פתח תקוה - זריזות במצוות מחויבת

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא רק חלק הדרשה בלבד בלי חלק השו"ת - - - 

ערב טוב. בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח. 

הערב יהיה, בלחש... שתזכה להריון תקין ושליו לידה קלה ועובר שלם ובריא. עופרי בת אלעד ה' ירפא אותה מהאלרגיה ויעביר אותה לקלאוס שוואב. אמן. סתיו בת אבינועם בריאות הנפש והגוף מהרה. אמן. בלחש: אמן. ולעילוי נשמת הורי מנוחתם עדן אמן.

בן עזאי אומר: הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה. זה משנה באבות. אדם המקיים מצווה זוכה מן השמים שיזמנו לו עוד מצוות נוספות ובכך מתרבה שכרו בשמים לאין קץ. העובר עבירה גורם לכך שמן השמים פותחים בפניו פתח נוסף לעבירות ואחריתו מי ישורנה.

אבל למה הדגיש התנא הוי רץ למצווה? האם מצווה גוררת מצווה רק כשמקיים את הראשונה בזריזות בריצה? ואם זה לא בזריזות היא לא גוררת עוד מצווה? והאם מצווה הנעשית בעצלות יש עליה שם של מצווה? את התמיהה הזו הציב הגאון רבי חיים יעקב גולדווייכט זצ"ל בספרו 'אסופת מערכות' בפסח במאמר החמצת המצה והחמצת המצווה.

והוא ביאר: על פי היסוד הידוע בתורת חכמי המוסר כי יהודי חייב להימצא כל ימיו תמיד בעליה רוחנית עקבית. וזהו ההבדל העיקרי לבין אדם לבין מלאך. המלאכים נתונים במעמד רוחני קבוע שאינו משתנה. אדם יכול לשנות מעמדו כל העת – למעלה או למטה. וכך נאמר בזכריה (ב, ז): ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. המלאכים נקראים עומדים מכיוון שאין להם בחירה ומצבם אינו משתנה ואדם נקרא מהלך מכיוון שהוא בוחר כל הזמן ומהלך ממקום למקום. אם בחוקותי תלכו. אם הוא בוחר בטוב הרי הוא עולה למעלה למעלה ואם הפוך למטה למטה. 

יהודי משול לציפור: אם תנופף בכנפיה תדאה ותמריא למרומים. אם תחדל מתנועת הכנפיים תחדל ותתרסק. לעמוד באוויר מבלי לעוף ובלי לנחות – אין אפשרות.

הגאון מוילנה באר באופן נפלא שזו כוונת שלמה המלך שאמר: אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. יש לאדם שתי אפשרויות: לעלות להתעלו למעלה להיות משכיל או לצלול לשאול מטה. אם אדם צועד באורח חיים ועולה ומתעלה הוא לא במצב עמידה, אז הוא מציל את עצמו מירידה לשאול. כי יהודי אינו יכול לדרוך במקום. ואם אינו עולה הרי הוא מדרדר.

פסוק נוסף של שלמה המלך: גם מתרפה במלאכתו אך הוא לבעל משחית. כלומר מי שמתרפה ומתעצל במלאכת שמים ולא חותר לעליה רוחנית, לא רק שמפסיד בזה שהוא לא עולה, אלא משחית ומלקלקל, הורס ומשבר, והוא חבר לאיש משחית. מכיוון שבמו ידיו, בעצם עצלנותו, הוא מוריד לטמיון את הקניינים הרוחניים שכבר קנה.

העולה מזה שעליה רוחנית אמיתית אפשר לקנות רק כשמצמידים מצווה למצווה. מעלין בקודש ואין מורידין. קניין רוחני מתוסף לעוד קניין רוחני. עמל לעמל ויגיעה ליגיעה. ומכיוון שיהודי אינו יכול לעמוד במקום, הרי אם הוא יחדל לרגע מריצה לאחר המצוות, יפסיד את מה שקנה עד עתה. וכאשר ישוב ויזכה במצווה נוספת לא יתעלה למדרגה רמה יותר מזו שעמד בה קודם, אלא יצטרך לחתור להגיע למה שהיה כבר בידו.

למה הדבר דומה? לקומקום. שמים אותו על הכיריים ולפני הרתיחה מסירים מן האש. אחרי שהוא מתקרר מניחים אותו שוב, הוא לא ממשיך ממקום שהוא היה חם, אלא צריך להתחיל מחדש. כמו אצבע חשמלית ששמים בכוס. אותו דבר. לכן, אדם שהוא נמצא במצב של עליה – אם הוא רץ למצווה 'הוי רץ למצווה' אז מצווה גוררת מצווה. אבל אם הוא לא מזדרז, אם הוא לומד או עושה מעשים טובים, ולא עושה את זה בריצה במהירות ובזריזות – הוא מפסיד. למה? כי יש הפרש ורווח גדול בין מצווה למצווה וזה כמו הרתחנו את המים לא עד הסוף והם התקררו שוב. ואז צריך להתחיל מחדש. אבל זה כבר לא נגרר אחד אחרי השני.

רבי חנניה בן עקשיא אמר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. הקב"ה רוצה לזכות את עמו, לזכך, לרומם אותם שיעפילו לפסגות רוחניות, לרומם אותם עד אין קץ, ולכן הרבה להם תורה ומצוות, והנחיל לנו חיים מלאים תורה ומצוות על כל צעד ושעל. יומם ולילה בלי הרף והעליה תהיה רצופה ובטוחה 'אורח חיים למעלה למשכיל'.

ודברי התנא בן עזאי מכוונים ומדוקדקים בתכלית הדקדוק והכוונה 'הוי רץ למצווה שמצווה גוררת מצווה ושכר מצווה עוד מצווה'. אם תרוץ למצווה ותזדרז לקיים את דברי הבורא יגררו מצוות נוספות ואז תאכל מפירותיהן המשובחים בעליה מתמדת. שכר מצווה מצווה. אין שכר יותר גדול ממה שאדם יכול לקבל עוד מצווה. מצווה זה יותר מיהלומים. אין לשלם בעולם הזה לאדם על מצווה אחת אפילו אם יתנו לו את כל חלל העולם עם כל האנשים – לא שילמו לו. כמה הוא יכול להתפרנס מזה, שבעים, שמונים, מאה שנה? אחרי זה הוא ישאיר את הכל, יצא מפה ריק. לכן לא משלמים מצוות בעולם הזה רק לעולם הבא כי שם השכר הוא לנצח. אז איך אפשר להחליף שכר לנצח במאה שנה? זה לא שכר צודק.

אז לכן: מי שלא רץ למצווה ומקיים אותה בעצלות וברפיון ידיים גם אם יקבל מצווה נוספת בשכרו – לא תגרום המצווה הנוספת עליה רוחנית נוספת, אלא אולי יוכל לתקן באמצעותה את מה שהפסיד בעצלותו. נמצא שכדי להשיג עליה רוחנית אמיתית עלינו לנקוט במידת הזריזות להשליך מעלינו את הכבדות והעצלות, שזה עצת היצר, ואם כך נעשה ונרוץ ממצווה למצווה אז יהיה לנו רצף של חיי רוח בלי שיהוי, בלי הפסק, ונראה ברכה בעמלינו בעולם הזה ובעולם הבא.

אוהב ה' ימי תמימים: אלה האבות הקדושים שהיו תמימים, עבדו את ה' בשלמות, וגם הימים שלהם היו שלמים. 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב'. יום שלם זה אוצר בלום שאין כדוגמתו.

סיפרנו בהרצאות קודמות שאם היו נותנים לנו מבנק ישראל אפשרות לבוא כל יום לקבל 86,400 דולר כל בוקר מ-8 בבוקר עד-8 בבוקר למחרת, ואומרים לך: 'אם תבזבז הכל – מצוין. אם בזבזת חצי – אתה מחזיר את החצי שלא בזבזת. ומחר תבוא ב-8 תקבל עוד פעם 86,400. אם תבזבז – הרווחת. מה שלא בזבזת – תחזיר.'. וככה אומרים לך כל יום, כל יום: 'תבוא, תקח. לא בזבזת, לא ניצלת – תחזיר.'. עושר גדול ורב להרוויח סכום כזה כל יום. אבל זה בחלומות, רק בחלומות, זה סיפור שאני מספר, לא תקבלו כזה דבר, לא יצלצלו אליכם, ולא יתנו לכם גם 86 שקל לא יתנו לכם.

אבל אתם יותר עשירים מבנק ישראל! אתם יותר עשירים מבנק ישראל! ומבנק שווייץ ומהבנק של ארצות הברית, ויותר מהפדרל רזרב שמדפיסים כסף בלי סוף! אתם יותר עשירים! ה' נתן לכם 86,400 שניות כל יממה. והוא אומר: 'מה שניצלת – הרווחת. מה שלא ניצלת – הפסדת. תחזיר'.

אז זאת אומרת, אומר ה'ערבי נחל', ככה: כל רגע חלקיק מנשמתו של האדם נפרד ממנו. הנשמה יש לה קומה מלאה לאורך הזמן שאדם יחיה, וכל חלקיק של זמן נפרד החלקיק הזה. עכשיו, אם ניצלת את הזמן הזה – החלקיק הזה חי. אם לא ניצלת – החלקיק הזה מת. זאת אומרת, חלק הנשמה שעלה – או שעלה עם מצוות או שהוא עלה עם עבירות. אין מצב 'פרווה', או שעולם או שיורדים. אין מצב 'פרווה'.

נגיד אדם יושב ככה [כבוד הרב שליט"א מדגים ישיבה בחיבוק ידיים] , לא עושה מצווה לא עושה עבירה – זה עבירה. אדם שיושב בטל וסתם ככה סופר אוטובוסים, אדם כזה. כן, יש זקנים, אתה שומע אחד יושב ליד חבר שלו בספסל, אומר לו '34', אומר לו 'לא, 35', אומר לו '34', '35'. מתווכחים. אז שואלים אותם: 'על מה אתם מתווכחים?', אומר: 'אני אומר לו 34 אוטובוסים עברו', והוא אומר: 'לא, 35 עברו'. מתווכחים כמה עברו. זה מרוב שהם למדו תורה. 

[מישהו אומר משהו בקהל [35:00]], כבוד הרב שליט"א עונה: לא זו לא עבירה. עבירה זה ש'הגית בו יומם ולילה'. וכתוב 'ודיברת בם'. אדם צריך לנצל את הזמן 'כי הם חייך ואורך ימיך'. נתנו לך חיים לא לבזבוז; לניצול. תנצל! אז אתה, כל רגע שאתה עושה מצווה: אז אתה זוכה. זוכה. זוכה. זוכה. זוכה.

עכשיו, מה זה מצווה? לא חייב כל הזמן לעשות מצווה מסוימת פיזית. נגיד, אתה רוצה עכשיו לקיים מצווה. אתה יושב עכשיו כאילו בטל, נגיד. אתה אומר: הריני מכוון לקיים מצוות 'ואהבת את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' ואתה מתבונן באהבת ה' שהעניק לך ראיה, ושמיעה, וחוש ריח, וחוש טעם, ונתן לך, אתה מבין, ללכת, ואתה בריא, והכל, ויש לך ילדים, ויש אישה, ויש בית, ויש זה, ויש זה. אתה לא צריך לאהוב אותו? קיים את המצווה. איך אתה מקיים? בזה שאתה אומר 'אני מכוון לקיים את המצווה' וחושב על זה.

אתה רוצה לקיים מצווה נוספת, אחרת? 'את ה' א-לוקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע' אם תהיה בדרגה כזאת. בכל אופן, צריך לירוא מה', כי אתה רואה בתי חולים, יש חולים, מחלות, צרות, ויש נפטרים. כי מי שלא שומע בקולו של ה', בסופו של דבר באים איתו חשבון, אז צריך גם לירוא את ה'.

יש מצווה: 'וזכרת את ה' א-לוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל'. הצלחת במשהו, עשית איזה עסק? הוא אומר: זה לא אתה, לא חוכמתך; 'אל בינתך אל תישען'. הוא יכול להכשיל אותך, אין לו בעיה. הנה, הוא נתן לגלנט להגיד שהוא 'לא, לא, לא', הנה, פיטר אותו עכשיו איך קוראים לו ביבי. זהו. 

הקב"ה נותן לך עצה. אז אתה יכול לזכור את זה. ועוד כהנה וכהנה. יש הרבה מצוות שהן במחשבה. במחשבה. זאת אומרת לא צריך להניח דווקא תפילין וזה אחרי הבוקר עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. לא. עצם זה: אני הולך ברחוב, דוגמא, אני אומר: 'ריבונו של עולם, אני מכוון לקיים לזכור את חסדיך המרובים עליי כאשר ציוויתני בתורה'. ואז 'חסדי ה' כי לא תמו כי לא כלו רחמיו'.

אם אני הולך בדרך ורואה עצים ופרחים ואני אומר: 'מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית', אני מודה לך, אני מתבונן בגדולתך, איך בראת מליונים מליונים של סוגי פרחים, ועצים, וברושים, וצבעים, ומשהו-משהו, עם ריח, משהו-משהו עולמי. אני מקיים מצווה. על כל עץ שאני רואה. אני יודע גם שה' עושה סינתזה בין דו תחמוצת הפחמן לחמצן והם מייצרים לי חמצן ועוד כמה דברים ובעלים יש תרופות, וואי-וואי-וואי כמה חוכמה.

וכשאני מסתכל לשמים אני אומר 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא בהם אונים ואיש כוח איש לא נעדר'. אתה רואה את המערכת של הכוכבים, שמש, ירח, הכל עובד בזמן. אין בטיה אין פעם אחת שהלבנה אומרת 'אני עייפה, אתמול לא ישנתי טוב'. אין דבר כזה! השמש בזמן, הירח בזמן, הכל בזמן. בזמן. בזמן. אתה רואה איך ה' דאג לנו: עונות השנה, עושה לנו אביב, עושה לנו סתיו, עושה לנו חורף, עושה לנו קיץ. עושה לנו הרבה דברים טובים. נותן לנו גשמים. וואו! כמה דברים.

אתה יכול כל רגע להתבונן בחסדי ה', בטובות שה' משפיע עליך, ואתה מקיים מצווה! אתה רק צריך להגיד, אבל, ש: 'אני מכוון לקיים מצוות כך וכך'. אם לא אמרת – אין מצווה. אם לא התכוונת בתפילין שאתה מקיים מצוות ה' – לא קיימת; אתה צריך לשים עוד פעם. לא התכוונת בטלית שאתה התכוונת לקיים מצוות ציצית כמו שכתוב בתורה 'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם'? לא קיימת את המצווה – צריך לעשות עוד פעם.

מצוות שאדם לא התכוון – לא עשה את המצווה וגם לא יקבל שכר. רק מי שהתכוון. כי אם לא זה נקרא 'מצוות אנשים מלומדה'; הרגל. הרגל: הולכים לבית כנסת, עושים זה, עושים זה. זה הרגל. לא... כשאתה עומד בתפילה אתה צריך לקיים 'הריני מכוונת לקיים מצוות ולעבדו בכל לבבכם'. ואני עומד לפני ה' כי יש מצווה לעמוד לפני ה', שנאמר: 'ויעמוד פנחס ויפלל'. אז צריך להתכוון. אם אתה לא מתכוון – לא יצאת ידי חובת המצווה כי מצוות צריכות כוונה. כך נפסק שולחן ערוך סימן ס' הלכה ד'.

אם אדם לא מתכוון אז הוא יכול כל רגע, אנחנו יכולים כל הזמן להיות בעליה. אני עכשיו לפני שנתתי את הדרשה התכוונתי לקיים 45 מצוות. וכל דרשה 45 מצוות אני מקיים. כשאנחנו אומרים קדיש, לפני הקדיש אנחנו מתכוונים 24 מצוות לקיים בשמיעת הקדיש. אנשים לא יודעים, מסכנים, הם חיים פה בעולם, לא הסבירו להם, לא אמרו להם, הם לא ראו בעצמם את השולחן ערוך, והם עושים, בסדר, כל הכבוד. זכות יש לכם – שכר אין. מצוות – לא עשיתם. כי מה זה 'מצווה'? יש מצווה, יש מצווה ויש מצווה. [41:00]

אם ה' לא היה אומר להניח תפילין, ואחד היה ממציא דבר כזה והיה שם פה תפילין ופה שם תפילין והיה הולך כל היום עם זה. הוא קיים משהו? כלום. מי ציווה אותך? אין מצווה – אין מצווה. אז אותו דבר: אם אתה לא עושה בגלל המצווה – אין מצווה. לא עשית כלום.

מצווה זה אומר שיש מצווה, ואתה מצווה, ואתה מקיים את המצווה.

בלי לדעת שאתה מקיים את המצווה של ה' ואתה מתכוון לצאת ידי חובת המצווה – לא קיימת מצווה.

אז לכן אומר לנו התנא: 'הוי רץ'. צריך לרוץ אחרי המצוות, ואז: 'מצווה גוררת מצווה' וגם 'שכר מצווה מצווה'. אבל אם לא אין מצווה – אין שכר. אין שכר. אין שכר.

עוד דבר: המצוות דומות למצות. כתוב בפסוק (שמות, יב, יז): 'ושמרתם את המצות'. פסח. צריך שמירה. משעת קצירה משמורת החיטים ולטחון אותם וכולי.

אמר רבי יאשיה: אל תקרא 'מצות' אלא 'מצוות'. מצווה באה לידך – אל תחמיצנה. ואם באה מצווה לידך עשה אותה בזריזות. מה פירוש? כמו שצריך לשמור את המצות, את הקמח ואת החיטים משעת הקצירה, ככה צריך לשמור את המצוות. ומה זה אומר 'לשמור את המצוות'? מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. כמה פירושים: אל תחמיצנה – שלא תפספס אותה, תפסיד אותה. אם כבר באה לידך, אל תפסיד אותה, כי זה הייה זלזול. אם אתה לא רוצה לקיים מצווה שמזדמנת לך – אתה מזלזל במצווה ובמצווה. דבר שני: אל תחמיצנה – אל תעשה פרצוף חמוץ. 'בסדר, בסר, אני אעשה. בסדר, בסדר'. כאילו אתה לא מבסוט, לא שמח לקראתה. ואל תחמיצנה: אל תשהה את הזמן יותר מדי עד שכמו מצה מחמיצה, אם אתה ממתין יותר מ18 דקות היא מחמיצה – גם המצוות שאתה עושה אל תחמיץ, תתן להן להחמיץ, שיהיה שיהוי יותר מדי. הפוך; זריזין מקדימין למצוות. כמו שאומר דוד מלכנו 'חשתי ולא התמהמהתי'. הכל בריצה. 'אחרי מצוותך תרדוף נפשי'. ככה צריך כי זה אוצר בלום. אוצר בלום. המצוות זה אוצרות בלומים. 'כמוצא שלל רב'.

אם אדם יראה שלל רב באמצע הרחוב, למישהו נפל כמות של יהלומים בעיר של גויים, מותר לקחת, והוא ראה את זה – איך הוא שמ שהוא רואה דבר כזה, אוצר כזה! מצווה זה פי אלף אלפים לאין שיעור מאשר זה. כי זה זמני וזה נצחי.

אז תמוהה: למה מדמים את המצוות למצות בעניין הזריזות? במצות הזריזות מכריעה בשביל שזה ישאר מצה ולא יחמיץ. למצה שהבצק החמיץ – אין ערך בכלל. אבל האם אפשר להגיד אותו דבר על מצוות, שאם השתהו יותר מדי, אין פה מצווה?

לאור היסוד שאמרנו אין תכלית המצוות אלא להוביל אותנו למעלה למעלה בסולם אל ה'. כמו שכתוב במדרש (בראשית רבה, מד, ד): 'לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות'. מה זה 'לצרף'? כמו שו=לוקחים חומר גלם של יהלום, וכשאתה רואה אותו כמו עפר, ורק כאלה שיודעים לעבוד ולעבד אותו – הופכים אותו ליהלום. וזה נקרא 'לצרף' אותו. כל המצוות ניתנו בשביל שנהיה מצורפים.

אתה לוקח בן אדם, בשר ודם, עם הרבה תאוות, הרבה מידות רעות, הרבה, הרבה, הרבה, ואתה מצרף אותו על ידי המצוות והופך אותו להיות צדיק כמו יהלום! זה נקרא 'לצרף את הבריות'.

אז אם זה נעשה ברציפות – זה בונה את האדם נדבך על נדבך. אבל אם לא – אז כמו שהבצק מחמיץ, גם אדם מחמיץ את היעוד שנתנו לו.

מצוות שנעשות בעצלות ובריפיון ידיים הם לא מאבדים את המעלה או תוספת של שבח; הם איבדו את העיקר כמו בצק שהחמיץ – שכבר אי אפשר להכין ממנו מצות כשרות.

היסוד של התורה בעל פה זה היה מהתנא הקדוש רבי עקיבא. איך הוא עלה בתורה? הוא היה בור ועם הארץ עד גיל 40. לא היה יודע קרוא וכתוב. ויום אחד הוא הלך וראה סלע שנופלות עליו טיפות: טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה. עד שהוא ראה שבמקום שנופלות הטיפות נהיה שקע. אז הוא תמה ואמר: אבנים שחקו מים? איך יכול להיות שאבנים יכולים לשחוק את האבן, איך יכול להיות? מה הכוח של טיפה? כלום! לא... אבל טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה, נכון. זה משקל כלום, אבל ביחד הרבה-הרבה-הרבה-הרבה-הרבה, אז הוא אמר 'אם את האבנים שחקו המים', התורה שנמשלה למים לא תשחק את הלב של רבי עקיבא', שהוא היה אז עקיבא?

בקיצור, הוא בא לאשתו, רחל, ואמר לה: 'אני רוצה ללכת ללמוד תורה'. היא עודדה אותו מאוד-מאוד, ואמרה לו: 'לך. תלמד. הכל עליי אני דואגת לכל'. שתים עשרה שנה למד ברציפות. אחרי שתים עשרה שנה הוא חזר עם 12,000 תלמידים ובכניסה לבית הוא שמע בחצר שעומד אדם רשע ואומר לאשתו דברי בלע על רבי עקיבא 'תראי איזה בעל יש לך, הזניח אותך 12 שנה, לא אכפת לו, לא כלום, לא בא לראות את הילדים, לא מעניין אותו שום דבר. מה זה! אבא שלך צדק שהדיר אותך מכל נכסיו בגלל שהתחתנת עם עם הארץ כזה'. והיא שמעה את זה, אמרה לו: 'אם היה שומע לי – היה לומד עוד 12 שנה'.

והוא שמע: הסתובב והלך. עוד 12 שנה ואחר כך חזר עם 24,000 תלמידים קדושים תנאים כולם. ביניהם רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, כל גדולי עולם שאתם מכירים – תלמידיו. זה מעם הארץ בגיל 40 שהתחיל ללמוד, ותוך 24 שנה למה הגיע!

כשהוא חזר אחר כך אז כולם יצאו לקראתו כי שמעו את שמעו בכל העולם, ובין האנשים היתה גם אשתו, רחל, והיא ניסתה להידחק כדי להגיע אליו, ולא אפשרו לה, אמרו לה: 'לא, לא, לא, נשים לא פה. לא פה. לא פה. לא פה.' בקיצור, הוא הבחין, ואמר להם לפנות מקום והתקרב אליה ואמר לכולם שמתפלאים מה זה היחס העודף הזה שמקבלת האישה הזאת, ואז הוא אמר לכם: 'תדעו לכם שכל התורה שלי ושלכם – שלה היא. היא הגורם שדחף אותי ללמוד תורה וכל זכות התורה שלי ושל כל התנאים הקדושים והכל זה שלה'. עד היום.

כמה למדו את הגמרא, כמה למדו משניות, כמה למדו את הזה? הכל שייך לאותה אישה שקראו לה רחל.

שואל הרב שמולביץ זצ"ל: איך הוא לא נכנס אחרי 12 שנה שהאישה הסכימה? תיכנס, תגיד לה שלום עליכם, תגיד לה יישר כוחך שאת נתת לו בשיניים, הקהת את שיניו, וענית לו כמו שצריך. תודה רבה שאת מאפשרת לי עוד 12 שנה. למה הוא לא נכנס? כבר הגעת ממרחקים, ובאת, ואתה שומע אותה אישה צדקת כזאת – תיכנס! 

הוא הסתובב והלך. אתם יודעים למה? הוא אומר: כי 12 שנה ועוד 12 שנה עם הפסקה של 'שלום עליכם' זה כבר לא אותו דבר. זה לא 24 שנה רצוף; זה 12 ועוד 12. וזה הבדל עצום. אז בשביל לא לאבד את הרצף, את הרציפות, אז הוא לא נכנס. כי הוא שמע שהיא מסכימה עוד 12 שנה – אז הוא הלך עוד 12 שנה.

רואים מפה כמה זה רצף, וכמה חשיבות של זמן, וכמה מילים שאדם מדבר יש בהן הפסד ונתק. על זה נאמר: 'וקרעים תלביש נומה'. אדם נגיד לומד ומתנמנם, התורה שלו נעשית קרעים קרעים. או אדם שמדבר באמצע הלימוד, יוצא מהלימוד ומדבר, או יותר גרוע קם לעשן סיגריה. זה עוד יותר גרוע. אז הוא קורע את התורה שלו קרעים קרעים. רצף זה דבר חשוב מאוד-מאוד בלימוד התורה.

בברכה של יעקב אבינו לבנו יששכר הוא אומר לו 'יששככר חמור גרם רבוץ בין המשפטיים'. למה הוא דימה אותו לחמור? הרי כתוב מבני יששכר יודעי בינה לעיתים. הם היו חכמים גדולים בתורה, ויודעים תקופות, ומזלות, והכל. משום שבחמור יש מעלה: זה אופן המנוחה שלו. וזה תואם בדיוק איך בן תורה צריך להיות. חמור נושא עליו משא, כשהוא עייף, הוא עם המשא נח וממשיך. הוא לא פורק משא, הוא לא אומר 'תפרקו את המשא' הוא לא הולך לשכב, הוא לא שם כרית; כמות שהוא – ככה. וככה זה תלמידי חכמים אמיתיים: שהם לומדים, לומדים, לומדים ועל הספר הם נרדמים.

היה צדיק גדול בשם המהרש"א שמבאר סוגיות בגמרא, ובדור הקודם, שני דורות אחורה, היה יהודי בשם ארוגוצ'ובר, אחד מגדולי ישראל הגאונים. שניהם גידלו קוקו. למה הם גידלו קוקו? הם קשרו אותו לתקרה עם חוט, שאם הוא ירדם – הופ! הקוקו יחזיר לו את הראש בחזררה. שמעתם פעם דבר כזה? שבן אדם לא רוצה לבזבז רגע ו...הופ!

[מישהו אומר משהו בקהל], כבוד הרב שליט"א עונה: היום אפשר אצל גרוס להשתיל. חוץ מזה, אפשר לקדוח עם מברג בורג – ולקשור. הקרקפת תסבול את הבורג. אתה יודע, הרופאים שם חותכים עם מסור כשהם עושים ניתוח.

מכל מקום, רואים כמה חשוב הזמן, ולמה המשילו אותו לחמור.

עכשיו, מאחלים לבן אדם, לדוגמה: תזכה לאריכות ימים. ברכה נפלאה. מי לא רוצה כזאת? האם חיים ארוכים עלי אדמות זה 80, 90, 100? 

ה'חפץ חיים' הגדיר מה זה אריכות ימים: יש חיים ארוכים ויש חיים רבים. אריכות ימים זה מצב שהחיים מלאים בתוכן, ברצף ארוך אחד; שכל החיים זה כמו שרשרת ארוכה-ארוכה-ארוכה בלתי פוסקת. זה חיים ארוכים: בלי קיטוע. כשאדם, חייו רצופים תורה מצוות ומעשים טובים, בינו למקום בינו לחברו, הוא הולך מחיל לחיל, אין הפסק ואין שיהוי – זה זכה לחיים ארוכים.

לעומת זאת, יכול אדם להיות פה בעולם, ולנהל חיים קצרים בהחלט. אבל החיים שלו מלאי תוכן והם מפוזרים ומקוטעים. זה לא חיים ארוכים אלא קצרים, והם מתמשכים רק זמן רב.

ה'שפת אמת', בפטירה שלו, הותיר שני בנים: אחד מהם הבעל 'אמרי אמת', רבי אברהם מרדכי, ורבי משה בצלאל. חסידות גור נשארה מיותמת כי הוא נפטר בגיל לא מבוגר – 58. כשהם חזרו מהלוויה, ה'אמרי אמת' אמר לאחיו: 'אתה יודע שאבינו זכה לאריכות ימים?', אז הוא אמר: 'הוא לא הגיע אפילו לגיל 60', אמר לו עם עיניים דומעות: 'אבא לא זכה לשנים רבות אבל הוא זכה לחיים ארוכים. מסכת אחת ארוכה של עבודת ה' ביראה ובאהבה, לימוד תורה בקדושה ובטהרה, גמילות חסדים, מעשים טובים. חיים שמנוצלים עד הסוף.'.

שמואל הנביא חי 52 שנה, שלמה המלך חי 52 שנה, האר"י הקדוש – 38 שנה. ואיזה חותם הם השאירו בעולם? מה הם הספיקו? כל חכמת שלמה, יש ספרים: משלי, קהלת, שיר השירים, עם סודות עצומים! האר"י הקדוש: כל תורת הסוד שיש בידינו – ממנו. 38. מה אפשר להספיק! מה אפשר להספיק! זה נקרא 'חיים ארוכים', שהכל ברצף.

יש גם 'כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים'. אם יש לי הרבה שנים, יש לי הרבה ימים, לא? מה זה 'ירבו ימיך', מה זה 'שנות חיים', זה אותו דבר, זה כולל את זה. לא! אתה יכול לחיות 90 שנה וניצלת רק כמה שנים בלבד, כי הימים הלכו על ריק. לא ניצלת; קראת עיתון, ראית טמבלוויזיה, בזבזת זה, דיברת שיחות, וואטסאפים, זה, פהפם. מה עשית, כאילו, מה שנאר? כלום? אז אתה יכול לחיות הרבה-הרבה-הרבה-הרבה שנים ובתכל'ס, הימים – ריקים.

שלמה המלך מדבר על שבעה עצלים. אחד מהם הוא ממשיל אותו לדלת: הדלת תיסוב על צירה והעצל על מיטתו. למה הוא מדמה את העצלן לדלת על ציר? ה'מצודות דוד' אומר: כמו דלת שסובבת על ציר, היא לא יוצאת ממקומה, פעם ימינה, פעם שמאלה, פעם ימינה, פעם שמאלה, ככה העצל במיטה. קוראים לזה ביידיש 'יתגלב'. פעם הוא מסתובב לפה, פעם הוא מסתובב לפה, מסתכל מה השעה, חוזר עוד פעם: מסתובב לפה, מסתובב לפה, מסתובב לפה, מסתובב לפה. הדלת יכולה לעשות מטר ימינה, מטר שמאלה, מטר ימינה, מטר שמאלה, מטר ימינה, מטר שמאלה – קילומטרים היא יכולה לעשות במשך קיומה. קילמוטרים. אבל היא לא זזה ממקומה. אותו דבר העצלן: הלך, חזר, חזר, הלך, ישן, התגלב, חזר, חזר, הלך, הלך, הוא לא התקדם שום דבר בחיים שלו – כלום. כמו דלת שהיא סובבת על הציר שלה: רק ימינה שמאלה שמאלה ימינה בלי שום תכלית, שום הישגים, שום דבר. גורנישט מיט גורנישט.

כשאדם מזדרז במעשים ובפעולות ומנצל את הזמן – היום מתארך. אין לנו דבר יותר יקר מזמן. נגיד אדם הגיע לגיל 70, 80, ובית חולים אומרים לו: 'נותר לך שבוע'. שבוע. אם הוא יחפש עכשיו מישהו ויגיד לו: 'תשמע, תמכור לו 10 שנים מהחיים שלך', דרך אגב יש אפשרות כזאת להעביר חיים: אם אדם מוותר על החיים שלו בשביל מישהו אחר – מעבירים את זה. אבל הוא יגיד לו: 'תעביר לי.', אומר לו: 'אתה יודע מה? אני מוכן לתת לך עשר שנים מהחיים שלי, תן לי את כל הכסף שלך, את הדירות, את המכוניות, הכל. הכל. תן לי את הכל – אני אתן לך עשר שנים.'. הוא יתן או לא יתן? יתן, נכון?

אז עשר שנים שוות – את כל החיים שהוא חי. אז כל החיים שהוא חי היה פארש. למה? מתי אתה מבין שיש ערך לחיים? כשאתה הולך לגמור. כשיש לך אותם בשפע, כאילו – אתה חושב שתחיה לדורי דורות. אתה בכלל לא מתכוון לצאת. אז ממילא אתה לא מעריך אותם. מתי מעריכים? כשאומרים לך שיש חשש שהמצב כבר לא ישתפר ו'צווה לביתך'. אז אדם מבין מה זה חיים.

ואז הוא מבין שהוא איבד את הכל, כי הנה – לא נשאר לו כלום. עכשיו ישתלטו לו על כל הרכוש, כל מה שהוא עבד, והוא היה קמצן, ושמר, והכל – והכל, עכשיו יבואו ויבזבזו לו ב--- אחת. למה הם לא עבדו על זה.

אז זאת אומרת אדם צריך להוקיר את הזמן כי 'אין אבידה כאבידת הזמן'. אין.

תשמעו עכשיו מה זה ניצול של זמן אצל גדולי ישראל. התוספות מספרים לנו במסכת ברכות (לז), ב-דיבור מתחיל אמר רבא: אם שורים פירורי לחם במים, והמים נעשים עכורים, ומשתנה צבעם ללבן מחמת הפירורים – לא מברכים על הבלילה הזאת 'המוציא לחם מן הארץ', אלא 'בורא מיני מזונות', כי הפירורים איבדו את צורת הלחם. ולכן הם יורדים ברכה. והם כותבים: וכן היה רגיל רבינו דוד מ-מאיץ ללבן פירורים במים בלילה כדי לאכול בשחר בלי ברכת המוציא ובלי ברכת המזון. למה? כדי לא לאחר. והתחזק ראשו ויוכל להגיד שיעור בהלכה. זאת אומרת, מה ההפרש בין ברכה מעין שלוש, על המחיה, לעומת ברכת המזון? 3-4 דקות? הלוואי. לא כולם עושים ככה. אבל נגיד. 3-4 דקות כל יום, כל החיים – זה מלאנתאלפים זמן. וזה גם על חשבון זמן שהוא יכול ללמוד.

הגאון מוילנה גם היה עושה ככה והיה עושה מים שלוקים כאלה, לא רק בגלל הברכות, אלא גם בשביל לא להנות. שלא יהיה לו תאווה. שלא יהיה לו הנאה. אז גם הרוויח זמן וגם לא נהנה מזה.

הרב שטיינמן בחיינו היה אוכל 50 גרם פירורי לחם כל יום. זה הכל. ולא שתה תה ולא קפה – רק מים. שום תאווה הוא לא רצה. ולא היה נשען. גיל מאה היה יושב רק ישר שלא להנות. היה סגפן גדול וחי 104 שנה. זה לא יאומן; הרופאים לא האמינו שיש גוף כזה.

אז רואים כמה היו מוקירים את הזמן. ה'חפץ חיים' היה הולך חוץ מכבודכם עם נעליים ללא שרוכים, כי הוא עשה חשבון: כל החיים לשרוך שרוכים – מפסידים חודש בחיים. אז כדאי חודש לבזבז על שרוכים? אתם שומעים איזה חשבונות??? אז זאת אומרת בן אדם צריך לדעת כמה לייקר את הזמן.

עכשיו אתם לא תאמינו למה שאני אומר, אבל מה אני אעשה, זה כתוב בגמרא בברכות (נג): תנו רבן היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם. בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו. בית הלל אומרים: אחד מברך לכולם, משום שנאמר 'ברוב עם הדרת מלך'. אז לפי בית הלל יש לזה טעם, מה הטעם? 'ברוב עם הדרת מלך': אחד מברך וכולם שומעים ועונים אמן, יש כבוד לקב"ה. בית שמאי מה אומרים, למה כל אחד יברך לבד? הם אומרים 'מפני ביטול בית המדרש'. מה זה 'ביטול בית המדרש'?

בקהל עונים. כבוד הרב שליט"א: באותו זמן שמה? ממשיכים לענות בקהל. כבוד הרב שליט"א: נכון, הנה, הוא יודע. יפה, אבל... החלו למחוא כפיים בקהל. כבוד הרב שליט"א: רגע. רגע. הוא יודע אבל לא יודע בדיוק. זה הבעיה. כן.

אז רבינו יונה מסביר לנו: איך כל אחד ואחד אם יברך בעצמו – הוא ניצל מביטול בית המדרש? הוא אומר: כשאחד מברך בשביל כולם אז צריכים כולם לענות 'אמן' אחרי המברך, ונמצא שהם מתבטלים בזמן זה כשהם עונים אמן. כן! הם מתבטלים בעניית האמן. אם הם יברכו לבד, הם לא עונים את האמן, ואז הם יכולים ללמוד ולהרוויח את הזמן של ה'אמן'. שמעתם עד כמה זה, עכשיו תקשיבו – זה יושבים בית שמאי ובית הלל! גאוני עולם, שכל התורה שלנו מהם, ומה הם דנים? מה כדאי יותר לעשות – איך לברך! האם 'ברוב עם הדרת מלך' זה יותר חשוב, או שלא להתבטל בבית המדרש בפרק זמן של אמירת 'אמן'.

מישהו אומר משהו בקהל. כבוד הרב שליט"א: נכון. ולמרות זאת אם אני אומר תורה – אז התורה היא יותר, כי אם אני אומר מילה בתורה – זה תרי"ג מצוות. כל מילה שאני לומד אתכם עכשיו זה תרי"ג מצוות. גם אתם מקבלים תרי"ג מצוות. על כל מילה שאני אומר ואתם מקשיבים – אתם מקבלים תרי"ג, שכר של תרי"ג מצוות.

אני רוצה שתבינו מה זה אומר: הסבא מקלם היה אומר שהיה כדאי לקב"ה לברוא את כל העולם 6,000 שנה בשביל שיהיה יהודי אחד שיגיד פעם אחת 'אמן'. וככה נפסק בגמרא שתינוק, ממתי הוא בן העולם הבא? משעה שיענה 'אמן'. אם היה תינוק בעולם ואבא שלו לימד אותו: תגיד 'אמן'. והוא אמר פעם אחת – ונפטר – הוא בן העולם הבא. ב'אמן' אחד. אומר הסבא מקלם אם אדם אומר 'ברוך הוא וברוך שמו' אלף פעם 'ברוך הוא וברוך שמו' זה שווה ל'אמן' אחד. אם אדם אומר אלף פעם 'אמן' זה שווה ל'אמן יהא שמה רבא' אחד. אם אדם אומר אלף פעם 'אמן יהא שמה רבא' זה לא שווה לאות אחת מן התורה! אות, לא מילה, אות! אז אם מתבטלים בשביל אמן – וואי וואי וואי זה שלוש אותיות שהיית יכול להגיד בתורה עכשיו. נכון שזו מצווה לענות 'אמן' אם שומעים והכל, אבל אם מראש אני יכול לא לשמוע ולהרוויח את הזמן – אז הזמן הזה חשוב. ככה פוסקים בית שמאי.

[אומרים משהו בקהל] כבוד הרב שליט"א עונה: הלכה כבית הלל. אבל לא משנה, עכשיו אנחנו רואים לפחות מה זה זמן. לייקר את הזמן.

תשמעו עוד דבר: פעם אחת הגיע שליח לבית של רבי שלמה זלמן אוירבך והגאון רבי יוסף שלום אלישיב זלה"ה. שליח מהרב אב בית דין של ירושלים, קראו לו הגאון רבי ראובן בנגיס זצ"ל והזמנה מיוחדת להזמין אותם לסיום ש"ס שיערך אצלו בבית. והם ידעו שרק לפני חמישה חודשים הוא עשה סיום ש"ס. איך יכול להיות שתוך חמישה חודשים הוא גמר עוד פעם את הש"ס? שישים כרכים שצריך להבין וללמוד, אנשים כל החיים בקושי גמרו כמה מסכתות, הוא גומר תוך חמישה חודשים? אז הוא סיפר להם כשהם הגיעו, שזה לא ש"ס רגיל, זה לא ש"ס רגיל. הוא היה גומר כל, כל, כל שנה ש"ס. והוא גמר את הש"ס מאה ואחד פעם. אבל זה היה סיום ש"ס מיוחד. הוא אמר: את סיום הש"ס הזה אני סיימתי אותו בחמש דקות. שאלו אותו: 'איך מסיימים ש"ס בחמש דקות?', הוא אומר: 'כשאני רציתי בהתחלה רציתי להיות תלמיד חכם, אברך, ירא שמים, לא רציתי רבנות, לא רציתי שררה, לא רציתי כבוד, לא רציתי. בסוף הפילו עליי את התיק, כמו שאומרים, ונהיתי האב בית דין של כל ירושלים והכל. ואז יש לי בריתות, ויש לי חופות, וחוץ ממכם לוויות, ויש לי ככה. והזמן הולך. ולא הזמן הולך, לא הזמן הולך – כמו המתנה: עד שיכינו את הכתובה, ועד שיכינו את התינוק, ועד ש... והזמן הזה הולך!', הוא אומר: 'ואז אני ראיתי שאפשר בפרק הזמן הזה שאני ממתין – ללמוד'. ואז מה הוא עושה? החליט שהוא מסיים ש"ס. בחמש דקות, ועוד חמש, ועוד עשר, ועוד שבע, ועוד שש, ועוד שלוש, ועוד זה – סיים את הש"ס.

אתם רואים מה אפשר?

האדמו"ר רבי שר שלום מבעלז זצ"ל היה מעשן מקטרת וזה לא הסיח את דעתו. והיה שקוע בלימוד. יום אחד הוא החליט להפסיק לעשן מקטרת. מה גרם? הוא ישב בבית המדרש ולמד, בצד ישב יהודי שהכין מקטרת לעישון, והיה מנקה את המקטרת ביסודיות, והיה מפטם אותה בעלי טבק, והעלה את האש, והיטיב את השלהבת, עד שהעלה עשן כלשהו. באותו זמן הוא הספיק ללמוד דף גמרא. ואז הוא ראה: 'מה, כל כך הרבה זמן לוקח את המקטרת והכל?', החליט שהוא לא מעשן יותר לעולם.

תראו את אלה שמגלגלים היום. 'חוסכים', עלאק, 'חוסכים'. במקום לקנות – אז הוא לוקח טבק, ומתחיל, ומלפלפף... אז הוא, מה? הוא חוסך כסף. אבל הוא מבזבז חיים! כמה זמן אתה מבזבז??? ושניהם – גם זה ש'חוסך' וזה לא 'חוסך' – שורפים את הכסף ביד. אין שכל.

ועכשיו עוד סיפור שאתם לא תאמינו, אבל הוא כתוב, בירושלמי, בתלמוד הירושלמי: סיפר הגאון רבי שרגא גרוסבד זצ"ל: בית המדרש בקלם לא היה רחב מימדים, היה קטן מאוד, ובקלם היו דייקנים, היו קפדנים, כל דבר היה עם סדר. כל דבר עם סדר. אז לא היה מקום בשביל שיהיה להם מקום לעשו ספריה אז ארון הקודש תפס מקום. אז מה עשו? הרימו את הארון קודש באוויר וחיברו אותו לקיר. ואז נתפנה מקום למטה ולמטה עשו ספריה. אבל הארון קודש היה כזה גבוה שבשביל להוציא ספר תורה היה צריך להביא סולם, לעלות, להביא את הספר ואצלהם היה מנהג – לא משאירים סולם בבית הכנסת. אז היו עולים, מורידים את הספר, הגבאי לוקח את הסולם, מניח אותו בחוץ, מחזירים את הספר, מחזירים את הסולם, ואחר כך מוציא אותו החוצה. יום אחד הזמינו את רבי אלחנן וסרמן לדבר, לתת דרשה, אז הוא אמר להם: 'אני אספר לכם מה כתוב בירושלמי (יב, הלכה ג). מעשה ברבי ירמיה שציווה להכניס לקבר שלו שתי מקלות וישימו אותם בשני הצדדים שלו. למה? שבתחית המתים יהיו לו קל יותר להזדקף ולקום מהקבר בעזרת המקלות'. כל מי שנפטר זקן בתחיה הוא יקום זקן. כל מי שנפטר ילד הוא יקום בתחיה ילד. כל מי שראוי לקום – קם כמו שהוא מת. והוא כנראה היה זקן מאוד, ובקושי יכול ללכת, צריך שתי מקלות, אז הוא ביקש שישימו את שתי המקלות שמה, שכשיגיע הזמן הוא יוכל להיעזר בהם ולעמוד בתחיה. ולמה זה? אומר רבי אלחנן וסרמן: 'כמה זמן ההפרש בין מה שהוא יעשה עם המקלות, בלי המקלות? דקה, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, נגיד. ואז מה? הוא אומר: 'אם אני יכול להספיק לראות את הצדיקים ואת הנביאים הקדושים ואת האבות הקדושים, שתיים-שלוש דקות לפני אני אשכב בקבר? עוד אתאמץ לעלות, וזה? כדאי להרוויח את זה!'. אז הוא הוכיח אותם ואמר להם: 'אוי אוי אוי. כמה אתם מבזבזים רגעים. כל הציבור ממתין עד שיכניסו את הסולם, עד שיעלו בסולם, ועד שיוציאו את הספר, ויוציאו את הסולם. ואחר כך יכניסו את הסולם, ויוציאו את הספר, ויוציאו את הסולם. תראו כמה דקות ועוד דקות וכפול השני וחמישי ושבת ויום טוב! כמה חיים אתם מבזבזים בהמתנה לסולם! אז חסכתם מקום אבל איבדתם זמן.'.

מי בכלל יודע להעריך זמן עם חישובים כאלה? מי יודע?

אבל תשמעו פלא פלאות: יש אחד מגדולי ישראל 'בעל הנתיבות' וקראו לו יעקב. ואיך קראו לאבא שלו? גם יעקב. למה קראו לו יעקב בן יעקב? אבא של 'בעל הנתיבות' הוא היה אחד מגדולי הלמדנים והמתמידים בליטא. ביום הברית של הבן 'בעל הנתיבות', הוא לא פסק מתלמודו. ברית, ברית, אבל הוא ממשיך ללמוד. כל המוזמנים מסביב לתינוק – והוא שקוע בלימוד. ופתאום אומר המוהל: 'ויקרא שמו בישראל', כולם מסתכלים אל האבא יעקב שיתן שם. הוא לא שמע. 'נו, ויקרא שמו בישראל' ונוגע לו בזרוע, אז הוא התנער, ככה, ועדיין הוא מטושטש מהסוגיה, לא מבין מה קורה, אז הוא חושב שואלים אותו 'מה השם שלו בישראל', אז הוא אמר 'יעקב' ואז המוהל אמר 'ויקרא שמו בישראל יעקב בן יעקב'. וזה למזכרת נצח בשביל לראות מי זה האבא של 'בעל הנתיבות' שלא יכול להפסיק מהתלמוד תורה אפילו בשעה של הברית; בכלל לא מבין מה רוצים ממנו.

הגאון ראש הישיבה רבי נפתלי טרופ חלה את החולי האחרון. נשאו תפילות להציל אותו אבל שערי שמים ננעלו. המצב החמיר והחלטה נפלה: לתרום לו חיים. כל בני הישיבה, כל אלה שהוקירו אותו בחייו, התחילו לתרום: זה תרם יום, זה תרם שבוע, היה אחד אפילו חודש. כל אחד תרם, תרם חיים, תרם, תרם, תרם, תרם. בסוף אמרו 'בואו נלך ל'חפץ חיים' גדול הדור שגם הוא יתרום'. חשבו שהוא יתרום יותר מכולם כי הוא יודע להעריך מה זה גדולי תורה, מה זה חכמים והכל. ואמרו לו מה הם עשו ומה הם מבקשים, וראו שהוא הולך-הולך-הולך וחושב, חושב, בסוף הוא אמר 'אני תורם מחיי דקה תמימה אחת'. כל התלמידים היו בזעזוע. הכהן הגדול תורם דקה אחת תמימה.

אז הוא אומר להם: 'זה אוצר בלום ממש, יהלום לא יסולא בפז. דקה של חיים תמימה אחת!'.

הרב מפונוביץ זצ"ל סיפר והעיד נאמנה שהתרומה הזאת שהוא תרם הסבא קדישא הכתה גלים בישיבה ועוררה את הבחורים יותר מכל שיחת מוסר – מה זה לשמור על זמן. באותה שנה התעוררו כולם ללמוד בשקידה עצומה יותר מכל שנה אחרת, בזכות הדקה הזאת. בוודאי שהדקה הזאת גם נוספת לכל הדקות שהם הוסיפו לאותו גדול בישראל, הרב טרופ.

אבל תראו מה זה לייקר את הזמן.

פעם פגש אותי אחד מגדולי ישראל בשוויץ, הרב של אנטוורפן. והוא היה גאון עצום ודיבר איתי וביקש ברכה. אמרתי לו: 'כבודו צוחק ממני?', אמר לי: 'לא, חס ושלום', ואמר לי את הגמרא ברבי שהלך להחזיר בתשובה את הנכד של רבי שמעון בר יוחאי ואת הנכד של רבי טרפון, ושאלו אותו 'למה אתה עושה את זה?', אז הוא אמר שכל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, וכל המלמד בן עם הארץ תורה – אז אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטל אותה בשבילו שנאמר 'מוציא יקר מזולל כפי תהיה'. ורבי, רבנו הקדוש, שכל המשנה שלנו ותושב"ע שלנו שזה ממנו – הוא רצה גם את המעלה של מחזיר בתשובה. למה? כי יכול לבטל גזרות שהקב"ה גזר. מי שמוציא יקר מזולל – הופך אדם שהיה זול להיות יקר – אומר ה': 'הוא כמו הפה שלי. מה שהוא אומר – אני מקיים.'.

אז אחרי שהוא אמר לי תירוץ, כמו שאומרים, אז בירכתי אותו. ואז הוא אמר 'אני רוצה לתרום לארגון שלך' והוציא מאה דולר, והוא אמר ש'אל תחשוב שזה לא כסף גדול. זה כסף גדול. אתה יודע כמה ספרים אני יכול לקנות בזה? וללמוד בהם? אני נותן לך את המאה דולר.'. אתם שומעים? אנשים במאה דולר קונים קשקושים. הוא אומר 'אני יכול לקנות את המשנה ברורה, יכול לקנות זה, יכול לקנות זה, אתה יודע כמה ספרים אני יכול לקנות? ואם אני לומד אותם – על כל מילה תרי"ג מצוות. אתה יודע איזו עשירות? אני נותן לך את המאה דולר.'. מושגים של אנשים גדולים. אנשים לא יודעים להעריך שום דבר, לא את החיים שהם קיבלו, לא את הכסף, לא את הממון, לא את החוכמה. לא כלום. כלום הם לא יודעים. לוקחים את הכל לשטויות ולהבלים. מבזבזים את החיים שלהם, ככה, בקלי קלות. בקלי קלות.

יש ספרים שגרמו צער ל'חפץ חיים'. פעם בישיבה התחבטו באיזה סוגיה והם זכרו שה'חפץ חיים' במשנה ברורה הזכיר את הספרים האלה שחיפשו ולא מצאו. הלכו אליו ואמרו לו אם זה נמצא אצלו, אומר 'לא. אף פעם לא היה לי אותם. אני קראתי אותם וכתבתי את מה שכתבתי וזהו.', אבל הוא אמר 'תראו, אני מצטער על הספרים האלה, לא שאין לי – על הספרים האלה שיש לי. על אלה אני מצטער.'. לא הבינו מה הוא מדבר, אדרבא, מי שיש לו ספריה גדולה, אדרבא, צריך לשמוח שיש לו הרבה ספרים. הוא אמר: 'במקום שהם יהיו אצלי בראש הם נמצאים פה בארון'. לא הבינו אותו. אז הוא אמר להם: 'תשמעו, בשביל לקנות ספרים צריך לשלם כסף. בשביל להשיג את הכסף צריך להשקיע זמן בעבודה. והזמן הוא יקר מפז ובאותו זמן היה אפשר להקדיש ללמוד תורה קדושה. אז בגלל הספרים שבארון חסר לי תורה בראש'. הוא היה מוכר את הספרים שלו, והיה להם מכולת בהתחלה, אז היה צריך להתעסק בעניינים כאלה גשמיים בשביל שיהיה לו כסף להתפרנס, לחיות. הזמן הזה הלך לאיבוד. ובזמן הזה היה יכול לשבת ללמוד תורה.

ומאיפה הוא לומד? 'אם אתם חושבים שאני מגזים', הוא אמר להם, 'אז תראו על מה הצטער ריש לקיש. כתוב שריש לקיש לפני שנפטר הוריש, הוריש, לילדים שלו 'קבא דמוריקא'', כמו נגיד – חבילה כוסברה. זה מה שנשאר לו מכל... והוא הצטער על זה! מה הוא אמר על זה? פסוק: 'ועזבו לאחרים חילם'. חילם זה כסף, ממון. הוא אמר: 'אוי ויי, אני יוצא מן העולם והשארתי כל כך הרבה, כל כך הרבה השארתי...'. מה? חבילה כוסברה. מה, מה הכוונה? הוא היה קמצן? לא. לא. הוא פשוט מאוד אמר: 'כל מה שאני עמלתי וניצלתי – אז בסדר.'. נגיד עכשיו הוא עבד, וקנה עגבניות, אז בסדר: הוא אכל את העגבניות, בסדר, אז זה נתן לו כוח להמשיך ללמוד. אז כל דבר שהוא עשה, והשתמש בו, וזה נתן לו כוח להמשיך ללמוד – מצוין, אין, זה לא הפסד. 'אבל זה – עכשיו אני כבר לא יכול לאכול; אני כבר גוסס, הולך למות, אני לא יכול לאכול. אז אני לא מצטער על החבילה של הכוסברה; על הזמן שהשקעתי בשביל להשיג אותה ולא ניצלתי!'. אז זאת אומרת, תראו מה זה חשיבות של זמן. לא יאומן כי יסופר.

ה'חפץ חיים' אומר שאנחנו חיים בעולם של שוטים. למה? כתוב: 'איזהו שוטה? המאבד כל מה שנותנים לו'. אם נותנים לאדם מתנה או כסף או משהו, והוא מאבד אותו – זה אדם שוטה. והוא אומר ה'חפץ חיים' את הגמרא בחגיגה (ד, א): האם יש דבר יקר יותר מהזמן? זמן, האם אפשר לקנות במחיר כלשהו? אי אפשר. אבל בזמן אפשר לקנות עולמות, ועוד עולמות, ועוד עולמות, תראה: בדקה אפשר להגיד 200 מילים. בשבת זה טריליונים טריליונים של מצוות כי בשבת זה פי אלף מקבלים שכר. אז הוא אומר: 'יש מוצר יותר יקר מפז כזה? ובני אדם מאבדים אותו בהיסח הדעת. האם יש לך שוטים יותר גמורים מזה?'. זה לא איבד חמשת אלפים שקל, עשר אלף, מאתיים אלף, איבד דירה, איבד מכונית. איבד את החיים! הוא יכול להחזיר אותם? לא יכול להחזיר. מה שהלך – הלך. מה שעבר – עבר.

המשגיח הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל. 'איך אנחנו לא מרגישים שאיבוד הזמן זה איוולת נוראה? איך אנחנו מבסוטים מזה שנמצאים בשלווה, ברגיעה, בלי לעשות כלום?'. אז הוא מסביר את כוחות הנפש של האדם: 'אחרי שפתר יוסף הצדיק את החלומות של פרעה ופרע הוהיועצים התעפלו מהפתרון וקבילו אותו פה אחד, אמר יוסף: ו'עתה ירא פרעה איש נבון וחכם ושיתיהו על ארץ מצרים'. אחרי שאני אומר לך שיהיה שבע שנים רעב ואחר כך שבע שנים שבע, אז עכשיו אני מציע לך: 'תחפש בן אדם שהוא נבון וחכם ותשים אותו על כל ארץ מצרים.'. מה עונה לו פרעה? 'אין נבון וחכם כמוך.'. ומיהר למנות אותו אחראי על כל איסוף תבואה, פירות, בשבע שנות השובע עבור שבע שנות הרעב.'. קודם אמרתי הפוך בטעות.'

לכאורה קשה, תמה הרב לופיאן. 'מה הרעיון למנות איש חכם, אפילו אם יהיה פילוסוף גדול משכמו ומעלה?', מה זה קשור לחוכמה ושכל? 'צריך איש ביצועיסט שיודע לשמור את התבואה והכל. למה הוא לא מטיל את המשימה על מישהו מהארמון?', הוא אומר 'יש פה דבר חשוב שצריך לדעת: אצל יוסף הוא ראה שהוא רואה את פני הנולד. 'איזהו חכם הרואה את הנולד'. זה... לא כל אחד יש לו חכמה.

גלנט לא ראה את זה, אפילו שהוא אמר שהוא מסתכן בזה שהוא אומר את דעתו. אבל, צריך להיות חכם, צריך לראות את הנולד, ויש אנשים שלא רואים את הנולד. ולכן הוא רצה את יוסף. ומפה לומד הרב לופיאן ש'אדם מסתובב שבעים שמונים שנה, הכל שופע טובה וברכה, אבל הקב"ה רוצה לזכות את ישראל ומרבה להם תורה ומצוות, ואתה יכול להתכופף כמו שאומרים לאסוף בלי סוף: תורה, ברכות, שיעורי תורה, גמילות חסדים, מחשבות של אמונה, ביטחון, אושר נצחי, מזון לחיי העולם הבא. ואדם בתוך-תוכו יודע באיזשהו מקום שיום אחד הוא יצא מפה, ולמרות כל זאת – הוא שאנן. והוא מבזבז את הזמן ולא רואה את הנולד. שהנולד יכול להיות כל רגע. אבל יש נחמה גדולה גם: הפתרון אינו מצוי אלא בידינו. אם נשכיל להחכים ולהתבונן, לשים לב ולהתעורר כראוי – אז נהיה עירנים ודרוכים. הרגעים והשנים והשעות שלנו יהיו מנוצלים עד תום, ואז יתקיים בנו מה שנאמר אצל אברהם אבינו ע"ה 'זקן בא בימים'. אם זקן – בא בימים. אם בא בימים – זקן. למה צריך להגיד כפל לשון? לא. הוא היה זקן, יכול להיות זקן ולא בא בימים; הוא בא בימים מלאים לפני הקב"ה. לא היה רגע אחד בחייו לא מנוצל לעבודת ה'.

אתם יודעים מאיפה יודעים את זה? כשהוא הלך לעקידה לעקוד את יצחק אבינו, מה אתם הייתם עושים אם הייתם יודעים שמחר אתם צריכים לעקוד את הילד? לא קמים בבוקר או לא ישנים. ומנצלים את הזמן, את השעות האחרונות שצריך, לפחות. לא הולכים לישון. אבל מה כתוב אצל אברהם? וישקם אברהם בבוקר. מכאן שהוא ישן. איך אפשר לישון?! בן 37, רגל במרכה, עולה תמימה, צדיק יסוד עולם, הבן היחידי אחרי מאה שנה קיבלת. ככה אתה הולך לישון?! איך אתה נרדם?! 'וישכם אברהם בבוקר', כי יש זמן לישון, ויש זמן לעמול, לכל דבר יש זמן. 'לכל דבר יש עת וחפץ תחת השמים'. הכל הולך עם זמן. אז הוא יכול לישון, כן, כי כל זמן היה רק להשי"ת. ה' אמר שצריך להחליף כוח? צריך לישון להחליף כוח. 'הנותן ליעף כוח'. אתה תלך לישון ואני אמלא לך את הבטריות שאתה תקום בבוקר לעבודת ה' לא תשוש ולא עייף – חזק ובריא לעבודת ה'. זה מה שהוא עושה. לכן זקן ובא בימים. מימים מלאים לפני ה'.

נו, אני מאחל לכם בע"ה, שאתם תצליחו לבער את היצר הרע שלכם, שהוא גדול מאוד. ועל זה בא החמץ לעורר אותנו ואנחנו צריכים לחפש בנרות בחורים ובסדקים אם נכנס חמץ שזה יצר הרע. אז צריך גם 'חופש כל חדרי בטן', צריך לבדוק גם אצלנו בפנים איפה הוא מסתתר החמץ הגדול, היצר הרע, עמלק, שרוצה להחטיא אותנו – וצריך לבער אותו.

ואומר האר"י הקדוש: 'מי שבבדיקת חמץ לא ימצא אצלו שום חמץ וישמר כל שבעת הימים של פסח מחמץ כלשהו – מובטח לו שלא יחטא כל השנה'. כי אם הוא ביער את החמץ הזה והתכוון גם לבער את החמץ בתוך הלב, שזה יצר הרע – והצליח – הוא יצליח כל השנה. ואז נוכל לנצל את החיים לטובה, לברכה, ללכת ברחובות להגיד את המצוות שאמרתי לכם, חלק. תשמעו, יש לי סדרה שלמה: מצוות צריכות כוונה. כבר כמעט שלושים שיעורים, וזה עוד ממשיך, זה לא נגמר. רק להסביר מה זה 'מצוות צריכות כוונה' וכמה אפשר להרוויח.

דוגמה אני אתן לכם: אם תוכלו לכוון באמת 'הריני מכוון לקיים מצוות ו'אהבת לרעך כמוך', שאני אוהב את כל ישראל בנפשי ומאודי ממש. את כולם.'. אתם תקבלו מצוות 'ואהבת' כפול מספר היהודים שיש בעולם. אבל זה באמת אם אתה יכול להתכוון ככה, אמיתי. זה המצווה שאתה זוכה.

כשאדם הולך עם ציצית, כשאדם הולך עם ציצית, כל רגע זה מצווה.

כבוד הרב שליט"א עונה למישהו בקהל: זה כולל את היהודים. תקשיב, לאהוב – אתה יכול לאהוב כל יהודי בעולם. תקשיב. אבל אם הוא רשע – יש לו דין של רשע. אתה יכול לאהוב אותו, מה הכוונה? אני אוהב אותו בשביל להחזיר אותו בתשובה, לקרב אותו, להכיר לו את הבורא וכולי וכולי. אז אני אוהב אותו כי הוא הבן של הקב"ה. בן רשע. אתה תגיד בהגדה 'ארבעה בנים דיברה תורה'. אתה תגיד. אבל אתה אומר גם, אתה אומר: 'רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם', נכון? 'הקהה את שיניו'. אבל אנחנו צריכים לדעת: בכל זאת הוא נקרא בן. 'ארבעה בנים', 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה'. בן רשע. בינתיים. יכול לחזור בתשובה. עובדה שחזרו למעלה ממליון אנשים בתשובה. הם היו רשעים, נכון? והם חזרו ונהיו צדיקים!

בקהל: לרב יש חלק גדול בזה.

כבוד הרב שליט"א: ברוך ה'. אז בכל אופן, אדם יכול לאהוב יהודים. אני, קשה לי להאמין מישהו יראה אחד מההפגנות שקרה לו משהו, והוא לא יעזור לו לקום, או משהו, או התעלף. הנה לדוגמה יש ארגון קרואים לו 'הצלה' בבני ברק, שהוא כמו מטעם מגן דוד אדום, שאם יש קריאה, הם הראשונים שמגיעים עם הווספות. צ'יק צ'ק צ'יק צ'ק. רק הם לא בודקים. יש להם קריאות ברמת גן, חילונים, לא מאמינים בה', לא כולם – והם מחיים אותם. בלי שום הבדל. הוא לא אומר 'אה, סליחה, ראיתי אותך – אתה לא מהעם שלי, אתם לא אחים שלי', כמו שאומרים אלה בהפגנות. לא! מצילים אותם! אז זאת אומרת, מותר, ומצווה, ככה אומר האר"י הקדוש, שלפני שאתה מתחיל את התפילה, כתוב להגיד: 'הריני מכוון לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' לאהוב כל יהודי בנפשי ומאודי' וכולי וכולי.

וגם כשאתה הולך לישון אתה בטח אומר שאתה מוחלק וסולח וכולי וכולי. [אמרו משהו בקהל, כבוד הרב שליט"א עונה:] לא יודע, אבל, נגיד. כן, לפעמים כן לפעמים לא. 

מכל מקום, הנה, נתתי לכם מתנות גדולות: זמן זה יקר, תנצלו אותו, אתם לא יודעים מה לעשות, איזה מצוות לחשוב? תגידו 'אני מקיים מצוות תלמוד תורה'. תגידו ככה: 'אני מקיים מצוות תלמוד תורה' ואפילו תגידו פסוק או מזמור, אם אתם לא יודעים כלום, תגידו: 'בראשית ברא א-לוקים את השמים ואת הארץ', תחזרו עליו כל הזמן – אתה מקיים מצוות תלמוד תורה.

[מישהו בקהל אומר משהו, כבוד הרב שליט"א עונה:] בדיוק. אתה לא יכול משהו אחר כרגע כי אתה נסיעה, אתה בנסיעה. אתם יכולים לשים דיסקאוןקי, אתה יכול לשים באוטו, אתה יכול לצלצל ל'שופר קול' יש מספר טלפון שלנו. ברוך ה'. ברוך ה'. בבקשה. תצלם אותו שהוא יהיה ביוטיוב גם כן.

[01:25:30 שאלות]