באר שבע - באר שבע - הלב הגדול, הרגש והשכל וגודל הנשמה

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח, וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

הערב יהיה לעילוי נשמת בנימין ציון בן ירושה. לעילוי נשמת סימה שמחה בת שרה בת שבע ואהרון. ולעילוי נשמת הורי וחמי, מנוחת עדן.

הרב אברמסקי, זצ"ל, אמר על מאמר חכמים זכרונם לברכה: כבר מצינו הרבה מאמרים שגילו לנו מה גודל מוחם של חכמים זכרונם לברכה. מה גודל הכישרונות העצומים. סיפרו לנו על התפיסה המהירה כברק. והזיכרון המופלא שלהם. אבל המאמר הזה שנלמד עכשיו מגלה לנו את הלב של חכמים זכרונם לברכה, את עומק הרגש, ואת הנשיאה בעול עם הזולת.

וכך שנינו באבות דרבי נתן י"ד: שמת בנו של רבן יוחנן בם זכאי, נכנסו תלמידו לנחמו. נכנס רבי אליעזר בן הורקנוס, ישב לפניו ואמר לו :"רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך". אמר לו :"אמור". אמר לו: "אדם הראשון היה לו בן ומת. וקיבל עליו תנחומים. ומניין שקיבל תנחומים? שנאמר 'וידע אדם עוד את אשתו'. אף אתה תקבל תנחומים".

זאת אומרת, הוא רוצה לנחם אותו? במה שאדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי:"לא די לי שאני מצטער בעצמי (על הבן שלו שמת לו), אלא שהזכרת לי את הצער של האדם הראשון".

נכנס רבי יהושע, ואמר לו: "רצונך אומר דבר אחד לפנייך?". הוא נוטל רשות מהאבל. אמר לו: "אמור". אמר לו: "איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד. וקיבל עליהם תנחומים. אף אתה קבל תנוחמין". ומניין שקיבל איוב תנחומין? שנאמר: "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך". אמר לו: "לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי את צערו של איוב?".

נכנס רבי יוסא, ישב לפניו. אמר לו: "רצונך אמור דבר אחד לפניך?". אמר לו :"אמור". אמר לו: "אהרון היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקיבל עליהם תנחומים". שנאמר: "וידום אהרון". אין שתיקה אלא תנוחמין. ואף אתה קבל תנחומים". אמר לו: "לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני את צערו של אהרון".

נכנס רבי שמעון ואמר לו: "רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך?". אמר לו "אמור". אמר לו: "דוד המלך היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין ואף אתה תקבל תנחומים. ומניין קיבל דוד תנחומין? שנאמר: 'וינחם דוד את אשתו'. אף אתה רבי קבל תנחומין". אמר לו: "לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני את צערו של דוד המלך?".

נכנס רבי אלעזר בן עזריה. יש נוסחאות אחרות שאומרות שזה היה רבי אליעזר בן ארחא. וישב לפניו, ואמר לו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה. לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון. בכל יום היה צועק ובוכה ואומר: "אוי לי! אמתי אמצא מן הפיקדון הזה בשלום". מלך מפקיד פיקדון אצל אדם זה פחד. אם יקרה משהו לפיקדון, מה יגיד למלך. אז כל יום הוא היה בוכה מתי יצא הפיקדון מידי בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן, קרא תורה, קרא מקרא, קרא נביאים, קרא כתובים, משנה, הלכות, הגדות, נפטר מן העולם בלא חטא ויש לך לקבל תנחומים שהחזרת את הפיקדון שלם. אמר לו: "רבי אליעזר בני, ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים". קיבל תנחומים.

אמר הרב אברמסקי זצ"ל: בנוהג שבעולם, אדם הנתון באבלו, לבו נתון לצרתו ואטום בפני צרותיהן של אחרים. אדם טרוד בהבל שלו. אז בדר"כ הלב שלו אטום. יבואו יגידו לו: אתה יודע, עוד מישהו נפטר לו, עוד מישהו קרה לו, עוד זה... הוא כל כך טרוד בצרה שלו שהלב שלו אטום לצרות של אחרים. מה זה עניינו עכשיו קרה, לא קרה. הוא באבל שלו.

מתי נדע שזה כך? ראיה לדבר.  מתי יש לאדם יותר כסף? שהוא עורך שמחה ומוציא הוצאות רבות ואפילו שוקע בחובות, או שחלילה נפטרו ההורים שלו והשאירו לו ירושה הגונה. מתי הוא ישחרר כסף יותר? עניינו הראות שבעת שמחה מחלקים לצדקה בעין יפה. אבל בעת אבל, היד קפוצה. כי הוא טרוד באבל שלו. את הבא עכשיו כל אחד ניגש אליו, "תן צדקה", "תן צדקה", "תן צדקה". הוא טרוד באבלו. בשעת שמחה יש הרחבת הלב. אפילו שזה הוצאות. הלב רחב יותר. אבל כשאדם באבל, אפילו הוא קיבל ירושה, הלב סגור לשמוע צרות של אחרים.

אבל אצל רבן יוחנן בן זכאי, הוא היה מתאבל כל כך, עד שצריך להפציר בו הפצרה אחרי הפצרה שיסכים לשמוע תנחומים. "אפשר לומר דבר לפניך", נוטלים רשות. וכשמזכירים לו את האבל של דוד המלך, שקרה לפני אלף שנים, לפני כן, ואת האבל של אהרון לפני 1,500 שנים ואת האבל של האדם הראשון, לפני 4,000 שנים. והוא מצטער עימם! ומתמרמר למה הזכרתם לי גם את הצער שלהם. זאת אומרת הלב שלו לא סתום לצרות של אחרים. לא בני דורו, לא בדור האחרון, לא לפניו. אפילו 4,000 שנה לפני, הוא נכנס לתוך הרגשות של ההורים, של אלא שנפטר להם הבן. וגם זה מוסיף צער על צערו.  איזה לב צריך להיות! איזה לב צריך להיות בשביל להכיל את כל הצער של כל מי שמצטערים בצער הדומה לצערו.

זה מפעים לשמוע איזה לב היה לרבותינו. כמה הם היו ערים ברגשותיהם, כמה הם נשאו בעול עם כל צרה ששמעו. ואנחנו? כל שנה אנחנו קוראים בתורה על מותו של הבל. כל שנה אנחנו קוראים על מותם של בני אהרן. מי מאיתנו הצטער בצער של אבותיהם? מי מצטער בצער של אדם הראשון? "מסכן! איזה בשורה, יש לו רק שני בעולם ואח אחד רצח אל אחיו". מישהו בכה בפרשה שנרצח הבל? מישהו בכה? אמר: "וואי! איזה מסכן אדם! איזה מסכנה חוה. איזה שבוע שחור היה להם". מישהו בכה? מישהו בוכה ששומע שהבנים של אהרון בכו? קדושים עליונים! מישהו בוכה?

ורבן יוחנן בן זכאי מזכירים.. מתי שהלב אמור להיות סגור, אטום לצרות של אחרים, כמו שבטבע שלנו, ואצלו פתוח אפילו לארבעת אלפים שנה אחרונה. הוא אומר אתם מוסיפים לי צער על צער.

זה אמת. עד פה מה שלמדנו. אבל יש שאלה לרב יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא. הוא שואל שאלה: מאחר שהם ראו כל החכמים המוזכרים שריבם אינם מקבל את דברי רבי אליעזר הגדול, רבי אליעזר בן הורקנוס. והוא עוד מצער בתער של אדם הראשון, איך הזכירו לו את הצער של איוב? איך בא עוד חכם ומזכיר לו את אהרון הכהן. ועוד אחד את דוד המלך. ואיך מוסיפים לצער אותו. אם רואים שהוא לא מתנחם, מה אתם מוסיפים לו צער על צער? הוא אומר שהוא מצטער מזה.

ומאחר והוא קיבל תנחומים דווקא מרבי אלעזר, ואמר שאתה מנחם אותי כדרך שבני אדם מנחמים, אז איך לא עלה בדעת הקודמים להגיד גם כן אותו הדבר? מה אתה בוכה כל כך? היה לך בן צדיק, נתנו לך פיקדון, חינכתי אותו, הוא יצא מפה צדיק יסוד עולם, הכל טוב ויפה, היה פיקדון בידך, החזרת את הפיקדון שלם, הכל טוב ויפה והתנחמת. מה הבעיה שהיו אומרים לו את הדברים האלה? למה לא אמרו לו קודם? מה רק רבי אלעזר יודע לנחם כמו שמנחמים.

התשובה לכך היא עמוקה וחובה עלינו לדעת אותה: אדם מורכב משכל ורגש. כל אדם מורכב משכל ורגש. ואין להתעלם מאחד מהם. וגם באנשים הגדולים שבגדולים פועלים השכל והרגש. וחייבים להתחשב בשניהם. גם בשכל וגם ברגש.

אומר רבי יענקלה: שמעתי מרבי משה פיינשטיין, זצ"ל, שזו הייתה טעות של קין וראשית הידרדרותו. קין היה אדם גדול. גדול! היה נביא. והוא עמד ראשון על סוד הקורבן. שצריך להקריב קורבן להקב"ה. זה סוד גדול עניין הקורבן. הוא ששכנע את הבל להקריב. כמו שמובא ב"צרור המור" ובכלי יקר".

אז נשאלת שאלה: למה הוא הביא מן הגרוע? למאן דאמר הביא גזר רקוב, למאן דאמר הביא פשתן. למה הביא מן הגרוע? חצי עולם שלו, כל הפירות והירקות שלו, הוא יכול לאכול את הכל? לא. אז למה לא תביא משהו מן המובחר? חלב לה'. את הכי טוב למה אתה לא מביא? כל היבול בעולם שלך!

אבל הוא חשב ככה: היבול שקיבלתי זה מתנת שמים. כל מה שאתה מקבל מאת ה' זה מתנת שמים. אם אני אקריב את המובחר, אני אהיה בגדר בועט במתנה של המקום. זאת אומרת, לא אכפת לי לתת מהמובחר, מהטוב ביותר. זאת ועוד עבורי, אני בתור אדם יש לי משמעות בין אידית לזבורית. אידית זה המשובח, זבורית זה הפחות. זה לי. אני מבדיל בין טוב לפחות טוב. אבל להקרבה? אם אני מקריב קורבן להקב"ה, מה נפקא מינה? מה זה משנה? הכל הינו אך אצל הקב"ה. אצל הקב"ה יש גזר טוב וגזר לא טוב? מה זה משנה אצל הקב"ה. למה הוא אוכל בכלל?

הגמרא מפורשת היא ששאלו על הכתוב: "ואעמידה שתי תודות", ככה אומר נחמיה. שני קורבנות של תודה גדולות. "ואעמידה שתי תודות גדולות". שואלת הגמרא: מה גדולות? מה זה גדולות? אם גדולות במינן, מי יקח חשיבתוא כמשמיא? וכי יש עניין של גודל שזה חשוב אצל הקב"ה? הלא אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. הקב"ה אומר: אם תביא הרבה או מעט, אני לא מסתכל כמה הבאת. אני מסתכל על הלב שלך שהבאת.

זאת אומרת, גם עני שמביא מנחמת עני, סולת, שזה כלום, גרושים, ועשיר מביא שור, הקב"ה אומר "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים". אז זאת אומרת שרואים שאצל הקב"ה לא חשוב מה אתה מביא. גדול, קטן, טוב, רקוב.

שואלים שם בתוספות: הקורבן צריך לבוא מהבחור מעדרו. כך כתוב ביומא ל"ד. ואמרו בשבועות י"א שאם הקדיש פרה אדומה ומצא אחרת נאה המנה, מצוה לפדותה. זאת אומרת להביא פרה אדומה יותר מובחרת. ואמרו המנחות ס"ד: שאם שחט בשבת קורבן כחוש לתמידים או מוסיפין, ומצא כבש מהודר ממנו, אומרים לו: הבא שמנה לכתחילה ושחוט. ותרצו: שמכל מקום לא היה לו לנחמיה להתפאר בכך שהביא בהמות גדולות, כיוון שמצווה בזה כמו בזה, אם מתכוון לשם שמים.

ממילא חשב קין: אם אני אביא מן המובחר, יתפרש כאילו אכפת להקב"ה? וזה חשוב לפני הקב"ה שהביאו לו את הכי טוב. וכאילו אני בועט במתנה שלו, זאת אומרת אני מתפטר מהכי טוב. אין לי בעיה, קח, נותן לו את הכי טוב. אז לכן אני אביא מן הגרוע. להדגיש אני מעריך את הטוב ושמח בו ומשאיר אצלי את הטוב, מה שאני שמח בו, כמו שה' רצה להשפיע עליי את הטוב. ולבורא לא חשוב אם מביאים לו טוב או גרוע. מה זה משנה לו. העיקר שיכוון ליבו לשמים. זה חישובים לא של קמצן, של אדם גדול! שעשה חשבונות, חשבונות, והגיע למסקנה הזאת. זה חשבונות של נביא שעמד על סוד הקורבנות.

מה הייתה הטעות? הוא סבר שאדם הוא יצור עם שכל בלבד. זאת אומרת, מה שהוא עשה עכשיו, הוא עשה חשבונות עם שכל. והוא פעל לאור ההיגיון הצרוף. אבל הוא לא הבין שאדם הוא גם יצור רגשי. מה פירוש שאדם יצור רגשי? שאדם מתפעל לפי פועלותיו. כשהוא הביא מן הגרוע להקב"ה, אוטומטית הרגש פועל ונזדלזל בעיניו כבוד שמים.

כי אם אתה תביא נגיד לאדם צדיק, סתם דוגמה, אם אתה תביא לאדם צדיק, אדם צדיק, אתה יודע שהוא לא אוכל בכלל בגלל נבלות וטרפות, הוא לא אוכל. לא אוכל לא בחתונות ולא בכלום. הוא לא אוכל. אבל אתה תביא לו. כולם מקבלים מנה, והוא יושב והוא מכבד אותך שהוא הגיע נגיד, והוא בן משפחה קרוב מאוד, והוא יושב. ואתה תביא לו מנה. את האומר הוא בלאו הכי לא אוכל. אז אני אביא לו מהשיריים. עוף שכבר אכלו ממנו קצת ועוד מכ הדברים, אני אשים לו בצד. בלאו הכי הוא לא אוכל.  אוטומטית זה יפעל עלייך שהוא יהיה מזולזל בענייך. אם אתה יכול להניח כזאת צלחת לפניו, אפילו שאתה מחשיב אותו שהוא צדיק והוא לא יוכל בכלל, אבל ברגש שאדם פועל פעולה ונותן לצדיק אוכל כזה שהוא כבר מאוסף לעוס, נשאר למישהו אחר בצלחת, ודאי שהרגש שלך יפעל מזה ויצא זלזול בהרגשה כלפי הצדיק. מישהו יעלה בדעתו להביא כזאת צלחת לצדיק? אפילו שלא יאכל.

אז זה אוטומטית פועל על הרגש. וכשהוא הביא מן הגרוע נזדלזל כבוד שמים בעיניו. ובזה הוא מש הקפדה מאת ה' עליו. הקב"ה לא שאל למנחתו.

את הסוד הזה יגעו רבותינו. מי ידעו? הגדולים של התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי. שאלנו למה כל אחד הוסיף לו צער על הצער? למה לא אמרת כולכם כמו רבי אלעזר? הייתם אומרים, והיה אומר לכם ככה מנחמים! אלה הם ידעו את הסוד שלמדנו עכשיו? לפני שפונים אל השכל... תשמעו! חוק! תלמדו: לפני שפונים אל השכל, יש לרצות קודם כל את הרגש. אדם הוא מלא רגשות. מלא רגשות! תראו איך אנשים נפגעים בשנייה, איך אנשים מתהפכים ברגע. הכל בגלל מבט לא נכון, לא ענו לו בזמן, או כל מיני דברים קטנים, קטנים. הרגש אוטומט פועל. אבל השכל יכול להסביר: הוא לא שם לב, הוא לא ראה אותך, הוא התכוון להגיד לך אח,כ, הוא בדיוק היה במחשבות. יש להסביר אח"כ בשכל. לא1 אבל אם הרגש כבר נפגע, גמרנו!

רבותיי, רבותינו ידעו את הכח הזה של הרגש. לכן, כתוב: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה", מה זה בצר לך? אדם יכול להיות במצב שצר לו. יש לו צרות, כואב לו. "בצר לך". אמת. זה לא דבר שכלי. "ומצאוך כל הדברים האלה". אבל כבר אמרו: "צרת רבים נחמת שוטים". כי מה לי אם רבים סובלים מכאב שיניים? האם כאב שיניים של האדם יפחת אם יגידו לו שיש כאב שיניים לעוד הרבה אנשים עכשיו? זה יפחית לו. זה ירגיע אותו? אמרו: "צרת רבים נחמת שוטים".

אבל נפלאים בזה דברי ה"עקדת יצחק": שאין זו נחמה, אלא לנשים הרגשניות. נשים הן יותר רגשניות בטען מן הגברים. לכן שנים ממהרות לבכות יותר מהגברים. נשים מתפעלות יותר מן הגברים. זה מה שנאמר בפסוקים באיכה: "מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלים. מה אשווה לך ואנחמך בתולת בת ציון". על הפסוק הזה מסביר ה"עקדת יצחק":

 "מה אעידך"- איזה עדות אני אוכל להביא לך כנסת ישראל, עם ישראל, שגם לאומה אחרת אירע כמוך. "ומה אדמה לך"- כדמיון החורבן שאירע גם לעוד עם. "הבת ירושלים"- כי רק בנות מתנחמות בכך. "מה אשווה לך ואנחמך"- שבאה צרה על האדם אומר לו: גם בפלוני עלתה כך. תנחומים הם לא. "בתולת בת ציון"- רק הנערות מתנחמות בזה.

ואכן, רבן יוחנן בן זכאי דחה את התנחומים של הבל האלה שניחמו אותו גדולי תלמידו, שהם פרטו לו על הרגש ואין בהם ממש. אבל  הם סללו את הדרך. שבא רבי אלעזר בן עזריה וניחם אותו תנחומים שכליים, הוא נתפייס בהם. ואמר לו: "או! אתה מנחם אותי כדרך שמנחמים".

אתם שומעים? מה למדנו פה? למדנו שהחכמים שדיברו איתו, שאדם הראשון איבד בן, אפילו שזה נחמת שוטים, צרת רבים נחמת שוטים. אבל למרות שזה ככה, זה בכל אופן מספק את הרגש. אתה לא לבד. אדם הראשון איבד, איוב איבד עשרה ביום אחד, אהרון הכהן איבד שניים, דוד הלך איבד בן. וכשאתה פורט את כל הדברים האלה, נכון שזה לא מחזיר את הבן בחזרה, אבל יש בזה איזה נחמה, אפילו שהיא של שוטים, ואז שבאה טעם הנכון, שבא התירוץ של הניחומים עם שכל, היה לך פיקדון, אתה חייב הייתה להחזיר אותו, הבן זה לא לעולמים, הבנים צריכים גם כן להיפטר מן העולם, השאלה איך הם יצאו! אם הם יצאו שלמים, כמו שהשאירו לך את הפיקדון להחזיר אותו שלם, אז אתה צריך לקבל תנחומים. מה אתה רוצה?! משיהו הבטיח לך שזה ישאר כל החיים? כל הזמן? כמו שאתה תלך מן העולם, גם הבנים הולכים מן העולם. והם הלכו, אבל הלכו שלמים, מה יש לך להצטער? אתה צריך לשמוח! למה? כי חזר שלם לבורא. זה תירוץ שכלי. אבל בלי ההכנה הרגשית, הרי בכל אופן חסר פה את הבן. מה הוא לא ידע שהבן שלו שלם? מה הוא לא ידע שהוא צדיק? מה הוא לא יודע שהוא למד? בטח שהוא ידע. אז למה הוא לא התנחם? למה הוא בכה? שבוכים זה רגש. אם על פי השכל לא בוכים... "ה' נתן ה' לקח יהיה שם ה' מבורך", למה צריך לבכות לכאורה על פי השכל לא צריך לבכות. היה פיקדון, החזירו את הפיקדון.

(תשובה מהקהל)

הרב: נכון! אז לכן מה הם עשו? דיברו איתו עם רגש. אמרו לו: אתה לא לבד, אדם הראשון, יש יותר גדול מאדם ראשון? האדם הראשון איבד בן. ולא סתם בן. לא הספיק לחיות בקושי, וכבר הרג אותו אחיו. וככה פרטו לו את כולם. זה לא ניחם אותו. אבל הוא אמר שזה הוסיף צער על צערו. זאת אומרת הרגש פועל והוא מרגיש גם את מה שהם הרגישו.

אבל בכל אופן, אחרי שסולק העניין של הרגש והתייחסו לרגש, עכשיו בא התירוץ השכלי ואז הכל התיישב. כי ככה אנחנו. צריכים לדבר עם כל בן אדם בשני כיוונים. גם רגש וגם שכל. מה לעשות?! בן אדם נברא עם רגש ושכל.

הגמרא מספרת שלרבי יוחנן היו עשרה בנים. תשעה נפטרו על פניו בחייו. נותר העשירי שהוא היה כל תקוותו, והוא נפל ליורה רותחת ונמחה כל בשרו. הורתח והכל נמחה. לא נשארו אלא עצמותיו. הניח רבי יוחנן אצלו עצם אחת קטנה פחות משעורה שיעור גודל של שעורה פחות, שאינה מטמאה או שן שנשרה, לפי הרשב"א שואלא בתרא קט"ז, כל  זה למה הוא השאיר? כדי לנחם אבלים על מות בניהם. תראו על מה הוא חושב? הבן העשירי נפטר, לא נשאר לו יותר בנים בעולם, מה הוא חושב באותו שעה? איך הוא ינחם אחרים! אז הוא לוקח איתו את השן הקטנה ואומר להם, בא לנחם, רואה בוכים וזה וקשה להם לקבל את האבדה. מה הוא עושה? מוציא את השן ואומר להם: "דן גרמא דעשירא ביר". זה מה שנשאר לי מעשרה בנים וקיבלתי תנחומים, קבל תנחומים. כמה נפטר להם? אחד? שניים? עשרה! זה מה שנשאר לי.

אז רואים מה זה שכל או רגש? רגש. אז הוא בא ופועל על הרגש. כל הצאצאים של הגאון הקדוש "חידושי הרי"ם" מגור, זצ"ל, נפטרו בחיים שלו. כל הצאצאים. האחרון שבהם נפטר הבן הבכור. קראו לו הצדיק רבי אברהם מרדכי, זצ"ל. הוא היה האבא של הגאון הקדוש ה"שפת אמת", זצ"ל.  שחזר חידושי הרי"ם מהלוויה של הבן האחרון, אמר: "זאת נחמתי. כאשר תארע צרה באחד מבתי ישראל חלילה, ינחמו כולם, כולם יוכלו לנחם כל בן אדם ויאמרו לו לאיצ'ה מאיר מתו 13 שנים". איצ'ה מאיר זה החידושי הרי"ם. אז כל אחד יכול להגיד: "תקבל תנחומים". "לא זה הבן שלי"... "אתה?? הצדיק הגדול, חידושי הרי"ם, נפטרו לו בחייו 13 ילדים! והוא קיבל תנחומים". לא נשאר לו כלום בעולם! אתם יודעים מה זה הכי גרוע שאבא קובר בנים, ולקבור את כל הילדים? ולא ילדים סתם, גדלים בישראל!

וכבר אמרנו: הוא אמר, החידושי הרי"ם, תקשיבו טוב מה הוא אמר1 הוא אמר בעצמו: שבתחילה נבראה לבנה כחמה. זאת אומרת הם היו אותו גודל. שנאמר "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים". קטרגה הלנה ואמרה: "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". לא יכול להיות ששניים הם שווים בדיוק.

 כמו שמערך רצו לעשות לבני ובוז'י שני ראשי ממשלה. אין דבר כזה! או בש"ס שלושה, שלושה היה, שלישיה בהתחלה. אין דבר כזה! דבר אחד לעדה ואין שני דברים לעדה.

אז הלבנה אמרה לא יכול להיות ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד. אמר לה הקב"ה: "ולכי מעיטי עצמך". את, הטענה שלך צודקת, כל הכבוד! אבל את, את תלכי ותמעטי את עצמך. וכדי להפיס את דעתה, הרבה צבאיה בכוכבים. אז הוסיף ללבנה כוכבים. לא היה כוכבים. הוסיף לה כוכבים. 

ותמוה: הרי היא הייתה גדולה כחמה, והיא שאפה להיות יותר גדולה וה' המעיט אותה. איזה נחמה יש לה כשיש כוכבים? איזה נחמה? נהייתה יותר קטנה והקב"ה הפיס את דעתה שנתן לה כוכבים. זה נחמה? מה הנחמה? אתם יודעים מה הנחמה? מה הנחמה?

שהיא תראה כל הזמן שיש קטנים יותר ממנה. זה הנחמה. שאדם רואה שיש יותר קטנים ממנו, אז הוא מתנעם. זה מרגיע. אתם שומעים? לשנות את הגזרה של הקב"ה אי אפשר. "מעטי עצמך". והיא נתמעטה. אבל כדי להפיס את דעתה, בכל אופן יש לה צער, אז הוא עשה קטנים ממנה. תוכל להירגע.

עכשיו, אם אנחנו עוסקים כבר ברגשות, והם פועלים בכל בן אדם, תדעו לכם שבאנשים הגדולים, פועל הרגש יותר. יותר! לכן אצל גדולים יש יותר מושג של "קפדא". יותר הקפדה. כי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו".

כמו שאמרו בתענית ד': חכם הכועס התורה מרתיחה אותו. "אי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא כמרתחא ליה". מפרש רש"י: שיש לו רוחב לב, לחכם יש רוחב לב, מתוך התורה שלו והוא משים לליבו יותר משאר בני אדם.

 והסבא מקלם זכרונו לחיי העולם הבא, כתב בשם הרמח"ל, זצ"ל: "כי חומר האדם בתוקפו אף באדם היותר גדול, ולו לא הייתה רק ידיעה זאת לבעלי המוסר, היה די להם".

מה אומר הסבא מקלם בשם הרמח"ל? הוא אומר: שלחומר שנמצא בו האדם, האדם ברואי מחומר ושנמה, אבל החומר של האדם נמצא בתוקפו. מה הפירוש? שהחומר תובע את מה שהוא רוצה וחומר האדם בתוקפו נמצא אפילו באדם היותר גדול. אל תחשבו שאדם גדול אז אצלו כל החומר לא תופס מקום, בקושי, בקושי, בקושי. לא! לא! אומר הרמח"ל. לא! כי חומר האדם בתוקפו זה אפילו באדם היותר גדול. והוא אומר: "לו לא היתה אלא רק ידיעה זו לבעלי המוסר, היה די להם". אם אדם היה יודע שככל שאתה יותר גדול, החומר עובד עלייך יותר חזק, זה היה כבר מספיק. בשביל שתלמד להיזהר מאוד מאוד, כי את העלול לנפילה יותר מאדם פשוט. 

ואומר רבי יעקב גלינסקי: את הידיעה הזו למדתי מדברי רש"י בפרשת השבוע. מה שאני הולך להגיד לכם עכשיו זה דבר שאתם לא תאמינו אם לא נאמר. לא תעלו בדעתכם כהוא זה את מה שתשמעו עכשיו:

הקב"ה אומר למשה רבנו :"קח את אהרון ואת אלעזר בנו והעל אותם הר ההר והפשט את אהרון את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרון יאסף ומת שם". מה כתוב פה? תיקח את אהרון אחיך, את הבן שלו אלעזר, אהרון הולך למות ואלעזר ממשיך דרכו במקומו, ואתה תעביר את הבגדים שלו מעליו אליו. ואז אהרון יאסף והוא ימות שם בהר ההר.

ויתבאר בפרשת בראשית שבכל מקום שנאמרה "קיחה", לשון "קח". קיחה לגבי אדם, הכוונה בשכנוע ובדרכי נועם. קח את אהרון אחיך במילים מעודדות, חמות. אז מה כתוב פה? "קח את אהרון ואת אלעזר בנו". מה זה "קח"? אמרנו: קח אותו בדברי שכנוע ובדרכי נועם.

כותב רש"י: "קח את אהרון" בדברי ניחומים. אמור לו... מה תאמר לו? "אשרך כי תראה כתרך נתון בבנך. מה שאין אני זכאי לכך. שגם משה השתוקק לכך ולא זכה. משה רבנו רצה שהבנים שלו ימשיכו אחריו. הקב"ה אמר לו לא! יהושע הוא יהיה המנהיג אחרייך. אז משה לא זכה שבניו ימשיכו את דרכו. אבל אהרון זכה. אז מה הוא אמר לו? "אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

הנה ודאי דבר גדול הוא ונחמה גדולה, שמי שמניח אחריו בן כמותו, לא נאמרה בו מיתה. יעקב אבינו לא מת. מה בניו בחיים אף הוא בחיים. ממשיכים בדרכו. זה לא מת. מה זה בן? לשון "בניין". עוד קומה, ועוד קומה, ועוד קומה ועוד קומה.. ממשיכים.

נשאלת השאלה: אבל למה היה משה רבנו צריך להוסיף ולומר "מה שאין אני זכאי לכך"?. לכאורה, נחמה זה בזה שהוא רואה שהבן שלו ממשיך אחריו בכהונה. ומצידו שגם משה רבניו גם יזכה. מה הבעיה?! רואים שגם זה בכלל הנחמה. שאתה זוכה והוא לא זוכה.

שמעתם דבר כזה? באידיש אומרים "גבולד". "גבולד!", הצילו! מה קרה? הרי מדובר באהרון. אהרון היה טוב עין, אוהב את הבריות, כתוב "וראך ושמח". "וראך ושמח בלבו". אני מעיד עליו, אומר ה'. שאני בחרתי אותו להנהיג את העם, אתה אח שלו הגדול, אהרון, הוא האח הקטן בשלוש שנים, אני אומר שהוא ינהיג את העם, למרות שאתה היית עכשיו נביא בעם ישראל, הוא יבוא והוא ימשול והוא ימלוך, ואני מעיד שאהרון שמח בלב שלו. אז הוא לא מקנא אהרון באחיו, אפילו אם הוא גדול ממנו. וכל שכן אם הוא יהיה כמוהו.

אז למה צריך להוסיף "ואני לא זכיתי רק אתה זכית"? אומרים לנו שזה גם נחמה. והרי משה ואהרון היו כמו נשמה אחת בשני גופים. זה שמח בגדולתו של זה. זה שמח בגדולתו של זה, כתוב באהרון שהוא שמח בגדולתו של משה "וראך ושמח בלבו". ומשה עצמו שמח בגדולתו של אהרון. שנאמר: "כשמן הטוב יורד על הזקן זקן אהרון". איזה שמן? שמן המשחה. שמשחו את אהרון. וכי היה לאהרון שני זקנים? למה כתוב "על הזקן זקן אהרון"? אלא כיוון שראה שמה שמן המשחה יורד על הזקן של אהרון, היה דומה בעיניו כאילו יורד גם על הזקן שלו,הוא שמח בלבו. בדיוק כמו שזה יורד עליו. בדיוק אותו הדבר. "וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

אם שניהם שמחים אחד זה בזה, אין קנאה בינהם, למה צריך אם כן לנחם אותו? שאתה זוכה לראות את הבן שלך לוקח את הכתר, ממשיך דרכך, "מה שאני לא זכיתי". למה צריך להוסיף את התופסות הזאת? "מה שאני לא זכיתי".

כי לכל בן אדם יש כח בנפש, יש רגש מוטבע בכל אדם. רגש שאין לו הסבר, אין לו שום היגיון וזה הרגש שאדם מתנחם שלשני אין כמוהו. ויש בנו רגש כזה, אי אפשר להסביר, אבל יש כזה רגש.

נשאלת רק השאלה: אם יש רגש כזה בכל בן אדם, למה הקב"ה הטביע בנו את הרגש הזה? למה צריך שיהיה בטבענו רגש כזה? השריש המשגיח מלומז'ה, הגאון הצדיק רבי משה רוזנשטיין, זצ"ל, בשם הרב הגדול הסבא מקלם, זכרונו לחיי עולם הבא: כשם שאין באדם כח גשמי שאינו לתועלת, רק צריך לדעת איך לנצל אותו לטובה, כך אין כח מכוחות הנפש שאינו לתועלת, אלא שצריך לדעת לצורך מה הוטבע בנו הכח וכיצד להשתמש בו. גם הכח הזה של הרגש, כמוש תיארנו אותו פה, גם זה בכלל הכוחות שצריך לדעת איך להשתמש בכח שאנחנו מתנחמים שיש מישהו פחות מאיתנו.

תשמעו: הכח הזה נטוע בנו. למה? להנחיל לנו מידת ההסתפקות ולהיות שמח בחלקו. אם אדם יראה שיש כאלה שלא שפר גורלם כמו גורלו, זה ייתן לו להסתפק במה שיש לו, ולשמוח בחלקו. יש אחד יש לו דירה שלשוה חדרים. ודי זה צר לו המקום והוא רוצה עם השלושה ילדים שלו לעבור לארבעה חדרים. אבל אם הוא נכנס יום אחד לשכנים והוא רואה שהם גרים בשני חדרים, ויש להם שישה ילדים, אז הוא נרגע קצת, שהמצב שלו מצוין! כמעט פי שתיים יותר טוב מאלה. אז זה נותן לו את ההסתפקות ונותן לו את השמחה בחלקו. זה מה שכתוב בגמרא בנדרים נ'.

כלבא שבוע הדיר את בתו. הוא היה מגדולי ירושלים, העשירים הגדולים. הייתה לו בת רחל, והיא רצתה להינשא לרבי עקיבא. הוא היה בהתחלה עקיבא עם הארץ ובור. והוא אמר לה אם את מתחתנת עם כזה, אני יכול להביא לך את הבכיר תלמידי הישיבות ואת רוצה דווקא אותו? לא תראי ממני שקל! כמו שאומרים. הדיר אותה מנכסיו. ואז היה עקיבא רועה צאן אצלו, בן 40, בור ועם הארץ. אז כיוון שלא היה להם כסף, הם התחתנו, איפה ישנה? במתבן. התבן זה היה המזרון "פרדייס". השמיכה זה היה גם כן תבן. הכרית זה היה גם תבן. לא ורדינון. בבוקר היו פולים את הנצי התבן מהשערות. הכל מלא שערות. אתם יודעים איך תבן ישנים עליו, הכל..

בא אליהו מן השמים לנחם אותם. לנחם. אתם שומעים? זוכרים? אנחנו מדברים על לנחם. התחזה לעני וביקש מעט תבן כי אשתו ילדה ואין לו דבר להציע על הארץ עבורה ועבור התינוק. אמר רבי עקיבא לאשתו "תראי! יש כאלה שמצבם גרוע ממצבנו. אפילו תבן אין להם". זה נקרא נחמה פורתא. קצת נחמה. זה עדיין לא מוציא את הקוצים מהתבן, אבל לפחות זה יותר רך מלשון על הקרקע עם תינוק.

רואים שאם שולחים את אליהו מן השמים לנחם, אז זה מנחם. לא רק זה, שומעים שעקביא אמר לאשתו "תראי, יש אנשים שאפילו תבן אין להם". אז בגשמיות אם אנחנו מדברים על נושא גשמיות החומר של העולם הזה, אנחנו צריכים תמיד להתנחם בכך שיש כאלה שיש להם פחות.

אבל ברוחניות אנחנו צריכים לשאוף שיהיה לנו יותר ויותר. כי מי זה האדם בסוף? אדם זה הנשמה? הגוף זה פיג'מה. אנחנו נ]שוט אותה נשים אותה בקבר, והנשמה תעלה למעלה. זה העיקר! לא הגוף. גם הבית שלך אם יהיה מקושט להפליא ויהיה מבוטן ויהיה שמור ויהיה מצלמות, אתה ברגע שתצא מפה, הכל ישאר לאחרים. אתה זה רק הנשמה. אתה צריך לדאוג כל הזמן לעלות ברוחניות, בנשמה. החומר זה שטויות. כמה שתאסוף יותר, תשאיר יותר. כמה שתעבור בשביל אחרים אתה עובד. אתה לא תיקח מזה כלום. אתה טמבל! אתה עובד בשביל אחרים. אבל במקום לעבוד על שלך, בשבילך, אתה כל הזמן משתרש באדמה יותר ויותר, לא בשבילך. בשביל האחרים.

(הערה מהקהל)

הרב: ואם זוג נפטרו למי זה נשאר? אז למי הם עבדו? בשבילם. מה טוב? מה טוב? נשאר לילדים והם לאן ילכו? על זה שהם בנו בית ועשו עוד שיפוץ ועוד זה ועוד זה, הם יקבלו שכר בעולם העליון? יש מצוות שפץ? לא. אמרו חכמים: נכון, דירה נאה וכו',ז ה מרחיב דעתו של אדם. אבל זה רק בשביל להרחיב דעתו שהוא יוכל ללמוד תורה, שלא יהיה לו לחץ. בסדר. אבל זה לא מצוה מן התורה.

רבי חנינא בן דוסא היה עני מרוד. אשתו ביקשה שיתפלל להיוושע. די! היא לא יכלה יותר את הדוחק הזה. אשתו מבקשת תתפלל, אתה צדיק, כל העולם בא אלייך שתתפלל ואת המברך אותם וזה מושיע, אני רוצה שתתפלל גם עלינו". למה? הוא היה כזה עני מרוד שהיה אוכל מערב לערב שבת כף של חרובים. חרובים זה מאכל של בהמות. זה עושה הרבה רעש, קשה...

(הערה מהקהל)

הרב: חרובים האלה, כן. ששמים בט"ו שבט, פעם בשנה. טעימים, אבל אפשר לחיות על זה? אז הוא היה חי ככה, עם כף של חרובים מערב שבת...

(הערה מהקהל)

הרב: נכון ! בלית ברירה. הוא היה אנוס. אבל הוא היה עני. עכשיו מה קרה? היא אמרה לו תתפלל1 והוא התפלל. מן השמים הורידו לו רגל מזהב. רגל של שולחן מזהב. אפשר להתפרנס מזה,הוא ונכדיו וניניו. זהב בזמנם בגודל של שולחן, לא אלה הדקים, רגל פעם. זה רגל.

בלילה היא ראתה בחלום שכל הצדיקים אוכלים עם שולחן של שלוש רגלים והיא בשולחן של שתי רגליים. למה? כי היא ביקשה מהשכר של העליון שישנו לה בעולם הזה. מגיע להם שכר. צדיקים. אבל אם לוקחים בעולם הזה, זה על חשבון עולם הבא. אז הראו לה לכל הצדיקים, הם לא ביקשו מהשמים שיתנו להם,אז הם קיבלו מה? שולחן עם שלוש רגליים, כנראה זה שולחן עגול, שמספיק לו שלוש רגליים. אבל היא יש לה שולחן עם שתי רגליים. אי אפשר ששולחן עם שתי רגליים יעמוד. צריך לשבת, להישען מתחתיו בשביל שהוא יוכל לעמוד. אמר לה: "רצונך שיאכלו כולם בשולחן מושלם, ואנחנו בשולחן חסר?" שאל אותה :"את רוצה?". הסכימה שיבקש רחמים ושיקחו את זה בחזרה. ונעשה לו נס. לקחו את הרגל בחזרה לשמים. הנס הזה יותר גדול משהורידו לו. כי מה שנותנים מן השמים לא מחזרים. טובה שנותנים מן השמים לא מחזירים. עשו לו טובה והחזירו. כי אם לא, הוא יהיה מפסיד שליש ממה שמגיע לו.

עכשיו, לא מובן. שולחן של שתי רגלים לא יכול לעמוד. על אחת כמה וכמה עם השולחן הזה נושא על גביו את כל עומס שכר העולם הבא של רבי חנינא בן דוסא וכל הלימוד השוא למד בשעת הדחק מתוך רעב, אז הוא היה צריך לשבת מתחת לשולחן ולתמוך אותו לנצח נצחים. ולא רק הוא, גם אשתו. מי יכול לסחוב שולחן כזה שהוא עמוס כולו בכל המצוות האלו?! היו צריכם להתחלף כל פעם, לשבת מתחת לשלוחן כדי להעמיס את כל השכר. אז ודאי שהיא תבקש להחזיר את הרגל הזאת השלישית, כדיש השולחן יתייצב בזכות עצמו. לא שהית תצטרף לשבת מתחת לשולחן.

מה משמע? אם הייתה רואה שכל הצדיקים יושבים ותומכים בשולחן שלהם, הייתה מסכימה לשבת לנצח ולהחזיק בשולחן לבל ימוט. מה שהפריע היה שכל הצדיקים אוכלים בשולחן יציב, ורק הם יאכלו בשולחן חסר. אז היא ויתרה.

זאת בחינה שכתוב בגמרא שואלא בתרא ע"ה: שיגיעו הצדיקים לעולם העליון, כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו. צדיקים יהיו בגן עדן, לכל אחד עושים חופה לפי כבודו ומעלתו. לפי תורתו ומצוותיו. וכל אחד יש לו חופה אחרת. אז מה יקרה שם? כתוב שיש אש בחופה. אש? מה עושה אש בגן עדן? כתוב שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה". מה כוונה? אדם יגיע לעולם העליון ויראה מגיע לו חופה, סתם נגיד, כן ציור, זה לא נכון, נגיד שהחופה שלו זה גודל העולם הזה. ופתאום הוא רואה שהחבר שלו, שהוא מכיר אותו, חבר שלו, יש לו חופה בגדול שני עולמות כאלה. אז הוא אומר: "מה? למה? אנחנו למדנו באותו מקום, היינו באותה עיר, אני הייתי בכולל, הוא היה בכולל. למה הוא קיבל ככה?". אומרים: "הוא התאמץ יותר. היה לו קש היותר, האמצעים שלו היו דלים יותר ולמרות זאת הוא למד. לך היה ארבעה חדרים, לו היה שלוש, לך היה משכורת כך וכך אלפים. לו היה פחות. לו היו ילדים עם בעיות, לכן היו ילדים מוצלחים יותר.פה היה ככה, פה היה ככה... ומה עוד? הוא התאמץ למרות כל הקשיים ואתה בא לך בקלות. מגיע לו יותר. הי לי היה מצב הרבה יותר קל להתאמץ עוד יותר, ועל כל מאמץ מקבלים פי מאה, אז החופה שלי הייתה יותר גדולה. אז למה הוא נכווה מחופתו של חברו? כי שמה מקבלים את האמת כמה כל אדם השקיע באמת. הוא מקבל לפי מה שהשקיע. ואז יש לו כוויות.

אתם רואים אנשים שרואים אחד שיש לו בית מפואר ופתאום הוא שיפץ ופתאום הוא ככה, ושי לו הרחבת דעת ולא חסר לו כלום, והוא כל פעם נוסע לפה והולך לשם, אני לא מדבר על דתיים, וכל הזמן יש לו הכל והכל. אנשים מקנאים  בו, מתפוצצים, "תראה, תראה מה זה? כל רגע חידוש, כל רגע שיפוץ, כל רגע זה, כל רגע... מה זה?!". מתפוצצים! מלשינים ישר לעירייה. "הלא, הוא הרחיב, עשה זה, עשה פה, עשה שם, לא יכולים לראות אותו שהוא מצליח. למה? הקנאה אוכלת אותם. וזה פה רק לכמה זמן. שמה שאדם יהיה תקוע לעולם, תקוע לעולם, איך הוא יתפוצץ שמה? שאם היה עושה עוד טיפה מאמץ, עוד טיפה מאמץ, היה מגדיל עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר ועוד יותר. אחרי שתצא מפה כבר די!

אז לכן, אל תקנא רק ברוחניות. לכן כתוב: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". זה טוב. אם אתה מקנא לא קנאה רעה, קנאה חיובית, אם הוא הצליח להשיג את זה בלימוד, גם אני יכול! אם הוא למד גם אני יכול ללמוד. אם הוא התעקש והצליח גם אני אתעקש ואצליח. למה לא?! מה אני שונה ממנו?!

אתם ידועים שהרב חיים קנייבסקי שהוא גאון הדור, הרב חיים קנייבסקי בתחילתו בישיבה הוא לא היה הכי מוצלח. לא הייתה לו הבנה גדולה. והוא בא לאבא שלו ואמר לו, הסטייפלר זצ"ל, אמר לו: "אבא, אני לומד ולא מבין". אמר לו: "לא צריך להבין. צריך ללמוד. מאז הוא לומד עד עכשיו. בלי הפסקה. והוא נהיה גאון ישראל! הבנה באה בהשמך. הקב"ה ממתין לראות כמה אתה משקיע. אין דבר כזה סתום בתורה. אין דבר כזה! אתה תלמד, תלמד, תלמד, יום אחד הקב"ה יפתח. רוב גדולי ישראל במשך הדורות היו כך. לא היו מוצלחים מתחילה. מי שחושב שהיו מוצלחים מתחילה, טועה טעות גדולה!

הרב שך, זצ"ל, אמר על עצמו: אנשים באים ואומרים הוא גדול בישראל, מסתכלים בסוף. אבל כשהוא למד ולא היה לו נעליים, נעליים! בחורף של אירופה, הנעליים היו מדברות אחת עם השנייה, פתוחות, והוא סותם אותם עם עיתונים! וככה למד. כל המלחמה הוא היה עם חולצה אחת! בקור של אירופה. ולמדו תורה בלי הפסקה! איפה הייתם שהייתי שם? חושבים שהרב שך גדל בצנצנת. לא! הם עמלו, הם מסרו נפש. אחרי שמוסרים נפש, הקב"ה רואה הכל. רחמנא בביי. "המרבה והממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". ה' רואה. אתה מתכוון לשמה, לעשות הכל לשמי, לכבודי, אני אכבד אותך, אל תדאג!

יהושע בן נון, אחרי שהבטיח לגבעונים, הבטיח להם הבטחה שהוא לא יגע בהם לרעה, והתברר שהם שיקרו ושמועה על שקר בטלה, אבל הוא פחד מחילול ה', כי יגידו שהנה היהודים עוברים על השבועה, אז הוא לא עשה להם כלום. אמר לו הקב"ה: "אתה שמרת על כבדוי שלא יתחלל, אני אפרסם את כבודך בכל העולם. יהושע אמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", והעמיד לו הקב"ה חמה. אתה דאגת לכבוד שלי, אני אדאג לכבוד שלך.

אין דבר שהולך בחינם אצל הקב"ה. על הכל הוא משלם. אבל הוא רוצה לראות את הלב. הלב שלך מה הוא. מה הוא. סיפורים, הצגות, פוזות, חיצוניות, זה לא עובד אצל הקב"ה. אצל אנשים כן. אצל הקב"ה לא. הלב, הוא מסתכל שם. "תוכן ליבות ה'", "בוחן לבבות ה'". זהו!

תדעו לכם: תשקיעו ברוחניות, תעלו מעלה מעלה. את תתייאשו. אפילו טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה. כל יום. שומעים עוד דרשה, עוד הרצאה, פותחים עם ספר, קוראים את התנ"ך כל יום רבע שעה, חצי שעה, עוד קצת, עוד קצת. כל אחד מהגברים לומד עוד שבע דפים ביום, עוד סע דפים ביום גמרא בגריסה. תוך שנה גומרים את הש"ס. גומרים את הש"ס! אתה תגיע לעולם האמת יסבירו לך את כל התורה שבע"פ ושבכתב. את הכל יסבירו לך. אבל אם לא למדת את כל הש"ס, אתה תגיע למעלה, תבוא עם חצי מסכת, מסכת אחת. ילמדו אותך רק מה שבאת. "אשרי מי שבנה לכן ותלמודו בידו".

עכשיו בואו תשמעו יהודים יקרים, עוד סיפור אחד לסיום:

כתוב בפסוק באיוב: "מלפנו מבהמות ארץ". אמר להם הקב"ה תלמדו מהפר של אליהו. אם לא היית ניתנת לנו תורה, היינו לומדים מבהמות הארץ ומעוף השמים. יש מה ללמוד. רואים שהנמלה לא גוזלת, רואים שהיונה לא בוגדת, רואים שהתרנגול מפייס, רואים כל מיני הנהגות בבעלי חיים שמהם יש ללמוד.

התורה ציווה אותנו אז אנחנו יודעים, אבל אם לא הייתה ניתנת תורה, ממי היינו לומדים? "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". אומר הקב"ה: תלמדו מהפר של אליהו. מה היה הסיפור?

בשעה שאמר אליהו הנביא לעובדי הבעל: "בחרו לכם הפר אחד אחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים". ידוע שאליהו מנע גשם מהארץ שלוש שנים. ואחאב תפס אותו ואמר לו: אתה עוקר ישראל". אמר לו:"אתה עוקר ישראל!. אמר לו: "תשמע אתם עובדים זרה, לא ירד גשם רק לפי דברי. אתם רוצים שאני יוריד גשם? שיחזור הגשם? אין בעיה. בתנאי שאתה תביא את כל נביאי הבעל ואשרה, 900 במספר. תביא אותם להר הכרמל ואני אבוא. אתם תעבדו לבעל שלכם, אני אקרא לאלוקים שלי, ומי שיוריד אש מן השמים ויאכל את הפר שיקריב, הוא האמת".

אז הביאו שני פרים תאומים. אומר להם אליהו: "תבחרו אתם את הפר האחד, תעשו אותו הראשונה כי אתם הרבים. נתקבצו 450 נביאי הבעל ו-450 נביאי האשרה, לא יכלו להזיז את הפר ממקומו. לא זז. עד שפתח אליהו ואמר לפר: "לך עימהם". הפר פתח את הפה שלו לעיני כל העם. אמר: "אני וחברי יצאנו מבטן אחת וגדלו במרעה אחד. והוא עלה בחלקו של מקום... זאת אומרת, הפר הזה בגורל שהוא הפר שיוצא בחלק שלך, אליהו, ואני יודע שעם הפר הזה יהיה קידוש ה'. אני הפר יודע מה האמת. ואני עליתי בחלק של הבעל להכעיס את הבורא? אתה רוצה שאני אלך מעצמי להיות נקרב בשביל העבודה זרה?! ואני אכעיס את הבורא?! ". ככה הוא עונה לאליהו.

אמר לו אליהו: "פר, פר, אל תירא, לך עימהם ואל ימצאו עלילה". אם אתה לא תלך, הם ימציאו עלילה. ואז יגידו הנה, לא ההייתה שום הוכחה, הכל  בסדר, ממשיכים. אומר לו אליהו: "כשם ששמו של הקב"ה מתקדש על אותו פר שעימי, בזה שתרד אש מן השמים ותאכל אותו, כך מתקדש עלייך. למה? בכך שלא תרד אש מהמרום עלייך". זאת אומרת, הפר הזה ישאר בחיים, לכאורה. אם הם שוחטים אותו, לא. והפר השני ישרף. אמר לו: "בכך אתה מיעצני". זה העצה שאתה נותן לי? נשבע הפר שבועה:  "אני לא זז מכאן מרצוני עד שתמסור אותי בידך. אתה תמסור אותי ליד שלהם". שנאמר בפסוק: "ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו".

איזה וויכוח מרגש! אם הרשעים היו יודעים להתווכח כמו הפר, לא היו מסכימים לעשות עבירה, וואי! וואי! יש כמה רשעים כאלה בדור הזה. מי שראה את "המויסר" דייזי, מה שפרסמנו אתמול בהרצאה, יבין. מה היה שמה אתם ידועים? על מה הם שמחו בכלל שהם מקריבים פר? הרי הם יודעים שהבעל זה עבודה זרה שהם בנו את זה בידיים. מה זה? פסלים. פסל יכול לעשות משהו? פסל אוכל? שותה? נושם? מדבר? פועל? מה הוא עושה?

 אז איך הם יעשו? מה יעשו? איך הם יגרמו שהאש תרד מהמשים? הרי העבודה זרה נמצאת פה. הם שמו מתחת למזבח, שמו בן אדם, קוראים לו חיאל בית האלי, זה היה רשע מרושע שמתו לו שבעה בנים. הם הקימו את חומות יריחו ומתו הילדים שלו, כמו שקילל יהושע בן נון. ולא עזר מה שאומרים לו. רשע מרושע! פעם אמר חיידקים, פעם אמר שפעת, פעם אמר ככה. ולא תלה את זה בקללה. כזה רשע! מקבל מכה אחרי מכה ולא עוזר לו. ממש כמו "סטייקי".

ומה קרה? הוא מטמין מתחת למזבח את ששון השדון, את בן זמרי, את כל אלה הוא שמם מלמטה. שם אותם מלמטה, הוא נמצא שמה מלמטה להדליק מלמטה אש. אתם שומעים? מן השמים מה עשו? הביאו נחש והנחש הרג אותו.

במקרה שלנו לא היה צריך נחש. הנחש בעצמו המית את עצמו, מסר את כל ההקלטות איך תכננו ביחד להדליק את האש מלמטה, כאילו, כאילו, יש להם משהו להאשים את פלוני אלמוני. לא יאומן כי יספור! ההיסטוריה חוזרת, רק השמות מתחלפים.

כמה מרגש הוויכוח. דברים היוצאים מן הלב של הפר. במה השריש בנו המסילת ישרים? שהתעלות היא עבור הבוראים לשמש את הצדיק. כל הברואים אפילו הדוממים, הם מתאבים לשמש את הצדיק. כמו אבנים אצל יעקב אבינו, שרבו ביניהן: "עליי יניח צדיק ראשו".

אז על כמה וכמה שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהם עולים על גבי המזבח. כיוון שהם נקרבים לפני השכינה. אז מי שזוכה להיות נקרב על המזבח לפני השכינה, ודאי שזה עילוי גדול מאוד, מאוד, בשבילו. אז הפר שזוכה לקדש שם שמים, זה עילוי גדול מאוד בשבילו. כל שכן יהודים כמו עשרת הרוגי מלכות, שהם נקרבו לפני ה' יתברך, אין עילוי ואין כמו המדרגה שלהם בעולמות העליונים. 

עכשיו, כשם שזה התעלות להיות מוקרב להקב"ה, ככה זה חיסרון נורא להיות מוקרב לעבודה זרה. זאת אומרת, מי שמעמיד תורה ומזכה את הרבים, זה עילוי גדול. ומי שעוקר תורה, כמו "סטייקי" וחבריו, זה חילול ה' וזה עבודה זרה שאין כדוגמתה.

אתמול דיברנו על הדוגמאות, יש פרה אדומה, שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים,ז ה פרה אדומה. יש פרה שחורה, שקוראים לה אילן "דייזי סטייקי", שזה פרה שחורה פלוס. שהיא מטמא את הטמאים! זה פרה שעוד לא הייתה, רק בדור הזה האחרון.

אבל אם כך, איך מוציאים כהני הבעלים ואשרות פרים לזבוח? הלא צריכים הפרים לנעוץ את הרגלים בקרקע, ואפילו יבואו 900 איש לא יכלו להתיק אותם ממקומם. ואין מי שימסור. אבל רואים.. תקשיבו טוב! שלא כל כך אכפת להימסר לבעל. מה שבאמת אכפת, מה היה אכפת לפר? הוא אמר: "הוא עלה לחלקו של מקום, ואני אעלה לחלקה של עבודה זרה?" נכווה בחופתו של חברו. הקנאה! "הוא? בחלקו של מקום ואני לא?". רואים שזה קנאה.

אז לכן אמר לנו הקב"ה: "לכו ותלמדו מפרו של אליהו". הבעיה שאנחנו הופכים את היוצרות. ברוחניות אנחנו מתנחמים בכך שיש יותר גרועים ונחותים מאיתנו.אנחנו מה ברוך ה', אני לומד, אני זה.. יש אנשים לא לומדים, לא תופסים ספר, לא יודעים כלום, לא יודעים שום דבר. בזה אנחנו מתנחמים.

בגשמיות אנחנו נכווים מההישגים של האחרים. "תראה, תראה, איך הם הסתדרו, תראה איך מתפתחים, תראה איך הם מרחבים כל הזמן. תראה, תראה, תראה... אנחנו הופכים... אנחנו לא הגענו לדרגה של הפר של אליהו. אפילו לפר של אליהו לא הגענו.

תשמעו סיפור אחרון, וזה מפחיד הסיפור הזה, אבל טוב לפחד בדברי תורה.

 בספר "מנחת אליהו", פרק ה', מספר בעל שבט מוסר, זצ"ל: בחודש אב בשנת תמ"ב, הוא עסק בהוצאת דיבוק שנכנס בנער אחד. הנער היה מוכר עופות, והייתי מכיר את האיש ואת שיחו, שהיה איש כעסן ומעשיו מכוערים. שאלתי אותו: "מה טבעך?". אמר: "היו לי חובות גדולים ולא יכולת לסבול ויראתי שמא אצטרך לבריות ובחרתי מוות מחיים ובלעתי רעל". וידוע שהמאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא. ולכן נשמתו נטרדת בלי מנוחה. שאל אותו שאלות שונות וענה לו כפי ידיעתו והשגתו. שאלתי אותו: "מה כמות שיעור הרוח". דהיינו, מה גודל הנשמה. והשיב: "הכל לפי רוחניותו. ורוחו שלו, של זה הגלגול, הייתה כשיעור גודל שיעור אגוז קטן. ויש רוחות קטנים ממנו. שמעתם? מה הוא אומר? הוא לא רק אומר שהוא קטן כמו האגוז, שזה פדיחה שאין כדוגמתה, אלא הוא מתנחם שיש יותר קטנים ממנו. אתם שומעים? בן אדם שאין לו חלק לעולם הבא, בן אדם שסובב ומטרטר בכל העולמות כולם, בן אדם שסובל בלי הפסקה, הנשמה שלו לא נחה,ושי לה רדיפה של כל הבעלי מזיקים אחריה, אבל הוא מתנחם. "אבל יש יותר קטנים ממני".

עכשיו למדנו מבט חדש. כשאנחנו קוראים שיהושע בן נון מכנה את אברהם אבינו: "האדם הגדול בענקים", בספר יהושע י"ד, אז אנחנו מבינים מה זה האדם הגדול בענקים. וכשכתוב: "ושם אישה גדולה על האישה השונמית, שהיא הייתה יראת חטא, אז הדברים הם גם כפשוטם, שנשמתם גדולה! אבל אם עושים חטא, זה מקטין אותם לגודל של ביצה ואגוז.

אדם יכול להתהלך בעולם הזה, בעולם של הקב"ה, יהי, גאה, בגובה קומתו, אבל את הגובה של הקומה, הוא ישאיר בקבר. מה יעלה למעלה? גרגיר סומסום. י'חתיכת סומסום. חתיכה זה אי אפשר להגיד, חתיכה זה דבר גדול. י'סומסומון, פטיט של אבק. אבל מה הנחמה תהיה? אתם יודעים מה הנחמה תהיה? שיש כאלה שהם חצי סומסום. רבע סומסום. אני ועוד סומסמון שלם. הבנתם? אנשים, יש כח אדיר! אדיר! נתנו לנו כח של נחמה, שאדם מתנחם שהוא צריך את הכח הזה, אבל צריך לדעת למה לנצל אותו. תתנחם בזה שיש פחות ממך בגשמיות רק! שמה תתנחם, אל תתאווה לשולחנם של המלאכים. כי שולחנך גדול משולחנם. שולחן התורה. אין כמו השולחן. אבל אל תתנחם במעלות רוחניות. בזה תשאף ותקנא. תקנא מאוד! "קנאת סופרים תרבה חוכמה". לא קנאה כמו הטיפשים, מרצים טיפשים שאומרים "לא, הוא כבר לא, תפנה את הבמה, כבר לא... עכשיו אני1 אני עושה יותר נשמות, אני, אני..". זה טמבל! אתה צריך לדעת תקנא אדרבא! תעלה, תעלה, תעלה ואם אתה יכול תעלה גם איתך עוד אחרים. לא תקטין את כולם בשביל שתהיה גדול. זה לא נקרא שאתה גדול, זה מראה שאתה קטן.

אחד שנמצא על הכביש ואחד על המדרכה, יש אפשרות שאתה תעלה למדרכה ותשווה לו בגובה. ושי אפשרות שאתה לא ידוע לעלות למעלה, אז אתה מוריד אותו אל הכביש. יש כאלה הוא לא יכול לעלות, אז הוא מוריד את השני. זה נקרא מתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא". את האומר אתה יותר טוב ממנו, אתה יותר טוב ממנו, למה אתה צריך להגיד שאתה יותר טוב ממנו? אתה זה אתה והוא זה הוא. אדרבא, תרומם כמה שיותר. אבל לא את השקרנים. רק את האמיתיים. אסור לרומם את השקר. צריך להפשיל את השקר. רק לנסה את האמת.

להשפיל את השקר זה לפרסם אותו ולומר שהוא שקר. כן. אסור לתת קיום לשקר.

שאלות:

 שואל: שלום הרב. קודם כל, רציתי להגיד תודה רבה לרב.

הרב: כן...

שואל: ו... גם רציתי להגיד שאני לומד בישיבה של הרב ירון 4 שנים כבר. זה גם משהו שבזכות שיעור שלך לפני 10 שנים שהרב התחיל, שרשמתי את השם שלי. בכל אופן, יש לי שאלה: יש לי חבר, מכר קראי. שהוא ראה את ההרצאה של הרב שפונה לילד קראי שמדבר עם הרב בתקיפות...

הרב: כן, בראש העין.

שואל: כן. עכשיו, הוא לא יכל להגיע לערב, והוא אומר שכל מה שהרב אמר זה כאילו.. הרב הסביר פעם הסביר את עניין של הנגיעות. אם יש לי נגיעה אני לא יכול לראות נקי.

הרב: אבל לא צריך אותי, יש את הרמב"ם. הרמב"ם אומר על הקראים: "לאו הם מבני ישראל המה"  וזהו!  לא צריך אותי. שלום. תקרא את הרמב"ם וזהו. תפנה לרב הראשי לישראל תשאל אותו אם הקראים מבני ישראל המה, אם הם מצטרפים למניין או לא. תשמע שהם אפיקורסים ואין להם חלק לעולם הבא. זה הכל. מה זה קשור אליי? מה שאני עונה לו עשיתי לו טובה בכלל. אבל המציאות.. זה המציאות. אני  לא אשם. לא אני קבעתי את זה. אדם שכופר אפילו בדבר אחד מדברי חכמים, הוא אפיקורס. ככה כתוב בסנהדרין פרק י"א. מספיק. זהו.

שואל: בסדר. תודה רבה הרב.

הרב: תהיה בריא! למה אתה עם ציצית בלילה?

שואל: קראנו שזה נותן לנו כל מיני דברים...

הרב: בלילה לא. בלילה לא מתעטפים בטלית.

שאלה:

שואל: ערב טוב, כבוד הרב.

הרב: ערב טוב.

שואל: רצינו לבקש מחילה מהרב שמענו לשון הרע על הרב. ובאנו לבקש מחילה וסליחה מהרב. על ששמענו לשון הרע.

הרב: ואתה מוחה באלה שהשמיעו?

שואל: מוחה מחיה גדולה!

הרב: כן?

שואל: ואוהבים את הרב מאוד, מאוד , מאוד!

הרב: איך אוהבים אם שומעים לשון הרע?

שואל: באנו בדיון דברים עם אנשים. לא הייתה ברירה. היינו צריכים להגיד ולהוכיח ולדבר, ומתוך הדברים נאמרו דברים רוח רעה מפי אנשים רעים שנכנסה לאוזן.

הרב: צלצלת לאנשים ומחית בם?

שואל: אפשר להתקשר לכולם ולמחות בהם?

הרב: חייבים!

שואל: מחינו באותו רגע.

הרב: לא, לא מספיק. צריך לצלצל ולמחות ורק אחרי שהמחיה תהיה כדין ובסדר...

שואל: בעזרת ה' בלי נדר נשיג את הטלפונים, נתקשר לאחד אחד ונמחה בהם. בעזרת ה'.

הרב: מצוין! ואז יהיה מחול.

שואל: אוהבים את הרב מאוד מאוד, מאוד!

הרב: תודה רבה!

שאלה:

שואלת: שלום כבוד הרב, רציתי גם אני לבקש מחילה ששמעתי לשון הרע ולא מחיתי כמו שצריך.

הרב: את שמעת איתו...

שואלת: אבל לא מחיתי כמו שצריך.

הרב: את שמעת כמוהו ביחד.

שואלת: מה זה ביחד?

הרב: באותו זמן או בנפרד?

שואלת: בנפרד.

הרב: בנפרד.

שואלת: כן.

הרב: כמה פעמים שמעת? שלוש נגיד. פעמיים?

שואלת: מה זה שמעתי.. לא שמעתי שמדברים עלייך ישירות.

הרב: אז מה...

שואלת: מתלוננים.

הרב: מה זה מתלוננים.

שואלת: אם התלונה צודקת אין בעיה, אם התלונה לא צודקת, אז זה לשון הרע. אם זה לא להועיל, זה לשון הרע.

שואלת: אבל כן מחיתי. כן אמרתי...

הרב: כמה פעמים אבל? פעמים? אבל פעמיים או שלוש?

שואלת: אמרתי לפנות לרב, וכן אמרתי תפנו לרב ותגידו לרב ותגידו לרב ותגידו לרב.

הרב: פעמיים או שלוש?

שואלת: יותר אפילו.

הרב: אז אם פעם ראשונה אמרת ולא שמענו, פעם שנייה כבר אסור היה לשמוע אותם בכלל. להגיד להם "רשעים! אתם לא שומעים מה אני מדברת?". רשעים וזהו. לא עוד פעם ועוד פעם ולא מחיתי כהוגן. לעולם תדעו, כבר נתנו שיעור לפני כמה ימים, שבא אחד ואמר דברים שלא ראויים, הרב אמר לו "גלח! תעוף מפה!". מה זה "גלח"? כומר. "תעוף מפה! את הבא להגיד לי עצה לא הגונה נגד התורה? כומר אתה!". צריך למחות באנשים רק מתחילים לדבר. אבל האוזן אוהבת לשמוע עד הסוף. עד הסוף. "מה, מה היה? למה אתה אומר ככה?"... משא ומתן כאילו. ואח"כ אומרים "זה לא יפה מה שאתה אומר". זה לא ככה. צריך ישר  למחות. אבל אם תעשי כמו שאמרתי, תצלצלי אליהם ותמחי בהם..

שואלת: אבל עוד משהו: יש מי שאחד שהתקשר..

הרב: כן...

שואלת: והתחיל לדבר, ואז אמרתי לשאול "תביא את הטלפון, אני אסביר לו שמסוכן מאוד לדבר על הרב". אז הסברתי לו בטלפון ואז הוא התחיל לצעוק...

הרב: ברור! וזה לא עזר...

שואלת: התחיל לצעוק בטלפון, צעק ואז ניתקתי לו.. לא רוצה לדבר...

הרב: כי בעל לשון הרע אורמת הגמרא אפיקורוס. אפיקורוס לא תשני אותו. שהוא החליט לדבר לשון הרע, יש לו סיבה של ריקבון במידות. והיות והוא רקוב במידות והוא מוכן לאבד את העולם הבא שלו ולהעביר את כל הזכויות, זה אדם מופקר שודאי שתוכחת מפיך לא תועיל. כי אם אחד יוצא נגיד נגד אדם גדול, ובא אדם קטן ואומר לו ,זה לא יפה מה שאתה אומר", לגדול הוא לא שומע, לקטן הוא ישמע?

שואלת: לא, אני אומרת לו "תשמע, יש לי הוכחות שהרב צודק".

הרב: לא יעזור! אבל גם הוא יודע. את חושבת מי שמדבר נגדי לא יודע שאין באמתחתו כלום? הרי אם היה רוצה, היה בא אלי. אף אחד לא בא אליי! אם היו באים אליי הייתי נותן להם מנה אחת אפיים! אבל אף אחד לא בא אליי. כולם מספרים לכולם ואליי לא. למה אתה לא בא אליי? יש לך טענות עליי.

שואלת: כן. הרב יודע שיש מקרים שאני יודעת שמה שהרב אומר זה עוד בעדינות על הרבנים. אני יודעת מקרים שהגיעו אליי על רבנים גדולים שמה שהרב אומר זה צודק ועוד יותר צודק.

הרב: כן, אבל...

שואלת: אני אומרת את זה תקשיבו, מה שהרב אומר הוא יודע מה הוא אומר. כנכון. כי מגיעים אליי מקרים ואני שומעת ואני יודעת מי הרבנים האלה.

הרב: הנקודה הראשונה: שאדם רוצה להבין כמו שאת אמרת שאת רצית להגיד: "תלכו תדברו עם הרב".

שואלת: כן.

הרב: לא. לא צריך אפילו להגיד. "אתה רשע אם אתה לא מדבר עם הרב. יש לך תלונה על הרב, לך לרב". אני יש לי תלונה על הדואר, אז אני אלך לחברת חשמל? מה הקשר? אם אתה רוצה שיתוקן בדואר, תדבר עם הדואר.

שואלת: אבל זה מה שאני אומרת להם שילכו לדבר עם הרב.

הרב: לא, את לא צריכה להגיד. את צריכה להגיד לו "רשע!". זה הכל.

 שואלת: טוב. עכשיו עוד שאלה הרב.

הרב: מה יש לך עליי? מה לא אמרו עליי!

(תגובות רבות מהקהל)

מה אמרו על שמה רבנו? אמרו שהוא מסדר תפקידים למשפחה. סידר לאהרון, סידר לבנים שלו, סידר לאליצפן, סידר הכל. אבל הקב"ה הראה שכוחו אדיר והוא הוציא אותם ממצרים, וכולם חייבים לו את החיים והכל, ולמרות כל זאת מדברים עליו. בעלי התשובה שהחזרתי אותם לתשובה למאות אלפים, מדברים עליי לעז. מה עשיתי לכם? איזה רעה עשיתי לכם? שהבאתי אותכם לחיי העולם הבא? שבניתי לכם את הגן עדן? שהשקעתי בחיי בשבילכם? ואתם עוד יכולים לדבר עליי? על מה? על רשעים הם לא מדברים. הפוך, אם יש רשע אפילו שחקן כדורגל מחלל שבת, מחלל הכל, "אשריו, הוא מניח תפילין", "אשריו, החליט לשמור שבת". אני שומר שבת כל הזמן, אני מניח תפילין כל הזמן, אני הנחתי לכולם תפילין, אני נתתי לכל אחד לשמור שבת, ואני עליי אין לימוד זכות. אין לימוד זכות.

שואלת: אני חייבת לציין משהו, לדייק. זה פחות היה עלייך, יותר הם נפגעים מאנשים שם. על כל הפגיעות שם. אני חייבת להגיד. אבל עוד משהו, שאלה...

הרב: תשמעי, שידברו על הילדים שלך ויגידו שהילדים שלך הם משתוללים והם שוברים ומכסחים ועושים כך, הם לא דיברו עלייך, אבל הם דיברו עלייך. כי שלום מאמא שלהם. איפה אמא שלהם הייתה כשהם שברו? מי חינך אותם שהם שוברים? מי גרם שהם ילכלכו? מה אין להם תרבות? אז כשמדברים על המסביב, מתכוונים על הראש. לא מתכוונים על אלה שמסביב. המסביב זה במקום להגיד ישר על האמא ועל האבא. הבנת?

שואלת: כן.

הרב: זהו. זה התרגיל.

שואלת: עכשיו עוד שאלה, הרב.

הרב: יש כאלה שגם לא אומרים בפירוש. כי הם פוחדים שהם מוקלטים ואני אתבע אותם. אז לכן הם לא מדברים ישירות. כן?

שואלת: שאלה הרב, עוד אחת: אני רואה שישי הרבה הנשים צדיקים, נשים צדקניות שמגיעות...

הרב: כן...

שואלת: שהם לא יודעים את כל מה שקורה.

הרב: נכון.

שואלת: והם מקפידים על כל ההלכות, אנשים צדיקים. יש לי איזה אישה חרדית מבית שהיא משפחה של אבא שלה ראש ישיבה והכל. שהיינו קטנים אבא שלי היה משמיע לנו את הקלטות של הרב אמנון יצחק, כדי שיכנס בנו יראת שמים, והם לא יודעים על הגלוטן שעבר עליו הפסח. תבלינים, על הנבלות והטרפות. הם לא יודעים על זה.

הרב: לא ידעו גם.

שואלת: ברוב הציבור.. אנשים טובים!

הרב: לא הבנת? לא ידעו! למה? מי שרוצה לחיות בצל השקר, אז הוא זוכה לחיות בצל השקר. מי ששמע פעם אמת, נדבק בה. אם הוא אמיתי, הוא ידבק בה. לא יעזוב אותה לעולם! לעולם! אבל מי שנוח לו עם שקר, איפה שהכל מותר, איפה ששמה מכסים על הכל, איפה שלא מוכיחים אותך, איפה שלא מתקנים אותך, איפה שאתה יכול לחיות בשקר. אתה בא לבית כנסת, גומר את התפילה, הולך הביתה. כולם "שבת שלום", "שבת שלום", והכל טוב. אף אחד לא מעורר! אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת. למה קראו לי מפחיד? את יודעת למה קראו לי מפחיד פעם? למה?

שואלת: כי הם מפחדים להשתנות.

הרב: לא. כי אני אומר את האמת והאמת מצליפה לבן אדם בפרצוף. ואדם לא מוכן לשמוע את זה. למה? הוא רוצה לחיות בכייף כמו שהוא חי. זה הסיבה.

שואלת: אז משהו אחרון שאני רוצה לספר ששמעתי איזה משהו מדרש, ואמרתי "וואי! אם זה הרב אמנון יצחק". שלעתיד לבוא, תתקן אותי אם אני טועה, כי אני לא זוכרת את זה בדיוק. לעתיד לבוא כתוב שעם ישראל יחטאו מאוד והקב"ה יבוא לאבות הקדושים ויתייעץ איתם מה לעשות. אז יבוא לאברהם אבינו ויגיד לו: "בנך חטאו לי, מה אעשה איתם"?

הרב: "ימחו על שמך".

שואלת: ימחו על שם כבודך.. על שמך?. כבוד שמך. הוא לא הסתפק בתשובה, ילך ליעקב אבינו.

הרב: אח"כ יצחק...

שואלת: "בנך חטאו לי מה אשעה איתם", הוא יעשה לו מחה אותו על כבוד שמך. ואז יבוא ליצחק אבינו יגיד להקב"ה: אני שהקרבתי את עצמי למזבח,שהוא ידע הוא הולך להיעקר, הוא אמר לאברהם אבינו: "אבא, תקשור אותי, אני מקריב את עצמי להקב"ה, תקשור אותי שאני לא אתנגד".

הרב: שאני לא אפסל. כן.

שואלת: ואז יצאה מידת הדין מהשמים ואמרה: "אל תשלך ידך לנער ואל תעש מאומה כי הקריב נפשו אליי". זאת אומרת שמידת הדין לעתיד לבוא היא תסנגר על ישראל. תראו מי זה הרב אמנוןיצחק1 מקדיש עצמו להקב"ה! עוזב משפחה, אישה, ילדים, נוסע. לא אכפת לו מה חושבים עליו, לא שם על אף אחד, הולך דוח עם הקב"ה. כמה הוא מסנגר על עם ישראל!

הרב: תודה רבה!

שאלה:

שואל: ערב טוב כבוד הרב.

הרב: ערג טוב.

שואל: אצלי זה לא שאלה בדיוק, משהו אחר. אני כבר נשוי ברוך ה' 5 שנים בדיוק ולא זכינו עדיין לילדים. עשינו טיפולים כמה פעמים או עשר פעמים ופעם אחת הצליח וזה נפל. אז רציתי להתייעץ עם הרב, לבקש ברכה או ייעוץ מה לעשות, מה להמשיך.

הרב: תלמד שעתיים בתענית דיבור שלושה חודשים רצוף תורה? אשתך תלמד חצי שעה ספר "שערי תשובה" של רבנו יונה,שלושה חודשים רצוף.

שואל: אשתי לא קוראת כל כך טוב בעברית. יש את זה ברוסית? משהו?

הרב: אתה תלמד איתה בעברית ותסביר ברוסית. אתה תקרא את ה"שערי תשובה", בתוך השעתיים.

שואל: הבנתי. עכשיו.. אשתי גם אם אפשר..

הרב: אבל לא לדבר משהו אחר. רק מה שלומדים.

שואל: הבנתי.

הרב: כן...

שואל: עוד משהו: אשתי נמצאת פה, לא יודע אם אפשר להגיד הבעיה אצלה איזה כיסוי ראש.

הרב: זה לא בעיה, עכשיו היא תשים.

שואל: היא שמה עכשיו, אבל זה רק לשיעור.

הרב: לא, היא תשים מעכשיו והלאה? אם רוצה לקבל ילד בידיים, צריך צניעות. הנה אני נותן לך. קח תמסור לה.

אל תפחדי, אל תפחדי. הקב"ה יעזור שהברכה תועיל. לברך "שהחיינו". לעושת בשמחה, בשמחה!

מה השמות?

שואלת: אני רוצה לחזק אותה ולהגיד תודה לרב. יש לי היום ילדה בת 4 וחצי, שה' ישמור אותה, תהיה בריאה. אני לפני נחשב בערך שש שנים, הייתי בהרצאה של הרב באופקים, חמש שנים גם לא זכיתי ל.. זה היה ארבע וחצי שנים לא זכיתי להיפקד. גם טיפולים. הייתי בהרצאה של הרב, והרב אמר לי לקחת כיסוי ראש. הייתי נראת אחרת לגמרי. היה לי מאוד קשה. לקחתי, מדדתי, והוא אמר לי.. שמתי ככה, הוא אמר לי "לא ככה, מכאן". ולא ממש הקשבתי. יצאתי וכמה חודשים הלכתי ככה. ואז חברה אמרה לי "למה את לא עשוה בדיוק מה שהרב אמר. בשביל שכמה שערות שיוצאות?". שמתי, בדיוק כעמו שהרב אמר, אחרי חצי שנה נפקדתי. היום יש לי ילדה, שתהיה בריאה, בת 4 וחצי. בקרוב אצלך בעזרת ה'!

הרב: אמן! מה השמות שלכם?

שואל: שם ש לי: שמואל בן סבטלנה.

הרב: שמואל בן סבטלנה.

שואל: וחנה הודיה בת אנה.

חנה הודיה בת אנה, ה' יזכה אותכם להיפקד בזרע חי וקיים מהרה.

שואל: כבוד הרב, אמא שלי גם פה, יושבת לידה, היא יש לה לצערי הרב קצת איזה מחלות. אם אפשר גם ברכה לאמא.

הרב: מה השם?

שואל: סבטלנה אפר בת מיכל.

הרב: סבטלנה איפר בת מיכל, רפואה שלמה! ה' יעתיק את המחלות ממנו לארדואן.

שואל: אמן! תודה רבה הרב.

שאלה:

שואל: כבוד הרב, קודם כל באופן אישי נהנתי מאוד. זה דבר ראשון.

הרב: תודה.

שואל: אני רוצה לשאול מה שדיברת שמשה רבנו ניחם את אהרון הכהן.

הרב: כן...

שואל: אבל הרב אומר שכאילו צריך לנחם את אלעזר, הבן. אנחנו מנחמים אם האב הלך לעולמו מנחמים את הבנים מהבנות, אבל למה לנחם את אהרון? הייתי אומר אולי לשבח את אהרון שזה לבן כזה, כן. אבל לנחם את אהרון, זה לא...

הרב: שמעתי. מי שהולך למות צריך לנחם אותו. הולך להפסיד את העולם הזה שהוא יוכל עדיין לעשות הרבה מצוות. אז צריך לנחם אותו. הוא עדיין חי. למה מנחמים את הבנים? כי האבות כבר נפטרו. אבל אם אדם עומד למות והאדם מצטער שהוא  עוזב את העולם הזה, לא בגלל שהוא מפסיד משהו, בגלל שיש לו הזדמנות עוד לעשות מצוות. כמו שמשה בכה, ולא רצה לצאת מהעולם הזה, והיה מוכן להישאר כמו ציפור ובעל ח. זאת אומרת יש עניין להישאר. אז מי צריך נחמה? מסתלק או מי שנשאר?מי עכשיו עדיף? מי עדיף עכשיו? עכשיו?

שואל: אני מדבר לא רק על הנוהג. מה ש...

הרב: עזוב את הנוהג, זה אחרים שמתים. עכשיו לפני שמת. אחד הולך למות ואחד נשאר. את מי צריך לנחם יותר. זה שהלך למות. צריך לנחם אותו, לפחות שאתה מסתכל תדע שלא רק זכית, אלא גם זכית מה שאני, משה, זכית. אז אדם הולך המנוחה כמוש אומרים, נפטר אמו שאומרים שהוא נינוח לכן: "קח את אהרון". תנחם אותו אחימאיר רש"י. דברי ניחומים. מה צריך לנחם אותו? אז הוא ניחם אותו השני דברים. : 1. שיש לך מעלה גדולה שיש לך בן שממשיך. ועוד דבר שתדע, גם נחמת שוטים שגם אתה תדע שאני לא זכיתי מה שאתה זכית. אתה תדע. כי רגש יש אפילו לגדול שבגדולתיים.