נתניה - 10 מדרגות בקבלת הבזיונות

 

 

- - - תמלול חלק הדרשה בלבד בלי השו"ת - - - 

תוכן ענינים: הקדשות; / בזיונות מהצדיק ומרבו המובהק. / כשמקבלים בזיונות מצדיק באמת - זה ממתיק את הדינים. / עכשיו, יש ארבעה (4) אופנים של בזיונות שהם מותרים בהלכה: / עכשיו, היתר נוסף (2): מותר לבזות רבנים שקונים את הרבנות בכסף! / היתר שלישי (3): מותר לבזות מי שאיננו מקבל תוכחה. / היתר רביעי (4) זה: מותר לבזות עובדי ע"ז. / מדרגות בקבלת בזיונות. / ועכשיו נשמע מעשה בבעלת מריבה; / קשה היא המחלוקת! / המדרגה השניה (2): זה השותק על מנת להכעיס. / המדרגה השלישית (3): זה אחד שמאריך אף ונוטר שנאה בלב. / המדרגה הרביעית (4) – זה בעל אורך רוח; / המדרגה החמישית (5) – זה בעל מענה רך; / המדרגה הששית (6) – זה: 'הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתן ואינם משיבין'; / "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" (איוב כו, ז); / נפקד לאחר 17 שנה בזכות השתיקה! / מה מעלת מי שיש בידו אפשרות להשיב ולא משיב? / ההבדל בין החסיד לכעסן; / המדרגה השביעית (7) - זה המודה לדברים של המבזה! ומשכין עמו שלום; / המדרגה השמינית (8) זה על שם הספר: 'נפשי תדום'; / יש דרגה יותר מזה: מי שגומל טובה למבזה; / שברה 2 נרות על ראש גדול הדור וברכה! / עוד מעשה; / הנוכל שזמם להלשין על האדמו"ר מגור; / ר' ישראל מסלנט גומל טובה לאברך שבזהו ברבים; / התומר דבורה מבאר למה ה' נקרא מלך עלוב? / הגנב פונה לשוטר: איפה התכשיטים בביתך? / יש יותר מזה! זה נקרא מדרגה עשירית (10): 'מדרגת המשתווים'; / הרמב"ם מספר על היום הכי שמח! טוב, למי שיש שאלות? – בבקשה!

 

ערב טוב! בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח!

הקדשות;

הערב יהיה לזכות התורמים להרצאה - יזכו לחכמה יראת שמים, פרנסה בנחת וס"ד בחינוך הילדים. רפואה - לרחמים יאיר בן שמחה ולאורה בת נעמי - מהרה אמן!! זיווג הגון מהרה - רחמים יאיר וברך מרדכי בני שמחה, לע"נ: מנחם צבי בן מיכאל שלום, אברהם ישעהו בן מיכאל שלום, ציון בן יהודה וחיים בן ברכה ולע"נ הורי – מנוחתם עדן אמן, אמן!

 

אנחנו ממשיכים בנושא: הבזיונות והיסורים'. 

הפעם אנחנו מתחילים עם; 

בזיונות מהצדיק ומרבו המובהק. 

רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא אמר לתלמידו לוי: "כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו" (יבמות ט) האם זה לא נחשב פגם בהתבטאות של רבנו הקדוש כלפי התלמיד החכם והצדיק?

כותב על זה בעל החוות יאיר זצ"ל (תשובות סימן קנב): "מותר לרב להוכיח לתלמידיו בדברים קשים כדי לזרזם שיעינו וישגיחו וישמרו מן הטעות והשגיאה וכו', שרבי ידע בלוי: שאדם גדול ומופלג הוא ולא היה ראוי שיטעה! אם לא ממיעוט עיון והשגחה".

זאת אומרת כשרבי הבחין שהטעות היא לא טעות בגלל חוסר הבנה, אלא ממיעוט עיון והשגחה, לכן דיבר אליו קשות. לא מכעס חלילה ולא מגובה רוחו, שהרי: 'תניא, משמת רבי - בטלה ענוה" זה לא היה מגאווה, מזחיחות אלא זה היה בשביל לזרז אותו ולכן הוכיח אותו בדברים קשים כדי שיעין וישגיח וישמר מן הטעות.

רבי יהודה הנשיא לא היה חשוד על גאוה והתנשאות כלפי תלמידיו. אדרבה! סמל הענוה. ולמרות שלוי הצטיין בלימוד ובמידות טובות, רבנו הקדוש ידע: שהוא מסוגל ליותר! לכן, בזהו לטובתו. לוי, השכיל לקבל את הבזיון מאת רבו בשתיקה והמשיך לעלות מעלה מעלה.

כאשר אנשי סימוניא פנו לרבנו הקדוש: שימנה להם חכם שישמש להם; דרשן, חזן, דיין ומורה הוראה - שלח להם את לוי (כמובא בירושלמי יבמות פרק יב הלכה ו).

בחתונתו של רבי שמעון, בנו של רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, נתכבד לוי בברכת נשואין (כתובות ח). 

לוי היה חסיד מופלא שפעל ישועות! פעם נכנסו גְיַסות לעירו. נטל לוי ספר תורה עלה לגג 

ואמר: "רבוש"ע! אם ביטלתי דבר אחד (1) מספר תורה זה - יכנסו להם! ואם לאו - ילכו להם'. מיד נתבקשו ולא נמצא חייל אחד (ירושלמי תענית פרק ג, הלכה ח). 

כותב רבי נתן מברסלב זצ"ל: "צריך לקבל תוכחה של צדיקי אמת ואף על פי שהתוכחה שלהם לפעמים בדרך בזיון, אף על פי כן צריכין לקבל תוכחתם, כי הצדיקים הם סובלים צער גדול מאתנו, כי כל העסקים ושיחות חולין שלנו בודאי רעה אצלם. אך אפילו גם טובתנו שזה התפלה שלנו שבערכנו זה טוב, גם כן רעה אצלם, כי תפלתנו - מבלבלת אותם מאד! מחמת שהיא מעורבת במחשבות זרות ובלבולים הרבה ומחמת זה הם מוכיחים אותנו לפעמים בדרך בזיון. אבל אנו צריכים לקבל תוכחתם. וע"י זה זוכין לחסד וע"י זה מכניעין ומשפילין את החכמות החיצוניות וממשלת עובדי כוכבים וגם זוכין להעלות את החכמה והשכל שעל ידה באין להשגות של א-לקוּת".

האם כל אחד מוכשר להוכיח בדרך זו? או שהוא עלול לעבור על כמה מצוות דאורייתא? מי זה הרשאי לבזות תלמיד כמו שביזה רבנו הקדוש את לוי?

רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל (פרשת תצוה) אומר: 'האדם הרוצה להוכיח בני אדם צריך להיות קדוש וטהור בכל בחינותיו נפש, רוח, נשמה, טהור וגופו טהור ואז הוא מוכיח: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז) דאם לא כך, שיהיה נבחן עם כל אופניו בקדושה ובטהרה, אז בלתי אפשרי שתוכחתו תעלה כהוגן אפילו אם יצווה בטוב לבני אדם ויעשו על פיו גם שניהם, אינם יכולים שיהיה מעשיהם בשלימות ויפנה לבבם'.

הוא אומר: שבעצם באמת ראוי אז אפילו אם יוכיח בדברים נכונים - דברי התוכחת שלו לא יועילו להם! למה? 

הוא אומר: זה בכה יאמר בלבבו: 'להתפאר בלבו! איך מעלתו גדולה שזיכה את חברו במצות ה' לעשות ובזה הוא נכשל כי: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) וזה יאמר בלבו גם כן, בהתפארות להתפאר בפני בני אדם ולא יעשה המצווה בשלימות לכבוד השי"ת, רק שיבוא לו כל מיני פניות רבות בלבבו! ולמה כל זה? וכל זה הוא מחמת שזה המְצַוֶה להם בטוב - אינו שלם בצדקו בכל בחינותיו, אבל הצדיק השלם ראוי לו להוכיח והוא הגון לזה!". 

זה מדובר כמובן בשביל שהתוכחת תועיל, אבל להוכיח? זה חובה על כל אחד מישראל: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" זה לא מצווה לצדיקים כמו רבי בלבד, גם היהודי הפשוט ביותר מחויב. וכל היכול להוכיח בתוך ביתו ואינו מוכיח - נתפס בעוון! מי שיכול להוכיח בעירו ואינו מוכיח - נתפס על כל עירו. ובכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו (גמרא שבת נה).

נכון שקודם צריך להוכיח בסתר, בנפרד, לבד פעם (1) פעמים (2) ושלוש (3) ואם הוא לא שומע - מצווה לפרסמו! וכו' אם זה במצוות שבין אדם למקום, אז הרמב"ם אומר: שאח"כ מותר לקללו! ומותר לבזותו ברבים!! וכו' ואף מצווה לשנאתו. 

אבל פה מדובר כדי שבאמת התוכחת תביא את הפירות הרצויים אז 'קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֲחֵרִים' 

שלא יאמר אחד לחברו: 'טול קיסם מבין שיניך!' 

יאמר לו: 'טול קורה מבין עיניך!' - אתה בא ואומר לי על קיסם?! אתה קורה יש לך בין העינים!! יש לך עברות פי כמה יותר ממני! מה אתה מבלבל לי את המח?!'... 

אך לכן אמר רבי אלימלך מליז'ינסק, כדי שיתקבלו הדברים.

אומר רבי נחמן מברסלב זתע"א (ספר המידות ערך בנים, סו): "מי שהוא מקטין את עצמו בפני רבו ושואל ממנו כל הספקות, על אף שרבו מביש אותו - ע"י זה זוכה: שיצא ממנו בן שהוא גדול בתורה יותר מרבו!". 

המקור שלו (גמרא מסכת ברכות ד') שם כתוב: דוד המלך ע"ה אומר: "ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא - כדי לטהר אשה לבעלה! ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך (נמלך זה מתייעץ) במפיבשת שהוא רבי 

ואומר לו: 'מפיבושת רבי! יפה דנתי? יפה חיבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי?' ולא בושתי'. 

זאת אומרת דוד המלך אומר לנו שהוא עשה כל טצדקי לטהר אשה לבעלה, אבל הוא גם היה מתייעץ, אפילו שהלכה כמו דוד המלך בכל מקום! היה מתייעץ עם מפיבושת רבו ושואל על כל דבר: 'האם הוא עשה יפה? או לא...' ולא התביש! 

אמר רבי יהושע בריה דרב אידי: 'מאי קרא?' מאיזה פסוק לומדים את זה? "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ" (תהלים קיט, מו) לא היה מתביש דוד המלך בדברי תורה, מה שהיה צריך לשאול - שואל, אין בושה, אפילו נֶגֶד מְלָכִים היה מדבר, הם מדברים על מלחמות, הצלחות כלכליות וקשקושים... והוא מדבר רק בעדות ה' במצוות.

'תנא: 'לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת? שהיה מביש את פני דוד בהלכה, לפיכך זכה דוד: ויצא ממנו כלאב 

ואמר רבי יוחנן: 'לא כלאב שמו אלא דניאל שמו. ולמה נקרא שמו כלאב? שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה". 

אמרנו, מי שמקטין את עצמו בפני רבו – זוכה: שיהיה לו בן גדול מרבו! וכך היה עם דוד. החה מקטין עצמו בפני רבו ויצא לו בן שהיה מכלים את רבו בהלכה. מפה למד רבי נחמן מברסלב את הדברים.

מי שמבקש לעשות שימוש אצל רבו - לא יֵרתע ולא יתרגש כל פעם שרבו מרים עליו קול או מראה לו פנים זועפות. וצריך להיות עקשן גדול בשימוש! (לשמש את התלמיד חכם) ולהתמיד לבקש תורה ודרך ה', אפילו אם המחיר יהיה: בזיונות! 

מוסיף רבי נחמן מברסלב ואומר: "מי שמקורב אל הזקן וסובל כעסו - ע"י זה זוכה: ליראה".

יש סוד של התרחקות! יש התקרבות ויש התרחקות. לפעמים הרב מרחיק מישהו - וזה בשביל לקרב אותו. 

תלמיד אחד שאל פעם את רבו: "רבי! למה עלי אתם מקפידים תמיד, אבל כל כפרי, סנדלר, חייט שבא אליכם - מתקבל בכבוד גדול ובחיבה מופגת?".

ענה לו הרבי: "הם רחוקים - אותם צריכים לקרב. אתה קרוב - לכן מרחיקים אותך!". 

כענין הזה מעשה עם רבנו הנועם אלימלך זתע"א, כל פשוטי העם אהבו אותו אהבת נפש, כי הראה להם חיבה יתרה ופנים שוחקות, תלמידיו - רעדו ממנו פחד מוות! 

הגאון רבי נפתלי מראפשיץ זתע"א, הוא היה יחסן גדול, פרוש: בעל יחוס גדול משפחה מאד-מאד מכובדת. בצעירותו הוא נסע לראשונה אל הנועם אלימלך - הרבי לא רצה לקבל אותו בכלל, ביזה אותו! והשליך אותו מעליו 

ואמר: "אין לי זמן למיוחסים ולמפונקים. שילכו הם עם הגאוה שלהם למקום אחר". 

לנגד עיני הראפשיצע'ר, נכנס קצב לרבי, אחר כך נכנס חלבן ואחר כך נכנס רוכל והוא נשאר בחוץ... 

שוב הוא פנה לגבאי: "אולי עכשיו יקבל אותי הרבי?"

הגבאי הכיר את רבי נפתלי מראפשיץ, שלמרות גילו הצעיר, כבר נודע בשערי פולין וגליציה: כצדיק ולמדן! גם הוא לא הבין את התגובה החריפה של הרב כלפי האורח החשוב הזה, אבל הסכים הגבאי לנסות שוב לפנות אל הרבי. 'נכנס לפני ולפנים'... 

והרבי הרים את קולו בכוונה שישמע גם בחוץ: "בשום אופן! שילך לאן שהוא רוצה, העיקר: שיסתלק מכאן, חסר בעלי גאווה בעולם?! מי צריך אותם פה!?"

הגבאי חסר אונים, יצא מחדר הרבי לחדר שממתין הקהל. רבי נפתלי שמע כמובן - נפל מכסאו, שכב על הארץ, התייפח בבכי שעתים תמימות! 

ומלמל כל הזמן: "רבוש"ע! למה אני אשם שנולדתי מיוחס?!" בסוף: "הייליגער' טאטע, הייליגער טאטע - אבי הקדוש אבא שבשמים! אתה בוחן לב וכליות, אתה מכיר את לבי השבור" - והתעלף באפיסת כוחות.

הנועם אלימלך זתע"א קרא לגבאי ואמר לו: "עכשיו תקים אותו, תשקה אותו ותכניס אותו אלי". 

כשנכנס הראפשיצער' - אמר לו הרבי: "לשברון הלב הזה חיכיתי" וקבל אותו בחמימות.

רבי נחמן מברסלב מסביר: הפסוק אומר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב) מי שה' אוהב אותו - מוכיח אותו. מוכיח זה לא דוקא במילים, ביסורים גם בבזיונות. זה נקרא: 'בחינת התרחקות' וזה ההתחלה של ההתקרבות. כדי לקרב אותו - מרחיק אותו. כמו שאמרו ז"ל: 'כל המצדיק את עצמו מלמטה - מצדיקים עליו את הדין מלמעלה'. 

'כל המצדיק את עצמו מלמטה - מצדיקים עליו את הדין מלמעלה!' זאת אומרת אדם כשהוא רוצה להצדיק את עצמו ולהתקרב אל השי"ת, אז מצדיקים עליו את הדין, הכוונה: ממשכים עליו דינים ויסורים.

מה פרוש: אתה חושב שאתה צדיק באמת?! אתה מצדיק את עצמך כאילו אתה 'מאן דאמר' אַה? פותחים את הספרים בודקים רואים: מאיפה ואיפה... ואז הוא מקבל יסורים.

אלו הדינים והיסורים הם נראים כאילו מרחיקים אותו, כאילו רוצים להרחיקו מעבודת ה', אבל המטרה היא באמת: לקרב אותו, כי הדינים וההתרחקות לטובתו - "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" נראה אותך: שתעמוד בנסיון הזה ואז יתגבר ויתאמץ להתקרב יותר. 

כשמקבלים בזיונות מצדיק באמת - זה ממתיק את הדינים. 

מעשה באהבת ישראל מוויז'ניץ זצ"ל: אחד החסידים עמד לפני משפט קשה וצפוי לעונש חמור ביותר! והגיע אל רבנו אהבת ישראל מויז'ניץ בערב שבת והזכיר לו: כי זקוק לישועה. בליל שבת קודש, חילק הסבא קדישא יין לכל אלה שהיו סביבו - אבל לחסיד הזה לא נתן. 

חשב החסיד בלבו: 'אולי דילג עלי בטעות?' 

בבוקר בעת קריאת התורה, ציוה הרבי: 'לא לכבד את החסיד בעליה לתורה!' 

והוא התפלא שלא קראו לו לקרא בתורה. אבל סבר: 'אולי הגבאים שכחו?' 

ביום ראשון שמע: שהרבי נוסע לטיול, הצטרף גם הוא. באמצע הדרך הוציא הרבי מטבעות מכיסו וחילק לנוכחים ולו - לא נתן.

ראה היהודי החסיד שהסבא מַפלה אותו מספר פעמים כבר, הבין: שיש דברים בגו ומרוב התרגשות פרץ בבכי! 

ושאל: "מה פשעי ומה חטאתי שהרבי מרחיק אותי?"

ענה לו הצדיק ואמר: "בליל שבת קודש לא נתתי לך יין - בתקוה שע"י כך ישבר לבך ובזה יומתק הדין שלך – ראיתי: שזה לא פעל. צויתי: לא לכבדך בעליה - גם זה לא פעל. נאלצתי לנסות דרך אחרת לשבור את רוחך - חילקתי מטבעות לכולם ופסחתי עליך. עכשיו שבכית - הומתק דינך ותזכה במשפט!" וכך היה זאת אומרת בזיונות מצדיקי אמת - ממתקים את הדין.

במעמד אחר אמר האהבת ישראל: "לעתים רואים כי שורים דינים על יהודי ויש צורך להמתיק אותם! פעם תלמידי הבעל שם טוב זתע"א, היו מקללים את האנשים שהיו צריכים למתק להם את הדין, אחרים היו מכים אותם - כדי להמתיק להם את הדינים המרים, אך מה עושים עם מי שאי אפשר לקלל ואי אפשר להכות? מחלקים יין לכולם - ולו לא נותנים, הוא מתבזה, מצטער ובכך נמתק דינו" 

נמצא: שבזיון קטן מצדיק - כוחו להמתיק דין גדול! אז אין לשער ואין לתאר את הערך של בזיונות שתלמיד מקבל מרבו.

עכשיו, יש ארבעה (4) אופנים של בזיונות שהם מותרים בהלכה:

היתר ראשון (1): מותר לבזות בעל עברה ולהונות אותו בדברים (להונות זה לצער אותו).

במצוות אהבת ישראל, כי יש מצווה: לאהוב כל אחד מישראל. במצווה הזאת פוסק רבנו הסמ"ג זצ"ל (חלק מצות עשה מצוה ט'): יש מצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) - והתורה מקפידה לומר: דווקא לְרֵעֲךָ, כשהוא רעך בתורה ובמצוות", אם הוא לא לְרֵעֲךָ בתורה ובמצוות - אין מצוות: וְאָהַבְתָּ כי וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ זה רק אם הוא "כָּמוֹךָ" והוא הדין: לכל מצוה שנאמר בה: 'עמיתך' דוקא: עמיתך בתורה ובמצוות. לכן: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז) לא לצער אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ דוקא. וזה מלמד על איסור אונאת דברים, אבל היא לא חלה על היוצא מכלל עמיתך. לכן, פוסק הסמ"ג (בפרוש בחלק לא תעשה מצוה קעא): שמותר לבזות את מי שיצא עליו שם רע, בן גויה, בן שפחה ואפילו מי שעבר על איסור דרבנן! משום שהוא נקרא: 'עבריין!'.

זאת אומרת: אם הוא עשה במזיד עברה - אז הוא נקרא: 'עבריין!' ומותר לבזותו.

בסימן נג בשולחן ערוך (הלכות שליח ציבור) כתוב: שאם אדם עובר מצוה אחת (1) במזיד, עושה עברה אחת במזיד - הוא פסול להיות שליח ציבור! - עכשיו תחפשו שליחי ציבור שראויים לעבור לפניכם...

עכשיו, היתר נוסף (2): מותר לבזות רבנים שקונים את הרבנות בכסף!

כמו הבחירות לרבנות הראשית, רבני ערים, רבני שכונות שדוחפים במרפקים, בשוחד, באיומים, בגיוס ככה, בהטבות, בכל הדרכים.

כותב רבי נחמן מברסלב: "מותר לביש את הרבנים, ששוכרין את הרבנות לשם גאווה! וראוי לבזותן ולהקל בכבודן, אין עומדין בפניהם ואין קורין אותן: 'רבי' והטלית שעליו כמרדעת של חמור". המקור של הדין הזה הוא בסנהדרין ז'.

ובירושלמי במאירי זצ"ל מפרש: "וכל המעמיד דיין שאינו הגון - כאלו נוטע אשירה! שנאמר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז יח) וסמוך לזה מה כתוב: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה" (דברים טז, כא) ע"ז. ובמקום תלמיד חכם כאִלו נטעו אצל המזבח אֲשֵׁרָה שנאמר: "אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹקֶיךָ" ודרך צחות דרשו: "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ, יט) אלוה הבא בשביל כסף וזהב - לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. רוצה לומר: מי שמנוהו בשביל עשרו או שהוא נתן ממון למנותו - מצות חכמים: לזלזל בו! וטליתו תהא בעיניך כמרדעת של חמור!!".

היתר שלישי (3): מותר לבזות מי שאיננו מקבל תוכחה.

כותב רבנו יונה זצ"ל (ספר היראה): "אם הוכח הוכחת אדם בסתר כמה פעמים ולא קבל - מותר לבישו! ולהלבין פניו עד שיקבל. וכל שיש בידו להוכיח ואינו מוכיח - העברה בראשו". 

זאת אומרת רואים מפה: שיש מצווה על כל אחד להוכיח וכו'.

החזון איש זצוק"ל בזמנו לפני כמאה (100) שנה! אמר: ש'בזמנם היו 'תינוקות שנשבו' קיבוצניקים, שלא למדו אותם בכלל שום דבר! אז אלה נקראים: 'תינוקות שנשבו' אין את הכלל כי הם לא יודעים כלום גורנישט כלום זה כאילו גוי שלא יודע שום דבר מיהדות כלום. 

אבל הרב הרב אלישיב אמר: 'שאין בימינו כבר תינוקות שנשבו, אין כבר אחד שלא יודע: יהדות מהי? שבת מהי? וכיפור מהו? - אין, הפוך! הם עוד נלחמים באנשים שמקימים תורה ומצוות. 

היתר רביעי (4) זה: מותר לבזות עובדי ע"ז.

כותב רבנו האורחות צדיקים (שער העשרים ואחד (21) שער השתיקה על פי הגמרא בסנהדרין סג): "בעובדי ע"ז - יכול להתלוצץ! כך מובא להלכה בשו"ע (יורה סימן קמז) וזה היתר גמור, שאין עליו חולקים בפוסקים. 

אני בזמנו הלכתי לשאול את הרב הצדיק הרב חיים גריינמן זלה"ה, שהיה גאון גדול! והוא היה הרב של ארגון 'ערכים' והייתי משתתף בסמינרים שמה והיו כל מיני אנשים פלספנים שבאים עם התאוריה של הבילבולוציה ורוצים להגיד שככה וככה, ואני הייתי צוחק עליהם כן, שהם באו מהקוף... אתם מכירים את הסיפור של המורה לטבע שלי...

בכל אופן נכנסתי אליו לשאול: 'האם אני צריך ללמוד את כל החומר הזה 'הדק היטב היטב הדק', בשביל למחוק אותם לגמרי, או לא? כי זה 'ספרים חיצונים' ו: 'הקורא בספרים חיצונים - אין לו חלק לעוה"ב!'.

אז הוא אמר לי: 'לא, אתה צריך לצחוק עליהם: "מה, אתה קוף?!"... מה שאני עושה - כבר הוא אמר לי, אמר לי: 'רק להתלוצץ עליהם!' ואמר לי את זה: 'עובדי ע"ז מותר ומצוה להתלוצץ עליהם!' אבל לא להכנס אתם לפולמוס, להתלוצץ עליהם זהו. 

אז כל מי שבא עם תאוריות אפיקורסיות וכו' - זה הדין וזה גם מצווה והלכה בשו"ע (סימן קמז).

אז אלה הארבעה שמותר ומצווה לבזות.

עכשיו אנחנו עוברים לחלק מעשי: 

מדרגות בקבלת בזיונות.

יש מדרגות, מי שמבזים אותו יש מדרגות בזה. יש עשר (10) מדרגות:

החלק הראשון (1): ארבע (4) מדרגות. הכעסנים: המדרגה התחתית – זה בעלי המריבה: בעלי המריבה פועלים ע"פ רגש ולפי דחף שזה מכתיב להם את הנפש הבהמית שלהם והם לא מתפשרים על הכבוד המדומה שלהם והם דורשים: נצחון בכל מצב! והוא לא יוותר ולא ישתוק וישיב ויגיב.

בעל מריבה שמתבזה, מגייס את כל כוחותיו לרמוס את המבזה עד עפר ותמיד מצטדק ומצביע על המבזה: 'שהוא פתח בריב...!' והוא כועס מהר ושנאה בוערת בכל אבריו. מגיב בחמת זעם לבזיונות במהירות ובתקיפות ללא כל מחשבה תחילה. והוא לא בא על סיפוקו עד שהוא נוקם נקמה בתוספת 'תשלומי כפל'.

בעל מריבה רחוק מחשבון נפש והוא עובר על איסורים רבים! שנאה בלב, נטירה, נקימה, לשון הרע מחלוקת. לכן אומר רבי נחמן: "במקום מריבה - שם השטן!" ובעלי המריבה מגרשים את הקדושה במו ידיהם.

למרות שבעל המריבה לא פתח בריב והשני באמת גרם לו בזיון, אבל בעל המריבה ממהר לצחצח חרבות וזה לא מוגבל לדיבורים בלבד, לפעמים קטטות הרמת יד ובסוף יכול להיות גם רצח! זה נקרא: "בעל מריבה".

חז"ל (מדרש במדבר רבה פרשה יח, פסקה יב) אומרים: "ארבעה (4) נקראו: 'רשעים'; הפושט ידו לחברו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא: 'רשע!' שנאמר: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שמות ב, יג) לָמָּה הכית לא נאמר אלא לָמָּה תַכֶּה, עוד לא היכה - זה נקרא: 'רשע!'.

והלווה ואינו משלם - נקרא: 'רשע!' שנא': "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן" (תהלים לז, כא) אז מי שלווה ולא מחזיר נקרא: 'רשע!'. 

ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתביש לפני מי שגדול ממנו – נקרא: 'רשע!' – "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו" אומר שלמה המלך: "וְיָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ" (משלי כא, כט). 

ומי שהוא בעל מחלוקת – נקרא: 'רשע!' שנאמר: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (במדבר טז, כו) ושניהם היו בדתן ואבירם; גם עזות פנים וגם מחלוקת! מחלוק"ת זה נוטריקון: מ' - זה מכה. ח' – חרון. ל' – לקוי. ק' – קללה. ת' - תועבה ויש אומרים: תכלית כליה מביא לעולם. 

אלה הארבעה שנקראים: 'רשעים!'.

אז המדרש מאיר עינים: 'אפילו לא פתח במריבה ובא חברו ומבזה אותו, אם הוא מחזיק במחלוקת – נקרא: 'רשע!'. אם מאיים על חברו – נקרא: 'רשע!' פעמים (2). ואם נוסף מבזה הוא אביו, רבו, או זקן - והמתבזה מעיז פנים נגדו בחזרה – זאת אומרת אבא שלו בזה אותו, או הרב שלו בזה אותו, או זקן בזה אותו והמתבזה מעיז פנים בחזרה – נקרא: 'רשע!' פעם שלישית (3).

ועכשיו נשמע מעשה בבעלת מריבה;

בעל האהבת חיים זצ"ל (פרשת קרח) מספר בשם הבן איש חי זתע"א: 'בעלת מריבה התקוטטה במשך שנים עם שכנתה! בעלת המריבה חלתה ועמדה להסתלק מן העולם. בקשה אחרונה: 'בקשה לקרוא לשכנה להתפייס אתה לפני מותה'. הביאו את השכנה לפני מיטת הגוססת.

החולה פנתה אליה ואמרה לה: "אני מבקשת: 'מחילה!' תתכופפי אני אנשק אותך לפני מותי". 

השכנה התקרבה ולפתע צַוְוחה צְוַוחה איומה! כל הפנים שלה נתמלאו דם!! - השכנה הגוססת נשכה לה את האף, הורידה לה חצי מהאף!! ואמרה: 'עכשיו אוכל למות בשמחה'. מוכנה היתה להמיר את כל העוה"ב שלה - תמורת רגע אחד (1) של נקמה. עכשיו מובן למה אנשים כאלה קרויים: 'רשעים!'.

קשה היא המחלוקת!

קיימים אין סוף מדרגות בתוך כלל בעלי המריבה; יש כועס יותר יש פחות, יש הנוקם והנוטר יותר יש פחות. כל מי שנמשך למריבה אפילו לא פתח בה – נקרא: 'בעל מחלוקת!'. וקשה היא המחלוקת - מביאה לידי סכנת נפשות, למלקות, למיתה, לחורבן ביתו של אדם ואפילו לשפיכת דמים ורח"ל וחורבן קהילות רח"ל!! 

מה יש לנו יותר מבר קמצא, שחרב הבית! ונהרגו מיליונים מישראל!! בגלל בר קמצא. שביזה אותו קמצא והוא הלך ומסר את ישראל לרומאים והחריבו את הבית.

אז זה רואים: מה יכול אדם אחד (1) לגרום נזק לכל ישראל.

עכשיו הרוסים מול האוקראינים, מספיק שאחד (1) מצד אחד יעשה טעות – נפתחת: 'מלחמת עולם שלישית (3)!' אחד 'בטעות' בטעות! כל שכן אם זה במזיד.

המדרגה השניה (2): זה השותק על מנת להכעיס.

יש אחד יותר מתוחכם מבעל מריבה, הוא לא עונה הוא מפוצץ אותו בשתיקה, הוא לא נמשך לריב, הוא לא צועק, לא מקלל. הוא בעל מידות, מגלה איפוק, שומע את בזיונו ושותק. אבל אם בודקים מקרוב, השתיקה הזאת היא לא ממקור הקדושה. 

מסביר רבי נחמן מברסלב: כי שתיקה זה בחינת: 'קליפת נוגה', אבל יש בה שני (2) בחינות: לפעמים היא שיכת לקדושה, לפעמים לקליפה, בתוך שלוש (3) קליפות שהם בחינת חרפה, לפעמים שותק לחברו, כדי ליסורים אותו יותר ובשתיקה הוא מחרף אותו ביותר! ואז השתיקה נכללת בבחינת נוגה שבקליפה, בבחינת: 'חרפה'. איך אומרים בלשון? – 'לא סופר אותו'.

השותק על מנת להכעיס הוא בדרך כלל הוא בעל גאווה ואכזר, מסוגל להוציא את היריב מדעתו, הוא גם נקמן ולא מתפיס - עד שהמבזה ישפיל את עצמו עד עפר. עלול לנטור שנאה בלבו לשנים! הביטויים המצויים אצל אנשים כאלה: "הוא מחוק אצלי! הוא לא קיים בשבילי!!" והוא מתכוון לכך במלוא הרצינות.

המסר שהוא משדר בשתיקה: "אתה ראוי שאתייחס אליך בכלל! אתה לא שווה תגובה". השותק מבקש להוכיח למבזה: כי בזיונו שביזה אותו יעלה לו ביוקר! 

המדרגה השלישית (3): זה אחד שמאריך אף ונוטר שנאה בלב.

מה ההבדל בין מאריך אף לבין הטיפוס הקודם? השתקן הזה הנקמן. השותק שלא להכעיס - הוא שאדם שמאריך אף מבקש באמת: להתעלות, הוא יודע: שלא טוב להיגרר למריבה, אבל קשה לו לעבור לסדר היום על הבזיון. 

אז כלפי חוץ הוא לא מגיב למבזה, הוא לא גומל חט כמידתו, הוא סופג את מלוא העלבון. הבעיה אצלו: שהוא עדין לא הצליח לזכך את עצמו, או שעדין לא למד כל מה שצריך לדעת על בזיונות כדי להתמודד אתם ולקבל בשלוות נפש.

מאריך האף הוא בדרך כלל הוא טיפוס חיובי, בהחלט יכול להיות יהודי כשר וירא שמים, אבל הוא לא שולט בשנאה הבוערת בקרבו. הוא מאריך אף - הוא סובל מאוד! אבל השנאה משתוללת בלבו גורמת לו בעיות, עצבים ולעתים בעיות בריאותיות וקשַׁיֵ תפקוד. אתם מכירים את זה, כשבן אדם כועס הוא מאבד את העשתונות מאבד את הזיכרון ועושה שטויות, לא מרוכז וכו'. 

רוב האוכלוסיה אוחזת פחות או יותר סביב המדרגה הזו. כולם יודעים: שצריך להתרחק ממריבה ומחלוקת זה לא משתלם ויודעים היטב: שהקב"ה מצפה שנהיה נעלבים ולא עולבים, אבל לא יודעים כיצד להתמודד עם הבושה, עם החרפה ועם הכלימה של הבזיון וגם עם הכאב והשנאה שנוצרים מזה.

למרות שהמאריך אף יודע להתאפק, הכעס הפנימי נִכַּר עליו. אברך שאוחז במדרגה כזו שמאריך אף, אם יבזו אותו באמצע סדר הלימוד - לא יוכל להשלים את הלימוד. הכעס הפנימי יסתום את לבו, יהרוס לו את כח הריכוז ורק הסוגיא אחת תעמוד לנגד עיניו עד שיֵרגע, זה הכאב מהבזיון.

עקרת בית אם בִּזו אותה והיא במדרגה של מאריכה אף, היא לא תזכור את הפעולות האחרונות לפני הבזיון; האם בישלה לשבת? האם היא טיפלה בתינוק? איפה הילד? כאב הבזיון ממלא את כל חלל הלב. 

היות ומאריכי האף הם לא בעלי מריבה - אין להם את הפורקן הבהמי של בעלי המריבה שהם פורקים הכל החוצה והם אצלהם הכל נשאר פנימי, אז הסבל שלהם עולה יותר משני (2) הקודמים; מהמאריך אף ובעל מריבה.

המדרגה הרביעית (4) – זה בעל אורך רוח;

מפרש היעב"ץ זצ"ל: "ההפרש בין ארך אפים לאורך רוח - ארך אפים לא יַראה כעסו מהרה, אף כועס ומאריך להִנַּקם, ארך אפיים. וארך רוח - קשה לכעוס, אפילו אם עשו לו דבר שלא כהוגן מאריך רוחו ולא יכעוס כי אם על דבר גדול".

בעל האורך רוח עובד ברצינות על מידותיו, לומד ספרי מוסר, מנסה ליַּשם מה שלמד ומצליח בדרך כלל. 

כשרוכל בשוק צועק לעברו לעיני כולם: "תגיד לי אדוני! גמרת לעשות קוועטש לכל העגבניות?!" הוא לא לוקח ללב, שותק ולא מגיב. אם אשתו מבזה אותו על דבר קטן - הוא מגלה אורך רוח ואצילות. אבל אם יגעו בציפור נפשו, בדבר שֶׁיַּקר לו, או בדבר מיוחד שהוא מתגאה בו - הוא יהפוך להיות הר געש! סבלנותו ואורך רוחו מסתלקים כלא היו. כי הוא רק בעל אורך רוח, לא לגמרי.

בעל אורך הרוח דומה לכלי בדולח יקר: למרות שהזגג ישקיע ימים ארוכים של עבודה ויגיעה בכלי, אם הכלי נופל פעם אחת (1) - הוא מתרסק לגמרי!! אנשים בדרגה זו של אורך רוח עשויים ליהנות מתקופות ממושכות של שלום בית, אבל גץ אחד של בזיון - עלול לגרום להתלקחות ולאבד תקופה ארוכה של עבודה על המידות. 

הבעיה של בעלי מדרגה זו, שלא הצליחו עדין להפנים את כל הלימודים. וחלק מהתיקון של המידות עדין לא הפך לקנין. בפה - הם עשויִם לשתוק, אבל הנפש לא דוממת, לכן, הסבלנות ואורך הרוח עדין לא מוציאה אותו מכלל הכעסנים. רק הוא כעסן במינון נמוך. 

והנה מגיע הסיפור שבר קמצא היה גם מבעלי אורך רוח, הוא היה בדרגה הרביעית (4) הטובה הזאת! (תראו במסכת גיטין דף נה). 

ביזו אותו! הוא הגיע לסעודה... מה היה הסיפור שמה? היה אחד בשם קמצא שביקש להזמין את מי שהוא אוהב שקראו לו: בר קמצא והיה עוד אחד שקראו לו: בר קמצא – והוא היה השונא שלו. והשליח טעה והזמין את השונא ולא את האוהב. פתאום כשישבו עם גדולי הדור בעל הסעודה ראה את השונא שלו יושב שמה.

אז הוא בא אליו לסלק אותו: "תקום מפה ותעוף מפה!"

מה עשה בר קמצא? הציע לשלם עבור כל מה שהוא אוכל ושותה! 

- 'אל תבזה אותי אל תזרוק אותי אני אשלם לך מה שאני אוכל ושותה!'. 

- 'לא!' קמצא דוחק בו: "תעוף מפה מיד!"

הוא מציע לשלם עבור כל הסעודה!! 

כל מי שיושבים מאות, אלפים כמה שהיו שם - הוא מוכן לשלם את כל הסעודה, העיקר: לא לסלק אותו בבושת פנים. התחנונים לא הועילו ובבושת פנים סילקו אותו. הלך בר קמצא והלשין לרומאים ויתר הדף העגום בתולדות עמנו – 'חורבן בית המקדש!'.

אז הוא בדרגה הכי טובה בינתיים מהארבע (4), היה לו אורך רוח, הוא לא ענה, הוא לא התחצף, הוא לא הפך שולחנות, הוא לא התקוטט, הוא היה מוכן לשלם: 'רק אל תבזה אותי!' - לא הסכים קמצא.

אבל הוא נכשל! במה? בקפידה שהיתה לו בלב. והתוצאות היו: בכיה לדורות!! אנחנו בוכים אלפים (2,000) שנה בלי בית המקדש! בגלל המקרה הזה. 

טוב, זה היו ארבעה שהם מדרגות של כעסנים.

עכשיו אנחנו הולכים לשלוש (3) מדרגות של חסידים שהם רודפי שלום;

המדרגה החמישית (5) – זה בעל מענה רך;

בעל החינוך (מצוה שלח) אומר: שמי שהתבזה ע"י מישהו - רשאי להשיב למחרפו. הוא אומר כך: "ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדברים הרעים - שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכין?!" מה, בן אדם זה אבן?! לא יגיב? אי אפשר להגיד שאם בא מישהו והתחיל והרשיע כלפיו וגינה אותו והרשיע אותו הוא ישתוק. 

"ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין!" 

נגיד קוראים לבן אדם: "אתה גנב! אתה גנב! אתה גנב". 

אם הוא שותק ולא עונה, מה יגידו? 

- "ראית? אמר: 'גנב!' - ולא ענה, כנראה שהוא צודק".

ובאמת אומר בעל החינוך: "לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו" מילא מברכים אותך אתה שותק כי אהת לא רוצה להתהדר, אבל למקללים?! למבזים?! "אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם" אבל התורה מצווה אותנו להתרחק מן המידה הזאת ולא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם. "ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו" 

נגיד הוא יאנוס אותו: "תענה לי! תענה לי! תגיד, תגיד לפני כולם! בדבדבד..." 

"ראוי לחכם להשיב לו בדרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה "כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (קהלת ז, ט) וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זה דרך טובים שבבני אדם".

אתם מכירים דבר כזה? איך עונים במקרה כזה? "טיטולי" (ראה למשל תגובת הרב שליט"א לבחור מישיבת אור החיים של הרב ראובן אלבז שחזר על הבדיחה של הרב יגאל כהן מבית כנסת יביע אומר: 'הקדיח תבשילו'...)

"ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל לפי הדומה, מאשר התירה התורה לבוא במחתרת, מי שבא במחתרת - מותר לנו להקדים ולהורג אותו!" 

התורה מתירה אם בא אליך אדם במחתרת וזה לא אבא שלך - אז כל מי שבא במחתרת ועלולים לתפוס אותו זאת אומרת גנב נכנס לך אל תוך הבית - הוא עלול לרצוח אותך! למה? כי אם אתה חלילה תזהה אותו או משהו הוא פוחד: שמחר תסגיר אותו אז הוא לא רוצה להשאיר עדות בשטח, אז הוא עלול להרוג אותך!! התורה מתירה: 'הבא להורגך השכם להורגו'. 

"שאין ספק שלא נחיב האדם לסבול נזק מיד חברו ויש לו רשות להנצל מידו" אז בודאי אם התורה מתירה להרוג מי שבא להרוג "כמו כן מדברי פיהו שמלא מרמות, אז בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו מותר לו לענות". זה פשוט שאדם יכול להגיב ולהשיב לחורפו דבר. 

שלמה המלך ע"ה אמר: "מַעֲנֶה רַךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף" (משלי טו, א) מסביר המלבי"ם זצ"ל: "יש הבדל בין חֵמָה לבין אָף. חֵמָה - הכעס השמור בלב בחמימות (חֵמָה מלשון שהוא מחומם בפנים) ואש בוערת! זה נקרא: בעל חֵמָה. 

אָף - הוא קצף חיצוני, האף נִכר ומתגלה אבל לא החמה, בכל זאת החמה גדולה מן האף, שהאף כשהוא בלא חֵמָה פנימית הוא לא באכזריות כל כך. נגיד אבא שכועס על הבן והכה אותו באף בחרון אף אבל בלבו הוא אוהב את הבן, הוא לא רוצה להכותו מכת אכזרי, אבל לחנך אותו הוא צריך. אז זה באף מה שאנחנו קוראים: 'בעצבים' באף.

אבל כשמשיב במענה רך, ישיב גם החמה הפנימית וישוב האויב לאוהב, אבל אם אתה הנפגע תענה לו במענה רך - אתה תתגבר גם על החמה הפנימית שיש לך. אבל הדבר שהוא עֶצֶב משיב את הדבר להעציב את הדובר בו, לא לבד שלא ישיב את החמה כי גם יעלה את החיצון לנקום בו תיכף והעלאת האף זה הנקמה, כמו: "וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם" (תהלים עח, לא).

בעל המענה רך - הוא שקול! ובעל תבונה ובוחן כל דבר לפני שמוציאו מפיו. התגובה שלו היא שכלית, המשקפת את תורתו שבאה לידי מעשה ועומדת לימינו בעת נסיון. בעל המענה רך - מנצל את זכותו ההלכתית להשיב למבזה, אבל המעלה שלו - לא כועס! לא נוטר שנאה בלב, למרות שהבזיון גרם לו עגמת נפש מרבית. בעל המענה רך - נכלל בכלל החסידים, משום שלא נותן לכאב שבלבו להכתיב לו את מהלכי חייו ולכן הוא לא כועס. 

אליהו הנביא זכור לטוב מעיד: "שלשה הקב"ה אוהבן: מי שאינו כועס ומי שאינו משְׁתכר ומי שאינו מעמיד על מדותיו". אדם כזה אהוב ורצוי לרוב אחיו. אז בתנא דבי אליהו (פרק טו) אומר אליהו הנביא: מי שלא כועס - ה' אוהב אותו! ומי שלא משתכר ה' אוהב אותו, מי שלא עומד על מידותיו "מגיע לו... אה..." הקב"ה אוהב אותו!! 

זה המדרגה הראשונה (1) בחסידים שהיא החמישית (5) בין מדרגות המתבזים.

המדרגה הששית (6) – זה: 'הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתן ואינם משיבין';

זאת כבר מדרגה מתקדמת בחסידות, כמו שמעיד בעל החינוך (באותה מצוה שלח): "יש כת מבני אדם... 

(שמעתם פעם את המילה כת?...) 

"יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא רוצים אפילו להכניס את עצמם בהוראה להשיב לחורפיהם דבר, למה? הם פוחדים: שיגבר עליהם הכעס וזה יתפשט יותר מדי! עליהם אמרו ז"ל (שבת פח): 'הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין - עליהם הכתוב אומר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא).

זאת המדרגה הראשונה של כלל המעבירין על מידותיהן, כמו שאמר בעל החינוך (במדרגה הקודמת): "שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכין. ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו" כלומר, שתיקה ואי הקפדה - זה מעבר למידות של אדם רגיל! זה נקרא: 'הנעלבין ואין עולבין'.

המעלה המיוחדת של אלה - מספרת הגמרא (תענית כח): 'מעשה ברבי אליעזר הגדול, שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע (24) ברכות - ולא נענה'. היה בצורת אין גשמים וגדול הדור יורד לפני התיבה להתפלל ולא נענה. 'ירד תלמידו רבי עקיבא אחריו ואמר: 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו!' - וירדו גשמים'. מפה תקנו חכמים לומר: 'אבינו מלכנו... אבינו מלכנו'...

'היו מרננים החכמים' כאילו מה זה התלמיד יותר גדול מהרב?! 

'יצתה בת קול ואמרה: 'לא מפני שזה גדול מזה אלא זה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו!'.

זאת אומרת: הקב"ה כידוע משלם 'מידה כנגד מידה' אם אתה משתמש במידה שנקראת: 'מעביר על מידותיו' אתה כביכול מאלץ את הקב"ה להתנהג באותה מידה שגם הוא יעביר על מידותיו. ומה היתה המידה של הקב"ה? לכעוס על ישראל בגלל מעשיהם ולא להביא להם גשם. וגם רבי עקיבא הוא היה ראוי לא לכעוס אם מישהו עושה לו משהו והוא היה יכול להשיב חורפו דבר כמו שמותר, אבל הוא היה מעביר על מידותיו, אז אם אתה בשר ודם מעביר על מידותיך - אתה מפעיל תגובת נגד: גם כן שה' יעביר על המידות! אז לכן נענה רבי עקיבא שהיה מעביר על מידותיו.

שואל הלב אליהו: איך יכול להיות? מה? אדם גדול כמו רבי אליעזר הגדול לא מעביר על מידותיו?! שאומרים זה מעביר וזה לא מעביר? 

אלא, ההסבר הוא ככה: רבי עקיבא ידוע שהיה עם הארץ עד גיל ארבעים (40), בגיל ארבעים הוא התחיל ללמוד עם הבן שלו בתלמוד תורה אל'ף בי'ת... עד שנהיה מי שנהיה. והוא אמר: 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו נשיכת חמור!' זה מידות טובות עכשיו?! שהוא אומר כזה דבר: 'תן לי תלמיד חכם...' אז זאת אומרת זה דבר חמור ביותר! נכון... 

אבל הוא לאט-לאט היה מעביר על מידותיו עד שהוא אמר בסוף: "אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ) "אֶת" לרבות מה? בסוף הוא אמר: 'לרבות תלמידי חכמים'. אותם חכמים שהוא אמר: 'תן לי אחד מהם ואני נושך אותו כמו נשיכה של חמור ששוברת גם את העצמות!' הוא אמר בסוף ככה.

[עכשיו יש מסבירים למה הוא ככה, כשהוא ראה שיש כאלה שלומדים ולא מקיימים מה שהם לומדים...] 

עכשיו רבי אליעזר לא היה צריך להעביר על מידותיו הוא גדל בבית כזה שזה פשוט שצריך להעביר על המידות! אז זה לא נקרא שהוא: 'מעביר' זה כבר נקרא אצלו הרגל: "מלומדה" זה ענין של חינוך כאילו, אז אין פה מעביר אתה לא מתמודד עם משהו שאתה מעביר על המידות. אז לכן זה מעביר וזה לא מעביר בבחינה הזאת. 

והרי אמר רבא: 'כל המעביר על מידותיו - מעבירין לו על כל פשעיו!' (גמרא יומא כג). ובמקום אחר כתוב (עירובין יג): 'מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין הן' הלכה נקבעה לדורות כמו בית הלל! למה? היו מעבירים על מדותיהם ותמיד הקדימו לומר את מה שאמרו בית שמאי לפני דברי עצמם.

בדרך כלל אדם אוהב להגיד: "תשמע אותי אני אגיד לך מה אני אומר..." וככה אדם תמיד אוהב הוא הוא הוא... הם היו אומרים קודם מה הם (בית שמאי) אמרו ואז היה ברור: שהם גם הבינו גם מהם אמרו ואחרי שהבינו מה שהם אמרו הם שקלו היטב-היטב מה הם הולכים להגיב ורק אח"כ הם אמרו. אז הם היו ענווים והיו עלובים והיו נוחים, אז לכן נקבעה הלכה כמותם.

המהר"ל מפראג זתע"א מסביר: למה 'הנעלבים ואינם עולבים' וקהל המעבירים על מידותיהם מתכפרים ומשיגים את מידת הפשיטות? 

אז הוא אומר ככה (נתיבות עולם ב' נתיב התשובה פרק ח'): 'החטא נקרא: 'כתם', אבל הלובן הוא אינו מראה כלל ומפני שאינו מראה הוא פשיטות גמור'. הלבן זה הצבע הפשוט ביותר שלא ניכר. תעשה שחור תעשה אדום תעשה זה... - זה ניכר. הלובן הוא מורה על פשיטות. הכלה לובשת בגדי לבן, למה היא לובשת בגדי לבן? אז יש אומרים: להראות שהכלה חוזרת בתשובה ואין לה עוונות אז הלובן מראה על טהרה על נקיות על פשיטות וכן הלאה. וכן כהנים בעבודתם היו לובשים בגדי לבן וכן הלאה. בשבת קודש לובשים לפי האר"י הקדוש ארבעה (4) בגדי לבן. וכן הלאה.

לפיכך אמר: 'שאם משים עצמו כשִׁירַיִם' שיריים זה דבר לא נחשב, אכלת-אכלת... נשארו שירים, מה שאנחנו קוראים פירורים זה לא נחשב. אומר: דבר זה הוא פשיטות גמור ומפני כך השי"ת מוחל לו על החטאים כי הוא מסולק מן החטא עד שהוא פשוט לגמרי! וזה דבר ברור. וכן הטעם: מה שאמרו: 'כל המעביר על מדותיו - מעבירין על פשעיו', גם זה מורה על מידה של פשיטות לכך עובר על מידותיו ואינו מעמיד על מידותיו מפני הפשיטות שיש בו, לכן גם מעבירין לו על כל פשעיו.

אבל מי שאינו עובר על מידותיו' זאת אומרת מחזיק בהן ונלחם: 'אין בו פשיטות לכך החטאים שלו הם גם כן בלתי הסרה. ונוכל גם לפרש' הוא אומר: 'שזה 'מידה כנגד מידה' הוא מעביר על פשעים אז מעבירים גם לו'. הוא אומר: 'אבל התירוץ הראשון שאמרתי הוא העיקר' שזה הפשיטות שבאדם. זאת אומרת אדם לא מחזיק מעצמו שום דבר. 

בעל אורחות צדיקים זצ"ל גם הוא כותב על הלובן ואומר (שער הבושה): 'חסיד נקרא על שם הבושה, כי "חסיד" זה לשון "לבן". כתרגום של: "הַחֲסִידָה" (ויקרא יא, יט) - "חִוַרְתַָא" (או חוְרִיתָא תלוי איך קוראים באיזה תרגום) מכאן שמידת הפשיטות ומידת החסידות אחת הן.

רבי נחמן מברסלב משבח את מידת הפשיטות בכל ספריו הקדושים! וכותב רבי אלטר טעפליקר זצ"ל בשמו: 'שהעיקר הוא תמימות ופשיטות לחזק את עצמו בדרכי התמימות ופשיטות של צדיקי אמת שע"י זה יש לכל אחד תקוה בעולם!' ולפי מאמר המהר"ל מטיבים להבין את הכוונה הקדושה של רבי נחמן. 

קל להבין את המאמר שאמר... 

תקשיבו טוב! מה הוא כותב (שיחות מוהר"ן אות לו): "עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט - יהיה חידוש גדול כמו הבעל שם טוב ז"ל!". 

אם תמצא בדורנו איש כשר פשוט - אתה גילית מישהו שהוא כמו הבעל שם טוב! כך הוא אמר. שיהיה עוד זמן שאם תמצא אחד כזה - זה יהיה חידוש גדול כמו החידוש שבא לעולם יהודי שקראו לו: 'הבעל שם טוב!'. 

בדור 'עקבתא דמשיחא' – 'חוצפא ישגה!' ובעל פשיטות, נעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ושותק ומעביר על מידותיו - יהיה חידוש גדול ועצום בעולם!!!

"תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" (איוב כו, ז);

'קבלה דיסורי שתיקותא' – כך כתוב (ברכות סב) קבלת היסורים - שתיקה. הראשי תיבות של זה קבלה דיסורי שתיקותא זה: "קֹדֶשׁ" מי ששותק בעת שמיסרים אותו- נקרא: 'קודש!'.

רבי יהודה החסיד זצ"ל מבאר את מעלת השתיקה (ספר חסידים סימן פו): 'כללה של חכמה' הכלל של חכמה: 'שתיקה!' חכמים אמרו: 'מילה בסלע שתיקותא בתרין'. זאת אומרת אם מילה שווה סלע, כל מילה שאתה מדבר שווה סלע כסף, אז השתיקה שווה שתים (2) שני סלעים. כשאני מדבר - אני מתחרט! וכשאיני מדבר אני לא מתחרט!! עד שלא דברתי - אני שליט ומושל על דבורי. אבל משיצא הדבר מפי - אז הדבור מושל בי!!'. אז זאת אומרת אתה לא יכול לחזור בך כבר, אמרת? – זהו! עכשיו הדיבור שולט בך. 

לפיכך, בעלי מדרגת: 'הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין' לא מסתבכים במריבות, נחשַׂך מהם הצורך לפייס גם את הזולת, כי אף פעם הוא לא פוגע באף אחד! החסיד הזה אינו עולב, כי הוא פשוט לא משיב לחורפו דבר.

אליו התכוונו חז"ל כשאמרו (חולין פט): "אין העולם מתקיֵּם אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" כל העוה"ז מתקיים על בלימה, מי שבולם את פיו. 

יש מריבה ובאמצע המריבה יש לו מה לענות והוא יכול להצדיק והכל - "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" כל העולם קיים כל העולם! קיים בזכות זה!!

יש מעשה מדהים! פעם, אחד בא לרב קנייבסקי שליט"א ואמר לו: 'ששבע עשרה (17) שנה אין לו ילדים והוא רוצה: ברכה!' הוא בא אליו הרבה שנים וכל הזמן ביקש - לא נענה. אחרי שבע עשרה שנים בכה-בכה-בכה: 'אתה חיב אתה חיב לתת לי! מה לעשות?'. 

אמר לו: 'תשמע, אם תראה בן אדם שפוגעים בו והוא שותק! - תבקש ממנו: 'ברכה!'.

עבר זמן בערך שנה והיה מקרה שאיזה רב אחד מישהו ביזה אותו לפני כולם וכו' וכו'... והוא היה באותו קטע, 

נפקד לאחר 17 שנה בזכות השתיקה!

רץ אליו אמר לו: 'תעשה לי טובה! אל תענה לו!! אל תענה לו... תשמע רגע מה שאני אומר לך, אין לי ילדים שבע עשרה שנה הרב קנייבסקי אמר לי: שאם מישהו יבזו אותו והוא ישתוק- שיתן לי ברכה ואני יִפקד!' וכך היה והוא נפקד! "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה".

אתם זוכרים שאני אמרתי לכם, אחרי שעברתי את כל הבזיונות מהשסניקים... אז אמרתי לכם: 'עכשיו תבקשו ממני ברכות!'.

'רבי אבהו אמר: 'מי שמשים עצמו כמי שאינו! שנאמר: "וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם" (דברים לג, כז) הוא מחזיק את כל העולם כולו.

'אמר רבי יצחק: 'מה זה שכתוב: "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ" (תהלים נח, ב) מה אומנותו של אדם בעוה"ז? - ישים עצמו כאילם!' זה אומנות להיות אילם. לא לענות לא להשיב לא כלום. 

שנתים ימים (בזיונות משס בעקבות הקמת המצע 'כח להשפיע' בחירות סוף 2012) שקט, ביזוי מכל העולם! - שקט. מי יכול להחזיק מעמד...??? - זה אומנות! ככה אומר דוד המלך: אומנות. 

מסביר רבי יעקב מעמדין זצ"ל (בפרוש היעב"ץ לאבות פרק ד' משנה א'): 'ואין לך נסיון גדול כשעת המריבה, לכן מי ששותק כשמבזים אותו - בהחלט ראוי לתואר: 'חסיד'!'. 

הרמב"ן זת"ע מלמד: 'ואין אדם זוכה לחסידות אלא בגבורה, ככתוב: 'אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ' (אבות ד, א) והכובש אֶת יִצְרוֹ הוא חסיד! ושתי (2) המדות האלו שהם החסדים, שזוהי הגדולה שהאדם זוכה בה ע"י הגבורה, שתיהן הן כתרי מדותיו של הקב"ה!' מכאן: שהחסיד במידותיו הוא גִבּוֹר אמיתי.

יש לנו מישהו שמתבזה יותר מהקב"ה?! הרי כל אחד פה לוקח את הכח שמקבל מהקב"ה ועושה כנגדו באותו כח שהוא מקבל - וה' שותק!! ויכול לפרק אותו בשניה, להמיס אותו בשניה והוא לא עושה והמלאכים קוראים לקב"ה: 'מלך עלוב!' שומע חרפתו... ועוד יש כאלה מכחישים אותו בכל! ברדיו בטמבלויזיה מסתלבטים והוא משאיר אותם... והוא משאיר אותם! 

מה מעלת מי שיש בידו אפשרות להשיב ולא משיב?

המדרש מספר (ויקרא רבה פרשה כט פסקה ט'): 'עמד אברהם אבינו בתפילה ותחנונים לפני הקב"ה 

ואמר לו: 'רבש"ע! גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ" (בראשית כב, ב) היה בלבי מה להשיבך והיה בלבי מה לומר: אתמול אמרת לי "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) ועכשיו אתה אומר לי: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה"?! אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבותיך: "כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו" (תהלים לח, יד) 

כך אני מבקש: כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עברות ומעשים רעים - תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים!'.

נמצא: שכל מי שבידו להשיב תשובה למחרפו ונמנע מכך, משום חסידותו וגודל רצונו למנוע ריב - ממתיק דינים עבור כל כלל ישראל! - אשריו ואשרי חלקו!!

ככה אמר אברהם אבינו ללוט: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (בראשית יג, ח). כתוב: "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט" (בראשית יג, ז) בהתחלה כתוב רִיב ואח"כ אברהם אומר: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה" רִיב - מלשון זכר, מְרִיבָה - מלשון נקבה, למה? 

אמר לו: 'תשמע, מ- רִיב = זכר, שזכר לא מוליד, הנקבה מולידה, אנחנו יכולים להגיע שיתפתח הדבר שזה יהיה כבר מְרִיבָה והיא תוליד עוד ועוד-ועוד... לכן: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה" שלא תגיע למריבה... 

ההבדל בין החסיד לכעסן;

עכשיו, יש שני (2) הבדלים תהומיים, בין החסיד שהוא נעלב ואינו עולב, לבין הכעסן ששותק על מנת להכעיס (שלמדנו קודם) שניהם שותקים, אבל הנעלב ואינו עולב - הוא גם לא כועס והוא גם מוחל על עלבונו.

רבי יצחק אבוהב זצ"ל (מנורת המאור אות שכג) אומר: 'והמידה המשובחת לכל משכיל ובה יהיה לו שלום בעוה"ז ובעוה"ב - שלא יכעס ויסבול עלבונו ויעביר על מדותיו וימחל למי שפשע לו. ובזה ימחלו עוונותיו מן השמים! כמו שהגמרא (ראש השנה יז) אומרת: 'אמר רבא: 'כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע" (מיכה ז, יח) למי נֹשֵׂא עָו‍ֹן? למי שעובר עַל פֶּשַׁע'.

רבנו המלבי"ם זצ"ל מסביר (משלי פרק טז פסוק לב: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר"): מה ההבדל בין המאריך אף ובעל אורך רוח? (זה מה שלמדנו קודם מדרגות שלישית ורביעית (3-4) בכלל הכעסנים) מה ההבדל בין אלה, המאריך אף ובעל אורך רוח, לבין החסיד שהוא נעלב ואינו עולב ומוחל על עלבונו? 

'אם ישמע לחוקי החכמה: לא לנקום! ומתגבר על יצרי הקנאה והנקמה שמצווים האיברים שלו לפעול פעולת הנקמה - הוא יותר טוב מִגִּבּוֹר! - כי התגבר על אויבו הפנימי קשה יותר! מי שמאריך אף אבל הוא קצר רוח, הגם שהוא לא עושה פעולות נקמה - בכל זאת הרוח מעלה לו ציורי נקמה על הלב והוא נוטר איבה! כמו שכתוב: "וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת" (משלי יד, כט). 

אבל מי שהוא גם כן מושל בְּרוּחוֹ - להכניע שונאיו, לא עולים ציורי הנקמה על הלב כלל! הוא יותר טוב מִלֹּכֵד עִיר - כי הרוח דומה כעיר מבצר מלאה בחיַּלים של יצה"ר הזקן והכסיל ואלה ציורי הרוח זה המידות הרעות ואם הוא מתגבר על הרוח - כבש כל העיר הקטנה וזה גבורה יותר מִלֹּכֵד עִיר שזה חוצה לו בכח וחיל. כאמור - החסיד הוא הגיבור האמתי!

צריך לדעת: שליטה על יצר הכעס, השנאה, הנקמה, הנטירה - לא דבר פשוט כלל וכלל! לכן אומר רבי יהודה החסיד (ספר חסידים סימן ז') על הפסוק (משלי): "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" - ועל כל דבר שקשה לו לאדם ועושהו, שכרו הרבה מאד!'.

המדרגה השביעית (7)... יש עוד מדרגות יותר מזה...! 

המדרגה השביעית (7) - זה המודה לדברים של המבזה! ומשכין עמו שלום;

זו המובחרת במידות החסידים! לא רק 'שומע את חרפתו' ואינו כועס, אדרבה! מסכים עם המבזה וממשיך בעצמו לבזות את עצמו! המודה לדבר של המבזה - מוציא את הכעס מהלב של המבזה! מה אתה יכול להגיד, מה אמרת עליו? 'טיפש!'... - הוא אמר לך: 'נכון, יותר מזה גם אהבל!' - ומצליח להשכין עמו שלום! 

אמרו חכמים: 'אין כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה אֶלָא הַשָּׁלוֹם' אדם שהוא בעל מדרגה כזו מביא שלום לכל מקום.

בספר פי הבאר (פרשת ויחי): שמה מביא את העצה של רבא לתלמיד שלו רבה בר מרי (בבא קמא צב)... 

תקשיבו טוב! מה הוא נתן לו עצה: 'חברך קרייך: 'חמרא!' - אוכפא לגביך מוש' אם החבר שלך קורא לך: 'חמור!' - שים ישר את האוכף על הגב... אם אפשר גם תשמיע נעירת החמור: 'אִי אַהה...! זהו! נגמר הסיפור כל מה שהוא רצה להשיג - ניצחת, 

רש"י מסביר (שם): 'תודֶה לדבריו ואל תענהו!' תודה לדבריו ואל תענהו. לפנינו גמרא מפורשת שהמדרגה של 'מודה לדבר המבזה ומשכין עמו שלום' - זה אתגר שרבא הציב בפני תלמידו. 

פעם למדתי עם קבוצה (סיפרתי את זה בכמה הרצאות אני חושב אולי פעמים (2)... בין התלמידים היה שם בן אדם שהיה חזק מאוד בידיו! הוא היה לוקח ספר טלפונים של תל אביב העבה של פעם! והיה מחזיק אותו מהכריכה ותופס אותו ככה ויכול לקרוע אותו ככה ככה לא ככה ככה (לרוחב לא לאורך!) היו לו זרועות פה כמו הרגל שלי, אדם מאוד חזק.

ולמדנו משהו מהדברים האלה בספר חובות הלבבות ואמרתי: 'לא עונים לבן אדם! יעשה מה שלא... אל תענה אל תענה'. יש מקרים שצריך לענות: "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, ה) - בדברי תורה, אבל: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה" (משלי כו, ד) - בדברי חולין בדברי הבל.

טוב הוא יצא מהשיעור, למחרת הוא בא מספר לנו איזה נסיון היה לו! הוא נסע עם אוטו, האוטו שלו נתקע ברחוב חד צדדי ומאחוריו מצפצפים: 'פיפ פיפ פיפ...' הוא מנסה להניע, לא, לא עובד.

פתאום קופץ בחור צעיר רזה אבל, הוא מהשכונה מרמת עמידר, זה חבר'ה רמת עמידר, אז הוא בא לפרצוף של הבן אדם הזה שיושב בתוך האוטו ומנסה להניע, הוא כבר מזיע מרוב הניסיונות, הוא מבין שיש פה בלאגן, הוא לא יכול להזיז את האוטו.

עכשיו לדרדר את האוטו והכל זה כאילו יש עוד כביש ארוך, לא כאילו אתה יכול להזיז אותו פה יש מכוניות ופה יש מדרכה... אז הוא מנסה. וההוא בא אליו, חתיכת ככה וככה וככה וזה... ודחף לו את היד לפנים ככה אתה מבין. תצא מהאוטו! 

הוא אומר: 'באותו רגע אני רוצה לצאת מהאוטו ולשים את היד שלי על הראש שלו וככה לקמט אותו ככה...' הוא אומר: 'אבל בדיוק נזכרתי בשיעור שלמדנו...' אמרתי לו: 'אתה צודק!' יצאתי מהאוטו והתחלתי לדחוף את האוטו והזאטוט הזה ככה ממשיך לחרף ולגדף והוא עבר את זה והצליח בנסיון...!!

אתם יודעים מה זה דבר כזה? לדחוף לך בפרצוף את היד ככה לפני ואנשים מסתכלים ופיפ פיפ פיפ... - וזה גבורה ממש!!

עכשיו, מה ההישגים של מי שמסוגל להגיע לדרגה זו לשמוע את דברי המבזה להסכים אתם ולהשכין שלום? 

דבר ראשון (1): הוא מבליג על העלבון, הוא לא עונה ומונע מחלוקת ומריבה 'רודף שלום!' זה נקרא... כרודף שלום מתלמידי אהרן הכהן.

דבר שני (2): הוא מודה על דברי הלועג ושובר לעצמו את הגאוה שיש בלב. ומגיב בנועם ואומר לו: "אתה יודע מה? ידידי! אני באמת חמור ועלי להשתפר בכמה תחומים, תודה רבה! יישר כח שהפנית את תשומת לבי לכך". זה תגובה של עניו אמיתי, שמרגיל את עצמו לדרך ענוה והוא נקרא: 'מתלמידיו של משה רבנו' - אז הוא גם מתלמידי אהרן הכהן וגם מתלמידי משה רבנו.

נמצא: שאדם זה שנעלב ושותק ועוד מודה לדברי המעליב – נקרא: 'רודף שלום, עניו' ובעל מידות מתוקנות ונעשה כלי יקר המוכן לקבל דברי תורה ולשמור עליהן. הקב"ה כל כך מוקיר את השלום ואת הענוה ומי שרודף שני ערכים אלה נקרא: 'נאהב לקב"ה!'.

ובכן, אותו הנעלב שהבליג והודה נקרא: 'תלמיד!' של שני ענקי העולם שלימדו את התורה לכל ישראל, משה ואהרן. 

'המעביר על מידותיו' ראוי לקבל את תורה ישירות מן הקב"ה! עליו כתוב: "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ" (דברים כג, ו) יהודי עניו ורודף שלום - כינו אותו: 'חמור!' הקב"ה בודאי יהפוך את הקללה מחמור ל: "חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד) ל: "יִשָּׂשכָר" שהוא שבט של התורה, זאת אומרת: הַקְּלָלָה תֵהפך לִבְרָכָה!!

מי שמודה לדברים של המבזה - שובר את עוקץ של השנאה והמחלוקת! שובר את התגובה של המבזה 

ואומר לו: "מה אעשה אחי? אתה באמת צודק! אין לי הרבה שכל". 

הוא ממיס את הכעס ואת התוקפנות של המבזה ומבטל כל סיכוי לריב. 

ואם המבזה אדם שפחות או יותר בריא בנפשו - סביר להניח שזה יְשַׁכֵּך את כעסו ואפילו יבקש: 'סליחה!' ויתפייס עם המתבזה. 

טוב, עכשיו, אנחנו עולים עוד דרגות! חשבתם זה דרגה אחרונה? - לא.

עכשיו יש עוד שלוש (3) מדרגות של צדיקים השמחים בבזיונות!

המדרגה השמינית (8) זה על שם הספר: 'נפשי תדום';

כדי להבין מה זה המדרגה של: 'נפשי תידום' - נבאר קודם את הכוונה בתפילה: 'אֱ-לֹקַי! נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע' שלוש (3) פעמים ביום אנחנו אומרים בסיום תפילת העמידה: "וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם" צריך לומר: 'וְלִמְקַלְלַי פי ידום' למה כתוב נַפְשִׁי תִדּוֹם? אם הוא מקלל אותי אני אמור להחזיר לו בפה, אז אני אדום, איפה? בפה. למה לא כתוב 'פי ידום' למה כתוב נַפְשִׁי תִדּוֹם?

כותב רבי נחמן מברסלב: 'ועיקר התשובה כשישמע בזיונו, ידום וישתוק!' וידוע, שהוא היה מדקדק בתכלית הדיוק על כל מוצא פיו הקדוש! ועל אחת כמה וכמה בתורות שהוא דיבר, אז מה זה שהוא אמר שתי (2) הלשונות, אומר רבי נחמן: 'ידום וישתוק'? אם ידום - למה ישתוק, אם ישתוק - למה ידום?

ומתרץ את זה הרב וייצהנדלר: שדמימה 'ידום' זה בלב. שתיקה - זה בפה. אדם מקבל בזיון, צריך לשתוק בפה למחרף וגם לדום בלב, לא להתרעם על המידות של הקב"ה ששלח לו את המבזה והבזיון הזה, לכן צריך להצדיק עליו את דין של הביזוי ששלחו לו מלמעלה.

זה תירוץ שדומה למה שמביא רבנו אליהו די וידאש זצ"ל (ראשית חכמה שער הענוה פרק ג אות לט): 'דממה היא ענין של הנפש, לכן נַפְשִׁי תִדּוֹם הכוונה: שתהיה השפלות מוטבעת בנפש, באופן שהנפש תהיה דוממת, לא רק שלא ישיב על חרפתו, אלא שלא יהיה שום רושם של כעס או קפידה. ושוב, מצד הענוה כמו שממשיכים בתפילה: 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה' עד כאן מיסודו.

עפר מרגיש שדורכים עליו? – לא! יורקים עליו? – לא! לא מרגיש, גם אני צריך להגיד: 'נַפְשִׁי כְּעָפָר' ממש! 'לַכֹּל תִּהְיֶה!' זה נקרא: שהוא לא מרגיש.

 מדוע בעל מדרגת נַפְשִׁי תִדּוֹם נקרא: 'צדיק'? מסביר הראשית חכמה: 'כל הגאוה והכעס באים מצד החומר, כי הנפש, מטבעה להיות שפלה לפני הבורא ולפני כולם! ולפי שהנפש הדוממת היא דומה לעפר שחוק, כי היא מוכנה ומורגלת לקבל בזיונות כמו עפר שדורסים אותו ואז אין קיום לחומר בלבו. ומתקיים מאמר דוד המלך שאמר על עצמו (תהילים קט, כב): "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" זו המדרגה של צדיק לכל הדעות.

בספר פי הבאר כתוב: כי נס ההצלה בפורים... אתם יודעים למה היה? היה בזכות השתיקה של דוד המלך ע"ה! אנחנו יושבים פה היום בנתניה - בזכות דוד המלך ששתק!! הוא ספג בזיון חמור מפי שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא. ובשעה שהוא קִלל אותו קללה נמרצ"ת וזרק עליו אבנים לעיני כל ישראל!! והוא מלך! הדין היה: להרוג אותו! כי המבזה את המלכות - חיב מיתה. ואבישי בן צרויה רצה להרוג את שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא

ואמר לו דוד: 'הנח לו! "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל" (שמואל-ב טז, י) 

למה? אומרים חכמים: שראה דוד המלך שעתיד לצאת משִׁמְעִי בֶן גֵּרָא - מרדכי היהודי ואם לא יהיה מרדכי היהודי - לא יהיה מי שיציל את ישראל בזמן המן ואחשוורוש! אז בשתיקה שלו - הוא הציל את כל עם ישראל!! 

הוא גם זכה באותו רגע בזכות השתיקה להיות 'רגל רביעית (4) במרכבה'. 

מי שמסתכל מהצד, היה שמה באותו אירוע, היה יכול לערער בשיקול דעתו של דוד המלך, הרי זה פתחון פה לאחרים, אם הוא שותק ככה, כל אחד יכול מחר לקלל ולבזות את המלכות ולא לשמוע ויהיה מרי ומרד! ומדובר על "משיח ה'!" ודוד המלך אומר: 'הנח לו!'. – בזכותו: היה נס ההצלה בפורים, בזכות דוד המלך, בזה שהוא דמם - הציל את כל עם ישראל!! 

חורבן ירושלים היה בגלל ההקפדה של קמצא על הבזיון והוא היה ארך רוח אמרנו. בפרשת שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא ראינו: ההיפך, ביטול גזרה של שמד - בזכות דממה של דוד המלך! המסקנה היא: שעצם הקיום עם ישראל תלוי בקבלת הבזיונות בשתיקה.

יש דרגה יותר מזה: מי שגומל טובה למבזה; 

לא רק שהוא דומם אלא רץ לגמול לו טובה למי שפגע בו, זה היתה המדרגה של דוד המלך, שהעיד על עצמו (תהילים ז, ה): "אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם" לא רק שלא עשיתי רָע למי ששילם לי: "רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (משלי יז, יג) עוד הצלתי את מי שהֵצר לי בחינם! ושילמתי לו טובה תחת רעה!' - זה דרגה יותר גבוהה!!

הזוהר הקדוש מספר בפרשת מקץ: 'רבי אבא היה יושב בשער העיר לוד. ראה אדם היושב על בליטה הבולטת מן ההר והיה עיֵּף מן הדרך וישַן שם על הבליטה. בתוך כך רואה רבי אבא שנחש מתקרב אליו ובא שרץ שקוראים לו: קוסטפא דגורדנא' והרג את הנחש! כשהקיץ האדם, ראה את הנחש מת. ואיך שהוא קם ועזב את המקום, התנתקה הבליטה מן ההר ונפלה לתהום!!

בא אליו רבי אבא ואמר: 'אמור לי! מה מעשיך? כי הקב"ה עשה לך כרגע שני (2) ניסים וזה לא בחינם!'

ענה לו האיש: 'מימַי לא עשיתי רעה למי שעשה לי רעה ונתרצֵתי עמו! ולא רק נתרצֵתי למי שעשה לי רעה – אלא מחלתי לו! אם לא יכולתי להתרצות עמו – (נגיד הוא לא הסכים) לא עליתי על מיטתי מבלי למחול לו ולכל אלה שצִערו אותי וגם לא נטרתי לו שנאה. ולא די בזה, אלא מאותו יום והלאה השתדלתי לעשות עמו טובות!!'

בכה רבי אבא! ואמר: 'גדולים מעשיו של זה יותר מיוסף הצדיק! כי יוסף - מי עושה לו הרע? אחים שלו! וודאי צריך לרחם עליהם!! אבל זה נהג כך עם כל בני אדם, אז הוא גדול יותר מיוסף וראוי שה' יעשה לו נסים!'.

מעשה בגמרא (נדרים סו): בבלי אחד עלה לארץ ישראל, בבלי בא מבבל ועלה לארץ ישראל, בארץ ישראל הוא נשא אשה היא ישראלית והוא בבלי, בבלי זה עיראקי והיא ישראלית. הארמית של בבל שונה מהארמית שמדברים בארץ ישראל.

שברה 2 נרות על ראש גדול הדור וברכה!

ואמר לה לאשתו: 'לכי והביאי לי שני (2) 'בוצינין' שזה בארמית בבלית ועירקית מה שנקרא: 'אבטיחים' תביאי לי שני אבטיחים. אבל בארץ ישראל בוצינין זה נרות! נרות'. 

אז האשה הלכה שמעה: 'שתי בוצינין' הביאה לו שתי נרות במקום אבטיחים. 

אמר לה הבעל בכעס: 'תשברי אותם על בבא' בבא בעירקית בארמית זה פתח הבית, לכי תשברי את זה בפתח של הבית. 

ובאותה שעה ישב חכם גדול בשם: 'בבא בן בוטא' שהיה גדול הדור! והוא דן דין באמצע הדיון הלכה האשה ושברה לו את הנרות על הראש!!

שאל אותה בבא בן בוטא: 'מה זה שעשית?' 

ענתה לו: 'כך ציווני בעלי!' 

אמר לה: 'את עשית רצון בעלך - המקום יוציא ממך שני (2) בנים כבבא בן בוטא, כנגד שני הנרות ששברת על ראשי!' והיא זכתה בשני בנים גדולי דור!!

שמעתם? 

מה הוא החזיר לה, היא עשתה לו בזיון, פגעה בו פיזית, לא שהוא האריך אף והעביר על מידותיו ולא העליב, עוד ברך אותה: 'שיהיו לה שנים!' לא אחד (1), שנים (2) שיצאו לה כנגד כל נר שהיא שברה לו על הראש! זה גודל חסידותו של גדול הדור, לא רק שלא הקפיד, אלא בֵּרך את האשה התמימה וביקש את טובתה.

עוד מעשה;

ר' יוסי הגלילי היתה לו אשה רעה! שהיתה מבזה אותו לפני תלמידיו!! 

אמרו לו תלמידיו: 'רבי! תעזוב אותה היא לא מתאימה לך! מה שקוראים היום. תגרש אותה!' 

מה אמר להם? 

אמר רבי יוסי הגלילי: 'אין לי כדי כתובתה' אני צריך לתת לה כתובה ואין לי כסף. 

בסוף נתנו לו כסף בשביל לגרש אותה על פי עצתו של רבי אלעזר בן עזריה. 

האשה הזאת שביזתה אותו, נענשה מן השמים כי היא ביזתה צדיק! הלכה והתחתנה עם חייל רומי והיתה עניה מרודה!! מה עשה רבי יוסי הגלילי? העמיד להם בית ופרנס אותם כל ימיו!! 

אומר רבי נחמן מברסלב (ספר המידות בערך רחמנות): 'מי שמשלם טובה תחת רעה - מאריך ימים ושנים!'.

אתם רוצים אריכות ימים? – בבקשה!

יש מידה הפוכה: מי שלא מכיר טובה: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ" (משלי יז, יג) - בדיוק הפוך!

הנוכל שזמם להלשין על האדמו"ר מגור;

תשמעו דבר שאי אפשר להאמין!! 

מעשה באדם נוכל שזמם מזימות נגד האמרי אמת זצ"ל, התחזה לידיד ומקורב. פעם ערך מכתב הלשנה נגד האדמו"ר ורצה לשלוח לשלטונות בפטרבורג. ומכתב שני (2) הוא הכין ידידותי לשלוח לאדמו"ר. בהשגחה פרטית נתחלפו המכתבים, המכתב עם כל השבחים - הגיע לשלטונות ומכתב ההלשנה - הגיע לאדמו"ר, אם היה מגיע מכתב ההלשנה שהגיע לאדמו"ר - היו אוסרים בהלשנה בבית הסוהר את האדמו"ר!!

המלשין חשב שהמכתבים הגיעו כל אחד למקום, המשיך לנסוע לחצר בגור לאותו אדמו"ר האמרי אמת כאילו לא אֵרע דבר והרבי הראה לו קִרבה יתירה ולא הזכיר לו לעולם שהתחלפו לו המכתבים!

מי יכול לעמוד בדבר כזה?!... לא יאומן כי יסופר!

ר' ישראל מסלנט גומל טובה לאברך שבזהו ברבים;

תקשיבו! 

מעשה מדהים ברבי ישראל מסלנט זצ"ל, נסע ברכבת מהעיר קובנא לוילנא. כדרכו, נסע בלי מלווים לבוש בגדי יהודי פשוט. לידו יַשב אברך. רבי ישראל בחר לשבת דוקא בקרון שמיועד למעשנים, הדליק סיגריה. 

פנה אליו האברך בגסות, אמר לו: 'אני לא סובל את ריח העישון!' 

מבלי להצטדק כיבה רבי ישראל את הסיגריה לאלתר. היה יכול להגיד: 'סליחה! זה קרון של מעשנים אני נכנסתי לפה במיוחד, אלה לא רוצה? יש קרון לא למעשנים...' לא! לא ענה לו הלה אמר שזה מפריע לו? - כיבה על המקום.

כעבור עוד מספר דקות, שוב שומעים את האברך רוגז: "אי אפשר לשבת בדל'ת (4) אמות של הזקן הזה! הוא פותח את החלון ומכניס קור בעצמותינו!". 

אמר לו רבי ישראל בנחת: "סליחה! לא פתחתי את החלון, זה לא אני, אבל אם מפריע לך, אני אשמח לסגור אותו" וקם בזריזות וסגר את החלון.

בווילנא המתין קהל רב לקבל את פניו הקדושים של הגאון הצדיק, מייסד תנועת המוסר ומחבר ספר אור ישראל, רבי ישראל סלאנטר! - "הזקן הזה" שישב ליד האברך הרגזן ברכבת. האברך ראה ההמונים ממתינים בתחנת הרכבת 

ושאל אחד מן הקהל: 'מה קרה?' 

אמר לו: 'מה? אתה לא יודע?! רבי ישראל סלנטר מגיע אלינו! הנה הוא!' 

הוא מצביע עליו, הוא רק אותו - חשכו עיניו!! כל הלילה נדדה השינה - את מי הוא ביזה!... את מי הוא השפיל?! מיד למחרת הלך לאכסנייתו של רבי ישראל. עוד לפני שהספיק לפתוח את הפה לבקש: 'מחילה!' קיבל אותו רבי ישראל בלבביות והרגיע אותו 

אמר לו: 'שאין שום קפידה עליך!' 

ושאל אותו: 'תגיד! מה מעשיך פה בווילנא?' 

ואז הוא אמר לו: 'אני באתי להבחן בהלכות שחיטה', 

אמר לו: 'יפה! אם כך אני יכול לעזור לך, כי החתן שלי הוא מראשי הרבנים בעיר ואני אדאג שהוא יקבל אותך למבחן'.

כל הדלתות נפתחו בפני האברך, התקבל למבחן אצל רבי אליהו אליעזר גרודז'נסקי, החתן של רבי ישראל. והוא תהה על קנקנו האברך - ומצא אותו ריק מתוכן! כמו שהוא היה מלא בעזות ובמידות מושחתות, כך היה האברך הזה מנוער מחכמה!! גם אחרי שהוא נכשל במבחן, 

הרגיע אותו רבי ישראל אמר לו: 'בטח אתה היית עייף מטלטולי הדרך, תנוח כמה ימים, תחזור על החומר ואני אסדר לך מבחן חוזר...' האברך לא חזר למבחן.

הצטייד רבי ישראל מראש בכתובת איפה הוא ישן, הלך לחפש אותו ושאל: 'למה הוא לא חוזר למבחן נוסף?'. 

אמר לו: 'אני מחזיק לך טובה לרבנו, שפתחת את עינַי ואני מכיר את מקומי וערכי עכשיו ולכן אני חוזר הביתה...'.

לא הרפה רבי ישראל, עודד את האברך להמשיך בלימודים. סידר לו שוחט מובהק שילמד אותו את כל הנחוץ וסיפק לו את כל צרכיו בתקופת הלימודים. לא עברו ימים רבים, עמלו של רבי ישראל נשא פרי! האברך למד במרץ ובשקידה את ההלכות, השתלם לשוחט מומחה והוסמך בסוף ע"י כמה רבנים.

לא נתקררה דעתו של רבי ישראל זצ"ל, עד שמצא עבורו גם קהילה הגונה שיושיבו אותו בכבוד בתוכה. כל זה מדוע? רבי ישראל השתדל בכל כוחו לגמול טוב עם מי שביזה אותו - שלא יתגנב ללב שלו איזה קפידה קטנה עליו!!! 

התומר דבורה מבאר למה ה' נקרא מלך עלוב?

כותב רבי משה קורדוברו זצ"ל זתע"א (תומר דבורה פרק ראשון): 'הקב"ה מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יַכִיל הרַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק. ועוֹד, אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן ששּׁוֹפֵעַ בו עָלָיו והֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו וְעִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא - לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל!' - יכול לנתק לו את הפתיל וגמרנו.

'אֶלָּא סוֹבֵל הקב"ה עֶלְבּוֹן כָּזֶה להשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעת אֵבָרָיו וְהוּא מוֹצִיא את אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהקב"ה סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא - ח"ו! הֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כמו שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם (מלכים-א יג, ד) וְעִם כָּל זה שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר את הַכֹּחַ שהוּא משפיע עליו

- הָיָה יכול לוֹמַר לוֹ: 'אַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי?! תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי!' 

אבל לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם ולא סָבַל עֶלְבּוֹן והִשְׁפִּיעַ את הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ, זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת שֶׁלֹּא יְסֻפָּר!' 

תאר לך שאחד מביא מתנה ליום הולדת לבן אדם עוגת קצפת והוא לוקח את עוגת קצפת - וטאך! מורח לו אותה בפנים כמו לביל גייטס... אותו בן אדם שקיבל מנגב את הכל רץ עוד פעם ומביא עוד עוגה - מביא לו עוד עוגה, לוקח אותה טראך! עוד פעם על הפרצוף שלו וגם מורח על כל הבגדים. הולך עוד פעם רץ מתקלח הולך מביא לו עוד עוגה ועוד פעם טראך! חוזר חלילה אלפי פעמים...!! יש דבר כזה? זה מה שאנחנו עושים לקב"ה יום-יום. הוא נותן לנו את הכוח ואנחנו משתמשים באותו כוח שבו אנחנו נושמים וחיים - נגדו! 

יש מלך יותר עלוב מזה שסובל עלבונו?! ונותן לנו עוד טובות ונותן חיים וילדים ומשכורת ו...וו...וו...וו... וו - בלי הפסקה! 

הרמ"ק הקדוש מדגיש שני (2) עקרונות חשובים! אחד (1): הקב"ה מלך נעלב סובל בזיונות מברואים, לא נִתן לתאר בכלל. באותם רגעים שאדם עובר על רצונו, ממשיך ה' עבורו אלפי חסדים. בזמן שאדם המומר (כמו ליברמן...) יושב ואכל במסעדות לא כשרות, או אוכל שרימפס! וכו' - ה' נותן לו כח להניע את שפתיו ואת שיניו ואת לשונו ולא חונק אותו על המקום...! הקב"ה מפעיל לו הלסת הליברמנית... את הלשון המושחזת, את השיניים העקומות ואת כל מערכת העיכול.

בזמן שאדם רץ לדבר עברה - הקב"ה מפעיל לו את הלב! את הריאות, את הרגלים, את המח! שמפיק אלפי פקודות בדקה וכל בחסד השי"ת בהשגחה פרטית ותמידית.

דבר שני (2) שמלמד אותנו רבי משה קורדוברו: למרות שהקב"ה תקיף, חזק, בעל יכולת, בעל הכוחות כולם - הוא לא מכריע את הבחירה החופשית של האדם. אם האדם הוא חלש, אין לו יכולת תגובה, אז זה לא שבח אם הוא מקבל בזיון בשתיקה, אבל אם הוא חזק ותקיף והיכולת שלו לרסק את האברים של המבזה אותו תוך רגע - אז זה שבח עצום כשהוא שומע את חרפתו ודומם. כמו המעשה שסיפרנו.

הגנב פונה לשוטר: איפה התכשיטים בביתך?

אז בואו נבין עכשיו את זה בדוגמא שמביאים כאן: שוטר חזק ישֵן בלילה בדירה שלו שומע רשרושים, קם מהמיטה, הולך בזריזות לחדר הסמוך, מדליק את האור, מה רואה? - גנב בדירה! כל התכולה של הארונות על הרצפה. הגנב צנום מופתע לגמרי. השוטר בריון, אם היה רוצה היה מכריע אותו רגע. והוא לא נוגע בו.

שואל אותו השוטר: 'אכלת ארוחת ערב? אתה נראה רעב!' 

עונה הגנב בבושה: 'תודה רבה! בעצם, לא אכלתי כל היום...'

ניגש למטבח השוטר, מקיים מצוות הכנסת אורחים במיטב המסורת של אברהם אבינו, אחרי שהגנב סועד את לבו, הוא לא מודה לבעל הבית על כל החסד, ע"ז שלא הִכַּה אותו לא אסר אותו ועוד האכיל והשקה אותו כיד המלך! 

שואל הגנב: 'אתה בעל הבית נכון? תראה הפכתי לך את כל הארונות ולא מצאתי את הכסף והתכשיטים. אולי תוכל לעזור לי איפה הם?' - מי ילוד אשה מסוגל לעמוד בנסיון הזה?! 

אני מכיר אחד (1) בראש העין מורי חמדי. נכנס אליו בן אדם באמצע הלילה, פתח את המקרר בשעה שתים בלילה (02:00) והוא קם, ראה אותו שהוא חטף דברים מתוך המקרר ורץ, כשהוא קופץ מעל הגדר אז מורי חמדי אומר לו: 'אל תשכח לברך!...'

 בקהל: גם אני מכיר אחד כזה

הרב: יופי! אשרינו... ב"ה 

בקהל: (לא ברור...) סיפור אמיתי, 

הרב: ב"ה שני יהודים יש לנו כבר. 

אז אנחנו מעמידים את הקב"ה בנסיון יותר קשה משל השוטר!! אין ספור פעמים ביום. לא צריך לעבור עברה דאורייתא או דרבנן לבזות את השם חלילה! מספיק שאנחנו אומרים ברכה בלי כוונה: 'ברוך אתה ה'...' צרבצרבצרב... 'ברוך אתה...' מה זה? מי זה? חבר שלך?! מה אתה... תדבר! 'אדון הכל היה הווה ויהיה, תקיף בעל היכולת, בעל הכוחות כולם...' תכיר תעריך: 'ברוך אתה - מקור הברכות' צריך לדעת מה אתה מדבר, מה אתה מברך, מה זה אומר. ואם לא היה לך לא היה 'פרי העץ' אז לא היה 'פרי האדמה' לא היה לחם... מי אתה?! מה היית?!... כמה אתה צריך להעריך! יש חולים מסכנים שנמצאים במצבים שצריכים לתת דרך הווריד לשתות, לאכול, לא יכולים! אין גרון, אין כלום! ובן אדם לוקח לא מברך או מברך בזלזול, במהירות, בלי לחשוב, בלי שום דבר... 

עומדים בתפילה - על מה חושבים?! עסקים, חובות, שכנים, בלאגן, אשתו, ילדים, מצב בחשבון... זה בזיון שאין כדוגמתו! אתה עומד לפני השכינה ואתה מדבר עם אנשים אחרים בכלל בדמיון...

אפשר לעמוד לפני מלך בלי להיות רוטט ורועד בזיע?!... מלכים ממש! כן, מי שהיה עושה טעות - הורגים אותו בלי שום חשבון בלי כלום בכיכר העיר - טעות! טעות!! ועומד כל יום לפני ה' ו... שום דבר. זה מלך שסובל מאוד-מאוד-מאוד... 

הרב: אם לכם עכשיו עוד סבלנות אני אגיד לכם את המדרגה האחרונה – יש לכם?

הקהל עונה חזק: יש!! 

- בבקשה.

יש יותר מזה! זה נקרא מדרגה עשירית (10): 'מדרגת המשתווים';

מידת ההשתוות, מהי? מידת ההשתוות זה שבן אדם מקבל את הטוב ואת הרע בהרגשה שוַוה ומודה ומשבח לבורא יתברך, משום שהמשתווה יודע: שהכל זה מה' לטובה, גם הצרות גם היסורין גם המחלות גם... הכל! זה רק טובה. זה שיא עבודת ה' והצדקות. 

בעל מידת ההשתוות יברך: 'ברוך דיין אמת' באותה שמחה שהוא יברך על לידת בן: 'ברוך הטוב והמטיב' אדם כזה שומע בזיונות בשלוות נפש כמי ששומע את השבחים. והוא מעדיף בזיונות מרוב ענווה, כי הוא לא מאמין שהוא ראוי לשבחים.

'אור שבעת הימים' רבנו הבעל שם טוב זתע"א כותב בצוואה הקדושה (צוואת הריב"ש הנהגות ישרות ב'): "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) שִׁוִּיתִי - זה לשון השתוות, בכל דבר, בכל מאורע - הכל שווה אצלו; אם משבחים אותו או מבזים אותו וכן בכל שאר דברים. וכן בכל אכילה; אוכל מעדנים או שאר דברים, הכל שווה בעיניו, מה זה משנה... תכין כך תכין כך... הכל אותו דבר, כל דבר! כל דבר שיארע לו - הכל זה מאת ה' הגון וראוי, כל כוונתו לשם שמים ואין לו חילוק וזה מדרגה גדולה מאד!'.

זאת אומרת: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" תמיד מבארים: שאני צריך לראות כביכול שהקב"ה נמצא מולי. ואז ממילא אני נזהר בכל מעשַי, כמו שאנשים היום התחילו להִזהר ממצלמות כי כל דבר מצולם. אבל אתה צריך כל הזמן לזכור: שה' מולך! 

אבל הוא אומר "שִׁוִּיתִי ה'", ה' זה שם של רחמים. תמיד אתה צריך שיהיה לך מידת ההשתוות - שכל מה שבא עליך זה רחמים, רחמים וחסד מאת ה'.

ומוסיף: 'וגם יהיה שווה אצלו אם יחזיקו אותו לחסר ידיעה או ליודע בכל התורה כולה!' לא משנה בשבילו אם אומרים: 'סתום, טיפש עם הארץ!' או אומרים: 'גאון! חכם!!' הכל בשבילו הכל זה אותו דבר, מה שה' שולח שיגידו לו - זה ה' שלח.

כמובן שאם הוא לא כזה והוא לא חכם והוא לא גאון, אז הוא לא יקבל את הדברים כאילו זה באמת, אבל הוא לא נכנס לויכוחים ולדברים... הכל אצלו שוה.

עכשיו זה גורם לו להיות דבוק בבורא תָמִיד, כי בני אדם בדרך כלל לא יכולים להִדבק בה' כי הם טרודים כל הזמן בעצמם במחשבות של אגו: "פגעו בי! אמרו לי, לא התיַחסו אלי, לא החשיבו אותי..." וכו'. 

אבל הוא פנוי! כי לא משנה מה אומרים לא אומרים... הוא דבוק בהשי"ת, הוא רוצה: רק להיות דבוק בהשי"ת! - זה מדרגה הכי גבוהה: 'ההשתוות'.

כותב החוזה מלובלין זתע"א (הנהגות צדיקים) כתוב: 'ולהיות השתוות שלא לחשוב: 'איך מחזיקים אותי?' הכוונה הקדושה: לא ישקיע האדם שום מחשבה מה מדברים עליו ומה חושבים עליו...' 

רבנו הקדוש והטהור צדיק יסוד העולם רבי אלקסנדר זיסקינד זתע"א, כותב (ספר יסוד ושורש העבודה בשער א' הגדול פרק ט'): כיצד לכוון כל מחשבה, דיבור ומעשה לשם שמים. מיד לאחר מכן הוא מוסיף ואומר (שם בתחילת פרק י'): 'אך את זה לא תוכלו, אחי ורעי! לקנות כח ההכרה הזו הנזכרת בפרק הקודם כי אם בצירוף מידת ההשתוות ובודאי אם אדם לא השיג עדין מידת ההשתוות - אי אפשר שיהיה עובד ה' יתעלה בשלמות ובתמימות!'. 

בודאי תרצו עכשיו להקשות ברגע זה ולומר: איך אדם מן השורה יכול להשיג את המדרגה נשגבה זו? שהיא נחלה של משה רבנו! נחום איש גמזו, רבי עקיבא, רשב"י ועוד צדיקי עולם! איך אפשר להשיג ולצפות מאתנו!? פה בנתניה!...

התשובה היא: כן וכן. ביום שנולד האדם - משביעים אותו (גמרא נדה ל') 'ביום הלידה: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (תהלים כד, ד) מה השבועה שמשביעים והשביעו את כולנו? - 'תהי צדיק ואל תהי רשע!'. 

נשבענו! הלכה מפורשת (שו"ע אורח חיים סימן רכב): 'חיב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה - כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם! כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה', נמצא: שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה' שהיא שמחה לו!'. 

עכשיו, כל אחד מחויב לקיים את הכתוב בשולחן ערוך, זה שולחן ערוך לכל היהודים והיהודיות!! ואי אפשר לקיים את ההלכה הזו ללא מידת ההשתוות. נמצא: שההלכה הזאת מחיבת את כולנו להגיע לשיא הדרגות: 'דרגת ההשתוות!'

הרמב"ם מספר על היום הכי שמח!

כותב הרמב"ם זצ"ל (פרוש על פרקי אבות פרק ד' משנה ד') על גוי אחד בעל מידות טובות, 

שאלו אותו: 'איזה יום ששמחת בו מכל ימיך?' 

אמר: 'יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפַּחוּת במקומות שבספינה, בין חבילות הבגדים. והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון. ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין. והייתי בעיניו נקל ונבזה, עד שגִלַּה ערותו והשתין עלי. ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו. וחֵי ה'! לא דאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממנה לי רוח הכעס ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול, שלא יכאיבני בזוי הסוחר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו'. 

זה על המשנה שכתוב: 'רַבִּי לְוִיטָס אוֹמֵר: 'מְאֹד-מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּח (אבות ד, ד) בִּפְנֵי כָּל אָדָם (אבות ד, י) שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה!'

מה הסוף שלנו? בקבר, יבואו התולעים, לא שואלים אותך: 'מי אתה? מה אתה? איך קראו לך? מה היה לך?'... ומתחילים לרכוש בבשר ולאכול. אז מי אתה? מה אתה? – 'מְאֹד-מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּח בִּפְנֵי כָּל אָדָם!'

על המעשה הזה כותב הרב אבוהב (ספר מנורת המאור באות שלד): 'ואם זה אירע לאחד מן החשובים שבגויים - מה יש לנו לחסידי ישראל! שכבודם והדרם: זה לאחוז תכלית שפלות הרוח בקצה האחרון. ובזה יזכו לכל הדר וכבוד ועילוי בעוה"ז ובעוה"ב!' אמן כן יהי רצון. אמן!! 

לסיום: רבי נחום שוסטר הסנדלר, היה סנדלר פשוט ירא שמים, הקפיד לקום כל לילה בחצות לומר סדר תיקון שק ואפר ולקונן על חורבן בית המקדש, הלמדנים המקומיים כדי להשקיט את מצפונם החלו להתלוצץ ממנו: 'אֶה!...' ולבטל אותו. רבי נחום המשיך בשלו כאילו כלום לא קרה.

לילה אחד כל כך הציקו לו עד שלא יכל לכוון ואמר להם כך: 'אתם למדנים גדולים! ויכולים ללמוד, לכן לא חסר לכם בית המקדש, אבל אני עני ורש ולא יודע ללמוד וחסר לי בית המקדש...!'

הוא אמר את זה בתמימות ובפשיטות כזו שהתעוררו כל החבורה בתשובה גדולה - והחלו להגיד גם כן את התיקון הזה בחצות הלילה. 

אז רואים: שיש מדרגות מ-בעל המריבה עד להשתוות. דרגות בבזיונות. איך מגיבים? מ-בעל המריבה שהוא במדרגה התחתונה איך הוא מגיב על בזיונות, עד בעל ההשתוות איך הוא מקבל את כל הבזיונות. זה המדרגות שיש בקבלת הבזיונות. 

עכשיו, כל אחד שידרג את עצמו איפה הוא נמצא - בראשונה (1) שניה (2) שלישית (3) רביעית (4) וחמישית (5) וכו' ולפי זה יבין גם מה יהיו התוצאות. 

בהרצאה הבאה בלי נדר אנחנו נלמד על המעלות של הבזיונות. יש מעלות... לבזיונות!! איייייייי...!!

אז אני מודה לכם על ההקשבה! 

ואני מקוה: שמשהו נכנס לתוך הראש. 

ולא צריך לראות את הבזיונות 'כאסון נורא!' אלא זה פרס גדול מאת השי"ת! בין אם זה ישירות ממנו ואם זה ע"י גורמים אחרים בהם בני אדם וכו'.

יש בן אדם שעובר ויונה עושה עליו צרכים גם כן לפני כולם... סוגי הבזיונות - רבים לאין סוף! לכל אחד יש נקודה לעורר, למה זה?... למה זה?... 

יש כאלה "חכמים" שלמדו איך להתייחס לבזיונות ולהערים, יש כאלה אומרים: 'שאם נפל עליך מהיונה - זה סימן שאתה...' כן תגידו מה שאתם רוצים. לא, 'זה סימן שתהיה עשיר שיש לך זה... תקנה פיס תעשה ככה...' וכן הלאה.

טוב, למי שיש שאלות? – בבקשה!