.) "בשבילי נברא העולם" שהכונה היא, שחז"ל באו לרומם את האדם ולגדלו, ליתן לו יקר ותפארת שהוא חמדתו של עולם, וכשיכיר את זה יזדרז בעבודתו.

אמנם המשגיח רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל היה אומר שאפר לפרש גם בדרך אחרת, שחז"ל גילו בזה חובת האדם בעולמו, והוא, שהאדם אחראי על כל הבריאה כולה, זהו מה שאמרו "בשבילי נברא העולם" פירושו שהאדם הוא אחראי על הבריאה ועליו לשים דעתו ולבו שהבריאה תשאר מתוקנת, לא יאמר מה לי ולצרה זו, אני בשלי וחברי בשלו, אלא הוא אחראי על הכל.

דבר זה גילו לנו חז"ל ברוח קדשם.

תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי!

וזה הביאור בדברי המדרש (קהלת רבה פ"ז) שאומר שבשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי.

אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, מלא חכמה ודעת, וראה מסוף העולם ועד סופו, איך חשדו הבורא יתברך שיקלקל את הבריאה?

אבל הביאור הוא - אומר המשגיח רבי נתו זצ"ל - הקב"ה הודיעו שלא יעלה על דעתו שהוא איש פרטי ואם יחטא הוא לבדו יסבול עונשו, וכן אם ייטיב מעשיו הוא לבדו ישא פירותיו, שאין הדבר כן אלא הוא איש כללי וכל מעשיו משפיעים על הבריאה כולה, ואם יחטא לא לעצמו הרע אלא יגרום קלקול לכל הבריאה, וכן אם ירבה במעשים טובים תתרבה השפעה טובה לכל העולם.

האדם הוא אחראי גם על קיום העולם כולו!

חינוך לאחריות על ידי תיבת נח

חינוך זה לאחריות על קיום העולם, הראה לנו הקב"ה בתיבת נח.

מובא במדרש שוחר טוב (תהלים לז): "אלמלא הקנאה שקינא אברהם אבינו ע"ה להקב"ה לא היה קונה שמים וארץ.

ואמתי קינא?

כששאל למלכי צדק - כיצד יצאתם מן התיבה? אמרו לו: בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היה שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושים צדקה?

אמר ליה: על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה.

ואומרים חז"ל שם שאברהם אבינו ע"ה למד מזה קל וחומר, אם כך שכרו של מי שעושה צדקה עם בעלי חיים, הרי העושה חסד עם בני אדם על אחת כמה וכמה. מיד - "ויטע אשל" - אכילה שתיה לויה.

הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל (ספר עבודת חיים ח"א עמ' קעט) היה אומר שלומדים אנו מדברי חז"ל אלו שתיבת נח היתה כבית מדרש ללימוד אחריות הנבראים לקיום העולם. השהייה בתיבה בנתה יסוד למהלך חדש של חינוך לאחריות על קיומו של עולם, ועד כדי כך הגיעו הדברים שכל מציאותם היתה עבור בעלי החיים, וכמו שנתבאר במסכת סנהדרין (דף קח:) שנתנו את כל מחשבתם לסוג האוכל שכל בעל חי נצרך אליו, ולזמן בו דרוש לו את האוכל.

השקעה עצומה זו של נח ובניו בקייומם של הבאים לתיבה יש בה חידוש גדול, שהרי כל מהלך התיבה היה בניסים, כולם נכנסו מאליהם לתיבה (עי' מסכת זבחים דף קטז.), ירדו מלאכים וקיבצו אותם ואת כל מזונותם (עי' פרקי דרבי אליעזר פכ"ג) ועוד כותב הרמב"ן זצ"ל שעצם האפשרות להחזיק בתיבה בעלי חיים מכל העולם היה נס, בחינת מועט המחזיק את המרובה. ואף על פי כן בנוגע לקייום הבהמות בתוך התיבה לא היה זה על ידי נס, אלא מכח האחריות על קיום העולם.

אברהם אבינו ע"ה ראה בענין תיבת נח, איך שהקב"ה רצה לחנך ולהרגיל אותם באחריות על קיום העולם, ומזה נשא קל וחומר, ללמוד מכאן את האחריות על קיום העולם - אם לבעלי חיים כך לבני אדם על אחת כמה וכמה.

ואפשר להוסיף על דבריו ולומר עוד, שרואים מכאן איך שהקב"ה אחרי שהביא מבול על העולם, ראה לנכון להשאיר את נח ובניו בתוך התיבה, כדי שילמדו ויתרגלו להיות אחראים על קיום העולם. ורק אחרי שהרגילו את עצמם בזה, יוכלו לצאת לאוויר העולם, ולהתחיל לבנות עולם מחדש. כי רק כשיש אחראיות לעולם, שכל אחד נושא ומרגיש באחריות הרובצת על כתיפו, העולם יוכל להתקיים.

וזהו לימוד נפלא מתיבת נח.

האבות הקדושים פעלו מתוך הרגשת אחריות לקיום העולם

ובעצם זאת היתה יסוד עבודתם של אבותינו הקדושים, שכולם אמרו "בשבילי נברא העולם" פירושו של דבר, שקיבלו אחריות הבריאה עליהם ומתוך אותה אחריות עשו כל מה שעשו.

ומוסיף המשגיח רבי נתן זצ"ל ואומר שזהו הכוונה במה שאמרו חז"ל (עי' תנא דבי אליהו רבה פכ"ה) ש"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי", כלומר - כמו שהאבות הקדושים קיבלו אחריות הבריאה על עצמם כמו כן חייב כל אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי". פירוש - מתי אעשה גם אני כמותם להיות אחראי על הבריאה.

האחראי פועל ועושה למעלה מיכולתו

והאמת היא, שכשיש הרגשת אחריות כזו, האדם פועל גם למעלה מיכולתו ודואג על הכלל ישראל כולו.

וכמו שהעיד הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל על רבו החפץ חיים זצ"ל שאמר שאחריות דורו היה מוטל עליו. ומי לנו כמו החפץ חיים זצ"ל שאם הרגשת אחריות כזו הלך וחיבר ספר על כל דבר ודבר שהיו צריכים לחזקו - שמירת הלשון, חומת הדת, תורת הבית, אהבת חסד, אהבת ישראל, משנה ברורה ועוד ועוד. על כל מה שראה צורך לחזק ולשפר ראה לעצמו את האחריות לעשות ולפעול למען אותו ענין.

בשנות הגלות למדו יותר טוב מבשנות שלוה!

וכן סיפר המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אודות השנים שהיתה ישיבת מיר בגלות שנחאיי, שלמרבה הפלא למדו בשנים הללו יותר טוב מבשנות שלוה, והטעם היה משום שבאותם שנים למדו מתוך רגש ותחושה של אחריות! תלמידי הישיבה קיבלו ידיעות ושמועות על חורבן היכלי התורה באירופה, הם חשבו שהם הבני תורה היחידים שנשארו וממילא כל האחריות של מסירת התורה היתה מוטלת על כתפם, בזה מה שעורר אותם ללמוד בהתמדה כל כך גדולה ובשקיעות בלימוד באופן נפלא.

זהו מה שעושה ההרגש של אחריות!

לפעמים האדם צריך לצאת מגדריו למען הרגשת האחריות

ולפעמים מתוך הרגש אחריות זה האדם מוכרח לצאת מגדריו למען הכלל.

כדוגמא לדבר יכולים לציין את ההנהגתו של הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל שהיה מיראי הוראה ואפילו בהכרעות פשוטות היה שולח לרב לשאול, אמנם בדברים שידע שאין אחרים שיענו וכגון כיצד לנהוג עם שבורי נפש או בתים שיש בהם מריבות, אף שהיו בהם דיני נפשות היה מורא ופוסק בתקיפות דקדושה ובבהירות מופלגה מאוד.

וכן במקצועות שראה רבינו זצ"ל שיש מעט מאוד יודעים היה מכריע בעצמו. ולדוגמא במצות סוכה, היה טורח רבות לילך לסוכות אחרים למדוד להם את סוכתם הקטנה, ומצוא כל מיני פתרונות להכשירם.

היה מרגיש אחריות כלפי הכלל, ולכן במקום שהוא ידע שאין הרבה על מי לשאול, יצא מגדרו וענה בבהירות ובברירות נפלאה.

המעלות הנפלאות שמשיגים בעלי האחריות

ואם שביארנו עד כה את הסוגים השונים של אחריות ואת חיובם, נראה עתה מה הם המעלות הנפלאות שמשיגים בעלי האחריות.

בפרשת מקץ (בראשית מא, לז-לט) כתוב: "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו. ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו. ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך".

בשעה שבא יוסף הצדיק לפני פרעה, סיפר לו פרעה את חלומותיו ויוסף הצדיק פתר את החלומות, ואף הוסיף ויעץ לו שבמשך שבע שנות השובע יאסוף תבואה עבור שבע שנות הרעב.

פרעה התפעל מיוסף הצדיק עד שאמר לו "אין נבון וחכם כמוך" ומיד מינה אותו לשליט על כל ביתו, ואף גזר שכל אנשי המדינה יהיו כפופים תחתיו. ולא עוד אלא שמינה אותו למשנה למלך כמו שכתוב "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף", ואחר כך "וילבש אותו בגדי שש וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו", ואף הוסיף ואמר: "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". את כל זה מסר פרעה ליוסף הצדיק חוץ מדבר אחד - "רק הכסא אגדל ממך".

זאת אומרת שכל השליטה והבעלות במצרים היתה מסורה ליוסף הצדיק, מלבד כסא המלכות.

זמן מועט קודם לכן, היה יוסף הצדיק בבית הסוהר והיה בזוי בעיני המצרים, לפתע, ברגע אחד, הכל ניתן לו, מחשיבים אותו כאדם חכם ונבון שיש בו פקחות וחכמה, ומוסרים את כל הנהגת מצרים בידו.

והדבר תמוה ביותר, וכי דבר חכמה אחד שאמר מוסרים לו את כל הארץ?! מהו הדבר המיוחד שראה פרעה אצלו שבגללו העביר לו ברגע אחד את כל הסמכות הגדולה של "מלך על כל מצרים".

ועוד יותר קשה, הלא יוסף הצדיק היה חשוד בעיניהם על כמה סוגי עבירות, ואיך היה אפשר שמחמת חכמה אחת לעשותו לשר ולמושל?

פרעה ראה אצל יוסף הצדיק יראת שמים ולכן בחר בו

הסבא מקלם זצ"ל ביאר (חכמה ומוסר ח"א מאמר ר"מ) שפרעה ראה ביוסף הצדיק דבר אחד - יראת שמים. שהרי כשביקש ממנו לפתור לו חלומותיו יוסף הצדיק השיב לו (בראשית מא, טז): "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה". יוסף הצדיק לא פחד מפרעה, הוא ידע באמיתות גמורה שגילו פתרון החלום הוא מאיתו יתברך, ובעוז ובגאון מודיע זאת לפני פרעה. וגם פרעה הכיר ביראת שמים הזו שהרי השיב לו (שם, לט): "ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוקים אתך את כל זאת".

אבל מה שצריכים להבין הוא, מדוע היתה מעלת יראת שמים גדולה כל כך בעיני פרעה, הרי פרעה כופר היה ולא האמים בה', ומדוע אם כן חשוב לו כל כך היראת שמים של יוסף הצדיק?

אלא הביאור בזה הוא - היה אומר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל - שיהודי שיש לו יראת שמים יש לו אחריות!

בלי יראת שמים האדם הוא מופקר, אין לו שיקול דעת על מעשיו ולא מודד ושוקל מעשיו אלא עושה מה שבא לו, אבל מי שיש לו יראת שמים יודע לבחון בכל דבר האם צריכים לעשותו או לא.

ואפשר שזו היא המידה שראה פרעה אצל יוסף הצדיק. על ידי היראת שמים שראה בו, הכיר בו שהוא בעל אחריות, הכל עושים עם חשבון, וגם הדברים המוטלים עליהם דואגים הם לקיימם על הצד היותר טוב. ולכן בעל אחריות כזה שאחריותו נובע מיראת שמים אפשר לתת לו השליטה על כל ארץ מצרים, ושכל דבר יעשה על פיו, כיון שהוא אדם אחראי.

זהו מהמעלות של מידת אחריות!

חתן מוחלין לו על כל עוונותיו! מדוע?

עוד מהמעלות של בעל אחריות רואים מדברי הירושלמי במסכת ביכורים (פ"ג ה"ג): אמרו: חכם, חתן, נשיא גדולה מכפרת. ומוכח שם בירושלמי שזה שמוחלין עוונותיהם של החתן הוא גם בלא תשובה.

ויש לשאול במה זכה החתן שמוחלין לו על כל עוונותיו אפילו בלא תשובה, יותר ממה שזוכים ביום הכיפורים שלהלכה אין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה?

ותירץ על זה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שיחודו של חתן הוא בזה שהוא מקבל עליו אחריות על אשתו, ואין לך גדול ממי שמקבל עליו עול אחריות, ועל כן מוחלין לו על כל עוונותיו, ונותנים לו מן השמים אפשרות לעמוד בחיובו, ומסלקין ממנו את כל העבר כדי שיוכל לעמוד באחריותו.

בעל האחריות מקבל כוחות מעל ומעבר מיכולתו!

עוד מהמעלות שמשיג בעל האחריות הוא שמן השמים מקבל כוחות שהם מעל ומעבר ליכולת הטבעית שלו.

דבר זה הוכיח הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מהא דאיתא במסכת חולין (דף פד:) - מאי דכתיב (תהלים קיב, ב): "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" - לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהן תלוין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

ולכאורה תמוה מאוד, מה שייך לתת יותר ממה שיש לו? הרי אין לו?! וביותר יש לתמוה, מדוע באמת הוטל על האדם חיוב כל כך גדול לתת לאשתו ובניו יותר ממה שיש לו?

מכאן למד הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל יסוד נפלא - כאשר האדם נושא באחריות, מן השמים מספיקים בידו לעמוד בכל כובד הנטל שלקח על עצמו כתוצאה מאחריותו, ואף יתירה מכך. האדם נתבע על שלא כיבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, דאם היה נושא באחריות ודואג לצרכיהם, היו מספיקים לו יותר ממה שיש לו.

הקב"ה רוצה שהאדם יהיה אחראי. נשאת אשה - תרגיש אחראי כלפיה! יש לך בנים - תהיה אחראי עליהם!

ואם האדם יהיה אחראי אזי יקבל אפשרויות שהם מעבר למה שיש לו.

החומר של מי שאין לו אחריות

מאידך גיסא יש לנו לדעת שאם שיש הרבה מעלות שמשיגים על ידי מידת האחריות, כמו כן מי שאינו בעל אחריות נופל בהרבה דברים ונכשל בהם. ועל כן כמדומני שכדאי לבאר קצת את החומר שבדבר של מי שאין לו אחריות.

בשתי אופנים מתקיף היצר הרע את האדם. הראשון - בעצם הפתוי לעשות עבירה. והשני - והוא קשה מן הראשון - בהסרת האחריות על המעשה שהאדם עושה.

אדם אחראי הגם שיכשל ויעבור עבירה, יש תקוה שהתחרט ממנה ויחזור בתשובה, אמנם אדם שלא מקבל אחריות על מעשיו, אין תקוה שיחזור בתשובה. ולא רק זה אלא שמוכן הוא לתרץ את מעשיו בתירוצים דחוקים ורחוקים ואף מוזרים, ובלבד שיוכל להצדיק את עצמו.

"אשמנו" - קבלת אחריות על מעשיו

ולכן הדבר הראשון שצריכים להכיר כשבאים להתוודות, כלומר האל"ף בי"ת של הוידוי הוא - "אשמנו", דהיינו שמקבל הוא אחריות על מעשיו ומודה שחטא, וזאת ראשית התשובה, אבל מי שלא מקבל אחריות על מעשיו ומתרץ את עצמו עם כל מיני תירוצים, על מה יעשה תשובה?...

רק אחרי שאומרים ,אשמנו" ומקבלים האחריות על המעשה אפשר להתחיל לפרט את מעשיו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי וכו'.

ודבר זה רואים בתוכחת ירמיה הנביא שאמר (ירמיהו ב' לד-לה): "גם בכנפיך נמאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי". נורא מאוד, גם כשהידים מוכתמות מדם נקיים, עיקר התביע אינה על המעשים החמורים אלא על אי קבלת אחריות על המעשים - "על אמרך לא חטאתי"!

מפני מה זכה יהודה למלכות?

ואחרי שראינו את זה נוכל להבין מדוע זכה יהודה למלכות, שהרי איתא בתוספתא במסכת ברכות (פ"ד הט"ז): "מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנאמר (בראשית לז, כו): "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו".

ובביאור הענינים אמר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שלכאורה תמוה, מאחר שדנו האחים את יוסף הצדיק למיתה, ואף יהודה היה בכללם לגמור את דינו, מה ראה לחזור בו בטענת "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו", והרי לא חזר בו מעצם פסק הדין?

וצריכים לומר שעיקר הטעם בדבריו הוא מה שאמר " וכסינו את דמו" וכפירוש רש"י זצ"ל: "ונעלים את מיתתו", והכוונה בזה היא כי למרות שהגמר דין היה כהלכה, אך מאחר שאין אנו יכולים לקבל על עצמנו את אחריות המעשה, ונצטרך להעלים את מיתתו, עובדה זו כשלעצמה פוסלת ושוללת את פסק הדין מכל וכל, כי פסק דין שאי אפשר לקחת אחריות עליו אינו פסק דין. ועל ידי גילוי זה של אחריות על המעשים שהראה יהודה זכה למלכות.

ועל פי דרך זה נוכל להבין גם מה שמובה עוד שם בתוספתא: "מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה במעשה תמר". הרי כי זה אותו טעם - בגלל קבלת אחריות על מעשיו זכה למלכות.

ומבואר מזה את גודל המעלה והחשיבות שמשיג מי שהוא בעל אחריות.

"אחריות" - תנאי הכרחי לקבלת התורה

ואם עוסקים אנו כבר בענין זה, כדאי להביא רעיון נפלא (עי' בספר הגיון לבי מאמר כז) המלמד אותנו את ההכריח של מידת האחריות כדי שנוכל לקיים את התורה.

כשכלל ישראל יצאו ממצרים, הקב"ה הקפיד מאוד שיצאו ברכוש גדול, וכמו שמבואר בכמה פסוקים, וכמו כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה (בראשית טו, יג-יד): "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודן דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ובפרשת בא (שמות יא, ב) נאמר "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" וכן אחר כך "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים".

ודבר זה צריך תלמוד, כי הלא התורה הקדושה מחנכת אותנו נגד רכשונות, להבל את כל עניני העולם הזה ולהיות מסתפקים במועט, ומדוע אם כן, כאן ביציאת מצרים, מביע הקב"ה את רצונו שבני ישראל יצאו עם "רכוש גדול"...

ואפילו אם נניח שכדי להנעים על בני ישראל את היציאה ממצרים היה ראוי להעניק להם רכוש, אבל "רכוש גדול" כשיעור הזה שאי אפשר להעלות על הדמיון אינו מובן כלל. והרי בגמרא במסכת בכורות (דף ה:) מבואר דלא היה איש מישראל שיצא עם פחות מתשעים חמורים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

והשאלה נשאלת - לשם מה היה צריך לכל הרכוש הגדול הזה? מהו הסוד הטמון כאן?

ויתכן שאחד הסודות הגדולים הטמונים בענין של ה"רכוש גדול" הוא כך:

הרי כל עיקר התכלית של יציאת מצרים היה בשביל שכלל ישראל יקבלו את התורה על הר סיני, וכמו שנאמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", ולרגל זה התעוררה בעיה איך למשש זאת, שכן בני ישראל היו עבדים שנים רבות, ואחד החסרונות של עבד הוא שאין לו שום אחריות. לעבד אין שום דבר הקנוי לו שיהיה אחראי עליו - "כל מה שקנה עבד קנה רבו", וממילא, בכל דבר ובכל ענין העבד רק מבצע את ההוראות, הפקודות והציווים של האדון. האחריות תמיד נשארת בידי האדון.

איך אם כן ניתן לתת את התורה באחריות מלאה ומושלמת לעם שזה עתה יצא מעבדות לחרות והם נטולים וחסרים רגש של אחריות?

ראה הבורא יתברך דרך איך לרפא אותם מחסרון האחריות, והשתמש לצורך שעה, באמצעי גשמי אשר בכוחו לנטוע בלבם ולעורר בתכונת נפשם את רגש האחריות - רכוש גדול!

התרופה במקרה הזה היא "ממון", "כסף וזהב", "נכסים", "רכוש גדול"!

ברגע שהאדם נהיה בעלים על נכסים, על רכוש, תיכף ומיד הוא מתמלא אחריות לדאוג לנכסים שלו שלא ינזקו, שלא יפסדו, שלא יגנבו ושלא יאבדו.

יוצא אם כן שהצורך ב"רכוש גדול" היה על מנת להגשים את התכלית של קבלת התורה עם מלוא האחריות. הרכוש הגדול נועד לספק את היכולת לעורר את רגש האחריות והדאגה של כלל ישראל עד שיוכלו לקיים בעצמם מה שנאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" - ההוא בדברי תורה הוא דכתיב.

תכלית של יציאת מצרים עם רכוש גדול נועד כדי שנוכל לקבל רגש של אחריות!

דרכים ועצות איך להשיג מידת האחריות

ומה שנשאר לנו לבאר הוא איך נוכל אנו להרגיל את עצמנו לקבלת אחריות. מהי הדרך אשר נלך בה על מנת לקנות בנפשינו מידה חשובה ונפלאה זו של אחריות?

לצורך זה נצטרך להתבונן באמצאעים שהשתמשו בתלמוד תורה דקלם, שם הסבא מקלם זצ"ל היה מקפיד לחנך את תלמידיו במידת האחריות.

תפקידי "שמשות" שנהגו בתלמוד תורה דקלם

והנה כמה מהדרכים לבצע זאת:

אחד האמצעים בהם עשו בקלם שימוש בכדי לקנות אחריות היה על ידי תפקידי "שמשות". בתלמוד תורה לא הועסקו פועלי נקיון, את התפקיד הזה מילאו חשובי התלמידים, כאשר מטרת הדבר הינה בכדי להקנות להם אחריות משותפת במישור הפנימי.

מידי שנה בחג הסוכות היתה מתקיימת מכירת כל תפקידי הגבאות וה"שמשות" למשך כל השנה, כאשר ה"שמשות" מתחלקת לענפים שונים ומגוונים: היה שמש התפילות, שמש שתפקידו היה לנקות את "בית התלמוד", שמש שהיה אחראי על הסקת התנורים והוצאת העביט, וכן הלאה.

כל מי שזכה ליטול חלק ולקבל תפקיד והתמנות כלשהי - ויש לציין שלא כל אחד היה זוכה לכך - זה שזכה היה מאושר.

כאמור, התפקידים השונים נועדו בעיקר בכדי להרגיל את התלמידים בקבלת אחריות. אם ארע ואחד לא מילא את תפקידו היטב - היה נלקח ממנו המינוי ונמסר לאחר.

הסבא זצ"ל הצליח לחנך את תלמידיו ולפתח בקרבם חוש אחריות במינו. כאמר, מי שקנה מידה זו של אחריות מעותד הוא לגדלות בתורה ולהצליח בכל מעשיו.

מעשה עם הסבא מקלם זצ"ל

נסיים עם עובדא הממחישה את זאת: אשה עשירה מקניסבורג, באה פעם לישיבה בקלם, בכדי לעקוב אחר התקדמותו של בנה. בכניסה לבנין, היא עמדה משתוממת ממראה עיניה. היא מצאה את בנה עדין הנפש, מטאטא את הבית...

על אתר, מיהרה האם אל הסבא זצ"ל, והתלוננה על שהפך את בנה לאיש נקיון. אולם הסבא זצ"ל לא התרשם מהביקורת הבוטה. בשלוה הוא הסביר כי לטאטוא זה ישנה תכלית נכבדה, כאשר הוא אומר לאותה אשה: "מי שמטאטא כאן - הופך את העולם"!

נוכחנו לראות את המעלות הגדולות שמשיג מי שיש לו אחריות על מעשיו, ומאידך גיסא ההפסד הגדול של מי שאינו מוכן לקבל אחריות על מעשיו. עוד ראינו עד כמה שהתורה הקדושה זירזה אותנו בכמה מקומות כדי שנדע האחריות הגדולה המוטלת על כתפינו, בין כשנוגע למעשים שלו, בין כלפי חביריו ובין כלפי קיום העולם, שהאדם צריך לדעת שהוא אחראי על קיום העולם כולו, וכמו שאמרו חז"ל שחייב אדם לומר "בשבילי נברא העולם".

 

ה' יעזרנו שנוכל להתחזק בזה כי רק על ידי הרגשת אחריות למעשים, האדם מקיים רצונו יתברך וממילא זוכה לכל טוב.

 

 

 

 

- - - שאלות ותשובות - - -