באר שבע - ביזוי כלל ישראל וביזוי עצמי

- - - אין זה אלא תמלול חלק הדרשה בלבד! ובלי חלק השו"ת. וע"פ הספר 'נפשי תידום' באדיבות ר' אליעזר רפאל ברוידא שליט"א - ישר כוחו! - - - 

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח

הערב הזה יהיה כהכרת הטוב ברכה והצלחה גאולה ורחמים רבים תשובה שלמה זיכרון טוב רפואה שלמה בריאות איתנה לכבוד הרב שליט"א וכל עם ישראל - אמן!!

ובכללם לגליה גלית בת בתיה אייזה חוה, אלייה בן מזלטה, אריה בן חיה בסייה, ליאור ונתנאל בני אנג'ליקה רוחמה, ואלכסנדר בן גליה גלית, וגם יזכה לעלות לארץ ישראל עם משפחתו מהרה - אמן, 

הקהל: אמן!!

רפואה שלמה מהרה לחיים בן ברכה (ז"ל)

ורפואה שלמה לאשתי היקרה אורה בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה - אמן!!

הערב גם לע"נ אדיסלם בן למלם מנוחתו עדן וגם לע"נ נשמת הורי מנוחתם עדן

הקהל: אמן!!

אנחנו בסדרת הרצאות בנושא בזיונות ויסורין שבאים על בני האדם. 

תוכן ענינים; והפעם: אנחנו לומדים את הסוג השנים עשר (12): הבזיונות של כלל ישראל / זה נקרא: 'בזיון העצמי' / הרבנית שתחיה לאורך ימים טובים – אמן! / הבזיון העצמי הוא נשק רב עוצמה כנגד היצה"ר! / הבזיון העצמי של הצדיקים; / אחד מהם זה רבי זושא מאניפולי זתע"א. / מעשה שני (2): היה יהודי גדול בישראל שקראו לו: 'רבי ישראל "הינוקא" מסטולין זצ"ל'. / ה"פני מנחם" מגור זצ"ל.

והפעם: אנחנו לומדים את הסוג השנים עשר (12): הבזיונות של כלל ישראל

מדוע הקב"ה מבזה את בניו?

כשהקב"ה כועס על בני ישראל (כמובן שזה בלשון השאלה) הוא מבזה אותם, האם כך מחנכים ילדים?! 

הקב"ה מכנה את עם ישראל פעמים: 'חסרי דעת' שנאמר: "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (דברים לב, ו) "כִּי אֱוִיל עַמִּי בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיה ד, כב).

 וזאת חצי צרה. 

לפעמים, הקב"ה כביכול משליך אותנו מלפניו לגמרי, שנאמר (הושע א, ט): "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם". 

יש גרוע מה זה! שהקב"ה משווה אותנו לגויים הנחותים ביותר, כמו שמובא (עמוס ט, ז): "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כביכול העם היושב בציון לא חשוב לקב"ה מאשר הכושים היחפים המטפסים על העצים באפריקה. היתכן?

רבי נתן מברסלב זתע"א כותב: שיש דברים בגו, והקב"ה שהוא אב רחמן, מבזה את כלל ישראל לטובתם! 

עכשיו תשמעו דבר מדהים! לא יאומן כי יסופר!! איך הקב"ה מחפה על מצבנו הרוחני.

"כל התוכחות שהשי"ת מוכיח את ישראל וכל הבזיונות שמבזה אותם לפעמים בדרך בזיון כמו ששמענו כרגע - הכל לטובה גדולה! ללמד זכות וחסד - כדי שישובו אליו באמת. לפעמים כשישראל מקלקלין את מעשיהם מאד-מאד עד שכמעט לא נכר מעט הטוב שבהם מעוצם ריבוי הפשעים והקלקולים, רח"ל! ואם ירצה השי"ת ללמד עליהם זכות על ידי מעט הטוב שיש בהם, יתעוררו המקטרגים, וימצאו כנגד זה - אלפים פעמים להפך! 

אבל השי"ת ש: "חפץ חסד הוא" ואף על פי כן הוא רוצה בעמו וחפץ להטות עמהם כלפי חסד, בטובו וחכמתו - הוא בעצמו מבזה את ישראל בתכלית הבזיון! עד שאומר עליהם: שכבר הם אצלו, חלילה כמו כל אומות העולם מאחר שקלקלו כל כך! 

ותכף שהשי"ת מהפך את הדבר ואומר על ישראל שהם כמו אומות העולם ממש - אז תכף נתגלה ונתראה על ידי זה דוקא אמיתת הנקודות טובות שבהם!!

בודאי בתחילה לא היה נחשב הטוב שבהם כלל עד שכמעט לא נראה כלל, כי בודאי לפי קדושת ישראל בשרשם, אז אפילו אם הם לא פוגמים כל הימים רק כחוט השערה אחת (1), זה גם כן פגם גדול ונורא מאד, כי עם ישראל בשורשם הם קדושים וטהורים! הם רחוקים לגמרי מעון ומכל מיני פגמים, ומכל שכן אם הם פוגמים ממש, לא כחוט השערה - אז זה מרובה מאד ובולט מאד, עד שהטוב כמעט ולא ניכר, בפרט כי גם מעט הטוב עצמו מעורב עם פסולת הרבה.

אז אם ירצה השי"ת ויסתכל על עצם הריבוי הפגמים שלהם וזה ע"פ קדושתם של ישראל בשרשם, כפי מה שראוי להיות להם - בודאי שאין תקוה חלילה! 

אבל השי"ת "רב חסד ואמת" וחפץ בקיום העולם 'והוא ידע יצרנו' והוא יודע היכן האדם כבוש בעוה"ז, על כן ברחמיו העצומים הוא מהפך בעצמו את הדבר לטובת ישראל, מתחיל להשוות אותם לכל האומות, וקורא להם: "כבני כושיים אתם לי" ותכף כשהוא מדמה אותם ומשווה אותם לשאר האומות - בודאי הכל יודו ויאמרו בפה מלא: 'שעדין יש חלוק רב ונפלא כרחוק מזרח ממערב בין הגרוע שבישראל לבין הגויים! כי כנגד הגויים תמיד נמצא בישראל הרבה-הרבה שערות וטובות לאלפים ולרבבות. שהרי 'אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון!' כמו שאמרו רז"ל.

אז זאת אומרת יש פה פטנט; הקב"ה מגנה ומבזה את עם ישראל - ככה הוא סותם את פי המקטרגים! לא צריך אותם שיקטרגו, הקב"ה בעצמו אומר, ואם הוא אומר - לא צריך מקטרגים. 

אבל רגע-רגע! אחרי שהוא אמר עליהם שהם כמו אלה מאפריקה, עכשיו תעמיד ישראלי יהודי ליד האפריקאי ההוא שמטפס על העצים, ושיש לו נזם באף גדול! והשפתים שלו מפה להודעה חדשה... ומה הוא עושה כל היום שמה האפריקאי?! מה לו ולקב"ה?! מה לו ולתכלית העולם?! 

עכשיו תסתכל על היהודי הישראלי - הוא יודע מה זה תפילה! הוא יודע מה זה ברכות, הוא יודע מה זה "שמע ישראל" מה הוא יודע לעומת ההוא!! למי הוא פונה בשעה שיש לו מצוקה וצרה? הוא שַׂם כיפה כשהוא הולך לבית הכנסת! הוא מצטרף ל: 'מנין' לפעמים, הוא עושה כל מיני פעולות כאלה ואחרות וזה הכי גרוע! הכי גרוע!! תעמיד אותו מול הכי טוב שמה אצלהם - ותראה את ההבדל. 

אז גרם הקב"ה? - שהיהודי בולט עכשיו, אפילו במעט הטוב שלו מהגוי בעצמו!

נמצא, שדוקא על ידי שהוא מדמה ישראל לגויים ולבני כושיים, על ידי זה דוקא מתגלה ומאיר לעין כל הזכות והטוב שבהם, כי כנגד הגויים בודאי: "וְעַמֵּךְ ישראל כוֻּלָּם צַדִּיקִים" כולם מניחין טלית, תפלין, יום הכפורים, ברית מילה ועוד. 

על כן, אחרי שאמר הנביא את הפסוק הזה, חוזר ומסים תוך כדי דבור לטובה: "אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד" אלא "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" דוקא על ידי שהוא מהפך את הדבר ומדמה את ישראל לגויים - על ידי זה דוקא מתגלה ונראה נקודות טובות שיש בהם כנגדם, ועי"ז מבטיח הנביא: שיבוא משיח צדקנו ויקים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, כי הוא יבוא וילמד זכות על ישראל, וימצא בהם את כל החסדים והטובות שיש בהם! וכן, גם כן במקום שהוא קורא להם: "לֹא עַמִּי אַתֶּם" ואח"כ הוא קורא להם: "בְּנֵי אֵל חָי" כמו שכתוב: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" - בהתחלה אומר: "לֹא עַמִּי אַתֶּם" אח"כ מיד באותו פסוק קורא להם: "בְּנֵי אֵל חָי" 

דוקא עי"ז שהוא מבזה את עם ישראל מתגלה עצם מעלתם ותפארתם של ישראל נגד העמים ובזה הוא סותם את פיהם של המקטרגים שלא יוכלו להוציא פסק נגד ישראל חלילה רע מאד.

טוב, זה הבזיונות שסופג כלל ישראל מהקב"ה בכבודו ובעצמו!

עכשיו, אנחנו עוברים לפרק חדש! שיש שני (2) סוגי בזיונות שכדאי לאדם לבקש אותם שיבואו עליו! 

שמעתם כזה דבר? שבן אדם יחזר אחרי בזיונות.

זה נקרא: 'בזיון העצמי'

מה העבודה של הצדיקים?

עבודת הצדיק - היא הבזיון העצמי, זה מאפשר לו לראות את שפלות עצמו. אם אדם רואה את שפלות עצמו, ממילא בנקל יוכל לראות את גדלות השי"ת. וזה שתי (2) עבודות עיקריות: שאדם יראה את שפלות עצמו, ולעומת זאת יראה את גדלות הבורא.

בלעם נקרא: "שתום העין" - עין אחת (1) היתה סגורה, הוא היה צריך לראות בעין אחת את שפלותו (אחד שבא על האתון שלו - אין לו שום מעלה! נכון? יש לו פחות מעלה מהאתון...) והיה צריך בעין אחת את גדולתו של הבורא! אבל עין אחת סתומה; את גדלות הבורא - הוא ידע: "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" אבל את שפלותו - הוא לא ראה לכן הוא היה: "שתום העין". 

אז זאת אומרת מכאן שהעבודה שלנו, גם בתחילת התפילה תסתכלו בסידור לפני 'שמונה עשרה' (18) כתוב: 'שאדם יראה את שפלות עצמו מול גדלות הבורא!' זאת אומרת אדם צריך לעבוד ע"ז. 

באמת, אם בן אדם יבדוק את עצמו: מה הוא שווה בכלל?! מה אתה יודע כבר? מה אתה יודע בתורה? כמה אתה יודע? נו, מה אתה יודע? בא תגיד מה אתה יודע, כל הש"ס אתה יודע? את כל הפוסקים אתה יודע? - אתה לא יודע כלום! אז מה אתה מבלבל את המח?! ובשאר החוכמות הכל אתה יודע...? - גם לא יודע.

מה יש לך מעלות שאתה יכול להגיד: שאתה בעל מעלה שאין לשום אדם אחר, בא תגיד לי מה אתה... שזה אין לאף אחד - רק לי ה' נתן את הדבר הזה... 

אז אדם יסתכל באמת בשפלותו. 

הרי אנחנו לא יותר גדולים מהחפץ חיים זלה"ה, שהיה עומד מול הספריה, והיה צוחק על עצמו ובוכה גם ואומר: "ישראל מאיר! ישראל מאיר!! מה אתה חושב את עצמך?!... אתה יודע את כל הספרים האלה?!...' - החפץ חיים! שהקיף את כל התורה, והיה מזלזל בעצמו והיה מבזה את עצמו, ולא מחזיק מעצמו, ומדבר עם עצמו כמו אל איזה עם הארץ שוטה כזה, כך היה מזלזל בעצמו. 

נמצא שהביזוי העצמי - הוא חיובי! ופותח שערי שמים. הנביא ישעיה מבטיח (ס, כא): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" מה זה אומר "ועמך"? אנחנו יודעים שלא כולם צדיקים! לא? אפשר להגיד שכולם צדיקים?! וכולם אותו דבר? אז איך כתוב בפסוק: "עַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים"?

זאת אומרת מעלת הצדקות היא בהישג יד של כל אחד אם ירצה! כל אחד יש לו את הנתונים להיות צדיק גמור! כל אחד!! אחרת, זה היה 'איפה ואיפה'; אם הקב"ה מביא אחד שלא יכול להיות צדיק - אז מה זה? זה 'איפה ואיפה'!... והקב"ה אומר: שאפילו איפה ואיפה במשקל אסור לעשות! אפילו להחזיק משקל שלא תשתמש בו שהוא תשע מאות (900) גרם וכתוב עליו קילו (1), אסור לך אפילו להחזיק דבר כזה! אפילו לא תשתמש בו לעולם, אז כל שכן לעשות 'איפה ואיפה' אז אם ה' אוסר עלינו הוא יעשה 'איפה ואיפה'?!

אז כל אחד יכול להיות בבחינת: 'צדיק גמור!' ולכן כדי להיות צדיק גמור צריך גם להכיר את האפשריות המביאות, ואחד מהם זה הבזיונות. 

עכשיו, בזיון עצמי זה לא מחייב שאדם יקלל את עצמו או יבזה את עצמו – חלילה! אסור לאדם לחבול בעצמו בגופו ולא בנפשו, אלא צריך לבזות את היצה"ר, את התאוות, את הקליפות הטמאות שמשתוללות בקרבו, את הרעיונות של העיוועים, אלה שגורמים לו לסטות מדרך הישר ולא לעשות את רצון הבורא. 

אדם צריך לבזות בגערה את המידות הלא מתוקנות שלו, אדם צריך לבזות כמה מעט הוא מממש את היכולת הטמונה בו! אדם צריך לבזות את זה שהוא מחסר בעבודת ה'. אדם צריך להתרעם ע"ז שהוא לא מצניע לכת את ה'. אדם משתדל לומר: 'למד לשונך לומר: "איני יודע!' "איני יכול" אפילו במקום שאתה יודע ויכול. תמעיט את עצמך, אל תתגאה. 

זה ההרס והחורבן, אדם שגאה, אפילו יהיה צדיק במאה אחוז (100%) שמקיים את כל מצוות עשה ולא עובר על לא תעשה ולומד תורה בלי הפסקה, אם יש בו גאווה - הכל לפח! "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" 

לא אחד שאומר: 'אני ואני ואני...' 

אחד שאף אחד לא יודע! רק בלב שלו ה' רואה: שהוא גְּבַהּ לֵב, בעל גאווה יהיר.

הבעל שם טוב זתע"א מלמד: "אם יבוא לאדם הרהור תאווה מן העוה"ז, ירחיק את זה ממחשבתו, ויבזה את התאווה, עד שיהיה שנאוי ומאוס אצלו, וירגיז יצר טוב על יצה"ר, ונגד התאוות, ובזה יכניע אותם' זה כתוב ב: 'צוואת הריב"ש': 'ושלא יהיה לו עצבות כלל! כשלא משיג תאוות העולם - לא יהיה לו עצבות, אלא אדרבא! ישמח מאד במה שהוא זוכה להכניע את התאווה לכבוד השי"ת!'.

תארו לכם: שחכמים ידעו לאמוד מה זה 'טיפה!' טיפה יסורים. איזה? - מניעת תאווה. 

נגיד אדם אוכל 'מרק עוף תימני' והוא אוהב את זה, ובסוף יש עוד כף אחת (1) לקחת, והוא משאיר את הכף הזאת והוא לא אוכל! הוא מתאווה: 'עוד כף!' והוא לא אוכל את הכף האחרונה - נחשב לו: לתענית של יום שלם (24 שעות). 

מה הוא עשה פה? - הוא שבר את התאווה! לגמרי? - לא! רק את הכף האחרונה וזה נחשב: יום תענית שלם! כאילו לא אכל מהבוקר עד הערב. אתם שומעים מה זה לשבור תאווה?

אדם שסותם את הפה שלו יום שלם 'תענית דיבור' – נחשב, יש מי שאומר: שלושים וחמש אלף (35,000) תעניות! כי אדם רוצה: להגיב! רוצה לענות, רוצה להשתתף, רוצה לדבר, שואלים אותו - הוא רוצה להגיב! אין, הוא גזר על עצמו 'תענית דיבור' זהו! 

היה בן אדם אחד שהיה צריך להיכנס... 'רופא שינים' היה צריך להיכנס לבית סוהר שלוש (3) שנים, הוא עשה טיפולים בשינים לאנשים בלי רישיון - שלוש שנים! 

בא אלי, שאל: 'מה אני עושה?' 

אמרתי לו: 'ארבע (4) שבתות אתה בתענית דיבור, מכניסת השבת עד צאת השבת!'. 

אמר: 'אני לא יכול!' 

'למה?' 

הוא אומר: 'יש לי אמא זקנה ואני מטפל בה!', 

אמרתי לו: 'טוב, אם אתה רוצה לטפל ארבע שבועות ולהיכנס שלוש שנים - בקשה... אם תשתוק ארבע שבתות - תהיה איתה שלוש שנים! לא כדאי?!' והוא הסכים. 

והוא לא נכנס לכלא בסוף! לא נכנס, ארבע שבתות רק. זאת אומרת כשאדם בולם את פיו - זה התגברות! כי אדם רוצה לדבר 'רוח ממללא' הוא רוצה לדבר!

"תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" הקב"ה את כל כדור הארץ תֹּלֶה עַל בְּלִי מָה – 'מי שבולם את פיו בשעת מריבה - כל העולם עומד על קיומו בזכותו!' 

אתם יודעים מה זה בשעת מריבה שאדם בולם את הפה; אחד מפציץ אותו בגינויים, בבזיונות, לפני כולם - הוא שותק! "וידום אהרן" שותק. אתם יודעים איזה כח זה...? - זה התגברות על המידות! 

אם בן אדם מצליח בזה - ישמח בזה שהוא זוכה להכניע תאוות ומידות לכבוד השי"ת.

ע"ז כתבו חכמים: 'ושמחים ביסורים' כשהאדם לא נמשך אחר תאווה אפילו במחשבה, ומבזה אותה ומכניע את הקליפות כמו שכתוב בזוהר הקדוש: 'ובר לבב דלא אמשיך רעותיה ולביה בתר סטרא אחרא' אדם ישר והגון שלא נמשך ברצונו ובלבו אחר הסטרא אחרא - זה הבן אדם שזוכה.

אדם צריך להבין: יש לך הזדמנויות בחיים, שולחים לך יסורים! שולחים לך תאוות, שולחים לך בזיונות, שולחים לך דברים זה נסיונות! - אם אתה יודע להתמודד מולם; אין לך מושג מה אתה קונה! וכמה אתה מכפר עוונות, וכמה אתה מתקרב לה', אין לך מושג אפילו...!

קוראים לזה הישראלים: 'אל תהיה פראייר...' אם אתה לא עונה, לא מגיב, לא מחזיר: 'אתה פראייר!' מעודדים אותך; אדרבא! תהיה השפל כמו המשפיל... 

והרי שלמה היה חכם יותר מאלה שאמרו לכם! והוא אמר: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ" אל תענה! כסיל מדבר אתך, מבזה אותך, מקלל, הכל "אַל תַּעַן" שום דבר! כאילו כלום, יש פה זבוב מטריד עבר זהו תכף הוא יחלוף. זה החכמה! זה הגבורה, בזה זוכים.

תארו לכם שאחד יבוא יפתה אותך ויגיד לך בשבת קודש: 'לאן אתה הולך?'

- 'בית הכנסת'

- 'מה? השתגעת?!... אתה לא יודע שיש 'דרבי' עכשיו! באר שבע נגד קפריסין...' 

הוא צוחק עליו! צוחק עליו הוא מלגלג, מלגלג, מבזה אותו: "טמבל! במקום ללכת, יש לי פגישה עם בורא עולם! אתה הולך לראות כמה ליצנים שרוקדים על הדשא?! מה, אתה נורמאלי... ע"ז אתה מבזבז את השבת...' 

זה נקרא לבזות את הפיתוי, כאילו באים מפתים אותך. אדם צריך להיות חכם - כל דבר תאווה שאין, אין צורך בה... 

הרי כתוב: שאדם צריך להיות קדוש: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מה זה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"? - שאדם יהיה פרוש מהנאות העוה"ז כמה שאפשר, וגם, גם מדברים המותרים - צריך להיות פרוש. ולכן אומר הרמב"ן: 'אל תהיה נבל ברשות התורה!' 

התורה לא אסרה לאכול, מותר לאכול ולברך ברכת המזון, רק שלא יהיה 'אכילה גסה' כי אם אתה אוכל עד שאתה מפוצץ - זה נקרא 'אכילה גסה - לאו שמיה אכילה!' וגם לא מברכים ע"ז. אבל אם בן אדם רוצה ואוכל ואוכל ומנשנש ואוכל ומנשנש 'הזלילה הגדולה!' כל הזמן הוא אוכל, אז אומרת לו התורה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" – 'אל תהיה נבל!' זה נקרא: 'נבל!' – 'ברשות התורה' לא שאסור, מותר! אבל אתה נקרא: 'נבל'. 

זאת אומרת אדם צריך להשתדל כמה שפחות להיות מחובר לגשמיות ולא יכול בלעדיה. 

אומר רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, הלכות בשר וחלב הלכה ה): 'דוקא על ידי שאדם "נבזה בעיניו נמאס" כתולעת ממש! ומתבייש בעצמו על מעשיו שאינם כהוגן, דוקא על ידי זה, הוא נקרא: 'עז כנמר!' בעזות של קדושה נגד אלה שרוצים למנוע אותו מן האמת'.

כל הבעלי תשובה יודעים מה זה "התקפות" של המשפחה הקרובים והחברים ברגע שהחליטו לעשות סוויטצ' על החיים ולחזור בתשובה, כמה "הפצצות" כמה בזיונות, כמה לגלוגים! כל זה נעשה במיוחד ע"י הסטרא אחרא, שמשתמשת בהם כדי להניא את האדם מדרך הישר. 

אבל כשהאדם יודע מה היתה שפלותו לפני שהוא חזר בתשובה, ועכשיו הוא החליט: להתגבר ע"ז! הוא הופך להיות: 'עז כנמר' להגיב ולענות נגד אלה שבאים למנוע אותו מלעבוד את ה', הוא הופך להיות: 'עז כנמר' בגלל שהוא יודע את הדרך הנלוזה שהיה בה קודם.

מצאנו עקרון ממש כזה בכתבי רבי נפתלי כ"ץ זצ"ל שהוא כותב: 'שפלות - היא להשפיל עצמו נגד הקב"ה!' אדם צריך להרגיש שהוא שפל כלפי הקב"ה; מי אנחנו...?! מי רואה אתנו מהירח? מי רואה אותנו מהשמש? מי רואה אותנו משמי השמים?! מי אנחנו בכלל... מי זה 'כדור הארץ' בכלל, זה אפילו לא כדור טניס! מי אנחנו בכלל?? 

אז בכמה אתה שפל לעומת הבורא יתברך שאין לו סוף, אין סוף לגדודיו, מלאכים! כל אחד שבעים וחמש מיליון (75,000,000) ק"מ! מי אתה בכלל...!?

ברגע שאדם מבין: שהוא שפל כל כך מול הקב"ה! וגם 'לא יבוש מפני המלעיגים' ורק שוגה באהבתו להשי"ת תמיד ('שוגה' - זה חושב כל המן, שגיונות זה מחשבות) לעשות תמיד מצוות ה', אפילו אם יש בהם משהו נגד כבודו! 

נגיד: הוא רץ לבית הכנסת! יש כאלה לא רצים – כי זה בשבילהם חרפה, מה פתאום שהוא ירוץ? הוא ילך מעדנות... לאט-לאט 'עקב בצד אגודל' לאט-לאט מה פתאום שהוא ירוץ?!

אבל אם בן אדם לא חש על כבודו, ואם הוא רואה: שהוא מאחר מנחה - הוא רץ 'באמוק!' אדם כזה לא עובר על: "עון עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי" יש כאלה בגלל שהם הולכים עקב לאט-לאט "מעדנות" אז הם עוברים על איסור! למה? - כי לכבוד ה' הם גם לא ממהרים, לא ממהרים! הרי מותר לרוץ בשבת למצווה! אסור לרוץ בשבת, אבל למצווה - מותר. אם יורד גשם - לא רצים תקבל את הגשם על הראש – 'לבריאות' ברכות, אבל לרוץ למצווה מותר בשבת. אין בושה! לא מתבזים כשעושים את רצון הבורא: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ". 

וגם אדם צריך ללמוד מכל אדם, זה נקרא: 'חכם!' אדם שמעריך חכמה זה לא משנה ממי הוא מקבל אותה, כי הוא באמת חכם! הוא יודע מה שווה החכמה, אז כל מי שיכול לתת לו אותה הוא לוקח, זה לא משנה מי אמר לו. 

לא כמו שאנשים אומרים: "מי אתה בכלל?! מי אתה שתגיד לי בכלל? מי אתה?..." אתם מכירים את זה, כן? הוא אפילו לא אומר לו הוא רק חושב ככה...

ולא יאמר אדם: 'אין כבודי ללמוד מהאיש הפחות הזה!' - כי 'התורה מונחת בקרן זוית: "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו" כתוב: 'מדליו' מים אפשר לקחת גם מהדלים! 

ויקבל את השמועות ממי שאמר אותם ויודה על האמת, ויהא נבזה בעיניו כבודו מפני כבוד ה', כי אין כבוד אלא תורה, שבאה מהקב"ה! והקב"ה חלק כבוד ליראיו, והכבוד שלנו: זה שאנחנו משפילים את עצמנו נגד הקב"ה בעשיית המצוות.

אתם ראיתם בטח בסרטים איך שַׂרים ועבדים באים לפני מלך בשר ודם - איך הם משתחווים! אם לא ראיתם סרטים - זה טוב. אבל אם מישהו ראה את המלכה הזקנה המפגרת באנגליה... איך יש לה גדודים שמה שעוברים עם סוסים ודוהרים דנדנדנדן... וכמה מפגרים שעומדים דום כמו פסלים! - כל זה לכבודה של המפגרת....

הקהל צוחק... 

ואנחנו רואים: שדוד המלך היה "מפזז ומכרכר לפני ארון הא-לקים!" והיה כמשתגע בעיני מיכל אשתו! ולא השגיח בה, 

ואמר לה: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" אמר לה: 'אני אעשה דברים יותר קלים שמקילים אותי בעיניך ומי שחושב כמותך: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". 

והשפלות זה שמואס בעולם הגשמי ובוחר ברוחניות שזו היא הקדושה. 

ועכשיו תשמעו דבר נפלא! 

"שפל" בגימטריא: 'קדוש!' מי שמשפיל את עצמו – קדוש! "קדוש יאמר לו".

וגם רבי נתן וגם רבי נפתלי כץ, שמצאצאיו זה בעל "קצות החושן" וכמה מגדולי ישראל! הם הקישו בין המשפיל את עצמו - לבין עמידה איתנה בפני המלעיגים.

שתי הקצוות; מצד אחד: הוא משפיל את עצמו. ומצד שני: כנגד המלעיגים עליו - הוא יוצא חוצץ! וזה ההלכה הראשונה בשולחן ערוך: "לא יבוש מן המלעיגים" אם אדם מתבייש מן המלעיגים - הוא לא יוכל לקיים את התורה! כי: 'זה לא נעים! ואי אפשר, וזה לא עכשיו ועד שילכו ועד שיהיה...' - וככה אדם דוחה מצוות - "לא יבוש". 

וזה תלוי בזה, כי ירא שמים משפיל את עצמו לפני השי"ת תמיד, גם מבזה את עצמו בכל דרך העיקר: לרכוש תורה! ולהשיג את דרך ה'. אבל להבדיל, מי שהוא ירא מאנשים - הוא תמיד דואג לתדמית שלו, איך הוא נראה בפני בני אדם... - זה לא ילמד תורה! ולא יקיים שום מצווה - אם יהיה חשש קטן שילעגו לו.

יוצא מזה: שמי שמוכן להתבזות ביזוי עצמי - זה השער לשמים ו: "צדיקים יבאו בו!".

כותב רבי משה קורדוברו (הרמ"ק) הקדוש זתע"א - אמן!! (תומר דבורה, פרק ב'): 'המבזה את עצמו - יוכל לרפא את כל חולי המידות שלו!' 

וכך הוא מלמד: "והנה, עיקר הענוה הוא, שלא ימצא בעצמו ערך כלל, אלא יחשוב: שהוא אַיִן, וכמאמר העניו משה רבנו: "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ". 

זאת אומרת משה רבנו לא מוצא אפילו במה ליחס את עצמו; לא לעפר! לא לתולעת, כלום! "וְנַחְנוּ מָה"?! - וזה האדם הכי גדול באנושות! שעלה לשמים והוריד תורה לעולם.

אדם צריך שיהיה בעיניו כבריה שפלה מכל הנבראים! בזוי ומאוס מאד. אם יגיע להשגה זו, למידה זו - כל שאר המידות נגררות אחריה, שענווה היא כתר! היא המידה הראשונה, וכך נראה לפני המאציל הקב"ה. 

וכך ישים האדם עצמו אַיִן ממש ויחשוב תמיד: שההעדר שלו עדיף מן המציאות! 

כמו שאמרו חז"ל: 'שלוש (3) שנים בית הלל ובית שמאי דנו בנושא: האם טוב לאדם שנברא, משלא נברא או ההפך? והגיעו למסקנה: שטוב לאדם שלא נברא!'. 

אדם יותר נוטה לעבור עבירות מאשר לקיים את כל המצוות. אבל מאחר ונברא - 'יפשפש במעשיו וימשמש במעשיו!' אז מה אתה, מה אתה מחשיב את עצמך...?! הרי היה עדיף לך שלא היית בא לעולם בכלל! כי אם בסוף אתה לא יוצא מפה צדיק גמור - מה עשית פה?! קלקלת לעצמך! אז מה אדם מחשיב את עצמו?! 

"ואני מצאתי תרופה" אומר הרמ"ק: 'להרגיל האדם עצמו בדברים האלה מעט-מעט" 

נו, הוא אומר הרמ"ק הקדוש: איך נגיע לזה, שבאמת נרגיש שאנחנו באמת שפלים, לא שאנחנו משחקים אותה "ענוים" באמת שפלים! איך נגיע לזה? 

הוא אומר: 'לאט-לאט!' איך? 

הוא אומר: 'אפשר להתרפא מחולי הגאוה ויכנס בשערי הענוה ע"י שלושה דברים; דבר ראשון (1) - להרגיל את עצמך לברוח מן הכבוד בכל מה שאפשר!' 

זה לא כמו אלה שאומרים: "אוי! נו, די, מספיק, זה סתם מ... מ..." 

ממש לא להמצא במקום שאתה מקבל כבוד עד כמה שאפשר! לברוח מה זה.

פעם סיפרתי: שאשה יקרה תרמה לארגון שופר מאה עשרים אלף (120,000) שקל, הודיעו לי מהקבלה שהגיעה תרומה כזאת. 

שאלתי: 'היא ביקשה ברכה?' 

- 'לא!' 

לא האמנתי שתרמו להם. לא יכול להיות! אשה תורמת סכום כזה ולא מבקשת ברכה לפחות משהו...?! - לא. 

- 'תביאו לי את הטלפון'.

צלצלתי: 'שלום גברת, האם את תרמת?' 

- 'כן'. 

- 'למה לא ביקשת ברכה?' 

- 'תרמתי בלי ברכה, לא בשביל ברכה!'

- 'מאיפה יש לך כל כך הרבה כסף?' 

- 'קיבלתי 'פיצויים' עשרים ושתים (22) שנה!'.

- 'כמה קיבלת?' 

- 'מאה עשרים אלף (120,000) ולא השארת לך כלום לעשות "רמונד" משהוא בבית אולי לקנות לך רכב חדש משהו?!' 

- 'כלום. נטו!'

בחיים לא קיבלנו תרומה מסוג זה.

טוב, הזמנו אותם ל: 'סוף שבוע' (סופ"ש) והם היו שמה ורציתי לספר לציבור: שנמצאים אתנו זוג מיוחד... רק הזכרתי את זה - שניהם ברחו כמו עופות! שלא ישמעו שאני משבח אותם...! 

- זה בלי הצגות. 

בן אדם תורם – רוצה: שיכתבו בגדול על הבנין: 'נתרם ע"י מר פלוני אלמוני, וזה... הנדיב! וכו'...' בלי זה - הוא לא נותן. ופה ממש-ממש-ממש בענווה! בשפלות כאילו לא עשית שום דבר מיוחד, כאילו זה ברור בשביל מה עובדים?! - בשביל לתת את הכל צדקה... 

מי שמע מי ראה דברים כאלה?

אז זאת אומרת זה בלי הצגות, זה לברוח מן הכבוד. זו עצה ראשונה: 'לברוח מן הכבוד מה שיוכל, שאם יתנהג... ירגיל את עצמו להתנהג שיכבדו אותו, זאת אומרת הוא עושה דברים בשביל שיכבדו אותו - אז הוא יטפח את הגאווה אצלו, וזה יהפוך אצלו טבע ויהיה לו קשה להתפטר מזה! הוא מפסיד הכל! מי שמתגאה - מפסיד הכל!! כל מה שהוא עושה - הכל הוא מפסיד!! הכל הוא מפסיד!!! 

דבר שני (2) - צריך להרגיל את המחשבה: לראות את עצמו מבוזה; ויאמר לעצמו: "בני אדם לא יודעים כמה אני גרוע, מה אכפת לי שהם לא יודעים כמה אני גרוע? אבל אני מכיר את עצמי: שאני נבזה בכך וכך וכך... הרי רק להסתכל כמה אני מבוזה שכמה פעמים ביום אני צריך להיכנס לשירותים ולעשות מה שאני עושה שם... - זה לא מספיק מבזה? ועוד הריח... ומה שיוצא מהפה לפעמים אחרי האוכל... מה זה?! מה אתה מחשיב את עצמך... אפילו מלך נכנס! אפילו נפתולי בוטן (נפתלי בנט) 'ראש הממשלה' נכנס לשירותים... כן, מה אתה מחשיב את עצמך?!... אם יהיה לך רק 'עצירות' מה תעשה? - תצטרך לעשות 'חוקן'... מה אתה שווה? 

'בני אדם' מה זה בן אדם... זה ניסי נסים! שכל אחד פה יכול ללכת, לשמוע, לראות - זה ניסי נסים!! ניסי נסים!!! ניסי נסים!!!

הרבנית שתחיה לאורך ימים טובים – אמן!

אשתי עכשיו שוכבת בבית חולים עם דלקת ריאות חריפה! לא היה לה מצב של נשימה לא יכולה לנשום, לראות אותה רק במצב הזה - שאין אויר! אין אויר, עם חמצן, הרי זה פחד פחדים לראות איך בן אדם ממצב של 'בריא אולם' פתאום הופך להיות 'שבר כלי!' במצב הכי קשה שאפשר לראות אדם...!!!

זהו, נכנס וירוס לתוך הגוף, מתפתח, מתרבה, ואם אתה לא תופס את זה בזמן - הוא מספיק הרבה לעשות נזק, ואח"כ צריך רחמי שמים! רק בעל הרחמים יכול להציל!! אף אחד לא יכול להציל רק בעל הרחמים.

אדם לא שווה כלום! אפס אפסים, אפס אמתי! 

אז לכן אדם תמיד ירגיל את עצמו לראות את הבזיון שלו, אפילו שאנשים מחשיבים אותו, מעריכים אותו וכו' הוא צריך לראות את הבזיונות שלו, עד שיהיה "נבזה בעיניו נמאס" אז זה דבר שני.

דבר ראשון (1): לברוח מהכבוד ולא להתרגל אליו.

דבר שני (2): להרגיל את עצמו לראות עצמו שהוא באמת בזוי.

דבר שלישי (3)... 

זה אומר הרמ"ק הקדוש! כן... הוא היה מרבותיו של האר"י הקדוש! מרבותיו של האר"י הקדוש. 

דרך אגב, כשהוא נפטר, אז האר"י הקדוש ראה עמוד אש מעליו! שזה רואים פעם בדור!! בדורנו אין דברים כאלה, אבל בדורות ההם - פעם בדור רואים: שעומד עמוד אש! לא כל אחד רואה!! האר"י הקדוש ראה את זה ועוד בחור צעיר בן שבע עשרה (17). ורצה לקחת אותו האר"י הקדוש, את הבחור הזה כי לראות את זה - צריך להיות 'בעל מעלה!' והוא רצה לקחת אותו לבת שלו שיהיה חתן, אבל למחרת כשהוא בא אליו - ויתר עליו. למה? בגלל שהיה לו גאוּת מזה שהוא ראה, והוא ראה קרי בלילה, 

אמר לו: 'לא!'. 

התגאה, טיפה התגאה - כל הדרגה שלו ירדה! היה יכול להיות: 'החתן של האר"י הקדוש!'. 

דבר שלישי (3): יחשוב על עוונותיו תמיד, וירצה טהרה ותוכחת שמישהו יוכיח אותו, ויסורים. 

אם הגאון מוילנא ביקש: 'שהמגיד יבוא ויצליף בו מוסר!' - אז מה אנחנו?? שהוא היה השלם שבשלמים, הוא היה מלאך!

והמגיד אמר לו: 'זה לא חכמה להיות "הגאון מוילנה" בבית עם תריסים סגורים וללמוד עם נרות ולא לראות את הרחוב, להיות 'צדיק' צריך להיות גם ברחוב...!' 

והוא יצא לְגַלוּת שלוש (3) שנים! הגאון מוילנה ועמד בצדקותו!! הוא שמע לו.

אז דבר שלישי (3): יחשוב על עוונותיו תמיד, וירצה בטהרה ותוכחת - לקבל תוכחת ויסורים. 

עכשיו, מהם היסורים הכי טובים שאדם יכול לקבל? - היסורים הכי טובים זה בזיונות! אין יותר טוב בעולם מבזיונות. למה? זה לא מטריד אותך מעבודת ה'. זה לא מכות, זה לא פצעים, זה לא מחלות זה לא בתי חולים, זה בזיונות; אז שמעת כמה קללות, כמה נאצות, כמה דברים שמבזים אותך...

 ואין דבר חביב יותר מן אלה שמחרפים אותך, מגדפים אותך, מבזים אותך! הרי הם לא מקטינים מכוחך, וגם אתה לא סובל מחלות, גם לא מונעים ממך מאכל, וגם לא מלבוש, וזה לא פוגע; לא בחייך ולא בבניך... אז אתה צריך ממש לחפוץ כמה שיותר יבזו אותך. 

אתם לא תאמינו מה שאני אספר לכם עוד מעט, אתם לא תאמינו...! 

אז אלה השלושה (3) דברים, ולא יאמר אדם: "מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקיות, שזה מחליש את כוחי מעבודת ה', מה אני צריך את כל זה...?! יותר טוב לי שאני אסתגף בבזיון ובחרפתם של אנשים ולא יחלש כוחי!" 

וכשיבואו העלבונות – תרקוד! תשמח. אם תעשה שלושת העצות האלה - יהיה לך תחבושת ללב ואז תוכל להתלמד כל ימיך בעבודת ה'.

הבזיון העצמי הוא נשק רב עוצמה כנגד היצה"ר!

תשמעו מעשה - לא יאומן כי יסופר! חלק מכירים מהגמרא (קידושין פא): 'מעשה ברב עמרם חסידא! למה קראו לו 'חסידא'? כי הוא היה ממש חסיד בנושא עריות; לא רואה, לא מסתכל, לא שומע, לא... ממש חסיד אמיתי 'רב עמרם חסידא!' לא כל אחד בגמרא קיבל שם כזה: 'רב עמרם חסידא!'.

ופדו קבוצה של שבויות, ואיפה יאכסנו אותם במקום הכי בטוח? אצל רב עמרם חסידא בעלייה אצלו. באמצע הלילה, חלפה אחת (1) על פני הפתח לעליית הגג והתמלא הבית אור מיופיה! - התגבר עליו יצרו!! והרים סולם שרק עשרה (10) אנשים מסוגלים להרים, והחל לעלות... 

כיון שהגיע למחצית הסולם, החל לצעוק: "נורא בי עמרם"! = "אש בבית עמרם! אש!!" הוא צועק. 

נכנסו החכמים והתלמידים לדעת: 'מה קרה?!' כשראו אותו בדרך למעלה

- אמרו לו: "וואי וואי וואי רבנו ביישתנו!". 

מה ענה להם? - "מוטב שאבייש אתכם בעוה"ז! ולא תתביישו ממני בעוה"ב"!! 

באותה שעה יצאה ממנו אש מהגוף! 

ואמר ליצה"ר: 'אתה רואה? אתה מלאך מאש, ואני בשר ודם, וניצחתי אותך!'.

הוא הבין: שברגע זה שהשתלט עליו יצר הרע ורצה להחטיא אותו, נו, בטח! כל החיים הוא נשמר, את מי מחפש עכשיו יצה"ר להפיל, את מי שאצלו בכיס?!... את מי שאף פעם לא הצליח, לאלה הוא טומן מלכודות...! ואז הוא הצליח להרים אותו עד חצי (1/2) סולם אבל שמה הוא התעשת וצעק: "אש!!!" זהו - וככה הוא ניצל.

באותו דף יש עוד כמה מעשים; מרבי עקיבא, מרבי מאיר, מרבי פלימו ועוד כמה, מרבי חייא בר אשי - מעשים מדהימים!

אבל, רואים מפה: שרב עמרם חסידא העדיף לבזות את עצמו בפני כל החכמים וכל תושבי נהרדעא, כולם שמעו מהמעשה, מה זה 'כולם שמעו'? - עד היום אלפי שנים כולם קוראים את זה בגמרא! מה הוא עשה!!... זה חקוק לנצח מה הוא עשה, אבל כגבורה, כגבורה! גבורה של חסיד אמיתי. וכל זה הוא עשה בשביל לא להכעיס את הקב"ה אפילו רגע אחד (1).

רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, מרחיק לכת בענין הביזוי העצמי, ומציע: שהאדם ישפיל את יצרו הרע עד לעפר! יבזה אותו ויגער בו בכל החריפות, ויגביר את הקדושה על הסטרא אחרא.

אני לא ממליץ כל כך על הדרך הזאת כי יש מי שאמר: 'גירא בעיני דשטן' = אני שולח חיצים בעינים של השטן הוא לא יכול עלי - ובסוף הוא החטיא אותו ועשה לו דברים איומים! באותו דף...

אבל הוא אומר: 'בשביל לנצח את היצר - צריך להשפיל אותו עד עפר! יבזה ויגער בו בכל החריפות'. אם תבזה את ההצעות שלו - זה עוד בסדר, אל תתעסק אתו אישית, אל תדבר עליו... הוא מלאך מסוכן! ואתה לא רב עמרם חסידא...

אבל הוא כותב כך: "להיות לבו נשבר בקרבו, ו: "נבזה בעיניו נמאס" בתכלית המיאוס, ולמאס חייו ממש, בזה הוא ממאס ומבזה את הסטרא אחרא ומשפיל אותה לעפר ומוריד אותה מגדולתה ומגסות רוחה וגבהותה, שמגביהה את עצמה על אור קדושת הנפש הא-לקית בשביל להחשיך את אורה". 

הרי מה רוצה השטן? הוא רוצה להחשיך את האור הגדול של הנשמה שהיא "חלק א-לק ממעל"! ואתה צריך להשפיל את כל החומר שהוא מציע לך - בשביל להחשיך אותך. 

"וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה, כמו שאמרו חז"ל: 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר! "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" לרגוז על הנפש הבהמית שהיא יצר הרע בקול רעש ורוגז במחשבה 

ולומר: 'אתה רע! ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול!!' כמו כל השמות שקראו חז"ל ליצר הרע 'עד מתי תסתיר בפני את אור אין סוף ברוך הוא?! שממלא את כל העולמות היה הווה ויהיה!' והנה עי"ז יועיל לנפשו הא-לקית להאיר עיניה באמת, ביחוד אור אין סוף בראיה חושית, ולא בבחינת שמיעה והבנה לבדה כמו שכתוב במקום אחר: שזה שורש כל העבודה! והטעם: לפי שבאמת אין שום ממשות בכלל בסטרא אחרא, לכן היא נמשלה לחושך - שאין בו ממשות וממילא הוא נדחה מפני האור: 'מעט אור - דוחה הרבה מן החושך!'. 

אבל רק לגבי קדושת הנפש הא-לקית שבאדם, נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה את עצמה כנגד, כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה! ולהשפיל אותה ע"י השפלות וע"י שינמיך את רוחו, והיה נבזה בעיניו, ויתעורר מלמטה! לקיים מה שכתוב: "מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'" (עובדיה א, ד) להסיר את הסטרא אחרא מהממשלה שלה ומיכולתה ולסלק ממנה את הכח והרשות שנתן לה להגביה את עצמה נגד קדושת הנפש הא-לקית, וממילא היא בטלה והיא נדחית כביטול החושך מפני אור הגשמי' עד כאן דברי בעל התניא. 

לפי שיטה זו, יוכל המבזה את עצמו לבטל את יצרו הרע! ולזכות גם לס"ד בנידון!! אם הצליח - יהיה צדיק!

עכשיו אני הולך להפתיע אתכם בסיפורים - קשה להאמין! אבל זה מעשים אמתיים.

הבזיון העצמי של הצדיקים;

אפשר לכתוב כרכים שלמים על בזיונות שקיבלו על עצמם הצדיקים לאור מה שלמדנו. אבל כדי לקצר נביא דוגמאות.

אחד מהם זה רבי זושא מאניפולי זתע"א.

רוב ימיו שוטט בארץ ממדינה למדינה ומעיר לעיר כדי להחזיר בתשובה את הנשמות שנדחו בעמקי הקליפות, הוא נהג ללכת בבגדים קרועים ומטולאים כמו פשוטי העם, כדי שיבזוהו כמו שמבזים עני ריק ופוחז.

פעם אחת הגיע לעיר במדינת אשכנז, וכמובן שלא הכירו שזה רבי זושא הצדיק, הקדוש העליון, תלמיד המובהק של המגיד ממעזריטש זתע"א. כשראו זר, לבוש כמו עני מרוד זלזלו בו הרבה. וכשהרים את קולו בתפילה והניע את ידיו ורגליו בהתלהבות, לא כמו המנהג המאופק המקומי, אז עשו ממנו חוכא ואיטלולא, וגם התינוקות החילו לשחק בו ולזרוק עליו חפצים כדרך התינוקות כאיש זר ומשוגע שבא לעיר. 

אחר התפילה, פנה רבי זושא בקול רך לילדים: "האספו נא אהובי! חביבי ילדים, בואו כולכם והתקבצו אלי. והסתכלו אלי היטב-היטב". 

הילדים התאספו לפניו, וחשבו שהוא עומד לעשות להם מעשה קונדס או להטים... אבל הוא לא עשה כלום, הביט בפני כל ילד וילד והסתכל היטב בכל אחד ואחד. כל הילדים עמדו מהופנטים לפני רבי זושא, ואחרי רגעים ספורים, בלי להוציא מילה - שלח את כולם מעליו, וכל אחד הלך לביתו.

הילדים הגיעו הביתה, השעה היתה שעת סעודה; 

ילד אחד אמר לאמא שלו: "אני לא רוצה לאכול! - החלב טריפה!!" 

השני התלונן: 'החמאה של גויים!'. 

השלישי: 'אי אפשר לאכול בצלחות שנטרפו!'. 

הרביעי: מסרב לגעת בתבשיל, ואומר: 'שהבשר לא נמלח כהוגן!'. 

כל ילדי העיירה מאנו לאכול. קמה קול צעקה בעיר: 'שהאוכל טרף! והכלים טרפים!!'.

ההורים עמדו אובדי עצות; 

אמא אחת מספרת לחברתה: 'שבנה לא רצה! זה שבר את כלי המטבח!!' אחרת מספרת מעשה דומה - נהיה רעש גדול בכל המקום! 

הגיעו למסקנה: שיש דברים בגו, וזה רק המעשה של האיש הזר שהסתכל בילדים בבית הכנסת. ואז הבינו: שהוא איש קדוש ונורא! ובאו בקידה והשתחוויה לבקש ממנו: 'שימחל להם על עלבונו! והם מוכנים לתקן כל מה שיטיל עליהם!!'. כמובן, שהוא מחל להם, והורה להם דרך תשובה ותיקון והעמיד את כל העיירה על דרך התורה והיראה. 

אבל הוא לא ויתר... הוא לא וויתר על הבזיונות. 

מה הבעיה שהיה בא עם חליפה שכולם יגידו: 'וואי... איזה חכם... תראה איזה מגבעת... איזה חכם! וואו! תראה איזה זקן... וואי...' ואז היה יותר קל! היה בא ונותן מוסר או מסתכל על הילדים וגמרנו, בשביל מה לקבל בזיונות ואח"כ לעשות את מה שהוא עשה? לא יותר טוב ככה 'בקטנה' בקצרה? 

- הוא לא וויתר על הבזיונות! בזיונות זה דבר חשוב ביותר, חשוב מאד-מאד-מאד.

מעשה שני (2): היה יהודי גדול בישראל שקראו לו: 'רבי ישראל "הינוקא" מסטולין זצ"ל'.

בימיו הגיע מניין מחסידי סטולין קרלין לרבבות! ביניהם היו גדולים מאד-מאד-מאד. וידוע, שהוא זכה מספר פעמים לגילוי אליהו! והוא פעל ישועות בקרב הארץ. בזכותו נפקדו אלפי עקרות! ביניהם אמו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שנולד מברכתו - הרב הכי גדול שהיה באמריקה!

בפני אנשים, הגאון הזה הצדיק הזה לא היה לומד, ולא היה אומר דברי תורה. והוא לא לבש בגדי אדמו"רות כמנהג פולין וגליציה, אלא הופיע בחליפה ועניבה כדרך סוחרים. רוב השיחה ששמעו ממנו - בענייני דיומא, מה מחיר התבואה, סחר בסוסים, והיו לועגים עליו רבנים ותלמידי חכמים כאחד, אלה שלא הכירו אותו כמובן. התפילה שלו היתה ברעש גדול! עד שהיו מתנגדים וגוערים בו, ואם היו תינוקות בוכים בקול גדול, מה היו אומרים להם? - "תפסיקו לצעוק כמו סטולינער!"... כאילו עליו...

כמו שהיתה עיירה שהיה שמה "יהושע פרוע" אז אומרו: 'מה, אתה רוצה להיות כמו "יהושע פרוע"?! כשהילדים היו צועקים בגלל שהוא היה צועק בתפילה - אז הם היו מכנים את הילדים כאילו הם כמוהו "סטולינר"... 

פעם אחת הוא הגיע לחתונה חשובה בעיר פינסק, באזור רוסיה הלבנה בואך ליטא, והיא היתה חתונה בהשתתפות כל גדולי הדור! לעיני המונים הוא הגיע בעגלה של סוחרים, לא בכרכרה של אנשים חשובים, ישב בספסל קדימה ליד העגלון - שזה מבזה! כאילו הוא והוא שווים, כי בדרך כלל מאחורה החשובים... ישב ליד העגלון שמנהיג את הסוסים. 

באמצע ככר העיר, לפני בית הכנסת הגדול, סמוך לרחבה שמקבלים את פני הנכבדים, ירד לו רבי ישראל סטולינער זתע"א בקפיצה מן העגלה, ובמקום לפנות לגדולי הדור ולראשי הישיבות - הוא פונה לסוס לתדהמת כולם, הוציא תפוח עץ אדום ועסיסי מהכיס, ובמו ידיו האכיל את הסוס! וליטף את הסוס ודיבר לו אל תוך האוזן, ורק אח"כ צעד אל תוך החתונה...

למה הוא עשה את זה? - לקבל בזיונות! שמעתם? גאון צדיק כזה, אלפי נשים עקרות נפקדו, אֶה, מספיק שהוא זכה לתת ברכה לאמא של הרב משה פיינשטיין - כמה תורה יצאה ממנו! רבי משה פיינשטיין למד את השולחן ערוך שבע מאות (700) פעם! זה מברכה אחת (1) שלו, אלפים כאלה! ותראו איך הוא מתנהג... - בשביל לקבל בזיונות.

אז אם אנחנו מקבלים בזיונות - אנחנו צריכים לרקוד! אנחנו לא צריכים לחפש אותן, הם באים בכמויות... צריך להיות מפסוט, מן השמים מרחמים עליך! שולחים לך ברכות!! 

ה"פני מנחם" מגור זצ"ל:

עוד מעשה, עוד מעשה אחד (1); ה"פני מנחם" מגור זצ"ל עלה השמימה בסערה בשנת תשנ"ו כדי לכפר על עוונותיהם של כלל ישראל, כמו שהעיד שעות ספורות לפני שהסתלק באופן פלאי. 

לפני שהוא התמנה לאדמו"ר, אחר שהסתלק אחיו ה"לב שמחה" זצ"ל, הוא היה ראש ישיבת "שפת אמת" בירושלים, גאון מופלג! בקי בכל חדרי התורה. צדיק קדוש ונורא, שכל מוצא פיו התקיים במלואו.

הביזוי העצמי - היה מחמד לבו של ה"פני מנחם", לדאבון לבם כמובן של חסידיו ומשמשיו, שהם ספגו בזיונות מההתנהגות שלו! מעולם לא ידעו איזו 'הפתעה' מצפה להם במחיצת הרב האהוב והנערץ. 

אז שני (2) פנינים שהשמיעו ממקורביו;

בעת סיום חגיגי של התלמוד הירושלמי במעמד גדולי הרבנים וראשי הישיבות! בהשתתפות קהל של אלפים, הוא הוזמן לבמת הנואמים כדי לשאת את דבריו. הוציא הרבי מכיסו מעטפה שבעצם היא היתה הזמנה לחתונה, הוציא מעטפה שהיא הזמנה לחתונה והתחיל כאילו לקרוא מתוכה, והיה משתעשע תוך כדי גמגומים במקורות, מבלבל מסכתות, משבש דברים - שידע אותם היטב בעל פה! כל זה לתדהמתם כל הנוכחים. חסידיו לקו בהלם…!

זה מעמד אחד.

במעמד אחר: הוא ישב בשולחן המכובדים בחתונה, ולקראת סוף הסעודה הוא קרא למלצר בקול רם: "מלצר, אפשר לקבל גלידה?"

המלצר הביא לו גלידה, ומבלי שיראו (חוץ מהמשמש שלו) שפך מלח לתוך הגלידה ואחר כך בלע אותה כמו עמי ארצות הזוללים. 

ושוב קרא בקול רם: "מלצר, אפשר לקבל עוד גלידה?" - וזלל את הגלידה השניה באותה צורה.

מחזה הזה לא נגמר, 

ואז הוא קורא למלצר: "אולי אפשר שתביא גלידה לחתן, שיהיה לו טוב על הלב!?"

ה"פני מנחם" קדוש עליון! מסר את נפשו על כל כלל ישראל, לא ריחם על עצמו ונהג מנהג בזיון בעצמו באכזריות ממש! אך תמיד בשמחה ובטוב לבב!!

הסוג הזה של הבזיון העצמי - טמון ב'מדרש' (תנחומא פרשת משפטים פרק ה): 'רבי אליעזר אומר: "אם יש דין למטה אין דין למעלה"! 

אם אתה עושה דין בעצמך, מבזה את עצמך, גורם לביזוי של עצמך - אתה פורק עליך את הדין מלמעלה! כי אתה עושה דין כבר למטה. 

הקב"ה לא צריך להשפיל את מי שכבר משפיל את עצמו, כמו שאמר רב זושא זתע"א: 'מי ששפֵל בעיני עצמו - זוכה לראות את גדולתו של הקב"ה!'.

אז הנה! נתתי לכם עכשיו דרך חדשה בעבודת ה', מי שמסוגל, פחות דינים מן השמים, יותר מירוק, תיקון המידות, השגות עליונות, לימוד תורה, לבזות את המלעיגים, להיות: 'נמר!' ולא להתפעל משום אדם, וגם לא להאמין בעצמך ולהיות שפל אמיתי, כי אתה באמת שפל, כל אחד מאתנו שפל שבשפלים והסברנו למה! נכון? אין לנו במה להתגאות, מי שמתגאה - הוא צריך להיות טיפש גדול שאין כדוגמתו, טיפש גדול שאין כדוגמתו! 

אז זהו, זה עבודה נפלאה! אין מתנה יותר גדולה מהבזיונות, לתקן את האדם, למרק אותו, ובזה יש בזה מעלות אדירות! 

בפרקים הבאים – נלמד, תעקבו...

 עד כאן הדברים.

הקהל מוחא כפים...!

שאלות ותשובות...