רחובות - איך נמנעים מבזיונות?

- - - אין זה התמלול, אלא רק עיקרי הדברים ע"פ הספר 'נפשי תידום' באדיבות המחבר הרב אליעזר רפאל ברוידא שליט"א - ישר כוחו! - - - 

פרק ו': מניעת הבזיונות

עד כה, למדנו את כל מה שדרוש כדי להתמודד עם בזיונות. הפרק הנוכחי מורה על דרכי פעולה המיועדות למנוע אותם מלכתחלה.

מבוא

עד כה, הפלגנו בשבחים על מעלותיהם הרבות של הבזיונות. ואולי תרצו לשאול, אם בזיונות הם כל כך מועילים, אז מדוע למנוע אותם? התשובה פשוטה: גם רפואות מועילות לאדם, אך עדיף לשמור על בריאות הגוף ולא להזדקק להן. כמו כן הנפש - מי נשמר מתחלואי הנפש יזדקק פחות לבזיונות.

רבי יוחנן חלה. רבי חנינא נכנס לבקר אותו, ושאל אם חביבים עליו יסורים. ענה רבי יוחנן, לא הם ולא שכרם (ברכות ה, ע"ב).

שאלו את רבי מאיר'ל פרימישלאנער זצ"ל אם חביבים עליו יסורים, וכך השיב: "כל עוד שלא הגיעו אלי, שיפלו על ראשם של הגוים. ואם כבר הגיעו אלי, אינני ממיר אותם בזהב ופנינים" (מפי נינו, מורי ורבי הגה"צ ממעליץ שליט"א).

כך בעניין הבזיונות. בפרקים הקודמים, עשינו את מירב ההשתדלות ללמוד את כל מה שחז"ל לימדו בנושא על מנת להתמודד בהצלחה במצב של בזיון. מכאן ולהבא, נשתדל למנוע אותם לגמרי.

הפרק הזה מתחלק לשני חלקים עיקרים: החלק הראשון עוסק בדרכי עקירת הסיבות הגורמות לבזיונות, מעין היפוך של פרק א'. החלק השני מונה מספר סגולות בדוקות ומנוסות למניעת הבזיונות.

חלק א': דרכי עקירת הסיבות שגורמות לבזיונות

בפרק א', למדנו שלושים ושש סיבות עיקריות הגורמות לבזיונות, חלקן מחמת "מידה כנגד מידה" וחלקן בזיונות של אהבה. אי אפשר לבטל בזיונות של אהבה, כי הם באים לאדם מצד חסדי השם יתברך. אמנם הבזיונות הבאות ממידת הדין ניתנים לביטול, כי אם יש דין למטה אין דין למעלה. כלומר, אם האדם מתחזק ומעורר את עצמו, אזי משמים לא צריכים להקיץ אותו באמצעות בזיונות.

דרך עקירה 1 - זהירות מפגיעה בכבוד השם יתברך

אמירת ברכה חטופה וללא כוונה, דיבור חולין בבית הכנסת, אי עניית אמן ויהא שמיה רבא בקדיש, יציאה מבית הכנסת באמצע קדיש או "עלינו לשבח" - אלו הן מקצת פגיעות בכבוד השם יתברך אשר עלולות לגרור בעקבותיהן בזיונות, בחינת מידה-כנגד-מידה בתכלית. התעוררות להתחזקות בתחומים האלה, כגון זהירות באמירת ברכות הנהנין, זהירות בעניית אמן ומורא מקדש, תמנע בזיונות.

דרך עקירה 2 - זהירות מפגיעה בכבוד התורה

זלזול בתורה, בספרים קדושים, בלומדי התורה, ובקביעת עתים גורמים לבזיונות. לכן, מי שנזהר מפגיעה בתורה, והופך את הזלזול לכבוד, שמכבד את התורה ואת לומדיה, מונע בזיונות.

דרך עקירה 3 - זהירות בקיום מצוות

עוד מכ"מ (מידה כנגד מידה) הינו, המבזה ומזלזל במצוה, הוא בעצמו מתבזה. לכן, זהירות בקיום המצוות תעקור את הגורם לבזיונות.

דרך עקירה 4 - התחזקות בלימוד התורה

התחזקות בלימוד התורה, הן באיכות הלימוד והן בכמות הזמן המוקדש ללימוד, היא סגולה לכל בעיה שלא תבוא - בריאות, פרנסה, שלום בית, וכדומה. כשאדם מגלה תוספת כבוד לתורה, משמים מגיבים בהתאם, ובמידה-כנגד-מידה יבואו לו פחות בזיונות.

דרך עקירה 5 - לערוך חשבון נפש תדיר ולפשפש במעשים

מסביר רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקוטי מוהר"ן ח"א, תו' קנד):

"והנה כתיב מלך במשפט יעמיד ארץ, היינו על ידי משפט מעמיד ומעלה היראה, שהיא בחינת ארץ, כמו שכתוב (תהלים ע"ו, ט): ארץ יראה. ומשפט, הוא מה שהאדם שופט ודן עצמו על כל דבר ודבר שעושה, טרם שידינו אותו למעלה. ועל ידי מה שהוא בעצמו שופט את עצמו ניצול מדין שלמעלה, כי 'כשיש דין למטה אין דין למעלה' (מדרש רבה שופטים פרשה ה', ד). וכיון שאין עליו דין אין צריכה היראה ליפול ולהתלבש למטה, ואין צריך לירא משום דבר, ואין לו רק יראה העליונה, יראת הרוממות".

הבזיון הוא סוג אחד של דין מלמעלה. לכן, מי שעורך סדר חשבון נפש יומי כדי לפשפש במעשי אותו יום ולבדוק מה טעון שיפור, הוא עושה לעצמו משפט וחושׂך דיני שמים, שבתוכם, בזיונות. 

דרך עקירה 6 - להתפלל על גלות השכינה

עיקר התפילה על גלות השכינה הוא תיקון חצות. מי שבוכה ומקונן על גלות השכינה הקדושה וחסרון כבודה, בעיקר מחצות הלילה ואילך. מידה-כנגד-מידה, כל הדואג לכבוד השכינה הקדושה, אזי הקב"ה ידאג לכבודו של אותו אדם, וכך ימנע את בזיונו. 

אומר רבי שמעון בר יוחאי זי"ע (זוהר פנחס ריג, ע"א), "כל אינון דזכאן לאשתדלא באורייתא ומכד פליג ליליא ואתיין במטרוניתא כד נהיר יממא לקבלא אנפי מלכא אתקיף ואחסין בשכינתא ולא עוד אלא דשריא ביה חוט של חסד". לפי פירוש בעל "הסולם" זצ"ל, כל אלה הזוכים לעסוק בתורה, ובשעה שמתחלק הלילה, וכשהאיר היום הם באים עם המלכה לקבל פני המלך, והוא מתחזק ונוחל בהשכינה. ולא עוד, אלא ששורה עליו חוט של חסד.

ברוח הנ"ל מסכם רבי נתן מברסלב זצ"ל (לקוטי עצות - ערך חצות), "קימת חצות היא המתקת הדינים והוא מסוגל כמו פדיון". קל להבין איפוא, שקימת חצות מסוגלת למנוע בזיונות.

דרך עקירה 7 - להיות בשמחה

אומר רבי נחמן מברסלב זי"ע (ספר המידות - ערך עצבות, כא), ש"על ידי עצבות בא בזיון". מתוך הן, שומעים לאו - על ידי השמחה, עוקרים את כל נזקי העצבות, כולל בזיונות.

דרך עקירה 8 - למנוע כעס

בפרק א' (סיבה ח'), למדנו שכעס גורם לבזיונות. כמו עצבות, כעס הוא נחלת הסטרא אחרא, צד הטומאה. בזיון כבוד האדם בא משם גם. לכן, מי ששוקע למקום טמא בגלל כעס, נדבק לו כל מיני רוחות טומאה השורים שם, כדוגמת האדם הנופל לתוך טיט ורפש, ועל ידי כך גם מתלכלך, וגם קולט סרחון.

סבלנות לחילופין, היפך הכעס, היא מצד הקדושה. שם, אין בזיונות. לכן, אם אין כעס, אין בזיונות.

והנה הפלא ופלא, כותב רבנו המקובל האלוקי הרש"ש זצוק"ל (הנהגות צדיקים - הנהגות מרבי שלום שרעבי), רשימה של "דברים המקדשים לאדם, ענוה, שפלות, יראת חטא, הרחקת גאוה וכעס והקפדה, זהירות ברכת הנהנין, תקון חצות וכו', טבילה וכו', הרחקת מאכלות אסורות, ולשון הרע, ונבלות הפה, ושקרים, כוונת אמן, הרחקת ליצנות, וכו'". כל פרט המוזכר ברשימה הנ"ל, בהיותו גורם קדושה מונע בזיונות.

דרך עקירה 9 - להתחזק בבטחון בקב"ה

והבוטח בה', חסד יסובבנו (תהלים לב, י). על ידי בטחון בשם יתברך, האדם מוקף חסד. הבזיון כאמור, הוא מצד הדין. לכן, בזיון לא בא אל מי שמוקף חסד.

מוסיף רבי נחמן מברסלב זי"ע (ספר המדות, ערך בושה, טז), "על ידי בטחון לא יבוא עליו בושה". ועוד (שם, ערך בטחון, ח), "על ידי בטחון אין אדם צריך לחברו גם אין אדם מכלימו". נמצא כלל מעניין: כל מה שמסוגל לבטחון, מסוגל למנוע בזיונות.

בעל בטחון אינו מפחד אלא מהקב"ה, ובהיעדר יראות נפולות שמתלבשות בכל מיני שליחים בישים הבאים להפחידו ולהכלימו, אין לו בזיונות, ועוד, על ידי חנופה נאבד הבטחון, וכך גם מקבל בזיונות, כפי שאמר רבי נחמן זי"ע במפורש, "על ידי חנופה תהיה בזוי בין האומות, והאומות יקללו אותך ויקצפו עליך" (שם, ערך בושה, יט). 

דרך עקירה 10 - להתגבר על תאוות אכילה

"מי שהוא משוקע בתאוות אכילה, בידוע שהוא רחוק מן האמת, ובידוע שדינים שורים עליו… גם יבוא לידי בזיונות ובושות" (ליקו"מ ח"א, תו' מז).

תאוות אכילה משליטה את הבהמיות של הנפש על הקדושה של הנפש, ואז מאבד האדם את שם השם הנקרא אליו, הצלם אלהים. בעיני אחרים, הוא דומה לבהמה ממש, ואז מבזים אותו כמו בהמה. לכן, ככל שמתגבר על תאוותיו הבהמיות, כך מחזיר לעצמו את הצלם אלהים, צורת האדם המכובדת, ואז כל הבריאה מכבדת אותו, ואין בזיונות.

דרך עקירה 11 - לא לנדור נדרים

אי תשלום נדר הוא בזיון התחייבות ואיסור דאורייתא, שנאמר (במדבר ל, ג), לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. מידה-כנגד-מידה, מי שמבזה את הדיבור שיצא מפיו - הקב"ה מבזה אותו. עדיף לא לנדור, ולחשוך את הבזיונות הבאים מחמת אי-תשלום נדר.

דרך עקירה 12 - לא להחניף

מקונן הנביא (ישעיהו ה, כ), הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

ככל שמחניפים לגוים ולרשעים, כבוד שמים נפגע, ואז המחניף משיג את ההיפך ממה שקיווה לעשות על ידי חנופתו - מצבו מחמיר, והגוים והרשעים עוד יותר מבזים אותו. לכן, מי שאיננו מחניף לבשר ודם מגדיל כבוד שמים, ומידה-כנגד-מידה, הקב"ה מעלה את קרן כבוד האדם הזה ואינו מתבזה.

דרך עקירה 13 - על ידי ביטול

בעל הגאוה מזמין לעצמו בזיונות מידה-כנגד-מידה, כי הוא מקדים את חשיבות עצמו לחשיבותו של השם יתברך, ואין בזיון גדול מזה. לכן נאמר (יוצר של שחרית) "משפיל גאים", שבעל הגאוה מקבל בזיונות והשְׁפַּלות בתמורה למידותיו הבלתי-נסבלות.

ביטול הוא היפך הגאוה, כאשר האדם מבטל את כל אישיותו ומהותו, ואינו מייחס שום חשיבות אלא לקדוש-ברוך-הוא בלבד. ביטול הוא תכלית השפלות, וכמו שהקב"ה משפיל גאים כך הוא יתברך מגביה שפלים. 

כותב רבי נתן מברסלב זצ"ל (לקוטי עצות - ערך תפלה, נד), "בשעת התפילה האדם עומד בהיכל המלך ואז צריך לבטל את עצמו מכל וכל ושלא לראות שום דבר, אלא את המלך לבדו יתברך, עד שיתבטל ישותו לגמרי ולא ירגיש את עצמו כלל בשעת התפלה, רק את המלך לבדו יתברך. ועל ידי זה נתבטלין כל החרפות ובזיונות".

דרך עקירה 14 - התחזקות בקדושה

כפי שראינו בפרק א', עבירות ופגמים מצד הטומאה - כגון כעס, קפידה, עצבות, גאוה, ופגם הברית - בוראים קליפות טמאות המתלבשות בכל מיני ברואים (לא רק בני אדם, גם דומם צמח וחי) הבאים לבזות את האדם ולייסרו. לכן, כל התחזקות בקדושה, ובפרט התחזקות בשמירת קדושת היסוד, שהיא נקראת "התיקון הכללי" מפני שהיא הבסיס לעבודה הרוחנית של היהודי, היא סגולה לעקירת הבזיונות.

התולדות של התיקון הכללי הן שמירת עינים, שמירת הדיבור, טבילה במקוה, והצנע לכת. כל תוספת קדושה מבערת קליפות טמאות, וכפועל יוצא ממעטת בזיונות.

כדוגמא לכוח הקדושה, אומר רבי נחמן מברסלב זי"ע במפורש (ספר המידות - ערך ראיה, ט), "מי שעוצם עיניו מראות ברע, על ידי זה ניצול מבזיונות". ועוד (שם, המתקת דין, כב), "על ידי טבילת מקוה נתבטל הצרות וישועה באה". 

דרך עקירה 15 - לשמור על כבוד הזולת

השומר על כבוד הזולת, מידה-כנגד-מידה, משמים ישמרו על כבודו, ולא יבוא לידי בזיון (שלא מסוג הבזיונות של אהבה, ראה פרק א', "שש עשרה סיבות בזיונות של אהבה"). על ידי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ומצוות איסור אונאת דברים, אנו מצווים מן התורה לשמור על כבודו של היהודי הפשוט ביותר. על אחת כמה וכמה צריך לשמור על כבודם של צדיקים ותלמידי חכמים, הורים, זקנים, גרי צדק, אלמנות ויתומים - כי התורה הקדושה מקפידה על כבודם באופן מיוחד. לכן, מי שזהיר בעניין כבוד הזולת עוקר סיבות לבזיונות.

מסכם רבי נחמן מברסלב זי"ע (ספר המדות, ערך מריבה, נא), "מי שאין מבייש פני חברו, לא ישמחו אויביו עליו". 

דרך עקירה 16 - לא להכשיל את הזולת

רבי נחמן מברסלב זי"ע כותב (ספר המידות - ערך בושה, טו), "מי שכורה בור, סוף שבא לידי איזה בזיון, ולפעמים הדבר גורם שנעשה שיחה בפי בני אדם". זוהי הנהגת מידה-כנגד-מידה בתכלית, שמי שרצה להכשיל ולבזות את הזולת, הוא עצמו נכשל ומתבזה. 

מתוך הן, שומעים לאו. מי שנשמר מלהכשיל את הזולת, הוא בעצמו לא יבוא לידי בזיון ומכשול.

דרך עקירה 17 - להישמר מליצנות

הקב"ה משיב ללץ כגמולו, כפי שמסביר רבנו יונה זצ"ל (שערי תשובה - שער שלישי אות קעה), "אם ללצים באמת הלצים הלועגים לבני אדם, השם יתברך ילעג להם, כעניין שנאמר (תהלים ב, ד): יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, ולשון "אם" לאמת הדבר". הקב"ה מתעב ליצנות, וכת הלצים אינו מקבל פני השכינה (סוטה מב, ע"א). לכן, כאשר הלץ מתלוצץ מן הזולת, הקב"ה מחזיר לו בזיון באותו מטבע של ליצנות.

מי שלא מתלוצץ ולא לועג לזולת, חושׂך צרות רבות לנפשו, כולל דיני שמים ובזיונות.

דרך עקירה 18 - לא לשמוח בצרת החבר

כותב רבי נחמן מברסלב זי"ע, "גם בושה בא, כשאתה משמח בצרת חבריך" (ספר המדות בושה ח"א, ח).

מי שלא ישמח בצרת החבר, ואדרבה, ישתתף בצערו ומנחמו, עוקר סיבה נוספת לבזיונות.

חלק ב': סגולות למניעת הבזיונות

סגולה א' - לצייר לפניך אותיות "אמונה"

רבי נחמן מברסלב זי"ע אומר (ספר המדות, ערך בושה, ט), "תצייר לפניך אותיות אמונה, ובזה לא יבוא עליך שום בושה". אמר לי מורי ורבי הגה"צ ממעליץ שליט"א, שאותיות "אמונה" הוי "מן הוא" בצירוף אחר, וסגולה לבטחון ופרנסה. כבר למדנו (דרך עקירה 9, לעיל), כי כל דבר המסוגל לבטחון הוא מסוגל למניעת בזיונות.

סגולה ב' - להלביש עניים

עוד אומר רבי נחמן מברסלב זי"ע (שם, ערך בגדים, יב), "מי שעושה מלבוש לעני על ידי זה ניצול מבזיונות". קל להבין כוחה של סגולה זו: הנותן מלבוש לעני מונע את בזיונו, ואז, מידה-כנגד-מידה, הקב"ה מונע את בזיונו של הלז.

סגולה ג' - לבדוק את התפילין

מסביר רבי נתן מברסלב זצ"ל (ליקוטי עצות, ערך תפילין, ד): "תפילין הם בחינת הארת פנים ועיקר פאר של ישראל. והם בחינת חיים בחינת אמת ומשם עיקר העשירות וכל ההשפעות טובות. וכשפוגמין בתפילין, חס ושלום, בא עניות ובזיונות ובישות, וחייו תלויים מנגד, רחמנא לצלן". לכן, תיקון התפילין הינו סגולה למניעת בזיונות.

סגולה ד' - להתרחק מרשעים

שלמה המלך ע"ה אומר (משלי יח, ג), בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה. מסביר ה"מצודות דוד" זצ"ל שם, "בא גם בוז - כי דרכו לבזות בני אדם. ועם קלון - עם אדם שיש בו קלון רב כי יביא עמו חרפה כי דרכו לחרף בקלונו ולפסול במומו".

מוסיף המלבי"ם זצ"ל שם, "בבוא רשע בא גם בוז - ממדת הצדק לכבד כל אדם, ודרך הרשעה לבזות, כמו שכתוב ורשע יבאיש ויחפיר (שם יג, ה), שכל בני האדם מבוזים בעיניו, ואם ימצא קלון - יבוא עמו חרפה - קלון הוא הפך הכבוד, ודרך הרשע לבזות את הנכבדים ולחרף בחרפה את הנקלים." נמצא שהמתרחק מרשעים יחשׂוך לעצמו צרות ובזיונות.

סגולה ה' - הכנה טובה לתפילה

אומר רבי נחמן מברסלב זי"ע (ספר המדות, ערך המתקת דין, לח), "מי שמחזק את עצמו קדם התפילה ועושה הכנה גדולה, אף על פי שאחר כך אינו מתפלל כראוי, על ידי זה יסורין בדלין ממנו".

סגולות נוספות, המונעות בזיונות באופן עקיף

סגולה ו' - כדי למנוע בזיונות בבית: לא לגנות את עצמו בפני אשתו 

כותב רבי עובדיה מברטנורה זצ"ל (פירוש על אבות א, ה): "כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני היא מלמד אותה לחרחר ריב. כגון קרח שספר לאשתו מה שעשה משה שהניף את הלוים תנופה והביאתו בדברים לידי מחלוקת. א"נ מתוך שהוא מספר לה שחבריו גנוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בליבה וזה גורם רעה לעצמו".

סגולות ז' - י"א: כדי להינצל משונאים וכל יתר הצרות

 רבי נחמן מברסלב זי"ע מלמד (ספר המדות, ערך מריבה, כד), "סגולה להינצל משונאים הן שונאים של מחלוקת והן שונאים שבדרך שהוא מתירא מהם לומר כל הטעמים שבתורה דהיינו פשטא מונח זרקא וכו'". ארבע סגולות נוספות מועילות להינצל משונאים ומכל צרה שלא תבוא, והם: לימוד התורה (שם מריבה מג), תפילה (שם נה), קריאת שמע (שם סז), גמילות חסדים (שם סח). 

פרק ז': התעוררות לזהירות - לא לבזות!

כל הנזהר בכבוד הזולת חושׂך צרות לנפשו, כפי שלמדנו בפרק הקודם. הפרק הנוכחי בא לעורר את הנפשות לזהירות בין אדם לחבירו ולהרחיקן מכל שמץ פגיעה בזולת, כל שכן שלא לבזות את הזולת בשום אופן, כי כל בזיון כרוך בצרור עבירות מדאורייתא, כפי שנראה בפרקים ח' וט'. 

העם היהודי קיים בזכות הזהירות מלבזות את הזולת

בזכות רחל אמנו ע"ה, נולדו י"ב שבטי ישראל. כיצד? אילו לא היתה חסה על בזיונה של אחותה לאה, לא היתה מוסרת לה את הסימנים שמסר לה יעקב אבינו ע"ה, ואז פני לאה היו מוכלמות מתחת לחופה, לא היו מתקיימים נישואים עם יעקב, וכך לא היו נולדים י"ב שבטים.

"ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה"

אומר המדרש (איכה, הקדמה כד):

"קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה, ואמרה: רבונו-של-עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה". 

זכות רחל אמנו הקדושה מגינה על בניה לנצח

ממשיך המדרש (שם), כאשר רחל אמנו טוענת לפני הקדוש-ברוך-הוא: "ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א, יד) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם, טו) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם, טז) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".

אין כדוגמת רחל אמנו ע"ה, שכל כך מסוגלת להמתיק את הדין. נמצא, שכל יציאת ישראל מן הגלות ושיבת ציון אינן אלא בזכות רחל אמנו ע"ה, שמסרה את כל היקר לה כדי למנוע את בזיונה של לאה אמנו אחותה ע"ה.

מצוות שאדם דש בעקביו

כפי שכתבנו בפרק ג' (סוף חלק א'), נחרבה ירושלים בגלל חוסר זהירות בכבוד הזולת, ואילו קיומו של כלל ישראל תלוי בזכות הזהירות שלא לבזות ולבייש את הזולת.

ייתכן לומר שהחורבן טרם בא על תיקונו והגאולה מתעכבת משום מצוה שאדם דש בעקביו ואינו מייחס בה חשיבות, ולכן אינו נזהר בה: איסור אונאת דברים, דהיינו, דיבורים המבזים את הזולת וגורמים צער. אחרת, אי אפשר להבין איך הדור הנפלא הנוכחי, המוסר נפש על התורה ועל קלה כחמורה, שאין כדוגמתו בכל תולדות עם ישראל, דור העוסק בחיזוק חומות הדת, בזיכוי הרבים ובהחזרת רבבות בתשובה, דור העוסק בצדקה וגמילות חסדים, דור שהפריח שממה רוחנית במקומות נידחים, איך לא נגאלים?

המשך הגלות משום דיבור פגום בין אדם לחבירו

אם לא טעיתי בעניי, המשך הגלות אינו אלא משום דיבור פגום בין אדם לחבירו, דיבור המביא לידי מכשולים רבים וחשבון חוב מצטבר בשמים אשר ממשכן את כל הדור. כאן, בפלטרין של מלך, התגנב סגנון של חוסר דרך ארץ בדיבור. עוד חמור מזאת, תכונות של חספוס, הקנטה, ולעג - המתעלמות מרגשות הזולת, עוטפות את לשונם של חלקים לא-מבוטלים מציבור היראים.

שלשת הסיבות של הדיבור הפגום בימינו

תופעת הדיבור ה"מודרני", שאיננו לשון הקודש כלל ועיקר, הינה משום שלוש סיבות: 

אל"ף, השפעתה של הסביבה, דהיינו, צורת הביטוי הבוטה שהשתרשה בציבור שהתרחק מתורה ומצוות בארץ ישראל, רח"ל. 

בי"ת, הרגל עבירה, כפי שמצוי בבתים רבים, שבני הבית אינם נזהרים מלבזות - בני הזוג זה את זאת, הורים את ילדיהם וילדים את הוריהם. ייתכן לומר שמשום כך, אנו מחכים לאליהו הנביא זכור לטוב, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם (מלאכי ג, כד). 

גימ"ל, משום חוסר מודעות לעניין איסור אונאת דברים וחוסר בקיאות בנושא. לכאורה, זאת לפלא, משום שהדור התחזק מאוד בלימוד הלכות לשון הרע, ואיסור אונאת דברים אינו אלא פרט מתוך כלל לשון הרע. הטעות שרבים נכשלים בה היא, שנזהרים אמנם מלדבר על הזולת אחרי גבו אך אינם נזהרים כלל ועיקר בפניו, ופי החירות להם.

כדי להחזיר עטרה ליושנה, חובה לעקור את שלשת הסיבות הנ"ל: ראשון, לקיים ציווי השם יתברך (ויקרא יח, ג), וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכו, שלא נידמה לגוים או לאלה המחקים את הגוים, לא במחשבה, לא בדיבור, ולא במעשה. שנית, לחזק את חומות הבית היהודי ולהעלותו על פסים של קדושה, כאשר הדיבור המתוקן של הורים הוא דוגמא יפה לבנים. ושלישי, התעוררות לזהירות בעניין איסור אונאת דברים - לא לבזות! זאת המטרה של פרקי ז'-ט' של ספר זה.

יום צום כיפור, תורה, ותפילה אינם מועילות כנגד אונאת דברים

אומר רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל (יערות דבש חלק שני - דרוש א): 

"ולכן בני הזהרו למאוד ממצוות שהשכל וטבע מחייבם, ואמרו (ב"מ נח ע"ב) לכך במערבא במה זהירי באחוורי אפא , כי במערבא עסקו בתורה ותורה מכבה עבירה, אבל אחוורי אפא, שהוא כנגד רציחה, לזה לא מועילה התורה, וקשה התשובה, ולכך קאמר הנביא (ירמיה ח, כב) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, כי בגלעד שכיחי רוצחים (מכות ט, ע"ב), ולכך התורה שהיא צרי ורופא אין שם, כי על זה אין התורה מכפרת:

"ולכן בעוונותינו הרבים מכתנו אנושה, כי אין אנו נזהרים מדברים כאלה, מלבין חבירו ברבים, מתכבד בקלון, וכל אח עקב יעקב וריע רכיל יהלוך, מכה רעהו בסתר, וכדומה, וכל המרבה בדברים כאלה, ודבריו יכונו על קשת חיצים לירות במו אופל בדוברו בבושה כמדקרות חרב, לבייש את חבירו בדברים, ליתן דופי בו או באבותיו ומשפחתו הרי זה משובח, ולחכם לבב ויתרון לבעל הלשון יחשב, אוי לנו, דברים כאלה המה בעוכרם, אשר קשה התרופה, כי דברים כאלו אין מעצר ברוחם אפילו ביום צום הנורא, ואיך תועילו תורה ותפילה", עד כאן דבריו כגחלי אש. בפה מלא אומר ה"יערות דבש" זצוק"ל, שיום צום כיפור, תורה, ותפילה אינם מועילות כנגד אונאת דברים.

רציחה שאינה ניכרת

כותב רבי יהודה החסיד זצ"ל (ספר חסידים - סימן נד), "איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעינים, והעונש גדול מאוד, והעבירה קלה, וחמורה היא למעלה, היא הבושה. המבייש פני חבירו ברבים או מצערו בפני מי שמתבייש ומצטער, שאילו הי' הורגו הי' מקבל מיתה, כדי שלא יהי' מתבייש. מי שבייש את חבירו, ומצטער ומתחרט ורוצה הוא לקבל את הדין, ובא לפני יראי ה' למצוא לו פתח לתשובה, יאמרו לו דע כי רעתך רבה, כי שפכת את דמו של חברך, שכן מצינו באבי' בן רחבעם שהוכיח לירבעם ברבים לביישו, וניגף למות. לכן לך בני לפייס את חבירך עד שיתפייס, ושמור והזהר מאוד לנפשך שלא תבייש ושלא תלבין פני אדם, כי דרכן של בעלי תשובה להיות מאד מאד שפלי רוח, וענוים סבלנים, עלובים ולא עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, שמחים ביסורים של עלובתם. ואם יחרפו אותך הסכלים לאמר זכור מעשיך הראשונים, אמור להם ידעתי כי חטאתי הרבה וכמה דברים עשיתי שלא כהוגן, והצור ימחול לי. וסבול את המביישים מדה כנגד מדה, ובזה יתכפר עונך".

צער ההלבנה מר ממוות

רבינו יונה זצ"ל מלמד (שערי תשובה - שער שלישי אות קלט), "והנה אבק הרציחה - הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח, ב). והשנית, כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נט, א): לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו (סנהדרין עד, א) כי יהרג ולא ירצח. ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה מענין תמר, שנאמר (בראשית לח, כה): היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו' , הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף, לא גלתה כי היתה הרה מיהודה, שלא להלבין פניו". 

אשת חיל נוספת - תמר, זקנתו של משיח צדקנו - היתה מוכנה להישרף, רק לא לבזות את הזולת. זאת המסורה של עם קדוש.

ידקדק בכל עניין שלא תגיע בושה לחבירו

כותב ה"אורחות צדיקים" זצ"ל (השער השלישי - שער הבושה): 

"ואפילו במקום תוכחה אמרה תורה (ויקרא יט יז): הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, כיצד תוכיח? מתחילה בסתר ובנחת, אבל אם תוכיחו מתחילה ברבים ותביישהו, אז תקבל עליו חטא (ערכין טז, ב). מכל שכן המבייש חבירו שלא במקום תוכחה. וחורבן ירושלים נתגלגל על ידי בושת דבר קמצא (גיטין נח, ב). לכן צריך האדם ליזהר מאד, שלא יעשה דבר אשר ממנו תגיע לשום אדם בעולם בושה:

"גם בדבר התורה, אם ישא ויתן עם חבירו, ושמע שחבירו טעה, לא יאמר לו: טעית! או: אינך מבין! או כיוצא בה, שלא יתבייש, אך יעשה עצמו כאילו לא הבין שטעה. וכן לא יכנה שם לחבירו שלא יתבייש, אלא אם יחפוץ לדבר עם מי שיש לו כינוי גם שלא בפניו, יאמר: פלוני ממקום פלוני, או: בנו של פלוני, או יאמר סימנים, עד שיהא ניכר זולת כינוי. ולא יאמר אדם ברבים או ביחידי: פלוני רצה ליתן לי בתו ואני לא רציתי אותה! כי בזה הוא נותן כבוד לעצמו ובושה לחבירו. וכן ידקדק בכל ענין שלא תגיע בושה לחבירו מתוך דבריו. לעולם יהיה אדם מן הנעלבים ולא מן העולבים, ומן השומעים את חרפתם ואינם משיבים", עד כאן דבר ה"אורחות צדיקים" זצ"ל.

צריך תבונה רבה, ולראות את הנולד

ביזוי הזולת כאמור, דומה לרצח. כשם שיש רצח במזיד מתוך מארב וכוונה תחילה, ורצח בשוגג מתוך מקרה תאונה וחוסר כוונה, כך גם בבזיונות. וכמו שהנרצח בשוגג הינו בר-מינן, גם המבוזה והמבויש סובלים, אין זה משנה להם מה היתה כוונת המבזה - הוא את פניהם הלבין. לכן, שגגה אינה מהווה פטור באונאת דברים. מי שפוגע בזולת - אפילו ללא כל כוונה ובשגגה גמורה - צריך לפייסו. ופיוס הוא תשובה בין אדם לחברו.

לכן, דרושה תבונה רבה וזהירות יתרה לראות את הנולד, ולהתרחק משמץ איסור אונאת דברים, שהוא כל דבר אשר יגרום צער, בושה, וביזוי הזולת. כיצד?

אומר רבי יהודה החסיד זצ"ל (ספר חסידים - סימן תשסח), "יזהר החזן  שלא יקרא מי שסומא בעינו האחת, בפרשת עורת או שבור. או מי שבראשו נתק לקרותו בפרשת נתקים, והתגלח ואת הנתק וגו', מפני שמביישו. ואם ידבר אדם עם חבירו, אל יביט אליו במקום שיש בו מום, ולא ידבר לפניו מעין אותו מום שבחבירו, בפני חבירו. ולא יתכן שחזן יקרא בפרשת עריות, אדם שחשוד עליהם. ועל כל דבר שאדם חשוד, לא יתכן שיקרא אותו החזן. שאי אפשר שראובן יעמוד ויאמר ארור שוכב עם אשת אביו, אם חטא, ש"מ שלא חטא. ועוד שלא ילבין פניו".

ייהרג ואל יעבור

מסכם הר"י אבוהב זצ"ל (מנורת המאור, נז - נח), "שאף על פי, שגלוי עריות ושפיכות דמים הם מהדברים החמורים אשר אמרו עליהם ייהרג ואל יעבר, השוו אליהם מלבין פני חברו ברבים, מאחר שאין יצרו תוקפו לאדם לומר דברים כאלו, כמו שתוקפו לגלוי עריות בגודל ההנאה ולשפיכות דמים בגדל הכעס והשנאה. ראה כמה יש לו לאדם לשמור פיו ולשונו מלצער לחברו ולהלבין פניו". 

והנה, כותב רבי יעקב מעמדין זצ"ל (פירוש היעב"ץ לאבות - פרק ג משנה טו), "והמלבין פני חברו ברבים, פירש הרב רבינו יונה ז"ל זהו מתולדת הדברים שיהרג ולא יעבור, כי האבות הם ג', עבודה זרה ג"ע ש"ד. ותולדת ע"ז נטעי אשרה, ותולדת ערוה המסתכל באשת איש או המדבר עמה, וכמו שאמרו ז"ל באותו שהעלה טינא בלבו, ותולדת שפיכות דמים המלבין פני חברו ברבים, והוא שופך דם האדם באדם עצמו דאזיל סומקי ואתי חיורי . ועל האבות והתולדות יהרג ואל יעבור". מכאן, שמאמר חז"ל (ב"מ נט, ע"א), "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" אינו מליצה בעלמא, אלא הוראה למעשה.

מי שנזהר מלבזות את הזולת, הקב"ה יצילהו מכל צרה

ממשיך הר"י אבוהב (שם), "ראו איך השוה אותה לעבירות החמורות שבעולם, שאינם מגינים עליהם מצוות ומעשים טובים. ואם להרויח כל הנאות העולם הזה, כל בן דעת לא יאבד עולמו התמידי וימסור עצמו לכל הריגות שבעולם, כל שכן המלבין פני חברו ברבים, שאין בו תועלת כלל אלא שרוצה לדברו ברע מזגו, שיש לו לאדם לשמור פיו ולשונו שלא ייכשל בעבירה כזאת לאבד עולמו בשעה אחת. ואם יזכה להינצל כל ימיו מחטא זה, האל יתברך יצילהו מכל צרה ויצאו ממנו בנים הגונים, כמו שמצינו שארע לתמר, כי בזכות שהיתה מפלת עצמה לשריפה כדי שלא תלבין פני יהודה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים".

זהירותם של צדיקים

התנא הקדוש שמואל הקטן זי"ע

מספרת הגמרא (סנהדרין יא, ע"א), "מעשה ברבן גמליאל שאמר השכימו לי שבעה לעלייה!  השכים ומצא שמונה. אמר, מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד עמד שמואל הקטן ואמר, אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה אלא איניש אחרינא ומחמת כיסופא הוא דעבד".  

שמואל הקטן היה ענוותן עצום, והעדיף להתבזות, מאשר לראות את בזיון הזולת. אולי משום כך העידו עליו שראוי הוא לרוח הקודש, כפי שמספרת הגמרא שם בהמשך, "פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה ונתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן וכשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל".

רבי עקיבא איגר זצ"ל

סיפר הסבא מנובהרדוק זצ"ל (מדרגת האדם, חשבון הצדק, פרק ו), על רבי עקיבא איגר זצ"ל, כאשר באו אליו שני תלמידי חכמים לתהות על קנקנו בנוגע לשידוך. במפגש איתם, עשה עצמו כשותק ואינו יודע לענות. קרא לו אביו בחדר, ושאל לפשר הדבר. ענה לו בנו הגאון והצדיק, אילו הייתי רוצה לענות להם, הייתי מוכרח לעשות אחד מהם עם הארץ שאינו יודע פשט הדבר, והשני למשתמט מדין מפורש, ולא רציתי לבזותם.

הסיפור הנ"ל מלמד עד היכן הצדיק מוכן לבזות את עצמו, העיקר לא להתגאות ולהכעיס את הבורא ב"ה, ובודאי לא להתכבד בקלון חברו. רבי עקיבא איגר זצ"ל היה מוכן לוותר על שידוך חשוב, וגם להיקרא טיפש ולא יודע, רק לא לבזות את הזולת. 

רבי אביגדור הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מברדיוב

מדי פעם, נהג הרבי מברדיוב זצ"ל, אהוד ואהוב על חסידיו ועל כל שזכו להכיר אותו, להתארח בעיירות הרחוקים כדי לחזק ולשמח יהודים. והנה, שבת חורפית אחת התארח בעיירה שבה מצויה מניין מכובד של חסידיו, והתאכסן בביתו של גביר חשוב מפרנסי הקהילה. אלמנה גלמודה ופשוטה, המבשלת השכירה של הגביר, הכינה את כל מאכלי השבת עבור הרבי.

והנה, שבת בבוקר וקידושא רבא. אחרי קידוש, המוציא, דגים וזמירות, מביאים לפני הרבי סיר ענק של צ'ולנט . מנהגו של הרבי למשך כל השנים היה, שנוטל משהו צ'ולנט על קצה המזלג, אוכל, ואז הגבאים דולים את כל יתר תכולת הסיר, בחינת שיריים שבקודש, לחסידים המסובים.

כהרגלו בקודש, נטל הרבי חתיכת תפוח אדמה על קצה המזלג, סגר את עיניו וכיוון מה שכיוון, ואכל. והנה, שלא כהרגלו, נטל הרב עוד חתיכה, ואחר כך מזלג שלישי ורביעי. לתדהמת החסידים, החל הרבי לאכול בתיאבון כאחד הריקים, עד שלא נשאר ולו גרעין שעועית אחד בסיר.

מה הסתבר, המבשלת בטעות יצקה נפט בסיר הצ'ולנט במקום שמן. לכן, כל התבשיל נשא טעם נפט. הרבי ידע שאם טעותה של האלמנה תתגלה, בוודאי תסולק ממשרתה בבושת פנים. לכן, הוא העדיף לבזות את עצמו, ואף לסכן את בריאותו - ובלבד שלא תתבזה האלמנה.

רבי"וועלוועל'ע" מזבאריז זצ"ל

רבי בנימין זאב "וועלוועל'ע" זבאריז זצ"ל היה אוהב ישראל וצדיק מופלג, אחד מבניו הקדושים של רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע.

פעם אחת ישבו החסידים בשלחנו הטהור בעת סעודה שלישית של שבת קודש. דמדומי האור האחרונים של היום זהרו כמין הילה בבית המדרש, והאווירה היתה ספוגת חרדה של קדושה. החסידים, אחוזי מורא ופחד מחמת קדושת המעמד, ישבו בדממה מוחלטת, לבל יבלבלו את מחשבותיו הטהורות של רבם האהוב והנערץ.

והנה, בא איש גס והתיישב ליד השלחן בין המסובין, ויהי כאשר אחרון דמדומי האור הסתלק מערבה, והבית מדרש שרוי בדומיה ובאפלה, הוציא האיש צנון אחד מכיסו. לתדהמת הנוכחים, חתך אותו לחתיכות ותוך כדי השמעת קול רעש גדול, התחיל לגרוס את הצנון בין שיניו. גערו בו החסידים בחשאי עד שנתבייש מאד, ואמרו לו "רעבתן, למה לא תחריש!"

הרגיש רבי וועלוועל'ע הקדוש בדבר, שנכלם מאוד האיש ההוא ונחלשה דעתו. באותו רגע, פתח הרבי ואמר: "חשקה נפשי לאכול צנון. הביאו נא אלי חתיכה ואוכלה." הרבי אכל מן הצנון, ותחי רוח האיש ההוא (מספר בית זלאטשוב, דף קנב).

רבי יוחנן מטאלנא -  בית וגן זצ"ל

מעשה דומה אירע בליל סדר פסח בשולחנו הטהור של ה"טאלנא רבי" בשכונת בית וגן שבירושלים תובב"א, כפי שסיפר לי אחד הגבאים שנכח שם בותו עת. כמה עשרות חסידי ואוהדי טאלנא הצטופפו בגיל וברעדה בדירה צנועת המימדים של הצדיק כדי להתבשם במעמד סיפור יציאת מצרים במחיצת רבם האהוב והנערץ, זכותו יגן עלינו. 

והנה, בעיצומו של "שולחן עורך" והגבאים הגישו מרק לכל המסובין. כהרגלם של חסידים, כל הנוכחים נזהרו מ"געבראקס", דהיינו מצה שרויה, לבל יפול פירור מצה לתוך המרק. פתאום, אחד המסובים – עני פשוט, מוזנח, ומרושל שנהג להשביע את רעבונו בביתו של הטאלנאר מפעם לפעם – לקח מצה שמורה שלימה, ולתדהמת הנוכחים, החל לפורר אותו לתוך המרק.

מימין ומשמאל, החלו לגעור בעני. ממולו, נשלחו מבטי זעף וגנאי לעברו. מישהו אף בעט בו מתחת לשולחן. אך שום דבר לא נעלם מעיני הבדולח של הצדיק היושב בראש השולחן...

רבי יוחנן זי"ע חייך את חיוכו השופע אהבת ישראל, וקרא לעבר העני: "בערל'ה, זה נראה טעים! האוכל לטעום מהמרק שלך?"

בערל'ה העני, זורח מאושר שהצדיק מוכן לטעום מן השיריים שלו, קם ממקומו עם הצלחת בידו, הלך לראש השולחן, והניח את המרק עם המצה המפוררת בתוכו לפני הרבי. הרבי טעם מלוא כף מרק עם פירורי מצה, גלגל את עיניו, ואמר בהנאה, "בערל'ה, כל הכבוד! מעדן כזה לא טעמתי בחיים!"

כנראה שהטאלנאר זצ"ל טעם את טעמו של גן עדן, כאשר מנע את ביושו של יהודי ברבים.

מעלות המיוחדות של מי שנזהר שלא לבזות שום אדם

מכונה בשם "דובר מישרים"

"ודובר מישרים. זה שאינו מקניט את חבירו בדברים" (מדרש תהילים, מזמור יז). 

זוכה למלבושים 

"מי שהוא נזהר מלבייש שום אדם זוכה למלבושים" (ספר המדות, ערך בגדים יג).

זוכה לעולם הבא

כותב המהר"ל מפראג זצ"ל (דרך חיים עמוד קב - פרק שני), "וכן אמרו בספרי (מכילתא סוף יתרו) לא תעלה במעלות על מזבחי ר' ישמעאל אומר הרי הדברים קל וחומר ומה אם אבנים שאין בהם ידיעה לא לרעה ולא לטובה אמר המקום לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמיון של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהג בו בזיון ע"כ, הרי כי האזהרה על חבירו מפני כי הוא נברא בצלם אלקים כי זהו המעלה היתירה שיש לאדם ובשביל זאת המדריגה האדם זוכה גם כן למעלה העליונה לחיי עולם הבא, ולכך אמר כי זה ארחות חיים לעולם הבא להביא את האדם מן עולם הזה שהוא עולם הגשמי אל עולם הנבדל הוא עולם הבא. ואמר ר"א ג"כ כאן יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ללמד לאדם אורחות חיים שבו יגיע לעולם הבא". 

תורתו ותפילתו נשמעת

מי שלא מקניט ומבזה את חבירו, "זוכה לקדש את כוח הדיבור שלו, ואז תורתו ותפילתו יתקבלו למעלה" (שמירת הלשון, שער הזכירה, פרק י).

משכין שלום בעולם

מי שנזהר בכבוד חבירו, ואינו מקניט ומבזה את הזולת, משכין שלום בעולם, ובכך דומה לקב"ה, העושה שלום במרומיו, ובמהרה יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, אמן.

 - - - שאלות ותשובות - - -