אלישיב - שקר ואמת

 

 

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא חלק הדרשה בלבד! בלי חלק השו"ת - - - 

ערב טוב! בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

הערב יהיה לע"נ יוסף בן משה שליט ואשתו שושנה בת יוסף ולע"נ שמעון בן סעיד. 

משה בן רות גילאור בן נחמה ואיתן בן רזיאלה - יזכו לזיווגים הגונים מהרה. אמן! 

חנה בת דינה ושמעון בן חנה - רפואה שלמה מאוצר מתנות חינם. אמן! 

דינה ומשה בני רות, אורי בן מיטל ותומר בן חיה - חזרה בתשובה שלמה. אמן! 

ובלחש... מנוחתם עדן אמן, אמן!

ולע"נ הורי מנוחתם עדן, ודוד בן אסתר מנוחתו עדן - אמן!

היום אנחנו נלמד נושא חשוב מאוד - מאוד קוראים לו: 'אמת ושקר'.

יעקב אבינו היה איש אמת: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" ולא רצה יעקב אבינו לשנות מטבעו אפילו במצות רבקה אמו בשעה שבקשה ממנו: 'להתחזות לעשו ולהגיש לו מטעמים כדי לזכות בברכות אביו'. 

באותה שעה הוא היה שרוי בצער! כתוב: "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ" 

והמדרש אומר: 'היה יעקב הולך אנוס כפוף ובוכה!'. 

כידוע, מידת האמת היא אחת (1) הסימנים של האומה שלנו, ככתוב בצפניה הנביא: "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית" מיוחדת מידה זו לישראל שכן סתם גויים - הם בחזקת שקרנים! דוד המלך מכנה אותם (תהילים קמד): "שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" דוד המלך לא דיבר על אומה מסוימת או על חלק מהם אלא על כולם, כל גויי הארץ ואומות העולם וכפי שביארו רבותינו בגמרא בבא בתרא מה'.

מי שראה את הסרטון ששלחנו על ביידן (נשיא ארצות הברית) שעכשיו סיים 'לדבר לאומה' מה שנקרא, וכשהוא יצא הוא אמר: "כל הטמבלים האלה - מאמינים לי!" זה ביידן עובד על כל העולם כולו, זה אומר בקולו! לא אני מספר עליו הוא אומר בעצמו, המיקרופון נשאר פתוח - אז שמעו אותו. 

האמת משמשת כאחד מהעמודים עליהם עומד העולם, וכך מובא במסכת אבות: 'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם' ולא על התשקורת...

היום בערוץ 14 כבר משתמשים בלשון שלי: 'תשקורת' קוראים להם בשמם או 'ערוצי התעמולה' כולם משתפים פעולה, כולם רמאים, כולם שקרנים!

אבל המשנה אומרת שרק 'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם'. 

האמת גם משמשת חותמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, התורה נקראת בפי שלמה המלך "תורת אמת". 

רבותינו ביארו את הפסוק (משלי): "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר" שזה מדבר על התורה הנקראת "אמת צרופה". 

רבותינו האחרונים; הבן יהוידע, המרש"א החיד"א, כתבו רמז נפלא! הכורך את בריאת העולם ואת התורה הקדושה ביסוד האמת; אם נקח את סופי שלוש התיבות הפותחות את ספר בראשית "בראשית" סוף התיבה ת'יו. "ברא" אל'ף. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" סוף התיבה מ'ם ביחד זה "אמת". 

בעל הטורים מוסיף על כך: כי דוד המלך אמר: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת" כלומר התחלת הדיבור של הקב"ה בתורה הקדושה - כבר נרמזת מידת האמת "רֹאשׁ דְּבָרְךָ" מה זה הדיבור הראשון? "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" כבר ב: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ" רואים את האמת.

בעל הרוקח הביא רמז ע"ז: שגם בסיום מעשה בראשית, מאז שהתחיל ה' לברוא את העולם עד שסיים את הבריאה, גם סופי התיבות "בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" סופי התיבות גם "אמת". "בָּרָא" זה אל'ף בסוף, "אֱלֹהִים" זה מ'ם, "לַעֲשׂוֹת" זה תי'ו – אמת! אז כל הבריאה חתומה בחותמו של הקב"ה מתחילתה ועד סופה - אמת, אמת. 

ולכן גם רש"י בעצמו בפירושו על התורה, בספר בראשית הוא פתח באות אל'ף, פירוש ראשון שלו בתורה - הוא פותח: 'אָמַר רַבִּי יִצְחָק...' 'אָמַר' אז הוא מתחיל את הפירוש באות אל'ף. את סוף הפירוש שלו לספר "דברים" סוף התורה - הוא מסיים באות תי'ו: 'יִישַׁר כּוֹחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ' כך נאמר למשה רבנו ששיבר את הלוחות, וכך הוא מסיים את הפירוש שלו על כל החמישה חומשי תורה: 'יִישַׁר כּוֹחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ' במה מסתיים באות תי'ו. אז הוא מתחיל את הפירוש שלו באות אל'ף, מסיים את הפירוש באות תי'ו. ויש את המילה האמצעית בתורה שהיא "גחון" פירש רש"י מה זה גחון? - "מעיים" תיבה שפותחת באות מ'ם, "מעיים" מתחילה באות מ'. אז יש לנו: התחלת התורה של פירושו של רש"י אל'ף, אמצע התורה מ'ם, סוף התורה בפירושו תי'ו - "אמת". גם הוא דייק שיהיה חותמת שכל הפירוש שלו "אמת". 

לא רק בפתיחת התורה יש רמזים על האמת, גם התורה בכללותה; שבכתב ושבע"פ גם מופיע!

עשרת הדיברות, הם מסמלים את כל התורה שבכתב ויש בה תרי"ג (613) אותיות, במה נפתח עשרת (10) הדיברות? באות אל'ף: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ".

בתורה שבע"פ איך המשנה נפתחת? - באות מ'ם: 'מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית' אז התורה ועשרת הדיברות מתחילה באות אל'ף, התורה שבע"פ זה המשנה - מתחילה באות מ'ם, והגמרא פותחת באות תי'ו שזה ביחד "אמת": 'תנא היכא קאי' הרי ש: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת" התורה כולה חתומה בחותם אמת מתחילתה ועד סופה.

בספרים הקדושים מובא גם: כשברא הקב"ה את העולם השתית כל יום על שלוש (3) אותיות, בסך הכל בשבעת (7) ימי בראשית הושתת העולם על עשרים ואחת (21) אותיות, 7*3=21.

מכיוון שפתח הקב"ה את בריאת העולם באות בי'ת, הסתיימה הבריאה באות תי'ו. יש עשרים ושתים (22) אותיות קדושות, ואם הוא התחיל באות ב' ולשבעה ימים צריך שלוש (3) אותיות כפול שבע ((7 זה עשרים ואחד (21) במה מסתימת? ב - ת'. 

אז היום הראשון נברא באותיות: ב' ג' ד'. ביום השני הוא נברא באותיות: ה' ו' ז'. ואח"כ: ח' ט' י'. וכן הלאה עד הסוף. 

ומה עם ה - א'? התחיל ב - ב', מה עם ה - א'? - האות הזה נשמרה למתן תורה, ואז פתח הקב"ה ואמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ".

ולמה הקב"ה נקט בדרך זו? למה לא התחיל כסדר א' ב' ג'? ד' ה' ו'? אבג'ד הו'ז למה?

 אלא, הביאור הוא: שהמילה אמת היא עולה בגימטריה קטנה למנין תשע (9). מה זה בגימטריה קטנה? - שאנחנו סופרים כל אות ביחידות, א' - זה אחד (1), מ' – ארבעים ()40), אם אנחנו סופרים יחידות אז זה ארבע, ת' - זה ארבע מאות, אבל אנחנו סופרים רק ביחידות, אז זה עוד ארבע (4), ארבע וארבע ואחד = תשע (9).

"שקר" זה יוצא שש (666 של הבונים החופשיים...) שש - שקר! נכון? ש' כמה זה? שלוש מאות (300) ביחידות – שלוש (3). ק' זה מאה (100), ביחידות – אחד (1). ר' – מאתים (200), ביחידות – שתים (2). שלוש ואחד ושתים = שש. אז "שקר" זה שש. "אמת" זה תשע. 

עכשיו, אם נחלק את האותיות בשלשות ונתחיל מהאות א'; א' ב' ג' כמה? 

{או! אתם חזקים בחשבון חבל על הזמן! תוציאו מחשב, נו} 

- שש, ו: ד' ה' ו' כמה זה? – חמש עשרה (15), 15, אחד וחמש כמה זה? – שש. 

אם היה מתחיל מ - א' כל יום שלוש אותיות היה רק לנו "שקר, שקר, שקר, שקר, שקר, שקר". אז מה עשה הקב"ה? התחיל מ - ב', כמה זה ב' ג' ד' - תשע (9) {ב' ג' ד'} כמה זה ה ו' ז'? – שמונה עשרה (18), כמה זה שמונה ואחד? – זה תשע (9). אז אמת, אמת, אמת עד הסוף! לכן כל יום הברא בשלוש אותיות ודוקא מ - ב' כדי שיצא הצירוף של תשע שהוא "אמת" ולא שש שהוא מ - א' שהוא שקר, שקר, שקר.

ומכיוון שהקב"ה השתית את העולם על האמת - לא רצה לפתוח ב - א' כדי שלא יעלה מנין צירופי אותיות כמניין שקר, ופתח ב - ב' שתמיד יצא: אמת.

טוב, יעקב אבינו נצטווה ע"י רבקה אמנו: להתחזות ולהיכנס לאוהל יצחק אביו, ולהגיש לפניו מטעמים ולזכות בברכות. 

הוא לא עשה זאת בלב קל! מובא במדרש: "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא" ואז כתוב: 'והיה יעקב הולך אנוס כפוף ובוכה!' 

יש מדרש אחר שאומר: הוא נכנס, חוץ מכבודכם הוא עשה קטנים, בגלל שהוא לא יכול היה לעמוד מול אביו ולשקר! אבא שלו הצדיק לא רואה, והוא יבוא וישקר?! "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי" וואי וואי וואי... 

גם בדבריו אנחנו מוצאים אי נוחות באותה שעה, והוא ניסה להתחמק מהבקשה של אמא, 

ואמר לה: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה". 

המילה שהוא אומר: "אוּלַי" – וואי! "אוּלַי" מה זה "אוּלַי"? "אוּלַי" מה זה "אוּלַי"? "אוּלַי" מה זה "אוּלַי"? - לא בטוח... אולי מה זה "אוּלַי"? "אוּלַי" - זה לשון של תקוה! 

"אוּלַי" מה זה "אוּלַי" זה לא מתאים להגיד "אוּלַי", מה, אתה מקווה שהוא יקלל אותך ולא יברך?! 

למה? מצאנו עוד "אוּלַי" ששרה אמרה: "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" זאת אומרת היתה לה תקוה שהיא תבנה מהגר! 

"אוּלַי" גם, אברהם אבינו כשהתפלל על אנשי סדום אמר: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר" זאת אומרת תקוה! שיש, אז איך יעקב אומר "אוּלַי"? היה צריך להגיד: "פן" פן, אם הוא היה אומר 'פן' - "פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם", "פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל" "פֶּן יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ" אבל אם הוא אומר "אוּלַי" זאת אומרת שיש לו תקוה! 

מה התקוה? - שאבא שלו יגלה: שהוא לא עשו. למה? - הוא לא מסוגל לנקוט במעשה מרמה! ולכן הוא נשא תחינה סמויה: שיצחק אביו ימושנו ויבין מי עומד לפניו, לכן הוא אמר: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי" כאילו הלוואי שימושני אבי כתוצאה מכך אני אהיה כמתעתע בעיניו, ואז אני אקבל קללה ולא ברכה, מוטב לי ממה שאני אשקר! 

עדין זה לא ברור לנו, נכון, יעקב אבינו היה עמוד האמת, כל סרך של שקר, אפילו בהיתר גמור של אמא שלו הנביאה! נדמה לו כהר תלול שהוא לא יכול לעבור.

ואונקלוס מתרגם את המילים שרבקה ליעקב שאומרת לו: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" - אם אבא שלך יקלל אותך - עלי תחול הקללה. 

מה מתרגם התרגום: 'עלי אתאמר בנבוא'" כל מה שאני מצווה אותך להיכנס בתחפושת הזאת - זה בנבואה קיבלתי מאת ה' שאתה ראוי לברכה ולא עשו! 

אבל אנחנו מוחזקים מרבותינו הקדושים: שבכח של נביא לבטל בהוראת שעה מצווה ממצוות התורה. 

גם אם יש מצווה מן התורה, בהוראת נביא - אפשר לבטל אותה רק לצורך שעה. כמו אליהו הנביא שהיה בהר הכרמל ואמר לנביאי הבעל: 'בואו נראה, אם הבעל הוא האלוהים - בסדר, ואם האלוקים... בואו נבדוק!' אבל אסור לעשות במה להקריב עליה קורבן! 

אז איך הוא עשה זאת? - כי אפילו אם יש מצווה מן התורה לצורך שעה ע"י נביא - מותר, מותר לצורך שעה.

אם כן, לא די שהיה מותר ליעקב לשקר, לבטל את המצוה בנבואה עליונה, אלא הוא גם מקיים מצוה ע"פ נבואה! אם הוא שומע בקול אמו הנביאה - הוא מקיים מצוות 'כיבוד אם'. אז למה הוא הלך אנוס כפוף ובוכה?! למה היה זקוק למלאכים שיתמכו בו? למה הוא חשק שיחשפו את התרמית "אוּלַי" ולא יקבל את הברכות?! הרי מצווה לקיים דברי הנביא. מאיזה איסור או סרך איסור חשש יעקב? 

אבל עכשיו אנחנו לומדים דבר שלא רבים יודעים! מעבר לאיסור של שקר, השקר הוא לא כשאר איסורים שיש בתורה, אם זה היה ככה - לא היתה סיבה ליעקב לחשוש, כי הנבואה התירה לו, אלא שקר - הוא מאוס! ומתועב מצד עצמו גם אם הוא מותר בתכלית. 

יעקב, מבין שלושת (3) אבותינו הקדושים עמוד האמת: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" והמידה הזו נטועה בו במסמרות, והוא לא מסוגל לנקוט במעשה שקר. למרות שרבקה אמו דיברה את דבריה בנבואה - לבו נוקף, לא רצה לומר דבר שקר, אז הוא עשה כל מה שהוא רק יכול בשביל לא לשקר. 

אבל לפני כן נבין, מה הטעם שהתורה כל כך מרחיקה אותנו: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" לא הרחיקה אותנו התורה משום איסור אפילו מעבודה זרה, אפילו משפיכות דמים, אפילו מגילוי עריות, לא נאמר שמה לשון: "תִּרְחָק" משקר - התורה מרחיקה אותנו בכל! לא "לא תקרב כתוב על אשה "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב" אבל לא כתוב "תִּרְחָק"! פה כתוב תִּרְחָק! זה יותר מ: לֹא תִקְרַב. למה?

בספר החינוך מתוארת מאיסותה של מידת השקר, וזה הלשון במצווה עד': 'כִּי הַשֶּׁקֶר נִתְעָב וְנֶאֱלָח בְּעֵינֵי הַכֹּל' אין דבר מאוס ממנו 'וְהַמְּאֵרָה וְהַקְּלָלוֹת בְּבֵית כָּל אוֹהֲבָיו' מי שאוהב שקר - בביתו יהיו רק קללות ומארות! למה? מפני שהשי"ת אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו לקב"ה ובמעשיהם להיותם אמתיים כמו שהוא אל אמת. אבל כל מי שמעשיו בהפך מידותיו הטובות של הקב"ה, והם בעלי השקר, שהם בהפך ממידותיו ממש - כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מידותיו, מה שהוא הפך ממידת הברכה שהיא בו וזוהי המארה והקללה תחול עליהם ועל ראשם'.

מסים החינוך כך: 'ועל כן הזהירה אותנו התורה: להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" והנה הזכירה בו התורה לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזהירה כך בכל שאר האזהרות!'. 

אז השקר הוא מאוס גם אם הוא מותר! וגם כשיש מצווה לשקר, כמו שהיה מצוּוֶה יעקב: 'לשקר!' ע"פ נבואה, בכל זאת נרתע יעקב אבינו.

טוב, אחרי הדברים הנוקבים של החינוך והראיַּה החותכת: שהתורה נקטה בלשונה אזהרת הרחקה מה שלא נקטה בשום איסור, לא צריך עכשיו שום הוכחה יותר להבין כמה מתועב השקר!

אבל יש מעשה בגמרא (שבת מט) שמעמיד אותנו על המבואר בענין השקר כי גם כאשר הוא מותר - מאוס ומתועב!

הגמרא מספרת: 'בימי מלכות רומי הרשעה, יצאה גזרה נוראה מאת המלכות: 'שכל המניח תפילין - ינקרו את מוחו!' 

אלא שהתנא אלישע לא חשב לוותר על מצוות שמים מפני גזרת בשר ודם... והיה מניח את התפילין ויוצא כך לשוק כשהם גלויות על ראשו. 

פעם הבחין בו אחד מחיילי רומי וזיהה את התפילין שבראשו, החל להימלט מפניו והרומאי דולק אחריו, בסוף נעמד אלישע, חלץ את התפילין מראשו, אחז אותן בין כפותיו. 

והרומאי הרעים בקולו: 'מה זה בידך?!' 

אמר לו: 'כנפי יונה'. 

אמר לו: 'פשוט ידך!' 

וראו זה פלא - כנפי יונה! נעשה לו נס!! כנפי יונה כמו שהוא אמר, והניח אותו הרומאי והלך לדרכו, 

לכן יש כאלה היום שקושרים את התפילין משאירים בצדדים את הרצועה של הראש כמו 'כנפי יונה' וקושרים, זה מהמעשה הזה. 

עכשיו למה קראו לו מאז 'אלישע בעל כנפים' בגלל המעשה הזה. 

והחת"ם סופר מקשה קושיה (ספרו תורת משה פרשת תולדות): 'מדוע חלץ אלישע את התפילין כשהשיג אותו הרומאי? עד אותו רגע הוא מסר נפש כדי לקיים את המצווה! ואם הוא סמך על הנס - היה יכול לכסות בידיו את התפילין על הראש ולטעון לרומאי 'כנפי יונה' ואז היה פותח כמו שהוא עשה ביד, למה הוריד אותם מהראש והחזיק ביד ואמר: 'כנפי יונה'? 

עוד יותר מחדד החתם סופר: הגמרא (מסכת סוטה כא') אומרת: 'שכשאדם מקיים מצוה באותה שעה היא מגנה עליו!' אז כל זמן שזה על ראשו - מקום שצריכה להיות המצוה של התפילין אז זה היה צריך להגן עליו, למה הוא הוריד את זה ואז הוא מפסיד את ההגנה של המצווה? 

כי בשעה שמקיים מצווה - מגנה, לאחר המצווה - לא מגנה, זה לא כמו תורה 'תורה מגינה ומצילה; בין בזמן שעוסק בתורה בין שלא עוסק!' אבל מצווה לא, רק בשעת העשיַּה.

מתרץ... תקשיבו איזה תירוץ נפלא! אומר החתם סופר: 'אלישע בעל כנפים' לא היה יכול בשום פנים ואופן לכסות את התפילין על הראש ולומר שהוא מסתיר 'כנפי יונה' למה? - משום שזה שקר! אי אפשר להניח תפילין 'על גוף שאינו נקי' אז אי אפשר גם להניח תפילין כשמוציאים דבר שקר מהפה! אז איך הוא יכול להפוך את המצוה לשקר?! להגיד שזה כנפי יונה? אז לכן הוא היה צריך להוריד ואז לא מתקיימת המצוה. בשעת המצוה לשקר עם תפילין - זה חמור ביותר לפחות כמו גוף מטונף שאסור להניח תפילין בגוף מטונף! 

האם היה מותר לו לשקר בשביל להציל את נפשו? - בודאי! הוא היה מקיים בזה מצוה גדולה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" אבל שקר - זה מאוס מתועב ושַׂנואי, וגם כשצריך לשקר, אז השקר לא הופך להיות זך וטהור, לכן הוא היה צריך להוריד את המצוה מעל ראשו להניח בידו ואז הוא היה יכול לעשות את ההשתדלות בשביל להציל את חייו, ומותר לו לשקר! אבל זה גנאי גדול אם היה עושה את זה כשזה היה על הראש, אז כדי להמעיט במאיסות של השקר - הוא הוריד את זה מהראש והחזיק את זה ביד.

לא תאמינו מה שתשמעו עכשיו, לא תאמינו אבל זה המציאות!

רבי פנחס מקוריץ, הוא אחז במידת האמת בכל כוחו והיה אומר כך: 'נשמתי תצא! אך מפי לא יצא דבר שקר!!' זה רבי פנחס מקוריץ.

היה לו תלמיד קראו לו רבי רפאל מברשיד, הוא צעד גם בעקבותיו וצעד במידת האמת בתכלית, והיה מוכן למסור נפש ממש! לא להוציא דבר שקר, והמעשה הבא יעיד כאלף (1,000) עדים.

אחד מיהודי המדינה שחי בה רבי רפאל, נלכד בעברה על חוקי הסחר, עסק בסחורה אסורה, כתב אישום חמור הוגש נגדו בערכאה גבוהה במיוחד, נגזר עליו: 'עבודת פרך שנים רבות!' עונש כבד ומר שהיה בו סכנת חיים ממש!! 

טרם הוציאו את גזר הדין אל הפועל, השופטים בלחץ של הסנגורים הסכימו לתנאי: 'שאם הצדיק החסיד רבי רפאל מברשיד יעמוד בפני השופטים ויעיד בשבועה: 'שהיהודי הזה חף מפשע!' - יזכו אותו על אתר וישלחו אותו הביתה לאחר כבוד'.

בני המשפחה הרגישו שהרוויחו בפיס! קיבלו את החיים מחדש, אביהם נפטר מהעונש, התייצבו מיד בביתו של רבי רפאל ובשרו: 'זכות גדולה נפלה בחלקך, להציל נפש יהודי מהמלכות 'פדיון נפשות' אתה רק צריך להעיד: 'שאבא נקי כפיים!'. 

ומה הם נדהמו? - הפנים שלו לא הוארו כלל! והביט בעגמימות מגרונו, בקעה אנחה עמוקה, שוברת חצי גופו של אדם! ואחרי זה שתיקה... ואז הוא אמר: 'אכן כן אתם צודקים ע"פ ההלכה אני חייב להישבע לשקר - כדי להציל חייו של יהודי! אני רוצה לעשות זאת מפני שאני מחויב לעשות'. 

בלב הרחמן התחוללה סערה, דמעות זולגות מעיניו: 'אהיה נאלץ לקיים חובתי ולהשבע! אולם אני סבור שלא אעמוד בכך'.

חלפו שבועיים, מועד המשפט הולך וקרב, בלילה קודם המשפט, יושב רבי רפאל, הראש רכון על השולחן הפנים שתופי דמע, כתפיו מרטיטות מבכי מר: "אוי, ריבש"ע!" התמוגג במרר "כל חיי נזהרתי מן השקר, ברחתי מן התעוב המאוס הזה כמפני אש "ימוטו מוסדי ארץ" יעלו שמים וירדו תהומות, ולא תעקר מידת האמת כמלא נימה. ועתה בימי זקנותי אעמוד וארים יד להישבע לשקר?! אך מנגד, כיצד אוכל להמשיך את שארית חיי, בידיעה שבמו ידי שלחתי יהודי אל גורלו המר?! הלא כך גזרה חוכמתך: שיש לשקר כדי להציל חיי אנוש!" 

כל הלילה בכה רבי רפאל עד כלות נשמתו, בעלות השחר פשט ידיו כלפי מעלה וזעק: "אנא ה'! טול את נשמתי, הצילני מן העולם השפל הלזה, עולם השקר הנורא, קחני אליך אל עולם האמת". 

בבוקר הוא נמצא בחדרו ללא רוח חיים, עשה הקב"ה את רצון יראיו וקטף את רבי רפאל מעלמא דשקרא ישר לעולם האמת.

אתם מבינים מה זה מידת האמת...

גם אדם שנאלץ להשתמש בשקר להציל נפשות, עליו לעשות זאת בלב כואב! ובודאי לא לשמוח ולעלוז.

פעם התקשר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל (אהבה ויראה) לאברך תלמיד חכם 

ואמר לו: "פלוני, קשיש חולני צריך להתאשפז בדחיפות בבית החולים, דא עקא, קופת חולים אינה מוכנה עדין לספק לו טופס 17, מתחנן אני לפניך: פיקוח נפש של ממש! תמצא דרך להסדיר את הענין של הזקן ולאשפז אותו בבית החולים" 

השיחה הסתיימה, האברך הניח את השפופרת, פנים מהורהרות, והחליט: לאשפז את החולה לבית החולים חיפש רק: מהי הדרך? כעבור רגעים הבריק רעיון במוחו, ניגש לבית של הקשיש נטל אותו עמו, יצא לרחוב עצר מונית ועם החולה נסע לבית החולים. 

כשירדו מן המונית בשערי בית החולים, זינק האברך פנימה, הזעיק בבהלה את הצוות הרפואי בטענה: 'שהבחין עכשיו בחולה מוטל בחוץ בסכנת נפשות של ממש!'. 

רופאים עטויי חלוקים לבנים אצו רצו החוצה, מכשירי הנשמה בידיהם, החולה המסוכן הובהל פנימה לבית החולים, הצמידו לו מכשירים, טיפלו בו במסירות והחליטו: 'לאשפז אותו לפרק הזמן הנדרש!' – מבלי טופס 17... 

שמח וטוב לב! נטש האברך את בית החולים, עלה אל הרב וסיפר לו בפנים מחויכות ושמחות: איך הוא הערים על הצוות הרפואי.

היה בטוח: שהרב יחבק אותו! ירעיף עליו ברכות. הוא נדהם כשהרב הזעיף את פניו כמי שאינו מרוצה ממעשיו של התלמיד... 

ואז אמר לו: 'ראשית, אקדים ואומר כי פעלת כיאה וכנדרש, עשית מעשה נאצל והצלת נפש מישראל! כמו שהתורה דורשת. אבל תבין: הרי כדי לעשות זאת נאלצת להוציא שקר של ממש!! וגם אם ההלכה דורשת ממך לשקר באופן שכזה - מה המקום לשמחה על פניך?! עליך לעמוד בעינים דומעות! בפנים קודרות! ולספר: שנאלצת לשקר להציל נפש של יהודי!'. 

אתם שומעים? 

מותר היה לו לשקר, חובה לשקר! אבל לא לשמוח ולצהול ששיקרת - זה מאוס ומכוער! 

אדם שבשביל להציל את חברו שטבע בביצה סרוחה, והוא הציל אותו, איך הפרצוף שלו אחרי הריח שהוא היה בתוך הביצה אם...? ככה צריך להיות אחרי שמספרים שקר מותר, ללא שמחה!

אז נזכור: ששקר, הוא לא רק מאוס ומתועב, הוא אסור בתכלית האיסור ומשוקץ כשרץ!!

השקר - יש לו טבע יחודי, הוא חסר קיום, הוא עלול להימשך זמן מה, אבל לא יותר מכך, בשום פנים שקר לא יתקיים לנצח. 

הנה, השקר עכשיו אחרי שבעים וחמש (75) שנה, מתברר: שה'שמאל' שונא את הימין את 'ישראל השניה' והם מוצאים את זה החוצה: 'אם אתם תקחו את השלטון הימין ותמשיכו הרבה זמן ואנחנו כבר לא בתמונה, זה שלנו המדינה, אנחנו בנינו! אנחנו הטייסים, אנחנו האיטיקסטים אנחנו ה...! ה...! ואתם גורנישט מן גורנישט, לכן נפרק לכם את המדינה!' השקר יצא הוא לא יכול להחזיק מעמד על הזמן: 'אחדות, אחידות' – חריט! יצא החוצה כמו שס - יצא החוצה הכל יצא, השקר לא יכול להחזיק מעמד.

והגמרא רומזת ע"ז (שבת קד'): 'למה כל אותיות א מ ת שתי (2) רגלים? א' - שתי רגליים. מ' - שתי רגליים. ת' - שתי רגלים - כי האמת יציבה: "אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד"!

אבל ל - ש ק ר אין לו רגלים רק רגל אחת (1), ש' ק' ר' - ומי שעומד על רגל אחת בסוף יוריד את השניה כי הוא לא יכול להחזיק מעמד על רגל אחת כל הזמן...

אז זאת אומרת... ולא רק זה, האמת כל כך יציבה שהאל'ף בהתחלה והתי'ו בסוף והמ'ם באמצע. והשקר - סמוך אחד ליד השני ליד התי'ו, ליד ה - ת' זה אותיות של המוות, ת'. ושקר זה גם חרטה! וזה לא לפי הסדר זה לא ק' ר' ש', אלא זה ש' ק' ר'. שקר-שקר מהתחלה ועד הסוף. 

עכשיו בואו נראה, בעיר 'סאלי', אתם יודעים שהיה הבאבא סאלי. לעיר סאלי הגיע יהודי אורח, הוא עשה דרך ארוכה, פגעה בו יד ה', התרושש כליל מרכושו, אחרי שלא הצליח בפרנסה יצא לקבץ מעות, אחרי שהגיע לסכום הגון, החל צועד בחזרה הביתה והגיע לעיר סאלי.

ערב שבת היה, חיפש אדם שיסכים לארח אותו למשך השבת, והנה מישהו פנה אליו והזמין אותו, לא היה קץ לשמחתו! כמובן שהוא האמין שהאדם הזה נאמן, מכיוון שהיה לו סכום הגון בתוך צרור – ביקש: 'תשמור לי ע"ז עד מוצאי שבת!'.

המארח אמר לו: 'בוא', הלכו ליער להטמין את הכסף במקום מסתור, בלי לחשוד במאומה כמובן. 

במוצאי שבת התברר: שהוא נפל ביד נוכל! הוא הלך להביא את הכסף - אין כסף, ואז לא היתה לו ברירה, הוא פנה לבית המדרש של 'אור החיים' הקדוש שהיה בעיר סאלי, וביקש ממנו: 'לתבוע את המארח לדין תורה!'. 

הגיע המועד, ואז אור החיים הקדוש אומר לתובע: 'מה הטענה שלך?' 

סיפר לו: 'אני מתגורר בעיר רחוקה, יד ה' פגעה בו, לא נותרה ברירה אספתי מעות, התארחתי אצלו בשבת והוא הסכים לארח אותי והכל, ופתאום הוא מכחיש: 'לא נתת לי כלום לא שום דבר!' אין כסף. 

טוב, הוא משקר במצח נחושה! 

ואז אומר לו אור החיים הקדוש: 'מה אתה אומר הנתבע?' 

אז הוא אומר לו: 'לא היה ולא נברא שקר וכזב, אני לא מבין: איך אורח מסוגל לכפור בטובה שאירחתי אותו ועוד להציג אותי גנב!?' 

אור החיים הקדוש הבין כבר את הכיוון, שאל את התובע: 'תגיד לי, יש לך עדים שהפקדת ליד העץ את הכסף שמה?' 

אומר: 'לא, סמכתי על טוב לבו, לא חשבתי להעמיד עדים! שנינו (2) היינו לבד תחת העץ ביער, ושמה הוצאתי את הצרור ושמתי את זה בידו והוא טמן אותו שם'. 

אמר לו אור החיים הקדוש: 'או! יופי, תגש לעץ ותזמין את העץ אלי לדיון אנחנו נמתין כאן'. 

כל מי שהיה שמה היה בתדהמה! אבל ידעו אור החיים זה איש מופת, אם הוא אמר שהעץ יבוא - יכול להיות שהעץ יבוא.

התובע, נשק את המזוזה, יצא לדרך. ואז אור החיים התרווח על הכיסא ככה, חלפו דקות אור החיים משקיף מהחלון אומר: 'בטח הוא כבר הגיע לעץ!'. 

פתאום המארח אמר: 'מה פתאום? העץ רחוק!' 

אאאאאאה... אמר אור החיים הקדוש: 'אתה נוכל! רשע, רוץ הביתה מהר תביא לו את הכסף, איך אתה יודע איפה העץ?... אתה הכחשת: שלא היו דברים מעולם... ושהוא טופל עליך עלילה, ועכשיו אתה כבר יודע שהיה עץ, והיית ליד העץ, ואתה כבר יודע את המרחק לעץ... דברים שלא אמרת קודם, בבקשה, לך תביא את הכסף מהר!' 

זאת אומרת: מי שמשנה בדיבורו - ניכר שהוא משקר. 

עכשיו תדעו לכם: מי שדובר אמת - יאריך ימים! מי שדובר שקר - מקצר את ימיו!!

כך הקב"ה; ה' אמת, והנדבק באמת - נדבק בקב"ה וזה יאריך ימיו, מי שדובר שקר: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" כי זה 'מכת שקרים' הקב"ה אינו משרה שכינתו עליו, זה אין לו שמירה, ימות בקוצר ימים. אז זאת אומרת צריכים לדעת: שהאדם צריך לשמור על פיו.

והנה עדות של הרב רבי יעקב קמינצקי, בביקור אחרון שהיה בארץ ישראל בן תשעים ושתים (92). 

שאל אותו אחד מהתלמידים: 'רבי, במה הארכת ימים?' 

אמר לו: 'מימי לא הוצאתי מפי מילה של שקר!' מימי, בזכות זה הוא האריך ימים.

כשנתבונן עכשיו בהנהגה של יעקב אבינו שהוא 'עמוד האמת' הוא עומד מול יצחק לקבל את הברכות, בואו נראה איך הוא התנהג.

שאל אותו יצחק: 'מי אתה בני?' 

התשובה היתה: 'אנכי עשו בכורך' 

אה! שקר?! הוא אמר שהוא לא רוצה לשקר. 

אומר רש"י: 'הוא לא שיקר, הוא אמר ככה: 'אנכי - זה אנכי, אני מביא לך את הגדיי עיזים. עשו – בכורך'. 

'אנוכי' זה תשובה משתמעת לשתי (2) פנים; אנוכי - זה אנוכי, עשו - בכורך. 

ואז יצחק מפקפק בזהות של העומד בפניו! למה הוא מפקפק? - הוא נוגע בידיים - שעירות כמו של עשו, אבל "הקול קול יעקב" אני שומע קול של יעקב. כי יעקב לא רצה לשנות את הקול, הוא לא רצה לשקר, אז הוא לא שינה את הקול. אז האבא נוגע - בנגיעה עשו, בקול שומע את מי? - את יעקב. 

אז הוא שואל אותו: 'אתה זה בני עשו?' 

מה הוא עונה לו? – 'אני'. 

רש"י משיב על כך במילים אלה: 'לא אמר "אני עשו", אמר: "אני". כלומר, אם היה אומר "אני עשו" - שקר גמור! אבל כשהוא אומר "אני" זה יעקב, אני לא אמרתי שאני עשו. אתה שאלת אותי: 'אם אני עשו?' מה אני אמרתי? "אני" לא אמרתי "עשו", "אני". 

מה לימד אותנו יעקב? 

גם כאשר אדם עומד במצב שהוא מוכרח ע"פ נבואה לשקר, עליו לדבר בלשון המשתמעת לשתי (2) פנים, כמה שאפשר להמעיט בשקר ולסרס אותו. 

וזה אנחנו רואים אצל יעקב אבינו גם שנים רבות אחרי נטילת הברכות. כשהוא פגש מעשו אחרי שהוא שב מבית לבן, ועשו ביקש: 'ללוות אותו!' 

– הוא סירב בנימוס ואמר: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".

ושוב מבאר רש"י את דברי יעקב: 'הרחיב לו יעקב הדרך, לא היה דעתו של יעקב ללכת אלא עד סוכות, לא להגיע עד שעיר - זה ליד אילת, אמר לו: "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" מתי? - בימות המשיח! לא עכשיו, מתי שכתוב: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו".

עוד פעם, רואים: שמחמת הכורח, הוא שינה מפני השלום שלא יהיה קטטה! 

שאחיו יגיד: "אַה אתה לא סופר אותי! אני אומר לך: 'בא נלך ביחד ואני אלווה אותך' וזה... ואתה ממשיך לשנוא אותי לא לאהוב אותי וכו' וכו'"... 

אמר לו: 'לא לא-לא, אני אגיע אליך אל תדאג!' 

לא אמר מתי. אז הוא השתמש בלשון שאינה שקר גמור "אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" והכוונה בימות המשיח.

גם אברהם אבינו, נקט בהנהגה מעולה זו, כשנאלץ לומר דבר שקר - עשה זאת בלשון במשתמעת לשתי פנים; כשהגיע עם שרה אמנו לגרר, הוא ידע: שאם ידעו אנשי המקום ששרה היא אשתו - יהרגו אותו! כדי לישא אותה לאשה, כי מלך לא לוקח אשה נשואה. ולכן אמר: "אֲחוֹתִי הִיא" כשלקחו אותה לבית אבימלך, לא נתן ה' לאבימלך להתקרב אליה, והיכה אותו במכות נאמנות! וציווה: 'להחזיר לאברהם את אשתו!'. 

כשהחזיר אותה גילה לו אברהם מה הכוונה כשאמר: "אֲחוֹתִי הִיא" – אמר: "וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה" היא בת אחיו הרן.

החתם סופר מבאר: 'כי לא כך הוא, אברהם אבינו לא נשא התנצלות מול אבימלך, הוא התכוון באמת ובתמים להינצל ממלכודת השקר המתועב! ולכן אמר: "אֲחוֹתִי הִיא" בלשון המשתמעת לשתי פנים; אחות מן האב ולא אחות מן האם, והכוונה שלו, לא היתה אלא אחות מן האב, כי לא אמרתי לך איזה אחות, אבל זו אחות מצד האב, כי 'בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים' והיא היתה הבת של הרן שהוא אחיו של אברהם ששניהם הבנים של תרח. 

הגמרא (מסכת בבא מציעא כג') אומרת: שבאופנים מסוימים מותר לתלמיד חכם לשנות בדיבורו מן האמת! 

לדוגמא; שואלים תלמיד חכם: 'האם אתה בקי במסכת מסוימת?' - גם אם הוא בקי בה אל ישיב בחיוב, כי זה דרך גאווה, עליו לשנות ולומר: 'שאינו בקי באותה מסכת', וזו גם האמת אין אף אחד שבקי מאה אחוז (100%) במסכת, אבל בואו נגיד...

אבל רבנו יוסף חיים (ספרו בן יהוידע, הבן איש חי) מבאר: שבודאי אין כוונת הגמרא להורות לתלמיד חכם לשקר ממש! כדי שלא ינקוט בלשון של גאווה... מתכוונת הגמרא, שתלמיד חכם ישנה בדיבורו באופן שמשתמע לשתי (2) פנים, כך שהשומע יבין שהוא לא בקי. נגיד הוא יגיד: 'הלואי!' הלואי - אולי זה התקיים כבר אולי עוד לא אבל הוא לא אמר בצורה מוחלטת. 

ומביא הבן יהוידע סיוע נפלא לדבריו מהנהגת משה רבנו, כמו שנשאל ע"י השטן (כך מובא שבת פט': 

שאל אותו: 'היכן התורה שנתן לך ה'?' 

מה אמר לו משה רבנו, 

- 'וְכִי מָה אֲנִי שֶׁיִּתֵּן לִי הקב"ה תּוֹרָה?! אתה מחפש אותה אצלי?! 'וְכִי מָה אֲנִי שֶׁיִּתֵּן לִי הקב"ה תּוֹרָה'

 מה הבין השטן: שהיא לא אצלו. 

אז מה, משה רבנו שיקר?! הרי הוא קיבל את התורה! לא, אז מה זה הוא עונה לו ככה? 

אלא, 'וְכִי מָה אֲנִי שֶׁיִּתֵּן לִי הקב"ה תּוֹרָה?!' האם אתה סבור שהתורה ניתנה לי?! - היא ניתנה לכלל ישראל! ואני בתוכם. מה השטן הבין? - שהיא לא אצלו. אבל כשהוא אמר: 'לי' הוא התכוון לי ולא לכל ישראל - זה לא נכון, התורה ניתנה לי ולכל ישראל, אז מה אתה שואל אם היא אצלי?!

מסיק הבן יהוידע: כשנאלץ תלמיד חכם לשנות בדיבורו, עליו לעשות כפי שעשה משה רבנו בלשון שהיא משתמעת לשתי פנים ולא לומר שקר גמור! 

פשוט וברור, ואין צורך לומר, שלהשתמש בלשון שקר שמשתמעת לשתי פנים - זה רק כשמותר ע"פ דין לשקר; במקום של דרכי שלום, או שיש פיקוח נפש, אך כאשר אין היתר לומר דבר שקר - ההנהגה להגיד בשתי פנים לא מועיל כלום! זה שקר גמור. 

מדוע? כי שקר זה 'גנבת דעת' של השני בדיבור. וכשאדם גונב את דעתו של הזולת בלשון המשתמעת לשתי פנים - עדין הוא גנב! גונב דעת, אז זה לא מועיל. 

אבל עכשיו מתעוררת תמיהה, אחרי שהתברר לנו: שהשקר אסור, גם כאשר הדובר משתמש בלשון המשתמעת לשתי פנים, ואין כל היתר לעצם האיסור, אז איך זה מותר, מתי שמותר לשקר, ואז לדבר בשתי פנים?! 

אם השקר בעל שתי משמעויות מותר, נו, אז יהיה מותר, אבל זה לא כך, שקר - אסור בכל לשון, אז מה הרווח אם יש לנו שתי משמעויות כאשר השקר מותר? 

המשגיח רבי ירוחם ממיר אומר: "אָנֹכִי - עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" רש"י אומר: "אָנֹכִי" – 'הוא המביא לך, ועֵשָׂו - הוא בְּכֹרֶךָ' ודאי שדיבור זה הוא לא נקרא עדין 'דיבור אמת', ולא עשה זה יעקב כי אם למעט את השקר, כדי לא להוציא דבר שקר מפיו, אבל גם בזאת לא באנו למנוחה ולנחלה, אם כל אמירה שהיא היא לא אמת מחלטת נחשבת כשקר - מה הענין למעט בשקר? איך בכלל שייך להפוך אמירה שלולא ההיתר לומר שקר, היא היתה אסורה בתכלית! ועכשיו היא הופכת להיות חצי (1//2) שקר! אבל גם חצי שקר זה לא טוב.

כדי להבין זאת, מה פשר הדבר למעט בשקר? 

נחזור למה שלמדנו: השקר, אמרנו לא רק איסור, הוא גם מאוס משוקץ ומתועב! גם כשהוא מותר, ומי שאומר שקר, פוגם בנפשו בכל מקרה. 

עכשיו נבין: לגבי האיסור שבשקר - לא יועיל אם תגיד לשתי פנים, כי כל יש בו גנבת דעת הוא אסור בתכלית. אבל לגבי המאוס שבשקר, כמובן שיש ענין למעט כמה שיותר שיהיה פחות מאוס. 

נכון, כל עוד כרוכה אמירה בגנבת דעת, אז היא מוגדרת כשקר מצד האיסור שבדבר, אבל מצד שני: אמירה בלשון המשתמעת בשתי פנים - שאחד מהם הינו צד אמת, מעניקה לדיבור קיום מסוים בעולם כי יש בו צד אמת בעולם כי העולם עומד על האמת, בזה מציל האומר את נפשו מהמאיסות של השקר ומן הפגם שנגרם בעטיו.

על כן, כאשר יש היתר לומר שקר, יש לעשות זאת באופן כזה שמשתמשים בלשון המשתמעת לשתי פנים, שאין בה מיאוס כל כך, ולא להשתמש בלשון שהיא שקר גמור - שהיא מאוסה ומתועבת ביותר! 

הגמרא (יבמות סה') מבארת: יש מצבים שמותר לשנות מן האמת מפני דרכי שלום, ואפילו כך, צדיקי ישראל היו נזהרים להתרחק מן השקר כמה שאפשר והתאמצו במידה ניכרת לא לבוא להיתר הזה לומר שקר 'מפני דרכי שלום'. מדוע? - גם כאשר השקר הוא מותר הוא לא נקי וזך, עדין הוא מאוס ופחות, והנפש של השקרן נפגמת. 

כשהגאון רבי יעקב קמינצקי זצוק"ל היה נער בן שש עשרה (16), הוא למד בישיבה של הסבא מסלובודקה. ערב פסח, הסבא מסלובודקה חיבב אותו מאוד והזמין אותו לסעוד על שולחנו. רבי יעקב לא נענה בחיוב, הוא זכר: שבבית הוריו היה נהוג לא לאכול בימי פסח בבית של אחרים, והוא סבר: שמנהג אבותיו צריך להמשיך דרכו, ולכן אפילו אצל הסבא מסלובודקה הוא לא רצה לאכול. 

הסבא המתין לשמוע תשובה אם הוא בא או לא בא, אז מה הוא אמר לו? 

אמר לו: 'נוהג אני לא לאכול "שרויה" בפסח', מצה שרויה שמבשלים אותה כמו שאנחנו מבשלים אותה כמו שאנחנו עושים "פטוט" לא, אני לא נוהג לאכול שרויה, והוא ידע: שהסבא מסלובודקה אוכל שרויה, אז איך הוא יאכל?! האשכנזים מקפידים ויש חשש בשרויה: אולי הקמח במצה באיזה שהוא מקום לא התגבש להיות בצק, ועכשיו שאתה תערבב אותו עם מים - אז עכשיו הוא יחמיץ! אז לכן הם לא אוכלים. 

מכל מקום, מן הדין הוא עשה כהוגן 'מפני דרכי שלום' מותר. אבל הוא לא רצה להזדקק לזה ומאותו יום הוא גזר לכל חייו: שהוא לא יאכל 'שרויה' בשביל שלא יצא שקר מפיו. הוא אמר: 'אני לא אוכל שרויה' באמת הוא היה אוכל, אבל הוא אמר: 'אני...' - מצא עצה איך להתחמק בשביל לקיים כאילו את המנהג של אבותיו שלא הולכים בפסח להתארח אצל אף אחד, אבל מה הוא יגיד לו? שהוא מקיים את המנהג של אבותיו... ולא בא ויפגע... בראש ישיבה! – 'מה, אתה לא סומך עלי?!... כשרות והכל מה זה...' אז הוא אמר לו: 'אתה נוהג בשרויה אני לא נוהג בשרויה' אבל הוא היה נוהג בשרויה, אז מאותו רגע הוא קיבל עליו: 'לא לאכול יותר עד סוף ימיו!' בשביל שלא ישתמש בשקר מותר! מפני שלום. 

אז נתבאר לנו: גם כאשר יש היתר לומר שקר, אז צריך לעשות את זה בלשון המשתמעת לשני פנים - מפני המיאוס. 

וואוו! 

ובדברי הגמרא (כתובות) אנחנו נתקלים במצב שהתירו חכמים לנקוט בשקר גמור! לא בלשון משתמעת לשתי פנים! 

- וואי! נראה איך תתרצו את זה... 

הגמרא אומרת (כתובות טז'): 'כיצד מרקדים לפני הכלה? 

בית שמאי אומרים: 'כלה כמות שהיא'. 

בית הלל אומרים: 'כלה נאה וחסודה'. 

בית שמאי אומרים: לא משקרים, אם הכלה כעורה - כעורה, אם היא חיגרת - חיגרת לא משקרים אסור לשקר. 

בית הלל מה אומרים: כל כלה שאתה רוקד – 'כלה נאה וחסודה!' איך כלה נאה וחסודה? יש אחת בלי עין, יש אחת בלי אוזן, אחת ככה ואחת ככה... כולם כלה נאה וחסודה, זה לא שקר גמור?! 

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: 'הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה: 'כלה נאה וחסודה?!' הרי התורה אמרה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" 

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: 'לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? - הווי אומר: ישבחנו בעיניו!'. 

אשה קנתה שמלה מראה לחברתה, מה היא רוצה שהיא תגיד שזה יפה או מכוער? היא רוצה שהיא תשבח את זה! למה היא אומרת לה: 'איך זה?'... – 'וואי! איפה קנית?...' היא רוצה שהיא תשבח! למה היא מראה לה... מה, שתגנה את זה?!

אז אומרים להם בית הלל: 'לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, הכוונה שמישהו לקח כלה שהיא לא 'מאה' (100%...) אז מה, צריך לשבח או לגנות?! - בטח צריך לשבח. 

מסיימת הגמרא: 'מכאן אמרו חכמים: 'לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת' עד כאן הגמרא.

אבל צריך להבין: איך מתמודדים בית הלל עם היסוד שאמרנו ששקר מאוס ומתועב ואסור? ופה הם אומרים: להגיד בכל מקרה - כאילו שקר גמור?! גם על אחת שהיא לא נאה ולא חסודה, אז איך יהיה היתר לשבח כל כלה? 

יש לנו שלושה (3) תירוצים; 

החתם סופר (חידושים שלו כתובות) אומר: בית הלל לא התירו מעולם לומר דבר שקר! אז איך הם התירו לומר: 'כלה נאה וחסודה' אם היא חיגרת פיסחת או עיוורת? 

אין זה אלא לשון משתמעת לשתי (2) פנים; יש נוי של הכלה שנראה בחזות החיצונית. ויש נוי במעשים ובהליכות שלה, המידות הטובות שלה, לא תמיד מדברים על החזות. מכיוון שכך, כשמזמרים לפני הכלה: 'כלה נאה וחסודה' הכוונה: נאה במעשיה וחסודה בצניעותה ובהנהגותיה. אין פה שקר! ואפילו היא חיגרת מה זה קשור? מה זה קשור לצניעות שלה, מה זה קשור להנהגות, מה זה קשור למעשים. כי כל בנות ישראל בחזקת כשרות הן ואין כל איסור להגיד לשון שמשתמעת לשתי פנים 'כלה נאה וחסודה' בהליכותיה בצניעותה והנהגותיה. זה החתם סופר.

המהרש"א אומר: איך נמלטים בית הלל בהיתר שלהם ממאיסות השקר? 

הוא אומר: אדם שנושא אשה ודאי שבעיניו היא נאה וחסודה! אז כששמחים בשמחתו מזמרים מה הוא חושב עליה, אין בזה שום פגם ושקר. גם אם בעינינו היא לא נאה וחסודה - בעיניו היא נאה וחסודה! למה התחתן איתה...

והמהרש"א מבאר: שזו היתה הטענה של בית הלל מול בית שמאי, כשהם אמרו להם: 'הרי מי שלוקח מקח מן השוק, מה צריך לשבח אותו בעיניו או לגנות אותו בעיניו'? ככה הנושא אשה, למה הוא עושה זאת? - משום שהיא טובה וישרה בעיניו. וכמו שאנחנו משבחים את המקח שלקח אדם מן השוק כי לדעתו זה טוב - ככה משבחים את הכלה בפני בעלה מכיוון שלפי דעתו היא נאה וחסודה!

המהר"ל מפראג (בביאור על הגמרא) אומר: מובנת שיטת בית הלל, אדם אינו משקר בעת שהוא משבח את הכלה, אך עדין קשה! הוא אומר: לפעמים אדם נושא אשה לא בגלל האשה, בכלל לא בגלל האשה, בגלל העושר של המשפחה או שלה, לפעמים הוא מתחתן אתה בגלל היחוס: 'היא הבת של של... של...' או לפעמים בגלל כל מיני טובות אחרות, לא בגללה עצמה. 

במקרים כאלה הבעל יודע היטב: שהכלה לא נאה ולא חסודה! כמו שלפעמים קונים משהו שהוא לא משובח מהשוק לצרכים מסוימים, לא צריכים את זה בשביל עצם הדבר, אלא אתה משתמש בו לדבר אחר, ומכיוון שבמקרים כאלה אדם לא סובר שהמקח שלו טוב, 

אז שוב חוזרת השאלה: איך אפשר לומר דבר שקר 'נאה וחסודה'? איך אפשר לשמח את המקח או את הרעיה שלו כשהוא יודע שזה שקר גמור, הלא בכך נכשל אדם בשקר מאוס ומתועב! וחכמים לא חילקו בין המקרים, והם לא אמרו... בית הלל לא אמרו: 'רק כאשר נושא אשה שהוא סבור שהיא משובחת יהיה מותר להלל' על כל כלה הם אמרו: תגיד 'כלה נאה וחסודה!' איך מסתדר? 

יש ביאור נפלא ע"ז! 

יש אדם מבקש מחברו: 'שיַרצה לפניו דברי שקר!' – 'בא תספר לי כמה חרטות' אם אתה מספר לו כמה חרטות והוא ביקש - אין פה גנבת דעת, הוא מראש יודע שאתה מחרט, ביקשת ממני לחרטט אותך. 

נגיד כמו שאומרים: 'תספר בדיחה' בדיחה זה אמת?! זה לא אמת. והוא אומר לו: 'פעם אתה הוא והם הלכתם לשמה ובסוף היה ככה וככה...' אבל מראש הוא אמר לו: 'זה בדיחה!' אז אם זה בדיחה אין פה גנבת דעת.

ממילא מבינים עכשיו את דברי בית הלל: כשהאדם קנה מקח מן השוק ומבקש לשמוע חוות דעה של חברו, הוא לא מבקש להתייעץ איתו - כי הוא כבר קנה, הכוונה שלו: זה שישבח את המקח! למה? - כי הוא רוצה לשמוע אישור שהוא קנה דבר טוב ומשובח, 

אם אדם אומר: "תשבח את המקח שלי" - אז תהלל אותו בפניו, גם אם אתה מוצא בו פגם אל תגיד לו, כי הוא מחפש שתגיד שזה טוב. 

ואם בן אדם מבקש: "תשקר לי"! - אין בזה שום שקר ושום איסור. 

גם אדם שנושא אשה - הוא לא מחפש שתגיד לו את האמת הוא, רק מחפש תשבחות, ואפילו שיהיו דברי שקר גמורים! מהתחלה ועד הסוף. הוא רוצה: שישקרו לו כי הוא רוצה שישבחו את כל מה שהוא עשה, במקרה כזה סוברים בית הלל: אין איסור באמירת השקר וגם אין מיאוס כי זה בעצם מה שרוצה החתן: "מה אתה אומר על אשתי"? 

מה, מה הוא רוצה שתגיד זה... זה... זה... - הוא לא רוצה! הוא רוצה שתגיד: 'וואי! איך זכית...?!'

ואנחנו מוצאים בזה סיוע בדברי רש"י במשפט הסיום של הגמרא: "לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת" מה אומר רש"י? - 'לַעֲשׂוֹת אִישׁ וַאִישׁ כִּרְצוֹנוֹ'. 

מה זה דעתך תהיה מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת? - להגיד להם מה שהם רוצים לשמוע "לעשות כרצון איש ואיש" אז הולך בדיוק כפי המהר"ל מפראג. רש"י במילות קצרות מסביר את היסוד: כאשר אדם רוצה בדבר שקר, שתשבח את אשתו וכל מה שקנה - אין שום איסור של שקר. 

מדהים!

האם אתם חושבים שאיסור שקר זה רק בדיבור כשאני מוציא דברי שקר? - לא. גם בקריצה, גם ברמיזה, 

'מה אתה אומר ע"ז?' - אםם... זהו זה מספיק זה שקר, שקר גמור!

עכשיו תשמעו דבר - לא יאומן! מה זה דקדוק של צדיקים, לא מבינים גדר של צדיק, חושבים: 'מניח תפילין שומר זה... ולומד הרבה...' - לא, לא לא-לא, תשמעו.

הגאון רבי עקיבא איגר היה בפוז'נה באשכנז, שלחו לו מפולניה שאלה, הדיינים של הקהילה בלוסטיק, והוא התלבט: אם להשיב להם תשובה? ובסוף החליט: לשלוח להם איגרת תשובה. הוא נמצא במדינה אחרת הם נמצאים במדינה אחרת, אז הוא כתב להם, לפני שהוא כתב את התשובה אמר: 'תשמעו, חשבתי לא לכתוב לכם! כי יש לכם דיינים יש לכם רבנים יש לכם נכל, מה אתם באים עד אלי שאני אענה לכם?!... אני הזמן שלי עמוס, אין לי זמן רגע! אני כותב ספרים אני עונה תשובות לבני המקום, ואתם עוד מעמיסים עלי שולחים אלי ממדינה אחרת כשיש לפניכם, אבל למה כן? אז למה בסוף כן כתבתי? 

הוא אומר: 'כשהייתי בברומברג בשמחה של מצוה, ידיד שלי ביקש ממני: להשיב לכם תשובה על מה ששאלתם, הוא ידע שנשלחה שאלה, ואני חושש: 'אולי נענעתי לו בראש קצת ככה' אני לא זוכר אם עשיתי לו ככה כאילו כן או לא עשיתי, ובגלל החשש הזה שאני הבטחתי! או לא הבטחתי, אני לא בטוח אם הבטחתי ע"י מה, לא אמרתי בפה, אולי עשיתי תנועה ככה קטנה שמשתמע שאני כן אענה, אז מהספק הזה שלא יצא דבר שקר מתנועה שלי שאני בספק! כתבתי לכם את התשובה פעם אחת ואחרונה!'. 

זהו, אתם שומעים מזה, בן אדם עושה תנועות לפעמים, אולי הוא לא קולט שאפילו עשה תנועה, השני הבין: "הבטחת לי!" אומר: "הבטחת לי" 

הוא אומר: 'מאיפה הבטחתי לך?' 

אומר: 'אתה עשית לי ככה... שאלתי אותך: 'אתה בא?' - עשית לי ככה, מה אני הבנתי? לכן הזמנתי הכנתי עשיתי טרחתי! וזה... 

זאת אומרת: צריך להיזהר גם בתנועות שלא ישתמע מהם משהו! 

(בקהל: לא ברור

הרב: יכול להיות גם, היה לו חשש אם נתפס או שהוא ענה לו, 

בקהל: לא ברור

הרב: וזה הוא לא זוכר אם הנענוע אם היה, היה תפוס הצוואר או היה 'כן', אז לכן על הצד הספק לא רצה להסתפק.)

עכשיו תשמע מה זה אמת: 

(בקהל: לא ברור

הרב: אֶהאֶה 'עלמא דשיקרא!')

רבי רפאל מברשיד שלמדנו עליו קודם, התלמיד של רבי פנחס מקוריץ' זה שמת בסוף כי לא רצה להגיד שמה להציל את היהודי וביקש: 'שה' יקח את נשמתו!'.

פעם אחת, אחד התלמידים שאל אותו: 'מה המזג אויר בחוץ?' 

אמר לו: 'מטפטף בחוץ.' 

שאל אותו: 'מתי מטפטף?' שאלת תם. 

מה ענה לו התלמיד? - אמר לו: 'עכשיו מטפטף'. 

הוא אומר לו: 'איך אתה אומר עכשיו מטפטף כשאתה עומד לידי!?' כשהיית בחוץ - טפטף, עכשיו אתה פה לידי איך אתה אומר 'עכשיו מטפטף'? עכשיו אתה לא יודע אולי הפסיק! אולי לא הפסיק איך אתה אומר עכשיו? היית צריך להגיד: 'כשהייתי בחוץ טפטף', עכשיו שאתה פה אתה לא יודע אם מטפטף בחוץ... 

אמת.

פעם הייתי אצל הרב שטיינמן זצ"ל, יש צילום מזה, אמרתי לו: 'שאני רוצה לצאת נגד הזמרים הפסולים', 

ואמרתי לו: 'אם הרב יתן אוקי - כולם ישמעו לי!'.

 אמר לי: 'כולם?' 

אמרתי לו: 'לא, רובם! רובם...' 

תפס אותי במילה, אמרתי: 'כולם' 

אמר לי: 'כולם?!' 

צריך לדייק במילים! 

עוד דוגמא, רב אהרן קוטלר זצ"ל הוא היה מהמייסדים של הישיבה בלייקווד בארצות הברית, לקראת הפתיחה הוציאו גלויות כדי לפרסם את הישיבה, אז היו בכניסה לישיבה שלושה (3) עצים מפה ושני (2) עצים מפה, ואז נתנו את זה לגרפיקאי, והוא ממש עשה תמונה אמיתית ואח"כ העתיק אותה ועשה אבל לא הסתדר לו שיש פה שלושה ופה שתים, בלי שום בעיה העתיק עוד עץ שַׂם שלוש ושלוש... 

הראו את זה לרב, אמר: 'בשום אופן! תזרקו את הכל תעשו מחדש בדיוק כמו שזה!' 

אמרו לו: 'מה יש? מה קרה מה, מה? זה בסך הכל גלויה...' 

אמר: 'לא-לא, ישיבה שתתחיל עם שקר - לא יהיה לה אחרית טובה!' 

זה נקרא שקר. לא לשקר! אותו דבר - מה שיש, זה מה שיש. 

אתם שומעים?

כל תשמעו הנשים בפרט שאתן מטפלות בילדים, ואתם גם הגברים אל תתעלמו - תקשיבו טוב!

השל"ה הקדוש יחד אזהרה מיוחדת לגבי חינוך הבנים: 'כלל גדול יהיה לאב המייסר את בנו, ושיהיה בטוח שהבן הולך בדרך הישר אפילו בסתר, שלא בפני אב. יִראה בכל כוחו להדריכו במידת האמת כמו שאמרו: 'לַמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֵּר אֱמֶת' בפסוק כתוב: "שקר!" אבל פה הוא אומר: 'לַמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֵּר אֱמֶת' וצריך להגדיר לילד את העונש על השקר! וגם על שיחה בטלה. וצריך להתפאר לו השכר הגדול מי שאומר אמת כמה שכר תקבל. 

"אם תדבר אתי אמת תמיד - תקבל פרסים! תקבל הכל. אם תדבר שקר - אני ימנע ממך דברים וגם תקבל עונש! תגיד רק את האמת!" 

'יטיל מורא גדול עליו! ואם יוציא דבר אחד (1) של שקר...' 

ע"ז התירו חכמים לפעמים להרביץ מכות לילד, בדברים האלה התירו חכמים. אם ילד מוציא שקר מפיו - התירו להכותו! בשקר. אם שבר דברים - לא נורא! אם עשה זה... לא נורא, מוציא שקר מפיו - הילד הזה יצא לתרבות רעה! יגיע לדברים הכי גרועים שיכולים להיות. 

'ויתרה בו התראות גדולות! נמצא: כשיהיה בו מידה זו של אמת תקועה בלב של הבן - ודאי שיקיים מצוות אביו'.

 כי הוא ירא שאבא ישאל אותו: "מה עשית"? הוא פוחד עכשיו מהעונשים שהאבא אמר לו, מצד שני הוא רואה מה השכר אם הוא יגיד אמת, אז הוא יגיד לו את האמת, לא ישתלם לו להגיד את השקר. 

'והעונש הוא יודע שיהיה מרובה אם הוא ישקר. ולכן ע"י זה זה אתה תסיר אותו מן הרע והוא יעשה טוב'. רק אמת תשריש בילד יראת שמים וההקפדה על כך של ההורים תגרום שהוא יסור מרע ויעשה טוב.

תקשיבו טוב! 

היה אחד שהיה גזלן חנווני, כל פעם היה "מעגל" עולה תשעים אגורות (0.90) – שקל (1.00), שקל עשרים (1.20) - שקל וחצי (1.30), ככה מעגל וגוזל את האנשים!

(בקהל: לא ברור

הרב: לא-לא אני מדבר על 'לבניה' עכשיו יש מחיר קבוע,) 

בקיצור, בא לרב, כואב לו הלב! שהוא כבר גזלן ממש הוא מרגיש כבר גועל נפש, 

אמר לו: 'תשמע הוא גזלן ואני רוצה עצה מה אני עושה?'. 

אמר לו: 'אין בעיה! תעשה תשובה: תתחרט על העבר, תקבל עליך לעתיד לא לעשות, תתוודה תאמר "אָנָּא ה' חָטָאתִי עֲוִיתִי פָּשַׁעְתִּי"ומאותו יום תפסיק וזהו'. 

חוזר אחרי שבוע אומר לו: 'כבוד הרב! הוא גזלן', 

- 'מה, עשית תשובה או לא?' 

אומר: 'עשיתי', 

- 'לא עוזר?' 

אומר לו: 'לא', 

אומר: 'אז יש רק פתרון אחד (1), תן יד נותן לו יד, 

אמר לו: 'תשבע עכשיו בשבועה חמורה בתקיעת כף: שאתה לא תשקר יותר לעולם!' 

אמר לו: 'אני לא שקרן אני בא אליך לבד ואני אומר לך שהוא גזלן... אני לא מפחד להגיד את האמת, הוא גזלן אני אומר לך! מה יעזור אם אני תוקע כף ואני אומר לך שאני אגיד את האמת?!' 

אמר לו: 'תעשה מה שאני אומר', 

אמר לו: 'בסדר'. 

חזר למכולת, בוקר אחד, אחד שואל אותו: 'תגיד לי למה לקחתי לי שקל? לבניה זה תשעים אגורות?' 

הוא לא יכול לשקר, אמר לו: 'גזלתי אותך!' 

והיה שמה עוד אחד אמר: 'הי! אז גם אותי גזלת?' 

אמר לו: 'כן!' 

וואי! הוא לא יכול לשקר, הוא הבין שככה אם יתברר לכולם - סוגר את העסק! ומאותו יום - זהו! 

זה שקיבל עליו בשבועה: שהוא לא ישקר - הציל אותו. בלי אמת - אי אפשר.

החפץ חיים, ביקש יום אחד מהבת שלו שהיא רצתה לצאת לאיזה שהוא מקום: "תגיהי לי שלוש (3) סדרות של המשנה הברורה", 

אז היא ביקשה לדחות את זה אמרה: "אני חייבת לצאת לאיזה אירוע, אבא! אם אפשר כשאני אחזור אני אכין לך אפילו שלוש עשרה (13) סדרות!" 

טוב, נתן ללכת חזרה - והיא רואה שלוש עשרה סדרות מחכות לה. 

באה לאבא ואמרה לו: 'אבא! מה קרה? אמרת לי שלוש סדרות?' 

אמר: 'נכון, אני אמרתי שלוש סדרות ומה את אמרת? - שלוש עשרה, אם יצא מהפה שלך שלוש עשרה את צריכה לקיים שלוש עשרה!'. 

מאותו יום היא לא שכחה את השיעור שלמדה מאבא שלה; אם יוצא מהפה משהו שלא יהיה שקר אח"כ, אמרת – תקיימי!

לא לחינם הציבו גדולי ישראל בדבריהם ובמעשיהם את מידת האמת כיסוד בעבודת ה' מידת האמת - היא קו המנחה את האדם בעבודת הבורא. השקר - מנחה את האדם לתאוות ונטיות לב, וככה מחרטט אותו: "זה מותר! זה לא חייבים, זה חומרה..." וכך יצר הרע עובר על האדם לעבור על כל מצוות התורה.

אם נגיע לחטא הראשון של אדם הקדמון שהוא ואשתו אכלו מעץ הדעת מה היה הגורם? 

נכון... מה היה הגורם? - השקר של הנחש! 

הנחש אומר להם: 'למה הקב"ה לא נותן לכם לאכול מזה? "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" והוא לא רוצה שתהיו כמוהו לכן הוא אומר לכם: 'אל תאכלו'. הוא שיקר את האשה – ומזה נהיה שכולם מתים! 

למה כולם מתים? - "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" איך התחיל הכל? עם שקר, שקר אחד (1) תראו מה הביא לעולם, שקר אחד.

השקר פעם היה חיצוני, ואז הוא נכנס באדם וחוה - והיום יצר הרע נמצא בתוכנו, ולכן אדם מתפתה.

אומר המדרש: 'כָּל הַדּוֹבֵר אֱמֶת – אֵינוֹ נִכְשַׁל לְעוֹלָם' מה הכוונה? מי שדובר אמת אף פעם לא יהיה כישלון? - לא, הכוונה: כישלון יכול להיות, אבל לא לְעוֹלָם', כָּל הַדּוֹבֵר אֱמֶת – לֹא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם, זמנית - יכול אבל לא לעולם: 'שַׁקְרָן – יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם וָעֶד!'.

מידי שנה כשהיו ניגשים החסידים של רבי בונים מפשיסחה להיפרד ממנו, היה מבקש מהם במוצאי ימים נוראים: "בקשה אחת (1) אני מבקש: לא הרים ולא גבעות! קבלו עליכם: שכל השנה לא תוציאו שקר מפיכם!" זהו, זה כל הבקשה כי מי שמשקר – חוטא, ומי שחוטא - מתדרדר.

זה קל או לא קל? - קשה מאוד לשמור על הפה שלא לשקר אף פעם בשום מקרה! לא קל לרכוש את מידת האמת ולאמץ אותה כל יום.

אומר הבעש"ט: 'הפסוק בתהילים אומר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" אם אמת צומחת מן הארץ אז כמו תבואה אז למה קשה להשיג אותה? אז למה האמת נעדרת? למה היא לא מצויה אצל כולם? 

והוא אומר: 'כן, נכון האמת צומחת מן הארץ כמו תבואה - אבל לא מוכנים להתכופף! דבר שמוטל על הארץ - לא מוכנים להתכופף, כי הוא צריך להשפיל את עצמו, צריך להיכנע, בשביל להגיד את האמת – פאדיחה! יגלו שהוא עשה מעשה שלא יעשה והוא לא רוצה להתכופף, הרי אם הוא יגיד את האמת כמות שהיא - יהיה לו השפלה, והוא רוצה לכסות על ההשפלה אז הוא לא מתכופף הוא אומר: "מה פתאום? מה פתאום?..." 

האמת נמצאת בארץ צריך להתכופף, תשפיל את עצמך ותאמר את האמת, תודה על הטעות כמו יהודה! 

יהודה הודה לכן כולנו נקראים: 'יהודים' על שם יהודה. ואבא שלו יעקב ברך אותו: "יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" תכף נראה גם עוד סיבה למה, אבל זה צריך להבין: הוא הודה שהוא אמר דין לא נכון לגבי תמר הוא אמר: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" ואח"כ אמר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" וזה פאדיחה להגיד לפני כולם שמישהו אמר עליה שהיא צריכה להישרף באש, שהוא בעצם היה איתה - וואי וואי וואי... זה גדול הדור, זה גדול הדור! להגיד שמה שנעשה והוא האשים אותה שהיא זינתה והוא היה איתה - וואי זה להגיד דבר כזה - צריך אומץ שאין כדוגמתו! בכל אופן, הנה רואים כמה שקשה! אבל אפשרי.

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל אומר: 'עברה גוררת עברה' יצר הרע מסית את האדם מעברה לעברה ומוריד אותו מהדרך, לכן צריך להזהר לא לרדת לשקר כי שקר גורר שקר מסתבכים וזהו יורדים מן הדרך.

פעם הגאון רבי חיים סולבייצ'יק הוא נתמנה להיות הרב של העיר בריסק, אבל הוא התנה את זה: שהגאון רבי שמחה זליג ריגל - ימשיך להיות דיין לצדו! 

כולם שאלו: 'למה? יש עוד חכמים!' 

הוא אמר להם: 'משום שהוא מודה על האמת'. אם הוא טועה במשהו - הוא אומר: 'טעיתי!'. לא כל בן אדם יכול להגיד: 'טעיתי'. 

דוד המלך אמר: 'טעיתי! "חטאתי" - נשאר מלך! 

שאול: לא הודה 'טעיתי!' - לקחו ממנו את המלוכה. 

מילה אחת (1) יכולה להציל את כל החיים של הבן אדם: "טעיתי" להודות!

ויש מעלה עצומה בזה! 

כתוב: שיהודה נתברך ע"י אביו: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ". 

מה אומר רש"י: 'במכירת יוסף סילקת עצמך, אמרת: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" 

אֶה... אם בגלל שהוא הציל את יוסף, אבל הוא אמר: 'למכור אותו לעבד!' למה הוא מקבל את הברכה הזאת ולא מקבל אותה ראובן? - ראובן הוציא אותו מהבור, ורצה להציל אותו לגמרי! למה הוא לא מקבל? למה יהודה? 

בספר לב שלום אומר: 'יעקב אבינו לא נשא את הברכה ליהודה ע"ז שהוא הציל את יוסף מידי האחים, כי אם כן מגיע לראובן, אז למה הוא נתן לו? - כיוון שיהודה הודה בטעות! הוא היה אתם ביחד כשפסקו: 'להרוג אותו!' ואח"כ הוא חזר בו ואמר: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" - זה דבר גבורה! להודות: 'טעיתי!' זה יותר ממי שבא להציל את אחיו ממש זה "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" לכן נתן לו את הברכה הזאת וזה מה שאומר.

פרעה...! 

אתם מאמינים? פרעה ניצל מכל אלה שטבעו בים, למה? - כי הוא היחידי שברגע לפני שהוא עומד למות, הוא אמר: "מי כמוך באלים ה'"... - מרוב המים שהיו לו אמר: "מי כמוך, מי כמוך" זהו - ה' הוציא אותו! 

"לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" אחד (1) נותר "עַד אֶחָד" אחד נותר הוא נשאר והפך להיות מלך בנינוה! למה? - כל המצרים אפילו שידעו ברגע האחרון לפני שהם מתים: 'שיש א-לקים!' כי ה' זרק את כל המצרים ליד הרגלים של אלה שהם שעבדו, מכל מקום רק פרעה – הודה. 

בהתחלה הוא הכחיש: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" בסוף הוא אמר כשהוא כבר טובע: "מי כמוך באלים!"... - אז ה' השאיר אותו. 

אתם שומעים דבר כזה? 

ומי ניצלו? - בני קורח. 

הם היו במחלוקת כשהם יורדים לכיוון הגיהנם הרהרו בתשובה - נתבצר להם מקום, ולא רק שנתבצר להם מקום והם יצאו משמה - הפכו להיות נביאים ויצא מהם שמואל הנביא! "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" למה? בדרך לגיהנם! הרהרו בתשובה. זהו הודו בטעות - וה' הציל אותם. 

תראו: כמה זה חשוב שהאדם מוכן לחזור בו מטעות שטעה מלהודות - זה אמת. 

עכשיו נסיים בשלושה (3) סיפורים אבל הם צריכים להישאר אצלנו חקוקים בראש!

אדם שהוא מושרש במידת האמת - מסוגל לעלות בקלות ממקום של שפל לדרגה עליונה! אדם שאינו מושרש במידת אמת - אפילו אם הגיהנם פעורה תחתיו יחזיק ברשעתו 'רשעים אפילו על פתחו של גיהנם - אינם חוזרין בתשובה!' למה? - כי אם הוא ישוב בתשובה הוא יודה, סתירה על כל מהלך חייו שהוא חי בטעות ובשקר! והוא לא רוצה להודות, מה הוא יגיד שהוא אהבל?! 

גנץ יכול להגיד שהוא אהבל? לפיד יכול להגיד שהוא אהבל?! הרי הוא חושב שהוא הכי חכם, הוא היה 'גלגל רזרבי'... 

להגיד: 'טעיתי' או 'שגיתי' או 'חוזר אני בי!' - לא.

מידת האמת, אם נמצאת אצל אדם הוא יכול להתחרט, ולא יהסס להודות לשוב בתשובה! אבל אם השקר מפעם בו - הוא יחזיק בו יצדיק עצמו ויסרב להציל את נפשו. 

הכרתי בן אדם אחד שהילד שלו חזר בתשובה, ודיברתי אתו ואמרתי לו: 'חבל! קיבל את המחלה, אמרתי לו: 'הסיכוי היחידי שתחזור בתשובה - לא, הרופאים אומרים: 'שאין סיכוי' מת. גבר! כן אבל מת גבר! גבר!... 

(בקהל: לא ברור

הרב: יש בקבר מה אתה אומר לי: לא! אֶה... גבר! טוב שהוא לא ביקש שיכתבו: 'פה נטמן הגבר'...) 

אז תשמעו דוגמא נפלאה! 

ספר מלכים-א טז' כתוב על "חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי" רשע יהודי שהיה בימי אחאב המלך מהנכבדים של בית המלוכה. עבר על הגזרה של יהושע בן נון, שגזר: 'שיריחו תשאר חרבה ושוממה לנצח!' ויסד את העיר מחדש נגד הגזרה.

היתה קללה נוראה של יהושע: 'מי שיעז לבנות את יריחו - ישכל את כל בניו! כשיתחיל לבנות את יציקת היסודות - ימות הבן הבכור, כשיסיים וישים הדלתות - ימות הבן הצעיר!' וכל זה התקיים אצל חיאל בית האלי, שבעה (7) ילדים אחד אחרי השני מתו!

רש"י אומר: 'כשיסד אותה - מת בנו בכורו, כשקבר והלך וקבר כל בניו עד שמת האחרון בהצבת הדלתות בדיוק!'. 

דבר מחריד! 

אבא מניח אבנים ליסוד ירחו, ומודיעים לו: 'שהבן הבכור מת!' לא נרתע ממשיך - מת לו עוד אחד, עוד אחד, עוד אחד, מציב את הדלת בדיוק כמו הלשון של הנביא - כולם מתים. למה? - בשביל לבנות עיר, זה לא מטורף?!... מה הוא סבר? הרי הנבואה של יהושע גלויה ומפורסמת! 

כתוב: "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" גם אם הוא היה מפקפק בנבואה כמו הרשעים, למה הוא לא נסוג אחורה? כשראה שהבן הבכור מת בדיוק כשהוא התחיל! 

זה המפלה שלך מי שאוחז בשקר: הוא לא רוצה להודות על האמת אפילו אם ימותו כל הילדים שלו! ולכן הוא לא חדל וקבר את כולם. 

אחרי שמת הצעיר של הבנים, האחרון, הלכו אליהו ואחאב לנחם אותו 'בית אבלים' ואז אחאב הרשע 

שואל את אליהו: 'תגיד לי אפשר שהקללה של התלמיד מתקיימת והקללה של משה רבנו לא מתקיימת?!' 

מי זה התלמיד של משה רבנו? - יהושע, יהושע קילל - והנה התקיים הנה מתו עכשיו שבעה (7) בנים. ולמה הקללה של משה הרב הגדול לא מתקיימת?! 

הרי הוא אמר: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם" והם רצים אל העבודה זרה ויורדים גשמים! והכל ולא עצר כלום ולא שום דבר! אז איפה זה מתקיים?' 

ככה מזלזל ורוצה להגיד: אם מה שאתה אומר שהתלמיד יהושע הוא קילל וזה התקיים – אז איך יכול להיות שלרב שלו לא מתקיים?! אלא הכל זה חרטה ולא מתקיים שום דבר! ככה הוא רצה להגיד. 

אז אמר לו אליהו: 'אוֹ... שמעתי, הבנתי, אז עכשיו תשמע מה אני אומר, ואני אומר לך: "אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" שלוש (3) שנים נעצר! אין גשם אין טל אין שום דבר שלוש שנים עד שהוא מחפש אותו כולם מתים! 'איפה הוא אליהו?!' "כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" 

אתה רוצה שיחזור הגשם? - תעלו להר הכרמל אני בא נגד תשע (900) מאות, נביאי הבעל והאשרה, אנחנו נראה: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" אין בעיה! בואו נבדוק. נעשה מזבח, נקריב קרבן, למי שתרד אש מן השמים - זה א-לקים אמת! 

תתחילו אתם יאללה! הם התחילו לרקוד עם חרבות והכל בעדגדום בעדגדום בעדגדום מסביב שום דבר, התחילו לפצוע את עצמם כמו הפלסטינים בראש וזה... שום דבר. 

אמר להם: 'אולי הבעל האלוהים שלכם אולי הוא נח צהרים אולי יש לו פגישות אולי הוא עסוק... 

"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה" אמר להם: 'מספיק! עשיתם את כל ההצגה זהו. עכשיו הוא אמר: "ה' עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי" - ירדה אש מן השמים! ואכלה את כל הזה... 

ואז כל העם צעקו: "ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים" 

ורדפו אחרי כל התשע מאות (900) ושחטו אותם! זהו.

 באו לפרק את המזבח, את מי הם מוצאים למטה? - את חיאל בית האלי. זה שמתו לו השבעה (7) ילדים! המכריט הזה חיכה עם לפיד למטה שכשהם יתחילו לעשות "זאפה" ולהגיד דגדגדעומבע דגדגדעומבע – אז הוא ידליק מלמטה ואז יהיה אש! 

אז הוא יודע שהוא שקרן! ולמרות זאת הוא שם!! 

מה עשה ה'? - שלח לו נחש, בא הנחש והכיש אותו וזהו הוא מת. לכן הוא לא הצליח להדליק, אחרי זה גילו את זה 'שקרן בין לאומי!' אתם שומעים איזה דבר? אדם מתו לו שבעה! ועוד ממשיך, הוא יודע שאין בעל, הנה הוא נעל מתחת לזה מחכה להדליק! אז אתה יודע: שאין אף אחד שישמע! והוא ממשיך, ככה השקרן עד יום מותו 'פעם שקרן תמיד שקרן...'

תראו עוד דוגמא - לא יאומן! 

בימי ירמיהו היה נביא שקראו לו: 'חנניה בן עזור' אבל הוא היה נביא שקר! ירמיה התנבא עליו צרות, 

אמר לו: "לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר, לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת" 

מה זה הַשָּׁנָה? - זה עד ראש השנה, ראש השנה מתחילה שנה חדשה. 

לפני ראש השנה הוא גוסס, עומד למות! מה אומר לבנים שלו? - "שהוא עומד למות אל תודיעו לאף אחד שהוא מת ותקברו אותו אחרי ראש השנה!" בשביל להכחיש את דברי ירמיה הנביא! מה זה יעזור לך?! יא מטומטם!... שקרן - זה עד הסוף, אתם שומעים? וככה הוא ביקש מהילדים שלו בשביל שלא ידעו. 

עוד דוגמא אחת (1) אמרנו; 

על ירבעם בן נבט, הוא עבד עבודה זרה, וסרב לקבל את האמת, ועמד להקטיר עבודה זרה על המזבח שהקים, בא אליו עידו הנביא שידע מן המעשים הרעים, אמר לו כמה חמורים הפשעים שלו ונתן לו מופת. 

אמר לו ככה: תקשיב! 'מיד יקרע המזבח וכל הדשן הצבור עליו ישפך על הארץ!' 

מה היתה התגובה של ירבעם לנביא? 

מסופר ככה (מלכים-א' יג, ו): "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ"! 

וכשהוא עשה ככה – "וַתִּיבַשׁ יָדוֹ" התיבשה לו היד! "אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר ה' וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל נָא אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי"! 

הוא מבקש: 'תחזיר לי את היד!'... 

היינו חושבים: שירבעם, אחרי שרואה מופת כזה - חוזר בתשובה, לא! - הוא רק מבקש: 'שהיד תחזור אליו'. ורש"י אומר: "חַל נָא אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" – 'ולא אלוהי, ועדין עומד במרד!' 

זה לא להודות בטעות - צריך להיות אכזרי וחולני, וזה גורר את האדם לתהום, ולא מרגיש באובדנו ושהוא צועד אל סופו!

האחרון; נמרוד! 

נמרוד לא היה מסוגל להודות בטעות, למרות שהוא מכיר את הבורא עולם, הוא היה מכיר את בוראו ומורד בו לכן קראו לו: 'נמרוד'. 

כשניצול אברהם אבינו מכבשן האש שהשליך אותו נמרוד, נמרוד נפעם ונרגש! שבעת אלפים (7,000) מעלות!! יוצא משם אברהם לא חרוך ולא שרוף!!! הבגדים שלמים כולו כמו שנכנס, האש לא נוגעת בו. 

כל כך זה השאיר רושם על נמרוד, שהוא נטל את הבן שלו אליעזר שהיה עבד אברהם אח"כ ונתן אותו מתנה שישמש אותו כעבד! 

אמר לו: 'כדאי לך להיות עבד קרוב לאמת! מאשר מלך אחרי בעולם של שקר...' 

ככה הוא אומר! והוא - נשאר שקרן אבי השקרנים!! הוא לא חזר בו, הוא לא מסוגל להגיד: 'טעיתי, הטעיתי', הוא לא היה מסוגל היה להגיד: שהבורא עולם הוא המנהיג! "אין עוד מלבדו" 

נמרוד בנה את המגדל של 'הבונים החופשיים' למרוד במלכו של עולם. לכן הוא נקרא: 'נמרוד'.

והמדרש אומר: 'הקב"ה הוא ליבם של ישראל, הוא אמת, חותמו אמת, תורתו אמת!' 

ובכל יהודי תובעה האמת בלב, ובלב יש את הרצון, ולכן, אם ירצה האדם יוכל לחשוף את האמת וילך אחריה, יודה בטעות, ישנה אור חייו, האמת נמצאת בקרבו, הוא רק צריך להחליט כמו שהחליטו למעלה ממיליון (1,000,000+) בעלי תשובה וחזרו בתשובה – אמן!

כן למי שיש שאלות בבקשה.

(נקודת זמן 1:48:39)

- - - שאלות ותשובות - - -