חיפה - המלבין פני חבירו ברבים...

 

 

 

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא חלק הדרשה בלבד! בלי חלק השו"ת - - - 

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

הערב הזה להצלחה בגיוס מתנדבים רבים לפרוייקטים רבים של מרכז החסד: 'מרכז קהילות פז'. 

טורוסו בת אימיי - תזכה לעבודה טובה ולפרנסה בשפע, אמן. 

בלחש... - אמן ואמן!! 

לע"נ שלמה בן אסתר, רחמים בן חטו, ניוטה בת מרים, שמחה סימה בת ברכה, דוד בן אסתר, ולע"נ הוריי מנוחתם עדן - אמן ואמן!! 

לאור המצב במדינה - אנחנו נדבר היום על 'הלבנת פנים' היום כולם יוצאים נגד כולם, וכולם מבזים את כולם, כולם מאיימים על כולם. אז בואו נלמד קצת מה זה נקרא: 'הלבנת פנים' ומה העונש כל כך.

יסוד חשוב בדיני בין אדם לחברו לומדים רבותינו הקדושים גמרא במסכת סוטה י': 'אמר רב זוטרא בת טוביה: "נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוך כִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים'.

 ו: 'רבים' זה שלושה (3) אפילו, דהיינו: המבייש (1) המתבייש (2) ועוד בן אדם אחד (3) ששומע מן הצד.

מנין לומדים זאת? - מכלתו של יהודה, שהיתה מוכנה לצאת ולהישרף ולא להלבין את פני חמיה! 

ושנים רבות אחרי שתמר מסרה נפש בעבור כבוד הבריות, אנחנו רואים דבר דומה אצל 'הרועה הנאמן' משה רבנו; כשהקב"ה נגלה אליו בסנה אז הוא מסרב במשך שבעה (7) ימים: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל (1) גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" אז שבעה ימים מפציר בו הקב"ה: 'ללכת למצרים שוב ולגאול את ישראל!' והוא מסרב. עד שהקב"ה גער בו - ואז הוא הסכים.

מה היה? 

הוא חשש: שאהרן אחיו הגדול בשלוש (3) שנים ממנו - יפגע, כי הוא נשאר המנהיג של עם ישראל בשעה שהוא נעדר ארבעים (40) שנה. 

ורש"י אומר: 'למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, עד שחרה בו וקיבל עליו, וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו ונביא היה!'. 

אז זה היה החשש שלו: שיצטער אחיו ש:איך הקטן בא ותופס מנהיגות?!

כל מה שעושים עכשיו ה'שמאל', זה בגלל שלפיד מבין: 'שכבר לעולם הוא לא יהיה ראש ממשלה! אחרי שהוא התרגל לזה קצת...' אז הוא מוכן להחריב את המדינה! ולהגיד: 'דיקטטורה!' וקשקושים והכל בעצם רק מסיבה זו, כי בזה הוא גמר את הסיפור שלו. כי הם 64 אז יקח לו לפחות ארבע (4) שנים ועוד חמישה (5) חודשים – בעיה! ואם נוטלים את השלטון מהדיקטטורה המשפטית שהיתה פה, שביטלה חוקים של הכנסת, היפך ממה שהדמוקרטיה אומרת, אז הוא כאילו שליח שלהם לבצע את מה שאומרים, במימון של אנשים שועי עולם וגם מחוץ לארץ כמו שאמר היום ביבי. 

זה לא נוגע אלינו, אבל זה דוגמא הפוכה לגמרי ממשה רבנו שלא רצה לקבל מנהיגות, יש כבר את אהרן אחיו, מה צריך אותו?!... 

והוא עוד אומר: 'אני כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן'

והקב"ה אומר לו: 'לא, רק אתה!' 

אבל הוא פוחד שיפגע אחיו!!

וזה צריך להבין: בסדר, אחיך עלול להיפגע, אבל בינתיים מיליונים מעונים! סובלים, כל יום שוחטים שלוש מאות (300) ילדים, פרעה רוחץ בדמם בגלל שהוא מצורע, והקב"ה מפציר בך ואתה לא רוצה 'שֶׁמָּא יִפָּגַע אָחִיו'?! מה זה? איך הוא מסרב בשעה שכל רגע קריטי! לחייהם של יהודים במצרים? האם בשביל לא לפגוע בכבודו של אחיו כדאי שכל ישראל יעברו את כל הסבל הנורא והרציחות האלה? 

- שאלה עצומה! 

כדי להבין זאת, נקדים מעשה תמוה שהיה, שמביאה הגמרא, במסכת כתובות סב': היה רב בשם רחומי, היה מתמיד עצום, היה לומד כל השנה חוץ לביתו במקום אחר מקום רחוק, ורק פעם אחת (1) בשנה בערב יום הכיפורים הוא היה בא הביתה, אוכל 'סעודה מפסקת' נכנס לבית הכנסת ויוצא במוצאי יום הכיפורים וחוזר בחזרה לעוד שנה! הכל בהסכמת אשתו במובן. 

ושנה אחת מרוב שהיה שקוע בלימוד, שכח שהוא צריך לחזור הביתה, בבית אשתו מצפה בכיליון עינים ואומרת: 'עכשיו יבוא עכשיו יבוא...' נגשת לפתח אולי היא תראה אותו? השעות נקפו והוא לא נראה באופק, ואז היא הבינה: שיכול להיות שהוא לא יבוא בכלל היום. היה לה צער גדול ונשרו דמעות מעיניה, באותו רגע אירע דבר נורא, קטרוג גדול היה בשמים! רב רחומי שגרם לה את הצער בלי מתכוון, ישב בעליית הגג, קרסה העליה והוא נהרג! מעשה מזעזע, בגלל הדמעות של אשתו שלא התכוונה חלילה להרוג אותו, הוא נהרג.

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל העלה את התמיהה העצומה: מה ההגיון בעונש לרב רחומי? הרי מי שנענש עכשיו יותר - זה אשתו, עכשיו שהוא מת - ודאי שהיא תבכה ימים ולילות, אז בגלל שנשרו לה מספר דמעות בערב יום הכיפורים, זה לא עדיף על לאבד את בעלה לגמרי ולבכות ימים ולילות?! מי יודע שבועות ויותר. אז מה ההגיון בלהעניש את רב רחומי בעונש כזה שלכאורה אין בו הגיון, דואגים להעניש אותו ובעצם נענשת אשתו יותר ממנו...!

אבל היסוד של זה אומר רבי חיים שמואלביץ: העונש בין אדם לחברו לא נועד לעשות צדק עם הנפגע, אלא יש פה טבע: מי שפוגע בזולת - זה כמו אדם שמכניס ידו לכבשן האש, והאש טבעה לשרוף! והיא לא עושה חשבון: 'אם אתה צדיק לא צדיק, אתה צודק לא צודק, טועה, מזיד, שוגג?' אש זה אש.

וזה יסוד גדול בין אדם לחברו: הקב"ה לא מאזן את העוול שנעשה לנפגע ע"י הענשה לפוגע, לכן לא היה רב רחומי נפטר מן העולם אם זה היה הולך עם איזונים, כי פה לא היה איזון - אשתו סובלת הרבה יותר גרוע מפטירתו! אז איזה איזון יש פה בין הפוגע לנפגעת?! והוא בשגגה! 

אלא כפי שאמר רבי חיים שמואלביץ: 'אש שורפת!' "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" רק הקב"ה מסוגל לתת עונש באופן שכל הנוגעים בדבר לא יקבלו יותר ממה שמגיע להם, ובודאי שהצער הנורא שהגיע לרעייתו של רב רחומי, הגיע לה ע"פ מידת הדין. 

אבל עלינו לדעת: כי העונש המגיע לאדם בעניני בין אדם לחברו - זה עונש 'טבעי' שנגזר מבריאת העולם.

עכשיו נבין את הסירוב של משה רבנו ללכת אל ארמון פרעה לשחרר את ישראל. הוא ידע: ששום רווח בעולם - לא שווה פגיעה ביהודי! אם אהרן יפגע משליחותו – גאולה כבר לא תצמח מכך. 

למה הדבר דומה? אדם שרוצה לכבות שריפה - בדלק ונוטל חבית דלק ומנסה לכבות את הדלקה. יש אפשרות לחשב לאן תתפשט האש? איפה תעצור? מה היא תכלה בדרכה? אי אפשר! כששַׂמים דלק על מקום ומדליקים - תראו בחווארה מה נהיה... כמה נשרפו שמה בתים וכמה מכוניות... וכמה זה... זה מתפשט, אין שליטה על האש. אותו דבר - אין שליטה על הפגיעה, ברגע שאדם פגע - אש! ואז אי אפשר לדעת איפה זה יגמר, יכול להגמר במוות! כמו שהיה פה במקרה הזה, ועם אש לוהטת לא עושים 'חשבונות'... 

לכן, הקב"ה הסכים עם משה רבנו עד שאמר לו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" אני אומר לך, אני יודע מה יש בלב של אחיך אהרן, הוא רואה אותך שאתה מקבל את המנהיגות והוא שמח בלבו. 

זה לא שאחד עושה ככה: 'הי אשריך!... וזה...' הצגה, אני יודע מה יש לו בלב, הוא שמח! אז אתה לא פוגע בו, ואם אתה לא פוגע בו אז תקבל את השליחות להציל את עם ישראל. 

תשמעו עד כמה הדברים של הרב חיים שמואלביץ עזרו ביום פטירתו. כשהוא נפטר, ערכו הספד רב רושם בכולל 'חזון איש' בבני ברק, רבים וטובים עמדו והספידו אותו. האחרון שעלה להספיד זה היה המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצוק"ל, הוא בא מירושלים במיוחד, ישב בתוך הקהל שעות ושמע את דברי המספידים, ובסוף נתנו לו לדבר אחרון. 

אז הוא אמר להם ככה: 'רבותי! השעה מאוחרת, אני לא חפץ לעכב איש ולהיכשל חלילה בבין אדם לחברו, למדנו מהמנוח: 'שבין אדם לחברו – 'איז פייר ונפייר ברנט' בין אדם לחברו זה אש! ואש שורפת!!' 

אז הוא אמר פסוק: "וּמָחָה ה' א-לקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" ונאמר: 'אמן!' וירד מהדוכן. בשביל לא למתוח יותר מידי את הזמן היה כבר רבע לשתים עשרה בחצות (23:45). וזה היה הספד מאלף! מה זה בין אדם לחברו? - זה אש! עם אש לא מתעסקים ולא מעכבים את הציבור אחרי חצות, גם לא על הספד של אדם גדול כזה, ובפרט אחד שברח מפגיעה מן הזולת כמו אש. 

בבית של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל הגיע ר"מ - רב מגיד, שכהן באחד הישיבות החשובות ושאל: 'בישיבה שאני מלמד יש משגיח שהוא אדם קשיש, כבר לא מתפקד כהלכה, הבחורים מבקשים ממני: שאמסור בפניהם שיחות!' להיענות או לחשוש: שמא יפגע? 

רבי יחזקאל לוינשטיין שהיה משגיח של פונוביז' זצ"ל, נעץ עינים בשואל, במקום להשיב לו ישירות אמר: 'מקובלנו מדורי דורות; שגם אם תהיה אפשרות לבנות את בית המקדש השלישי (3) אולם לשם כך יהיה צורך לפגוע ביהודי אחד (1) - לא יבנה בית המקדש!'. 

שמעתם דבר כזה? עד כדי כך...! אותו הרב לא היה צריך יותר הסברים, הוא הבין.

אחד מהאירועים המרטיטים שיש בספר 'בראשית' זה התגלותו של יוסף לפני אחיו. אחרי שהוא נמכר על ידם לעבד, ישב בבית הסוהר שתים עשרה (12) שנים, וה' העלה אותו לגדולה להיות 'משנה למלך' פרעה. כשהגיעו האחים בגלל הרעב, התנכר אליהם ודיבר אליהם קשות! 

אבל לאורך זמן, יוסף שהתאפק וכבש אהבתו וגעגועים במשך עשרים ושתים (22) שנה, לא יכול היה לשאת זאת עוד, וכשראה כיצד אחיו שמכרו אותו לעבד - מוכנים למסור נפשם על בנימין אחיו הקטן! כבר לא יכול להתאפק!! 

והתורה מתארת את הרגעים שהיו קודם: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו". 

למה הוא ציוה: 'לסלק את כל המצרים'? למה לא בפניהם הוא התוודע? 

רבותינו אומרים: כי יוסף חשש לכבודם של אחיו. 

הוא רצה לומר להם: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" 

אבל שהמצרים ישמעו שאלֶה האחים שלו שמכרו אותו באכזריות?! - הוא לא יכול היה לסבול שיהיו מצרים ניצבים עליו ושומעים כשאחיו מתביישים! 

אבל באותה שעה הוא הכניס את עצמו לסכנה גדולה!! הוא לקח בחשבון: שהם יכולים לסיים את חייו! כשעמדו יוסף ואחיו לבדם, אם אחד (1) מהם היה בועט בו - הוא היה מת, הם היו אנשים חזקים מאוד-מאוד מאוד. אז למה הוא עשה כך? למה הוא סיכן את עצמו? יש מצוה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לנפשותיכם"? 

אלא, משום שנוח לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים' 

אמר יוסף: 'מוטב שאהרג! ולא אבייש את אחיי בפני המצרים!'. 

אז יוסף היה מוכן למות בגולה על אדמת מצרים, לבטל על משאת חייו: להפגש עם אבא! ובלבד שלא לבייש את אחיו. 

אם היה עושה יוסף חשבון עם עצמו - היה מגיע למסקנה: 'מוטב שהאחים יתביישו קצת ולא להסתכן בהריגתו, שאם יהרגו אותו - הרי ודאי שלא תהיה להם מחילה וסליחה לעולם! וכל בנין השבטים יתמוטט ויתרועע'. 

יוסף לא עשה חשבון! עם אש לא עושים חשבונות. עם בין אדם לחברו - לא עושים חשבונות. 

ומה הוא זכה בזכות זה? 

תרגום יהונתן בין עוזיאל: בזכות זה הוא זכה לברכות של אברהם ויצחק! 

אז משה רבנו חשש מאוד מהשליחות את פרעה שלא יפגע אהרן, ולכן סרב! 

עד שה' אמר לו: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".

אבל שלא נחשוב: 'שזה משה שהתייחס ככה בגלל שאחיו היה גדול מאוד ושקול לו ולכן בגלל זה הוא פחד לפגוע בו...' - לא! אפילו אם מדובר בשפל שבשפלים, בנחות שבפחותים, יש להזהר מפגיעה בכבוד הזולת כמו מאש.

לדאבון לבנו, האבל הגדול האופף את עם ישראל אלפים (2,000) שנים, כרוך בפגיעה בכבודו של אדם שפל ונחות! זה המעשה של 'בר קמצא'.

קודם אמרנו: שבית שלישי (3) יכול להתעכב ולא להבנות בגלל שאם תוך כדי יפגע מישהו. עכשיו נראה: שבגלל שנפגע מישהו - נחרב הבית השני (2). 

היו שני (2) אנשים; אחד קראו לו 'קמצא' ואחד קראו לו 'בר קמצא'. הזמינו את בר קמצא בטעות לסעודה שערך אדם אחד במקום להזמין את 'קמצא'. 'קמצא' היה אהוב שלו, 'בר קמצא' היה שונא שלו, ובטעות כששלחו הזמנה "לקמצא" הזמינו בטעות את "בר קמצא". 

ואז ניגש אליו בעל הסעודה ואמר לו: "אני מבקש ממך לקום ולצאת". 

אז הוא אמר לו: "אני מוכן לשלם לך את הסעודה ואל תגרש אותי". 

אמר לו: 'לא! אני מבקש ממך לצאת'. 

אמר לו: "אני אשלם על כל האנשים שנמצאים פה את הסעודה אל תגרש אותי" 

אמר לו: 'לא, אני מבקש ממך לצאת" 

והוא יצא שמה בבושת פנים. ישבו שמה גדולי ישראל בסעודה, ואף אחד לא מחה על מה שקרה שם.

ואז הוא הלך ו'מסר' את כל היהודים אצל הקיסר, הוא המיט חורבן על עמו ועל אחיו, על כל יהודי ארץ ישראל וחכמי התורה וצדיקי הדור, על בית ה' וקודש הקודשים מהנקמה שבערה בו על מה שביזו אותו וזלזלו בכבודו. 

עכשיו נשאלת השאלה: אדם כזה בזוי! שיכול ללכת למסור את כל ישראל!! ולגרום לחורבן ושירצחו המונים, כל זה אדם ושפל בזוי כזה - איך יכול להיות שהקב"ה הניח לו שיבצע את זממו?!

הגמרא במסכת גיטין נז' אומרת: 'תניא, אמר רבי אליעזר: 'בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה שהרי סייע הקב"ה את 'בר קמצא' והחריב את ביתו ושרף את היכלו!'. 

בשביל ביזיון של אדם רשע "מוייסר" שמסר את עמו! זה נורא ומחריד, כל בית המקדש וירושלים נחרבו - וה' סייע לו ממש שכך יהיה.

גדולה כוחה של בושה – אתם מבינים עד כמה זה פגיעה באדם...!

הגאון הצדיק רבי יהודה לייב חסמן זצוק"ל היה מחשב את כל מיני השיפלות שהיו באותו "בר קמצא" ושהסוף שלו הוכיח על תחילתו;

הוא לא הסתפק להעניש את בעל הסעודה ויתר הנוכחים, אלא ממש כמו המן בשעתו: 'להשמיד ולהרוג את כל היהודים! מנער ועד זקן טף ונשים!'. בגלל שמישהו ביזהו. 

ברור שאם אדם כזה ועושה כזה דבר, ויש הסבר גם למה לא רצה בעל הסעודה שהוא ישב אצלו שמה...

אבל אם לא די בכך שחמתו בערה בו, הנקמה לא היתה פזיזה, מחושבת וקרה! הוא רקם מזימה נפשעת, הגיע לארמון של הקיסר ושטח לפניו עלילה שפלה: 'שהעם של היהודים מזלזל בו ומבזה אותו!' והראיה: שאם תשלח להם קרבן - הם לא יקריבו את הקרבן שלך.

ואז הוא מסר לו שיביא להם קרבן להקרבה, והוא הלך ועשה מום בדוקין של עין; שלפי הגוים - זה לא נקרא מום, לפי ישראל - זה כן מום, כמובן שהמלך לא ראה שום מום הוא בדק לפני כן, וכשהגיע ליהודים הם בדקו את הבהמה לפני, התברר: שהיא בעלת מום, ולא מקריבים בעל מום במזבח! 

והוא אמר: "אתה רואה? זה בגלל שהם מזלזלים בך!". 

ואז הרוצח השפל והאכזר הזה בר קמצא... שרבי יוחנן אמר עליו: 'שהוא בן מות!' דין מוסר ומלשין... 

עם כל זה, הקב"ה סייע בידו להחריב את בית המקדש ולשרוף את ההיכל. 

למה? - "גדול כוחה של בושה". 

אם הקב"ה החמיר עד כדי כך באדם רוצח המונים, רשע מרושע כמו המן - אז מה אנחנו נגיד אם אנחנו מבזים יהודים! מה העונש?! 

אתם יודעים מה העונש? 

כתוב: 'כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוה"ב!' אתה יכול לעשות מצוות, ללמוד תורה, הכל אתה תהיה צדיק בעיני רבים, אבל אם שפכת דמו של בן אדם, הלבנת את פניו, עד שהאודם מהפנים נעלם והוא נהיה לבן, הלבנת את פניו - אין לך חלק לעוה"ב! עד שתרצה אותו, תפייס אותו, תפצה אותו, תלוי מה היה, רק אז יש לך סיכוי, בלי זה – אין לך חלק לעוה"ב.

(בקהל: שאלה לא ברור

הרב: נדבר...)

מדוע לא הוציא הגרי"ז את השוחט מביתו? 

היה סיפור בעיר בריסק שהשחיטה היתה 'על הפנים' והרב מבריסק החליט: שהוא עושה תיקון לדבר, השמין את האנשים הכי חשובים בעיר לטכס עצה, והנה בתוך האנשים מופיע אחד השוחטים שהוא אחד הבעיות, והוא תמה על מה הכינוס הזה על מה ולמה... כמובן שהוא היה מיותר! ולא הוזמן, אז מישהו אמר לו ככה בעדינות: "שזה לא מיועד לו הישיבה הזאת" הוא לא רצה לצאת

 הוא אמר: 'רק אם הגאון הרב מבריסק שזה הבית שלו יגיד לי לצאת - אני יצא". 

הגאון שַׂם את ראשו ככה, בעינים מושפלות, ולא מדבר מילה. וההוא נשאר. עבר זמן, ובסוף מישהו הצליח ככה לשכנע אותו ככה שהוא יצא, שיש פה ביזוי של הגאון זה וזה... ואז הוא יצא. 

ואז כולם מיד שאלו את הגאון: 'למה כבודו לא אמר לו שהוא יצא?' 

אז מה הוא ענה להם? 

הוא אמר להם: 'אתם מכירים את המעשה עם "בר קמצא" בגין כוחה של הבושה - הקב"ה סייע לו סיוע של ממש, להחריב את המקדש ולשרוף את ההיכל! אתם רוצים לבסס את חיי הדת והכשרות בבריסק שזה יהיה כרוך בבושתו של אותו שוחט?! שאני אגיד לו: 'קום ותצא?' - לא יכול להיות מזה דבר טוב!' 

אז לכן הוא לא אמר מילה, אפילו שהוא אחד הגורמים לכל האסיפה הזאת. 

בואו נראה עוד דבר; 

התורה החמירה בכבודם של ישראל אפילו של החוטאים! 

אתם שמעתם על זמרי בן סלוא שעשה מעשה עם מדינית - חילול ה' שאין כדוגמתו! חציפות שאין כדוגמתה. בא עם מדיינית בת מלך צור, אחז אותה בציצית ראשה, 

העמיד אותה לפני משה רבנו ושאל אותו: 'זו מותרת או אסורה?' 

אמר לו: 'אסורה'. 

אמר לו: 'מי התיר לך את בת יתרו?!' 

ואז לקח אותה הכניס אותה לאוהל ועשה מעשה שלא יעשה עם הגויה, ואז פנחס נכנס ודקר אותם והוציא אותם החוצה וכו'. 

מעשה ידוע. 

אבל בואו נראה לפני כן מה קרה. רבותינו אומרים: 'שהיה נביא שקוראים לו בלעם, נביא הכי גדול באומות! והבלעם הזה היה חוזה מחזה ש-די, ויודע מה קורה בעולמות העליונים! וכו'. אבל הוא היה אדם מטונף!! הוא היה חי עם האתון שלו... בסוף הקב"ה העניש אותו כמובן, והרגו את בלעם הקוסם בחרב. 

אבל מה כתוב: באותו יום שהוא מת, מתה גם האתון.

למה? 

אומר רש"י: 'חס הקב"ה על כבודו של אותו רשע, שלא יאמרו: 'זאת היתה שסילקה את בלעם!' 

כי האתון הוכיחה אותו, ואמרה לו: "לָמָּה זֶה הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" - אז זה ביזיון! אם אומרים: "זה-זה-זה שהאתון דיברה אתו ואמרה לו..." וכו' וכו' 

משום כבודו של אותו רשע שבגללו מתו עשרים וארבע אלף (24,000) מישראל בהחטאתו אותם בבנות מדין...! ה' חס על כבודו של אותו רשע.

 אז כל שכן אם זה כבוד של צדיק, כמה ה' חס על כבודו, ומה העונש של מי שעושים לו עוול או מבזים אותו וכו'.

נשיא שבט שמעון, מקפידה התורה לא להזכיר את עובדת היותו: 'נשיא שבט שמעון' למה? לא לפגוע בבני השבט שהיה להם נשיא כזה, אפילו שהם לא מחו בו! בשעה שהוא עשה את המעשה, אז לכן התורה לא מזכירה שהוא 'נשיא'.

לפני שמתארגנת מלחמה, מצטווים ישראל: 'לערוך מלחמה מול המדיינים שהחטיאו אותם!' 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" ואז הוא אוסף: 'אלף (1,000) לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא" (במדבר לא, ו). 

ולמה הוא לא שלח את הנשיאים עם שבטי ישראל למלחמה? 

אומר 'בעל הטורים': 'לא לבייש את שבט שמעון!' כי נהרג הנשיא שלו, אז אם הוא יגיד: 'שילכו גם הנשיאים' הנשיא הזה מת! כולם ירגישו, אז יהיה בושה לבני השבט. וויתר משה רבנו על היציאה של הנשיאים לא להדגיש את חסרון של נשיא שבט שמעון. 

הגאון רבי חיים זייצ'יק הוסיף עוד נקודה: 'רש"י אומר: 'מפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר? 

אמר הקב"ה: 'מי שהתחיל במצוה שהרג את כזבי בת צור - הוא יגמור את המלאכה והוא ילך למלחמה!' פנחס התחיל פנחס יגמור.

וה'שפתי חכמים' תמה: 'עיקר המצוה שעשה פנחס זה שהוא הרג את זמרי, שהוא חטא והרשיע. אז למה נזכר במדרש: 'שפנחס הרג את כזבי בת צור?' 

אז הוא אומר: 'אחרי שראינו שהקב"ה נמנע מלשלוח את הנשיאים, שלא יכירו בחסרון נשיא שבט שמעון, אז מובן למה רבותינו אמרו: שהוא הרג את כזבי ולא את זמרי' - שוב פעם: בשביל לא לפגוע בבני השבט. 

עוד פעם אנחנו מוצאים בפרשת 'מסעי': כשמשה רבנו ממנה את הנשיאים להנחיל את הארץ לישראל כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ: אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ". 

"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים"

שימו לב!

"לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי" 

הבחנתם במשהו בפסוק? לא הבחנתם... אתה הבחנת? נו, 

(בקהל: עונים ולא שומעים). 

הרב: יפה, היה נשיא רק אצל דן, בשלושה הראשונים אין 'נשיא', למה? - בשביל שלא יזכרו כשיגידו נשיא של שמעון - יזכרו את הנשיא שנהרג. אז הקב"ה בשביל לכסות עליו – שלושה (3) שבטים ראשונים שהוא מזכיר בלי הלשון 'נשיא' ככה זה נעלם, טושטש. ורק מהרביעי (4) מתחיל עם נשיאים.

אתם מבינים: כמה התורה מכסה אפילו על בן אדם שעשה מעשים שלא יעשו שלא יהיה לו בושה! 

הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל: הזמינו אותו פעם לבית משפט, 

מה קרה? 

בקשו ממנו: לפרוע שטר חוב שהוא חתום עליו ולא שילם! תבעו אותו לדין. 

הוא מסתכל - חתימה מזויפת! זה לא שלו בכלל! 

אז הוא אמר לשופט: 'רגע! תן לי לחשוב' 

עשרים ושבע (27) לירות אז זה היה - מלא כסף. ואז מה קרה? 

אמר: 'אני אשלם'. שילם, הגיע הביתה, 

שאלו אותו: 'למה שלמת דבר שאתה לא חייב בכלל? זה גנבה, גזל!' 

אז הוא אמר להם: 'האם שווה לבייש יהודי במנה כה גדושה, אם הייתי אומר בפני השופט: 'זה רמאי! נוכל זה לא חתימה שלי, בא תראה את החתימה שלי וכו' בפני כולם! והיה מתפרסם שמו שהוא ניסה לרמות אותי בפני כולם...?! לא כדאי להפסיד עשרים ושבע לירות בשביל לא לבייש יהודי?! אפילו שהיהודי הזה נוכל וגנב וגזלן!'.

עוד מעשה: הגאון מוילנא היה מקבל מ'קרן' מסוימת מלגה כל חודש, האחראי על המלגות שהיה השמש שלו, החליט: שלגאון יש מספיק כסף והוא חסר לו כי יש לו הרבה ילדים, החליט: לא לתת לו כל חודש ולקחת את המשכורת של הגאון – שנים! 

הגאון, הילדים שלו - לא היה להם מה לאכול, וההוא חי על הכסף של הגאון. לפני שהוא נפטר השמש הזה, הוא התוודה לפני 'החברה קדישא' החברה קדישא כשהיו רואים גוסס היו אומרים לו: 'תתוודה!' ואז הוא התוודה, ואמר להם שהוא עשק את הגאון כל ימי חייו!

כולם לא האמינו עד כמה הגאון שתק, הוא ידע שההוא לא נותן לו את הכסף, אף פעם לא התלונן ולא רצה לבייש אותו, שתק וסבל ולילדים שלו לא היה מה לאכול. לא לבייש יהודי! - איזה יהודי? גנב! גזלן!!

הגאון העצום רבי חיים פלאג'י ראש רבני טורקיה בדורות האחרונים היה זהיר מאוד בין אדם לחברו. אתם יודעים עד כמה הוא היה זהיר? 

תקשיבו! מה הוא היה אומר: 'יזכני ה' לצאת ידי חובה במה שנוגע לעבודתו יתברך כשם שאני יוצא חובת הבריות'.

זאת אומרת בענין ביני לבין הבריות - אני מושלם! הלוואי ואני אזכה להיות ביני לבין המקום אותו דבר. 

אתם מתארים לכם דבר כזה שאדם יכול להגיד בביטחון כזה דבר...?!

פעם אחת הלך בדרך הגיע למקום מנוחה, פרש בצד ונמנם. פתאום הוא הרגיש שמישהו מפשפש לו בכיס, פקח את עיניו קלות ונדהם! ראה יהודי קשה יום מנסה לגנוב לו את צרור המעות שמונח בחיקו. חשב: 'אם אני ארים את הקול ואניס את הגנב - הוא יבוא לידי הלבנת פנים!' והרי המקום הומה והוא יוקע אל עמוד הקלון. מה עשה? הניח עצמו כישן ונתן לאותו גנב ליטול את כספו. וויתר על ממונו שלא לבייש יהודי.

הגאון רבי חיים מבריסק: הבית שלו היה פתוח תמיד, פעם בא מישהו חמד את קופסת הטבק שלו יקרה ומיוחדת עשויה מכסף טהור! מגולפת בחן והתחיל לצאת. הוא לא ידע שרבי חיים רואה אותו וגם הבן שלו, הבן רצה לגשת לתפוס אותו, 

האבא אמר לו: 'לא! אתה לא זוכר מה אמרו רבותינו? 'נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים' מה אתה חושב: שליפול לכבשן האש כדאי ולהפסיד קופסת טבק לא כדאי?!...'

רבי אליהו דושניצר זצוק"ל: עמד פעם בהתלבטות; נגנב מביתו שעון זהב יקר ערך, וידע בסוף שאחד הבחורים לא היסס ושלח ידו. 

ביקשו המקורבים: להשפיל את הבחור! ולהכריח אותו להחזיר את הגזלה... 

ומה הוא אמר להם? 'נוֹח לוֹ לָאָדָם שיפסיד שעון זהב - וְלא יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים!'.

מספרת הגמרא מסכת בבא מציעא נח': אחד האמוראים שנה לפני נחמן בר יצחק: 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' 

השיב לו רב נחמן: 'יפה אמרת, שהרי רואים: כשהאדם מתבייש ברבים, הפנים מאבדות את הצבע האדום ומחווירות!'.

מה זה 'כאילו שופך דמים?' 

המשנה אומרת: 'רבי אלעזר המודעי אומר: 'והַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים... – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוה"ב!' 

וב'מדרש שמואל' אומר: 'כשפוגעים בכבודו של אדם - בהתחלה הוא מאדים ואח"כ הוא מלבין, מרוב בושה - כמעט פורחת נשמתו! ולכן עולה לו הדם לראש כמו מבקש: להמלט מהגוף ואחרי כן - הוא מחוויר כמו מת, זה ממש כמו רצח!'.

רבנו עובדיה מברטנורא אומר: 'האדמומית והחיוורון שעולים בפני המתבייש, בתחילה הוא רוצה לענות - ולכן הוא מאדים מזעם ומכעס. וכשאין לו מה להשיב - אז הוא הופך להיות חיוור!'. זאת אומרת האדם ממש כמו מת. 

עכשיו בואו נבין מה זה 'נוֹחַ לוֹ שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ' לא כתוב 'שצריך' אלא 'נח'?

הגאון רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל אומר: מה זה 'נח?' איזה נח יש פה? 

הוא אומר: משל למה? שַׂמים לפני האדם שתי (2) מדורות; אחת גדולה עצומה בחום עצום, ואחת קטנה כמו שאומרים גחלים ואש קטנה. 

ואומרים לו: 'מגיע לך עונש להשרף, תבחר איזה אתה רוצה...' 

נו, איזה תהיה לו יותר נח?? הקטנה! לא? 

אבל חכמים אמרו: 'לא! נח לו - כבשן האש!' לא מדורה קטנה, אם אתה מסוגל להלבין פניו של יהודי - נח לך, אתה צריך לבחור: להיכנס לכבשן האש! 

ולמה אנחנו לא מרגישים זאת? 

מי שיודע את התשובה הזאת יקבל ממני מאתים (200) שקלים (נ.ז. 49:09). 

כתוב: 'נוֹחַ לוֹ לאדם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ' למה אנחנו לא מרגישים ככה כמו שכתוב שהיה לנו יותר נח להפיל עצמנו לכבשן האש ולא להשפיל לבזות אדם מישראל. למה? 

אתם לא תאמינו למה... 

(בקהל: לא שומעים

הרב: לא, 

עונה...

הרב: כן, 

בקהל: לא שומעים

הרב: לא, 

עונה...

הרב: כן, 

בקהל: לא שומעים

הרב: מה זה אומר. רגע שקט מה זה אומר? 

בקהל: לא שומעים

הרב: את בכיוון חסר לך עוד קצת תנסי, 

הרב: עוד פעם אני אגיד את הלשון שאמרו חכמים: 'נוֹחַ לוֹ לאדם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים' התשובה תמונה בתוך הטקסט!

הרב: תנו לה לדבר, כן, את יכולה למקד יותר את התשובה שלך? 

בקהל: אדם שהוא מגיע למצב... 

הרב: שמענו את זה כבר, עכשיו תמקדי את זה, לפי הטקסט, זוכרת את הטקסט או שאני אחזור 'נוֹחַ לוֹ לאדם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים' 

בקהל: אותו אדם שהלבין את פני חברו לא מרגיש בנח עם זה 

הרב: שמעתי את זה אמרת קודם, עכשיו אני שואל את יכולה להתמקד? לא, 

הרב: היתה שמה אחת לידך שרצתה, מי זאת רצתה לידה? כן תביא לגברת לידה, 

הרב: תודה! - היית בכיוון, כן, 

בקהל: אני פשוט חשבתי על כיוון אחר מאחר ואנחנו בגלות ויש הסתר פנים כל כך גדול אז ההסתר שהוא גם באדם עצמו, 

הרב: אין לך מיקוד בכלל אתה צריך משקפיים... 

עונה: כן, אז ההסתר נמצא לא רק בגילוי השכינה אלא גם בעצמנו שאנחנו "חלק א-לוק ממעל".

הרב: זה כבר דרשה אבל טוב אפשר להזמין את הבחור עוד פעם. 

הרב: לא, לא לא-לא... 

הנקודה היא פשוט: 'אין פה אדם!' אדם שלא חש בעלבונו של חברו - הוא בהמה!! בהמה - לא מרגישה אם מישהו נעלם, נגיד: בהמה גדולה פרה תעשה גרפס ליד בן אדם היא תרגיש שהיא פגעה בו?! עשתה לו משהו? - לא. בהמה לא מרגישה. אדם שהוא לא מרגיש שהוא פוגע בשני - הוא בהמה. 

זאת אומרת דייקו חכמים ואמרו: 'נוֹחַ לוֹ לאדם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ' אם הוא אדם - אז הוא יודע שהוא יפיל עצמו עדיף לו מאשר שילבין פני חברו! 

תיכף תבינו גם למה, זה לא גוזמה מה שאמרו חכמים, זה לא גוזמה בכלל! 

אבל אם הוא לא מרגיש – זה יותר גרוע מבהמה, ממש בהמה!

עכשיו תשמעו דבר מדהים! 

איך היו מקיימים חכמים את הדבר הזה? 

הגאון רבי ישראל יעקב לובינצ'נסקי היה הרב של ברנוביץ' ומשגיח בישיבת 'אוהל תורה'. 

מעשה בבית הכנסת שלטה בבוקר תחושת חום נעימה, למרות הקור ששרר בחוץ המתפללים היו מוצאים את התנור תמיד מוסק היטב! היו מאושרים לבוא בבוקר כי בית הכנסת היה חמים לעומת הקור בחוץ. אף אחד לא ידע: שזה הרב בעצמו! הוא מחמם את הבית הכנסת, כי השמש היה ישן עד מאוחר, וכולם מגיעים, קר!! קופאים מקור! אז הוא היה הולך, אף אחד לא ידע כמובן, לא היו נותנים לו אם היו יודעים שהוא עושה את זה.

יום אחד כשהוא רוכן על התנור ומסדר את הגחלים, נכנס מישהו לבית הכנסת והוא חשב שזה השמש, ניגש אליו דפק לו על הגב: "אהלן... מה נשמע?..." 

דיבר אתו כמו זה... והרב ידע: אם הוא ידבר שזה הוא - קודם כל יתפרסם הדבר שלא רצה, דבר שני, האיש הזה לא יכול לסלוח לעצמו שנתן לו מכה בגב, הוא נתן מכה לרב! והוא חושב שזה השמש... 

אז מה הוא עשה? - הוא השאיר את הראש שלו בפנים, הזקן שלו נחרך מן האש! הפנים שלו התאדמו מרוב זה... והמתין עד שההוא הלך. 

כשההוא יצא - הזקן שלו שרוף, והפנים שלו אדומות! למה? הוא קיים ממש: מוטב לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים'. 

מה הוא אשם שההוא דפק עליו? הוא צריך להשרף בשבילו?! - אבל הוא יתבייש! יהיה לו בושות הוא לא יסלח לעצמו על מה שהוא עשה! אז לכן הוא עשה ככה, תראו מה זה דקדוק בשביל לא לבייש. 

המהרי"ל דיסקין זצוק"ל, היה אצלו שיעור קבוע לתלמידי הישיבה, מידי שיעור, השמש היה מגיש לו כוס תה רותח, עקב הבריאות שלו הוא היה צריך אותו עם הרבה סוכר. יום אחד הוא סיים את כל הכוס, והרבנית נכנסה בבהלה: 'כבוד הרב! כבוד הרב לא שתית! נכון?!' 

הוא אמר לה: 'שתיתי'. 

- 'אבל היה שמה מלח!! מלח!!' 

התברר: שהוא שתה את המלח, ההוא במקום לשים לו כמה כפיות סוכר שם לו כמה כפיות מלח שזה מסכן את חייו! הוא צריך סוכר לא מלח! אבל הוא שתק. 

אז שאלו אותו: 'איך הוא עושה כזה דבר - זה פיקוח נפש! ממש הוא יכול למות, ממש יכול למות!' 

הוא אמר להם: 'לא אמרו חכמים "נח לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים'?! 

אם הייתי אומר לו: "וואי! מה עשית? הבאת לי מלח וזה... וזה...!' - הרי הוא היה מתבייש בפני כולם!... אז הוא בלע את הכל ככה. 

אתם מבינים מזה? מי יכול לעמוד בדברים כאלה? מי יכול? מי יכול?! 

לפעמים אנחנו יכולים להגיע להלבנת פנים בלי כוונה! לפעמים להכשל חלילה - בלי כוונה, ואבותינו לימדו אותנו: שאפילו שאנחנו מקיימים מצוות: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" 

שואלים בגמרא בערכין טז': 'יכול אפילו פניו משתנין? - תלמוד לומר: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". 

צריך להוכיח אותו בדרך ארץ בנימוס שיקבל את הדברים ולא לבזות אותו ברבים. 

רק אם בן אדם אמרו לו מספר פעמים והוא עובר על דברים שבינו לבין המקום ויש חילול ה' - אז מותר לבזותו ברבים! וכו' וכו' כמו שהבאנו מהרמב"ם מספר פעמים.

אבל אם זה בינו לבינו - אז לא יפרסם את מעשיו, אלא אם כן הוא לא יכול להשיג, וההוא עושק אותו, או הוא לא נותן לו ואז הוא צריך להשתמש עם אנשים שיעזרו לו להביא את הכסף - אז מותר להגיד את הדברים בשביל להציל את ממונו.

אבל, רואים: שגם משה רבנו בתחילת ספר דברים הוא מוכיח את ישראל על כל מה שעשו במדבר ברמז! 

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" - כל זה הם רמזים על מקומות שבהם הם חטאו, וזה היה דברי תוכחות. 

אז רואים: שהוא שמר על כבודם של ישראל ואמר להם ברמיזה. 

עכשיו בואו תשמעו 'דרך ארץ' לא יאומן!

אחד הבחורים בישיבה רץ לחזון איש עם קושיה שבעלי התוספות אומרים דבר שזה בניגוד לגמרא ערוכה. - וואי! אתם יודעים מה זה? תפס את התוספות שהם אומרים דבר שנסתר מגמרא מפורשת! 

ואז הוא בא לחזון איש שיסביר לו: איך יתכן? 

אז מה אומר לו החזון איש? 

הוא שומע את מה שהוא אומר: שַׂם את היד על הכתפיים שלו ומתחיל לצעוד אתו בחדר ואומר לו ככה, אז שימו לב: 

"אתה אומר: "שבתוספות כתוב כך וכך, ושהדבר נסתר מגמרא מפורשת" - אכן קושיה עצומה!... אבל, אם בתוספות לא היה כתוב כך וכך... - הרי שאין כאן קושיה כלל וכלל! אבל אתה אומר שכך כתוב בתוספות אז זוהי קושיה עצומה ונוראה!" 

והוא חוזר אתו כמה פעמים ע"ז: 'אם כתוב כך בתוספות - קושייתך עצומה!... ואם לא כתוב - אין כאן קושיה. ולפי דבריך - קושייה עצומה היא זו...' 

ואז אמר לו: 'ברכה והצלחה!' והוא הלך. 

ההוא יצא מאושר!! יש לו חותמת מהחזון איש שהוא גילה: 'שהתוספות נכשלו!!' אמרו דבר שיש גמרא ערוכה שסותרת את דבריהם, ישר לקח את המחברת של החידושים ולקח את העט ובשמחה התחיל לרשום את הקושיה שיהיה למזכרת לכל החיים שכולם ידעו: שהוא גילה דבר שאף אחד לא גילה. 

ולפתע כשהוא מצטט את הלשון של התוספות פתאום הוא רואה: שלא נגע ולא פגע בדבריהם הקדושים, וכל הקושיה העצומה - בטעות יסודה! 

ולכן רמז לו החזון איש: 'אם כתוב כך בתוספות - אז הקושיה שלך עצומה! ואם לא כתוב ככה - אין קושיה'. 

הוא הוריד את העט תפס את המצח, ומה זה התפעל מהחזון איש! שלא פגע בו ולא העליב אותו, ולא זרק אותו ולא אמר לו: 'תתבייש! אתה חושב שהתוספות לא יודעים שכתוב מה שאתה יודע?! וזה...' ולא ביזה אותו ולא כלום, ורק רמז לו עם ניגונים ככה וככה וככה - והשאיר לו תלך ותראה אם זה אותה הקושיה ולא קושיה ובסוף... - איזה חכמה, איזה חכמה, לא יאומן!

גדולי ישראל צעדו בדרכו של משה רבנו, וגם כשהיו צריכים להוכיח בן אדם - לא פגעו בו. 

הרב ש"ך (לא הרב שך שהיה עכשיו) הש"ך 'שפתי כהן' רבי העשיל: הוא הגיע לפרק 'האיש מקדש' צריך להתחתן. ודברו עליו נכבדות, והמליצו עליו ואמרו: "זה גאון! וזה ככה וככה..." הוא הגיע לשבת לפני החתונה לבית של החותן, דאגו לו למקום מרווח והכל.

 ביום שישי הוא עומד מול החלון והוא רואה מה קורה בבית הסמוך אצל חותנו, והוא רואה: יש מטבח רחב, ושמה מכינים עיסה גדולה, שוטחים אותה על שולחן בחצר, כדי שתתיבש ותתקשה כדי שיעשו ממנה אטריות. ואח"כ חותכים את זה חותכים 'אטריות'. 

כשהוא מתבונן... לא תאמינו! אחד התרנגולים שמשוטטים בחצר קפץ על העיסה ודרך עליה והתחיל לנקר. ואז הוא ראה דבר נורא! הכלה שלו המיועדת יצאה החוצה, תפסה את התרנגול וזקרה אותו על הרצפה! 

'וואי, מה, אני הולך להתחתן עם אשה כזאת אכזרית?!... אין לה רחמים... ככה היא לוקחת את התרנגול וככה זורקת אותו על הרצפה?!' 

יואו! איך הוא יבטל עכשיו את החתונה? - זה יהיה ביזיון לכלה הזאת, יהי לה שם רע, אבל הוא חייב להשתחרר ממנה, הוא לא מוכן לחיות עם אחת כזאת, איך הוא יעשה? אם הוא יגיד לאבא שלה - איזה בושות יהיה לו, אחרי שאמרו שיש פה גאון והכל, והוא עזב אותם והלך אוי ואבוי מה יהיה... 

הרב פונה לקהל: יש לכם איזה רעיון בשבילו? מה יעשה? 

(בקהל: לא ברור)

הרב: שוחטים את התרנגול... 

אז תשמעו מה הוא עשה: הלך לבית הכנסת, ניגש לקופה של הצדקה, עשה ככה, ניער, שפך את כל הכסף שבקופה הכניס לכיס לפני כל אלה שמסתכלים עליו ועומד לצאת – 'גנב! גנב! תפסו אותו וזה...' תאך! תאך! זהו התפרסם: 'מי זה? יואו! זה החתן שאמרו שהוא הגאון?!' וגרשו אותו מן העיר. והאבא היה מפסוט שגילו את זה לפני כן.

והוא הלך שמח משתי (2) סיבות; סיבה אחת: שהוא התפטר מהכלה הזאת, וסיבה שניה: שהוא לא בייש אותה. וככה הוא יצא חלק מכל הענין! שמעתם דבר כזה? 

(בקהל: לא שומעים)

הרב: כן הוא היה מוכן לקבל את הביזיונות - מוטב לו ונח לו להפיל את עצמו לכבשון האש ולא לבזות אחרת. הוא הסכים לקבל את הביזיונות בעצמו.

(בקהל:.... בשנות השמונים (1980') בערך היה בחור שהיה מגמגם לא עלינו, ורבי מנדל שניאורסון הרב מלובביץ' ראה בזיו פניו ראה ברוח קודשו שהבחור זקוק לעזרה וסיוע. פונה אל הרבי ואומר לו: 'כבוד הרב רבנו רבנו והוא שומע שהוא קצת מגמגם, אני צריך להגיע לרחוב הזה והזה', והרב אמר לשמש: "כולם תעזבו כולם אני עכשיו יסייע לו ולקח אותו עד למקום שהוא היה צריך להגיע ליעד שלו.' ואז תלמידיו שואלים אותו אחרי זה שהוא חוזר: 'למה אתה סייע ועוזר לבחור הזה?' 

הרב: שלא ישאל עוד כמה פעמים בדרך

בקהל: 'הוא אומר עדיף לבטל ביטול תורה ולסייע ליהודי הזה למה? כי הוא סיפר על מורינו ורבנו האור שבעת הימים רבי ישראל הבעל שם טוב שהיה בשיא האהבה שלו, ובשיא הרחמנות שלו, והבעש"ט היה עוזר לכל יהודי עד אין קץ ועד אין סוף. 

הרב: כן, אבל הנקודה היתה בשביל שהוא לא ילך הדרך וישאל כל אחד ואחד...

בקהל: נכון זה בדיוק ממש, מה שאתה אומר זה בדיוק נכון

הרב: תודה! תודה!!

עכשיו למי מיועד גיהנם נצחי? 

אומרת המשנה: 'רבי אלעזר המודעי אומר: 'המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים - אין לו חלק לעוה"ב!' 

וזה נורא, זה יותר גרוע מרוצח!!

למה שיאבד את העוה"ב? 

אז רבנו יונה בשערי תשובה שער ג' אות קמא' אומר: 'כיון שלא חש בחומרת העוון!' 

כמו שהגברת אמרה... 

והוא בטוח: שהוא לא עשה משהו נורא, וזה לא נחשב בעיניו עוון, אז הוא לא יחזור בתשובה ע"ז. ואם הוא לא חוזר בתשובה - איך הוא יזכה לעוה"ב?!' 

הגמרא בבא מציעא נח' מחמירה עוד יותר! ואומרת, יש דרגה נוספת למראה עינינו קלה יותר מהלבנת פנים, אבל היא חמורה עד מאוד!

כתוב בגמרא: 'אמר רבי חנינה: 'כל היורדים לגיהנם עולים' בסוף-בסוף עולים חוץ משלושה (3) שיורדים ואינם עולים: אחד (1) מהם זה הבא על אשת איש! שתים (2): זה המלבין פני חברו ברבים. והשלישי (3) זה המכנה שם רע לחברו. 

שואלת הגמרא: המכנה שם רע לחברו זה לא חלק מהלבנת פנים?! למה כתוב את זה בנפרד? 

היא אומרת: אפילו שדש בשמיה, אפילו שהאדם הזה כולם מכנים אותו בשם כינוי תמיד, ואפילו שהוא נראה שהוא כבר רגיל לשם הזה, עם כל זה שפניו אינן משתנות ומאדימות - זה פגיעה בכבודו. ועל פגיעה בכבוד האדם - מגיע עונש חמור יורד לגיהנם ולא עולה! 

שמעתם דבר כזה...? 

ולמה שלא יעלה מן הגיהנם? 

- אוי אוי אוי! מי שידע את זה אני נותן לו חמש מאות (500) שקלים (נקודת זמן 1:11:04). למה שהוא לא יעלה מן הגיהנם?! 

אדם שמכנה שם לחברו או אדם שמלבין פני חברו - למה שלא יעלה מן הגיהנם? 

(בקהל: ...

הרב: לא, 

בקהל: כי הוא רוצח אותו שוב ושוב ושוב... 

הרב: לא, 

בקהל: לא ברור

הרב: לא,

בקהל: לא ברור

הרב: לא, עוד אחד כן

בקהל: לא ברור

הרב: לא, תשובות יפות! אבל עדין לא.)

הפני יהושע מבאר: שהעונש הוא 'מידה כנגד מידה' הוא מסביר ע"פ הזוהר הקדוש: הכח שניתן לנשמות שלנו לעלות מן הגיהנם ולא להישרף בו כליל, מאיפה הוא נובע? - מכיסא הכבוד! כי הנשמה חצובה מתחת כיסא הכבוד, והיא צריכה לחזור עד לכיסא הכבוד, ונשמה כזאת - אש הגיהנם לא יכולה לשלוט בה.

אומר הפני יהושע: אדם שמלבין פני חברו לא עולה מן הגיהנם, מה הכח של הנשמה לעלות מן הגיהנם? - היות והנשמה היא "חלק אלוה ממעל" ואדם זה שפוגע בזולת מגלה במעשים שלו: שלפי דעתו הנשמה של השני שהוא פגע בו היא לא "חלק אלוה ממעל" שאם היה יודע לא היה מחציף פניו להלבין ולבייש את החלק האלוקי שנמצא בו.

אז זאת אומרת 'אין נשמת האדם חצובה מכיסא הכבוד!' ככה חושב זה שפוגע, אז כשתישרף נשמתו בגיהנם - לא יבקש שיעלו אותו מיסוריו, כי אין לו "צלם א-לקים" אתה לא מאמין בצלם אלוקים... לכן ביזית אותו... ומי שאין לו "צלם אלקים" - לא עולה למעלה לכיסא הכבוד שמשם ירדו הנשמות.

וזה מסתייע במסכת סנהדרין שדורשת את עונש המלבין פני חברו - שמאבד את העוה"ב! 

מאיפה לומדים? 

מהפסוק: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" - מֵהָעוה"ז וּמֵהָעוה"ב! ומי שמבזה את חברו הוא בכלל את "דְבַר ה' בָּזָה". למה? - כי כל יהודי נברא בצלם של הבורא, והנשמה חצובה מכיסא הכבוד, והמבזה - כאילו מבזה את הקב"ה! 

עכשיו לא רק זה, אנחנו הבנים שלו, ומי שמבזה את הבן שלו - גם אז ודאי שהאבא נפגע מזה! נכון? 

ואפילו עד כדי כך, כשתולים אדם שחייב מיתה, כתוב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" למה? – "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" מה פרוש "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי"? - כיוון שהוא "בצלם א-לקים" - אסור להשאיר את הצלם הזה תלוי! לפני הערב צריך להוריד אותו ולקבור אותו. עד כדי כך... 

(בקהל: לא שומעים

הרב: בסדר-בסדר, תודה, לא למסור את המיקרופונים בלי רשות, טנקיו ורימאצ').

עונשו של הפוגע בכבוד חברו ומצערו - הוא נורא ואיום! גם אם הכוונה של הפוגע היא לטובת הנפגע. 

תקשיבו! 

אדם פוגע בחבר שלו לטובתו, כמו פנינה שציערה את חנה בשביל שהיא תבכה, ו: 'שערי נעילה לא ננעלו!' ואז היא תזכה לבן. תשע עשרה וחצי (19.5) שנים היא מחכה לילד, עד שנולד לה שמואל! אבל היא עזרה לה פנינה 'לשם שמים!' אמרו חכמים, שהיא תבכה "בעבור הרעימה" - שהיא תרעים בקולה ותבכה שהיא תלד, היא רצתה: שהיא תלד, אז היא היתה פוגעת בה. 

היתה אומרת לה: "הילדים חזרו מהגן? האכלת אותם? השקית אותם?" וכו' - והיא היתה בוכה, בוכה בוכה מתחננת לבורא. 

ואז מה קרה? היא התכוונה לשם שמים; כל ילד שילדה חנה - מתו לפנינה שתים (2), היא היתה קוברת, ככה היא קברה עשרה (10) ילדים! 

אתם שומעים דבר כזה... 

למה? אמרנו למה-למה? למה? הרי היא התכוונה לשם שמים?! למה? נו, תגידו למה? למה? - בגלל מי שפוגע בחברו זה אש!! ואש לא מבחינה בין לשם שמים או לא לשם שמים. 

מי שיכניס את היד לאש ויגיד: 'אני מכניס אותה לשם שמים...!' - אז היא תישרף לשם שמים.... אין דבר כזה - מי שפוגע נפגע. אז צריך להיזהר מאוד-מאוד.

עכשיו, הגמרא מספרת עוד דבר:

(בקהל: לא שומעים

הרב: תיכף אני אתן לך מיקרופון ואתה תשאל ואני אענה, בסדר?). 

הגמרא מספרת בכתובות סז' על אחד מהאמוראים, מר עוקבא, שהיה משלשל בפתח של אחד מהעניים תמיד מטבעות ובורח. 

ההוא, יום אחד החליט לתפוס אותו - ואז הוא רדף אחריו ואחרי אשתו, והם רצו וברחו לאיזה רחוב צדדי, היה שמה תנור דולק! והם קפצו לתוכו!! בשביל שהוא לא יגלה מי הם ויתבייש. 'מוטב לאדם... נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ ממש לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְלא יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים'. 

אבל רגע! מה קרה? הוא עשה משהו לבייש אותו?! הוא גרם איזה בושה? הפוך! הוא רדף אחריו לגלות מי נתן לו, אז מה העוון שלו?! מה העוון שלו? למה הוא צריך לקפוץ לאש? אתה רוצה לדעת מי אני, תפסת אותי? - כן זה אני, מה יש?... 

לא, הגמרא אומרת: שענין צדקה תמיד כרוך בבושה... יש בושה למקבל, והפנים שלו של הנזקק מתהפכות ומחליפות גוונים, והוא מרגיש: שהוא כמו נידון באש ומים! 

ע"ז אומרת הגמרא ברכות ו': "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם" – 'רבי יוחנן ורבי אלעזר השיבו: 'כשהאדם צריך לבריות הפנים שלו משתנות ככרום! מה זה כרום? - יש עוף בכרכי הים קוראים לו בשם הזה, כשהשמש זורחת העוף מחליף כמה גוונים' כמו טווס. 'ורבי אמי ורבי אסי ביארו: 'כשהאדם זקוק לבריות - הוא כאילו נידון בשני (2) דינים גם באש וגם במים!' אז לכן הוא מחליף גוונים. 

בכל זאת אנחנו אומרים, אבל התורה לא חייבה לתת רק בסתר צדקה, היא מתירה גם לתת צדקה בגלוי. אז מה קרה פה? למה הוא היה צריך לברוח ממנו? 'מתן בסתר' - זה מעלה! זה דרגה הכי גבוהה בנתינת צדקה; שאתה לא תדע - למי נתת והמקבל - לא ידע מי נתן, אז אין לו בושה. זה מעלה גדולה.

אבל, לא אסרה התורה לתת צדקה בגלוי, אז השאלה: למה מר עוקבא מסר נפשו להכנס לתנור, אם צדקה שנעשית לא בסתר – היא לא נחשבת לצדקה אלא הכלמת פני יהודי, האם זה יתכן?! האם הוא סבר שמוטב שישרף! ולא לקיים מצוות צדקה רגילה? 

אז בואו, לפני שנשיב, יש גמרא בבא בתרא י' שמספרת: שטורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא: 'אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?.. 

ענה לו רבי עקיבא: 'כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנם!'.

ואז קושיה עולה: אי אפשר להינצל ממדינה של גיהנם רק ע"י מצוקות של עניי ישראל?! יש שש מאות ושתים עשרה (612) מצוות נוספות! למה לא ביטל הקב"ה את מצוות הצדקה מהעניים, ואנחנו ניצול במצווה אחרת מהגיהנם? 

גם אם נאמר שהמקבל צדקה - מגיע לו בושה וצער בגלל חטאים! עדין צריך להבין: למה הקב"ה סיבב באופן כזה של מצווה, שאדם יזדקק לחסדיהם של אחרים? הרי כתוב: 'מגלגלים זכות ע"י זכאי' לתת צדקה זה זכות. ואם ההוא חייב - בגלל זה הוא עני, אז לא אמרו: 'מגלגלים זכות ע"י זכאי' צריך להגיד: 'מגלגלים חובה ע"י חייב' כי ההוא בעל חוב, אבל, איך הוא נותן לו אם הוא חייב איך הוא נותן לו? אז זה לא מסתדר. 

ולא ע"י אדם שהוא זכאי שהוא יגרום לצדקה. 

אז אם נתבונן שוב, נגיע למסקנה: שמצוות הצדקה לא אמורה לגרום כל צער למקבל, איך אפשר להיות - שאדם יקבל צדקה ולא יתבזה... לא יהיה לו צער... מי יודע? 

כבוד הרב שואל את הקהל: איך אפשר? כן הנה שמה מצביעה כן, 

הרב: מי זאת אומרת... מי מי מי דיברה... - יפה מאוד אשריך!

הקהל מוחאים לעונה כפיים.

המקבל, המקבל אם אנחנו נותנים לו את התחושה שהוא הנותן - חסד עצום! זה נקרא שהוא ממלא את יעודו בעולם. 

רבותינו אמרו מפורש: "יוֹתֵר מִמָּה שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי – הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת" זה לא 'שיחה נאה' זה אמת לאמיתה! כאשר הנותן, נותן גם תחושה לזה שמקבל - שהוא בעצם נותן לו את הזכות כי: "וצְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת" - אז אין שום צער למקבל. 

וזה מה שכתוב בישעיה לב: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" שָׁלוֹם - זה מלשון של שלמות! בלי חסרון, שהנותן מעניק למקבל תחושה שלא נחסר ממנו דבר, ויש פה רק שלמות בנתינה - זאת צדקה מופלאה! 

"שָׁלוֹם" זה גם תשלום, כמו אדם שמשלם על סחורה שהוא רכש, הרי הוא משלים את החיסרון של המוכר, כי הוא נתן לו משהו והוא שילם על המשהו, ואז אף אחד לא מתבייש, החליפו סחורה בסחורה. 

ו: "שָׁלוֹם" זה גם מלשון סדר ויושר, כמו שאמרו על דוד המלך שאמר לאוריה: "וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה" איזה שלום יש במלחמה? מה הוא שואל על שלום המלחמה? 

אלא "שְׁלוֹם" זה סדר, ודוד שאל את אוריה אודות סדרי המלחמה; האם היא ערוכה כיאות? 

ככה צריכה צדקה להיעשות; גם בסדר, גם ביושר, גם בשלום, גם כתשלום, וגם בשלמות! ואז: שלום לנותן, שלום למקבל, ואף אחד לא מרגיש לא בושה ולא חיסרון. 

לכן, אברהם אבינו שהיה איש החסד, ועמוד האמונה, היה נותן לאנשים לאכול, וכשהם היו רוצים לברך אותו

 - היה אומר: 'תברכו למי שהאוכל שלו' והיה מלמד אותם על הקב"ה פרקי אמונה. 

למה היה צריך? תן להם לאכול ועזוב אותם! - לא, לפי הרעיון שלמדנו עכשיו, בשביל שהם לא ירגישו שהם קיבלו ממנו, שהם היו חסרים והוא נתן להם - אז הוא הסביר להם: שהוא לא נתן כלום, זה לא שלו בכלל, זה של הקב"ה! 'ומה שהוא נתן לי זה בשבילי זה בשבילכם, אני רק עומד לחלק את מה שהוא נתן! זה לא שלי' 

אז איך הם הרגישו?... - הרגישו מצוין! ואז הם היו מברכים את הקב"ה. זה היה הפטנט שלו, בשביל שלא יתביישו אלו שסעדו אצלו, וכך הוא היה עושה.

אז כשנותנים צדקה, צריך לתת ולהעניק את זה באופן כזה שהשני לא ירגיש כחסר, מבוזה וכו'. 

אז עכשיו ברור המעשה האצילי של מר עוקבא, למה הוא בחר לזנק לתנור הבוער? למה הוא לא רצה להתגלות לפני העני האומלל שרדף אחריו? 

הוא ידע: שאם הוא יתגלה לפניו - לא תהיה מצוה בידו אלא עבירה נוראה של הלבנת פנים! ואם יש הלבנת פנים - מוטב לזנק, כי הוא לא נתן לו באופן שיש בו תחושה שאני לא נתתי לך כלום, כי הוא היה משליך לו את זה דרך החור שהיה בדלת, ובין אדם מרגיש שנותנים לו כי הוא חסר, והוא רצה לראות מי מיטיב איתו... 

זה לא כמו שהוא נתן לו ביד וחייך ואמר: "נתנו לי למסור לך" או שאמר איזה משהו וגרם לו לא להתבייש! עכשיו שהוא יגלה מי נתן לו, וזה בן אדם שנתן לו בגלל שהוא חסר - אז לא תהיה צדקה מושלמת, לכן, הוא הבין ש: נוֹחַ לוֹ להַפִּיל את עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, והוא לא יַלְבִּין את פניו.

מה אמר לנו הקב"ה? 

לסיום כל הנושא: 'כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם... מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם? שֶׁתִּהְיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה וְיְרֵאִים זֶה את זֶּה וּמְכַבְּדִים זֶה אֶת זֶה"

עשרים וארבע אלף (24,000) תנאים שמתו - זה בגלל שלא כיבדו, לא חלקו כבוד זה לזה. תנאים קדושים...! 

ה' אומר: אני כל מה שעשיתי הכל בשבילכם, אבל מה אני מבקש ממכם: " שֶׁתִּהְיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה וְיְרֵאִים זֶה את זֶּה וּמְכַבְּדִים זֶה אֶת זֶה" זה הבסיס לכל התורה המצוות החוקים והמשפטים! 

ולכן האר"י הקדוש קבע: לפני שמתחילים את התפילה, על כלל ישראל! בלשון רבים: 'הריני מקבל על עצמי מצוות: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – בְּכָל נַפְשִׁי וּמְאוֹדִי, וַהֲרֵינִי אוֹהֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל!'

אם נקיים את זה בעזרת ה' – אז אנחנו נתקן את ה'שנאת חינם' שיש בעם ישראל אלפים (2,000) שנה, ונביא לגאולה השלמה במהרה בימינו - אמן ואמן. 

אמן! 

כן, שאלה - למי שיש בבקשה! שאלה ולא ברכה.

(נקודת זמן 1:29:22)

 

 

- - - שאלות ותשובות - - -