אור יהודה - מדוע סובלים כולם בזיונות?

[תמלול הדרשה בלבד בלי השו"ת...]

- מספר 'נפשי תידום' ע"י הרב אליעזר רפאל ברוידא שליט"א {מחבר ספר פי הבאר על התורה} 

 

ערב טוב! בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח

הערב יהיה לרפואה שלמה מהרה לישראל בן וורקינש ולחיים בן ברכה - אמן! להצלחת יהודה בן נקדם. בלחש .... אמן, - אמן!! ולע"נ וורקינש בת באיאוש מנוחתה עדן - אמן!! הערב גם לע"נ הורי מנוחתם עדן - אמן!!

היום אני נותן שיעור מיוחד על נושא: 'הבזיונות' אין בן אדם שלא עובר בזיונות. על מה זה? למה זה? ומה זה? 

(זה ספר שלם - ארוך! אבל אני אתחיל ונגיע איפה שנגיע, אם תרצו – נמשיך, אם לא – נפסיק, אתם תחליטו...}

בינתיים נגדיר מה זה 'בזיונות'? בזיון זה כל מעשה או דיבור שגורם צער, בושה, כלימה, עלבון, או פגיעה בכבוד הזולת. בין בשוגג בין במזיד, בין ברבים או ביחיד.

כשנגרם ע"י דיבור - זה לא משנה אם אמרת אמת או שקר. כל מה שנכנס בגדר שאתה מצער, מעליב, או מביש זה נחשב בזיון.

התורה הקדושה אוסרת בזיונות, שנאמר: "וְלא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז). 

רבותינו הראשונים זלה"ה; רש"י, רבינו בחיי, הרמב"ם, בעל החינוך ועוד, לומדים מהפסוק הזה: איסור אונאת דברים. דהיינו; לא יקניט את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הגונה לו. 

"בזיונות" כפועל יוצא של פעולות הקנטה, נכנסים תחת הכלל של אונאת דברים לכל דעות הפוסקים. 

בעל החינוך אומר במפורש (מצוה תקס"ט): 'לשון הספרי: 'לא תוננו, זו אונאת דברים. כלומר: לא נחרף אותו ולא נבזה אותו בדברים וכל שכן במעשה'.

הבזיון - ככלל אונאת דברים, זה מצוות לא-תעשה מדאורייתא, מי שמבזה מביש, מצער, מעליב, פוגע בחברו, עובר על לאו דאורייתא. וכך אומר ספר החינוך (מצוות של"ח): 'שלא להונות אחד מישראל בדברים, דהיינו ע"י דיבורים, כלומר; שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבו אותו, או יצערו אותו. שורש המצוה הזו: הוא ידוע, לתת שלום בין הבריות וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת! כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה.

מהדינים של המצוה: לא להכאיב את הבריות בשום דבר, לא לביש אותם וראוי להזהר שאפילו ברמז של דברים לא יהיה נשמע חרוף לבני אדם. כי התורה מקפידה מאוד באונאת הדברים, לפי שזה דבר קשה מאד ללבם של הבריות והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון!

כמו שאמרו זכרונם לברכה: 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון' למה? אם אתה הונתה את חברך בממון - אתה יכול לחזור בתשובה ולהחזיר לו את הממון שלקחת. אבל באונאת דברים- אתה פגעת בו! אפילו אם תבקש סליחה, קשה לאנשים למחול ממש לנקות את הלב, כי הפגיעה – פגיעה!! ובפרט אם נעשתה בפני אנשים נוספים, איך תמחק את זה אצלהם?! הם כבר שמעו את הבזיונות, איך תמחק?! אז יותר קשה ההונאה של דברים מאונאה בממון.

אי אפשר לפרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר בכל מה שנראה, כי השי"ת יודע כל פסיעה וכל רמז של כל אחד, האדם רואה לעינים וה' רואה ללבב. 

המקור העיקרי בגמרא שנושא בענין זה 'אונאת דברים' זה תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא פרק ד' דף נח, עמ' ב' דף נט עמ' א, מי שירצה יעיין שם.

עכשיו צריך לדעת: כל עוד שהבזיון מוגבל לדיבור, כלומר: המבזה לא מבצע תקיפה גופנית כלפי חברו, אלא רק מילולית הוא פוגע בו, אז זה בזיון שנקרא: 'אונאת דברים' אבל זה לאו "לא תונו" (זה לאו "לא תונו") אבל אין בו מעשה. כי אתה לא פגעת בו פיזית רק בדיבור. ולאו כזה מן התורה שאין בו מעשה שהוא רק בדיבור, יש בו קולא ושתי חומרות: מצד אחד הוא קל ויש שני צדדים שהוא חמור! הצד שהוא קל, זה שלא לוקין עליו. הלאו הזה בזמן שהיה בית דין, יש לאוין שאם אדם עובר עליהם - מלקין אותו מלקות! שלושים ותשע (39) מלקות. אבל בלאו הזה בגלל שהוא רק בדיבור ואין בו פגיעה פיזית - אז לא לוקין עליו.

אבל יש לו שתי (2) חומרות; דבר אחד, זה ע"י דיבור אחד (1) אומלל, עלול אדם לעבור על איסורים רבים מדאורייתא. שזה יגרור אותו אח"כ לעוד דברים שהם אסורים.

דבר שני: זה שהוא לא לוקה {שזה הדבר הקל} כי אין לבית דין סמכות להעניש, אבל העברה לא נשכחת. התיק עובר עכשיו לקב"ה! וזה כבר חמור הרבה יותר, עונש בידי השי"ת - זה אי אפשר 'למרוח' כמו שאומרים את הבית דין...

ואומר בעל החינוך (מצוה שלח); 'וכמה מלקויות בלי רצועה של עגל ביד האדון המצווה על זה יתברך ויתעלה!'

אם לבית דין יש רצועה של עגל ושלוש (3) לשונות של חמור בסוף, כשהיו מלקין, אז לקב"ה יש כמה כאלה! בלי הגבלה...

זאת אומרת צורת הענישה כשהיא באה ע"י הקב"ה שהוא דיין האמת - היא הרבה יותר קשה מאשר ע"י בשר ודם.

העוון החמור של אונאת דברים דומה לבור ללא תחתית! וכך כותב החפץ חיים זתע"א (שמירת הלשון חלק שני סוף פרק יז). 

אונאת דברים היא גם כן נכנסת בכלל לשון הרע. נמצא: שכל דברי הגנאי וכל העונשים המוזכרים בענין לשון הרע בתורה, בנביאים ובכתובים, בש"ס ובמדרשים, בזוהר הקדוש, בספרי מוסר ובספרי הלכה – כולם חלים ותקפים מי שמקניט ומבזה את הזולת.

עכשיו אנו מתחילים להבין: למה יש בזיונות בכלל? למה מישהו פגע בך וביזה אותך, לא נדבר: למה אתה מבזה, קודם כל נדבר: למה מבזים אחד את השני? למה יש בזיונות בכלל? אז כדי להתמודד עם בזיונות - צריך לדעת קודם כל: מה הסיבה שהם באים.?

יש שלושים ושש (36) סיבות, שהן גורמות לבזיונות.

אחרי שהאדם מתאושש מן ההלם הראשוני של הבזיון. השאלה הראשונה שהוא שואל: 'למה באה לי הצרה הזאת? מה הוא התנפל עלי?! מה עשיתי לו? לא מבין מה קרה פה? מה זה הדבר הזה...' ישר הוא שואל

יש שתי (2) צורות של שאלה: יש שאלה ששואל רשע בדרך של התרסה כלפי מעלה, הלב שלו האטום והוא משוכנע: שאם באה לו צרה - זה לא מן הצדק ולא מן הדין. 

לעומת זאת אדם שהוא הצדיק, שואל: 'על מה באה לי הצרה הזאת? ודאי שמגיע לי! רק על מה מגיע לי...' 

כמו שאמרו אחי יוסף: "וַיֹאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית לז יט)

אז ברור לצדיק שמה שמתגולל עליו זה לא סתם! הוא רק רוצה לדעת: מה הוא צריך לתקן? מה גרם שהביאו עליו את בזיונות האלה?

רבנו בחיי אומר: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ" – 'זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, כענין שכתוב: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'" (ויקרא ה יט).

ודרך הרשעים כשחוטאים ואומרים: 'איננו חטא!' שהוא לא חטא, הוא: "אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהֲרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ" (זכריה יא ה)

אז זאת אומרת רואים שהקב"ה משלם 'מידה כנגד מידה'.

והקב"ה מדבר עם כל אחד מאתנו באמצעות המאורעות הקורים בעולם וכל צרה וכל בזיון, הכל זה רמז משמים: שמשהו לקוי אצלנו וטעון תיקון.

ורבנו המאירי (יבמות עח) מלמד כלל פשוט: כל אדם שרואה שהצרות מתגברות עליו - יפשפש במעשיו! הן יחיד והן צבור. ומי שמבקש באמת לערוך חשבון נפש אמיתי מעומק הלב - מובטח לו: סיוע משמים, שהקב"ה יאיר את עיניו ויעזור לו לאתר את הדרוש תיקון. 

עכשיו ננסה לעזור לכם לחשבון הנפש, כדי שנוכל להבין: מה גורם לנו בזיונות? כמו ברפואה: אם מאתרים נכון את מחלה - זה כבר מחצית הרפואה! ברגע שמבינים: למה הצרה באה? - קל לתקן.

אז אמרנו שלושים ושש סיבות של בזיונות 'מידה כנגד מידה': חלק אחר בא כמתנה משמים - יסורים של אהבה. לקדם את האדם בעבודת השם, או להעניק לו קרן שתעמוד לו לזכות בעוה"ב. או כדי לכפר עוונות עבר ולשמש תחליף גם לצרה חמורה יותר. 

אז הפרק הבא נחלק לשני (2) חלקים: עשרים (20) סיבות שהבזיונות נגרמים לנו מידה כנגד מידה. ושש עשרה (16) סיבות שהבזיונות שבאים עלינו – הם מתנה משמים. מה שנקרא: 'בזיונות של אהבה' או בזיונות של לוקסוס... 

טוב, העשרים הבזיונות: 'מידה כנגד מידה';

התנא רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד' (אבות ד יא) הקטיגור הזה הוא דין המתלבש באיזו צרה או בזיון שהמטרה: לעורר האדם לחשבון נפש, לתשובה ולשיפור המעשים. כי בלי צרה - האדם לא יתעורר לעולם. והקב"ה "חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (מיכה ז יח) והאדם ההולך בשרירות לבו ולא מבין את הרמזים העדינים שהשם שולח לו כל יום, ממש! בחינה של בת קול שמכריזה ואומרת: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג יד) כשלא מבינים אז אב הרחמן הנאלץ ליסר את הבן השובב ושולח רמז חינוכי כמו בזיונות, כדי שיתבונן ויבין.

רבי נחמן מברסלב זלה"ה אומר: 'כשאיזה צער בא עליך - תפשפש במעשיך!'. 

אז הבזיונות הם 'מידה כנגד מידה' והם טובה גדולה, חסדים המלובשים בדין לשבור את הלב הערל של האדם ולהכשיר אותו לתשובה. כמו קרקע קשה - שאין ברירה! צריך לעבד ולחרוש אותה בשביל להצמיח ממנה פירות טובים.

אז אנחנו מתחילים - סיבה ראשונה (1) למה אדם מקבל בזיונות? 

בגלל שהוא פגם בכבודו של הקב"ה. 

מישהו מכם חושב: שהוא פוגם בכבודו של הקב"ה? - אף אחד. 

אף אחד לא חושב: "אני, אני פוגם בכבוד של הקב"ה?!.. על העיני ועל הראשי אתה יודע איך אני אוהב את ה'.... מה אתה מדבר...'

אומר הנביא: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ" (שמואל-א ב ל) מי שמכבד אותי אומר הקב"ה - אני מכבד אותו. מי שמבזה אותי - אז הוא יהיה "קָל" אני אפילו לא מעניש אותו אפילו, הוא יהיה קל בעיני הבריות, יקחו אותו חפיף דליל והוא יקבל בזיונות.

עכשיו, המצודות דוד מסביר את עקרון של 'מידה כנגד מידה' ומפרש: "כִּי מְכַבְּדַי" מי שהיה מכבד אותי אומר ה' - אכבד אותו גם אני. למשל: אחזיר שימוש הכהונה לִבְנִי פנחס בן אלעזר, למה? הוא לא היה כהן והקב"ה עשה אותו כהן. למה? כיון שהוא כיבד אותי בשטים "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי" (במדבר כה יא) כהן שישמש - הוא לא היה, רק אהרן ובניו ומהם הלאה והוא לא היה אבל בזכות שהוא כיבד אותי בשיטים במעשה השיטים שה' ירחם! שבני ישראל נכשלו בבנות מדין ומואב והוא קינא עם זמרי בן סלוא והוא הציל את כל עם ישראל! אז הוא כיבד אותי - אז אני אחזיר את שימוש הכהונה אליו.

מי זה "בֹזַי" מי ביזה אותי? הבנים של עלי הכהן! הם ביזו את המקום. כתוב שמה שהם שכבו את הנשים, עכבו אותם כשהם הביאו קורבנות וכו'} אז לכן יֵקָל כבודם ולא רק זה, נגזרה עליהם גזרת מיתה ימותו כשהם צעירים.

וכן היה בימי שלמה: ששלמה גרש את אביתר מכהן לה', מכיון שהיה מזרע עלי וצדוק הכהן כיהן תחתיו שהיה מזרע פנחס. אז רואים: מי שמכבד את ה' – ה' מכבד אותו. מי שלא ומזלזל- יזולזל ולא יכובד.

עכשיו אם בן אדם קבל בזיון, צריך לערוך בדק בית: האם לא פגם בכבוד השם? איך פוגמים בכבוד ה'? עכשיו תשמעו ותגידו לי: אם אתם לא פוגמים ומזלזלים בכבוד ה'.

אדם שאומר ברכה חטופה – 'ברוך אתה..שהכל נהיה בדברו...' ברוך אתה ברברבר בורא פרי העץ. 

או בלי כוונה! לא מכוון בשם ה' כמו שכתוב (סימן ה שולחן ערוך) שאומר: "ברוך אתה ה'" צריך לכוון: אדון הכל היה הווה ויהיה. "א-לקינו" צריך לכוון: תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. מה זה "ברוך"? אתה מקור הברכות "ברוך אתה" אתה משפיע עלינו ברכות. ואתה א-לקינו, מלך העולם, בורא... כך וכך. ככה צריך לברך לאט ולהתכוון, - ולא! אתה מזלזל בכבודו של הקב"ה ואתה ראוי לבזיונות. 

אדם שמדבר דיבור חולין בבית הכנסת - מזלזל בכבודו של הקב"ה! שכינה לפניו, בית 'מקדש מעט' - והוא מדבר שיחות חולין בבית הכנסת כאילו הוא בשוק, זה לא שוק זה בית מקדש מעט! 

לא עונה 'אמן' מדלג כמה אמנים, שקוע ככה בראש בחובות בענינים בבעיות לא עונה אמנים לא בקדיש לא בתפילה מדלג עליהם - מזלזל בכבודו של הקב"ה.

יוצא מבית הכנסת באמצע הקדיש - מזלזל בכבודו של הקב"ה.

יוצא באמצע 'עלינו לשבח' - אין לו זמן וממהר ועוזב את הקב"ה מפנה לו גב והולך באמצע השבחים של 'עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל' והוא במדרגות או בדרך לאוטו... מזלזל בכבודו של הקב"ה.

זה מקצת מהפגיעות שפוגעים בכבוד השי"ת, שעלולים לגרור בעקבות זה בזיונות וזה 'מידה כנגד מידה'.

ולמה ה' שולח לו בזיונות או אנשים שיבזו אותו? כדי לעורר אותו לתשובה ולתיקון המעשים.

אז דבר ראשון שאתה צריך לבדוק כשפתאום מישהו ביזה אותך, אל תגיד: "מה קרה, מה לי לו?! מה מה מה מה.... " - הוא כלום הוא רק שליח, 'מגלגלין חובה ע"י חיב' זה לא הוא- זה אתה! למה שלחו לך? אתה צריך לבדוק! אז דבר ראשון, תבדוק: האם אתה עומד בקריטריונים שאמרנו, אם לא - ה' אמר במפורש: "וּבֹזַי יֵקָלו".

וגם יש בת קול שצווחת על כל מי שפוגם בכבוד השי"ת. 

ותקשיבו טוב! הגמרא (מסכת פסחים נז) מספרת על צווחה בבית המקדש שמכריזה: "צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים"!!

בת קול יצאה וצווחת בבית המקדש ומסלקת: "צא מכאן!! יששכר איש כפר ברקאי" למה? כי אתה מכבד את עצמך "ומחלל קודשי שמים".

מי זה היה האיש? הוא היה כהן גדול בתקופה ינאי המלך. והיה מדקדק בכבוד עצמו בהופעה מהודרת, עד כדי כך שלא רצה ללכלך את ידיו בדם הקרבנות....

הדין הוא: שחציצה פוסלת בקדשים, אסור לך לשים כפפות - כי זה חציצה! והכהן צריך לאחוז את הקרבן בידו כשמבצע את עבודות הקודש. והוא לבש כפפות במחשבה הפסולה: 'שזה לא לפי כבודו שדם הקרבנות ילכלך את ידיו'. 

כתוב: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה ו) ולכן הכהן צריך להרים את הדשן שזה כל מה שנשאר מעיכול האיברים של הקרבנות. עם כל המיץ והזה... וכל האפר של הגחלים, זה הדשן מה שנשאר, צריך להרים את זה בידים, ככה בידים חשופות ולכן כתוב: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" והוא לא נוגע להתלכלך עם הדם, שַׂם כפפות...

אז הוא הקל בכבוד שמים, מה נגזר עליו? חתכו לו את הידים. הוא ביזה כבוד שמים וקודשי שמים - ונשאר גידם כל ימיו 'מידה כנגד מידה'. בידים שאתה בזית את ה' ואת הקדשים - הורידו אותם. זה מי שמבזה כבוד שמים. זו סיבה אחת (1) שראוי האדם לקבל בזיונות – לטובתו שיתעורר בתשובה.

סיבה שניה (2): אם הוא פוגם בכבוד התורה. כתוב: 'כָּל הַמְּכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת" (אבות ד ו) אתה מכבד - אתה מכובד. אתה לא מכבד - אתה מבוזה.

אם קבל בזיון - אולי זה גם בגלל שהוא לא כיבד את התורה. אדם צריך להתבונן. 

רבי נחמן אומר: 'אדם שמכבד את התורה - נצול מהשונאים שלו. אבל אם לא - הוא נופל ביד השונאים שלו שיבזו אותו ויחרפו אותו'. 

אתה לא מכבד את התורה - לא תהיה מכובד תקבל בזיונות.

סיבה שלישית (3) – אדם שמתרשל בקיום המצוות.

רבי נחמן מברסלב אומר: 'מריבה באה לאדם - כשבא לאדם איזה מצוה והוא משלח אותה ולא מקיים- 'מידה כנגד מידה'... 

אם באה לך מצווה ואתה דוחה אותה בשתי הידיים - סימן שאתה מבזה את המצווה ואתה לא רוצה לעשות אותה - אז יבזו אותך גם כן מן השמים.

לדוגמא: אדם לא בא לו ללכת עכשיו להתפלל במנין - "לא, אני אתפלל היום בבית" אז אשתו חולקת עליו ומבזה אותו. 

אומרת לו: 'מה זה מה קרה היום מימים פתאום אתה לא הולך? אה, פתאום תפילה זה לא חשוב, כל פעם אתה אומר: "אני הולך מנין אני הולך..." מה שאני צריכה ממך: "אני הולך למנין אני הולך למנין..." היום אתה לא הולך למנין - אה?! יוצאת עליו. מקבל בזיונות 'מידה כנגד מידה' אתה מבזה את המצווה- אתה תבוזה.

סיבה רביעית (4): אח של הגאון מווילנה רבי אברהם זצ"ל אומר: 'אדם שמתרשל בלימוד התורה - מגיע לו בזיונות'.

והוא מביא משל: תדמינו לעצמכם מלך גדול ונורא, ראה אדם אחד מוטל באשפה, מוכה וחולה, מסובב בכל מיני יסורים וחולאים רעים, מלא חסרונות והאיש הזה מצא חן בעיני המלך! ציוה: 'לאסוף אותו, לרחוץ אותו מכל טינופת, לרפא אותו מחוליו!' נעשה בריא ושלם בכל אבריו, הלביש אותו לישובי יקר, עיטר אותו באבנים טובות ומרגליות וגם מסר לו מגנזיו שהיו תחת ידו. 

לא עוד שנתן לו את ביתו לאשה וגידל אותו על כל השרים, עד שציווה: 'שכל גדולי המלכות ישמשו לפניו בבגדי יקר!'

והנה, בעוד שהוא מלובש בבגדי המלכות, מעוטר בכתר וכל השרים עומדים לפניו בפנסין יקרים להאיר לו, פתאם הוא רואה בדרך תינוקות משחקים באשפה, לוקטים אבנים... התקנא בהם והתחיל לעשות כמעשיהם!.. והשליך את בגדי המלכות והסיר את הנזר ומאס בתענוגים, עזב כל הגדולים שהולכים לפניו וחזר להתגולל בתוך האשפה ונתעטף בה כמנהג הראשון. 

היש קץ לעונש של האיש הזה?! שבזה את המלך שטיפל בו וטיפח אותו ונתן לו והעניק לו ואת כל המשרתים שעמדו לפניו וטינף את הבגדים היקרים!!! 

'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: 'בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: "אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל התּוֹרָה" שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר" (משלי יא כב, אבות ו ב).

הקב"ה לקח אותנו מהטינופת! מאיפה יצאנו? מטיפה סרוחה, אסף אותנו עיטר אותנו, הלביש אותנו, האכיל אותנו, נתן לנו שֶׂכל נתן בינה, נתן חכמה, הלביש אותנו בגדי יקר ונתן לנו את הבת שלו! את התורה "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג ד) אל תקרא "מוֹרָשָׁה" אלא מאורסה.

אתה עוזב את התורה והולך לשחק שש-בש? הולך לשחק שטויות? אתה מסתכל טמבלויזיה של כל הרמאים והנוכלים ואין לך זמן ללמוד אתה אומר: 'אתה עייף אין לך זמן ללמוד?' - אתה מבזה את התורה! אין לך זמן בשבילה לכל דבר אחר יש לך זמן ולכל דבר יש לך התענינות ולתורה אין לך זמן!?

אומר הקב"ה: 'אתה עוזב אותי? 'אם תעזבני יום - יומים אעזבך!' ואז אני אחזיר אותך לאשפה אל תדאג, אתה רוצה להתגולל באשפה? - אין בעיה! אשלח לך גם אנשי אשפה, אנשי שוק! יבזו אותך ויעליבו אותך ועכשיו תחפש: מה הסיבות...

כשאדם לא עוסק בתורה - הוא פוגע בכבוד התורה, הוא נקרא: 'נזוף!' ויסורים באים עליו לכן, כל אדם יעשה בדק בית: כמה ביטול תורה יש בו. במקום שהוא יכול לעסוק ולא עוסק - הוא יענש.

סיבה חמישית (5) - עברות שיש בידו. חשבון נפש זה התחלה של תשובה. ה' שולח בזיון שתשאל: 'למה? מה המידה כנגד מידה? כי 'אין יסורים בלא עוון' אם לא היה עוון - אין יסורים.

הדגל מחנה אפרים זצ"ל אומר: 'מהמצווה - נברא מלאך מליץ. מהעברה - נברא מקטרג. קליפות שמייסרים את האדם. ככתוב: "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ" (ירמיה ב יט) אז מה התקנה? יפשפש במעשיו: מה חטא - יחזור בתשובה וכך יבטל וישבור את הקליפות.

הרי 'אֵין אָדָם עוֹבֵר עברה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת' וכיוון שנסתלקה ממנו הדעת, אם הוא חוזר בו מחטאתו - הדעת חוזרת אליו. אז זאת אומרת עקרון הבזיון שבא מחמת עברות שבידו, 

מזכיר את זה רבי נחמן בשלושה (3) פעמים: 

דבר ראשון (1): מי שגוזל את העני - בושה באה עליו, הקב"ה שומע "שעוות עניים". הגוזל את העני- כגוזל את הקב"ה.

דבר שני (2): מי שעובר עברה להכעיס - לסוף הוא מתבזה בעיני בני אדם.

מי שעובר עברה - הוא מסלק את השכינה מקרבו, נגיד: אשה יוצאת במצח נחושה בלי כיסוי ראש או לא כראוי, בצורה לא צנועה, למרות שהיא יודעת: שיש כללי צניעות מפורסמים וידועים - אז הקליפות הטמאות נדבקות אליה, במקום שימשך עליה 'חוט של חסד' ותמצא חן בעיני הבריות- נדבק עליה הילה של דין ודחיה ואז היא מתבזה בעיני כל.

דבר שלישי (3): רוב הבזיונות שבאים על האדם זה חטאות נעורים. אתם זוכרים היינו ילדים וחטאנו, חטאנו! מי תיקן את הכל? מי יודע מה הוא עשה? מי בדק? מי ישב כתב ספר של מה שהוא עבר?! החטאים האלה - נשכחו ולא תוקנו. אז הדינים שלא נפרעו מתלבשים על כל מיני שליחים והם באים לבזות את החוטא וככה מעוררים את האדם. 

סיבה שישית (6): לא תאמינו! זה בא על האדם בזיונות, כדי לעורר אותו להתפלל על גלות השכינה. מי מתפלל על גלות השכינה באמת?

הדגל מחנה אפרים בשם הבעל שם טוב זצ"ל, שהיה הסבא שלו אמר: 'שכל היסורים הבאים על אדם - מחמת שיש חסרון כזה בשכינה כביכול- שאין היחוד בשלימות. אז הוא שולח יסורים על האדם כדי לעורר אותו להתפלל על חסרון השכינה 'להקים שכינתא מעפרא'! כמו שכתוב: "כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ב ה) ויראה לעורר אהבה רבה, ליחד את הקב"ה והשכינה, באמת ובשלמות בלי שום חסרון'.

האדם יכול לחיות בשאננות! יש לו פרנסה - ב"ה ברווח, דירה נאה - ב"ה מרווחת. הקב"ה שולח לו בזיון! למה? תרגיש קצת מהצער שמרגישה השכינה הקדושה כי בתכלית הבזיון בגלות - והקב"ה רוצה לבנות את בית המקדש! הוא מחכה לנו אלפים (2,000) שנה!! ואנחנו לא 'בוער לנו' כי אנחנו מסודרים, יש לנו זה וזה וזה... ומספיק. 

מעשי בני אדם לא מתוקנים! לכן מי שגרם לבזיון השכינה שהיא עדין בגלות - צריך להתיסר שירגיש מעט ממה שהיא מרגישה ולכן הוא צריך להתפלל על הגלות של השכינה.

דבר נוסף השביעי (7): ע"י עצבות, מי שיש לו עצבות - בא בזיון. 

אומר הנביא (ירמיה כב כח): "הַעֶצֶב נִבְזֶה" - עצבות, דיכאון, יגון, כל זה נמשך מהסטרא אחרא.

אדם צריך לשמוח! - אתה חי? אתה נושם? אתה רואה? אתה שומע? אתה יודע כמה מעלות אמרתי לך עכשיו, לך לבתי חולים תראה, אלו שאיבדו ראיה, איבדו שמיעה איבדו טעם, איבדו ריח...! ואתה יש לך את זה חיני חינם כל יום!! למה אתה לא שמח? למה עצוב?! למה בדיכאון?!

העצבות- מושכת בזיונות, כי אתה לא מודה על הטובות. זה כמו אדם שיצא לו פה חתיכת עור וכל פעם מכניס את היד לכיס - אח! "אוי אוי זה אני אומר לך זה כל הזמן....." - זהו? בשביל הדבר הזה 'אוי אוי...'?! זה.. 

ומה עם כל הגוף רמ"ח (248) איברים הכל בסדר ובפנים הכל עובד, מה עם כל זה? לא רואה. כאילו אין שום הטבה של הקב"ה יש לך עכשיו רק את הבעיה הזאת ואתה ממוקד בה! זהו! אז איפה הטובות של הקב"ה?!

זה נקרא: שאתה כופר בטובה! ואתה מבזה את הקב"ה, כאילו הקב"ה מביא לך את זה ועוד את זה ותוקע אותך בזה... ואתה רואה רק חסרונות!! אין שום טובות כאילו שאתה מקבל! אז אתה מבזה את הנותן לך - אז תקבל גם כן בזיונות.

סיבה שמינית (8) למה אדם מקבל בזיונות? - בגלל הכעס. כמה אנשים לא כועסים בכלל... ע"י כעס - מתבזים. 

'אמר רבי יונתן: 'כל הכועס - כל מיני גיהנם שולטין בו! שנאמר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת יא י) מה זה רָעָה? – גיהנם, שנאמר: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" (משלי טז ד) ולא עוד אלא שהוא בא לידי תחתוניות'. מה זה? טחורים! מהעצבים, מהכעס - יוצאים לו הוורידים. 

וע"ז נאמר: "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כה סה) ו'כָּל הַכּוֹעֵס אֲפִילּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ" שנאמר: "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י ד)

'ורבי ירמיה מדיפתי אומר: "משכח תלמודו ומוסיף טפשות!" - זה הכועס. 

רבנו הדגל מחנה אפרים אומר: 'שעל ידי הכעס מסתלקת הנשמה מהאדם - ואז הוא נחשב כמו מת!' ומי שנטמא כמו מת - גיהנם שולט בו והוא מבזה את השכינה! ושוכח תורתו וגורם בזיון עצום לקב"ה, אז 'מידה כנגד מידה' – מבזים את הכעסן.

הרי מי שכועס - הרי לא שותקים לו גם בצד השני נכון? ואז יש מתערבים ואומרים: 'מה קרה לך?! בא הנה.. מה קרה לך...' מתחיל לקבל בזיונות...

סיבה תשיעית (9): למה אדם מבוזה? יש לו חוסר בטחון בה'. מי שחסר בטחון בה' בעצם מצהיר למעשה- שהוא לא סומך עליו: 'מה, אני לא אלך לעבוד?! מי יפרנס אותי?...' 

רגע - מי נתן לך לנשום? בעבודה נותנים לך, בעל הבית נותן לך לנשום? מי נותן לך לנשום? מי שנותן לך לנשום - יתן לך לאכול! לא? בשביל מה הוא נותן לך לנשום בשביל למות? בשביל לחיות לא? 'מאן דיהיב חיי - יהיב מזוני' מי שנותן חיים - נותן מזון. אתה לא מאמין בו? לא בוטח בו, לא סומך עליו.. לא סומך עליו.

ועי"ז אתה ממעט גם בעבודת ה', כי אתה עסוק בעבודה של בעל הבית ואז מה יקרה - אתה הופך את השפחה להיות הגברת; הגשמיות - זה השפחה. הרוחניות - זה הגברת המלכה. ואתה מהפך – עושה את השפחה גברת ואת הגברת אתה עושה שפחה. זה בזיון חמור לקב"ה!

שהעיניים שלך נשואות לבעל הבית ואתה מפחד ממנו: שלא יפטר אותך! אבל מהקב"ה אתה לא מפחד בכלל, הוא הרי יכול לא לתת לך לחיות בכלל!! מה אתה מדבר אתי על עבודה?? דבר קודם כל על החיים, מי נתן לך חיים?!

אז יש שלושה (3) מאמרים שמביא רבי נחמן: כשבא על אדם בושה – ידע: שאין לו בטחון זה דבר אחד (1).

אם יש לו בטחון - אין אדם שיכלים אותו. ואם אין לו בטחון מכלימים אותו. 

ומי שאין לו את מידת הבטחון - צריך לשמור את עצמו מלביש שום אדם.

סיבה נוספת (10): שאדם סובל בזיונות זה בגלל תאוות אכילה. מי ששוקע בתאוות אכילה - הוא רחוק מן האמת והדינים שורים עליו… והוא יבוא לידי בזיונות ובושות. כי תאוות האכילה משליטה על האדם בהמיות ואז אדם מאבד את השם שנקרא: "צלם א-לקים" ואצל אחרים הוא ממש דומה לבהמה.

כשרואים אדם שאוכל כמו אלה שלוקחים את הפלפל את השווארמה ואת הזה... ופפפפפ.. ונוטף להם וזה... אומרים: 'זה בהמה! תראה איך הוא אוכל, כמו בהמה הוא אוכל...!' מבזים אותו. 

סיבה אחת עשרה (11): למה אדם סובל בזיונות - בגלל נדרים. מי שנדר ולא שילם הקב"ה מביא עליו יסורין ואם הוא שתק כשקיבל יסורין - נחשב לו ששילם. 

נדר זה התחייבות לקב"ה. התחייבת לקב"ה - תקיים. מי שלא מקיים - מבזה את המלך. 

'אז מה אם הבטחתי לך?! - לא מקיים...'

זה ביזוי של המלך! ולכן ברור שהוא יתבזה. אבל אם יהיה לו שֶׂכל ישתוק לא יתאונן ולא יקטר - יחשב לו: כאילו קיים את הנדר. אז הקב"ה מצמיח לו ישועה בתוך הצרה.

סיבה שתים עשרה (12): שאדם סובל בזיונות ויסורין - זה בגלל חנופה. הוא חנף.

אמר שלמה המלך ע"ה: "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה" (משלי כד כד) 

מי יכול להגיד לרשע: צַדִּיק אָתָּה? – רק מי שהוא חנף מחניף לו לרשע! "יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" על ידי חנופה אדם בזוי בין האומות ומקללים אותו וקוצפים עליו! אומר רבי נחמן.

הקב"ה מתפאר בבנים שלו הצדיקים! - ושונא רשעים. מי שהופך את היוצרות ועוזב את חברת הצדיקים כדי לכבד להחניף לרשעים - הוא מבזה את השי"ת וכל מי שמבזה את המלך ודאי שהוא יבוזה.

לכן, מקונן הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה כ)

כאן טמון הגורם לצרות של כלל ישראל ובפרט עם ישראל היום היושב על אדמתו, ככל שמחניפים לגוים ולרשעים - המצב מחמיר. 

- אתם רואים את החדשות - זה ברור...!

ועוד יותר: מתבזים על ידיהם!

- עבאס היום קובע אם 'קרן קיימת לישראל' תטע עצים. 

ראש הממשלה נפתלי בוטן (בנט) כשנבחר להיות ראש הממשלה- הוא היה רזה, עכשיו הוא התנפח כמו בלון...! למה? כי הוא רואה שעבס הוא כזה מלא ושומעים לו כולם, אז הוא רוצה להדמות לו כמה שיותר לפחות שיהיו שווים... ומי שקובע מאחרי בנט / בוטן זה עבאס... נותנים לבדואים חשמל! נותנים לדרוזים מתירים להם בניה ככה וככה... וואי וואי-וואי כל דבר שהם רק מבקשים, מקבלים. חוץ מחמישים וארבע מיליארד (54,000,000,000) על ה'פתיחה' כמו שאומרים... 

אפילו שירו עכשיו שתי (2) טילים לכוון תל אביב... שמעתם איזה תגובה חריפה? 

איך אמר בוטן: "אין דבר כזה הם לא יכולים להמשיך להשתמש יותר בתרגיל: 'שמזג אוויר שלח את הטילים' - כל טיל מאחוריו יש מישהו ששידר אותו..." 

אצל ביבי היו טילים שהיו עפים לפי מזג האוויר, אצל בוטן - אין דבר כזה! הוא אומר, אז מה הוא עשה? הוא פגע בכמה פחים וזהו, כי עבאס לא מרשה לו! הוא מיצג את הערבים: 'ואתה לא יכול לעשות כזה דבר - כי אני חלק מהקואליציה'.

בקהל: (לא שומעים)

הרב?: מה, לבזות? - חובה! מצווה! 

הלאה- סיבה שלוש עשרה (13): בגלל גאוה אדם מקבל בזיונות.

אנחנו אומרים בתפילה בבוקר: "מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ"

המן הרשע קרא תגר על ישראל קדושים, התגאה עליהם וביקש: 'שכולם ישתחוו לו'. בסוף מה קרה לו? נכנס לבית: "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (אסתר ו יב) אותו יום נהפך עליו עולמו! במקום להתגאות - נתבזה ונאלץ להוביל את מרדכי בלבוש מלכות על סוס המלך ולהכריז: "כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ" (אסתר ו ט)

ולא עוד, הבת שלו שפכה עליו 'סיר לילה' של הקטנים עם כל מה שיש בפנים... - על הראש שלו! 

היא חשבה: 'שזה שלוקח את הסוס - זה בטח מרדכי ומי שיושב על הסוס - זה בטח אבא שלה!' 

היא לא העלתה בדעתה שהכל הפוך! והיא שפכה לו על הראש כל הג'יפה הזה... וכל זה היה לעיני כל האנשים ברחוב לפני הבית שלו. נו, אז הקב"ה מי שמתגאה - משפיל אותו!

סיבה נוספת ארבע עשרה (14): זה בגלל פגם הברית. בזיונות באים במי שפוגם. למה? כי נבראים קליפות שהם מתלבשים בבני אדם שהם מתנגדים וחולקים על הפוגם ומיסרים אותו. 

והזוהר הקדוש אומר: 'אמר רשב"י: אין לך דבר בעולם שהקב"ה מקנא לו כמו אדם שחוטא בברית! וע"ז נאמר: "חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (ויקרא כו כה) אין דבר שהקב"ה נוקם ונוטר עליו יותר מזה. לכן, מי שמבזה את ברית קודש - כאילו מבזה את המלך ועליו להתבזות.

סיבה נוספת (15): 'רבי שמעון בן זומא אומר: "איזהו מְכוּבָּד – המְכַבֵּד את הבְּרִיוֹת" הרי האדם מכובד! כי הקב"ה אומר שנאמר: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ" שמואל-א ב ל.

הרי הוא ביזה אדם! ולא ביזה את ה'? 

התירוץ הוא פשוט: מי שמבזה יהודי, שנברא בצלם א-לקים ונקרא: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד א) אז הוא מבזה את הקב"ה! את האבא. ואז האבא שולח לו בזיון בחזרה; בזית את הבן שלי? - אני אבזה אותך! לכן, מי שיקלל - יקולל ומי שמבזה - יבוזה. 

והקב"ה תמיד נמצא עם הנרדף, תמיד עם הנרדף, רשע רודף אחרי רשע - הוא עם הנרדף. אפילו צדיק שרודף אחרי רשע - הקב"ה אחרי הרשע הנרדף "וְהָאֱ-לֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג טו) עדיף להיות מקולל ולא מקלל, מבוזה ולא מבזה. 

כל כך חמור הכבוד של השני! שהגאונים תיקנו, (כך כתוב בשולחן ערוך חושן משפט סימן א סעיף ה): 'המביש בדברים - מנדים אותו! עד שיפיסנו כראוי'. 

נידוי - זה בזיון חמור; לא מזמנין אתו ולא כוללין אותו בכל דבר שצריך עשרה (10) - הוא לא מצטרף! ולכל דבר שצריך עשרה. היום לא נוהגים בדיני נידוי כל כך, אז הקב"ה שולח בזיון על ראשו של המבזה ולפעמים זה מידית.

 אז צריך לזכור דבר אחד: גם אם האדם שבזית אותו מוחל לך- הבזיון לא נמחל והמבזה נענש 'מידה כנגד מידה'.

'מעשה: שבא רבי שמעון בן אלעזר ממגדל גְדוּר מבית רבו רכוב על החמור על שפת הנהר, שמח שמחה גדולה! כי למד תורה הרבה ודעתו גסה עליו. הזדמן לו אדם מכוער ביותר. 

ואמר לו: 'שלום עליך רבי! 

לא החזיר לו. ואמר לו: 'ריקה! אדם ריק כמה מכוער אתה, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!'

ענה לו המכוער: 'אני לא יודע, אבל לך תאמר לאומן שעשאני מכוער: 'למה עשית כלי כזה?' 

כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור השתטח לפניו על הרצפה! 

ואמר לו: 'נעניתי לך תמחל לי!' 

אמר לו: 'איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: 'כמה מכוער הכלי זה שעשית!' (תענית כ).

רבי שמעון בן אלעזר, יש אומרים שזה רבי אלעזר בן רבי שמעון, היה תנא קדוש! שכוחו להחיות מתים, נענש מיד! משום שביש את האיש פשוט הזה. ולמרות שהיה גאון אדיר והוא היה תלמיד מובהק של רבי מאיר, דרשו ממנו מן השמים עלבון של המבוזה מיד. איך? הוא השתטח לפניו כדי לפייס אותו והיה הולך ככה אחריו עד שהגיע לעיר, 

יצאו בני העיר לקראתו! והיו אומרים: "שלום עליך רבי-רבי מורי-מורי"! 

שאל המכוער: 'למי אתם אומרים: 'שלום עליך רבי-רבי?' 

אמרו לו: 'לזה שמטייל אחריך'. 

אמר להם: 'אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל!' 

התנא הקדוש זחל אחריו, אחרי העם הארץ עד שהגיעו לעיר ובסוף התבזה לעיני כל העיר!

אז רואים: שאין אצל הקב"ה 'איפה ואיפה' אדרבא! ככל שאתה יותר גדול ומבין מה עשית - אתה ראוי לבזיונות הרבה יותר גדולים! מילא אדם טיפש, אין לו שכל אז הוא תמיד מבזה, ליצן-ליצן צוחק על כולם בעל גאווה צוחק על כולם למה? הוא אדם חסר אז איך הוא יראה את עצמו, הרי אין לו במה להבליט את עצמו; באיזה חכמה או באיזה מדע - שום דבר אין לו אז מה? הוא יורד על אחרים וחושב: 'שהוא החכם הגדול! וכולם אה אה אה אה...' מפסוט. – טוב, זה אדם טיפש. אבל חכם גדול אם הוא עושה טעות כזאת תראו מה עלה לו! זה לא פשוט... ככל שהוא יותר גדול... 

סיבה עוד נוספת (16): לפעמים אדם מצליח כל כך ויש לו זמן עליה ואז דעתו יכולה לזוח עליו הוא נהיה בעל גאווה ואז הוא מֵקל בכבוד אחרים והקב"ה יגלגל שהצאצאים של המבוזה שהוא ביזה - יחזרו לבזות אותו שביזה את אביהם.

וכך אומר רבי נחמן: 'כשאחד מבזה אותך או שוחק ממך, בידוע שבישת את אבותיו' לומדים את זה מפסוק: "שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם" (איוב ל א) ככה אומר איוב.

איוב אומר: 'מה קרה שהצעירים האלה באים ומבזים אותי? בגלל שאני בעצמי מאסתי את אבותם, אז גלגלו שהילדים יבואו ויבזו אותי'.

היו לאיוב שומרי צאן עם הכלבים והוא היה שוחק עליהם: מָאַסְתִּי אותם והקל בכבודם, במרוצת הזמן באו הילדים וביזו אותו, ככה איוב מעיד על עצמו.

סיבה נוספת סיבה שבע עשרה (17): מי שמכשיל את הרבים - יבוזה.

אומר דוד מלכנו: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" (תהלים ז טז) מי שכורה בור לזולת - הוא בעצמו יפול בו, יבוא לידי בזיון. ולפעמים הוא יהיה שיחה בפני כל! זוהי הנהגת 'מידה כנגד מידה' בתכלית; רצית להכשיל ולבזות את השני - אתה תכשל ותבוזה.

סיבה שמונה עשרה (18): מי שמבזה צדיק; המבזה את הצדיק - גם הוא בעצמו נתבזה ומי שדובר על צדיק - לסוף יתבזה לעיני כולם.

פעם ישבו שלושה (3) תנאים בצוותא; רבי עקיבא עם שני (2) רבותיו; רבי אליעזר הגדול ורבי יהושע. עברו לפניהם שני (2) ילדים; אחד גלה את ראשו, בלי כיפה, כאות בזיון ואחד כיסה את ראשו - לאות כבוד. 

זה שגילה ראשו רבי אליעזר הסתכל עליו ואמר: 'זה ממזר'. 

רבי יהושע אמר: 'זה בן הנדה'.

רבי עקיבא אמר: 'גם ממזר וגם בן הנדה'. 

אמרו לו: 'עקיבא, איך מלאך לבך לעבור על דברי רבותיך?!' הרבנים שלך אומרים, אחד אומר: 'ממזר' אחד אומר: 'בן נידה' אף אחד מהם לא אומר שניהם, אתה אומר שניהם?! 

אמר להם: 'אני אקיימנו', כלומר, אני אוכיח לכם.

הלך אצל אמא שלו יושבת ומוכרת קטניות בשוק. 

אמר לה: 'בתי, אם תאמרי לי דבר זה שאני אומר לך - אני מביא אותך לחיי העוה"ב!' 

אמרה לו: 'תשבע לי', רבי עקיבא נשבע בשפתיו וביטל בליבו. 

אמר לה: 'בנך מה טיבו?' 

אמרה לו: 'כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובא אלי שושביני ועִבַּרתיו' נמצא שאותו תינוק ממזר ובן הנדה. 

באותו שעה אמרו: 'ברוך שגלה סודו לעקיבא בן יוסף!' (מסכת כלה פרק שני).

סיבה תשע עשרה (19): למה אדם סובל בזיונות? בגלל ליצנות.

אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ג לד): "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ" מי שמתלוצץ מחברו - לא צריך להמתין הרבה, ישוב לו הבזיון על ראשו. הקב"ה משיב ללץ כגמולו. ואומר רבנו יונה זלה"ה: 'אלה שמתלוצצים ולועגים לבני אדם - השי"ת ילעג להם, שנאמר: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ" (תהלים ב ד).

סיבה עשרים (20): מי ששמח בצרת חברו- יבוזה ויבויש. גם בושה תבוא אם אתה שמח בצרת חבריך. 

ורבי נחמן מטשעהרין זצ"ל אומר: 'שלומדים את זה מהפסוק (תהלים ע ד): "יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם הָאֹמְרִים הֶאָח-הֶאָח" מפסוטים שההוא קיבל צרה / נפל / הסתבך... "יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם" תחזור עליהם בושה כנגד מה שהם שמחו. אז זאת אומרת 'סוגרים מעגל' באופן הזה. 

למדנו את העשרים (20) סיבות שנגרמות בגללנו. 

 

עכשיו שש עשרה (16) סיבות של בזיונות של אהבה!

למה יש ניסיונות של אהבה? - לזכות את האדם, לגדל אותו לרומם אותו ולהפוך אותו לכלי יקר בעבודת ה' וגם לכפר עוונות ולזכות אותו לעוה"ב.

סיבה ראשונה (1): כתוב (בראשית רבה פרשה י ו): 'אמר רבי סַיְמון: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו: 'גדל!'" 

כשבא אליך בן אדם ומבזה אותך - זו מכת חסד על הראש אבל לא שוברת את הגולגולת. מי שהקב"ה רוצה לגדל אותו להעלות אותו למדרגה גבוהה יותר - שולח לו בזיונות. זה אומר הרב ממעליץ שליט"א. העיקרון של בזיון הוא תנאי הכרחי לצמיחה רוחנית של האדם והוא מלוה את ישראל משחר נעוריו;

אברהם אבינו נקרא: 'עברי' משום שהוא עמד יחידי מול כל העולם! כל העולם בעבר אחד - והוא בעבר אחד. בעבר השני כולם נגדו! 

זאת אומרת הוא קיבל בזיונות, הרמב"ם אומר: 'בודאי שהוא קיבל גם מכות והכל!' בגלל שהוא יצא חוצץ נגד העולם כולו. כולם עובדי ע"ז והוא מזלזל בהם וצוחק עליהם ומוכיח אותם על פניהם, עד שנמרוד השתגע כבר ממה שהוא גורם לו נזקים! ואמר: 'להשליך אותו לכבשן האש...!'

מגיל קטן נרדף אברהם אבינו, הוא ספג בזיונות לעג ובוז, פעמים (2) הוא נאלץ לעמוד דום כשלקחו את אשתו שרה אמנו צדיקה והטהורה, שני (2) גוים מתועבים; אחד פרעה ואחד אבימלך והוציאו לעז כולם הרשעים ואמרו על יצחק: 'שזה בכלל לא הבן שלו' אמרו: 'שמאבימלך התעברה...' עד שהקב"ה היה צריך לצור קלסתר פניו של יצחק, עד שיגידו כולם: 'אברהם הוליד את יצחק' 

יצחק סבל בזיונות מאבימלך ופיכול שר צבאו ועבדיהם. 

יעקב אבינו סבל בזיונות; מעשו, אליפז, לבן, שכם, צער של יוסף.

משה רבנו ואהרן הכהן סבלו בזיונות מדתן ואבירם, מקורח ועדתו וערב רב.

כל החיים של דוד המלך, מהלידה עד לסוף ימיו - גדושים צער בזיונות. 

אבא שלו והאחים שלו קראו לו: 'ממזר!' - "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט ט) השליכו אותו לשדות בשביל שיאכלו אותו חיות השדה... והוא אמר: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז י) בזיונות ורדיפות היו לחם חוקו. לפני שמלך ואחרי שמלך, תמיד היה מי שחולק עליו ומבזה אותו ומציק לו וע"ז הוא אמר: "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים..." (תהלים קיח יב) ו: "בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי" (תהלים מב יא). 

אפילו על הבנים שלו הוציאו לעז...!

רש"י אומר: (שמואל-ב ג, ד): ולמה נקרא שמו: 'כלאב'? אחד הבנים שמו נקרא כלאב אמר רבי יצחק: 'שהיו ליצני הדור אומרים: 'שהבן הזה מנבל!' נבל הוא עיבר את אביגיל, שהתחתנה עם דוד לאחר מות נבל. אז היה צריך גם כן להפוך את קלסתר פניו שיהיה דומה לאביו דוד. 

בזיונות נוספים הוא ספג מהבנים שלו; אמנון, אבשלום, אדוניהו. בזיונות מבית, בזיונות בחוץ. מי שמתבונן: משתומם! משיח ה'!! סופג כאלה בזיונות?!... 

שימעי בן גרא קילל אותו קללה נמרצ"ת! מה זה נמרצת? נוטריקון: נואף! קרא לו נואף. מואבי! - בכלל לא יהודי. רשע! צורר! תועבה. זה נמרצת.

למה? למה שבן אדם כזה שהוא רגל רביעית (4) במרכבה לספוג כאלה בזיונות ועלבונות כל ימי חייו?! למה?

כי הקב"ה רצה לגדל אותו! מתי הוא זכה להיות רגל רביעית? בשעה שקילל אותו שימעי בן גרא ואמר לו את הקללה הנמרצת הזאת, אז רצו להרוג אותו - כי הוא מורד במלכות! 

אז הוא אמר: "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל" (שמואל-ב טז י) לא לגעת בו! זה ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל ומי ששולח לי את הבזיונות - זה ה'! באותו רגע הוא הפך להיות 'רגל רביעית במרכבה'.

ה' רצה לגדל אותו!! להתגבר על כל המניעות ולהמשיל לעבוד את הקב"ה והוא הזדכך עד שהגיע למדרגת רוח הקודש וחיבר: 'ספר תהילים!' שכולו מזמורים ושבחים!!! גם על הצרות. ובזכות הספר הזה עם ישראל מחזיק מעמד אלפי שנים בגלות, אם לא היה את התהילים ליהודים - ה' ירחם...!

ו'מעשי אבות סימן יפה לבנים' אז כשהקב"ה מביא בזיונות על מי שהם לא חוטאים- הוא רוצה לרומם ולגדל אותם ולכן שולח להם את הבזיונות.

סיבה נוספת (2): כשיצה"ע מקבל רשות לנסות להחליש את העובד הא-לקים, להרחיק אותו מן האמת, אז הוא מביא לאדם צרה או בזיון, אבל זה 'יסורי אהבה' לזכות את האדם בסופו של דבר. 

ר' לוי יצחק מברדיטשוב זתע"א אומר: 'כדרך בני אדם כשהם רוצין לעשות מכלי קטן כלי גדול - צריך לשבור את הקטן. כן השי"ת, כשרוצה להשפיע על האדם ורוצה שיהיה יותר גדול, שולח לו צרה וחולי שזה כמו שבירה של הכלי הקטן כדי שיהיה גדול!'

אדם שמקבל בזיון אז הוא דומה לכלי קטן. בדרך כלל אנשים נשברים מבזיונות, אבל אם הוא ממשיך לעבוד את ה' מתוך שברון הלב ומתגבר - זה תכלית הנסיון. מי שזוכה לעמוד בניסיון הזה, נעשה כלי יותר גדול בעבודת ה'! בקיצור; קשה לשבור אותו. רואים שהוא עמיד. 

זה מה שרמז דוד המלך (תהלים צד, יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" על ידי היסורים, האדם הופך לכלי גדול יותר לקבל את התורה ואור ה'! אז אדם שמצליח לעמוד בניסיון בבזיון – הוא משיג את התכלית שלו בעולם. 

ובעל התניא זלה"ה (אגרת הקודש פרק יא) אומר: 'עיקר בריאת האדם בעוה"ז זה בשביל לנסותו בנסיונות אלה ולדעת את אשר בלבבו; האם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים – הכוונה תאוות הגוף וזה מהסטרא אחרא והוא יחפוץ בהן? או שהוא רוצה חיים אמתיים שמשתלשלים מא-לקים חיים!' 

אם האדם מתבזה שותק ומעביר על מידותיו ואינו מתקומם, כדי להגן על כבודו הנפגע- הוא משליט את מלכות הקב"ה על הסטרא אחרא! ויש לו הזדמנות להוכיח: שהוא משרת ה' בכל מצב!! נמצא -שהבזיון הזה שנשלח לו הוא מתנה מהא-לקים, להוכיח: את מדרגתו.

עוד סיבה (3): הבזיונות הם גורמים בעצם להתרחק כאילו: 'סוד ההתרחקות' כי אדם נופל-נופל ע"י הבזיונות הוא נופל, כאילו הוא מתקרב כאילו מתרחק מעבודת ה', זה מחליש אותו. אבל זה לא נכון, זה בדיוק הפוך!

רבי נחמן אומר: 'כשבן אדם רוצה להצדיק את עצמו, ויותר צדיק להיות, ולהתקרב לה', אז מה עושים? מצדיקים עליו את הדין, מביאים עליו דינים וייסורים לבדוק אותו: האם באמת רוצה להתקרב? באיזה מחיר? אם זה בקלות? - זה לא חכמה! בוא ניתן לך התנגדות ונראה אם אתה באמת שואף להגיע...!

אז מביאים עליו יסורים שנראין התרחקות ובאמת: זה מטרה להתקרבות! "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג יב) מי שה' אוהב אותו מוכיח אותו, לראות אם אתה תעמוד בניסיון.

כשחולקים על אדם ורודפים אותו - זה בשביל לקרב אותו אצל הקב"ה! כל מה שרודפים אותו ועושים לו יסורים, מה הוא צריך לעשות? - לברוח אל ה'! כי אין עצה ותקנה אחרת, אז עי"ז הוא מתקרב לה' תמיד.

סיבה נוספת (4): זה לכפר עוונות!

אחד מהחסדים של הקב"ה שהוא ממיר לאדם עונש חמור ע"י עגמת נפש קלה. נגיד שאדם יש לו חשבונות פתוחים בשמים עוונות שטרם תיקן שכח מהן, לא עשה תשובה, הקב"ה רוצה לנקות אותו כי הוא לא זוכר בכלל שיש לו דבר כזה, אז אם הוא יגיע עם זה וילך לגיהנם לנקות!? - הוא לא רוצה שהאהוב שלו יסבול, מה עושה ה'? שולח לו יסורים, אבל במקום שהיסורים יהיו קשים כמו שחלילה יעבור שם, אז הוא פודה אותו 'בקטנה' כמו שאומרים בבזיונות. 

נגיד, אדם הלך עם שני (2) ארנקים; אחד מלא זהב היה לו ואחד היה לו נחושת. בא אליו שודד נתן לו מכות, חטף לו את הארנק של הנחושת. מי הולך עם שני ארנקים? כולם הולכים עם אחד מצא את הארנק של הנחושת חשב: 'שיש אחד!' חטף והלך לא חיפש יותר. התחיל לרקוד המוכה! כי הוא לא לקח לו את הזהב, בסדר! קיבלתי שבחה אבל לקחו לי את הנחושת אבל נשאר לי הזהב! הוא יצא ממצב סכנה בהפסד מועט.

אדם יהודי נמשל למי שהולך בדרך וכל מלאכי החבלה שנוצרו מהעוונות שלו זה נמשלים לשודדים. ולאדם יש; בריאות, יש לו פרנסה - זה נחשב דינרי זהב, חביבי! רואים מזה בריאות, רואים מה זה פרנסה כן.

אבל יש לו ארנק קטן שיש בו נחושת – 'כבוד מדומה' זה לא אמיתי אתה יודע אם אתה עושה טעות ישר פותחים עליך כי זה לא כבוד אמיתי. וזה סכום פעוט לשלם, 

מידת הדין דורשת: 'לפגוע באדם בעונשים חמורים! "תפגע לו רבש"ע! בבריאות, בפרנסה, קח לו ילד"... מידת הדין לא הולכת על פשרות. 

מה עושה הקב"ה? משתיק אותם וזורק להם עצם כמו לכלב - זה הכל. מה? 

הקב"ה אומר: 'מה אתם רוצים? אני אהרוג אותו! אשלח לו בזיון ומהבזיון נהיה לבן וזה כאילו כל הדם נעלם, זה כמו מת, אז הנה קיבלתם מה רציתם? שאני אהרוג אותו? הנה מת! שלום, הלבנתי את פניו הנה הוא לבן זה כאילו אין לו דם – מת! זהו' פודה אותו בבזיון ומשאיר אותו חי בלי שום עונשים נוספים.

רבי יצחק אבוהב (מנורת המאור) זלה"ה אומר: 'הלבנת פנים - זה אבק רציחה, כי הולך האודם מהפנים ובא הלובן!' וככה משתיק הקב"ה את מידת הדין ובזה מכפר עוונות!!

אז רואים: שבכל בזיון - יש סליחה ומחילה! וע"ז הוא אומר (אורחות צדיקים): "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיה יב א) 

משל לשני (2) בני אדם רצו לעלות לספינה; אחד היה לו קוץ ברגלו לא יכול ללכת ולא עלה לספינה.

חברו עלה לספינה והתחיל זה לקלל את היום שלו: "איך אני פספסתי את הספינה...?! וכל ספינה לוקח חודשים עד ש..!' לימים שמע: 'שהספינה טבעה עם כל האנשים!' התחיל זה לשבח את הקב"ה וראה שהציל אותו והחיה אותו.

לכן אדם צריך לשמוח בייסורים במקום שיהרגו אותך. יסורים- זה נחשב כמו מוות, מלבינים אותך, אתה נהיה לבן, אין דם וזה כאילו 'לקחו' אותך ובזה פדו אותך. 

ולכן נחום איש גם זו היה תמיד אומר על כל דבר: "גם זו לטובה!" אין רע יורד מהשמים.

סיבה נוספת (5): למה ה' מביא על אדם יסורים? - כדי שיחזור בתשובה. אם אדם שומע בזיונות, דומם, שותק, סובל את הבזיונות ושפיכות הדמים שעושים לו, 

אומר רבי נחמן: 'הוא ממעט את הדם בחלל השמאלי וזובח את היצה"ע!' לכן הקב"ה כשרוצה שהבן האהוב שלו יעשה תשובה מעומק הלב - שולח לו חרפות ובזיונות. 

סיבה נוספת (6): {זה שלחתי בקבוצות לפני יומים-שלושה (2-3)} מי שרוצה להתקרב לצדיק האמת - שולחים לו בזיונות!

יצה"ע לא מוכן לפרוש שטיח אדום למי שרוצה להגיע לצדיק האמת כדי לעלות בדרך ה'... לכן, מביא לו מניע אותו מכשולים להחליש את לבו. אבל מי שמשכיל – מבין: שלפי הצער - ככה השכר! כמה שאני אתאמץ יותר להתקרב - ככה אני אקבל יותר שכר. וכדאי לסבול כל סבל - בשביל להיות דבוק באמת!!

וכך כותב רבי נתן מברסלב זתע"א: 'צריך לסבול בזיונות ושפיכות דמים הרבה קודם שזוכים להתקרב לצדיק האמת, כי עקר ההתחברות עם זה הצדיק שהוא הבחינה של הנקודה העליונה עם התלמיד שרוצה לקבל ממנו שהוא בחינת של נקודה תחתונה - העיקר זה ע"י בזיונות ושפיכות דמים שסובלים בשביל התקרבות אליו כי זה עיקר התשובה והתיקון. אדרבה! על ידי שעצמו באין עליו בזיונות ושפיכות דמים על שהוא אוחז בדרך של צדיק האמת, מזה בעצמו הוא צריך להבין: שיש לו תקוה גדולה ואחרית טובה. כי אם הוא זוכה-זוכה לסבול בזיונות ושפיכות דמים כדי לאחוז בנקודה העליונה - זה עיקר התיקון, כי הצדיק הוא הבחינה העליונה שיכול לתקן אותו בכל מקום שהוא!'

אתם רואים: שיש אנשים שרוצים לעשות את האמת באמת - וכולם מזלזלים בהם! "אֶה הגזמת אתם כת אתם ככה.... אתם נורמאליים לאיפה הגעת.. אתה זה מה, כולם לא יודעים?! רק אתם.. פפה פפה... וכולם מנפנפים והבית והמשפחה וקרובים ובעבודה..." ולא כולם מחזיקים מעמד – ונשברים! והם לא מבינים: שבשביל לזכות לאמת – חיבים-חייבים-חייבים! לסבול בזיונות כדי לראות אם אתה באמת מבקש אמת, כי המבקש אמת אז זה בכל מחיר.

אתם רואים: שיש אנשים לדוגמא; ולהבדיל! שהם רוצים להגיע לפסגה של האוורסט! זה המג'נונים... חצי מאלה שעלו – מתו! ובכל אופן הוא רוצה להגיע עד לאוורסט... מי יודע? אתם מכירים שמות של אנשים שהגיעו? – לא! מי מכיר אותם? אז מה יצא לך מזה? סיכנת את החיים! משפחה, הורים, ילדים. עלה - התרסק. אבל הוא: 'אין! אני חייב להגיע לפה...' זה השיגעון שלו, תקרא לזה 'האמת שלו' נגיד. 

נו, אז הגעת אז מה? אז אתה יורד עוד פעם אתה לא נשאר שם, זהו. עכשיו גם לך תספר שאתה גם עלית לאוורסט כן, - מי יאמין לך? 

יגידו לך: 'עזוב שטויות! עלית לאוורסט?! אז כולם היו מפרסמים בכל מקום, איפה לא כתוב בשום מקום שאתה עלית לאוורסט. אם אתה רוצה להוכיח לי? תעלה עוד פעם...' 

אז אם אדם מבין: שזה להשיג את האמת! כי מי שמשיג את האמת - הוא משיג את העוה"ב! הוא יהיה קרוב לקב"ה, כי שקר לא יכול לבוא ליד הקב"ה "כת שקרים - אינה מקבלת שכינה!" מי שחי בשקר לא לגמרי, אפילו בקצת דברים - הוא לא מקבל פני שכינה, רק מי שבאמת וכמה יש מחוברים לאמת? בפרט שבדור הזה כתוב ש: 'האמת נהיה נעדרת' וכתוב על העולם בכלל שזה: 'עלמא דשקרא' - כל העולם שקר! רואים היום זה ברור איך השקר נפוץ. אז אם רוצה להיות - אתה צריך לקנות את זה אתה צריך להיות במסירות נפש להוכיח ושאתה מוכן לקבל בזיונות

משה רבנו בשביל האמת שלו היה מוכן להסתבך! להציל את העברי מיד המצרי והרג את המצרי והסתבך! - בשביל האמת. ואח"כ הסתבך בשביל הבנות של יתרו. מוכן להסתבך בשביל האמת! מוכן להסתבך בשביל האמת. 

אברהם אבינו מוכן להסתבך בשביל האמת; לקפוץ לכבשן האש, מוכן להסתבך. 

בשביל האמת צריך לסבול בזיונות וחרפות, אין מה לעשות, אחרת מה, אם זה היה נגיש לכולם, אז איפה הבחירה? 

אפילו היום אתה רוצה להיות נגיד בצבא ביחידה מובחרת, אז אתה לא עובר טירונות כמו כולם, יש מקומות שאתה צריך להיות שנים! כמו בטייסים, אתה רוצה להיות ביחידות אחרות, לא נזכיר את כל השמות... אתה צריך חביבי להוכיח 'מסירות נפש'! ואתה צריך לעבור מעבר לקווים ולא להתגלות, וסכנת חיים, סכנת חיים ממש. אבל אם אתה רוצה להיות בשפיץ - זה המחיר חביבי. אתה רוצה להיות באמת? - יש מחיר! צריך לעבור בזיונות אין מה לעשות. 

סיבה נוספת (7): לפעמים מביא הקב"ה מביא על אדם בזיונות - בשביל להרחיק ממנו את הרשעים.

שלמה המלך ע"ה אמר: "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה" (משלי יח ג) אומר המצודות דוד: 'דרכו של רשע לבזות בני אדם'. זה רָשָׁע תמיד מבזה צוחק על כולם. 'וְעִם קָלוֹן - עם אדם שיש בו קָלוֹן רב, הוא מביא עמו חֶרְפָּה כי הוא מחרף בקלון שלו ופוסל במומו את כולם!'

רבנו המלבי"ם אומר: "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז" מידת הצדק זה לכבד בני אדם. הדרך של הרשעה זה לבזות. לכן כתוב: "וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר" (משלי יג ה) בעיניו - כל בני אדם מבוזים, ודרך הרשע לבזות נכבדים ולחרף בחרפת הנקלים.

אז לומדים: שדרכו של רָשָׁע לבזות והוא בעצמו מלא קָלוֹן ופוסל אחרים במומו. והרשע הוא מועד לבזות בכל מקום שימצא בו שמץ קָלוֹן, ככה נוכל לאתר: מי הם הרשעים.

עכשיו (סיבה 8) יכול להיות שאדם בטעות הוא אדם ישר והגון התחבר עם בן אדם שהוא עדין לא עמד על טיבו, לא יודע שהוא רשע. לא יודע, קורה שבן אדם מתחבר עם מישהו? 'אחלה בחור' אבל לא יודע מי הוא. אבל "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'" (תהלים קטז ו) הקב"ה לא רוצה שאדם הישר יושפע מהרשע, אזי הוא מגלגל שהרשע יבזה את השני - כדי שיפרדו.

כמו שכתוב במצרים: בני ישראל הלכו אחרי המצרים, משכו את העורלה להדמות למצרים. מה עשה ה'? - "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ" (תהלים קה כה) הקב"ה בשביל להפריד את בני ישראל מהמצרים - נתן בלב המצרים לִשְׂנֹא את העם שלו וככה הרחיק את הרשעים מהצדיקים! אז לפעמים בא לך בזיון לטובתך להרחיק את הרשע ממך! 

סיבה נוספת (9): לפעמים אדם דורך במקום וצריך להקפיץ אותו כיתה ולפעמים הוא ב'משבר', צריך להוציא אותו מהמשבר. 

אומר רבי נחום מטשערנוביל זתע"א: 'דוד המלך אומר בפסוק: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּ-הּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח יח) הקב"ה שולח יסורים לצדיק, למה? - כי הוא תקוע בזמן במשבר, שולח לו יסורים להוציא אותו מהשבירה ולכן כתוב: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּ-הּ"! זה שם של 'עולם האהבה' ה' שולח לו יסורים מעולם האהבה, כדי "לַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" להוציא אותי ממשבר שזה נקרא מצב של: 'מות!' נפילה. מי שנוחת דרגה - זה כאילו מת.

אז רואים: שאם יש צדיק שדורך במקום, מה עושה אב הרחמן? - שולח לו בזיון ועי"ז הצדיק מתעלה, כי הוא 'מעביר על מדותיו' מקבל אותו בשתיקה בשוויון נפש, מתגלה ענוה אמיתית - והוא יוצא מן המשבר ומתעלה.

הבעל שם טוב פעם ראה אדם שמתנפל על רבי מיכל'ה זתע"א במטר של גידופים ומבזה אותו לעיני כולם! 

שאל הבעל שם טוב: 'מי זה?'

ענה לו רבי מיכל'ה: 'זה עומד כל יום על פתח בית המדרש כל יום שאני יוצא ככה הוא מקדם את פני! בקללות, חרפות ובזיונות!'

מה ענה לו הבעל שם טוב? – 'אשריך! מיכל'ה הלוואי עלי אחד כזה!'

החפץ חיים היה בוכה: 'למה לא מבזים אותו?' 

כי מי שמבזים אותו - מוחלים לו על כל עוונותיו.

ומיכל'ה זלאטשובער: הוא היה צדיק גמור ואף פעם לא עמד בדרגה אחת תמיד חתר להתקרב אל השם ולכן הוא עלה מדרגה אחר מדרגה כל ימיו והבזיונות האלה היו מקפיצים אותו כיתה.

סיבה נוספת (10): תחליף לניסיון; כל הצדיקים העדיפו בזיונות על ניסיונות. מה עדיף; בזיון או ניסיון? הם העדיפו: בזיונות. למה? - בזיון לא פוגע בפרנסה, לא בבריאות, לא גורם ביטול תורה, לכמה רגעים, שומעים חרפות וגידופים וזהו: 'הב! הב!...' 

פעם אחת, התבטא רבי נחמן מברסלב והתיחס למה שאנחנו אומרים כל יום: "וְאַל תְּבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִזָּיון" ואמר: 'אם לא עומדים בנסיון - יהיה לנו בזיון'. אז תחליט מה אותה רוצה: נסיון או בזיון?

עוד דבר (11): אדם שמקבל בזיונות – סימן: שהתשובה שלו התקבלה! 

זה אף אחד לא חשב ע"ז... 

אומר בעל התניא (אגרת התשובה פרק א): 'כשהתשובה רצויה לפני הקב"ה, כשאדם שב בכל לבו ונפשו מאהבה - בהתעוררות מלמטה- אז: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" (משלי כז יט) יש התעוררות מלמעלה לעורר אהבה וחסד כדי למרק את העוונות שלו ביסורים בעוה"ז לנקות אותו! לצחצח אותו' כמו כלי כסף, מידי פעם הם משחירים, יש משחה 'מלטפים' את הכוס כמו שאומרים והיא מבריקה מחדש: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה'- יוֹכִיחַ"

נמצא: שהבזיון לטובת האדם משמים! להודיעו: שהתשובה רצויה. אם ה' רוצה להאיץ את תהליך כפרת העוונות של מי שמתאמץ בתשובה - שולח לו בזיון, שזה סוג קל של יסורים, כדי למרק אותו.

פעם, התפלל יהודי מהאנשים החשובים מירושלים, צדיק מוכר בכותל המערבי בתשעה באב, השתפך, השקיע כוחות עצומים בתפילה! הצום היה עם חום כבד. סיים 'עלינו לשבח' במוצאי תשעה באב, עם עוד אלפים של מתפללים, ביניהם הרבה ממכיריו, 

התנפלו עליו שני (2) שוטרים וצעקו: 'זה הכייס!!' תפסו אותו קשרו את את שתי הידים באזיקים 

ואמרו לו: 'אתה לא תכייס פה יותר מתפללים ותיכף תראה מה אנחנו עושים לגנבים!' הובילו אותו למשטרה הסמוכה לרחבת הכותל.

וחומרת הבזיון גם נמדד לפי הערך של המתבזה; אם זה אדם פשוט - אה.. אבל אם זה אדם חשוב שכולם מכירים מבזים אותו ככה - וואי וואי וואי...! לכן אי אפשר לשער את עוצם החרפה שחש הצדיק הזה, גוררים אותו כמו גנב לעיני רבים מחבריו ומכיריו. 

אחרי שעתיים (120 דקות) במעצר, בלי לאכול בלי לשתות, שחררו אותו עם התנצלות רפויה: "סליחה! זה לא אתה טעינו". כל המתפללים שהיו עדים לבזיון - אמנם לא שמעו שהתנצלו השוטרים.

מאוחר יותר העיד אותו צדיק ככה: "עכשיו ידעתי שהקב"ה קיבל ברצון את תפילותי!" זה סימן: שהקב"ה אוהב אותי וקיבל את התפילות, מחק, ניקה, צרף, ליבן אותו, הוציא אותו 'גלאט כושר'.

שאלה בקהל: (לא שומעים)

הרב: מה? כן, לא, שאתה לא מאלה שבעוונותיך...

סיבה נוספת (12): בפרשת סוטה כתוב: "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה יח) אשה שנחשדה ע"י בעלה, שהיא סטתה ממנו ונסתרה עם אדם זר - מביאים אותה לכהן משקים אותה במים מאוררים; אם חלילה היא עשתה מעשה - היא מתה! ואם לא - היא מתברכת; אם היא היתה עקרה - אז היא יולדת. אם היתה יולדת קצרי קומה - יולדת גבוהים וכן כל מיני דברים...

זה סוג יסורים לביש אותה בשער נקנור, שם היו מעמידים אותה וכל הנשים מתאספות, שהוא פורע את הראש שלה, מוריד לה את המטפחת וקורעים לה פה... (בצואר) ונותנים לה מכות וזה... מה זה בזיונות! ואומרים את הכל: 'ואת עשית ככה! ותודי ותגידי את האמת ולא תמותי...' מה זה? ואם היא לא עשתה כלום? איזה בזיונות?? למה אשה שהיא כשרה מתגלגל עליה חשד של בעלה עד כדי כך? עד שיש אומרים: שהבזיון חמור מהמיתה! כאילו עדיפה המיתה ולא הבזיון! 

הנה, אתם רואים שזה שהתאבד לא מזמן הוא לא יכול לעמוד בבזיון בבית המשפט שיבואו כל האנשים ויגידו: 'הוא עשה כך וכך...' אז הוא התאבד! הוא לא יכול לעמוד בזה, הבזיון יותר גרוע מהמיתה! לכן הוא התאבד... זה לא שמותר, ודאי שזה אסור! 

אבל רואים: שבזיון - לא יכולים לעמוד בו כל כך הרבה אנשים, יש הרבה אנשים שהתאבדו ב'קורונה' לא בגלל זה או זה פטרו אותם מהעבודה, לא היה מה להביא אוכל - זהו, הוא לא יכול להביא אוכל לילדים - התאבד. זאת אומרת הבזיון של העניות של להיות: 'נצרך!' - לא יכול לעמוד בו. 

אז נשאלת שאלה: למה שולח הקב"ה 'רוח קנאה' לאיש ואשתו צדיקה וחפה מכל פשע, ככתוב בפסוק: "עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לא נִטְמָאָה" (במדבר ה יד) למה היא עוברת את זה? וכתוב: "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה - וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה כח).

הקב"ה חפץ להושיע ולהשפיע שפע על הבנים תמיד! 

המקטרג צווח: 'שלא מגיע להם!' 

מה עושה הקב"ה? - שולח בזיון לאדם שלא מגיע לו על פי דין, בזיון של אהבה ועי"ז יכול להעניק לו שפע או ישועה שבלי זה לא היה מגיע לו על פי דין, אבל זה בתמורה לבזיון.

ואנחנו רואים דוגמא: חנה! תשע עשרה וחצי (19.5) שנה בוכה-בוכה לפני ה': 'שיתן לה זרע!' - ולא נתקבלה תפילתה. 

באחת התפילות מה היא אמרה לקב"ה? אמרה לו: 'רבש"ע! אם אתה רואה את מצבי ואתה מושיע אותי ונותן לי בן – מוטב, אם לא – אתה יודע מה אני אעשה? אני אלך ואסתתר לפני אלקנה, בעלי יראֶה שאני נכנסת עם מישהו לחדר צדדי ואז תתעורר בו רוח קנאה: 'מה?! אשתי נכנסה עם בן אדם?! עברה על יחוד?! היתה שם כך וכך זמן?!..' ואז אני אהיה אשה שנסתרה ואח"כ ישקו אותי, ואני לא יעשה שום מעשה, ואז אני אקבל פיצוי - זרע...! למה? כי אני לא עשיתי כלום.' 

אז רואים: שאם עוברים בזיון שלא מגיע - מקבלים גם מה שעל פי דין לא היה מגיע! ולכן היא זכתה לשמואל הנביא!

אז זאת אומרת הוא לא עשתה את זה בסופו של דבר, אבל היא אמרה היא השתמשה בענין הזה.

דבר נוסף (13): הקב"ה שומר על אלה שהוא אוהב אותם - שלא יפלו בגאווה. כי מי שנופל בגאווה - מפסיד את כל הזכויות! הכל!! אז לכן, כשבאים בזיונות מידי פעם - זה מתנות מה', כי אם אדם מתרגל שמשבחים אותו ומכבדים אותו, זה נהיה כמו 'סם' ואז הוא נפגע: שלא כבדו אותו... 

כמו שהמן הרשע אמר: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי" (אסתר ה יג) – מה, כל העולם משתחווה לי חוץ מאחד מרדכי?! - זה לא שווה כלום!' מרוב שהוא רגיל לכבוד, איך זה יכול להיות שבן אדם לא משתחווה?!.. 

מה עושה הקב"ה לשמור את הצדיקים? מידי פעם מטפטף להם בזיונות - בשביל לשמור אותם שלא יפלו בגאווה. (כי מי שרגיל לקבל שבחים וכבוד ופתאום מקבל ההיפך, כלומר ביקורת) כי מי שרגיל... אז חייו כבר אינם חיים ואומלל ומי שלא מכבד אותו, כבר שונא אותו, נוקם בו, נוטר בו, מבקר אותו, ומבזה אותו - וכל זה בשביל לשבור את הנכות שלו כי הוא כבר רגיל לקבל שבחים.

אומר רבי נחמן: 'כשפרנסי הדור ומנהיגי הדור מתגאים - הקב"ה מקים עליהם בני אדם שיחלוקו וידברו עליהם, כדי שלא תזוח דעתם! כמו שאמרו: 'אין ממנים פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחריו'. 

אם הוא יתגאה על הציבור אומרים לו: 'הלו-הלו-הלו! מאיפה באת? מי אתה בכלל?!...' 

אפילו משה רבנו! היה לו 'קופה של שרצים'. איזה קופה? הוא נתמנה להיות פרנס על ישראל, איזה קופה היתה לו? שאבא שלו נשא את הדודה שלו. התורה עתידה לאסור את זה: אסור בת דודה! והוא נשא אז... הלו-הלו אל תפתח אתה באת מ... שומרים עליו שלא יפול בגאווה.

סיבה נוספת (14): כדי לשמור את השכר לעוה"ב!

כשאדם עושה מצוה גדולה בעלת ערך, המקטרג לא הצליח למנוע ממנו את המצוה, הוא עשה. לא מתיאש המקטרג, הוא מנסה לקלקל את השכר! ואז שולח לו אנשים לשבח אותו - שיתגאה! בשביל להפיל אותו!! ואז כשהוא מגיע לעולם האמת אחרי מאה עשרים (120) שנה, הוא מצפה לקבל שכר... 

אומרים לו: 'לא תקבל כלום!' 

- 'למה?' 

- 'כבר קבלת! שיבחו אותך, שיבחו אותך מה, נהנית! מה זה כבוד? הנאה רוחנית! – קיבלת! מה פה מקבלים? - הנאה רוחנית, קיבלת...'

מה עושה הקב"ה להפר את המזימה של המקטרג להפסיד לצדיקים את המצוות? וכדי לשמור להם על השכר - שולח להם בזיונות: "אה, הוא לא עשה את זה בשביל זה... וזה.. וזה.. .. אתה לא מכיר אותו אני מכיר אותו עזוב...' ואז מדברים עליו - ונשמר לו כל השכר. כי הוא לא קיבל את הכבוד בטרם עת ואז הקרן של המצוות נשמרת.

יש עוד סיבה (15) שאתם לא תאמינו! הקב"ה רוצה לטעום מהמצוות שעשה הצדיק. 

המצוות של יהודי ישראלי חי - זה כמו 'אבר מן החי' אסור לאכול אבר מן החי, צריך שחיטה קודם. אז הקב"ה לפעמים נהנה לטעום ממצוות של יהודי, לכן הוא שולח לאיש הכשר בזיון, שזה כמו שפיכות דמים, שחיטה כמו שאומרים: "בא הנה הוא שחט אותי! אתה יודע מה הוא עשה לי? שחט אותי...." ככה אומרים נכון? ואז יכול כביכול הקב"ה לטעום מן המצוות, כי אסור לו אבר מן החי, אז לטעום רק טעימה.

שאלה בקהל: (לא שומעים)

הרב: מה הקב"ה טועם? נהנה עצם מהמצווה שאדם עושה, כמה זה משפיע בכל העולמות וכו'. כמו שכתוב: שהקב"ה קורא לפמליה של מעלה ואומר להם: "ראו בני זה מה עושה וככה ככה" 

סיבה נוספת (16): כדי שהאדם יהיה ראוי להשראת שכינה! יכול להיות שבן אדם שהמצב שלו טוב בכל המעשים יגע בתורה, מבקש את ה', אבל יש לו טיפה גאוה - ואז הוא לא ראוי להשראת שכינה! מה עושה הקב"ה? מי שמבקש את קרבתו באמת, תקן את המידות זוכה לסיוע משמים, רוצה לתת את כל הלב לה', אבל הוא לא מצליח לעבוד על הגאוה עד הסוף, מה עושה ה'? - עוזר לו.

כדי להדביר את הגאוה מה עושה? כמו שמדבירים חרקים, יש לפעמים חרקים אז מביאים חומר הדברה, מדבירים. שולח לו חומר הדברה - בזיונות טז' טז' טז' כמה בזיונות ואז זה בא ללב האטום שלא הרגיש כל כך בנקודות של הגאוה. 

ולכן אמר דוד המלך ע"ה: "חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי" (תהלים סט, כא) כשמקבלים חֶרְפָּה - הלב נשבר ואז יש מקום לשכינה להיכנס! אבל אם אין חֶרְפָּה יש גאווה וזה מלבוש של מלך: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהלים צג א) אסור ללבוש מלבוש של מלך!

אז מה? תשמעו דבר משפט שוה מיליונים-מיליונים!!!

הקוצק' רבי, רבי מנחם מנדל מקוצק ארבע (4) מילים, 

הרב פונה לקהל: מי יודע אותם? - מקבל מאתים (200) שקלים! אני אגיד את ההתחלה

שאלה בקהל: (לא שומעים)

הרב: מיליונים זה אם אתה מבין את זה אתה מקבל מיליונים מהקב"ה! לא בכסף... תקשיב!

אמר הקוצק רבה' ככה: 'אין שלם - מלב שבור!' אין שלם מלב שבור, לב שבור זה הדבר הכי שלם. "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹקִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא יט) מי שהלב שלו נִשְׁבָּר - הקב"ה לא מבזה אותו! לא משנה מי זה יהיה, אפילו רשע והוא שבור, נִשְׁבָּר לו הלב לגמרי ומבין את אפסיותו ואת הכל - זה נקרא לב שלם! 'אין שלם - מלב נִשְׁבָּר!' תזכרו את זה: 'אין שלם - מלב נִשְׁבָּר!' הגאוה נשפכת החוצה החדרים של הלב מנוקים ואז הם אכסניה לקבל את השכינה.

עוד סיבה (17): להעניק לו ניסיון חיים שזה חיוני לעבודת השם.

 

 

המהר"ל מפראג זצ"ל אומר: הידיעה נקנית בארבע דרכים (4) {זה אחרון}; אחת (1): זה המושכלות הראשונות. איך אדם קונה ידיעה? ע"י מושכל ראשון, כל מה שהוא בהתחלה מה שהוא שומע פעם ראשונה זה נקרא: 'מושכל ראשון' מה שאדם לומד באופן ישיר. זהו למדת זהו מושכל ראשון. שתים (2): זה המושכלות השניות, מה שאדם לומד דבר מתוך דבר. לא מה שקראת עכשיו - "אז מזה אני מבין כך וכך" - זה כבר מושכל שני.

דבר שלישי (3): זה מה שאדם לומד בדרך קבלה, שהוא לא יכול להשיג את זה, לא במושכל ראשון וגם לא 'דבר מתוך דבר' אלא הוא קיבל את זה בקבלה איש מפי איש כי בלי שיעבירו לו את המידע הזה, אנשים שקיבלו מאלו שקיבלו - לא יהיה לו. זה דבר שלישי.

מושכל ראשון: אני קורא את הספר עכשיו אז אני יודע מה כתוב.

מושכל שני: אחרי שקראתי את הספר הזה, 

(שאלה בקהל ...)

הרב: דבר שני, זה דבר מתוך דבר. 

(בקהל: לא שומעים)

הרב: לא, לא אותו דבר. הדברים האלה לא נמצאים בספר, לכן כתוב בגמרא: 'אם קבלה - נקבל ואם לדין - יש תשובה' ככה הוא אומר 'קבלה מרבותי' לא דברים הנקראים, דברים שנמסרים איש מפי איש ולא לכולם. 

נגיד: 'קבלה' ממש, לא נמסרת בכתובים, אלא מעבירים איש מפי איש לאחד שעבר גיל ארבעים (40) עם כל התנאים ואומרים לו רק 'בראשי פרקים' הוא לא יכול להשיג את זה לבד. אז עכשיו, אדם לומד בדרך של קבלה, כלומר מאבותיו או מרבותיו. 

דבר רביעי (4): זה מה שאדם לומד מהניסיון.

יש אמהות שיש להן 'ניסיון חיים' כי אתה יכול לקרוא בספרים, יכול ללמוד פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, אתה יכול הכל ללמוד, אבל את הניסיון שיש לאנשים מסוימים שעברו מצבים מסוימים והצליחו לצאת מהם וכו', זה לא נקנה בספרים. יכול להיות שיכתבו ספרים ע"ז אחרי זה, אבל הניסיון האישי זה הדבר הרביעי.

אומר המהר"ל כך: מה שיקנה האדם ע"י נסיון שהוא נסה פעמים הרבה, עשה דבר כמה פעמים. נגיד, אכל עשב פלוני - וראה שזה מחמם אותו. אחר – מקרר אותו. זה נקרא שהוא בעל ניסיון. ע"י ניסיונות חוזרים - הוא הגיע להכרה שזה הפעולה היוצאת מזה. את הדבר הזה נתן לקנות מהזקנים, בגלל שהזקנים עברו הרבה בחיים - ועמדו על הנסיונות של החיים.

עכשיו לא צריך לבאר למה לזקנים יש יותר נסיון מהצעירים, כי אורך השנים מלמד. 

מה רצה להגיד לנו המהר"ל? - בנוגע לעניננו: לא יצליח האדם להגיע למדרגה שבה הוא ירגיש שפלות עצמו אם לא טעם פעם השפלה.

לא יבין אדם את החולה שהוא חולה שחולה במחלה אנושה - אם לא היה חולה באותה מחלה. הוא יכול להבין שכן כואב לו וש... אבל הוא לא מבין הוא לא יכול להבין. מי שלא טעם בעצמו - אין לו את הנסיון. לכן 'בעל הנסיון' זה מי שספג בזיונות, הוא יכול ללמוד כיצד להתמודד אתם. מי שלא ספג - יכול למות! ממש למות יש אנשים מבזיונות מתים.

ואז אדם יכול להגיע לדרגה שהיא חשובה מאוד! היא לא הדרגה הסופית. זה נקרא: 'הנעלבין ואינם עולבין'.

כי מי שלא התנסה במצב סכנה - יהיה קשה לו להחלץ. אנשים שמתפסים נגיד, כמו שאמרנו על האוורסט, הם יודעים מה קורה אם פתאום משתחררת רגל מה עושים? אם לא - זה אבוד...!

ככל שאדם מתנסה בבזיונות נאלץ להתמודד עם המצב ובלי בזיונות בחיים - קשה להגיע למדרגת ענווה אמיתית וגם לא למדרגת של: 'מאריך אף' וגם לא 'מעביר על מידותיו' שאלה מדרגות של צדיקים - וכולנו צריכים לשאוף אליהן. 

אז זה ה'מבוא' בשביל להבין: על מה באים בזיונות? - אז יש שהן באים בגללנו ויש שבאים בזכותנו. אם בן אדם יודע: שהוא לא עשה שום דבר מהעשרים (20) הראשונים, אז הוא שייך לשש עשרה (16) הבאים. אבל אם לא - אז צריך לפשפש...

מה שאמרתי כמובן, צריך לחזור על החומר, עוד פעם ועוד פעם וגם קיצרתי קצת בשביל שנספיק, אבל זה עדין כלום.

אח"כ יש את סוגי הבזיונות, תועלת שבבזיונות והבזיונות. ועוד הרבה-הרבה חומר שיש פה, איך מונעים בזיונות, איך מתעוררים. לא לבזות, מה העונשים של המבזה, מה זה הכללים של זה, מה זה מדרגות של הבזיונות, מה הסוגים שלהם? יש הרבה מה ללמוד בזה – יש ספר שלם.

אבל אין בן אדם שלא עובר עליו יום בלי בזיונות, בזיון זה גם חוסר כבוד שהוא חושב: 'שמגיע לו! - לא התייחסו אליו, לא אמרו לו: 'בוקר טוב' או אמרו לו בשפה רפה; 'אהלן אהלן-אהלן כזה...' כל אלה זה נספג-נספג אצל הבן אדם, הוא מלא מרורים ולכן עם ההוא הוא כבר לא מדבר ולהוא הוא לא עונה ולכן זה ככה וככה... זה לא נגמר. 

בשביל ללמוד לחיות עם הבזיונות צריך להיות 'בעל ניסיון' מי שלא עבר את זה - לא יודע מה זה לעמוד בזה. יכול לספוג אבל הוא לא לומד. איך מתמודדים עם זה? איך יכולים לקבל בזיונות ולחייך ולהמשיך כרגיל? כמה אנשים יכולים לעמוד בזה? רק אומרים לו מילה - הוא מחזיר צרורות... לא נשאר לשתוק! למה? יגידו הודאה: 'שתיקה כהודאה" אם אתה לא עונה לו - אז בטח הוא צודק. ואז הוא ישר נהיה לוחם 'ימ"ם'... לא משאיר מילה וגם מכניס את אמא שלו ואבא שלו ואם אפשר גם את המשפחה והמשפחה גם כן... 

אבל מי שלמד עכשיו אתנו את מה שלמדנו: אז קודם כל – תאשים את עצמך, כי בטוח אנחנו שייכים לעשרים (20) הראשונים. ולחפש לפי הסדר: מכבדים את השם או לא? מכבדים את התורה, מבטלים תורה, מבזים תלמידי חכמים, מבזים צדיקים וכו'-וכו'. כל דבר צריך לבדוק-לבדוק לבדוק לבדוק....... אם אין לך כלום מזה. זהו.

אם אתה כבר שלם בכל ועברת ולא היה מעולם ח"ו וכו' וכו'... - אתה יכול לשמוח ביסורים! כל היסורים יביאו אותך רק למדרגות העליונות ותוכל לטפס איתם לעילא ולעילא. יותר מזה - הם יכפרו עליך לגמרי!!

עכשיו אני אספר לכם ככה שני (2) סיפורים מה המעלה של בזיונות: 

שני (2) יהודים התבזו; אחד - ידע והכיר את המעלה של הבזיונות וחייו נצלו. השני - לא הכיר את הבזיונות ומת.

חסיד צעיר, אברך ירא שמים ולמדן מופלג, היה גם נכד מיוחס לגדול הצדיקים, נסע לחצר הקדוש מפרמישלאן מספר פעמים בשנה. והרבי חיבב אותו מאוד וכיבד אותו בכל מיני כיבודים לעיני כולם.

הגיע יום אחד (1) לפרמישלאן והתיצב בבית של הרבי, תמיד הוא קיבל אותו לשיחה. הגבאים בישרו לרבי: 'שהוא הגיע!' 

לתדהמתם הרבי ענה בטון קשה: 'מה פתאום שיכנס אלי עכשיו?! עוד מעט שבת, אני לא חפץ בשום הטרדות!...' 

הגבאים נבהלו מהתגובה של הרבי, ניסו לרכך את הדברים לא לפגוע באברך, אבל לא התקבלו התירוצים על לבו. הוא חש בחלישות כתוצאה מטלטולי הדרך, ביחד עם העלבון, קבלת פנים צוננת, בלב מר הוא צועד לעבר האכסניה. 

בליל שבת קודש, האברך מתישב ב'טיש' בסעודה במקום שהוא רגיל לשבת, כל החסידים תופסים מקום לקראת הכניסה של הרבי, כל החצר דממה, חרדת קודש, אף אחד לא מעיז להוציא הגה. הרבי נכנס, מביט על השולחן, משגר מבט קודר ומקפיא לעבר האברך המיוחס 

וישר אומר: "ישנם בנים ונכדים של צדיקים - שמרגישים עליונות בנפשם כאילו כל העולם חיב בכבודם וכולם צריכים לשרת אותם! הוא כבר מחשיב את עצמו לכליל השלמות שלא כמו אבותיו, שהגיעו למה שהגיעו תוך יגיעה ומסירות נפש! אלה סומכים על 'זכות אבות' ותו לא!" התיישב בראש השולחן, בתנועת אצבע רמז למשמש שיסלק את האברך לסוף השולחן - לעיני כולם!

כל החסידים חשו בבזיון של האברך שהיה תמיד אהוד ואהוב ע"י כולם, החרפה היתה ללא נשוא! אבל הגרוע מכל - הוא לא ידע מה פשע! והרבי הקדוש מתנהג אליו באכזריות כזאת?!

למחרת בקושי קם לתפילה, כמובן שלא כיבדו אותו בעליה לתורה והוא הסתתר בפינה אחורית בבית המדרש, לסעודה השלישית הוא כבר לא הגיע, אכל כזית לבד באכסניה, לא יכול לשלוט בדמעות שזולגות מפניו. התפלל ערבית בחדר, במשך שעתים (120 דקות) חיפש ופשפש וחזר בתשובה בבכיות עצומות!!

יום ראשון בבוקר חשב: 'לחדש את הקשר הטוב עם הרבי' ולכן קיווה שהרבי ישלח אותו הביתה עם ברכה והרגשה טובה ולכל הפחות שיסביר לו: למה הרחיק אותו? - לא זה ולא זה.

חזר לאכסניה בפנים נפולות לאסוף את החפצים... 

דפיקה בדלת, החתן של רבי מאיר מפרמישלאן שאל אותו: 'מדוע פניך כה רעות?' 

- "מה?! לא ראית את כל הבזיונות שספגתי מאז שהגעתי?! אנחה שוברת חצי גופו של אדם!...' 

הציע לו לברר את הענין: "אני אברר ואחזיר לך תשובה" 

האברך דחה את ההצעה, אמר: "אין לי כח! עזוב אותי אני נוסע הביתה"

בחוץ חיכתה עגלה, עלה עם המזוודה ורבי אברהם נשאר פעור פה, מביט לעבר בעגלה הנעלמת באופק... 

חלפו ימים ספורים והידיעה המרה הגיעה לפרמישלאן: 'העגלה של האברך התהפכה - והוא נהרג במקום!' אבל כבד נפל על העיר.

בעיניים דומעות נכנס רבי אברהם החתן של הרבי, נכנס אל הקודש פנימה להגיד אל הרבי מה שאירע. פניו הקדושים של רבי מאיר נתכרכמו בכאב חד: 

"לי אתה מספר?! האם אתה חושב שלא ידעתי שיש גזרה איומה שנגזרה על האברך?! 'ידעתי גם ידעתי' נסיתי בתחבולות הכל כדי לבטל את הגזרה! - רק בזיונות היו יכולים לפעול! וחילקתי לו מנה גדושה! אם היה שומע את חרפתי ושותק - היה נשאר בחיים".

- אוי! אוי! אוי! כמה שקבלת הבזיונות באהבה - מבטלות גזרות רעות.

שַׁנים, רבי אברהם החתן של הרבי זכר: קבלת הבזיונות באהבה - מבטלות גזרות רעות. זה מעשה א'.

מעשה ב' (2): 

סוחר יהודי בפולין, האשימו אותו בהעלמת מס והברחת סחורות, התקרב מועד המשפט, רועד ונפחד אם יאושם - לכלא האכזר ששום יהודי לא יצא חי! 

החליט לנסוע לקראקוב, עיר המושב של הצדיק רבי אהרן הבן הקדוש של רבי קלונימוס קלמן זתע"א, שהיה תלמיד המובהק של רבנו הנועם אלימלך ומחבר הספר מאור ושמש שמכונה 'השולחן ערוך של החסידים'.

רבי אהרן שמע את כל הפרטים, ראה את כתב האישום, שמע את הדאגות של הלב, פניו התלהטו, עצם את העינים הטהורות, אגלי זיעה צצו על מצחו, נכר שהוא מגייס את כל כוחות הריכוז, כדי לעזור ליהודי במצוקה. 

לפתע פתח את עיניו הרים את ראשו ואמר: 'עליך לנסוע לעיר צאנז, אל רבי חיים צאנז הקדוש! - ה' יאריך ימיו בנעימים. אינך צריך לספר לו מאומה, רק תכנס לקודש פנימה, תתיצב לפניו. אם יקבל אותך בסבר פנים יפות - המצב שלך אבוד! ותתכונן לגרוע מכל!! אם יתרגז עליך ויתחיל לצעוק עליך ולבזות אותך לפני אחרים - סימן שהדין שלך הומתק והישועה מובטחת בעזרת ה''. 

לא חלפה יממה, הסוחר הגיע לצאנז, מיהר לבית המדרש, שם המתינו יהודים למפגש עם הצדיק, נרשם אצל הגבאי, המתח גובר, חלפו שעתים (120 דקות) כל אחד עם הבעיה שלו, כעבור מחצית שעה (30 דקות) נכנס היהודי לפניו והוא הסוחר הבא בתור...

מאחוריו עוד מנין (10) ממתינים, הדלת של הרבי נפתחה, יצא היהודי שהיה לפניו והגבאי מסמן בראש לסוחר להכנס, הוא לא הספיק לעבור את המזוזה 

והרבי שואל בצורה לא אופיינית: 'מי שלח אותך לכאן?! נוכל שכמוך! תסתלק מפה! גבאי!-גבאי! בא מהר תרחיק את הטיפוס הזה ממני! אחרת...' ולקח את המקל ונופף לעבר הסוחר: 'אתה עומד קפוא כמו גולם! אמרתי לך: 'תסתלק מפה!'... ובמכה איומה היכה על השולחן. 

הגבאי היה המום! החסידים מוכה הלם!! ופני הסוחר זרחו בחיוך! 

'רבי! יישר כוחך! תודה רבה מקרב לב! זייד מרגזון קונשטרק! תהיה בריא וחזק! וכל טוב לנצח!' 

נשק את המזוזה, פנה לאחור אמר: 'שלום!' יפה לגבאי ולממתינים המשתוממים, עלה על העגלה והסתלק לתוך הלילה. 

השופט הגדול בפטרבורג, זיכה את הסוחר מכל אשמה, פסק הדין כמובן לא היה אלא 'חותמת גומי' בדין שכבר נחתם בשמים והומתק ע"י הצדיק רבי חיים מצאנז. 

הכל אודות לקבלת הבזיון בדעת ובשמחה.

עד כאן רבותי!...

כן, למי שיש שאלות? - בבקשה! 

 

שאלות ותשובות