לוד - מעשה נורא ברבי מתיא בן חרש זיע"א

 

ערב טוב! בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

'מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש, ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם.

 

פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו, אמר: "אפשר אדם כמו זה לא חטא?"

 

אמר לפני הקב"ה: "רבש"ע! רבי מתיא בן חרש, מהו לפניך?"

 

אמר לו: "צדיק גמור הוא".

 

אמר לפניו: "תן לי רשות ואסיתנו".

 

אמר לו: "אין אתה יכול לו",

 

-        'אף על פי כן'

 

אמר לו: "לך".

 

נדמה לו כי אשה יפה שלא היתה כדמותה מעולם מימות 'נעמה אחות תובל קין' שטעו בה מלאכי השרת. שנאמר: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱ-לֹקִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו ב) זאת אומרת, מלאכי השרת נכשלו בבנות האדם.

 

עמד לפניו, כיוון שראה אותו – הפך פניו ונתן לאחוריו. שוב בא ועמד לו על צד שמאלו – הפך פניו לצד ימין. והיה מתהפך לו לכל צד. רבי מתיא בן חרש רואה אשה יפה לפניו, כשהשטן מתחזה לאותה אשה, והוא מסית את פניו כל הזמן הצידה ואחורה כדי לא להסתכל. אמר: "מתירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני!".

 

מה עשה אותו צדיק? קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, אמר לו: "לך והבא לי אש ומסמר". הביא לו מסמרים ונתנום בעיניו. חימם את המסמר עד שהתלבן ושם אותו בעינים ושרף אותם! באותה השעה, כיוון שראה השטן כך – נזדעזע ונפל לאחוריו. השטן עוד לא נתקל באדם כזה שמסוגל לקחת מסמר מלובן לשרוף את העינים כדי לא להיכשל.

 

באותה שעה קרא הקב"ה לרפאל המלאך, אמר לו: "לך לרפא את רבי מתיא בן חרש"

 

בא ועמד לפניו, אמר לו: "מי אתה?"

 

אמר לו: "אני הוא רפאל ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך"

 

אמר לו: "הניחני. מה שהיה – היה" לא רוצה עינים, לא רוצה כלום.

 

חזר לפני הקב"ה, אמר לפניו: "רבש"ע! כך וכך אמר לי מתיא"

 

אמר לו: "לך ואמור לו: 'אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע!" מיד ריפא אותו.

 

מכאן אמרו חכמים: "כל מי שאינו מסתכל בנשים, על אחת כמה וכמה באשת חברו, אין יצר הרע שולט בו!"

 

למה עשה את המעשה הזה רבי מתיא בן חרש, לשרוף את עיניו? ה'בן איש חי' זצוק"ל, מביא בשם ספר 'סדר הדורות' בשם 'מדרש אבכי"ר' עפ"י המקובלים שרבי מתיא בן חרש היה גלגול של פלטי בן ליש.

 

פלטי בן ליש לקח את מיכל בת שאול, שהיתה מיועדת לדוד המלך, אחרי הנצחון של דוד על גולית, כפי שהובטח ע"י שאול אביה: 'שמי שינצח את גולית - יזכה בביתו מיכל!' ופלטי בן ליש קיבל משאול את מיכל כי הוא לא נתן אותה בסוף לדוד. מדוע? משום שנתקנא בו שאול המלך, אחרי שניצח דוד את גולית - נתקנא בו! אבל מכל מקום פלטי בן ליש קיבל אשה שלא היתה מיועדת לו אלא לדוד,

 

והיה צריך להגיד לשאול: 'אני לא מעוניין לקחת אותה!' מדוע? 'במקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב!' מכיון שיש פה חילול ה', היתה פה הבטחה ולא קוימה, היה צריך להתנער. ועל זה נאמר: "נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ" (מיכה ב ט).

 

אף על פי שפלטי בן ליש היה צדיק גדול! ואף על פי שהוא לא נגע במיכל, מכל מקום בעל כרחו הוא נהנה ממראית עין במה שאינו שלו, כיון שהיתה אצלו במשך שנים. ועל כן היה צריך להתגלגל לענין זה, כדי שיצער את עצמו ויעור את עיניו, ולכן ניתן לשטן הרשות להסיתו והוא התגבר על יצרו ולא רצה להביט בפניה. ושניהם, פלטי בן ליש ומתיא בן חרש, הם גלגול ניצוץ יוסף הצדיק.

 

וכתוב: 'שהניסיון של פלטי בן ליש - היה יותר גדול משל יוסף הצדיק ומשל בועז! יוסף הצדיק היה יפה תואר וכשהוא היה אצל פוטיפר, אשת פוטיפר רצתה אותו מאוד וניסתה לפתותו במשך שנה ולא הצליחה! למרות שהחליפה מלבושים; שחרית, מנחה וערבית, והיתה מתבשמת ומתיפה והיא היתה יפה – לא עזר. למרות שהיא אימה עליו, ואמרה: 'שתהרוג אותו! ותשבור אותו, ותשלח אותו לבית האסורים...!' – כפי שהיה בסוף – לא עזר. יוסף ה-צדיק. והוא לא נכשל, והסתכן בחייו, ונכנס לעשר שנים לכלא, אבל הוא זכה בסוף למלוך. למה? 'פה שלא נשק בעברה - נאמר לו "עַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי"' (בראשית מא מ) אדם שיודע לשמור על האיברים שלו שלא לחטוא בהם, הוא מלך עליהם – הוא ראוי למלכות.

 

אותו דבר גם אסתר המלכה שזכתה למלוך על מאה עשרים ושבע (127) מדינה, בזכות זה ששלטה בעצמה בכל איבריה, כמו האמהות הקדושות!

 

בועז, גם לו היה ניסיון עם רות: היא באה ושכבה בחיקו, כיון שהוא היה צריך ליבם אותה, ולמרות כל זאת הוא לא נגע בה, כיון שהוא חיכה לראות: 'מה יהיה עם היבם המקורי? לפניו'. רק לאחר מכן הוא הסכים למלא את היעוד שלו בעולם, וזו גבורה גדולה.

 

אבל פלטי בן ליש, במשך שנים, היא היתה אתו בביתו, והוא 'נעץ חרב בינו לבינה!' כדי לא להיכשל בה. אבל בכל אופן, לראות אותה הוא ראה. והוא ראה מה שלא שלו – אז הוא עבר עברה. בשביל לתקן את העברה הוא היה צריך לרדת עוד פעם, להתגלגל בגוף של רבי מתיא בן חרש כדי לתקן זאת. ומקטנותו – לא נכשל. זאת גבורה גדולה ביותר! מסביר ה'בן איש חי': שבזה ניתן להבין דבר גדול:

 

יש בגמרא מספר פעמים שהתנאים היו שואלים אחד את השני: 'אבוך במאי זהיר טפי? אבא שלך באיזו מצווה היה נזהר ביותר?'.

 

מה פרוש באיזה מצווה? צריך לשמור את כל המצוות. למה צריך להישמר במצווה מיוחדת?

 

אלא זה היה אומר: על איזה תיקון הוא בא לעולם - שבו הוא צריך שמירה מיוחדת ומעולה. זה גם מה שהבין השטן כשהוא עבר ליד בית המדרש והוא ראה אותו יושב ועוסק בתורה וזיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת - כי מעולם לא נשא עיניו לאשה!

 

התקנא בו השטן ואמר: 'אפשר אדם כמו זה לא חטא?'. מה פרוש? משמע שהיה ראוי לחטוא – והוא לא חטא?! לכן ניסה להכשילו. באמת הצדיק לא צריך לחטוא. אבל הוא ידע: שמי שיש לו זהירות יתרה בדבר מסוים – הוא בא לתקן את אותו דבר, לכן ניסה להכשילו. זה התפקיד של השטן. והוא עמד בזה. מכל מקום, רואים פה שיש פה גבורה גדולה מאוד, שאדם יכול להישמר אם הוא רוצה. השאלה אם הוא רוצה.

 

בסופו של דבר, כשנדרש פלטי בן ליש להחזיר אותה לדוד המלך, כתוב בפסוק: "וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ" (שמואל ב ג טז) אחרי שנים הוא מלווה אותה, היא הולכת לבעלה האמיתי, והוא מלווה אותה ובוכה אַחֲרֶיהָ. על מה הוא בוכה? אומר רש"י הקדוש: 'על מצווה ההולכת ממנו! שכל אותן השנים נעץ חרב בינו לבינה ולא נכשל בה'. זאת אומרת, המצווה הזאת, שהיה לו את הניסיון, והוא לא נכשל, את המצווה הזאת הוא הפסיד. על זה היה בוכה.

 

רואים: שיש לאדם כוח וגבורה אם הוא רוצה. באמת זה פלא! אחד האיברים שיש באדם, שלא מתיגע ולא מתעיף, זה העין. להרים את היד זה קצת קשה. להרים כמה פעמים ולהוריד, לעשות תרגילים אפילו, השרירים מתעיפים. ללכת הרבה... אבל יש עפעפים, אנחנו סוגרים אלפי פעמים ביום את העינים ולא מרגישים בכלל. לסגור את העין – דבר הכי קל. טרא'ק, לא שומעים כלום, לא מפריע, לא מרעיש, לא קשה. אבל נראה אותך סוגר את העין מתי שצריך... זה הכי קשה! מצד האיבר – זה קל מאוד. קל מאוד. אבל צריך רצון בשביל לסגור את העינים. צריך רצון. השאלה: אם רוצים? או שהאדם נהנה לזון את עיניו ממה שאסור לו. לכן כתוב: "אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו לט).

 

יש כמה הנאות; כשאנחנו אומרים הבדלה במוצאי שבת אז אנחנו אומרים את זה בסדר 'יִבַּנֵה': יין, בשמים, נר, הבדלה. יין זה שייך לפה. בשמים שייך לאף מעליו. נר לעינים מעליו. הבדלה שייך לשכל, למוח, מעליו. 'יבנה'. ההנאה הכי נמוכה שיש בעולם הזה זה הנאת האכילה, לאכול, 'אוכלים, נהנים'. הנאה למעלה מזה, שהיא כבר רוחנית! זה ההנאה של הריח. הנאה יותר גדולה מזה זה הנאת הראיה. וההנאה הכי גדולה - זה הדעת, ההשגה שאדם משיג בשכלו את המושכלות.

 

בעולם הזה ההנאה זה האוכל – "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" (קהלת ו ז) כשיוצאים מכאן יש גן עדן תחתון ויש גן עדן עליון. גן עדן תחתון זה בעולם הזה ושם ההנאה היא הנאת הריח, כמו שאומרים: "ריח בשמים - גן עדן!" גן עדן עליון שם ההנאה היא בראיה: 'צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה' ההנאה שם היא בראיה "וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (ישעיהו נח יא) אורות עצומים בעולמות העליונים.

 

כשמגיעים לעולם האמת יש מחסומים; כל אדם שרוצה להיכנס עושים לו בדיקה: אם הוא ראוי להיכנס? נצייר את זה במשל: נגיד שאדם צריך להיכנס לאיזה מקום שמתעסקים שמה בדברים שצריך להיות נקי-נקי לחלוטין. אז מעבירים אותו תהליך של טיהור לפני שהוא נכנס לאן שהוא, מלבישים אותו חלוק לבן ואז הוא נכנס. הוא צריך דרגת נקיות יותר גבוהה – עוד פעם טיהור, עוד פעם רנטגן, מסתכלים ככה שאין עליו כתמים או לכלוכים – נכנס עוד דרגה. מגיע למקום שיותר צריך הקפדה – עוד פעם, MRI הוא עובר, עד שמכניסים אותו.

 

אותו דבר בעולם העליון: אדם מגיע לשם, באופן כללי, משייכים אותו לגן עדן או לגיהנם. נגיד שהוא הגיע לגן עדן, אבל בגן עדן יש דרגות ושלבים, למעלה למעלה למעלה לאין שיעור! אדם שרוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה, הבחינה יותר מדוקדקת. לא מסתכלים רק על עצם המצוות אם הוא עשה או לא – איך הוא עשה אותם? ואז מסתכלים יותר בדקות של דקות. ואסור שיהיה לו כתמים. ואסור שיהיה עליו לכלוך. וכך הוא הולך ועולה.

 

פלטי בין ליש, שזכה לעולם העליון, מקום שהצדיקים זוכים 'ונהנים מזיו השכינה', ושם ההנאה היא בראיה – בדקו אותו בראיה. ובבדיקת עינים הוא נכשל. למה? הוא נהנה ממיכל באיסור. הוא ראה את מיכל שלא היתה מיודעת לו. הוא לא חטא בגוף המעשה – אבל בראיה כן. בשביל להיכנס למקום הראוי לך – חייב לתקן את הפגם הזה. צריך לרדת עוד פעם לעולם, להתלבש בתוך גוף, הוא נכנס בתוך גוף של מתיא בן חרש, תעבור את העולם בלי להיכשל – ואם צריך לתקן על ידי מסמרון – תַקֵן, ואז אתה נקי! תעלה ותקבל את המקום המיועד לך.

 

אז תדעו לכם, שבעולם העליון, גם אם זוכים לגן עדן ורוצים: לעלות יותר ויותר! אז תמיד ניקיון וניקיון ובדיקה יותר ויותר. ואני אגלה לכם סוד: כתוב שעד גיל 13 לא דנים בעולם הזה בית דין. עד גיל 13 זה נקרא 'קטן' והוא לא חייב במצוות ולא דנים אותו. עד גיל 20 לא דנים מן השמים. אבל מה קורה עם עברות שעשה ילד קטן? חילל שבת, עשה דברים שאסור. הוא לא היה חייב במצוות. אבל בעולם העליון שהוא יגיע בשביל לקנות מדרגה לפי המקום הראוי לשורש נשמתו, גם את הפגמים שהוא עשה כשהיה ילד צריך לתקן.

 

והאר"י הקדוש גילה לתלמידו המובהק המהרח"ו (רבנו חיים ויטאל) זצוק"ל, אמר לו: 'כדי שתבוא נקי לעולם האמת עליך להתענות שלושה ימים רצוף'.

 

אמר לו: 'על מה?'

 

אמר לו: 'בקטנותך כשהיית יונק מאמך היכית אותה. תתקן את זה. שלושה ימים תענית ואז אתה תוכל להגיע למקום הראוי לך'

 

אבל זה במדרגות של צדיקים, הלוואי ואנחנו נצטרך להגיע למצבים כאלה שידקדקו אתנו על כאלה, יש לנו בעיות יותר רציניות אני חושב...

 

אז בואו נראה רגע מה קורה: אם רוצים – יכולים. השאלה אם רוצים. פעם בפורים נכנס אדם אחד אצל ה'חפץ חיים' זצוק"ל ואמר לו: 'כבוד הרב! אני מבקש ממך שתבטיחני שאני אהיה במחיצתך בגן עדן לנצח!'

 

פורים, פורים... בדיחה כזאת או אחרת... ה'חפץ חיים' לא עונה לו. הוא לא מפסיק,

 

מפציר ב'חפץ חיים': "כבוד הרב! אני מבקש שתבטיח לי שאני אהיה אתך במחיצתך בגן עדן"

 

לא עונה לו. עוד פעם הוא מבקש.

 

אנשים אומרים לו: "חצוף! הרב לא עונה לך, משמע שהוא לא מסכים"

 

לא מוותר. עוד פעם מבקש.

 

מסתובב אליו ה'חפץ חיים', מסתכל עליו, ואומר לו ככה: "אני מבטיחך שתהיה עמי במחיצתי בגן עדן לנצח, בתנאי; שמהיום תקבל על עצמך: לא לדבר לשון הרע ולא לשמוע לשון הרע לעולם! אם כן – אתה במחיצתי בעולם העליון לנצח!!"

 

חשב היהודי, ואמר לרב: "כבוד הרב! אני לא יכול להבטיח"

 

ה'חפץ חיים' התחיל לבכות ואמר: "ראו יהודי כשר, נמצא על פתח גן עדן - ולא מוכן להיכנס. הוציאוהו מעלי" ואיבד את הזכות שלו.

 

הוא לא יכול היה להבטיח. אנחנו היינו יכולים להבטיח ל'חפץ חיים': שמהיום עד היום האחרון לא נדבר ולא נשמע לשון הרע? יכולים או לא יכולים? לא יכולים, נכון? יכולים או לא יכולים? מי יכול?

 

אתה יכול? מה יכול?

 

[עונה מהקהל: קצת]

 

קצת? אז תקבל קצת.

 

[מישהו מהקהל ממשיך לדבר]

 

לא צריך להיות בחדר סגור. ה'חפץ חיים' היה אדם שבא בציבור, נכנס ויוצא, ומדבר אולי יותר מהממוצע, ולא נכשל בימיו בלשון הרע.

 

רק פעם אחת הוא נכשל. פעם אחת. והוא (כתב על זה בספר שלו 'שמירת הלשון'): שפעם אחת הוא נסע ברכבת, והוא היה עדין אברך צעיר, הספר שלו יצא כבר, אבל לא היה מפורסם כל כך מי האיש שעומד מאחוריו. והיה איזה רב אחד שנסע אתו וככה תוך כדי שיחה, בני תורה מדברים,

 

אז הוא שאל אותו: 'אם הוא שמע על רבי ישראל מאיר מראדין בעל ה'חפץ חיים' שהוציא את הספר על שמירת הלשון? איזה צדיק! איזה ספר, איזה דברים...'

 

אז ה'חפץ חיים' אומר לו: "אני מכיר אותו - הוא לא כמו שאתה חושב עליו...".

 

אותו רב נתן לו סטירה! "איך אתה מדבר עליו???"

 

אז ה'חפץ חיים' כתב בספר שלו: 'שגם לשון הרע על עצמו - אסור להגיד!' זה היה פעם יחידה שהוא נכשל.

 

ושלחו אליו רבנים, גדולי רבנים, לדבר אתו במשך שעות! ולגרור אותו מעניין לעניין בשביל לראות אם הוא יכשל? וכל נושא שדיברו אתו הוא לא נכשל כהוא זה.

 

אם אדם רוצה – הכל הוא יכול. השאלה אם הוא רוצה. אז ישר מה הוא רואה? 'צריך להיכנס לחדר, לסגור את החיים, לא לשמוע'... לא, הוא ישר מצייר את הגיהנם בעולם הזה. זה לא הוא עושה, זה יצר הרע עושה לו את זה! למה? כי אם לא – הוא יזכה.

 

מה בעצם אמר לו ה'חפץ חיים'? ה'חפץ חיים' אמר לו דבר פשוט! בואו תשמעו, אם אני אומר לכם כך, אני הולך עכשיו, הנה עכשיו, אני הולך לספר לכם במשך שתי דקות סיפור שיש בו לשון הרע.

 

אני אומר לכם מראש: 'זה אסור עפ"י התורה לשמוע את מה שאני הולך לספר. זה אסור. שתי דקות. זה יעבור מהר, אבל אתם תכשלו בלשון הרע. ומי שיכשל בלשון הרע בשתי הדקות הבאות - יפסיד את המשכורת החודשית שלו!'

 

תהיו מוכנים לשמוע את הסיפור? בגלל המשכורת, או בגלל לשון הרע?

 

[צחוק בקהל]

 

אם אני אגיד: 'שאני הולך להגיד שתי דקות לשון הרע!' - בלי איום של משכורת – כולם ישארו פה. יחכו לשמוע: מה זה? אדרבא! כשאחד הולך לספר לשון הרע

 

אומרים לו: 'מה, מה, מה, מה...מה היה? רגע רגע אני לא שמעתי מהתחלה. תחזור, תחזור...'

 

 הוא דואג לשמוע את הלשון הרע מההתחלה עד הסוף. 'משכורת' אנחנו לא מוכנים לאבד, ולאבד את העולם הבא בשביל לשון הרע כן מוכנים?! ולאבד את העולם הבא של ה'חפץ חיים' כן מוכנים?

 

- כן, מוכנים!

 

אתם יודעים מה היה המצב של אותו בן אדם? בואו אני מספר לכם את זה ושתבינו איפה אנחנו מונחים.

 

אחד בא למשכיר שלו ואומר לו: "אני מבקש ממך! שמהיום תוותר לי על השכירות ואוכל לדור בדירתך לנצח בלי לשלם יותר כסף שכירות".

 

אז הוא לא עונה לו. הוא מבקש ממנו עוד פעם והוא לא עונה לו. עוד פעם – לא עונה לו.

 

אנשים אומרים לו: "תתבייש לך! מה אתה אונס את המשכיר שלך? הוא לא רוצה לתת בחינם. זה נכס שלו – הוא רוצה עליו כסף".

 

לא שומע אותם. "אני מבקש ממך שיותר לא תיקח ממני כסף בכלל, אני רוצה לדור בדירה שלך לנצח בחינם!".

 

פתאום מסתובב אליו המשכיר ואומר לו: "אתה רוצה לדור בדירתי חינם? אני מוכן בתנאי; כמה היית משלם עד עכשיו לחודש?"

 

אומר לו: "אלף דולר (1,000$)".

 

אומר לו: "במקום אלף - שלם דולר ($1)"

 

חושב, אומר לו: "לא יכול להתחייב לך!"

 

-        "לא יכול? תשלם אלף!". מוריד לו מאלף לדולר – לא יכול להתחייב. שמעתם דבר כזה?

 

מה אמר לו ה'חפץ חיים'? תרי"ג מצוות אתה חייב – בלעדי! שש מאות ושלוש עשרה (613) מצוות. אני אמרתי לך: 'מצווה אחת' – דולר אחד. רק מצווה אחת תקיים כמו שצריך. רק אחת ותהיה אתי אחרי שמונים שנה שעבדתי להיות ה'חפץ חיים'! תהיה אתי במקום שלי בעולם העליון לנצח. תשמור אחד משש מאות שלוש עשרה (1/613) אבל אחת תשמור.

 

אומר לו: "לא יכול להתחייב!"

 

-        'אז לך תעשה את השש מאות שלוש עשרה...!'

 

אתם שומעים? ויש מקור לדברי ה'חפץ חיים'. הרמב"ם בסוף 'מכות' אומר: 'רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת" (מכות ג טז)

 

אומר הרמב"ם: שאם אדם שומר מצווה אחת מן התורה בשלמות; ללא פניות ונטיות לסיבות שונות ומשונות אלא רק לשם יוצרו, לשם הבורא שציווה עליה, והוא שומר את המצווה הזאת כמו שצריך – כבר זכה בה לחיי העולם הבא!'

 

זה לא שהוא פטור משאר מצוות. אבל אם תהיה לו אחת שהיא בשלמות – הוא בן עולם הבא. למה? עולם הבא - זה עולם האמת. עולם האמת צריך לבוא עם מטבע של אמת. אם יש לך את המטבע של אמת יש לך במה להיכנס. אבל אם כל המטבעות שלך מזויפים, כל המצוות שלך הם חפיף דליל – אז עם מה אתה רוצה לבוא להיכנס? אין לך אפילו מטבע אחת להיכנס. זה מה שמבקשים מאתנו בסך הכל.

 

מה העונש של לשון הרע?...

 

'לשון הרע' קודם כל שנבין זה כשאומרים דבר 'אמת' על מישהו.

 

אומרים על מישהו: 'תשמע, הבחור הזה, מה אני אגיד לך?... כעסן! מציק, עושה בעיות...' אומרים עליו לשונות של גנאי. וזה באמת משהו שמדברים עליו.

 

מה התועלת אבל? יש לך תועלת מזה שאתה מספר? אתה בא לתקן אותו, אתה בא להועיל לו, בשביל מה אתה מספר? האומר אמת על חברו, אבל זה לרעה בלא תועלת – זה לשון הרע!

 

בלשון הרע שלושה לוקים: האומר, השומע וזה שמדברים עליו. והשומע לוקה פי שתים! כי אם הוא לא ישמע – גם זה לא יוכל לדבר. אז זה שמטה את אוזנו הוא הבעיתי יותר. ולשון הרע גרועה משפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות! והיא אביזרייהו של רציחה. למה? כתוב בתורה: "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" (בראשית מט ו) יש אלימות שגואה ופוסה בציבור הישראלי... אבל לא צריך היום לא סכינאות, ולא נשק חם, כלום. אפשר להרוג בני אדם באף אומרת התורה. באף. איך הורגים בן אדם באף?

 

שואלים אותך: "תגיד, מה אתה אומר על ראובן?"

 

אתה עושה [כבוד הרב מראה תנועה באף] מעקם את האף.

 

זהו. הרגת אותו! לא יעשו אתו עסקים, לא יסמכו עליו, לא יאמינו בו, הילדים שלו ירעבו לאוכל.

 

למה? עיקמת את האף. לא רצית חלילה לדבר עליו משהו רע, רק עיקמת את האף.

 

יש כאלה עושים את זה עם היד: "מה אתה אומר על פלוני?"

 

[כבוד הרב עושה תנועת 'ביטול' עם היד] "בר מינן" עם האצבעות - הרס משפחה! עם האצבעות. בלי כלום, לא צריך כלום. זאת אומרת, כל תנועה שאדם עושה בשביל להכפיש, לבזות, להעליב, לפגוע, להגיד משהו על חברו – זה באותו כלל נכנס.

 

אם אדם אומר שקר על חברו זה יותר גרוע, זה "מוציא שם רע". דבר שהוא לא אמת זה כבר "מוציא שם רע".

 

אם אדם מדבר על מתים - הוא צריך לאסוף עשרה אנשים וללכת על קברו של מי שדיבר עליו ולבקש ממנו: 'מחילה!'

 

אם אדם מדבר על משפחה – צריך לפייס את כל המשפחה! זה "פגם משפחה".

 

לכן אומר הרמב"ם: "החוטא לחברו ומת חברו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר לפניהם: 'חטאתי לה' א-לקי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו...'". בקיצור: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח כא).

 

זאת אומרת, אם אדם רוצה – הוא יכול! השאלה: אם הוא רוצה.

 

האם יש מישהו מאתנו שלקח על עצמו מצווה אחת מן התורה והחליט עליה: 'ללכת במאה אחוז!' לעבוד על מצווה אחת לקיים אותה כמו שצריך בהידור מ-א' עד ת'?

 

במה נשתכר לחיי עולם הבא? רק בזה! אין במה להשתכר. כל יום שעובר כאן ואנחנו לא מנצלים את הימים בשביל להרבות מצוות, מעשים טובים, שיהיה לנו קנין לעולם הבא – הימים האלה חולפים, מתים, אינם, וזהו. לא נשאר לנו מזה כלום.

 

אז אדם חושב: 'שיש לו מספיק זמן לחיות...' הוא חושב: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהילים צ י) והוא לא יודע שהחיים הם בסך הכל 'רגע אחד'. מה פרוש 'רגע אחד'? הנה אני חי הרגע, נכון? מה עם הרגע הקודם? מת. מה עם הרגע הבא? עוד לא בא. אז כמה אני חי? 'רגע'.

 

אם יהיה עוד רגע – מה עם הרגע הקודם? מת. מה עם הבא? עוד לא בא. כמה אני חי? 'רגע'. אם יהיה עוד רגע – מה עם הרגע הקודם? מת. מה עם הרגע הבא? עוד לא בא. כמה אתה חי? 'רגע'. כל החיים זה 'רגע', ואם יהיה? עוד 'רגע', ואם יהיה? עוד 'רגע', וכל 'רגע' שלא ניצלת – מת! מת, מת, מת. מי מת? אתה מת. מת. הלך. אין. אתה לא יכול להחזיר. אתם יכולים להחזיר את השעה אחורה? אין.

 

עכשיו, עוד 'הקדימו' את השעה...

 

[צחוק בקהל]

 

מת. הלך. מה נשאר? אם עשית ב'רגע' הזה משהו – שישאר לך לנצח, זה הדבר היחיד שחי "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ". מה? תורה ומצוות. למדנו עכשיו, הנה, דברי תורה, הזמן הזה חי לנצח נצחים! תגיעו למעלה – מחכה לכם הזמן הזה. הזמן הזה הוא שלכם. הזמן הזה חי. אתם נצלתם אותו. הוא חי. זמן שאדם יושב סתם בטל, מעשן סיגריה, קורא שטויות, מסתכל בהבלים – מת. לא רק מת – מת בעברה! הזמן עבר, והוא המית אותו, וגם עשה עברה בזמן. ועל זה יש 'דין וחשבון!'.

 

מה זה דין וחשבון? עושים לו דין - על מה שהוא עשה עברות, ועושים גם חשבון: בזמן שהוא עשה עברות כמה מצוות היה יכול לעשות. למה? נתנו לך זמן שתעשה מצוות. מה עשית?

 

צאו וחשבו: אם היו נותנים לכם עכשיו ללכת ל'בנק ישראל', נותנים לכם שקים של יוטה ואת חפירה, ו

 

אומרים לכם עכשיו: "פותחים את שערי הבנק, פותחים את הכספות, נותנים לכם זמן עשרים וארבע שעות. כמה שתרוקנו מתוך הכספות לתוך השקי יוטה – שלכם!".

 

תנוחו רגע??? יתנו לכם קפה, תה, עוגות, תפסיקו בשביל זה? הפסקת צהרים, קרמבו, תאכלו? ביסלי בארבע (ב-16:00), מעדן בשבע (ב-19:00)? שום דבר! בלי הפסקה. זקנים, נערים, טף. כולם אודרוב' לפלף' עוד, עוד, עוד. בלי הפסקה.

 

ואם אחרי עשרים וארבע (24) שעות 'תם הזמן' ואתם כבר סחוטים, עייפים, כבר הידיים לא עובדות!

 

פתאום מודיעים: 'שהבנק כל כך התלהב מהעמל והגיעה שלכם, שהחליט: 'להוסיף שתים עשרה (12) שעות!' - תתלוננו?

 

[צחוק]

 

איזה תתלוננו... בשביל כסף... – וואלק' אתם מוכנים להיות עבדים בלי סוף! מה נשאר מזה? כלום. לאחרים ישאר. לכם לא ישאר. אבל מצוות – רק זה ישאר לנצח. למה, מה מלווה את הבן אדם בסוף? מה מלווה את הבן אדם?

 

יש לבן אדם שלושה אוהבים, שלושה אוהבים יש לו...

 

היה אחד קיבל מכתב מהמלך: המלך קורא אותו: 'דחוף!' אליו

 

– נבהל! 'מה לי ולמלך? טובות מזה בטח לא יצא... בטח מצא עליי איזה חוב גדול'

 

מה עושה? הולך לחבר שלו היקר ביותר, החשוב ביותר!

 

ואומר לו: 'תשמע, תעשה טובה! תבוא אתי, תמליץ בעדי, תעזור לי!'

 

אומר לו: 'אני מצטער, אני לא יכול לזוז'.

 

-        'מה לא יכול? כל החיים שלי אני אתך ביחד, כל הזמן יחדיו! בוא, זה הזמן!'.

 

אומר לו: 'מצטער, אני לא יכול לזוז'.

 

פגוע הוא הולך מאצלו. למי? הולך לאלה שהם, ככה, פחות אהובים, פחות היה אתם, אבל חשובים מאוד!

 

אומר להם: 'בואו, תלוו אותי, תלכו אתי למלך, תסבירו מי אני, מה מעשיי. תמליצו בעדי'.

 

אומרים לו: 'מצטערים! אנחנו לא מוזמנים. אנחנו יכולים לבוא אתך עד 'לשער של המלך', אבל להיכנס לא יכולים'

 

אמר: 'אם ככה זה לא מועיל לי'.

 

בסוף הולך לאחד שבכלל היה פעם ב... פעם ב... ככה היה נצרך לו, מדבר אתו, ככה... 'מה שלומך, מה נשמע' ככה...

 

אמר לו: 'תשמע, לא נשאר לי אף אחד בעולם, רק אתה! אתה מוכן לבוא אתי?'

 

אומר לו: 'על העיני' ועל הראסי' אני אתך באש ובמים! נכנס, אני אדבר עם המלך, אני אגיד לו מי אתה, אני אסביר לו הכל!!'

 

אומרים חכמים: שלושה יש אוהבים לבן אדם...

 

מקבל הזמנה למלך: 'להגיע!' 'מלך מלכי המלכים' קורא לנו, הגיע הזמן, צריך לחזור. מקבלים קריאה מהמלך. זהו. מה עושה בן אדם? את מי הוא יזדקק? מי שהיה צמוד אליו. מי היה הכי אהוב עליו? הכסף!

 

בא לכסף, אומר לכסף: 'בוא, עבדתי עליך 'שעות נוספות', השקעתי את כל החיים. בוא, תסביר. תגיד משהו. תמליץ בעדי'.

 

אומר: 'אני? אין לי אישור לעזוב את הכספת. אני לא זז. אני נשאר כאן. אתה תלך, אני לא יכול ללוות אותך. מצטער!',

 

הולך בלית ברירה, למי? לקרובים, למשפחה,

 

אומר להם: 'אתם משפחה שלי, דם שלי. אכלנו ביחד מדי פעם בחגים, תבואו. המלך קורא לי. תסבירו לו, תגידו, מי אני, מה אני',

 

 אמרו לו: 'אנחנו יכולים עד הפתח, עד הקבר. נגיע, נלווה אותך, נגיד 'קדיש', נגיד זה... ונלך. אתה תלך לאנחות אנחנו לשמחות... אנחנו לא... אנחנו לא מוזמנים. אנחנו לא יכולים לבוא'.

 

בלית ברירה למי הוא הולך? זה שפעם ב... היה ככה... איזה מצווה כזאת... ככה מזדמנת, ועוד איזה מצווה כזאת... פעם הוא 'השלים מנין', פעם זה... פעם...

 

אומר: 'תשמע, אולי תבוא?'

 

אומר: 'למה לא? על העיני ועל הראסי! עשית מצווה? אני אתך באש ובמים! אני אבוא לפני כיסא כבודו יתברך ואני אגיד לו: 'כן! פעם לא היה מנין, הוא נכנס, הוא השלים מנין! פעם אמרו לו: 'לשים ציצית' – שם ציצית! פעם אמרו לו: 'תברך' – בירך. 'שים כיפה' – שם כיפה. 'תצטרף לקדיש', זה...'

 

אוהו! רק זה ילווה אותו. מה מלווה את הבן אדם בסוף? רק תורה, מצוות, מעשים טובים. שום דבר לא נכנס. שום דבר לא הולך עם הבן אדם. הכל משאירים כאן.

 

לא נכין 'צידה לדרך' – הולכים מפה ריקים ו...(חבל)! בלי כלום. אז במה משקיעים אנשים? בעולם לא להם. אדם משקיע, בונה, קונה. בסוף? עוזב את הכל והולך. אוסף, אוסף, אוסף. אוסף, אוסף, אוסף. אוספים, אוספים, אוספים. אוספים... אוספים... אוספים, אוספים, אוספים, אוספים – עד שיום אחד 'נאספים...'

 

[צחוק בקהל]

 

פעם שנים התווכחו על קרקע: זה אומר: 'כולה שלי',

 

וזה אומר: 'כולה שלי!'. וויכוח, וויכוח רציני.

 

הלכו לרב ואמרו לו: 'כבוד הרב! הרב יפסוק של מי הקרקע?'

 

הרב אומר: 'מה אתה אומר?'

 

אומר: 'כולה שלי'.'

 

-        ואתה מה אומר?'

 

אומר: 'כולה שלי'.

 

– 'בעיה! יש לכם קושאן, טאבו, משהו?'

 

-        'כלום'.

 

הרב אומר: 'טוב, אני אגיד לכם מה אני אעשה...'

 

התכופף, אמר לקרקע: 'קרקע, קרקע, של מי את?'

 

הרים את הראש, אמר: 'היא ענתה. ענתה...'

 

אמרו לו: 'נו, מה אמרה? מה אמרה?'

 

אמר: 'היא אמרה ששניכם שלה...'

 

 [צחוק בקהל]

 

עד שאתה אומר 'כולה שלי'... - 'כולכם שלי, אתם תבואו לפה'.

 

אדם מסתובב בעולם כאילו ישאר כאן לעולם ולעולמי עולמים! לא יצא. אבל מה לעשות? דרך העולם – בני אדם הולכים. השאלה עם מה? בשביל מה באנו לפה? לאכול, לשתות, לנוח, לעבוד, לאכול, לשתות, לנוח, לעבוד, לאכול, לשתות, לנוח, לעבוד. כמה? כמה?? כל החיים? ומה בסוף? מה בסוף?? מאכל לתולעים. אז בשביל מה באנו לכאן?

 

התורה הקדושה אומרת: לא באנו לכאן בשביל 'כאן', זה עולם מעבר. אנחנו נכנסו בגוף, בשביל שיהיה לנו איברים, שנוכל לעשות אתם את המצוות. ברגע שנִשַמע לציווי הא-לקי ונקיים את רצונו, על ידי הגוף שלנו, אנחנו נְזַכֵּה את הנשמה שלנו. וכשהנשמה תצא, כי הנשמה היא רוחנית! א-לקית – לא מתה, היא תזכה "לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים" (איוב לג ל) לנצח נצחים! כפי המדרגה והזכות שהיא קנתה. לכן חכם מנצל את כל ימיו להשיג רוחניות, להשיג תורה ומצוות. במעט שבמעט מה שצריך עושים 'השתדלות' בשביל להתקיים בעולם הזה פיזית; מה שחייבים, אין ברירה! אבל מעבר לזה – את הכל צריך להשקיע רק לדבר אחד: למעבר מפה וצידה לדרך.

 

משל קטן: אם נותנים לאדם אפשרות; להיות בצריף שבוע ימים. נותנים לו גם אפשרות להיות לאחר מכן להיות בוילה שהיא תהיה שלו לצמיתות! צריף - שבוע ימים בשכירות, וילה - לצמיתות. נותנים לו חמשים אלף דולר (50,000$),

 

אומרים לו: 'תשקיע'.

 

היכן הוא ישקיע – בצריף או בוילה?

 

בצריף מישהו אמר, נכון?

 

[כבוד הרב פונה לקהל]

 

מי אמר בצריף, אתה? למה בצריף?

 

[תשובה מהקהל: כי אם הוא יקח את החמשים אלף וישקיע בצריף יהיה לו יותר הנאה מאשר שהוא יקח וילה ואין יהיה בה מה להשקיע]

 

-        למה? הוא יכול להשקיע את החמישים אלף דולר בוילה.

 

[תשובה מהקהל: אבל השכר שלו זה שהוא בונה את מה שהוא רוצה כדי להינות ממנו בהמשך]

 

-        נכון, אבל זה רק שבוע בשכירות, אחר כך הוא הולך לוילה לצמיתות, אז כל ההשקעה תלך לצריף, והוא ילך לוילה באמת ריקה. אז כדאי, אני חושב, בוילה! לא? הבעיה שכולם משקיעים כמו שאתה אומר – בצריף...

 

העולם הזה 'שבעים שנה' זה צריף בשכירות; אתה לא נשאר. מה שהשקעת – תשאיר לאחרים. אתה הולך לוילה שלך לצמיתות, ומה יש לך שם? גורנישט מיט גורנישט! כלום. כי לא השקעת.

 

לכן, מי שרואה את העולם נכון מבין: שאנחנו פה זמניים, וכולם יוצאים. אז בשביל מה נכנסנו לפה? אם באנו בשביל ללכת, בשביל מה באנו? אם אדם נברא בשביל למות – בשביל מה הוא חי? אם באנו לחיות – למה מתים? אם באנו למות – למה חיים? אלא המשנה אומרת: "הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת" (אבות ד כב) וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת במוות מתחילים לחיות. מוות זה של הגוף, לא של הנשמה. הנשמה לא מתה. הנשמה היא רק 'נפטרת' מן העולם הזה. מה זה 'נפטר'? עזב. הנשמה קיימת לנצח.

 

מי זה הנשמה? זה אני. מי זה אני? המדבר, השומע. אדם מת יש לו עינים, תפתח לו את עינים – הוא רואה? לא רואה. מה חסר לו? נשמה. אז מי ראה קודם? הנשמה, לא העינים, הנה יש לו עינים לא רואה. אדם מת, יש לו אוזנים? כן. נצעק לו באוזן, הוא שומע? לא. מה חסר לו? נשמה. כשהיא היתה הוא שמע. כשהיא איננה אז הוא לא שומע. אז מי שומע? הנשמה. מי רואה? הנשמה.

 

כשאני אומר: 'ראיתי אותך, שמעתי אותך', מי זה 'אני'? הנשמה. הנשמה לא מתה. גוף, עינים, אוזניים, זה רק איברים שדרכם הנשמה משתמשת. אבל הנשמה רואה ושומעת ויודעת. אם כן אני לא מת, אני רק נפטר. לכן אומרים 'קדיש' לעילוי נשמת הנפטר. הנשמה קיימת ומעלים אותה.

 

[שאלה שלא שומעים מהקהל]

 

-        מי מבטיח מה?... לחיות לנצח? כולם יחיו. השאלה איפה רק. נשמה היא נצחית, היא א-לקית, היא לא כמו הגוף שהוא נברא מעפר.

 

[המשך שאלה שלא שומעים מהקהל...]

 

-        שמה, שיש נשמה והישארות הנפש?

 

[המשך שאלה שלא שומעים מהקהל...]

 

-        עולם הבא?

 

יש כמה דרכים: אחד זה מתים קליניים שמתו מבחינת הגוף, חזרו לחיים, וסיפרו מה ראו, מה שמוכיח: שהנשמה יוצאת מן הגוף והיא יכולה לראות את הגופה מוטלת למטה ומה קורה לגופה. וזה לא רואים עם עינים, כי מי ששוכב מת מוטל עם העינים למעלה, סגורות, לא יכול לראות אחר כך מלמעלה למטה ולתאר את מה שקרה למטה. אז משמע, שיש נשמה והיא רואה. יש סיאנסים, שמעלים אנשים שנפטרו, ומדברים אתם. והם מספרים מה עובר עליהם בעולם העליון, גם כאלה שלא ידעו מה כתוב, לדוגמא, ב'זוהר הקדוש', ומתארים בדיוק מה שהזוהר הקדוש אומר!

 

יש גם 'גלגולי נשמות'; אנשים שחוזרים לעולם הזה עוד פעם והם זוכרים מגלגול קודם מה היה אתם. יש לנו סרט שלוש שעות ורבע (3:15:00) 'חיים לאחר המוות' שבו רואים את כל ההוכחות המדעיות האלה. זאת אומרת, להוכיח חיים לאחר המוות – היום זה כבר גויים גם עשו. זה לא רק היהדות אומרת, גם הוכחות לזה יש. אם כן, שנשמה קיימת ושאדם יש לו עולם מעבר לעולמנו זה – זה מוכח.

 

השאלה: לאן אדם ילך? אדם שהכין את עצמו, והלך בדרך טובה על פי מי שבראו, וודאי שיטול שכרו. אדם שהלך ההפך – וודאי שיקבל את עונשו. השאלה: למה אנחנו צריכים לבזבז את החיים היקרים האלה, שמקבלים אותם רק 'חד פעמי', כמו שאומרים, ולא לנצל אותם ולהשיג את המקסימום החיובי? אפשר לחיות בעולם הזה טוב ולהרוויח עולם הבא! התורה לא מבקשת מאתנו: להיות 'פאקירים' היא לא מבקשת מאתנו להשתעבד שיעבודים כמו אצל ההודים...

 

התורה אומרת: 'תחיה! תאכל, תשתה, 'אין שמחה אלא ביין, בבשר' תאכל, תברך, תרקוד, תשמח. חיים טובים ומאושרים! רק מה? מסגרת. בתוך מסגרת של 'מותר' ו'אסור', כמו שיש חוק בכל מדינה 'מותר' ו'אסור', רק זה המחוקק בן אדם שמתחלף כל פעם וזה המחוקק הבורא שלך שברא אותך ואתה חב לו ולא לאחר!

 

השאלה: למה לא לעשות ולהרוויח את חיי העולם הזה והעולם הבא? אם יש למישהו דרך אחרת – אדרבא! אני אשמח... אני במשך שנים שאלתי, באולמות גדולים, קהל רב!

 

'האם יש תשובה חילונית לשאלה: 'למה באת לעולם?'

 

אף אחד לא ענה לי עד היום! אם יש פה מישהו - אני אשמח. תשובה חילונית, לא דתית: 'למה באת לעולם?'. תסבירו לי, נו.

 

[עונים תשובה שלא שומעים מהקהל]

 

-        זה עובדה, אבל למה באת לעולם?

 

[המשך תשובה שלא שומעים מהקהל]

 

-        אבל למה באת, מי שהביא אותך למה הביא אותך? למה הוא הביא אותך בלי זכות בחירה, כמו שאתה אומר, למה? סתם, להשתעשע אתך?

 

[המשך תשובה שלא שומעים מהקהל]

 

-        מילים יפות של שלמה המלך, אבל למה? למה? כן, מי שואלת שם? להרים את היד שאני אראה מאיפה מדברים.

 

[תשובה שלא שומעים מהקהל.]

 

-        אותו דבר, גבר ואשה...

 

[המשך שלא שומעים מהקהל]

 

-        את מדברת תורה. את אומרת פסוקים מספר בראשית; שהאשה באה להשלים את האדם: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח) את ממש 'תנ"כית'

 

-        [צחוק בקהל]

 

-        אני מבקש תשובה חילונית.

 

אתם מבינים כמה זה חמור? אדם יכול לחיות כחילוני בעולם, חושב: 'שהוא פיקח! נאור ומבין...' והוא לא יודע אפילו את היסוד: למה הוא בא לעולם?

 

שואל אותו הבן שלו: 'אבא, למה אני פה?'

 

-        'מה אתה שואל אותי? תשאל את אמא שלך...'

 

[צחוק בקהל]

 

שואל את אמא שלו, מה היא אומרת לו?

 

-        'תשאל את המורה שלך, בשביל מה משלמים לו כסף?'

 

והמורה מה יענה?

 

-        'לא יודע, משרד החינוך לא אמר לי תשובה...'

 

[צחוק בקהל]

 

-        כן. פה הצביע מישהו [כבוד הרב מצביע למקום בו הצביעו] כן. מה?

 

[אומרים מהקהל ולא שומעים]

 

-        תן לו שמה מיקרופון בבקשה, באמצע. תעביר, כן. תן לו.

 

"אני מכיר... – (...)

 

-        טוב, זה 'מִשְׁנַה!' אנחנו ביקשנו: 'תשובה חילונית' תשובה חילונית, יש? הוא אומר: 'שהוא בא מהקופים'. מי? מדענים לא אומרים שטויות... מה פתאום מהקופים...?! זה סתם, בדיחה.

 

אתה יודע, אני הייתי בבית ספר חילוני בתל נורדאי בתל אביב.

 

אז פעם אחת המורה לטבע, אמר לי: "אמנון, היום אנחנו נלמד שאתה קוף".

 

אמרתי לו: "אני קוף? אינתה באבוק קופים"

 

[צחוק בקהל]

 

אמר: "לא, אני מתכוון ברצינות. אני מתכוון ברצינות שאתה קוף".

 

אמרתי לו: "איך אתה תוכיח?"

 

הביא לי 'אנציקלופדיה תרבות' בצבעים. רואים את הבן אדם איך היה קופיקו קופיקו, היה לו זנב, הוריד את הזנב, לקח תיק – נהיה עורך דין...

 

[צחוק בקהל]

 

אמרתי לו: "אתה באמת מאמין בזה?"

 

אז הוא אמר לי: "כן."

 

אמרתי לו: "אם ככה גם אתה קוף"

 

הוא אומר לי: "תשמור דיסטנס"

 

[צחוק בקהל]

 

הלכתי הביתה, שאלתי, הרמתי טלפונים: 'מה המשפחה שלנו?'

 

אמרו לי: "יצחק", עוד אחד "יצחק"

 

-        "אתה בטוח?"

 

-        "יצחק"

 

-        "ולפני כן מה היינו?"

 

 הוא אומר "יצחק!" כולם אומרים "יצחק".

 

איך שמחתי! לא 'בבון'...

 

[צחוק בקהל]

 

אתם צוחקים אבל המורה שלי עד היום הולך לבקר את המשפחה שלו בספארי...

 

[צחוק בקהל]

 

מסכנים! לא התפתחו...

 

זאת אומרת, קופים זה מן 'פטנט' כזה, כאילו אתה עוקף את הבריאה. מה אתה עוקף, מה אתה עוקף? מי שעשה קופים – עשה אותך. מה הבעיה? מה פתרת? ומאיפה הקופים באו? מ'אמבות'. והאמבות מאיפה באו? מהמרק... מהמרק הראשוני שהיה בעקבות הפיצוץ THE BIG BANG. היה בובום-טראח! ונהיה, אתה מבין, אמבות שהתפתחו עד שנהיה העיר 'לוד'... זהו.

 

[מחיאות כפיים בקהל!]

 

תעשו פיצוץ. תעשו פיצוץ, אני אתן לכם אפשרות לעשות טריליונים פיצוצים, טריליונים. אם תוציאו לי מפיצוץ 'כוס חד פעמי' – אני אתן לכם מה שאתם רוצים! אם כוס חד פעמי לא יכול להיות מפיצוצים לאין סוף, איך יכולה להיות עין?!

 

מאות נימים שמעבירים לנו את הדם והראיה, מי עשה את העין?

 

לפי הפיצוץ: היה פיצוץ – נוצרה שערה. שערה עמדה ככה באוויר – חיכתה. עוד פיצוץ – עוד שערה. טרנג-טרנג-טרנג, עשו ככה [כבוד הרב מראה עם הידיים המחשה], פתאום היה פיצוץ נהיתה עין! עין... אחר כך עוד פיצוץ – עוד עין! עכשיו כל אחת עומדת באוויר, עומדות ליפול! [כבוד הרב עושה המחשה איך הן עומדות באוויר], מה יעשו?

 

אמרו: 'בואו, בואו נתלכד ביחד!',

 

באו, באו, באו פתאום – טאק! נהיה גולגולת – תפסה את העינים, תפסה את העינים. עכשיו איך הן ינשמו? פתאום נהיה פיצוץ – נהיה שני חורים – נהיה אף. וככה הם עמדו באוויר. ושערה התחילה לבוא, ועוד אחת נדבקה, ועוד אחת ככה וככה, וככה, וככה, וככה, וככה, וככה... עד שנהיה

 

[כנראה מישהו אומר משהו בקהל]

 

-        לא... עד שנהיה דרווין! את דרווין נוצר ככה – מפיצוצים.

 

[ממשיכים לומר מהקהל]

 

-        כן! למה אומרים החילונים כשהם רואים בחורה: 'אתה רואה? תראה, תראה איזה פצצה...'. זה עוד מאז...

 

[צחוק, מחיאות כפיים ושריקות מהקהל]

 

'זה בחור פצץ...' - כולם מפוצצים.

 

מכל מקום, צריך להבין דבר אחד: אתם רוצים לצחוק באמת? אני עשיתי סרט על ה'מדענים'. אתם יודעים, המדענים הם אנשים מאוד חשובים, הם מלומדים, הם לומדים, הם לוקחים תקציבים גדולים, עכשיו לקח בשבילם טומי שבע מאות מליון דולר (700,000$ או ₪ ) שקל, דולר, כבר לא יודע מה הוא לוקח... מכל מקום, הם לומדים ולומדים ומשקיעים, אבל מה הם אומרים בסוף? מה הם אומרים בסוף? הרחוב חושב: 'שהם יודעים ומבינים...' אתם רוצים לראות? זה שבע עשרה (17) דקות. יהיה לכם סבלנות ללמוד שיעור? אבל אחרי זה אתם לא הולכים ל'אוניברסיטה'. אחרי סרט כזה... לא צריך ללכת ללמוד; יודעים כבר הכל! שבע עשרה דקות – אתה יודע הכל.

 

מוכנים?

 

[קהל עונה פה אחד:] כן!

 

בבקשה.

 

הערב הזה לעילוי נשמת פנחס זיתון בן אסתר נשמתו עדן וזכות המצוות הזאת תעמוד לו אמן. מירי חיה בת ז'קלין רפואה שלמה והצלחה.

 

נו. מתחילים עם 'המדענים'?...

 

מכל מקום אין תשובה 'חילונית': למה אנחנו כאן? יש רק תשובה דתית. והתשובה היא בתורה הקדושה "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב ז) והאדם מורכב משנים: מגוף ומנשמה. הגוף נשאר כאן, הנשמה יוצאת מכאן, ואדם חי לנצח נצחים! וכל התורה עם מצוותיה באה לומר לאדם: 'קיים את המצוות - תזכה בגינן ותיטול שכר לחיי עולם!'. מי שחושב שכדאי להתעלם מן הדבר הזה מתעלם בעצם מחייו. אדם חייב שתהיה לו תשובה: 'למה הוא חי?' או תשובה כזאת או תשובה אחרת, אבל תשובה מבוססת עם תימוכין וסימוכין. אם לא – הוא מהמר על החיים שלו ושל בניו אחריו. זה צריך להיות ברור. החיים שווים יותר ממה שאנשים מוכנים להשקיע בעבורם.

 

ואם קיבלנו מתנה כזאת גדולה! – חיים – וקיבלנו תבונה, ותובנה – צריכים לנצל את זה. להבין דבר ראשון: 'למה אני כאן? מה התפקיד שמוטל עלי? מה אני צריך להשיג בימי חלדי, ומה אני אקבל בעבור זה?' אי אפשר שאדם יסתובב בעולם חכם ולא יודע לשאול את השאלות האלה ולהביא תירוץ עליהן.

 

תארו לכם אדם עולה לאוטובוס, שואלים אותו: 'איפה אתה יורד?'

 

הוא אומר: 'עדיין לא חשבתי על זה...'

 

-        'למה עלית לאוטובוס?'

 

-        'לא יודע...'. זהו.

 

תדפקו לאפרוח בביצה, תגידו לאפרוח: 'אפרוח, אפרוח! מי שם אותך בפנים? מי נותן לך אוכל בפנים? יש לך אבא ואמא בחוץ? אתה תצא החוצה יום אחד?'...

 

יש תשובה לאפרוח? הוא יודע מי שם אותו בפנים? אתם יכולים להסביר לי: איך נוצר חיים בתוך קליפה של ביצה? ומתפתח אפרוח בתוך קליפה של ביצה סגורה? מי מכניס לו שמה אוכל? איך הוא מתפתח? מה זה?

 

זה רק אפרוח... איך בן אדם ממליונית של טיפה נוצר? קורם עור וגידים! גידים, אצבעות, מַנוֹפִים, סחוסים, לא שומעים "'קקחחח... קקחחחח..." לא צריך גריז. הכל עובד. 'מיקסר' (פה) שבעים (70) שנה טוחן, בלי רעש! בלי רעש! הולך, חוזר, עינים, מצלמות, 'בוקסות' (אזנים), שומע. אש הדה? מאיפה זה? שינים.

 

[מישהו אומר משהו שלא שומעים מהקהל]

 

-        מה?

 

[אומר שוב]

 

-        בטח שיש כאלה שנולדו חרשים, ועיורים, ובלי יד, ובלי אצבע, ועם שש אצבעות! בטח שיש.

 

אבל אחרי שנברא האדם מושלם – באים גם כאלה עם 'דפקטים' בגלל מעשים קודמים בגלגול. מי שהיה בסדר ממשיך להיות בסדר, מי שלא תיקן – בא לתקן. למדנו על רבי מתיא בן חרש: לא היה כל כך בסדר בגלגול קודם, חזר לעולם והיה צריך לתקן. יש אחד כבר שמביאים אותו עם הפגם בעינים. למה? כי יודעים גם בגלגול הבא שהוא יבוא הוא לא יוכל לתקן, אבל כדי לתקן אותו מביאים אותו כבר על בסיס כזה, שכבר הוא עושה את התיקון ממילא.

 

אבל הבריאה הזאת יותר מדי מתוחכמת! נעשתה כמו שצריך, לא חסר חמצן, נכון? הולכים... אין 'כיס אוויר' בלוד. לא הולך בן אדם, פתאום [קולות ח"ו של חנק] מחפש אוויר – 'אין...!' בכל מקום יש. אוכל אין בכל מקום, נכון? למה? אפשר ללכת כמה קילומטרים עד שנמצא. מים – אפשר להתרחק. אפשר שכל כמה קילומטרים יהיה באר, יהיה מים. אבל אוויר צריך בכל מקום. הקב"ה דאג שאוויר יהיה בכל מקום.

 

הקב"ה עשה לנו שינים, נכון? בהתחלה היו שינים קטנות, נכון? 'שיני חלב' קטנות. אחר כך בן אדם גודל, מתפתח, הלסת שלו גודלת, נופלות השינים הקטנות וצומחות גדולות, נכון? נכון? תארו לכם ילד אם היה נולד בהתחלה עם שינים גדולות – אמא שלו היתה מקבלת שבץ. אם היה מחייך לה, היתה רואה כל שן 'כזאת'... אבל הקב"ה לא רצה להפחיד אותה – נתן לו שינים קטנות... אחר כך הן גדלות, איך הן מסתדרות אחת ליד השניה? יפה! בסדר, והכל... ועשה לו חותכות פה [כבוד הרב מסמן איפה], וניבים כאן [כבוד הרב מסמן איפה] וטוחנות בפנים. תארו לכם שזה היה מתהפך לו, והטוחנות היו כאן [כבוד הרב מסמן איפה] והחותכות בפנים. היה צריך לאכול מלפפון – לפתוח את הפה [כבוד הרב מסמן כיצד] להכניס אותו לחתוך [כבוד הרב מסמן היכן] ולנגוס אותו פה [קולות של נגיסה...

 

[צחוק בקהל]

 

שלא יפול לו! למה? כשטוחנים בפנים, צריך את הלחי שהיא תתפוס, שתוכל לעבוד, אבל אם זה היה פה, כמו ציפור, אז היית צריך לעשות כל הזמן ככה [כבוד הרב מסמן איך] שלא יפול, נכון? אז הקב"ה דאג לך, לא? מי עשה את זה, 'קופת חולים?!'...

 

[צחוק בקהל]

 

מי עשה את זה? ולא קמים בבוקר אפילו להגיד לקב"ה: 'תודה רבה!'.

 

בן אדם לא רואה בעינים, לא רואה בעינים. הולך ומתעור...

 

אומרים לו: 'אבל יש ניתוח, עולה מאה אלף דולר (100,000$!) ובעזרת ה' יש סיכוי שאתה תראה. לא יהיה '6-6', משקפים מספר 14'.

 

גם טוב, מוכן לשלם מאה אלף דולר בשביל לראות. נו, הוא יגיד 'תודה' בסוף לרופא, לפרופסור, אחרי ההצלחה בניתוח? ודאי שיגיד. יקנה לו גם 'מסגרת' לבית חולים.

 

תגידו לי, לקום בבוקר ולהגיד: 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. פּוֹקֵחַ עִוְרִים' על עשרים וארבע (24) שעות של ראיה חינם! לא מגיע לבורא עולם? זה הכל. תגיד 'תודה' על עשרים וארבע שעות חינם.

 

בא אלי בן אדם פעם אחת עם הבן שלו, בן שבע עשרה (17)

 

אומר: "הוא הולך לניתוח בגרמניה, צריך להשתיל לו אצבעות" הוא נולד בעל מום, יש לו רק את האצבע הזאת [כבוד הרב מראה את האגודל] והאצבע הזאת [כבוד הרב מראה את הזרת] בשתי הידיים. שלושת אלה [כבוד הרב מראה את שאר האצבעות] אין לו, הוא נולד ככה בלי. עכשיו הוא בגיל כזה, כולם מושיטים לו יד ללחוץ יד, אין לו אצבעות. אז הוא מתבייש! בגרמניה הם מומחים, מהשואה... הם יודעים להשתיל אצבעות, והם הולכים לניתוח.

 

נו, שאלתי אותו: "תגיד לי, וכמה עולה הניתוח?"

 

לא האמנתי למשמע אוזני: חצי מיליון דולר! (500,000$) להשתיל אצבעות.

 

הוא לא יוכל לעשות כמוני [כבוד הרב מראה כיצד] אבל יהיה לו אצבעות.

 

אנשים בוכים, 'תפרנים': "וואלה, תפרן, אין לי גרוש..."

 

מה 'אין לך גרוש'? חצי מליון דולר יש לך ביד! מה אין לך גרוש? זה שווה חצי מליון דולר!! לא יודעים להעריך! רק אם ח"ו הקב"ה עושה 'משהו' לבן אדם – רק אז הוא יודע להעריך מה יש לו, מה היה לו. אבל כל זמן שיש לו את זה בחינם הוא לא אומר: 'תודה!' לאף אחד.

 

למה? תקום בבוקר, תודֶה: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ... שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי" יש כאלה לא 'מחזיר' להם. יש כאלה הולכים לישון, 'לילה טוב' אחרון – וזהו. קמת? תודה! אתה הולך זקוף? תודה! אתה רואה? תודה! מה הבעיה? תתפלל, תבקש – תקבל! לא טוב? אכלת – תברך!

 

למה למלצר אתה יכול להגיד: 'תודה!' לתת לו טיפ'? למה לבורא עולם אתה לא יכול? נתן לך מערכת עיכול, נתן לך אפשרות לאכול, לטעום, להרגיש. לא מגיע: 'תודה'?

 

אדם חי כאילו הוא 'בעל הבית' הוא ברא את עצמו, הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא לא חייב 'דין וחשבון' לאף אחד. ככה הוא חי. מתי הוא נזכר? כשהקב"ה מתחיל 'לצבוט' אותו קצת, ככה נותן לו קצת יסורים, נותן לו פה... שם... רץ לרופאים 'קופת חולים' מחפש עצה, מחפש עזרה,

 

אומרים לו: "אין מה לעשות!"

 

פתאום הוא מחפש רבנים... מה קרה? מה, מה, מה לרבנים ולתרופות? הוא מבין: שפה כבר צריך להיות מחוברים לקב"ה! כמה שיותר מחוברים אליו - יכולים לבקש ממנו. בסוף-בסוף, בלית ברירה, הוא מבין, שרק אחד יכול לעזור לו: מי שברא אותו. מי ששלח לו את הבעיה רק הוא יכול לפתור, "אֲנִי... מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים לב לט) למה צריך לחכות למצבים כאלה? אפשר לחיות בכיף! לעשות מרצון מה שצריך – עולם הזה ועולם הבא.

 

למי שיש שאלות בבקשה. 01:14:35