רמת גן - רמת גן - חכמים או טיפשים?

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

הערב יהיה לעילוי נשמת מילכה בת יוכבד וישראל בן אריאלה. לעילוי נשמת שלום בן יפת ושמעון הבת יוסף. לעילוי נשמת הורי וחמי, מנוחתם עדן. ולהצלחתנו בארגון שופר, אמן!

למה בפרשה שלנו סמוכות שלוש פרשיות שונות כל אחת זו מזו?

אבל קודם כל, צריך להבין מה זה סמוכים מן התורה. מהיכן אנחנו יודעים שאם שתי פרשיות סמוכות בתורה יש בינהם קשר ושייכות? למרות שהכלל הוא אין מוקדם ומאוחר בתורה. הפסוק בתהילים קי"א אומר: "סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר". ובדברי תורה כתוב: "נאמנים כל פיקודיו סמוכים סמיכת כל פקדיו"... "עשויים באמת וישר לצורך ולא דבר ריק". זאת אומרת, סידור הפרשיות זו אחר זו בתורה, זה הכל נעשה ביושר ויש קשר בין פרשה לפרשה.

ואצלנו בפרשה עכשיו, פרשת "נשא" יש שלוש פרשיות שונות זאת מזו. אחת מהן זה נתינת התרומות לכהן. ככתוב: "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לא יהיה. ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לא יהיה". ומיד פרשת המתנות לכהן סמוכה לה פרשת סוטה ומיד אחריה פרשת נזיר. מה הקשר בין מתנות כהונה לבין סוטה לבין נזיר? מה החוט השני העובר בהם?

אז ככה: קודם כל צריך לדעת שהאנושות מתחלקת לשניים: חכמים וטיפשים. איפה אנחנו נמצאים? אל תמהרו לענות, יש לעבור מבחן כדי לדעת את התשובה. אחרי הדרשה אני מקווה שכל אחד יוכל לסווג את עצמו במקום הנכון.

מה אמת המידה? בפירוש שנינו: "איזהו חכם הרואה את הנולד". זה גמרא בתמיד ל"ב. אמרו בהלצה שלכן קוראים למיילדת חכמה? כי היא רואה את הנולד הראשונה. איזהו החכם? הרואה את הנולד. יש עוד מישהו שהיום כנראה הולך לראות את הנולד. אז כנראה שהוא יזכה להיות חכם.

וזהו שנאמר: "החכם עיניו בראשו". רש"י מפרש מה זה חכם עיניו בראשו. למה עיניים של הטיפש מאחורה? לא בראשו. אלא, אומר רש"י: בתחילת הדבר מסתכל מה יהיה בסופה. "חכם עיניו בראשו", בראש הדברים שעומדים להתרחש, הוא כבר רואה את הסוף. והכסיל בחושך הולך. מי שהולך בחושך, אין לו אלא פסיעה הבאה. אבל הוא לא יודע מה אחריה, כי חושך. הוא לא רואה. אז הפסוק אומר: "החכם עיניו בראשו", דהיינו, בתחילת דבר הוא מסתכל מה יהיה בסוף. והכסיל בחשוך הולך. מי אמר את זה? שלמה המלך עליו השלום, בקהלת ב'.

הביאור של הדברים זה שהחכם חי עם העתיד. הוא רואה את העתיד ומתחשב בו. הוא מוכן להצטמצם ולסבול בהווה עבור הרווח בעתיד. הוא מוכן להימנע מהתאוות בהווה, כדי שלא לסבול ולהיענש בעתיד. אבל אילו הטיפש אין לו אלא הנאות הרגע וטו לא. לא מעניין אותו כלום! "אכול ושתו עכשיו כי מחר נמות". הוא רוצה להנות עכשיו זה ההבדל בין חכם לטיפש. זה לא רק ברוחניות וכמובן שלרוחניות זה בעיקר. שאדם צריך להסתכל קדימה לעתיד, מה? למה באתי לפה? ומה עתיד הלאה.

אבל אומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא, פגשתי אדם סיפר לי שהמצב שלו דחוק. משפחה גדולה, בדירה קטנה. והוא עבר לדירה שמרחיבה דעתו של אדם, לקח משכנתא גדולה ועליו לשלם אלפי שקלים מהמשכורת הדלה. והמצב קשה. נו, יש מצווה להשיא עצה הוגנת, אז אמרתי לו: למה לך? אם תשכיר את הדירה השקטנה שלך כמה תקבל? אמר לי: "4,000 שקלים לחודש". נו, יפה. "וכמה תשלם על השכירות של הדירה הגדולה החדשה?". אמר לי: "6,000 לחודש". "אז כמה ההפרש? 2,000 שהוא צריך להוסיף. וכמה אתה משלם כמשכנתא? 5,000 לחודש. תוריד מ5,000 את ה-2,000, נו? לא חבל? חסכון של 3,000 אלפים שקלים היה יכול לחסוך בחודש. טוב. אל בעוד 20 שנה תהיה הדירה שלי. אז כדאי לו להיאנק תחת עול המשכנתא הכבדה, לשלם 5,000 שקלים לחודש, להצטמצם בכל תחומי החיים, כדי שבעוד 20 שנה... בן כמה יהיה אז? והיכן יהיה אז? אם בכלל יהיה. ואז תהיה הדירה שלו. ונגיד שהיא שלו, אז זה טוב שיש לו דירה שלו, כי הוא יוכל להוריש לבאים אחריו. הוא לא יקח את זה איתו. היכולת לסבול בהווה עבור שכר בעתיד, היא ייחודית לאדם.

 אומר רבי יענקל'ה בחצר ביתי מסתובבות חתולות, אומנם אין מזונותיהן עליי, אבני מוריד להן מידי פעם חלב. באיזה להיטות הן מתנפלות על הצלחת ולוקקות את החלב. ואני מתכופף ומייעץ להן: "אל תחסלו הכל תשאירו מעט לארוחה הבאה". אין עם מי לדבר! הן לא שומעות. שהן אוכלות העולם מת! והעתיד איננו. ככה אנשים. כמו חתולים. עכשיו ורק עכשיו! שום דבר! לא מסתכלים קדימה לעתיד. עצוב! שיש אנשים שהם כחתולים.

 וכתוב: "רשעים מלאים חרטות", כי הם חיים בהקפה והן נאנקים בבוא התשלום. "לא חמלתי על גופי, ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחת. ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע ויודע כי אחרי אוכלו ואחרי שתו, יגרס השופט בחצץ שניו". כמו שאמר שלמה המלך ממשלי כ': "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ". זאת אומרת, הנאת רגע ואח"כ מה שיהיה יהיה, אבל שמגיע מה שיהיה יהיה וכבר נהיה, אז רשעים מלאים חארטות. "למה עשיתי את זה?", "למה לא הסתכלתי קדימה".

בין הרואים את הנולד והמוכנים לסבול בהווה עבור רווחת העתיד, יש הרואים לתקופה מוגבלת. כמו זה שלוקח משכנתא ל-20 שנה. ויש הרואים לתקופה בלתי מוגבלת. וחוסכים עבור הנצח. כמו שתמה חפץ חיים, זצ"ל, הדואגים לעת זקנתם ואינם מעבר לה. זאת אמרת, רוב האנשים מסתכלים מה יקרה לעת זקנתו, אושר שמור לבעליו לרעתו. הם דואגים רק מה יקרה. יהיה לי כסף? אולי אני אצטרך בית אבות, אולי ככה, אולי ישלחוני לעת זקנה? מה יהיה איתי? אולי אני אהיה חולה, לא בריא. אולי אני אזדקק.אז כל הזמן, אם כבר הם חשובים קדימה, אז הם חושבים עד הזקנה.

שתי נשים הגיעו לכבול על בעליהן בפני הגאון הקדוש רבי שמעלקא, זצ"ל, שהיה רבה של ניקלשבורג. ושאינם נותנים להם די לכלכלת הבית, למרות שהם עשירים מופלגים. אז החליט הרב לזמן את הבעלים. אז הנשים כבלו על הבעלים העשירים שלהן, שהם לא נותנים מספיק, כדי לכלכל את הבית, למרות שהם עשירים מופלגים. אז זימן אותם הרב. אמר אחד העשירים: "אמת שאני מצליח במסחרי והוני רב". מודה. "אבל גלגל הוא בעולם שסובב. מי יודע מה ילד יום, השנים חולפות, ימי הזקנה ממשמשים ובאים, ועמם המחלות והמדווים. מי יודע לכמה כסף אצטרף לרופאים ולתרופות. לכן אני חוסך את הכסף לימי הזקנה". "ואתה מה בפיך?", שואל את השני. עונה: "הן לא ידע האדם את עיתו, דגים הנאחזים במצודה הרעה. במה אעלה למרום? לכן אני מחלק כל פרוטה לצדקה, להחזיק תורה לזיכוי הרבים ולהוסיף זכויות לעולם הנצח".

הנה כי כן, זה רואה את הנולד וזה רואה את הנולד. בירך אותם הרב. תשמעו איזה ברכה, פחד פחדים!  "שהקב"ה כל אחד מכם הדבר שהוא פוחד ממנו, אתה פוחד מהמוות שמא יבוא בחטף, יציל אותך ה' יתברך ממנו. ואתה פוחד מימי הזקנה? ה' ישמור. ה' יציל אותך מהזקנה". זאת אומרת, הוא לא יגיע לזקנה. לא צריך לפחד כבר. שניכם מפחדים, אני מברך אתכם שהפחד יסור. נישט שכל.

אבל בעקרון יש לראות את הנולד וחלילה מלהיות בהווה בלבד. חכמים זכרונם לברכה אומרים ככה: "והיה" לשון שמחה. "ויהיה" לשון צער. כל מקום שאתה מוצא שכתוב "והיה" זה לשון שמחה. כל מקום שכתוב "ויהיה" זה לשון צער. ורבותינו זכרונם לברכה התקשו מה הסברה של הדבר? למה "והיה" לשון שמחה "ויהיה" לשון צער?

אז בואו תשמעו: "היה" זה לשון עבר. היה. אבל אם מוסיפים ו"ו בהתחלה, "והיה", זה הופך להיות עתיד. כך בחוקי הלשון. "והיה". ,והיה ביום ההוא", זאת אומרת לכשיהיה. אז זה לשון עתיד. "היה" זה עבר, "והיה" לשון עתיד. אם אדם מקיש מן העבר אל העתיד, זה לשון שמחה. זאת אומרת, אם בן אדם לומד מן העבר שלו לעתיד, מה"היה" אל ה"והיה", זה לשון שמחה. כי אדם פיקח, העבר עבר, למד ממנו ומזה הוא מסיק מסקנות לעתיד. זה לון שמחה. ככה הוא ימנע ממכשולים. אבל "יהיה" זה לשון עתיד. יהיה כך. אבל ו"ו שבאה בהתחלה, "ויהיה", "ויהיה בימי אחשוורוש" זה היה כבר. "ויהיה", זה לשון עבר. "יהיה" לשון עתיד. "ו"ו התחלה מהפך שוב פעם והופך את "יהיה", לשון עתיד לעבר. על דרך רשעים שאמרנו "רשעים מלאים חרטות".. שכל פעם שמגיע עתיד,הם מצטערים למה לא חזו מראש ולמה לא נהגו כך בעבר. לכן, "ויהיה,, לשון צער. הם הסתכלנו רק קדימה, יהיה ככה ויהיה ככה,תכנונים. אבל אח"כ "ויהיה",שכבר נהיה עבר, ה"יהיה" הפך להיות כבר עבר, הם מסתכלים כמה הם הפסידו ולמה לא ראו מראש ולמה לא... אז זה לשן צער.

אומר הכתוב: "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמו". בספר איוב ל"ה כתוב את הפסוק הזה, ולמדו מכאן חכמים זכרונם לברכה: שהקב"ה שתל בבעלי חיים טבעים כדי ללמד אותנו ולאלף אותנו בינה. אחד מהם זה : "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם... תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה". האם מישהו מכם ראה פעם או תפס פעם נמלה נחה? אין דבר כזה! אין דבר כזה! תמיד היא מתזזת בתנועה. והיא טורחת לאגור מזון לימות החורף המתקרב.

והמדרש אומר בדברים רבה ה': מה ראה שלמה המלך ללמד לעצל מן הנמלה? אמרו חכמים: הנמלה הזו אינה חיה אלה שישה חודשים. וכל מאכלה אינו אלה חיטה ומחצה. והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שהיא מוצאת. חיטים, שעורים, עדשים. למה היא עושה כן? היא אומרת: שמא יגזור עליי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול.

אמר שמעון בר יוחאי: מעשה היה ומצאו בבור שלה 300 כור. מה שמכנסת מן הקיץ לחורף. אתם יודעים כמה זה 300 כור? 50 טון. לפי כך אמר שלמה :"לך אל נמלה אצל ראה דרכיה וחכם". אף אתם התקינו מצוות מן העולם הזה לעולם הבא.

כמה משך חייה של הנמלה? שישה חודשים? כמה מאכלה? חיטה ומחצה. כמה היא אספה? 50 טון. למה היא עושה את זה? שמא ה' יאריך את ימי. כמה יאריך? פי שתיים? שנה תחיי. פי 4? שנתיים תחיי. כמה תאכלי חיטים? 6 חיטים. 50 טון?! על מה? אבל אנחנו שחיים 70,80 שנה ואח"כ יש לנו נצח, אנחנו ודאי שצריכים להכין כי לנצח זה לא נגמר. אז כמה תצא? עם שקית? עם מזוודה? עם מה תצא מפה? איך תפרנס את עצמך לנצח? לכן אומר "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם". אם היא שחיה רק שישה חודשים, ככה היא עושה פי מיליונים! אז אתה שאתה הולך לנצח כמה אתה צריך להתקין בשביל להכין לך צידה לדרך?

ורבי ירוחם ממיר תמה על זה. אומר הרב גלינסקי: רבי ירוחם אומר לכאורה איך נבוא ללמוד ממעשה פלאי שאין לנו בו כל מהלך והבנה? איך נהיה חכמים ממעשה של שגעון? והוא עונה שמה לדרכו. אבל אומר רבי יענקל'ה: אני אגיד לכם. גם הצניעות שבחתול וגם הפרישות שביונה, הם מעשה שגעון מבחינתם. חתול הוא צנוע. אחרי שהוא עושה מה שהוא עושה, הוא דואג לכסות. ויונה אף פעם לא הולכת למישהו אחר. היא נאמנה ליון. יונה היא נאמנה. אז למה ניתן בהם כל המידות האלה? נשתלו בהם כאיתותים לאדם. אומר הפסוק באיוב: "מלפנו מבהמות ארץ" תלמד אותנו. אם לא הייתה ניתנת תורה היינו לומדים "מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". מהם היינו לומדים מה התורה דורשת.  וזה נשתל בהם כאיתותים לנו.

איזה מחיר משלמת הנמלה עבור הקדחתנות והתזזיות ואגירה כפייתית? כל החיים היא אצה ורצה עבור עתיד כמו מסופק. כמה מצאנו נמלים שהאריכו נמלים ימים פי שתיים, פי שלוש, פי ארבע? הלא אם היא תחיה שנים כמו מתושלח, לא תאכל ולו קומץ ממה שהיא אגרה. אז כמה מחייב את האדם לדאוג לעולם הנצח שלבטח יבוא.

עכשיו פה אנחנו נראה את הקשר ששאלנו בהתחלה מה המכנה המשותף בין המתנות לכהן לסוטה ולנזיר. שלושת הפרשיות האלה הסמוכות: הפרשה הראשונה מצווה אותנו לתת את המתנות של הכהונה לכהן ולא לעכב אותה. ואם כך אנחנו עושים, אז התורה מבטיחה שירבה היבול שלנו. זאת אומרת, תרומה נותנים לכהן, אם אתה נותן לו מיידית את התרומה, מהתבואה שלך וכו', אתה תשתבח ותתברך ביבול שלך.  ואם תעכב את המתנות האלה שאתה חייב בהם, אז יתמעט היבול שלך.

מה מלמד אותנו? מלמד אותנו לא לחיות עם ההווה. למה? כי כשאתה נותן את המתנות, ברגע שאתה נותן מה אתה מרגיש בהווה? שהחסרת מהיבול שלך שהפרשת תרומות ומעשרות. מי אוהב להשתחרר מהכסף או מהממון כל כך מהר. כמה שהוא יכול לעכב את התשלומים, הוא מעכב. אבל במבט לעתיד, אם אדם יסתכל שהתורה מצווה אותו לתת מיד לכהן, אז הוא יראה קודם כל הוא מקבל מצווה כבר מהרגע שהשכר שלה לנצח. שתיים: הוא כבר מתברך מהרגע בשפע רב. ושלוש: הוא כבר זוכה להחזיק את הכהנים שהם משרתי ה'. וזה זכות גדולה ועצומה מהרגע. אז למה לדחות את השכר יותר מאוחר אם אפשר מעכשיו לזכות? זה הפרשה של מתנות כהונה.

פרשה שנייה זה פרשת סוטה. כותב רש"י: מה כתוב למעלה מן העניין? כתוב: "ואיש את קדשיו לא יהיו". זאת אומרת מה שהוא צריך לתת לכהן הוא משאיר את זה לעצמו, לא יהיו. אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה, את אשתך. אם אתה תעכב. אתה לא רוצה לבוא לכהן לתת לו, אתה לא רוצה, הא? מן השמים ידאגו שאתה תגיע אליו. מה זה סוטה? אישה שנסתרה עם אדם זר ובעלה ראה שהיא נסתרה איתו באיזה שהוא מקום, והוא הזהיר אותה שהיא לא תיסתר, ואח"כ הוא ראה עוד פעם שהיא נסתרה, הוא חושד בה אולי היא באה לידי מעשה, הוא הולך אל הכהן. ואז מזמינים אותה ואז מתרים בה ואומרים לה תשמעי יש פה מים מעוררים ואת צריכה לשתות אותם. אם את מודה,הנה מה טוב. אם את לא מודה, אתה שותה. ואם את שותה ואת שיקרת, את תמותי.  אם לא, את תתברכי בכל. יהיה לך ילדים יפים, מוצלחים, הכל, הכל. אז אם איש את קדשיו לא יהיו, לא נותן לכהן, מעכב את המתנות, חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה.

ועוד כתבו: "איש כי תשטה אשתו". שנו רבותינו: אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהם רוח שטות. "כי תשטה" זה כמו "כי תשתה". שתיות, שטות. וכתוב: "נואף אישה חסר לב". אדם שעושה כזה מעשה, זה חסר לב. הוא לא היה רוצה שישעו לו כזה דבר, והוא עושה את זה, לחברו, לאחר, זה חסר לב. אז מה כתוב כאן? תקשיבו טוב! כתוב שאם תעכב את המעשרות ולא תתן לכהן או למי שאתה חייב לו, תתפרק המשפחה שלך.  איפה יש פה מידה כנגד מידה? למה כזה עונש? בגלל שהוא מאחר לתת או שהוא לא נותן את התרמות והמעשרות לכהן או ללוי, אז בשביל זה תתפרק המשפחה? איפה מידה כנגד מידה?  מה היחס שבין העבירה והעונש? והרוח שטות הזאת, מה היא?

אבל אמרנו בהתחלה: "חכם עיניו בראשו". הוא צופה מה ההשלכות והתוצאות של כל המעשים, והוא נמנע מאיבוד של חיים בשביל סחף של רגע.  חכם לא יתפתה בשביל סחף של רע, לאבד את העתיד שלו. כי הוא חכם ועיניו בראשו לראות מהי אחרית. אבל "הכסיל בחושך הולך". הוא לא רואה מעבר להווה. וכסילות זה שטות. הכסיל בחושך הולך". מה פירוש? השטות זה בא בגלל שהוא רוצה להנות את הרגע. ובגלל שהוא הרגע את ההנאה, הוא נופל בחושך.

המנחה של הסוטה היא משעורים. למה מנחת שוטה שעורים? היא עשתה מעשה בהמה, אז הקורבן שהיא צריכה להביא קורבן בהמה. נעשה בהמה, פירש רש"י: בכך שהיא הפקירה את עצמה למי שאינו בן זוגה. לכן "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו", לומדים מיונה שהיא נאמנה. אם לא הייתה ניתנת תורה ואוסרת מעשים כאלה, היינו צריכים ללמוד מהיונה!

אז לאמור יש כאן מבט נוסף: היא עשתה מעשה בהמה, היא לא חשבה גם היא עצמה, אלא על ההווה ולא ראתה את התוצאות הרות אסון שיהיו לה בשני העולמות. שגם פה היא תמות וגם תאבד עולם הבא. ומי שמעכב מעשרותיו מלתן לכהן, על מה הוא חושב? הוא חושב על הנאת ההווה ולא על תגמול העתיד. אז אם אתה בעצמך לא נתת כי חשבת על ההווה שיישאר אצלך עוד, עוד הכסף, גם בבית יתחנכו שמסתכלים רק על ההווה ולא על העתיד. לכן, אשתך תיפול באותו עניין שהיא תחשבו על ההווה הרגע ולא על התוצאות וההשלכות בעתיד. ולכן, מי שמעכב מתנותיו לכהן, יצטרך בסוף לבוא אליו עם אשתו הסוטה. אז זה מידה כנגד מידה. אתה רוצה להנות מהווה, גם היא רוצה להנות מהווה.

מה הפרשה השלישית? הפרשה השלישית היא פרשת נזיר. למה נסמכה פרשה הזאת לפרשת סוטה? לומר לך: "כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין". למה? היין מביא לידי ניאוף! אז צריך להזיר את עצמו מן היין, להתנזר מן היין ולא לשתות יין מי שראה סוטה בקלקולה. תכף נבין מה זה. למה? תמעט בתענוגות של ההווה, שתיית יין, כדי להישמר בעתיד. תראה מה היין גרם לה לאותה אישה שהיא סטתה מבעלה.

בתורה מצינו כמה פעמים שהתורה כופלת איסורים מסוימים באזהרות רבות. והיא אומרת שעוברים על זה בלוואים רבים. הרבה לאווים. לאו, לאו, לאו, לא, לא, לא.. כמו עושק וגזל, "לא תעזוק", ,לא תגזול". נשך וריבית. "ואחיך לא תשיך בריבית". מדוע? כדי להרגיש את החיוב, לזרז זירוז אחר זירוז למען ילמדו ויקחו מוסר ויזכו בהתרחקה מן העבירה זכות רבה. וזה הטעם ליודע דעת דבש וחלב. זאת אומרת, התור המרבה בלאווים אפילו שזה אותו שורש של אותה עבירה, בכדי שאדם יזדרז מאוד, מאוד, כי התורה מזרזת אותו להיזהר מכל צד וצד של אותה עבירה.

יש גם בגמרא כמה ממרות שחוזרות על עצמן פעם ושלוש. למה צריך בכמה מסכתות שיופיע אותו ממרה? כדי להראות לנו את חומרתן ואת חשיבותן. אחת מהן: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך: "שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין". לכאורה, אין פשוט מזה. אדם שראה שחיתות וניבול מצוי בסכנת  השפעה נוראה. אם אדם עיניו נחשפות והוא רואה דברים של ניבול, דברים של שחיתות, זה משפיע. הראייה משפיעה מאוד, מאוד על האדם.

החפץ חיים זצ"ל היה אומר: וכי מה הוא האדם? והוא עונה: האדם הוא מה שהוא רואה ומה השוא שומע.ז ה האדם.שמעתם מי זה אדם? למה שהוא למד ולא מה שהוא יודע, אלא מה שהוא רואה ומה השוא שומע. וזה מזעזע! ומה עם כל מה שהוא למד? ומה עם כל מה שהוא יודע? אלא מה שמגיע אליו מבחוץ, משפיע עליו הרגע. מה אבל אתה יודע, אתה מכיר, אתה מבין. איך השתנתה בין רגע? כי פתאום הוא ראה, פתאום הוא שמע. וזה יכול להפוך בן אדם בין רגע. אז אנשים מתפלאים ושואלים: "איך יכול להיות? איך יכול להיות.. זה לא יכול להיות! כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה זה.. איך יכול להיות?". ואיך יוחנן כהן גדול ששמש 80 שנה בכהונה גדולה, איך יכול להיות שבין רגע הפך להיות צדוקי? איך יכול להיות? ועוד דוגמאות רבות. שרואים ושומעים, זה משנה את האדם. זה האדם.

כבר כתב הרמב"ם בהלכות דעות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו במעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשים מדינתו". ככה אנחנו נבראנו. זה הטבע שלנו שמושרש בכל אדם, שאדם נמשך, נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו. תגיד לי מי חברך, ואני אגיד לך מי אתה? למה? כי ברור שאתה נמשך אחריהם. אחרת מה אתה מתחבר אליהם אם אתה לא משופע מהם בכלל? לאיזה צורך אתה חבר איתם? "הולך את החכמים יחכם ורעה כסילים ירוע". אם אתה תלך עם החכמים אז אתה תהיה חכם. גם אם אתה טיפש. אבל אם אתה רועה כסילים, אם אתה מתרועע עם הטיפשים, אתה תהיה רע כמוהם בסוף. כי אדם הוא מושפע  ונמשך בדעותיו ובמעשיו, אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. באיזה אזור אתה גר, באיזה סביבה, באיזה זה.. אפשר להגיד לך בדיוק מי אתה.

לכן, הזהירה התורה, תשמעו איזה אזהרה!: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". האורח חיים הקדוש תמהה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה", וכי יש ארץ מצרים אחרת? למה אתה צריך להגיד כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה. יש עוד ארץ מצרים שלא ישבנו בה? יש רק מצרים אחת. למה הוא אומר ומוסיף "אשר ישבת בה"? מיותר.  "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". אין עוד ארץ מצרים. למה הוא מציין? למה מציין? מתרץ אורח חיים הקדוש: בא הכתוב להזהיר: כיוון שהמצרים היו נגועים בהשחתת העריות ובני ישראל ישבו בארצם וראו, ראו מעשיהם, אין ספק שהם הושפעו. וחייבים עכשיו מאמץ כפול ומכופל להתגבר על יצרם.

והביא ראיה... תשמעו איזה ראיה! לסיפור המבוא בגמרא בקידושים פ"א: לעיר נהרדעא הובאה קבוצה של שבויות יהודיות. הקהילה פדתה אותן. הן היו שבויות ביד הגוים והיהודים פדו אותן. שילמו כופר ולקחו את הבנות היהודיות האלה שהיו שבויות. עכשיו איפה ישימו אותן? והלינו אותן בעליית ביתו של רב עמרם חסידא. היה אדם גדול וגדוש, מבוגר מאוד! קדשו וחסיד. קראו לו עמרם החסיד. שלא היה מסתכל על נשים בכלל. אין מקום בכי בטוח לשמור, אין כספת יותר טובה מאשר לשים אותן שם, עד שכנראה יחזירו אותן לבתיהן. אז שמו אותן בעלייה אצלו. הוא היה גר למטה, והייתה עלייה והעלו אותן לעלייה למעלה. והיה שמה סולם כדי לעלות לעלייה. שכדי להסיר אותו, להזיז אותו, צריכים עשרה חברה צעירים! זה לא סולמות של היום, אלומיניום. זה קורות! אז היו צריכים עשרה להזיז אותו. הסיטו את גרם המדרגות הכבד, כל זה בשביל שלא יהיה חשש של ייחוד. שחלילה אם יש גישה שהוא יכול לעלות ולרדת, אז זה יהיה דין ייחוד. אבל אם זה מנותק לגמרי, ואי אפשר בכלל להזיז את הסולם, ואין אף אחד בבית, אז זה כאילו קומה בפני עצמה, סגורה והכל בסדר.

והנה, פתאום עברה אחת  בפתח העלייה, מהשבויות, והמבט שלו היה למעלה והוא ראה את רגלה.  ובער ברב יצר הרע והוא לבד הרים את הסולם והשעין אותו על העלייה והתחיל לעלות. והוא עולה למעלה ובאמצע הדרך הוא צעק "אש בבית עמרם". "נורה בעמרם! נורה בעמרם". צועק, צועק. כל התלמידים שהיו גרים בשכונה, כולם שמעו את הצעקות, פתחו את הדלת, באו וראו אותו, אמרו לו: "וואי! וואי! ביישתנו, רבנו". איזה פדיחות. אמר להם: "מוטב שתביישו בעמרם בעולם הזה ולא תתביישו לעולם הבא". השביע את יצרו שיצא ממנו ויצא ממנו כעמוד אש. אמר לו :"אתה רואה אתה מאש, אתה מלאך של אש. ואני בשר ודם וגברתי עלייך!".

חסיד כזה, צדיק כזה, כולם מכירים אותו, חלש כזה, מזיז סולם של עשרה צעירים ועולה, בוער בו היצר! מה הוא כבר יכול לעשות? אבל הוא צועק! מי גרם לו בכלל כל זה? ראיה אחת. איפה כל הידיעות שלך? איפה כל ההקפדה? איפה כל החומרות? איפה כל החסידות? איפה כל מה שעד עכשיו שמרת? איפה זה? ראיה אחת יכול אדם לאבד הכל.

מה אמר החפץ חיים? מי זה האד? מה שהוא רואה ומה שהוא שומע.

עוד שנינו: מעשה נוסף, ילקוט שמעוני, בראשית מ"ט: מעשה ברבי מתיה בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת. מימיו לא נשא עיניו לאישה בעולם! פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו. אמר: "אפשר אדם כמו זה לא חטא?". הבאנו פעם את הדרשה הזו בהרחבה. שהוא היה גלגול של פלתי בן ליש שנכשל באשתו של דוד המלך בראיה, הוא בא לעולם לתקן את זה, לכן הוא לא הסתכל באשיה מימיו! מיום שהוא נברא. אז מה אמר השטן? אפשר אדם כמו זה? והוא מזהה אותו מהגלגול הקודם, שהוא הכשיל אותו. אמר לו: "אדם כמו זה לא חטא?". אמר לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, מתיה בן חרש, מה הוא לפנייך?". איך הוא נחשב אצלך? אמר לו הקב"ה: "צדיק גמור". אמר לפניו: "תן לי רשות והסיתנו". הקב"ה לא נותן לשטן לפגוע בתלמידי חכמים אמיתיים וצדיקים. יש כמה מעשים כאלה בגמרא. "הזהר בתורתו", ככה הזהיר שרבי מאיר כמעט נכשל ורבי עקיבא כמעט נכשל. "תן לי רשות והסיתנו", הוא מבקש רשות. אמר לו: "אין אתה יכול לו". הקב"ה מעיד עליו! אתה לא תוכל על רבי מתיה בן חרש. אמר לפניו: "אף על פי כן". כמו שהוא אמר להקב"ה על איוב. אמר לו לך. נדמה לו כאישה יפה שלא הייתה כמותו מימות נעמה, אחות תובל קין. ועמד לפניו. בתור אישה. כיוון שראה אותו, הסתובב לאחוריו. בא לאחוריו. הפך עצמו לשמאל, עמד על שמאלו. הפך עצמו לימין, בא לימינו. אמר: "אני מתיירא שמא יגבר עליי יצר הרע ויחטיאני". מה עשה אותו צדיק. אמר לתלמיד שלו, המשרת לפניו: "לך והבא לי אש ומסמר". הביא לו מסמרים, ליבן באש ונתן בעיניים שלו. כבה את העיניים שלו במסמרון מלובן. כיוון שראה שטן כך, נזדעזע ונפל לאחוריו. באותו שעה קרא הקב"ה למלאך רפאל, אמר לו: "לך, תרפא את רבי מתיה בן חרש". בא ועמד לפניו, הוא לא רואה כבר, עיוור. אמר לו: "מי אתה?". אמר לו: "אני הוא רפאל ששלחני הקב"ה לרפא את עינייך". אמר לו: "הניחני". מה שהיה היה. הייתי רואה, לא רוצה לראות! למה? הוא ידע שזה כל התיקון של כל הגלגול שלו. אז הוא לא רצה תיקון. לא רצה תיקון. מה אני אחזור עוד פעם בגלגול? לא רוצה! חזר לפני הקב"ה המלאך רפאל, אמר לפניו: ריבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיה,. אמר לוף "לך ואמור לו: "אני ערב לו שלא ישלוט בו יצר הרע". מיד ריפא אותו.  במה תקף אותו יצר הרע? בראיה. עוד פעם רואים מה זה כוחה של ראיה אחת. אחת! אחת!  אין ספק שראיה משפיעה ומביאה לסיכון.

ככל שאנחנו חוששים שהיין הוא גרם לסוטה לאבד כל רסן, כמו שאמרו בעניינה: "הרבה יין עושה...", אתם רואים בדרך כלל כל אלה שרוצים לעשות מעשים שלא יעשו ואח"כ הם נחקרים במשטרה,  אז הם משקים את הנשים או נותנים להם סמים או כל מיני דברים. "והרבה יין עושה", אומרים חכמים, "ואין פוסקין יין לאישה והנותן עינו בכוסו כל עריות כולם דומות עליו כמישור". אז כך יש לו להזיר עצמו מן היין, כדי שהיין לא יבעיר את יצרו. ככתוב בהושע: "זנות ויין ותירוש יקח לב". האדם אין לו לב. "נואף אישה חסר לב". איפה הלך הלב? במשקאות האלה. וכל זה ידוע. זה לא חידוש.

אבל אומר רבי יענקל'ה: אני עייני ברש"י. רש"י אומר: "הרואה סוטה בקלקולה", מה זה "בקלקולה"? לא שהיא מקלקלת את מעשיה או מעוות אותם, לא שהיא בסמטה לבד עם מישהו אתה ראית. לא זה. אלא, בנבולה ובבושתה. מתי שמנבלים אותה כבר ומשקים אותם את המים המעוררים והיא מקבלת את העונש שפורעים את שערות ראשה ופה חותכים לה את הבגד ואומרים לה ומאיימים עליה. שאתה רואה אותה בקלקולה עכשיו בנבולה, אומרים לך תזיר מיד את עצמך מן היין!

אומר הרב גלינסקי:  אני תמהה. היכן מנבלים ומביישים אותה? אתם יודעים איפה עושים את זה? עושים את זה בבית המקדש. איפה בבית המקדש? עושים את זה בעזרה. ומי רואה אותה בעזרה? מי נמצא בעזרה? מי שבא להתקדש. מי שבא להיטהר. מי שעלה להקריב קורבן. או מי שבא להתפלל כדי להתעלות ולהזדכך. בית המקדש הוא בבחינת גן עדן עלי אדמות! והוא רואה שמביאים סוטה שם והיא מקבלת את העונש ואינה מספיקה לשתות מהמים עד שהפנים שלה מוריקות, עיניה בולטות, היא מתמלאת גידים, ירכה צבה, בטנה נופלת, ואומרים תוציאו אותה מהר שלא תטמא את העזרה במותה. והוא רואה גהנום מול עיניו. גהנום! צריך עוד להזהיר אותו שיזיר עצמו מן היין? הרי אין לך שיעור מעלף במוסר יותר מזה, לראות שעבירה לא משתלמת!

אז למה אומרים לו :"יזיר עצמו מן היין"? הלא בפירוש שנינו: יש אזהרה "אל תאכל צונן, אל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני". אין אזהרה יותר מעולה ומועילה ממה שאומרים לבן אדם בפנים ,תשמע, אתה זוכר איך פלוני מת? אתה רוצה למות כמוהו?". זה האזהרה הכי טובה! שמזהירים רק. וכשאדם רואה איך אישה מתה מול הפנים שלו. אבל התשובה היא מזעזעת! אתם יודעים מה התשובה? איך אומרים לו עוד תזיר את עצמך? מישהו עוד יעלה בדעתו לשתות יין אחרי כזה דבר?! אבל יש מעשה שהמדרש מספר, המעשה הזה היה הווה וגם יהיה:

מעשה בחכם וחסיד שאביו היה מכור לטיפה המרה. כל שמן שהיה מתמוטט בחוצות בשכרותו, היו באים נערים, מתקלסים בו, זורקים עליו אבנים ובוץ וקוראים לו קריאות גנאי. ואז היו מזעיקים את הבן החסיד, והיה מתבייש באבא שלו ומבקש נפשו למות. לא יכול כבר לסבול את הביזיונות שאבא שלו עושה לו. היה תומך בו ולוקח אותו הביתה. ואומר לו: "אבא, אני אשגר לך יינות מעולים, חביות! כל מה שתרצה! רק תשתה בבית. אל תלך לשתות בבית היין, בית המרזח. אתה ממית עליי בכך חרפה עליי ועלייך". והאבא הסכים. והיה עורך לו בכל יום סעודה, מאכיל ומשקה אותו ונותן לו לישון במיטה. ואח"כ הולך לבית המדרש.

פעם ירד גשם זלעפות, הבן עלה לבית המדרש ללמוד, ובדרך ראה שיכור מתגולל בשכרותו, בתוך השלולית של המים ומרזה ומקלח עליו והנערים תחים בבוץ בפניו ומתקלסים בו. והשיכור לא מרגיש. אמר בליבו: זה ההזדמנות! אני אלך להביא את אבא שיראה איזה חרפה ממית השיכור על עצמו! אולי מזה יראה, ימנע מלהשתכר.  הלך, הביא את אביו. הראה לו. אביו ניגש וגחן לשיכור, שאל אותו: "אחי, מאיפה השגת יין כזה טוב?". אמר לו הבן:  "אבא, בשביל זה אני הבאתי אותך. רציתי שתראה את החרפה שאתה ממית עלינו! ותבין שככה אתה נראה בעת השכרות!". אמר לו: "בני, בחיי, אין לי תענוג וגן עדן, אלא זה! היין הזה! זה הגן עדן שלי". ששמע החסיד, הלך לו בפח נפש.

מה כתוב כאן בעצם? שמי שמכור לתאווה, שיראה את העונש, את העונש, את הביזיון, את המכה, את החרפה, הוא לא רואה אותם. הוא נזכר רק בשתייה.

הרואה סוטה בקלקולה הוא לא יראה את העונש, הוא ייצר את הציור במה היא נכשלה. כי הוא בעל תאווה. ובעל תאווה רואה רק את מה הוא שהוא רוצה לראות. הוא לא רואה את העונש, הוא רק יזכר בעבירה. הרואה סוטה בקלקולה במה הוא יזכר? מה הביא אותה לידי ככה? יין. אז מזהירה אותו התורה תזיר את עצמך מן היין. זה מה שהביא אותה. מה שאתה נזכר, תזהר. בזה אפילו אם הוא ראה את המעשה בבית המקדש בערה! אתם שומעים? יכול להיות בבית המקדש, בעזרה, לראות אישה מתה והוא לא חושב על זה. הוא חושב על הסבבה של היין שהביא אותה לידי כך. מזהירים אותו חכמים: דיר באלק! אם ראית סוטה בקלקולה, הולך לשורש, תזהר! תזיר, תהיה נזיר מיין. אם לא, יבוא עלייך.   

כלפי מה הדברים האלה אמורים? יש כאלה שמחנכים שמצביעים על הפירות הבאושים של החינוך החילוני, הכפרני, המתירני, פורק העול, שמתבוסס בתהום של שלושת העברות החמורות בגילויים מזעזעים ומזוויעים! אבל עם כל הרצון הטוב והכוונות הנאצלות, הם דומים לאותו חסיד שהביא את אביו לראות, חשב שאביו מזה יזדעזע והביא את אביו להתלהבות עוד יותר גדולה, כי ראה את היין ולא רק את החרפה.

אז זה לא הדרך שהורנו לנו רבותינו, אלא הדרך היא "סור מרע ועשה טוב". תסור מהרע, אל תדוש בו, אל תבדוק אותו, אל תדבר עליו, אל תעשה שום דבר. אל תבוסס בו. כי מי שמתפלש ברפש, מתלכלך. "הרחק מעליה דרכיך". רק עשה טוב. תתמקד באור וממלא החושך יגורש ממך.

זאת אומרת, כל אלה שרוצים להביא דוגמאות על כמה לא טוב בצד ההוא, בצד האחר, הם מתבוססים בטינופת, ויש להם שייכות לזה. אחרת מי רוצה לתאר כל הזמן שהוא נתקל בדרך וראה קיא? שמעתם שמישהו מתאר קיא, איך היה שפוך וממה היה עשוי וממה היה זה? שמעתם מישהו? מישהו שראה דברים,ש אני לא רוצה לחזור עליהם, דברים מאוסים, מאוסים, מי חוזר עליהם? מקסימם הוא עושה סלידה, זהו. אבל לא מתאר את זה. אבל אחד שיודע כך וכך, זה גורם שאדם זה.. לכן אמרו שאפילו שאדם שמתוודה שלא יתמקד יותר מידי. "חטאנו, עווינו, פשענו", שלא יכנס ל"חטאנו", ויתחיל לצייר מה חטאנו. בסוף הוא ישאר עם החטא ויהיה מבסוט. ולא יהיה פה שום חרטה ולא כלום. אל תתעכב.  "חטאנו , עווינו, פשענו" תשתדל לצמצם, לא להיכנס לציורים.

עם ישראל, תשמעו מה אומר הרב שך, זצ"ל, עם ישראל נגזר עליו להשתעבד במצרים 400 שנה. בספרים הקדושים מבואר: אם היינו נשארים במצרים את ה-400 שנה שנגזרו עלינו, ולא יוצאים אחרי 210, שהם חסך לנו 190 שנה, אז הייתה כבר אז הגאולה הנצחית. כי סיימנו את כל הגלות. זהו.  ואז אחרי 210 יצאנו והקב"ה חישב את הקץ. קץ זה 190. חישב להוציא אותנו, בגלל זה עד היום אנחנו אלפי שנים עוברים את הגלויות וכל המועקות, להשלים את ה-190 שנה האלה. אז תבינו כמה צער היה לאבותינו, שאם אנחנו משלמים את זה באלפי שנים, ואצלם זה היה מרוכז. אז תארו לכם איזה צער היה להם.

אבל למה ה' הוציא אותנו אחרי 210? כי לא יכלו להתמהמה. כי כבר שקעו ישראל במ"ט שערי טומאה. מתוך 50, 49 שערי טומאה נכנסו. ועם היינו נשארים עוד מעט, חס ושלום היו מגיעים לשער 59, לא הייתה תקומה חלילה לעולם. לכן, הקב"ה חישב את הקץ וגאל אותנו משם אחרי 210.

ונשאלת השאלה: משפט המצרים במצרים היה 12 חודש. זאת אומרת שנה אחרונה לצאתם של ישראל ממצרים, הם הוכו בעשר המכות. ובמשך שנה תמימה עם ישראל התעלו באמונה ולמדו בכל מכה ומכה את יד ה' במידה כנגד מידה. כל מכה שקיבלו המצרים, הייתה מדודה לפי מה שמגיע להם בדיוק על מה שהתעללו בישראל. ואז הם התבוננו וראו כל מכה ומכה והגיעו לדרגת בטחון עליונה, עד כדי כך שגם צידה לא עשו להם. שהם יוצאים ממצרים, יוצאים מיליונים עם תינוקות, גם צידה לא עשו להם! אתם ראיתם משיהו שהולך לטיול לא לוקח איתו לאכול? גם לא כסף, גם לא כרטיס אשראי, גם לא צידה, והוא יוצא נגיד לחודש, איך יכול להיות דבר כזה? והם יוצאים למדבר! איך הם יוצאים בלי צידה? היה להם כבר בטחון בה'.

כעבור אלף שנים הקב"ה מתפעל ואומר לירמיה הנביא: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אני לא שוכח לכם, עם ישראל, שיצאתם אחריי למדבר כשהארץ לא זרועה, הארץ הזאת אין בה זרעים, וגם אם תביאו זרעים תשימו באדמה, היא לא תזריע שום דבר. זה מדבר צחיח! ויצאתם וסמכתם עליי. אני לא שוכח לכם את זה. ומשה רבנו, עליו השלום, תמה: היכן אני משכן אותם מפני החמה? בחורף מפני הצינה? מניין לי לספק צרכיהם? מאכל ומשתה. כמה יולדות יהיו בהם, כמה מעוברות, כמה תינוקות. זה משה רבנו שאל. והם לא שאלו ולא דרשו.

אז איך זה מסתדר ביחד? מצד אחד התעלות רציפה. מגיעים עד הפסגה, תוקף האמונה והבטחון, למורא גדול זה גילוי שכינה. מצד שני, גלשו עד לסף תהום השער ה-50 משערי טומאה שכל באיה לא ישובון. איך יכול להיות דבר כזה ביחד. איך יכול להיות? הרי אם ה' לא מוציא ותם ברגע האחרון, הם נכנסים לשער החמישים. אבל אתה אומר לי שהם לא כזה בטחון ואמונה בה' שמוכנים לצאת במדבר בלי צידה! עם התינוקות, עם הכל. איך זה מסתדר? מצד אחד בטחון ואמונה, מצד שני שוקעים! בעבודה זרה , בטינופת של מצרים. איך זה הולך ביחד?

אומר הרב שך, זצ"ל, רואים מכאן שהאדם זה יצור מלא סתירות. נתנו דרשה לא מזמן. האדם מלא סתירות. אור וחשוך יכולים להיות אצלנו בכפיפה אחת. בעוד האור הולך וגובר בצד אחר, מסוגל החשוך להעמיק ולהביא אותו לקריסה בצד השני. לכן אמרו לנו חכמים: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". כל זמן שאתה בחיים, אתה רואה ואתה שומע. ויצר הרע יכול עלייך, תזהר! אל תאמין בעצמך. שום דבר לא ביד שלך, לא בכיס שלך. גם עם אתה עמרם חסידא, וגם אם אתה רבי מתיה בן חרש, וגם אם אתה רבי יוחנן, וגם אתה אלישע בן אבויה, לא יעזור שום דבר! אתה ברגע אחד יכול לאבד את הכל!

זאת אומרת, האדם הוא מלא סתירות. מלא סתירות! אז מה לנו שאנחנו תמהים שאדם יכול להיות בבית המקדש ולקרוס ולהתנפץ מראיית סוטה בקלקולה.  אדם מלא סתירות.

רבותי, ידועים רבי אצילה בלזר, לפעמים אומרים רבותינו שהחוטאים יורדים לגהנום, ולפעמים הלשון שעושה דבר פלוני, נופל בגהנום. זאת אומרת יכול להיות שבן אדם בדבר אחד יכול ליפול לגהנום. בבת אחת! מהר גבוה לבור עמוק. יתרסק ויתנפץ. על מה נאמרו דברים כאלה? שאדם יכול לאבד ברגע הכל? תקשיבו:

הגמרא בעבודה זרה אומרת: "כל המתלוצץ נופל בגהנום, כל המתייהר נופל בגהנום...", בעל גאווה. "גס רוח נופל בגהנום, הפורש מדברי תורה נופל בגהנום". זאת אורמת, כמה אדם צריך להיות חרד, כי הוא יכול לאבד הכל. כל עמל חייו אפילו. והוא צדיק וחסיד יכול לאבד. כמה צריך זהירות. אז אם מיהו צדיק וחסיד צריך להיזהר, אחד שהוא בכלל לא בכיוון, כמה הוא צריך לפחד פחד פחדים! איפה הוא ואיפה הדרישות, איפה הנמלה ואיפה הוא.

לסיום: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". אמרנו שהוא רואה אותה בבית המקדש, ולשם הוא עולה כדי להזדכך, ומה הוא רואה שם? הוא רואה את העונש. אז איך משפיעה עליו הראייה עד כדי כך הפוך? אלא התשובה היא כזאת: תקשיבו טוב!

הגמרא בחולין צ"ה מספרת שרב בדיק במברא, רבנו גרשום מפרש: שהיה רב רוצה לצאת לדרך היה בוחן במברא. מה זה מברא? זה מעוברת, רפסודה. הוא היה מסתכל כשהוא מגיע לנהר מה מצב של הרפסודה. אם הרפסודה בדיוק שהוא מגיע לנהר הוא באה לקראתו, הוא היה יודע שהוא ילך לדרכו ויצליח. סימן שהיא באה לקראתו זה הצלחה. אבל אם הוא הגיע לנהר והיא בדיוק היא עזבה את הנהר לצד השני, היה שב לביתו, אומר לא יהיה לי סיעתא דשמיא. זאת אומרת, זה היה בשבילו איתות, סימן. דהיינו, מן השמים מאותתים לו אם דרכו תצליח, רצויה או לא. אבל מה אנחנו לומדים מפה? שלאדם נותנים מן השמים איתותים. נותנים לכל אחד מאיתנו איתותים.

בואו תשמעו עכשיו כמה דוגמאות:

המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, זצ"ל, הוא היה משגיח בפונוביז'. צדיק, תלמיד חכם, ירא שמים אמיתי. והוא היה חניך קלם. הייתה עיירה קלם, שהוא היה חניך שמה. של הסבא מקלם. שהחתן שלו, של הסבא מקלם, רבי צבי הירש ברוידא, זצ"ל, ביקר בארץ ישראל אצל גדולי תלמידי אביו, שאלו אותו: איך אתה מגדיר את החותן שלך? את הסבא מקלם. אז הוא אמר ככה:

שמעתי שבקרקס יש מופע. יושבים חמישה אריות על כיסאות שרפרפים, מאלף האריות נכנס לכלוב , ולפי הצלפות והוראות שלו הם קופצים דרך חישוק שהוא מחזיק ביד שלו, ומבצעים פעלולים שונים. אבל ככלות הכל, אריות זה אריות. מי שעוקב רואה מידי פעם שהם טורפים. את המאלף. המאלף זה בן אדם והוא השקיע הרבה, הרבה באימונם, הרבה מאוד! וכמה הוא דרוך בשעת מופע, כי הוא יודע שאם הם יתרגזו או יתקפו בשיגעון, הוא אבוד. אומר ככה היה החותן שלי, הסבא מקלם. 24 שעות ביממה היה מאלף את היצרים שלו, את "האריות" שרוצים לפרוץ החוצה, כל הכוחות של התאווה, של החמדה, כל "האריות" שנמצאים בגוף האדם, הוא היה מאלף אותם. אבל הוא היה דרוך כל רגע שהם לא יתפרצו עליו. הוא היה יודע שהכוחות האלה יכולים להתפרץ בין רגע. אתה יכול לראות אדם שלו, שלו! מחייך... ופתאום תדרוך לו על הרגל ואתה תראה "אריה". הוא יכול לרצוח אותך. אדם שאתה לא מאמין. לא מאמין!

תראו את כל אלה ששרפו את הנשים, זרקו אותם מפה, עשו להם ככה או הילדים והכל, מה אומרים השכנים? "לא ראינו כזה דבר! לא, מה פתאום! אדם...איזה אדם! איזה.. מה זה קרה...". שום דבר! הוא מלא "אריות". אריות! יש כוחות בתוך האדם שזה חיות. חיות רעות.

את הסבא מקלם אנחנו לא הכרנו, אבל המשגיח, רב יחזקאל לוינשטיין שהיה חניך בקלם, הוא סיפר שפעם  הוא ראה את הסבא שאחד מהתלמידים בתוך הישיבה בקלם הסיט את הוילון להביט החוצה דרך החלום, הוא התחלחל! הסבא מקלם התחלחל שראה את התלמיד מסיט את הווילון. למה? אולי הוא יראה דבר לא הגון. איך הוא מסיט את הוילון? מכניס עצמו לסכנה! איזה דבר לא הגון כבר אפשר היה לראות בקלם? באותו זמן כל הנשים היו לבושות מקודקוד ועד כף רגל, מכוסות לחלוטין. כולם היו צנועים. איזה רחוב היה פעם! איזה טינופת? איזה.. מה אפשר היה לראות לא טוב? והוא כל כך רעד והתחלחל איך התלמיד מסוגל להסיט את הוילון להסתכל דרך החלון.

הגאון מווילנא בגיל 13 הגיף את התריסים בביתו עד יומו האחרון. והיה לומד לאור הנר. לא ראה אפילו אור כדי שלא יהיה לו קשר עין עם הרחוב. כל ימיו! סגור בביתו עם נרות. מהפחד. וכשהיה יורד לרחוב בלית ברירה, היה אומר 11 או 14 פעמים "שער הזהירות" במסילת הישרים לפני שהוא יורד. כדי להיזהר מיצר הרע. ומדברים על צדיק וקדוש שנשמות היו יורדות ללמוד איתו ביחד.

המשגיח עמד על המשמר כחייל דרוך על משרתו, המשגיח רבי יחזקאל שהוא היה חניך של קלם, היה אוכל בצמצום, "פת במלח, מים במסורה", היה ישן באופן מדוד. ב-11 בלילה עד אשמורת הבוקר. וכשהגיע לזקנה פולגת הכוחות נחלשו, החליט כדי לשמור על הבריאות להוסיף ביצה אחת ליום לאכול, לחזק את גופו, וחצי שעה להוסיף לשינה. והנה בבוקר פתח את הביצה הנוספת ומצא בה דם. בערב התכונן לישון בעשר וחצי, חצי שעה לפני, כמוש הוא קבע לעצמו, ותלמיד דופק לו בדלת וביקש לשוחח עימו. מתי סיים את השיחה? ב-11. חזר לאותו מצב. היכה המשגיח באצבע צרדה והתמרמר: "חשבתי ליטול לעצמי מעט פינוק ומנוחה ביצה בבוקר, וחצי שעה שינה בלילה, והראו לי מן השמים שאני לא בן חורין ליטול". אותתו לו מן השמים והוא התאותת. הבין. הבין.

גם לנו מאותתים. אנחנו לא מבינים כלום. כלום לא מבינים! והוא אמר בשם רבי ישראל מסלנט, זצ"ל, הכתוב אומר: "עינך לנוכח יביטו ועפעפיך יישרו נגדך". שוב פעם שלמה המלך עליו השלום במשלי אומר את הפסוק: " עינך לנוכח יביטו ועפעפיך יישרו נגדך". כלומר, עוד פסוק שאומר שלמה המלך עלינו" "כל דרכי איש זך בעיניו", אנחנו כל מה שאנחנו עושים זה הכי טוב, הכי נכון, הכי צודק. "כל דרכי איש זך בעיניו", בעיניו הוא זך, הוא כשר וטהור.

והגמרא בכתובות ק"ה אומרת: שאין אדם רואה חובה לעצמו". תמיד הוא מלמד על עצמו זכות. אז איך אדם יוכל לבחון דרכיו אם הם ראויים או לא אם כל הזמן הוא מלמד על עצמו זכות והכל זך בעיניו? מה עושה הקב"ה? אתם יודעים מה הוא עושה? הוא מראה לו מעשים של אחרים. שהוא רואה מעשים של אחרים, אז לגבם אין לו נגיעות. והוא רואה רק את החסרונות. ישר הוא קולט חסרונות. אבל י'טמבלולו! הראו לך את זה בשביל שתדע שזה אתה! הם המראה שלך! זה מה שאומר שלמה המלך. "עינך לנוכח יביטו". אתה תראה את זה שלפנייך, אבל "עפעפייך יישרו נגדך". וככה תוכל לבקר לאורם של המעשים שראית אצל האחרים או שמעת את המעשים של הדרכים שלך.

כמו שהבאתי דוגמאות שאנשים שאומרים שאיך אני לא שומע את הצד השני, הם בעצם אומרים על עצמם שהם לא שמעו אותי אם שמעתי או לא שמעתי והם כבר אומרים איך הוא לא שמע. מאיפה אתה יודע שלא שמעתי? אז אם שמעת שלא שמעת זה היה בשביל להשמיע לך שאתה לא שמוע. הנה תשמע מה אמרת. איך הוא לא שמע. ואותי שמעת? לא שמעת! אז למי זה נאמר? לך זה נאמר. בשביל שתראה שאתה בעל לשון הרע.

זאת התשובה לשאלה ששאלנו. אדם עולה למקדש כדי להתעלות, מראים לו סוטה שמקבלת עונש. האומנם הוא כבר מצוי במצב של סיכון ועליו להזיר עצמו מהיין? התשובה היא שראיית הסוטה אינה סיבה, אלא ההוכחה. זה לא הסיבה למה אתה צריך להזיר מן היין כדי שלא תבוא, אלא זה הוכחה שזה נוגע אלייך. זה ההוכחה. עלייך לשאול את עצמך למה מן השמים הקרו לך לראות זאת? מדוע הביאו אותה דווקא עכשיו ואותך דווקא עכשיו שתראה?  כדי לאותת לך. שלא מספיק פעם אחת לעלות לבית המקדש, אלא עלייך להזיר עצמך מן היין. 

ב"תולדות יעקב יוסף" כתב: לכן נצטווה הכהן ליטול עבור הסוטה מים מן הכיור.. היה כיור שהכהנים היו שמה מתקדשים והם שוטפים את ידיהם ואת רגליהם לפני שהם הולכים לעבוד עבודת הקודש. והכהן היה נוטל עבור הסוטה את המים מן הכיור. למה. כתב האר"י זכרונו לברכה: שהכהן היה רואה את הסוטה במראות הנחושת שבכיור. הכיור היה מוקף במראות נחושת שתרמו אותם אנשים במדבר. אז שמה הם היו, מראות הנחושת. ומראת מראות משקפות אותך רואה. והוא יודע כשהוא מסתכל במראות הנחושת אם היא חטאה. אבל לפני שהוא ראה אותה במראות הנחושת את מי הוא ראה קודם? הוא ראה את עצמו. כי כל מה שאנו רואים, זה גם איתות בשבילנו.

כך בכל אחד מאיתנו בפרט וכך באופן כללי בכלל. ועכשיו זה הסיום שנוגע לכולם, מה שקורה מסביבנו. הנביא צפניה פרק ג', פסוק ו' אומר: "הכרתי גוים נשמו פינותם". לפעמים הקב"ה מכרית אומה אחת שלמה כליל. לפעמים רק פינה אחת בעולם. או לפעמים מחוז או לפעמים עיר. והם נכתשים והופכים לשממה. לפעמים "החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב". מדוע? למה אני עושה את זה? אומר הקב"ה: "אמרתי...", למי? לעם ישראל: "אך תיראי אותי, תיקחי מוסר". "אך תראי אותי התפחדי ממני". עם ישראל יראה מה אני עושה לגוים ויפחדו ויקחו מוסר. זאת אומרת יגידו אם הקב"ה עושה לסורים ככה, אם הוא עשוה ללובים ככה, לעירקים ככה, הכל מסביבנו, זה יכול להגיע אלינו! אז אני אומר לך, כל זה אני עושה שתיראי אותי ותקחי מוסר.

מפרש רש"י: הבאתי פורענות על הגוים כדי שתראו ותיראו. ולא כרת מעונה כדי לא להכרית את הבתים שלהם, של ישראל. ולא זו בלבד. אלא כל אשר פקדתי עליה, לא יכרת ממנה כל הטוב אשר ציוותי להביא עלייה וככה גם כל מה שהבטחתי לכם טובות, לא תפסידו. אם תלמדו ותיראו ממני ותקחו מוסר.

סיפור נפלא: יהודי תושב סין, סוחר בעסקי יבוא, הגיע לאירופה לרגל המסחר והגיע לעיירה ראדין להיכנס אצל החפץ חיים זצ"ל. שאל אותו הצדיק: "מה נשמע בסין?". אמר לו הסוחר היהודי שהיהודים שם מטי מעט, הקהילות קטנות, אין מדריך ואין רב, אין מורה הוראה ואין שוחט. אז החפץ חיים אמר לו: "צרת רבים היא בתקופתנו. אני שומע את זה מהרבה יהודית מצפון אמריקה, בדרומה, בדרום אפריקה, באוסטרליה. ניסיון קשה הוא. קשה! אבל ניתן לעמוד בו. ועבורכם חיברתי ספר "נדחי ישראל". קח אותו מתנה, תלמד ותלמד לאחרים. מה עוד נשמע סין?". תמה על השאלה. הוא כבר שאל אותו מה נשמע בסין והוא כבר ענה לו?  אז הוא סיפר. אם הוא שואל עוד שאלה אז כנראה הוא רוצה לדעת דברים נוספים. אז הוא סיפר לו: "סחר ענק נפרץ, הציף בקעה רחבת ידיים, הטביע כפרים, השחית את היבול, אלפים טבעו, מאות אלפים איבדו קורת גג". והחפץ חיים מזדעזע! ומתעניין בכל פרט. "מידת הדין מתוחה...". ואז הסוחר שואל אותו: "רבי, מה לנו ולהם?". ענה לו החפץ חיים: "תגיד לי, אם משיהו היה מציב ארגז בכיכר העיר בווארשה, בירת פולין ועולה ונואם באידיש, למי הוא מכוון את דבריו?". אמר לו: "ודאי ליהודים". "מדוע", שאל החפץ חיים, "הרי הגויים רבים בעיר הגדולה והיהודית הם מתי מעט. אז אומר לו הסוחר היהודי: "כן, אבל מי מבין אידיש? רק היהודים מבינים אידיש". אמר לו החפץ חיים: "בדיוק כך! האסונות האלה הם איתות מן השמים. אבל למי הם מאותתים אותם? רק למי שמבין את השפה. מי שמבין את השפה של האיתותים מאותתים לו. מה מבינים הסינים באיתותים? הם לא מבינים, הם חושבים זה "תופעות טבע". אבל יהודים יודעים שהכל מן השמים! הרי הפסוק אומר בנביא: 'הכרתי חוצותם מבלי עובר נצדו מעריהם מבלי איש מאין יושב'. למה עשיתי זאת? אני מדבר איתכם בשפה שתבינו? אמרתי 'אך תיראי אותי תקחי מוסר". כל זה מכוון אלינו, שנשוב בתשובה. אבל איך נדע את הדברים האלה? איך נדע לקחת מוסר? בשביל זה לוקחים סוחר סיני ויהודי סיני שיבוא עד ראדין ויספר לי כדי שנפיק לקח ונשוב בתשובה מבעוד מועד. וכשאני רואה בני נוער ואברכים שהם להוטים אחרי נייס...". "נייס" זה ניוז באנגלית. חדשות. כל הזמן מעניין אותם רק החדשות. מה היה? מה היה?. מה אמרו? מה אמרו? מה קרה? מה קרה?  זה מה שמעניין אותם! במקום לעניין אותם התורה והמצוות ושאתם הולכים לעולם הנצח וצריך להכין צידה לדרך וכל הזמן מתעסקים רק בשמועות, בשטויות ובהבלים. אני נזכר באותו אחד שהסיט את הוילון והסבא מקלם התחלחל ואמר: איך הוא לא פוחד להסתכל מן העבר לחלון. הרי הוא מסתכן. אז אדם שמחפש "תגיד לי, תגיד לי מה קורה בעולם? מה יש טינופת? איזה טינופת יש ?לא, אל תגיד לי זה עלה המחיר ירד, לא! מה אקשן? אקשן, אקשן. מה היה?..."

נו, אז עכשיו אנחנו מסכמים את השיעור ומחליטים: האם אנחנו מהעולם שהתחלק לשניים: לחכמים וטיפשים. האם אנחנו שייכים לחכמים או שאנחנו שייכים לטיפשים. אמרנו חכם זה הרואה את הנולד, הוא מוכן להצטמצם בהווה כדי לבנות את העתיד הנצחי, וטיפש הוא בחושך הולך. הוא רק את העכשיו, מה מגיע לו עכשיו, ואת ההנאות העכשוויות. זה טיפש שאין כדוגמתו. אני מקווה שאחרי השיעור אולי אחד, שניים יחליטו להצטרף לחיים. לצערי הרב, מהניסיון, הרבה נשארים טיפשים.

אני מודה לכם על ההקשבה! 

 אם אתם מוחאים כפיים, יש סיכוי שתהיו מהחכמים.

שאלה:

הרב: איזה יופי של שאלה! היא שאלה שאלה: מתי יבוא המשיח? אז הגמרא עונה ואומרת: "היום אם בקולו תשמעו". יכול לבוא מלך המשיח היום אם בקולו אנחנו נשמע. אם נשמע לתורה ולמצות ונקיים אותם כמו שה' רוצה, המשיח מחכה לנו כבר כמעט 2000 שנה. הוא מחכה לנו. לא אנחנו מחכים לו. הוא מוכן ומזומן, אבל צריכים אנחנו להסכים ולהחליט שאנחנו רוצים שאכן הוא יבוא ויתגלה.

שואלת: ?????

הרב: נכון, יש לו עדיין זמן, עד תום האלף השישי. לא נשאר הרבה זמן. זה המקסימום. אבל הודיעו לנו שהוא יבוא הרבה יותר מוקדם מזה. ובפרט שהרמב"ם אמר שבדור שיהיה חזרה בתשובה גדולה, אז מיד הם נגאלים. זאת אומרת, בהלכות תשובה אומר רמב"ם שהבטיחה תורה שישראל בסוף גלותם עושים תשובה ומיד הם נגאלים. ולא היה דור כזה שהייתה בו תשובה כמו הדור הזה. אז דיברו על הדור שלנו. ומיד הם נגאלים. מה היא התשובה? התשובה היא לחזור על כל העבירות שעברנו ועל חסרון המצוות שלא עשינו, להתחרט על זה שעברנו על רצון הבורא ולא קיימו את מצוותיו. חרטה אמיתית וכנה לקבל לעתיד לא לחזור על שיגעונותינו ולהתוודות ולומר: אנא ה' חטאתי, עוותי, פשעתי ועשיתי כך וכך וכך, והרני מתחרט וחוזר בי, מבקש סליחה, חרטה, הכל... ואם הוא עושה כן באמת ומכאן ולהבא הוא משתנה, תשובתו מקובלת לפני ה' יתברך, והוא כבר יזכה לחיי עולם הבא, אם יעמוד בדיבורו.

שאלה:

שואל: מדבר ניר, אני עם אח שלי הגדול פה,  הוא בן 27, הוא עוד לא התחתן. אני הקטן ממנו יותר כבר התחתנתי. ואני רוצה שגם הוא יתחתן. ויש לו שיער ארוך, לי נראה שזה מפריע לו.

הרב: זאת אומרת הוא מחפש אישה עם שיער קצר.

שואל: לא, הוא רוצה אישה צנועה ושמורת שבת וטהרת המשפחה, כמו שצריך.

 הרב: נו, ואתה מאמין שאפשר למצוא אישה כזאת עם שיער כזה...

שואל: אני אמרתי לו ש"שחץ", "שחץ פסול" זה ראשי תיבות: שבת, חודש וצניעות. שאם הוא יוריד את זה, הוא יזכה להתחתן.

הרב: והוא לא רוצה כל כך, נכון? כי הוא גידל את זה הרבה זמן...

שואל: הרבה שנים.

הרב: כן. וגם נשאר לנו עוד קצת בשמפו, בבקבוק, עוד נשאר לו.

שואל: אז אם הרב יכול להבטיח לו להתחתן....

הרב: אני יכול... אני הבאתי מספריים, אתה רואה בקופסה מיוחדת. ואם הוא ירצה להסיר את השיער שזה קליפות שנדבקות בו, נברך אותו גם שיזכה לזיווג הגון, ואולי תראה אותו מישהי במסך.

שואל: הוא רוצה להתחתן השנה עוד.

הרב: למה לא?! תן לו, תן לו. כן.

שואל: החתונה פחות לחוץ לי, אני רוצה תנאי אחר אבל.

הרב: בקשה.

שואל: זה שלושה בקשות.

הרב: שלוש.

שואל: שלוש. אם יש לי סבתא בבית חולים, מה הסיכוי שהיא יוצאת עד שבת.

הרב: סבא או סבתא?

שואל: סבתא.

הרב: מה פירוש "מה הסיכוי"? מה יש לה.

שואל: דיאליזה, ריאות, לב. משהו כזה. היא כבר גילו... מראש השנה היא שם.

הרב: ואתה אומר כאילו היא לא לוקחת כדורים אקמול ואופטלגין...

שואל: היא לא מתקשרת. היא ערה אבל לא מתקשרת.

הרב: אז איך אתה קובע שעד מוצאי שבת היא תצא?

שואל: לא, אני אומר אם אני מסתפר, אני יכול שהזכות הזאת.. בזכות זה..

הרב: זה לא זכות עד כדי כך גדולה.

שואל: אז?

הרב: היא יכולה לעזור לך לשידוך אבל לא לעשות תחיית המתים כבר. אתה מבין. הגזמת.

שואל: אוקי.

הרב: אבל אני מוכן לברך אותה. היא דתיה?

שואל: בטח.

הרב: בסדר. זה גם יהיה בעסקה. קדימה, מה עוד?

שואל: אוקי. אני רוצה לבקש עוד זיווג לעוד מישהי... בחורה בת 37.

הרב: עזוב אותה קודם בוא נטפל בך. כן? ו...

שואל: אני קשה. זה לא פשוט.

הרב: בטח שזה לא פשוט. אבל לי זה פשוט. אני רק עושה.. וזה יורד. אני אתן לך גם ציצית.

שואל: לא. יש לי. אני דתי, אני לא...

הרב: דתי כמו שמשון.

שואל: כן.

הרב: אז אם אתה רוצה את דלילה, צריך לדלל לך את השערות. ייאלה אתה קם?

שואל: בסדר.

הרב: בכבוד.

(גזירת הקוקו)

אלעד בן ציפורה, ה' יזכה אותו לזיווג הגון מהרה, השנה!

ומה שם הסבתא?

שואל: רבקה בת סוליקה.

הרב: רבקה בן סוליקה, רפואה שלמה, החלמה מהירה, מהרה! ומה שם הבחורה לזיווג?

שואל: מיכל בת אהובה.

הרב: מיכל בת אהובה, תזכה לזיווג הגון מהרה!

שאלה:

שואלת: ערב טוב, כבוד הרב.

הרב: ערב טוב.

שואלת: י שלי שאלה. יש לי אחות שלא נכנסת להיריון כבר הרבה זמן.

הרב: כמה שנים?

שואלת: 12 שנה היא נשואה. היא שומרת מצוות, בעלה חרדי. הוא רק לומד תורה.

הרב: היא הולכת בצניעות גמורה?

שואלת: צניעות כן.

הרב: כיסוי ראש?

שואלת: כן. מלא.

הרב: או פאה.

שואלת: לא. כיסוי ראש.

הרב: הבנתי. הכל בסדר?

שואלת: מה זה בסדר?

הרב: זאת אומרת כל הצניעות.

שואלת: כן.

הרב: תגידי לי משהו: מה היא עושה ביום?

שואלת: היא פקידה במשרד של רופא שיניים...

הרב: כן...

שואלת: זה רופא חרדי. זה מרפאת שיניים לחרדים.

הרב: טוב. עכשיו תגידי לי משהו אחר: היא עשוה איזה חסדים במשך היום או לא...

שואלת: נראה לי שכן.

הרב: מה? מה למשל יש לה משהו קבוע שהיא עושה?

שואלת: אני יודעת שהיא גם מדריכת כלות, היא עושה שיעורי תורה.

הרב: כן...

שואלת: זה מה שאני יודעת. אולי עוד דברים שהיא לא מספרת.

הרב: טוב. תגידי להם שהם ילמדו שעתיים וחצי. זאת אומרת. הוא ילמד תורה שעתיים בתענית דיבור, שלושה חודשים רצוץ. והיא תלמד חצי שעה ספר "שערי תשובה" של רבנו יונה שלושה חודשים רצוף כל יום.

שואלת: אוקי.

הרב: מה השמות שלהם?

שואלת: לאה בת מדלן שמחה.

הרב: לאה בת מדלן שמחה.

שואלת: ויעקב בן ציפורה.

הרב: יעקב בן ציפורה. ה' יזכה אותם לזרע חי וקיים, מהרה!

שואלת: אמן!

שאלה:

שואל: שלום, כבוד הרב.

הרב: שלום.

שואל: איך אני אגיד לך את זה עכשיו?

הרב: אל תגיד.

שואל: למדנו שעכשיו יש חיות שצריך ללמוד מהם.

הרב: כן.

שואל: איזה חיה נותנת לנו את הבטחון? מאיזה חיה אפשר ללמוד את מידת הביטחון?

הרב: מידת הביטחון ללמוד מחיה. כל החיות בעצם יש להם ביטחון. וגם שמגיע הרגע שהן צריכות וחסר, הן פונות להקב"ה.

שואל: אריה שלפני שהטורף זברה, הוא פונה להקב"ה?

הרב: כן, בדיוק קלעת. "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם,. זאת אומרת, זה שאתה רואה אותו שואג, זה לא סתם. זה הוא פונה להקב"ה ומבקש אוכל. למה? אם הזברה לא עוברת והצבי לא קופץ, ואין שמה זה, אז זה בעיה.

שואל: תודה.

הרב: תהיה בריא!

שואל: אפשר עוד משהו קטן?

הרב: כן.

שואל: אפשר שתברך אותי בחוכמה?

הרב: כן! זה דבר חכם מה שביקשת.

שואל: תודה.

הרב: מה השם ושם האמא?

שואל: דניאל מזוז, אורנה.

הרב: דניאל מזוז בן אורנה, ה' יזכה אותך לחוכמת התורה! תהיה בריא!

אחרי שבירכתי אותך בחוכמה, צריך לבדוק אם כבר היא נכנסה בך. האם תהיה מוכן לקחת ציצית? בכבוד! הנה חכם!

חכם, הוא כבר ביקש בשביל החבר שלו. יפה מאוד!

שאלה:

שואלת: כבוד הרב..

הרב: כן....

שואלת: אני לא מרגישה טוב כבר שלושה שבועות. הייתי מאושפזת בבית חולים. מאז יש לי סיוטים, פחדים. גם ביום וגם בלילה. לא מתפקדת בכלום בבית. לא בבית ולא בחוץ.. לא יודעת. יש לי פחדים.

הרב: מה אומרים הרופאים? מה יש לך?

שואלת: היה לי מים בריאות והביאו לי כדורים. פוסיד ומדלל דם.

הרב: ושחררו אותך כאילו שזה בסדר?

שואלת: שיחררו אותי הביתה.

הרב: שזה בסדר כבר?

שואלת: כן.

הרב: אז מה הבעיה עכשיו?

שואלת: יש לי פחדים.

 הרב: פחדים ממה?

שואלת: לא יודעת. אני לא יכולה לישון בלילות. אני.. מתוך שינה...

הרב: פוחדת שזה יחזור עוד פעם?

שואלת: אני לא יודעת.

הרב: לא יודעת.

שואלת: לא יודעת. והפחדים האלה...

הרב: ואת קוראת קריאת שמע בלילה?

שואלת: כן. קריאת שמע.

הרב: הבנתי. טוב. אני אברך אותך שלא תפחדי. אבל אל תפחדי אחרי זה.

שואלת: בסדר... תברך אותי אני אתפקד כרגיל.

הרב: אל תפחדי. מה השם שלך?

שואלת: שולמית בת נעמי.

הרב: שולמית בת נעמי, ה' יזכה אותך...

שואלת: יחיה, אבא שלי קראו לו יחיה.

ההV, בסדר.. ה' יזכה אותך לביטחון בה'! ללא חששות וללא פחדים.

שואלת: אמן!

הרב: תהיה בריאה!

שואלת: רוית בת שולמית לזיווג הגון!

הרב: אמן!

 

שאלה:

שואל: שלום כבוד הרב.

הרב: שלום וברכה.

שואל: יש לי שאלה: איך מגיעים לשמחה בעבודת הבורא?

הרב: אם לומדים תורה ומבינים את המצוות ואת הציווים ועושים מתוך הבנה, זה נותן שמחה גדולה מאוד. "פקודי ה' ישרים משמחי לב". אם אתה יודע שפיקודי ה' ישרים ואתה לומד אותם ומבין מה אתה עשוה, אין שמחה יותר גדולה מזאת.

שואל: תודה.

הרב: אבל צריך להשקיע בלימוד.

שואל: שעתיים ביום זה מספיק?

הרב: בהתחלה כן.

שואל: תודה. ועוד בקשה קטנה. אם אפשר גם לחוכמה.

הרב: בטח! בשמחה! אני רואה שהדרשה עבדה. יש פה הרבה חכמים עתידיים. מה השם ושם האמא?

שואל: שלומי בן רינה.

הרב: שלומי בן רינה, ה' יזכה אותך בעזרת ה' לחוכמת התורה!

שואל: אמן! תודה!

הרב: תהיה בריא!

 

שאלה:

שואל: ערב טוב, כבוד הרב.

הרב: ערב טוב.

שואל: אני קצת מתרגש, אז ברשותכם אני אקרא את הדברים שאני רוצה להגיד ממה שכתבתי פה. רציתי לספר ולהסביר משהו שעובר עליי ועל משפחתי בחודש האחרון. קודם כל, בשבועיים האחרונים נעלמתי, בגלל שכל אחד לוקח את מה שעובר עליו בצורה אחרת. אני לא ידעתי כל כך להתמודד עם המצב, וכמובן שהרב יודע על מה מדובר ואסביר. אתחיל בסיבת היעלמותי, שמסתבר שלא הייתה החלטה כל כך טובה. וזה התפרש לא טוב. אבל אני ואשתי לא הפסקנו ולא נפסיק לשמוע את הרב ואת שיעוריו וממשכים להתעדכן ולשמוע את דברי הרב. ואנחנו אוהבים את הרב. בגלל שאנחנו מעריכים ואוהבים את הרב מאוד, מאוד, כנראה נלחצנו ולא מצאנו לנכון להגיע להרצאה עד עכשיו משיקולים אישיים שונים. וזה ממש לא שברחנו... ממש לא שברחנו או שהתנתקנו או שאנחנו מכחישים חלילה שעשינו משהו לא בסדר וכיוצא בזה. ממש לא. אנחנו מחוברים תמיד לרב ושומעים רק לרב. ודרך אגב, שאני מדבר עכשיו בשם שנינו. כי אשתי כרגע בדרך לחדר לידה, והיא צריכה ללדת כל רגע. בעזרת ה'.

הרב: שעה טובה.

שואל: אמן. תודה. ואם אחרי לידה אם צריך גם תגיע להרצאה ותסביר את עצמה גם. כתוב בשערי תשובה, בשער שלישי בחלק השישי, של כת מספרי לשון הרע., רבנו יונה מסביר שמה מיהו הנרגן. זה האיש אשר דרכו להתאונן ולהתרעם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה "אל תרבה בתרעומת שלא תבוא לידי חטא". ודברים שנאמרו ע"י הרב בשיעור בוקר, ביום שני, ב-ב' באייר השנה, באותו הקשר, על כפוית הטובה של הנרגן, ושמידה זו מביאה לכפירה בטובה. בהקשר לדבריה של אשתי אשר לא היו.. אשר היו לא כהוגן ונאמרו מתוך כאב וללא מחשבה. הבנו את גודל העוון, והיינו שבורים מאוד ומכונסים בעצמנו. מן הסתם נוצר נתק עם הסובבים אותנו אשר הפסיקו לדבר איתנו ואל היה לנו עם מי להתייעץ כל כך. ולא ידענו איך לטפל בעניין כמו שצריך ובזמן. וכך נמשך ונמשך ובינתיים נוצר רושם שנפלנו במרכאות. ברור לנו שאחרי הדברים שנאמרו ע"י אשתי, לא יוצאים ידי חובה בבקשת סליחה בבית הכנסת. במיוחד אחרי כל התקופה שהרב והקהילה דאגו לנו בהמון דברים שהשתדלנו להחזיר כמה שביכולתנו ע"י ההתנדבות ורואים שנים. ועדיין זה לא מספיק לעומת מה שאנחנו חייבים להחזיר. הדבר העיקרי שני רוצה להעביר לרב, מול כולם, שאנחנו מכירים טובה על כל מה שנשה בעבורנו, למרות שנראה כביכול שבשבועת האחרונות אנחנו כופרים בטובה. זה לא כל כך וזה לא כ. ואנחנו מתנצלים שוב מעומק הלב, ומבקשים מחיה מהרב ומהקהילה ורוצים לתקן את המצב, כי אנחנו לא נעזוב את הרב ולא דרך האמת. אנחנו כאן עד הסוף ולא ניפול. בעזרת ה'. מודים שאנחנו עשינו טעות החלטות לא נכונות, לא נבונות. כמו הדיבורים המיוצרים וכמו ההחלטה להגיע רק בערב להתנצל ולא לפני כן. אבל למרות שנוצר מצב לא נעים ובושה שמצטרפת לכל הדבר הזה, החלטנו לשים את הבושה בצד ולתקן את מה שצריך ומקווים שיש לנו לאן לחזור ושהרב מבין את הצד שלנו וימחול לנו. אנחנו מתחרטים על העבר ומקבלים על העתיד לא להגיע לדבר כזה. ורוצים מכל הלב לחזור ולהראות כמה אנחנו מכירים טובה לנצח. בלי הרב אני ואשתי לא מדמיינים ולא מתארים לעצמנו איפה היינו היום. בהזמנות זו אנחנו מוחים וכואבים כאחד בכל מי שיוצא נגד הרב וכל מה שהוא עושה. כי מי שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. תודה רבה!

הרב: תהיו בריאים. תודה.

 שאלה:

שואל: אני רק רוצה ברכה לי ולאשתי לעתיד, בעזרת ה', אנחנו כבר הרבה זמן ביחד ועוד לא התחתנו. ויש לנו כבר ילד ועוד אחד בדרך בערת ה'.

הרב: וואי, וואי, איזה זריזים!

שואל: כן, אני מבין, כבוד הרב.

הרב: מה זה? אין...

שואל: לא הולך לנו בכשר. אני רוצה..

הרב: לא הבנתי. מה אין אולמות? הכל תפוס? למה עד עכשיו?

שואל: מחכים למשיח.

הרב: אוי ואוי! אם הוא יבוא, אתם תהיו בצרות.

שואל: כן, אני יודע, בגלל זה אני פה היום.

הרב: נו, ואיפה האישה הזאת?

שואל: הנה היא.

הרב: נו, ואתם מוכנים להתחתן עכשיו?

שואל: כן.

הרב:מתי?

שואלת: שיהיה כסף.

הרב: איזה כסף?לא צריך כסף. בשביל מה כסף? ועד עכשיו שאתם חיים ביחד, זה עם כסף או בלי כסף? מתי? תוך חודש?

שואל: בעזרת ה'.

הרב: כן או לא.

שואל: תן לי ברכה ואני אתחתן תוך חודש.

הרב: בטח שאני אתן לך. אבל כן או לא? אני אברך, בטח אברך, אבל כן או לא?

שואל: כן, כבוד הרב.

הרב: כן! מה השמות?

שואל: תום אדיר...

הרב: מה זה תום אדיר?

שואל: אדיר.

הרב: קודם אמרת תום? תום כמו תום סויר?

שואל: משהו כזה?

הרב: איך הגעת לתום? תימני אתה?

שואל: זה אמא שלי הביאה, לא אני.

הרב: תום אדיר...

שואל: אדיר, אדיר.

הרב: אדיר בלי תום?

שואל: לא צריך את התום.

הרב: לא צריך את התום.

שואל: אדיר בן דבורה ושולי בת יפה.

הרב: אדיר בן דבורה, ו?

שואל: שולי בת יפה.

הרב: שולי בת יפה. ה' יבנה בתכם בית נאמן בישראל מהרה! תוך חודש!

שואל: אמן!

הרב: יש לך ציצית או עוד לא? בוא, בוא.

שאלה:

הרב: האם כל המלחמות סביבנו, צפון קוריאה, סין, יפן, סוריה, אירן, הכל, האם זה כבר גוג ומגוג? זה התחלה. אנחנו נמצאים בהתחלה. והאיומים הם לא קונבנציונליים והכל, זה עם פצצות אטום ועוד. וזה מראה שבדיוק מה שכתוב ששני שליש מהעולם ימותו ורק שליש ישארו. זה מתאפשר רק במלחמות לא קונבנציונליות.

שואלת: גרעין? 

הרב: כן. גרעין ופיסטוק... והכל. הכל זה מוכן ליום פקודה וכולם מדברים על זה. אין יותר הסתרה. ברור שאם זה מתחיל, זה לא נגמר עד שהעולם נמחק. וישארו רק השליש. והשליש האלו יעברו צירוף אחר צירוף, וזיכוך אחר זיכוך. וכמה ישארו בסוף מהיהודים, יהי רצון שכמה שיותר.

שואלת: אז היהודים ילכו?

הרב: לטייל כן. יש יהודים שלצערנו הרב, אם לא יחזרו בתשובה עד אז, אז כנראה לא יהיה נחמד.

שואלת: אז מה עם תחיית המתים? הם יקומו בחיית המתים.

הרב: אחרי... לא! מי שלא למד תורה הרבה, לא קם בתחיית המתים אפילו אם הוא עשה הרבה מצוות. צריך ללמוד הרבה תורה, חוץ מלהיות צדיק. ונשים שלא לומדות תורה, הן צריכות לתמוך בתורה? להעמיד בנים של תורה, בעל של תורה, לעשות שיעורי תורה. לתמוך, לתרום לתורה. אז יהיה להם חלק בתורה.

שואלת: אז איך אומרים שלכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא?

הרב: ההמשך הוא "ואלה שאין להם חלק לעולם...". יש המשך. זה פרק אחד בסנהדרין. תגידי להם תמיד שלא ילמדו אותך חצי, את הכל. בסדר.
שואלת: כן.

הרב: תהיה בריאה.

שואלת: כבוד הרב, אתה יכול לברך אותי? נעמה בת קטי.

הרב: נעמה בת קטי, תשובה שלמה.

שואלת: אמן!

 

שאלה:

שואלת: כבוד הרב,

הרב: כן.

שואלת: רציתי בבקשה לקבל את הברכה שלך לנושא של פרנסה. לא מזמן...

הרב: את הולכת קבוע עם כיסוי ראש או רק לערב?

שואלת: לא, עכשיו לקחתי כיסוי ראש, לפני כחודש וחצי בערך...

הרב: יופי! אני רואה שהוא חדש.

שואלת: כן...

הרב: ה' יפתח לך שערי פרנסה טובה מהרה. אבל תכסי גם פה...

שואלת: נכון.

הרב: צניעות גמורה. תודה!

שואלת: תודה לך!

 

שאלה:

שואלת: ערב טוב, הרב.

הרב: ערב טוב.

שואלת: אני רוצה ברכה לבריאות.

הרב: ה' ישלח לך רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל!

שואלת: אמן!

 

שאלה:

שואלת: כובד הרב, רק עוד משהו קטן.

הרב: כן..

שואלת: אני ובעלי מאוד אוהבים אותך, מעריכים אותך.

הרב: תודה.

שואלת: ובזכותך הפסקנו לאכול בשר. היה חשוב לנו מאוד להגיד שאנחנו כבר לא אוכלים את הנבלות והטרפות.

הרב: אשריכם ואשרי חלקכם!

שאלה:

הרב: אברהם, יש לך משהו רציני להגיד או סתם ככה בזבוז זמן?

שואל: שהרב ימחול לי על מה שלא הבנתי ולא מחיתי כמו שצריך.

הרב: זה לא נקרא רציני, עם חיוך כזה זה לא רצחיני. צריך הרצאה אחרת שתבוא מוכן כמו שצריך.

שאלה:

שואל: ערב טוב.

הרב: ערב טוב.

שואל: האם אפשר ברכה לילדה שלי, יש לי ילדה בכיתה ג' שתברך אותה שתברך מעתה ועד עולם, שתהיה סמל לצניעות.

הרב: אשרייך! ואתה תלמד כל יום שעתיים?

שואל: בלי נדר.

הרב: מה בלי נדר? אתה חייב כל היום. אני רק אומר לך שעתיים.

שואל: אתה צודק, אבל זה קשה לי!

הרב: וגם לה יהיה קשה להיות בצניעות כמו שאתה רוצה.

שואל: קבלה? קבלה? אבל כל יום שעתיים?

הרב: זה השמירה עליה! כי אתה קיבלת אז גם היא תקבל.

שואל: אפשר להסכים לי שעה, שעה וחצי?

הרב: אפשר להתחיל משעה ועוד שעה.

שואל: מה? שעה?

הרב: שעתיים!

שואל: זה.. יו!

הרב: יו שעתיים זה לא הרבה. זה עף מהר. אתה עובד?

שואל: לא...

הרב: בכלל לא? אז בכלל אין לך בעיה! יש לך 24 שעות. מה תעשה? שעתיים.

שואל: בעזרת ה'!

הרב: או! שעתיים!

שואל: בלי נדר אני...

הרב: שעתיים!

שואל: ושגם נזכה לשים את הילדים שלי בתלמודי תורה בלבד! לא ממ"ד. תלמודי תורה.

הרב: טוב. תן את השם שלה.

שואל: השם של הילדה?  זה שירה בת נטלי וברק.

הרב: שירה בת נטלי וברק, תזכה ללכת בצניעות ותהיה סמל לצניעות.

שואל: אמן!

הרב: ושילדך יהיו רק במוסדות הכי טובים! הכי חזקים!

שואל: לה ולאח שלה.

הרב: ולאחיה ששמו?

שואל: מאור.

הרב: מאור בן.

שואל: נטלי וברק.

הרב: בהצלחה גדולה!

שואל: אמן כן יהיה רצון! תודה רבה! תבורך!