בני ברק - בני ברק - ישראל הבוראים וכחה של מצוה ושכרה

התכלית של כל האותות והמופתים שהיו במצרים, זה שבאו להודיע את גודלו, את ידו החזקה של  הבורא יתברך,ש חידש בזה את מעשה בראשית לעיני כל. מה זה "שחידש"? הקב"ה עשה מחדש חידוש במעשה בראשית לעיני כולם, ובייחוד לעיני בני ישראל, מה שלא היה כלל במעשה בראשית. למה? שהרי במעשה בראשית לא היה נוכח אדם. הם קדמו לבריאת האדם. וכשאדם נברא מצא את הכל כבר מוכן לפניו. אז לא היה מי שראה את מעשה בראשית. דבר גדול אנחנו שומעים פה. דבר גדול. הרי המכחישים והכופרים אומרים היה פיצוצים, היה זה, היה פה, היה מרק של כל מיני דברים. אומרים כל מיני השערות. על מה הם מדברים? איך נוצר העולם. ביצירת העולם, בבריאותו, במעשה בראשית לא היה נוכח אדם. אדם ראשון שנברא, הוא נברא לעולם שכבר מוכן.

 תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? כדי שיכנס לסעודה מיד. רש"י מפרש: ימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ. אם כן, אדם ראשון לא ראה כלום ממעשה בראשית. אבל תקשיבו טוב כל המכחישים והכופרים והאפיקורסים: במצרים הקב"ה חידש את מעשה בראשית לעיני כולם בכל יסודות הבריאה. באור, בחושך, במים, ברוח, בעפר, באש. בכל! וראה בכולם כי הכל תלוי ברצונו. אז יש מי שראה את חידוש מעשה בראשית על ידי בורא יתברך לעיני כולם. אז לא צריך את הדעות המשונות והמשתנות בכל דור ודור. איך היה? לא היה, כן היה. עכשיו ראו לעיני כל. מיליארדים!

בערב הזה הוא נועד למציאת ילדי תימן החטופים. ובמיוחד לשלום ואחיו, בני שושנה נחשון, שבעזרת ה' יעשו מהרה את בדיקת ה-DNA וימצאו. ולעילוי נשמת שלום נחשון בן דוד ולאה נחשון בת יחיאל, מנוחם עדן. ולעילוי נשמת הורי וחמי המנוחים. ולעילוי נשמת אנג'לו בן אנסלמו קלו. מנוחתם עדן.

אז זאת אומרת, במעמד ביציאת מצרים העולם ראה בחידושו של עולם. ואז נתגלה יסוד שהבריאה לא נבראה לתמיד.אלא היא מחודשת. זאת אומרת אם יש טיפשים שטענו תמיד את הטענה שהבורא ברא את העולם, כן, יש מישהו שברא את העולם, מסכימים. אבל אחרי שהוא ברא, הוא הסתלק מפה. לא מעניין אותו בכלל מה יש. זאת אומרת, זנח את הברואים והלך לו. אנחנו רואים שהבריאה היא מחודשת בכל יום תמיד. זאת אומרת, זה לא בריאה שהייתה חד פעמים, הקב"ה הטביע טבע והלך לו. כמו שתיקנו לו אנשי הגדולה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בכל יום, תמיד, מעשה בראשית מתחדש. היום אתם תשמעו חידושים שלא שמעה אוזן. בכל יום הבריאה מחודשת. הכתוב אומר: "לעושה אורים גדולים". לא כתוב "עשה גדולים", ביום הרביעי בבריאה, שנבראו המאורות. אלא "עושה", בלשון הווה.כל יום ה' מאיר מחדש. "המאיר לארץ ולדרים עליה ".בכל יום. ולא ו דווקא באורים, אלא בכל מעשה בראשית, הכל מתחדש בכל יום תמיד.

ואם ישאל השואל: למה באמת נברא העולם על דרך זה שהוא יתחדש בכל יום תמיד. למה הבורא לא ברא פעם אחת ודי. למה כל יום צריך לברוא מחדש אותה בריאה? נראה שעיקר דבר הוא... אנחנו נראה כמה הבנות בזה. נראה שעיקר דבר הוא: לגלות ולהראות את חביבותו של אדם בעיני המקום. שהוא תכליתו של העולם, ובשבילו נברא. כל הבריאה הנפלאה הזאת נבראה לצורך האדם. וה' רוצה לגלות ולהראות כמה חביב האדם הזה שנברא בצלם בעיניו, ושהאדם הזה, היחיד, הוא תכליתו של העולם, ובשבילו נברא.וכמו שאת כוונת היצירה בתחילה הייתה רק בשביל אדם יחידי, ביקש הקב"ה שהרמת קרנו של האדם הזה תהיה קבועה וקיימת. שבכל יום תמיד ומחדש לזה שנולד היום. לכל אחד מחדש בשבילו מעשה בראשית ובכל יום תמיד. בשבילו הולך ונברא העולם כמו בראשית היצירה. תספור כמה ימים היו מתחילת הבריאה, זה מספר הפעמים שהתחדש העולם בבחינת ימים. כל זה לכבודו של האדם. כמה הקב"ה מכבד אותנו. וה לא את ישראל עוד, זה כל אדם. כל אדם. ועוד כיוון שרצה הקב"ה שיהיה האדם שותף למעשה בראשית, וזה ייתכן רק על ידי מעשה האדם. שמעתם? הקב"ה מחפש שותפים. מי זה השותף? זה שהוא ברא אותו עכשיו. והוא רוצה שהוא יהיה שותף. מה זה שותף? ביל גייטס מחפש שותף. מה אתה מחפש שותף? אם הוא מוכן להודות שביל גייטס הוא עשיר בעולם, אז הוא מוכן להכניס אותו שותף. שמעתם פעם דבר כזה שמישהו יכיר בך שאתה האדם העשיר, אז אתה תכניס אותו שותף בכל העסקים שלך? איזה מין דבר זה? ככה רצה הקב"ה שאדם יהיה שותף וזה על ידי מעשה האדם. הנה, יש מאמרי חז"ל, ניקח רק אחד: "כל המתפלל בערב שבת ואומר: 'ויכלו השמים והארץ וכל צבאם', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". אתה שותף בבריאה של כל העולם כולו. שמעתם דבר כזה?! זה לא גוזמה.

הגמרא אומרת את זה בשבת דף קי"ט, ונסביר את זה במשל: היה ממציא רב כישרונות שנזקפו המון המצאות ששינו את חייהם של האנשים לזכותו. הוא גרף מזה הון רב. יום אחד החליט שהוא רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה ולהנציח את עצמו על ידי המצאה שתטיב על חייהם של אנשים. אבל באופן מעורר השתהות. שאף אחד לא חלם למצוא פתרון ורפואה לסוג האנשים האלה. הוא יחפש אנשים שלא נמצאה מעולם תרופה למחלתם והחליט למצוא מזור וגמר בליבו שהוא משקיע את כל זמנו, ואת כל כספו, כדי שיזכר לטובה. פגש באקראי חולה במחלה נדירה שהגבילה אותו בתחומים רבים, והתוודה אליו והחליט שזהו, האיש הזה ומחלתו זה יהי יעודו בעולמו. מעכשיו הוא משקיע את כל חייו בשבילו. למצוא תרופה למחלתו שמגבילה אותו בכל אורחות חייו. אסף חומר על המחלה, מימן טיסות לועידות של מומחים בתחום, שכר רופאים אלטרנטיביים, קונבנציונליים. כולם שקדו יום ולילה למצוא תרופה, להוציא את המסכן מהמחלה הנוראית והנדירה. אחר שנים של מחקר המציא תרופה שהייתה אמורה לתת את הפתרון ההולם ותאפשר לכל החולים במחלה הזו ללכת, לשבת, לאכול, בכוחות עצמם. אבל דאקה, החולה לא שרד. מת, ולא זכה להנות מהתרופה היחודית. עד שהוא המציא, ההוא הספיק למות. מכיוון שהמחלה הייתה נדירה ולא נמצא חולה נוסף שישתה מהתרופה ויתרפא, נאלץ שאת כל ההשקעה שהשקיע, את כל מה שטרח, הכל צריך לגנוז. חלפו חודשים, והנה הוא מקבל טלפון מפרופסור גדול שהיה שותף לתוכנית, והוא מודיע לו שנמצא חולה  נוסף, חדש. התרגש, מיהר והביא את התרופה. ואכן, תוך כמה שבועות החולה עמד על רגליו, והתרופה זיכתה את היוצר בפרס נובל לתעשייה רפואית, ולשמחתם כמובן של החולה ושל הממציא.

מסקנה: ניתן בהחלט לומר כי שנהם יצרו את ההצלחה. החולה במחלתו והממציא. שאילולי החולה, ההמצאה הייתה נגנזת לעולמים. זה המשל.

הנמשל: כך בריאת העולם. העולם לא נברא סתם, אלא כל מה שברא הקב"ה, ברא לכבודו. הייתה לו מטרה. אבל אם העולם היה נברא והאדם לא הי מנצל את העולם למטרתו שנברא העולם לאדם, כדי להכיר את הבורא ולעבוד אותו ולומר לו "אני ברוא שלך", נמצא שכל הבריאה הזאת הייתה לשווא. במה בעיקר מגלה האדם לעולם את הבורא? במה הוא מכיר אותו ומקבל את מרותו? בשבת קודש. כשהוא אומר "ויכלו השמים", הוא מעיד עדות. "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויחל אלוקים ביום השביעי", אז הוא מודה יש בורא שברא, הוא המציא את התרופה, הוא בזכותו אני חי. אנחנו מכירים, מזהים ומודיעים ברבים. אז כל האומר זאת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. בלי זה למה היה מעשה בראשית? חינם. אז זאת אומרת אומר הקב"ה: "כדאי היה לי כל הבריאה בשביל אדם זה שהודה לי עליה וכיבד אותי על ידה". זה דוגמה. אז זאת אומרת, הקב"ה רוצה שיהיו לו שותפים בבריאה.

עוד נקודה: כל הבריאה נבראה ביחוד ובפרט בשביל ישראל. כל העולם שלא קיבלו את התורה, אלא נברא רק להיות צוותא לישראל. אלה רק נבראו בשביל להכין לנו את כל מה שאנחנו צריכים לישראל. אבל עיקר תכלית הבריאה זה ישראל. כמו שכתוב "בראשית ברא אלוקים,, בראשית בשביל ראשית. מי נקראו ראשית? ישראל. "וראשית תבואתו". ורצה הקב"ה שלא רק שיהיה קיום העולם תלוי בישראל, שאם ישראל מקיימים את התורה ואם לאו, ייחרב. עמו שאומר הפסוק: "אם לא בריתי יום ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", לא, לא רק בשביל זה. לא. לא רצה הקב"ה רק שקיום העולם יהיה על ידי ישראל, ויהיה תלוי בישראל. אם הם מקיימים תורה או לא, אז הוא יתקיים או ייחרב. לא! אלא שכל עצמו של העולם, מעיקר בריאתו ויצירתו, יהיה של ישראל. לא נברא העולם בשביל ישראל. לא רק. אלא שכל עצמו של העולם מעיקר בריאתו ויצירתו יהיה של ישראל. של. יש לנו בעלות על העולם. זה שלנו העולם. אבל דבר זה לא ייתכן אלא אם לרגעים יבראנו. אם הוא ברא אותו בתחילה והניח אותו כמות שהוא, אז זה לא מיוחד לנו. נראו לפנינו אנשים שהם לא ישראל. אבל אם העולם נברא, נוצא ונברא, נוצר ונבאר בכל יום תמיד, אז מרגע מסוים ודאי שאתה יכול להגיד שהרגע זה של ישראל. מאיזה רגע שה' יחליט. וכך פירוש חכמים זכרונם לברכה על הפסוק בישעיה מ"ג, תשמעו פסוק מפיו של הנביא ישעיה: מה אומר ה'? "ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל". אמר הקב"ה לעולמו: "עולמי, עולמי, מי בראך? מי יצרך? יעקב בוראך, ישראל יוצרך". שמעתם? פסוק: "ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל". למי אומר את זה הקב"ה? לעולם. זאת אומרת, לא אני, הבורא והיוצר שלך, לא אני. לא אני, אלא, יעקב הוא הבורא וישראל הוא היוצר. זאת אומרת יש חילוק מן השם יעקב לישראל, יעקב זה דרגה פחותה מישראל, בריאה זה יש מאין, ויצירה זה השכלול של הדברים. לא רק הוריד הקב"ה את התורה מן השמים לארץ ולא שייר ממנה כלום למעלה. כמו שאמרו חכמים: "לא בשמים היא", משמע, לא נשאר שום דבר מן התורה. את כל התורה כולה הוא הוריד לישראל. אז לא רק שהקב"ה את התורה שאיתה הוא ברא את העולם, הוא הוריד את כולה לישראל ולא שייר ממנה כלום למעלה, שנאמר: "לא בשמים היא", אלא גם העולם נתן לישראל. ומסר ביד ישראל יצירה ובריאת העולם. שעל ידי קימם את התורה, הם הבוראים והיוצרים היחידים בבריאה כולה. אנחנו בכל יום, אנחנו בוראים ויוצרים את העולם. אנחנו גורמים מלחמות, שלום, רעב, שובע. אנחנו! כמו שאומר המסילת ישרים: אם אדם עושה מצות, הוא מתעלה ומעלה את כל העולם כולו, אם עושה עבירות, הוא יורד, מוריד את כל העולם כולו.

עכשיו יבואר היטב כי ימלא היה חפץ הקב"ה בבריאת עולמו, אך להכין עולם מלא בשביל ישראל, ודאי שהיה בורא בריאה קיימת לעולם. ולא היה טעם בבריאותו בריאה מחודשת בכל יום תמיד. אך כיוון שחפץ הקב"ה שיעקב יהיה הבורא וישראל יהיה היוצר, היה מן ההכרח בבריאה שהיא תברא על ידי חוק החידוש, שהיא תתחדש מעשה בראשית בכל יום תמיד וה' יתברך מחדש בטובו על ידי ישראל.

אני חוזר שוב על הקטע: עכשיו מבואר היטב, אחרי שישעיה  הנביא אמר את הדברים ברור, אם היה רוצה הקב"ה לברוא את העולם בריאה קיימת לעולם בשביל ישראל, לא היה צורך שבכל יום תמיד יהיה חידוש העולם. אבל כיוון שהקב"ה חפץ שלא הוא יהיה הבורא, אלא שאנחנו נהיה הבוראים. צריך להמתין עד שיהיה ישראל. לכן הקב"ה היה צריך לעשות חוק החידוש שהעולם יתחדש בכל יום תמיד, כדי שנבוא אנחנו ונברא את העולם מחדש. כפי מעשנו. אז לכן היה צריך שהעולם הזה יתחדש בכל יום. כי אם הייתה בראיה אחת, כבר לא נוגע אלינו. היא בריאה קיימת, ולנו אין שום צעד בה. אנחנו לא משנים, לא למעלה ולא למטה. אבל אם הוא מתחדש בכל יום תמיד, הקב"ה יכול למסור את המפתחות ולהגיד: "חבר'ה, מעכשיו המפתחות אצלכם", כמו שנתן הקב"ה לאברהם את הברכות, ואמר לו קח את המפתח של הברכות, מהיום "ויהי ברכה", אתה הברכה. אתה קובע, לא אני. הקב"ה יכול להחליט מה שהוא רוצה, וזה מה שהוא עשה. ולא עוד, שאמר הקב"ה לעולמו כדי שגם העולם ידע ויכיר, כי יעקב בראו וישראל יצרו. וכל כך למה? כדי שיעמוד העולם תחת ממשלתו ושלטונו של האדם ולא ימרוד בו. "תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו". הקב"ה נתן לאדם ממשלה על כל הבריאה כולה. ובפרט לישראל. שהם הבוראים והיוצרים.

עכשיו נתבונן מה היה במצרים ונראה איך זה עובד. במצרים היית האפליה. "והפלתי", הייתה הפלייה בין ישראל למצרים. ונתגלתה האפליה הזאת במצרים לעיני כל. יש כאלה שמאלים שאומרים שאנחנו כאילו חשובים את עצמנו, ואנחנו גזענים וכל מיני דברים, וחושבים שאנחנו עם סגולה, "ואתה בחרתנו מכל העמים", מה אנחנו שונים מכל האומות? הפוך, הם רוצים להידמות לאומות. הם בכלל לא רוצים להיות דומים ליהודים. אבל הנה במצרים המציאות מכחישה אותכם. שה' עשה אפליה בין ישראל לאומות, בין ישראל למצרים, בין היחיד לבין הרבים, בין ארץ גושן שישבו ישראל לארץ מצרים, בין מצרי לישראל. בכל מקום שהם היו בעשר המכות במשך שנה תמימה. אז מה רואים? שאנחנו מופלים לטובה. ושהקב"ה בחר בנו מכל העמים. ומה שמשה אומר, הוא משנה את הטבע איך שהוא רוצה. היום אומר אני משנה את הטבע כך, מחר אני משנה את הטבע כך, מחר אני משנה את הטבע כך, אז מה רואים? שכל מה שדרשנו אכן מתקיים על ידי ישראל. מי הבורא? מי היוצר? מי משנה את הטבע איך שהוא רוצה.  מי מערבב להם את הימים, והאגמים והכל, עשוה להם דם? בלי לשים תמצית. מי עושה את שה? מי יכול לעורר את כל הכינים מהעפר שישלטו עליהם? מי יכול לרכז את הערוב, את כל הבהמות והחיות והכל שיגיעו מכל הג'ונגלים תוך הישוב, ויטרפו רק את המצרים ולא את הישראלים. מי יכול לעשות זה דבר. זה שינוי הטבע.

עוד עיקר מחודש יש לנו: אין הבריאה כללית שבראה בחסדו למען כל הברואים. הבריאה, תקשיבו, היא לא כללית. זאת אומרת, הבריאה נבראה בחסד ה', אבל היא לא נבראה למען כל הברואים. זאת אומרת, אל תחשוב שכל הבריאה כולה נבראה בשביל 7, 8 מיליארד בני אדם. אלא כמו שנברא האדם יחידי, הוא נשאר לעולם יחידי. גם בזמן שיש מיליארדים של אנשים על פני הארץ, גם אז כל אדם מישראל הוא יחידי בעולם, וכל הבריאה בשבילו נבראה! שמעתם איזה חשיבות יש לכם? ידעתם בכלל שאתם כאלה חשובים. אנשים מבקשים דירה מעמידר, מבקשים פה ושם, תעזור לי במשכנתא.. בורא עולם נתן לך את כל הבירה שלך. אתה, בשבילך השמש זורחת. השמש לא זורחת לשבעה מיליארד, שמונה. לא. לך! לך לבד. לך! לבד! היא זורחת. השמש נבראה בשבילך. כל המים באוקיינוסים והכל, זה בשבילך. כל הדגים בשבילך. הכל בשבילך. כל הנבראים נבראו בשבילך. איפה הגילוי הזה התגלה? במכת חושך. השמש האירה רק לישראל. בארץ גושם. היא לא האירה בארץ מצרים. "והי חשוך אפלה", כמו שכתוב "וימש חושך". הם לא יכלו לזוז המצרים בכלל. וככה היה בין כל מציר יחידי לישראל יחידי. למצרי היה חושך, ובאותו מקום היה לישראלי אור. השמש שימשה בשביל היחיד מישראל בלבד. היא לא שימשה בשביל המצרי. אז אתה רואה שהשמש היא במיוחד בשבילך? בשביל כל ישראלי וישראלי. ככה יהיה עוד מעט בגאולה. יהיה יום בוער כתנור והשמש תלהט את הרשעים ולצדיקים היא תהיה שמש מרפא. איך יכול להיות? שמש אחת שורפת ב-1,500 את זה שלידך, ואתה בכייף, מבסוט! שמש מרפא, מלטפת אותך. איך יכול להיות בעת ועונה אחת? זה כבר היה. מכת חשוך. כבר היה . אין חדש תחת השמש. ככה היה גם במכת שם. ישראל ומצרי שותים באותה קערה, ישראל שותה מים המצרי שותה דם. כך גם היה בערוב. הערוב כל החיות לא נכנסו בגבול ישראל. אז הייתה אפליה בין רבים לרבים. החיות יודעות לזהות מי ישראלי ומי לא? איך זה? המים יודעים מי שותה אותם? אז איך זה ששותה ישראל זה מין וששותה מצרי זה דם? הרי זה מעורבב, מים זה מעורבב. מה ראו? אם תגיד שראו הכל דם, אז איך זה ששותה את זה ישראלי זה מים? ואם תגיד שזה הכל מים, איך זה ששותה את זה המצרי זה הופך להיות דם? מה רואים? אפליה. שפגש מצרי הערוב, נמר, מה עשה? קרע אותו! המית אותו. פגש ישראל? לא פגע בו בכלל. איך זה יכול להיות? בעל חי יודע להבחין? כל זה מפורש בדבריהם במדרש. לומדים מזה שלא ממית, אלא החטא ממית. מי שלא עשו את הרצון הבורא ולא שמעו בקולו, הם נענשו. מי ששמע בקולו, לא נענש. אז מי שולט בבריאה? הבורא יתברך. זה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. זאת אומרת, העולם ראה את חידוש הבריאה עני ענק. לא אל תביא לי סברות, היה פעם פיצוץ, היה קשקושים... אדוני, אחרי הפיצוץ ההוא שלך, היה עוד פיצוץ כזה? לא היה. אז מה את המקשקש? אבל אחרי הפיצוצים שלך, היה בריאה מחודשת על ידי בורא שהודיע מראש מה הוא הולך לעשות ומה הוא הולך לחדש מחר. וזה התקיים. ועל זה יש עדויות ויש היסטוריה, ויש ארכיאולוגיה ויש הכל, אז למה אתה מחרט? למה אתה נשאר עם הסיפורי בדים? אז איך הוא יהיה פרופסור? מאיפה יקח משכורת? רצף הוא לא רוצה להיות, נגר לא, אבל בדברים שהוא יכול לחרט מה שהוא רוצה, הוא רוצה להיות. שמה אתה לא מבין כלום. הוא אומר לך לא, זה היה , זה היה  ככה, זה היה ככה... ואם תאמר ככה, אז זה הי ככה, זה היה ככה. זה הכל במחקר. הוא לא חייב לתת לך תוצאות סופיות.מחקר. מחקר. כל הזמן חוקרים, מקבלים כסף על המחקר. מחקר, מחקר. אז רואים במצרים שהקב"ה ופקודתו מתקיימים והוא פוקד את כולם.

עכשיו, האפליה הזאת שנתגלתה במצרים היא לא התגלתה לשעה, כמאורע מיוחד במינו, אלא כל זה היה לימוד לדורות. למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וידעתם כי אני ה'. אתם בעצמכם מזה תדעו ותלמדו כי אני ה'. כמו שנברא אדם הראשון הכיר וידע בבירור שהעולם נברא רק בשבילו, כן הוא תמיד שהקב"ה מחדש את עולמו בשביל כל אחד ואחד. אני חוזר: האדם שהכי בטוח ידע שכל העולם נברא בשבילו, מי זה היה? האדם הראשון. איך הוא ישע? לא היה עוד אדם. אז הוא ידע שכל העולם נברא בשבילו. יש עוד משיהו? אין אף אחד. אז למי זה נברא? בשבילו. לא רק אדם ראשו, גם אתה, משה. אתה צריך לדעת שהיום נברא העולם מחדש בשבילך! גם אם יש עוד אנשים. גם להם זה נברא במיוחד.

הפרשה הזו היא עמוקה ביסוד בריאת העולם וחידושו. שהוא כל הזמן מתחדש. ואץ זה לומדים מיציאת מצרים, והיא גם מוסיפה הפרשה הזו, מוסר השכל עמוק מאוד בציור מפליא ומרעיד את הלב. תשמעו עכשיו מסקנות חמורות.

משל למה הדבר דומה? אם יגידו לנו על מלך, בואו נגיד שיגידו לנו על טראמפ, על אומבמבה לא הייתי מתפלא על זה, אבל על טראמפ. אם יגידו לנו שציווה לשלוח רכבת מיוחדת למדינה בקצה בעולם להביא כלבלב שהוא שכח שם, לא היינו מאמינם למשמע אוזנינו. אפילו שטראמפ הוא בלתי צפוי. אבל אני חושב שב שיל כלבלב הוא יקנה כמה מלונות אצלו בניו יורק, ולא יישלח להביא את הכלבלב ההוא. אבל אומבמבה היה יכול ללכת בשביל הכלבלב. ברור שאחד שיעשה זאת, זה רצון פרוע מאוד. רצון פרוע מאוד. להוציא הוצאות כאלה גדולות, ולשלוח כל כך הרבה אנשים ורכבת שלמה מיוחדת בשביל להביא כלבלב שעולה 20 שקל, זה רצון פרוע מאוד. ועכשיו יעשה אדם חשבון עם נפשו. איך אתה משתמש בעולם של הקב"ה שכל העולם כולו נברא בשבילך? תראה איזה עשיר אדיר אתה. כל העולם כולו נברא בשבילך. האם אתה לא שולח ומצווה על השמש בכח ממשלתך שהמשיל בך הקב"ה בכל מעשי ידיו שתאיר לך? אתה מצווה הרי לשמש שהיא תאיר לך. היא בבוקר קמה מאירה לך. היא לא הולכת לישון בשביל להאיר לך. אבל האם היא מאירה לך כל זה בשביל רצון פעוט ותאווה שפלה? במה אנחנו מתעסקים? במה הבן אדם מתעסק? בשטויות! לא בלהביא כלבלב, בתאוות נמבזות, שטויות! כל הבריאה מאירה, מתפקדת, שומרת על כל המצב בשביל שאתה תוכל להפיק את המרב , ואתה מתעסק עם שטויות והבלים. הלא אתה צריך להיות בוש ונכלם, איך אתה לא חס על כבודך, ועל צלם אלוקים שבך, אפילו אתה לא ישראל, כל שכן אם אתה ישראל, שאת העושה את זה כמו נזם זהב באף של נובר באשפה. מה אתה מחפש תכלית בעולם הזה? מה? הנאות, שטויות של רגעים? ואם אדם יעמיק במחשבה הזו, ודאי שהיא תחזיר אותו למוטב. ודאי שהוא יתאזר בגבורה להיות מעכשיו אחראי על מעשיו. ודאי שהוא יתעטר שוב בתפארה של אדם שעיטר אותו הקב"ה ובחר בו להיות שותף שלו. ויהיה ראוי גם לממשלה שהמשיל הקב"ה אותו על כל מעשי ידיו.

טראמפ מתלונן עכשיו שכל יום נשאר לו רק ארבע שעות לישון. הוא לא ידע שזה עד כדי כך. הוא חשב שזה זה איזה ג'וב, כאילו עוד עסק אחד גדול. אבל עכשיו יש לו אחריות של כל המדינות, של כל הזה... כבר הזכרתי את זה לפני שהוא אמר, ממש כמה שעות לפני שהוא אמר את זה, אמרתי שהוא לא לוקח בחשבון כמה הוא צריך להכיר את  כל הנשיאים, את כל האנשים, את כל השיגעונות, את כל הסכנות, ומה יהיה, ומה יגידו, ומה יעשו ואיך יפעלו, ואם הוא יפעל ככה יעשו לו ככה וככה. הבאתי דוגמאות מהצו שהוא נתן על המהגרים הסוגרים אותו גם כן עכשיו. עושים לו ככה... את הכל הוא צריך לחשבן כל רגע. וזה לא רק בתחום אחד. זה בכל התחומים האנושיים. אבל הוא לא יכול להשפיע בעולם כמו משה. אתה יודע משה אתה יכול לשכנע את הבריאה מה שאתה רוצה. אם אתה האדם השלם, אם אתה עושה את רצון הבורא, מה שתגיד לטבע הוא יעשה. מה שתגיד לטבע הוא יעשה.

יתבונן האדם המאמין, המכיר במערכת העולם כפי שביארנו עכשיו שכולם נבראו בריאה מיוחדת בשבילך, כדי לשמש אותך. גם השמש, גם הירח, כל מערכת הכוכבים, כל העולם ומלואו. שהשמש מאירה לך, היא ממלאת את פקודתך כעבד שממלא את פקודת אדוניו. כמו שאמר יהושע בן נון: "שמש בגבעון דום...", והשמש עמדה. מה אמר לה אומרים חכמים? "עבדא בישא , עבד רע. הלא כתוב: "השמש והירח משתחווים לי, והינך חייב לציית לי ולעשות פקודתי". ושמש בגבעון וירח בעמק איילון. זה לא אמרו רק ביהושע. לא. אלא בכל אדם. כל הנבראים. הנבראים זה השמש, הירח, כל הטבע. כל הנבראים עומדים לפקודתך האדם. לכן נאמר: "כל שתה תחת רגליו", את הכל שמת תחת רגליו של האדם. האם ידעתם שיש לכם כח כזה גדול בבריאה, ושאת כל הבריאה כולה ברא הקב"ה רק לכבודכם, ואתם הבוראים ואתם היוצרים, ושישעיה הנביא אומר את זה עליכם בפסוק מפורש, ידעתם את זה? לא ידעתם. אז מעכשיו אתם יודעים. אבל בואו נראה מה תעשו עם זה.

עכשיו אני אתן לכם שני סיפורים יפים, בשביל שאתם תעקלו את זה ותראו מה אנחנו נדרשים:

בפרשה שלנו נאמרים גם דיני קורבן פסח. ובספר החינוך, כתב בעניינים כדרכו את שורשי המצוות וטעמן. מה כתוב בקורבן פסח? "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש". לא לאכול אותו חצי חצי, גם לא מבושל במים, אלא, צלי אש צריך לאכול את קורבן פסח. למה? לפי  שדרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי. לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם. מה אוכלים מלכים ושרים? צלי. אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. שאתה אוכל את המבושל הוא יותר ממלא אותך. ואנו? שאוכלים את הפסח לזיכרון, שיצאנו לחירות, להיות ממלכת כוהנים ועם קדשו, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושרות. לכן, התורה מצווה שאת קורבן פסח נאכל צלי ולא נא ולא מבושל. שזה דרך מלכים ושרים. יצאנו לחירות. בני מלכים אנחנו . זה מצווה אחת בקורבן.

עוד נאמר בו:"ולא תותירו ממנו עד בוקר". התורה אוסרת מאיתנו להשאיר מהקורבן הזה עד בוקר. צריך לאכול מה שאוכלים. ואם לא, צריך לשרוף. לא להשאיר. למה? העניין הוא כשרך מלכים ושרים. שאינם צריכים להותיר מתבלים מיום ליום. מלך לא אומר "טוב, תשמרו את מה שנשאר". מלך גמר, הכל זורקים. על כן, אמר שאם יותר לו ממנו, יישרף. כדבר שאין חפץ בו, כדרך המלכים. וכל זה לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו ה' יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדולה. אז עוד מצווה בו: לא להותיר ממנו עד בוקר, כי שרים ומלכים לא משאירים אוכל למחר.

עוד מצוה בו, בקורבן: "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". מפני שנעשינו אדונים, יצאנו מעבדות ואנחנו אדונים, באה מצוה שהיא הפסח, הקורבן הפסח נאכל במקום החבורה. ולא נוציאנו לחוץ. כמו דרך המלכים שכל המוכן להם נאכל בהיכלם, ברוב עם שלהם, ודלת העם, בעת שהכינו סעודת גדולה, ישלחנו ממנו מנות לחוץ לרעיהם, לפי שזה חידוש אצלם. כמו היום, אישה עושה עוגה, יצאה לה כל כך מוצלח, היא שולחת לשכנות שיראו שיצא לה עוגה מאוד מיוחדת. אבל מלכים שולחים להטעים לכולם שאצלם יצא משהו טוב? שהשף שלהם הצליח להוציא עוגה טובה? אף אחד לא עושה דבר כזה דבר. אז לכן, "לא תוציא מן הבית מן הבשר החוצה". אסור להוציא. כמו מלך. מלך לא נותן לאחרים "בוא תטעם, בוא תטעם".

עוד מצווה בו: "ועצם לא תשברו בו". אתה אוכל קורבן פסח, אסור לך לשבור עצם. כל שכן, לא לאכול אותה. שאין כבוד לבני מלכים לגרג עצמות ולשברם ככלבים. לא יהיה אות לעשות כן. אלא לעני העם הרעבים. על כן, בתחילת בואנו להיות סגולת העמים, ממלכת כוהנים ועם קדוש, וכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה שנגאלנו ממצרים. ומתוך המעשה והדימוי שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. אז כיון שאנחנו עושים את כל המעשים והציווים האלה בקורבן הזה של פסח, במעשים שמראים מלכות ושרות וחירות, הדבר נקבע בנפשותינו. לכן אתה יושב בסיבה כדרך בני חורין.

ממשיך וכותב בעל החינוך: ואל תחשוב, בני, לתפוס על דברי ולאומר: ולמה יצווה אותנו ה' יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו נס? הרי בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו. למה צריך כל כך הרב הפרטים בקורבן הזה בשביל לזכור? תגיד דבר אחד, כל זה זכר שאנחנו בני חורין ומלכים, ומספיק? למה גם בזה וגם בזה, בכל פרט ופרט בקורבן, אנחנו צריכים לחזור שיהיה לזיכרון? די לנו בדבר אחד. אומר: דע, כי לא מחוכמה תתפסני על זה, ומחשבת הנוער ישעך לדבר כן. ועתה בני, בינה ושמעה זאת והטה אוזנן ושמע אלמדך להואיל בתורה ובמצוות. פה יש יסוד עצום שכולם חוזרים עליו אחרי דבריו של בעל החינוך. תשמעו טוב! דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו, וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. שמעתם? אני חוזר: דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו. מה פירוש? אתה עושה פעולה וחזור עוד פעם על הפעולה, חוזר עוד פעם על הפעולה, אתה עושה פעולה דומה ועוד פעולה דומה, אתה מתעסק באותן פעולות שהן דומות, אתה הופך להיות נפעל מהפעולות שלך. אתה נגרר והופך להיות מה שהפעולות שלך פעולות. נגיד, אדם מתעסק בנדבה, בצדקה, אז הוא כל הזמן הוא מחלק ונותן, ונותן ומחלק, הוא בגלל הפעולות האלה של הנתינה הוא נפעל ונהפך להיות נדיב. מיגרם לו? הפעולות החוזרות והנשנות משנות אותו. זאת אומרת, אם אדם רוצה להשתנות לטובה, מה עליו לעושת? הרבה פעולות טובות, ואוטומט הוא יהיה טוב. ואם הוא יעשה פעולות שליליות, אוטומט הוא נהיה רע. כי אדם נפעל על פי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו. כי במה שאתה מתעסק על זה אתה חושב. אז לכן, לבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב אם רע, תלוי מה בחרת. ואפילו רשע גמור בלבבו, בכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערער רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה ובמצוות, אפילו לא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב. ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי פעולות נמשכים הלבבות. שמעתם? יש תקווה לכל אדם. אפילו הוא רשע בלי יעל, מחשבותיו רעות כל הזמן. אבל אם תתעורר עליו רוח ממרום או משיהו ישכנע אותו, מישהו יקח אותו וייתן לו פעולות כל הזמן לעשות כאלה טובות, אוטומט הוא ינטה וישתנה, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה צדיק גמור, זה הצד השני, ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאלו תאמר דרך משל שהכריח אותו המלך ומינה אותו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באות האומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע דבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו.  שמעתם? זה סוד ויסוד עצום שכל בן אדם לא יעזור. אם אתה נמצא בחבורה רעה, אתה תהיה רע, אתה נמצא בחבורה טובה, אתה תהיה טוב.אם תעשה מעשים טובים בריבוי, אתה תהפך להיות טוב אפילו שאתה רע. והפוך, תהיה טוב מאוד אבל תעשה מעשים שיש בהם דופי, אתה תהיה בסוף רשע גמור.

ועל כן, אמרו חכמים זכרונם לברכה: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל", אז מה עשה? "לפי כך, הרבה להם תורה ומצוות". למה? כדי להדפיס בהם את כל מחשבותינו ולהיות בהם כל עסקנו, כדי להטיב לנו באחריתנו. כל כך הרבה מצוות. כל רגע יש לך משהו. זה צריך לברך, זה צריך זה, זה צריך לחשוב, זה אסור, זה מותר, זה מותר, זה אסור... כל הזמן אתה תפוס בעסק המצוות, ממלא אין לך פנאי לעברות, ואתה נהפך להיות טוב בגלל שאתה עושה כל הזמן מצוות. רצה הקב"ה לזכות אותנו, להטיב עמנו באחריתנו, הרבה לנו שנהיה תפוסים כל הזמן סביב זה, ואז נצא מן העולם זכאים ולא חייבים. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים, וזוכים לחיי עד. את כל זה רמזו לנו חכמים זכרונם לברכה במנחות מ"ג: כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו, מובטח לו שלא יחטא. לפי  שאילו מצוות תמידיות והוא נפעל בהם תמיד. נכנס, רואה בדלת הזאת מנשק, בדלת הזו מנשק, הול לשם, מנשק. כל מקום מנשק. פעם היו הולכים אם תפילין כל היום, אז ממילא אלו מזכירין הרבה. הולך עם ציצית "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". זאת אומרת, אדם שמוקף כל הזמן במצוות, יש לו מצוות תמידיות והוא נפעל בהן תמיד. ממלא הוא יהי הזכאי.

אומר לנו בעל החינוך, לסיום, : לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תמשך. ואתה לא תמשכם. אחרי המעשים שלך והעסקים שלך והמלאכה שלך, אתה תמשך. אתה לא תמשוך אותם. תזהר. תלוי מה אתה מתעסק. תבין, תבין, תבין, תבין. ואל יבטחתך יצרך לומר... יצר הרע אומר לך: "תשמע, תשמע, בוא אני אגיד לך, אני מכיר אותך, אתה ...", ואל יבטחתך יצרך לומר אחרי היות ליבי שלך ותמים באמונת אלוקים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי הנשים, לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות וכיוצא באלו הדברים, שאין מביאים עליהם חטאות ואשמות לבית המקדש. הלא גם לי לבב כמו הם. קוטני עבה ממותניהם. ומדוע ימשכוני הם אחריהם? מה אתה כזה מזלזל בי וחושד אותי שאני לא מאן דאומר, שאני אוכל, אתה מבין, לגמור על כל פיתוי שיעמוד  בדרכי? אל בני, אומר לו בעל החינוך, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כוח, מתוך כח כוס תרעלתם. ואתה את נפשך תציל.ץ ואחר ידיעתך דבר זה, אל יקשה עלהם מעתה ריבוי המצוות. בעניין זכירת ניסי מצרים. כל  כך הרבה זכר ליציאת מצרים, זכר ליציאת מצרים, זכר ליציאת מצרים, בכל דבר שאנו כמעט עושים, כל מצווה שעושים זכר ליציאת מצרים. אל יקשה בעיניך שאנחנו מזכירים כל הזמן את יציאת מצרים, כי זה עמוד גדול בתורתנו. כי ברבות עסקנו  בהם, נתפעל אל הדבר. כמו שאמרנו. עד כאן דברי ספר החינוך, שהם יסודיים כל כך. תזכרנו את זה אנחנו נפעלים אחרי הפעולות ואחרי המעשים נמשכים הלבבות. תזכרו.

נוסיף ונאמר, אומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא: הואיל  וכל המטרה של יציאת מצרים לקבלת התורה, כמו שכתוב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה", וכתוב שם רש"י: שאף על פי שאין בידם זכויות, נגאלים הם. הואיל והם עתידים לקבל את התורה, אתם שומעים? לא היה לעם ישראל זכויות, הם יצאו ערום ועריה. אבל כיוון שהם עומדים לקבל את התורה, זה כבר היה מספיק לגאול אותם. וכך פתח הקב"ה במתן תורה: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוציאתך מארץ מצרים מבית עבדים", כדאי הייתי ההוצאה שתהיו משעובדים לי. ושמא יתמהו מדוע הרבה להם תורה ומצוות? לפי כך השמיע להם עובר ליציאה את כח המעשה ופעולתו. זאת אומרת הקב"ה השמיע לנו את כח המעשה. שכל מעשה ומעשה יש בידו לשנות את האדם בתכלית. וריבוי המעשים על אחת כמה וכמה. כי אדם נפעל על פי מעשיו.

עכשיו תשמעו מה כוחו של מעשה, לא יאומן כי יסופר. רבנו ישראל סלנטר, זצ"ל, לימד אותנו מה כוחו של מעשה במעשה שהיה איתו: פעם הוא נסע מקובאנה לווילנה, בחר בקרון למעשנים. הצית סיגריה. קפץ עליו רוגזו של אברך צעיר שישב מולו: "חוצפה שכזו! להרעיל את כולם בעשן". האברך אומר לרבי ישראל, בפנים. איפה יושב רבי ישראל? בקרון של מעשנים. הוא בחר במיוחד.  הצית סיגריה וזה קופץ עליו ברוגז ואומר לו "חוצפה שכזו, להרעיל את כולם בעשן". מיהר הרב ישראל וביקש סליחה, וכיבה את הסיגריה. רטן הלה: "מה הועיל? כבר הרעיל את האוויר". קם, רבי ישראל, פתח את החלון, לאוורר את הקרון. "ולא אכפת לו שחודר קור מקפיא וכולם יחלו בדלקת ריאות", אומר אותו האברך וצועק עליו. מיהר, רבי ישראל, וסגר את החלון. מי שלא יודע רבי ישראל היה גדול הדור. אחרי שהוא סגר את החלון, "וכולם יחנקו בעשן שהשאיר אחריו", מתרעם האברך. לא בלם את פיו, עד שהרכבת עצרה ברציף. ואז קם בהפגנתיות, נמלט מהקרון ומנוסעו חסר החשיבות. ביקש לרדת מהרכבת, ונדהם. הרציף המה אדם, המוני יהודים התגודדו ונשאו עיניים צופיות, והמתח ניכר בעליל. למי הם ממתינים, תמה האברך. התשובה הייתה מידית. רק נראתה דמותו של רבי ישראל והכל נהרו לקבל את פניו. "מי זה", שאל האברך. "אינך יודע? הצדיק הנערץ רבי ישראל מסלנט". הו? אותו הוא ציער? אותו הוא הקניט כל הדרך? עיניו חשכו. בירר באיזה אכסניה מתגורר הצדיק. חלץ נעליו לפני המפתן ובא לקבל נזיפה. להפתעתו קיבל אותו רבי ישראל כמו מכר ותיק. לבקש סליחה? על מה ולמה? אומנם נכשל, אבל מביע חרטה כנה ואין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. "ישב מר", מר זה אדון, ישב אדון, אדוני, ישב אדוני. "מניין כבודו? ומה מעשיו בעיר הגדולה", שואל אותו רבי ישראל, הוא יודע שזה האברך שצעק עליו. והלה סח לו שהיו לו שנות מזונות על שולחן חותנו והם כלו. ועכשיו הוא למד מלאכת השחיטה כדי לפרנס את משפחתו שמואל. שמואל. השיג משרה באחת העיירות, אך הציבו לו תנאי: תשיג כבולה, הסמכה לשחיטה. מבית הדין בווילנה. שנודעה כסמכות הלכתית מקובלת. והרי הוא כאן. לא כמו אלה שפותחים היום כל אחד קורסים לשחיטה. ונותנים לך תעודה. נהרו פני רבי ישראל, מי יודע, אולי כל התקרית לא אראה אלה לשם כך. חתנו הגאון רבי אליהו אליעזר גרודזנסקי, הוא חותן הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, הוא אב בית הדין. מיד התעטף בהדרתו והלך עמו, עם האברך, לבית הדין. ביקש מחתנו שיטה על קנקנו של האברך ויודיע אותו דבר. שבו עליו בפנים נפולות. הכישלון היה חרוץ. מה הגיב רבי ישראל? אמרו לו שהאברך הזה חארטה ברטה. זה לא לשחיטה, לא לשום דבר. בכלל. בור ועם הארץ. מה אמר רבי ישראל? :אך אשמתי היא". אני אשם שהוא נכשל כשרון חרוץ. כי הוא  היה עייף מטורח הדרך, ודעתו הייתה פזורה מהכעס שהוא כעס, וכבר אמרו: "כל הכועס חוכמתו מסתלקת". אמר לו: "שב תנוח כמה ימים ותיזכר בתלמודך". האברך היה  נבוך, הוא קנה כרטיס הלוך ושוב ולא הביא עמו מאות. הוא חשב שהוא יבוא, יבחן, יתעטר בקבלה וישוב מיד. השיב לו רבי ישראל: "תנוח דעתך, אורחי תהיה על חשבוני". מיד הזמין לו חדר באכסניה וארוחות כיד המלך. החתן שלו, של רבי ישראל, אב בית דין, רמז לו: זה לא יעזור, הוא בור ועם הארץ, הוא לא יודע דבר. הרגיע אותו רבי ישראל. הוא כבר הביא את זה גם בחשבון. שאל אותו אם הוא מכיר אברך בקיא בהלכה ובהוראה. שיאות עם האברך הזה מהתחלה. והשכר עליי. ישב האברך האכסניה על חשבון רבי ישראל, אכל על חשבונו, למד על חשבונו, ורבי ישראל עוקב אחרי ההתקדמות שלו ומשנן עמו את ההלכות. עמד למבחן והתעטר בקבלה נלהבת. אלא שאליה וקוץ בה. הוא חושש שבינתיים נתפסה המרה המובטחת. עכשיו הוא יחזור, אבל בטח כבר תפסו לו את המשרה, אז מה הועיל שהוא קיבל את ההסמכה?! "אי! בררתי", אומר רבי ישראל, "בררתי. לא הייתה זו משרה ראויה למעלתו. עיירה קטנה, המשכורת שם זעומה. כבר השגתי עבורה משרה בישוב נכבד, המשכורת כפולה, והדיור על חשבון הקהילה". האברך נבוך, אינו יודע, עליו ליועץ באשתו ובחותנו. רבי ישראל מרגיע, כבר דיברתי איתם, הודעתי להם, ושמחו. ממתינים לבואו. ליווה אותו לכבוד לבית הנתיבות ונפרד ממנו בלבביות. ממש כמו שאנחנו היינו מתנהגים, נכון? פשוט. הקטר צפר והרכבת יצאה לדרכה. על הרציף עמדו רבי ישראל וחתנו מנופפים לאברך שהתרחק. רבי  אליהו אליעזר פנה אל חותנו, אומר לו: "רבי ישראל, אתה יודע שאני גבאי צדקה בעירי", ככה אומר לו. חיוך הבליח בעיני רבי ישראל, וחתנו המשיך: "עד כה לא הטרידתך, כי חשבתי שאין לך כסף. אבל עתה, אני מבקש תרוצה לעניי וילנה". אם רבי ישראל כזה עשיר שיכול לתת אכסניה ולמודים ואוכל והכל, אז מה איתי? כבודו, אני גבאי צדקה. תן לי גם לעניי וילנה. החיוך עוד יותר התרחב אצל רבי ישראל: "מה תדבר? הן ידעת שאין לי פרוטה משלי? מסרתי עצמי לטובת הציבור ויהודי עשיר התחייב לתת לי כל צורכי. איני נהנה מכספו, אלא כדי חיי. אני לא מנצל את זה שהוא אמר כל צרכי. יש יהודי שתומך בי. אבל הוא אמר כל צרכי, ואני לא משתמש מכספו, רק לחם לאכול ובגד ללבוש". "ולהחזיק אברך זר באכסניה  ברחבה ולממן עבורו מורה פרטי?". ככה שואל אותו החותן. אומר לו: "ידעתי שלכך אתה חותר. אני אסביר לך: שנינו במשנה בבא מציע: שהמרמה חברו פעמים שאין הקורבן זכאי לפיצוי, ואין לו עליו אלא תרעומת, וקשה. מה השמיענו בכך?  וכי לולא המשנה לא היה הלא מתרעם? צריך שהמשנה תגיד שיש תרעומת? ובלי המשנה הוא  לא היה מתרעם? אם מרמים אותו כמה פעמים והוא לא מקבל פיצוי? ועוד, בכמה מקומות תמה הגמרא: מה מקום לתרעומת? סבר וקיבל. הוא הסכים וקיבל. כמו בבא מציע ע"ו. ומה השאלה? למרות הכל הפסיד ומתרעם. התשובה היא" שעל פי הדין אסור שתהיה ליהודי תרעומת על חברו. אסור ליהודי שתהיה לו תרעומת על חברו. למה? כי נצטווינו באהבתו. "ואהבת לרעך כמוך", ונצטווינו שלא לשנאו. כדי שאתה תוכל להתרעם על יהודי, אתה צריך היתר. ואז ורק אז, יש לך זכות להתרעם. ואם הביע חרטה, וביקש מחילה? והנפגע מחל, אז זה נקרא "סבר וקיבל". הוא הסכים. גמרנו. יש מחילה, אז לא היה כלום. מחל על זכותו להתרעם. והתרעומת אסורה מצד הדין. מבין מר?". "מבין מר?", הוא אומר לו. אותו אברך אכן פגע בי ברכבת. זה נקרא רק פגע. כן. פגע. התנהגותו הייתה מבישה. ועל פי דין מותר היה לי להתרעם. הכעסני, וכעסתי. אבל בא וביקש מחילה. חלץ את נעליו. בא בכפיפה, ביקש מחילה. ומחלתי. ומשמחלתי איבדתי את הזכות של תרעומת. טוב. טוב. ומה אעשה אם עדיין אני חש הקפדה בלב? מחלתי, עשו לי תרעומת, אבל אני מרגיש עדיין בלב שלי, בלב שלי, של רבי ישראל, אני עוד מרגיש הקפדה. אין ברירה. אני חייב למחות. למחות אותה מפה. למחוק אותה. שלא יישאר הקפדה. אסור לי להקפיד עליו. אז כיצד אני אעשה זאת? הדרך אחת היא: חכמים אמרו: "בדרך ארץ זוטא". ב. רצונך להדבק באהבה חברך? "הבא נושא ונותן בטובתו". שמעתם? אתה רוצה לאהוב את החבר שלך? תדאג לו! תעשה דברים לטובתו. "הבא נושא ונותן בטובתו". זה כח המעשה.

אתם רואים מה כוחו של מעשה? לעקור הקפדה מוצדקת, לכאורה. רושם הוא נורא. נסיעה שלמה ברכבת, כולם שומעים את הביזיוניות האלה. כל מה שהוא עושה בשביל לרצות אותו, הופך להיות יותר גרוע. והוא מבזה אותו עוד יותר. וכל פעולה שהוא עושה, הוא עושה לו הפוך. הוא לא אמר לו מילה. לא אמר לו מילה! והוא זאטוט וזה גדול הדור. שקט. ואם כל זה, מחל לו. מחיאות כפיים! אבל הוא אומר אני יודע שבתוך הלב עדיין יש לי הקפדה, איך אני מחוק את זה? איך אני מוחק את זה? אומרת לנו התורה הקדושה: "רצונך להידבק באהבת חברך הבא נושא ונותן בטובתו". זה כח המעשה. "לכן...", תשמעו טוב: "לא הייתה לי כל ברירה, השתמשתי בכסף שניתן לי לצרכי. איזה כסף? לאוכל וללבוש. כי אכן היה זה הכרחי עבורי. לארח אותו, להתעניין בו, להטיב עמו, ונסחפתי באהבתו, ובכך מחיתי מליבי כל שמץ, טינה והקפדה".  שמעתם? אז הוא ויתר על האוכל שדלו, ויתר על הכל, בשביל לחמות מהלב שלו את ההקפדה.

על כח המעשה מורה קורבן פסח על כל דיניו. ככה, שאתה תחזור על כל השינים של הקורבן, כמו שמנינו בהתחלה, כל זה להראות מלכות ושרות ועדנות על ידי הקורבן. לא להותיר, לא לשבור עצם, לא להוציא מהבשר החוצה, כל הדברים שנאמרו, לא נא ולא מבושל אלא צלי, כל זה מראה שרות ומלכות, כי כח המעשה, שאתה חזור עליו כל פעם מתוך העסק שלך בו ומביו ואתה עושה, אתה נפעל כפי הפעולות שלך. ואתה תבין מה זה אדון, מה זכית. זה מקורבן פסח.

היום למדנו שאנחנו אדונים על כל הבריאה! אנחנו לא רק יצאנו מעבדות לחירות, אנחנו היוצרים והבוראים של העולם בכל רגע, בכל מעשה ומעשה שאנו עושים.

עכשיו, אני אסיים אתכם במשהו שישאיר עליכם רושם גדול: מה ערכה של מצוה אחת. זה כח המעשה, עכשיו נראה מה ערכה של מצוה אחת. גם זה אנחנו לא יודעים להעריך. תקשיבו.

"בראשון, בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות". "בראשון" זה חודש ניסן, שהוא הראשון מחודשי השנה. "בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות". הכתוב קבע שזה חובה. כמו שכתוב בפסחים ק"כ: צריך לאכול כזית מצות. חובה. וכך פסק הרמב"ם בהלכות מצה, פרק י', הלכה א'. מצוות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר. שנאמר: "בערב תאכלו מצות". ומשאכל כזית, יצא ידי חובתו. זהו, זה הדין. בסדר? למדנו שזה חובה.

סיפר לי, אומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא, סיפר לי הגאון רבי יצחק שלמה אונגר, זצ"ל, ראש ישיבת "מחנה אברהם", ורב של חוג חת"ם סופר בבני ברק: יום אחד הופיע אצלו אחד מבני הקהילה נרעש כולו, בפיו סיפור מרעיש. אבל הרגע של הסיפור התרחש 30 שנה לפני כן במחנה המוות אושוויץ.  יהודי הונגריה הגיעו לאושוויץ בשלהי מלחמת העולם, ממש בשנה האחרונה, כשהצוללים נחלו מפלה אחרי מפלה בשדה הקרב, וממשלת הונגריה ביקשה לפרוק את עול הגרמנים שהפכוה לבת חסותם. השתלטו הגרמנים על הונגריה. תחמו את הגטאות, ותוך כחודשיים ימים שלחו כמיליונים יהודים להשמדה. ה' יקום דמם. אותו יהודי היה ביניהם. זה שבא וסיפר לרב אונגר, את המעשה שהיה. הפרידו בינו לבין אשתו, ואת ילדיו שלחו למשרפות. הטביעו מספר כחול על זרעו, וחייו נתינו לו לשלל תמורת עבודת פרך. אז הוא נשאר בחיים כעובד פרך. התקיים על פרוסת לחם ופינקת מרק ליום. שכנו לדרגש היה בנם של קדושים, צאצא לגזע הצדיקים, שושלת מפוארת עתירת יחס. והוא חיזק אותו בלא הרף, באמונה ובטחון. וניצל כל שעת פנאי ללימוד תורה ואמרות צדיקים. תוך כדי שהם בתופת. יום אחד פנה אליו בהתרגשות אצורה: "חג הפסח מתקרב. מרור יש בשפע. אבל מאין נשיג ולו כזית מצית? ברוך ה' אין מעצור שמואל. שמואל אין מעצור לה' מהושיע. ברב או במעט". בעלות הברית הפציצו ממגורת מזון. היו שם שקי תבואה מבוקעים, אוצר בלום בתוך מחנה ריכוז. אבל מי שינסה לשים בכליו, מתחייב בנפשו. סיפר לחברו שהמריץ אותו למסור נפשו, החביא במקום מסתור כמה גרגירים של תבואה. בהפסקה הקצרה שהייתה להם מידי יום, שייף שתי אבנים וטחן באמצעותם את הגרגרים. ליבן פיסת מתכת, עירב את הקמח במעט מים, ניקב במסר,ואפה על טס המתכת המלובן. ויצא לו רקיק עבה ונוקשה, גודלו כפיסת יד. מחמת עוביו, היו בו כשני כזיתות. אחד עבורו ואחד עבור חברו. עכשיו צריך להגניב את זה למחנה. אבל אם ייתפס, אחת דתו. הניח את הרקיק בין כותנתו לבשרו, והצמיד זרעו לגופו. עבר את הביקורת בשער המחנה, והמשיך אל הבלוק. בפתח הביתן עמד שומר גרמני שהבחין בתנוחה מאולצת של ידו. "מה אתה מחביא שם?". ככה הוא נבח. משך את ידו והרקיק נפל. דרך עליו בעקב מגפו בחמת זעם והצליף בו הצלפות בפרגול. היהודי נפל מעולף. והזקיף מצא לו כבר קורבן חדש. בשארית כוחותיו אסף היהודי את הפרורים שסביבו, שעבורם מסר את נפשו, וגרר עצמו לדרגשו והתעלף. חברו עורר אותו. רחץ פניו במים. הגיר מעט לגרונו והשיב את נפשו. פתח ידו והראה לחברו את האוצר. הפירורים של המצה. המצה! אם היה בידו חופן יהלומים לא היה החבר מתרגש כל כך. "אך הילי גמץ" - מצה קדושה בעמק הבכא, בגיא צלמוות, קרן אור בחשכה. אבל כמה חבל, בכל הפרורים לא נותר אלא כזית אחד. התחנן החבר: "בבקשה ממך, תן לי את הכזית. מימי לא עבר עליי ליל סדר בלי כזית מצה". ענה לו: "מה פתאום! הכזית שלי הוא. מסרתי עליו את נפשי. הוכתי מכות נמרצות. לא אוותר עליו". והלה מתחנן: "אנא ממך, אני אקריא לך את ההגדה. אני ידע אותך בעל פה. מהא לחמא עד חד גדיא. גם את שיר השירים אני אומר. ואתה תאמר אחרי מילה ומילה. רק את הכזית תן לי". והשני מסרב. "את כל חלקי לעולם הבא אתן עבור הכזית". התייפח ואמר: "תראה את משפחתי איבדתי, כל מה שהיה לי אבד, מה נשאר לי? לפחות כזית מצה". והחבר שלו מתייפח לעומתו: "הלא כמוני כמוך. גם אני אותו דבר. והמצה שלי היא" סוף דבר לא עמד בהפצרות והגיעו לפשרה. חברו יאמר את ההגדה, ויזכה בשכרו למצה. אבל שכר המצווה הוא לפום צערא אגרא, וכמה שהצטער בגינה, שייך לו. אז סיכמו: אתה תגיד את ההגדה מהתחלה עד הסוף, אתה תאכל את המצה, אבל את השכר של המצווה אני מקבל. ככה סיכמו, וככה היה. בערב, לחש לו חברו את כל האגדה. וישבו שניהם ובכו ב"השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". שוררו ביחד את הלל וקראנו לשנה הבאה בירושלים. ואת המצה אכל החבר. למחרת יצאו לעבודה. החבר התפלל בלחש. זמזם ב-"האל תעצומות" ועצם עיניו בקריאת שמע. גחן בקריאות של תפילת העמידה וכשהגיע ל"הלל", לא עצר כח להבליג, הזדקף ושאג את הברכה. באותו רגע, השיג אותו כדור המרצחים ונפל שדוד. ה' ינקום דמו.  חברו שרד. הגיע יום השחרור, עלה ארצה, בנה את חייו מחדש. הקים משפחה לתפארת, ונמנה על בני קהילת חוג חת"ם סופר בבני ברק. כל זה סיפר בבואו לרב אונגר כהקדמה למה שהוא מספר לו עכשיו. זה היה סיפור לפני 30 שנה, והיום בלילה הופיע החבר שלו בחלום. זה שאכל את המצה. והוא בעולם האמת אחרי כדור המרצחים למחרת. עטוי בגדי לסן, פניו מאירות כזוהר הרקיע. יש לו בקשה בפיו: "הזוכר אתה שנתת לי את המצה בתנאי שאתה תקבל את שכר המצווה?". זכר. ודאי זכר. "אז באתי לבקש אותך, אנא, ותר לי על שכר המצווה. כל המצות שעשיתי קיבלתי עליהן שכר. חוץ ממצווה זו. המעשה היחיד עליו לא קיבלתי שכר. אנא בטובך, הענק לי את שכר המעשה". נדהם לבקשה. איזה עזות! הזכיר לחברו: "הלא המצה שלי הייתה. אני סיכנתי את נפשי בלקיחת הגרגירים, בטחינתם, באפייתם, בהגנבתם למחנה. אני שהוכתי עבורם. כמעט שילמתי בחיי. התחננת, בכית, וויתרתי על המצה, אז לפחות שאני אזכה בשכר". והחבר ידע, הסכים., אבל הזכיר הוא זה ששמר חשבון הלוח, הוא שסיפר לו אבל שהלילה הזה ליל החג, הוא זה שזריז אותו להשיג את המצה, הוא שהקריא לו את ההגדה, והוא מבקש בתמורה את שכר המצווה. עבור זה הוא ירד מהעולם העליון. עבור זה הוא התגלה לו. זה חשוב עבורו כל כך. והחבר סירב. פני חברו הקדוש התכרכמו בפחי נפש, באכזבה עמוקה, ונעלם. זה היה החלום. מה שהוא ראה בלילה, והוא בא לרב אונגר. קם מהחלום, התפעמה רוחו. לא ידע אם טוב עשה. מצד אחד, חייך קודמים ואין שום הצדקה. ממש עזות מצדו. מצד שני, בכל זאת איך מתגרים בנשמה קדושה ובבקשה של נפטר. והגיע אליי, מספר הרב הונגר. וביקש אישור לסירוב שלו או הוראה לוויתור. אמרתי לו שזה לא שאלה בשביל רב. זה עניין עבור רבי. רבי. אתה צריך רבה. ואומר: שלחתי אותי לרבי ממחנובקא, וביקשתי שיחזור ויספר לו מה אמר לי. ומה אמר? הסתקרנתי. חזר למחרת, ובפיו סיפור מופלא. בקוצר רוח חיכה לערב, לשעות קבלה של הרבי, נכנס אל הקודש פנימה וסיפר את הסיפור. שמע הרבי והפטיר: "על פי יושר עלייך לוותר". על פי יושר עלייך לוותר. והתקומם: על פי יושר? על פי יושר ודאי לא צריך לוותר. כל השאלה שלו הייתה האם לפנים משורת הדין הוא צריך לוותר מה זה? היה סיכום ברור. הסביר לו הרבי: "הלא תבין, חברך נפטר, מה שיש לו, יש לו. המצוות שהוא סיגל עומדות לזכותו. יותר מהן, אינו יכול להשיג. מצווה אחת קיים ולא קיבל עלייה שכר. זאת המצווה. והיא חסרה לו. אבל אתה חי. את המניח תפילין, מתעטף בטלית, מתפלל 3 תפילות, מברך 100 ברכות ביום, יש לך שבתות, חגים, מצוות לאין ספור. ובנים ישלך. ואתה מחנך אותם למצוות. וכל מצווה שהם מקיימים נזקפת גם לזכותך, זכות החינוך שהענקת. האם אין זה מן היושר שתוותר למענו על שכר מצווה אחת?" ."טוב, אם הרבי אומר, אוותר". "לא כך. לוותר צריך בלב שלם", פסק הרבי. הוציא מכיסאו צרור מפתחות. "הכנס לבית המדרש הסמוך, אין שם איש עתה. תפתח את הדלת במפתח הזה, תדליק את האורות, תפתח את ארון הקודש בפתח הזה, תכניס את הראש לארון הקודש ותשפוך ליבך לפני הקב"ה, תספר על היכרותכם, על אחווה נפלאה ששררה בניכם, על החיזוק שקיבלת ממנו בכל דברי תורה שהיה אומר לך, על ההמרצה שהמריץ אותך לאפות מצה, עלה לסדר ההוא שהיה בעלטה על הדרגש, תחיה את הלילה ההוא, הלילה האחרון לחייו. ואז תאמר שאתה מוותר לו בלב שלם על שכר המצווה, לעשות נחת רוח לנשמתו בעולם העליון. אח"כ תחזור אליי". עשה כן, והמראות והמאורעות שבו והציפוהו, הכל חי מחדש, והמעמד סחט ממנו את כל כוחותיו, בקושי גרר רגליו משם. סגר את הארון הקודש, נשק לפרוכת, כיבה את האור, נעל את בית הכנסת, החזיר את המפתחות לגבאי, לא היה לו כח להיכנס אל הרבי, ביקש מהגבאי להודיע שיבוא למחרת. התנהל באפס כח לביתו וקרס במיטה. וחברו הופיע בחלומו. פניו מאירות וזוהרות ובא להודות לו על היענותו. בבוקר הלך להתפלל במניינו של הרבי. לאחר התפילה סיפר על ההתגלות השנייה, והרבי לא הופתע. אבל פתח ואמר: "ראה נא, חברך היה בנם של קדושים, גדל בבית מלא תורה ויראה. אין ספק שסיגל מצוות ומעשים טובים לאין שעור, וזכה הוא מת על קידוש ה', בברכת ההלל. ואם היו עליו תביעות, נמחקו בכך כליל. מצוות כה רבות, ואפס עבירות. וחכמים העידו בהרוגים האלה, הרוגי מלכות, שאין כל בריאה יכולה לעמוד במחציתם בגן העדן העליון, וכדאי היה לו לעזוב את כל העידון הנפלא, את ההנאה עילאית מזיו השכינה, לרדת לכאן, להתחנן, להעתיר. ממש לפשוט יד, כדי לזכות בשכר מצווה אחת.

ואנחנו, כמה מצוות מתגלגלות למרגלותינו, ואפילו לא מתכופפים לאסוף אותם. כל פרשה בתורה, כל שמנה, כל העמוד גמרא, כל שיעור תורה, כל כך הרבה מצוות. באיזה קלות מבזבזים שעות על גבי שעות. כל עזרה לזולת, כל עידוד, כל מחמאה, כל חיוך, כמה אנו אטומים. כמה מתעלמים. איזה שיעור מוסר זה! מה זה מווה אחת. לעזוב את העולם העליון, לפשוט יד, לבקש שכר על מצווה אחת. את כל זה סיים הרב אונגר, זצ"ל, חזר לספר. זה שיעור מוסר!

מישהי מהנשים מקבלת על עצמה ללמוד חצי שעה כל יום, שלושה חודשים, בספר "שערי תשובה", תקבל ספר חינם. יש? בבקשה. תעביר להן. אבל התנאי שהיא לומדת שלושה חודשים, על דעת זה תרמו את הספרים.

שאלה:

שואל: בקשר לאשתי, מהלידה האחרונה, ארבעה חודשים אחרי הלידה אמרו לה שהיה לה וירוסים או שהעובר יצא או חירש או אילם, וברוך ה' העובר יצא בסדר. אבל אשתי נפגעה באוזן. אוזן שמאל. ניסנו כל מיני דברים ושום דבר לא עוזר. היא אמרה שהיא מוכנה לקבל מה שהרב יגיד.

הרב: שתשמע כל יום שעתיים שיעור תורה שלי, ובעזרת ה' תהיה בריאה.

שואל: אמן. תודה רבה כבוד הרב.

שאלה:

שואל: שלום כבוד הרב.

הרב: שלום.

שואל: בקשר לקורבן פסח, נניח בבשר הכל בסדר ומי שכבר קיבל  על עצמו לא לאכול, אז מה עושים במצב כזה?

הרב: לא אוכלים.  מותר לאכול רק מה שמותר, מה שאסור, אסור לאכול. אין שום מצווה במה שאסור.

שואל: כן, אבל לא חייבים... אם הקורבן בסדר לא חייבים לאכול אותו?

הרב: לא חייבים. לא חייבם. אם אין קורבן, לא יצא קורבן, אין כלום. הקורבן זה שלא אוכלים.

שאלה:

שואל: שלום הרב.

הרב: שלום וברכה.

שואל: הרב יודע מאיפה הגענו מיומיים האחרונים...

הרב: כן.

שואל: רק שהציבור יידע שהרב מחזיק אותנו חזק על הרגליים. וביומיים האלה של ההתלבטויות, הרב יודע על מה אני מדבר, התבלטויות קשות מאוד, שהרופאים דוחפים למקום אחד, ביומיים יכול להיות נסי ניסים. והיה שיעור השבוע של הדרגה השלישית, של הביטחון בהקב"ה, אנחנו בשאיפה להגיע לדרגה השלישית, להגיד שיהיה נס. אבל צריך להתפלל שימשיך להיות נס. אנחנו צריכים ללדת בעוד כמה שבועות, וצריך שגם הרב יתפלל בשבילנו וגם...

הרב: עובר בריא ושלם.

שואל: אמן!

הרב: תהיה בריא.

שאלה:

שואל: ערב טוב.

הרב: ערב טוב.

שואל: יש לי שלוש שאלות קצרות, ואם משהו גוזל מהזמן, אז אפשר לדלג הלאה.

שאלה ראשונה: קראתי לגבי נושא של בגדים. לפי מה שקראתי בספרי ההלכה, בגדים שאנחנו היום לובשים, סוג של ללמוד קצת מהגויים. השאלה שלי באמת עד לאן לקחת את זה מבחינת הלבוש. זה שאלה ראשונה.

הרב: אם אתה לבוש שחור לבן אין בעיה.

שואל: אוקי. דבר שני, קראתי קצת על הנושא של "ואהבת לרעך כמוך", ומצווה באמת לאהוב כל אחד, דיברנו על זה השבוע, לאהוב כל אחד בעצם מבני ישראל, ואם כל מה שאני מנסה לקחת על עצמי לא להגיב ולא להגיד דברים, אבל לפעמים בלב מרגישים כל מיני דברים לא קלים.. בכל זאת, בני שיראל שנמצאים במדינה...

הרב: כתוב "ואהבת לרעך כמוך", זה רעך במצוות. מי שהוא לא רעך במצוות אין מצוות אהבה.

שואל: הבנתי.

הרב: יופי.

שואל: השאלה השלישית שלי: אני חזור בתשובה ואני מרגיש חובה עצומה לבני משפחתי שעשו מאמץ גדול כדי לקרב אותי. הייתי לפני מספר חודשים חילוני, ועשו לי הרבה הרבה עזרה. אם זה בלדחוף אותי להנחת בשלב הראשון ואחר כך לסייע בידי בכל מה שאצטרך כדי באמת לחזור בתשובה. ויש השבוע אירוע משפחתי, ובאירוע משפחתי, מן הסתם, זה משהו שכבר נעשה מזמן, לא כמו כשרות שאני הייתי רוצה שיהיה בה, ויש לי ספקות...

הרב: אין ספקות. אתה לא הולך.

שואל: לא הולך לאירוע בכלל?

הרב: לא. לא. לא הולך בכלל.

שואל: למרות שהם עזרו לי וסייעו לי...

הרב: הרי הם עזרו לך שתהיה דתי ואתה דתי ואתה לא הולך. בשביל מה הם דחפו אותך להיות דתי?

שואל: הבנתי.

הרב: תהיה בריא.

שאלה:

שואל: ערב טוב.

הרב: ערב טוב.

שואל: רציתי לברר בקשר לאם קורים ניסים למישהו, אז הוא מצליח בעסקים שלו, אז הוא תלוי את זה בזכות דבר פלוני, בזכות דבר אלמוני. האם זה בכלל לא יוהרא לתלות את זה בזכות דבר פלוני או אלמוני ברגע שכאילו אתה יודע את דרכי הקב"ה. הרי כתוב: "לא מעשי כמעשיכם ולא דרכי כדרככם ולא מחשבותיי...", וכו'. מה גם כן, שגם אם בן אדם לא מצליח, אז בסופו של דבר הוא יכול לתלות את זה ב"צדיק ורע לו רשע וטוב לו", אז מה בעצם מתפעלים אם הוא הלך לאיזה קבר של צדק וקרא לו כך וכך, כי בעצם לכל דבר יש תשובה מובנת. אם הוא הצליח אז הוא תולה את זה בכך וכך, אום הוא לא הצליח, אז "רשע וטוב לו וצדיק ורע לו", ככה שממה נפשך סך הכל, הכל כבר קבוע. וגם כן נהיה ימות יש תולים זה בגלל זה וזה בגלל ה. ואנחנו קטני מוחים, אנחנו לא...

הרב: לא הבנתי. אז במה אתה רוצה לתלות? מה אתה רוצה לתלות?

שואל: אני חושב שזה לא תפקידנו לתלות, כי אנחנו...

הרב: לא הבנתי. אז מה אתה רוצה שמה יפרשו?

שואל: לא.. אני לא מבין האם אפשר להתפעל מהדברים...

הרב: לא הבנתי. מה אתה רוצה לתלות? שלא יגידו שיש צדיקים וצדיקים לא פועלים כלום ולא ללכת ולא שום דבר ומה? ולהגיד שהכל זה טבע של הפעולות שאדם עושה, וכוחי ועוצם ידי. ואם הצלחת, הצלחת. ואם לא הצלחת, זה הצד השני.

שואל: לא. לא. אני מתכוון...

הרב: אז מה צד ביניים?

שואל: אני מתכוון להגיד ש...

הרב: הבנתי מה אתה אומר ולאן אתה שואף, אבל תגיד לי אלטרנטיבה בינתיים.

שואל: האלטרנטיבה שלי שהטבע והס הוא אותו הדבר כי גם הטבע הוא נס. אבל אנחנו לא מתפעלים, כי אנחנו..זה... הטבע בעצמו הוא נס.

הרב: זאת אומרת אז לא להגיד שהקב"ה עזר גם? למה צריך להגיד שהקב"ה עזר?

שואל: לא! זה בודאי! זה בודאי!

הרב: לא הבנתי. ואם הקב"ה עשה דרך הטבע או דרך הנס, אפשר להגיד שהפעם זה דרך הטבע או דרך הנס? אי אפשר. איך להגיד?

שואל: איך אפשר לקבוע שבגלל ש...

הרב: מי אמר שאפשר לקבוע? אבל למה לא להגיד?

שואל: השאלה היא אם זה לא שקר.

הרב: שקר, יש דברים שהם שקר ויש דברים שהם אמת. אבל מה בגלל שיש שקר לא נגיד גם אמת?

שואל: אם אני נסעתי לקבר פלוני בחו"ל, אז אני יכול להגיד בגלל זה הצלחתי? אולי זה בגלל שכיבדת את באב שלך ואת אמא שלך ואולי זה בגלל זה..

הרב: לא הבנתי. מאה אחוז אתה יכול להגיד בגלל כל הדברים הטובים שעשית. מה יש? מה הבעיה? ולמה תגיד בגלל אבא ואמא ולא תגיד בגלל הקבר ההוא שהיית? סתם דוגמה, כן.

שואל: נכון.

הרב: עדיף לתלות לא בעצך קודם כל. ודבר שני, לא בשטויות. אבל בדברים שיש להם מקור ויש להם זה פה ושם, ואם את הרואה שבעקבות דבר פלוני, בסמוך לו, בדווקא, אתה עושה דבר אמיתי וטוב, אז זה בסדר. אלה שנכנסו לעבודה זרה ויצאו אחרי שהם היו קטעים, שלמים, כמו שאומרת הגמרא זה היה בשביל להטעות אותם. אבל אלה הלכו לעבודה זרה, ותלו בעבודה זרה, אז הקב"ה אומר: "אתם רוצים לטעות, תטעו". אבל מי שהולך לדבר טוב ואחרי זה מיד קורה לו טוב, למה שלא ייתלה בדבר הטוב?

שואל: אוקי. תודה הרב.

הרב: שאדם נותן צדקה על מנת שיחיה בני, וחי בו. אז מה הוא יגיד? אולי גם אם לא הייתי נותן, אז גם היה חי בני. למה צריך להגיד ככה? בסדר.

שואל: אוקי. תודה רבה.

הרב: תהיה בריא.

שאלה:

שואל: יש לי שאלה, כבוד הרב.

הרב: שלום.

שואל: רציתי להגיד למה התפילה על גוג ומגוג?

הרב: למה תפילה על גוג ומגוג. אנחנו רוצים שהקב"ה כבר יגאל אותנו ושהיה הכרה בהקב"ה ויתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בכל העולם. לפני גוג ומגוג זה לא יקרה. אז צריך להתפלל שה' יחיש את מה שהוא הבטיח "אל נקמות ה'...", שיופיע וישלם למי שמגיע לו, ואז נגאל.

שואל: ויש לי עוד משהו: אני רוצה ללכת למדבר יהודה. אני רוצה שכבר יתחיל גוג ומגוג ואז נלך למדבר יהודה.

הרב: ושי לך כבר מקום שמה? מסודר?

שואל: איפה?

הרב: במדבר יהודה. אתה יודע אתה תצטרך להיות שמה במערות ולאכול שמה שיחים. את הכבר התרגלת לאכול שיחים? אני נסעתי לשמה, בדקתי מה אוכלים שמה, מה זה...

שואל: יש שמה כל מיני.

הרב: כל מיני. כן. כל מיני. תעשה סיור עם אבא. ואחרי זה תמצאו מקום שאם תצטרכו להגיע לשם, אז תוכלו שמה לחנות למשך 40 יום עד שתבוא הגאולה.

שואל: טוב.

הרב: תודה.

שאלה:

שואל: כבוד גדול לפגוש אותך.

הרב: כן?

שואל: רציתי לספר לך כמה דברים שעברתי איתך. שאתה לא יודע שעברתי איתך.

הרב: כן, בבקשה.

שואל: לפעמים אומרים "שלח לחמה על פני המים". אז לפני 20 שנה בערך עברתי דרך צומת שנתנו לי קלטת שלך. ובאז אתה איתי בכיס. כל הזמן איתי. טלפון כשר לא כשר, אני לא אוכל טלפונים, בשבילי הוא כשר. כל עוד שאתה איתי בטלפון, הוא כשר. אני כבר 15 שנה בלוס אנג'לס וחזרתי במיוחד, אם תוכל קצת לדבר על עניין של משיח בן דוד שיושב בפתחה של רומי, אני אודה לך מאוד. והייתי רוצה לתת לך מתנה קטנה, להסביר לך משהו: אני יודע שאתה כועס על הרבה דברים, במיוחד מר טראמפ.... אני רוצה לתת לך מתנה.

הרב: תודה.

שואל: בפנים יש שתי מטבעות. אחת מהן היא זהב, 24 קראט. אומרים שהמזבח בנוי מ-24 קראט. זה להזכיר לך ממה אתה בנוי. והמטבע השני הוא מטבע כסף טהור. זאתי עבודת בית המקדש. הבית מקדש עצמו בנוי מזה ומכסף.

הרב: כן...

שואל: ואם אפשר בשאלה קצת קשה, קטנה?

הרב: כן?

שואל: אם הייתי נותן לך את האפשרות להיות או יצחק או אברהם, מה היית בוחר להיות?

הרב: כבר בחרתי מזמן. אברהם.

שואל: תודה.

הרב: אבל יש לי גם יצחק בסוף.

שואל: אז אולי צריך לעבוד על ה'.

הרב: בעזרת ה'. תודה רבה בכל מקרה.

שאלה:

שואל: הרב, אני רוצה עוד פעם להגיד.

הרב: מה להגיד?

שואל: להגיד את הצבאות רוסיה.

הרב: צבאות רוסיה?

שואל: כן.

הרב: בבקשה.

שואל: "צבאות רוסיה, סין, אירן וסוריה יפתחו סוריה...." (משנן מתוך קליפ)

הרב: עכשיו אתה צריך ללמוד לשנן את כל המשניות. צריך לדעת את כל המשנה. תודה.

רחל רומה בת אסתר אהרון רפואה שלמה בכל האיברים והגידים מהרה.

שואל: הרב, כבר אני יודע את כל פרק ב'.

הרב: כל פרק ב' במשנה באבות?

שואל: כן. יש לי גם מטבע כסף וגם מטבע זהב קטנה.

הרב: יפה מאוד! אשרייך! אתם רואים זה ילדי קהילות פז.

שאלה:

שואל: ערב טוב כבוד הרב.

הרב: ערב טוב.

שואל: ערב טוב. ומבורך. תודה רבה על ההרצאה קודם כל. הרצאה נפלאה! אני רציתי רק ברכה בשביל אשתי. קמת לא מרגישה טוב כבר...

הרב: שמה?

שואל: סימה בת רחל.

הרב: סימה בת רחל, ה' ירפא אותה ברפואה שלמה מהרה.

שואל: אמן!

הרב: תהיה בריא.

שואל: גם לאמא שלי אסתר בת רוזה. אם אפשר.

הרב: אסתר בת רוזה, רפואה שלמה מהרה.

שואל: אמן!

שירה בת ליטל, רפואה שלמה.

שאלה:

שואלת: כבוד הרב, הגעתי לכאן בזכות הבן שלי, שהוא היה חילוני וחזר בתשובה, שאין דברים כאלה! אני לא יודעת.. הוא כרוך אחרי כבוד הרב, עושה כל מה שהרב אומר. זה הפתיע אותי כי הוא היה חילוני לגמרי, ועל זה אני רוצה להודות לך. אבל יש לי שאלה שכל הזמן מנקרת לי. כי אני אישה בת 70, ומגיל קטן אני שומעת כל הזמן, ולא מאנשים לא סתם, שמעתי את זה מאישה, הורה בתורה בבית הכנסת, וכל פעם דיברו על זה שתהיה מלחמה, מלחמת גוג ומגוג, וזה יהיה בלאגן וזה יהיה בארץ...משהו נורא! הפחידו והפחידו. אבל אני לא ראיתי את זה, אני רק רואה שהכל הולך ונעשה טוב. כי אנשים מתחילים לחזור בתשובה. אם חילוניים, חילוניים לגמרי, אסור לי להגיד, כי זה גם הבן שלי ביניהם, חוזרים בתשובה, אז כבר למה שיהיה לנו גוג ומגוג?

הרב: לא לנו. יהיה לגויים.

שואלת: מה זה בכלל? אני רוצה שתסביר לי מה זה.

הרב: אסביר לך.

שואלת: כי זה מציק לי כל הזמן.

הרב: יופי. 70 אומות עולם יבואו להילחם בישראל. זה התכלית. לפני כן, את רואה מה קורה. העולם רב עם עצמו, כולם רבים מסביבנו. אנחנו בינתיים נמצאים בתוך אי,אבל כל העולם רועש וגואש, כולם נגד כולם. בעצם גם אצלנו יש רעש, מחלוקות בכל הציבור, בכל המגזרים וכו'. אבל זה כתוב שיתרחש עד שילחמו האסלאם בנצרות, כמו שאת רואה שהתחיל, והם ילחמו בהם ואת רואה שטראמפ עכשיו, טראמפ טרמפ, לא משנה, הוא כרגע נגד האסלאם באופן ברור. הם יגיעו לאיזה שהוא מצב של עימות. לפי מה שאני מבין, הוא מחפש היתקלות עם אירן. זאת אומרת, להשפיל אותם לפחות, אם הם ינסו לעשות משהו, אז הוא יראה דווקא עליהם את היכולות שלו לפי הבנתו. ואז נראה מה יתפתח. עכשיו, רוסיה כרוכה איתם, כי הם מוכרים להם במיליארדים, הם לא רוצים להפסיד את העסק הזה. הם גם רמזו לו אל תנסה לנתק אותנו מהם כי יש לנו אינטרסים פה. אבל זה לא שמנה למקומות אחרים. מצד שני, הוא משנה קצת בדיבורו מידי פעם ככה, כדי לאזן את האופי שלו. מצד שלישי, שומעים שפוטין כבר מתחיל להעליב אותו קצת בדרך של גורמים אחרים, ולהגיד שהוא לפעמים מפנטז קצת. אבל יהיה פה לא משעמם ויהיה מאוד מעניין. זה עניין של פרק זמן קצר עד שיתברר לנו בדיוק איך זה הולך להתארגן.

שואלת: אבל שומעים את זה הרבה שנים. אני כבר עשרים ו...שנים , ואני עדיין שומעת כל הזמן גוג ומגוג.

הרב: את עלית מחוץ לארץ?

שואלת: אני ילידת הארץ ורואה את זה גם מהארץ.

הרב: הבנתי. אבל את יודעת ההורים שלי עלו מתימן, והם שמעו כל הזמן שיעלו לארץ ויעלו לארץ, והם היו הדור האחרון לפני שעלו לארץ. ועד אז אלפיים שנה שמעו שיעלו לארץ ויעלו לארץ,ויעלו לארץ ולא עלו לארץ. והם היו הדור שכן עלו לארץ. ואת מהדור ששמע על גוג ומגוג וגוג ומגוג, ואת גם תהיה מהדור שיראה בסוף גוג ומגוג. לוקח הרבה שנים. אלפי שנים.

שואלת: לא, אני להפך, אני בעד זה שלא יהיה גוג ומגוג.

הרב: מה פירוש? את יכולה למנוע את ההתחייבות של הקב"ה הוא התחייב להעניש את כל אומות האומות שפגעו בישראל, רצחו, הרסו, הסיתו, מה לא עשו! את כל העולם נגדנו. בכל דור ודור עמודים עלינו לכלותנו. אז מה זה יישאר בלי תגובה? אז ה' אמר...

שואלת: אז זה לא כולל את מדינת ישראל?

הרב: זה כולל, אבל מי שיהיה ראוי יינצל, ומי שלא יהי ראוי ולא חזר בתשובה יספה. אז יש את הברירה. כל רגע יש את הברירה? הנה בנך זכה, מן הסתם יינצל. היה כדאי?

שואלת: אני גאה בו!

הרב: כן. הוא משקיע פה ובא ומתפלל ולומד.

שואלת: נכון, כי...

הרב: מדהים!

שואלת: הוא בא גם מבית מסורתי.

הרב: כולם באו מהבית של אברהם,יצחק ויעקב. אבל בדרך עברו לישמעאל, לעשו, ככה הלכו לבקר.