והכל בכלל מצוה זו, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חיָּב. אם אין לו, הוא לווה מאחרים או שואל מהם משכון וממשכנו, או מוכר כסות שעל כתפו ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר (שמות ל): הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל וגו'

ואינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת, בפעם אחת. וכשהוא נותן מחצית השקל, הוא נותן מטבע של כסף שמשקלו לא פחות ממאה וששים גרעיני שעורה. ולאחר שהוסיפו שתות על המשקל, משקלו - מאה תשעים ושנים גרעיני שעורה

כל שקלי התרומה שמכל ישראל היו צריכים לבוא לבית המקדש עד לראש חֹדש ניסן שבכל שנה. לפי שבראש חדש ניסן היו תורמין מן הלשכה שכל השקלים באים לשם, ומוציאים משם כדי לקנות הקרבנות משקלים חדשים שנאמר (במדבר כח): זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ - אמרה תורה, חַדֵש והַבֵא קרבן מתרומה חדשה. וצריך שיהא לכל ישראל חלק באותם הקרבנות שבאים לכפר על כל ישראל

לפיכך התחילו בראש חדש אדר להשמיע על השקלים, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויתנו כל ישראל את שקליהם בעונתם. בחמשה עשר באדר, ישבו השולחנים בכל עיר ועיר ותובעים בנחת; ומי שלא נתן, עדיִן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן - עד שיתן

ותקנו חכמים, שבשבת הסמוכה לאדר, או בשבת שחל בה ראש חדש אדר, יהו קורין בתורה בפרשת שקלים. לפי שבשבת כל העם נאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ושומעים את הקורא בתורה, נמצא שקריאה זו בפרשת שקלים היא ההכרזה הראשונה על מצוה זו לעשותה בעונתה

ועכשָׁו שאין בית המקדש קיָּם ואין לנו קרבנות וגם מצוַת מחצית השקל אינה נוהגת, אף על פי כן אנו קורין בתורה בפרשה זו במועדה, כדי שתחשב לנו הקריאה בתורה כאילו קיַּמנו את המצוה בפועל, ככתוב (הושע יד): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים - שְׂפָתֵינוּ. עוד טעם, לפיכך צִוו חכמינו לקרוא בפרשת שקלים במועדה, גם בזמן הזה - מהרה יִבָּנה המקדש, ויהיו המצוות סדורות בידינו

וחביבה מצוה זו על ישראל, כי ממנה לומדים לאהבה את כל אחד מישראל אהבה גדולה שהרי כולם שוים לפני הקדוש ברוך הוא, והגדולה שבעבודות המקודשות, אלו קרבנות הכפרה, נעשית על ידי כל ישראל בשוה, ואין עני ואין עשיר לפני המקום ולא קרוב ורחוק אלא הכל קרובים, וקרבן כולם עולה לריח ניחוח לפניו, לכפר עליהם על כל עוונותיהם

שבת שקלים בבית הכנסת

שבת שקורין בה פרשת שקלים, אם היא חלה בסוף ימי שבט מוציאים בבית הכנסת שני ספרי תורה; באחד קורין בפרשת השבוע שבעה אנשים, ובשני קורא מפטיר בפרשת 'כי תשא' שבה נאמרה מצוַת מחצית השקל. ואם שבת זו היא ראש חדש אדר - מוציאים שלשה ספרים; באחד קורין בפרשת השבוע ששה אנשים עד סוף הפרשה, בשני קורא השביעי בסדר פינחס מענין ראש חדש, ובשלישי קורין 'כי תשא' מענין מחצית השקל

ואף על פי שקורין בתורה בשתים או בשלש פרשיות משנַיִם או משלשה ענינים, אין מפטירין בנביא אלא מענין אחד, מענין של שקלים בלבד, במעשה של יהוידע הכהן ויהואש המלך שעל ידם נדב העם לבדק הבית (מלכים - ב יא), שלעולם מפטירין בנביא מענינה של הפרשה האחרונה שקראו בה. פרשת השבוע מפני שהיא תדירה, קורין בה ראשונה. פרשת מוספי החדש שהיא תדירה יותר מפרשת שקלים, וקורין אותה כמה פעמים בשנה, נקראת אחריה; פרשת שקלים שאינה נקראת אלא פעם זו בלבד, נקראת בסוף

הרי שאמרנו למעלה, הטעם שמוציאין שני ספרים ולא גוללין מפרשה לפרשה בספר אחד - מפני טורח הציבור; ובדין היה שבשבת שקלים לא יהו מוציאין אלא ספר אחד, כיון שפרשת השבוע קרובה תמיד לכי תשא, אף על פי כן כבר פשט המנהג להוציא ב' או ג' ספרים גם בשבת שקלים

מנהג בהרבה קהילות אשכנז לומר בבית הכנסת 'יוצרות' בשחרית ובמוסף של שבת שקלים, ובקהילות אחרות אומרים רק במוסף ואין אומרים בשחרית, וישנם נוהגים לומר 'יוצרות' בשבתות אלה לאחר חזרת הש''ץ ולפני קריאת התורה, ואולם בקהילות ספרד אין אומרין בהן 'יוצרות' כלל

מקדים רפואה למכה

למה פרשת 'שקלים' קודמת לפרשת 'זכור'?

אלא שכבר נאמר למעלה בענין זה, לפיכך קורין במצוַת מחצית השקל בשבת הסמוכה לאדר, לפי שבאחד באדר היו משמיעין על השקלים לתרום אותם בעונתם; אבל דבר זה גופא טעון הסבר, למה משמיעין על השקלים באחד באדר, והלא בחדש אדר יש עוד מצוה של זכר מחית עמלק, ומצוַת מחיַּת עמלק נאמרה לישראל קודם מצוַת מחצית השקל?:

לתת מחצית השקל כופר נפש, כדי להקדים רפואה למכה

'אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל (וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ - אסתר ג), לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים'

'וצריכין ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור. ואסור לומר עליהם 'לשם כופר', אלא 'לשם נדבה'

כופין על השקלים

למה ממשכנים וכופים על מחצית השקל?

משישבו במקדש, (בעשרים וחמשה באדר) התחילו למשכן את ישראל על שקליהם כדי שיהו קרבנות ציבור קרבין מהם. משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך ברגלו בשביל לרפאותו; אף כך אמר הקדוש ברוך הוא

יתמשכנו ישראל על שקליהם כדי שיהו קרבנות ציבור קרבין מהם; מפני שקרבנות ציבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהם שבשמים

מחצית השקל דוקא

למה צִוְּתה תורה מחצית השקל ולא שקל שלם?

לפי שהשקלים באים לכפר על עוון העגל, ולא היו ישראל בעוון זה אלא מחצית היום בלבד, משש שעות של יום הארבעים לעליַּת משה לשמים, ועד הערב. אמר הקדוש ברוך הוא: אותן שש שעות שהייתם עובדים לעבודה זרה ומתפרנסים משלי - עליכם להחזיר לי פרנסתכם מאותן השעות לשם עבודתי. לכך אמרו חכמים: 'לפי שחטאו במחצית היום, לפיכך יתנו מחצית השקל'

וחכמי ישראל האחרונים מצאו בענין זה שאמרה תורה מחצית השקל ולא שקל שלם, רמזים שונים וגִלו בו טעמים הרבה, זה אומר כך וזה אומר כך ודברי כולם עולים בקנה אחד לאהבה את ה' וליראה אותו

למה מחצית השקל? בא לרמז לאדם שידע תמיד שכל עבודתו שהוא עובד את אלקיו - הלואי שיגיע לכדי מחצית העבודה ממה שיש בכחו לעבוד, ולא ירום לבבו לומר עבדתי את ה' בכל כחי. ואפילו כשאדם מדמה בנפשו שנותן כחו ויגיעו ומוסר את נפשו לה', אין זה אלא 'מחצית השקל' (שקל - גימטריא נפש) בלבד

לפי שהשקלים האלה באים לכפר על מעשה העגל, והואיל והנשים לא חטאו בעגל והאיש בלי אשה אינו אלא חצי גוף, לכן די לכל אחד במחצית השקל

עוד רמז, לכך אמרה תורה להביא מחצית השקל לכפרה, לפי שאין הכפרה אלא על מחציתו של האדם ואילו מחציתו השניה טהורה היא תמיד ואינה נפגמת לעולם ומשום כך גם אינה צריכה כפרה

האדם עשוי שרש וענף. שרשו בשמים הוא - הנשמה הטהורה שנתנה באדם והיא חצובה מגבהי מרומים, והיא נשארת בטהרתה לעולם; וענפיו על הארץ - הם כחות הנפש הנגלים וכלי המעשה, וכל פגם שהאדם פוגם בחטאיו, אינו פוגם אלא בענפים אלה שהוא מפרידם משרשם שלמעלה. וכשהאדם חוזר בתשובה מחטאיו, אינו צריך אלא לחבר שוב את הענפים עם השרש העליון, להעלות כחותיו וכל מעשיו ולקרבם אל כיסופי הנשמה

לפיכך נאמר בפרשת שקלים כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ופרשו חכמים כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ - שא את ראשם, זקוף קומתם! היינו, הרם מעשיהם אל שרש נשמתם ויֵעשו שלֵמים כבתחילה. לא בריה חדשה הם צריכים להבראות אחר החטא, שכן המחצית שבהם חיה וקיֶּמת טהורה ובריאה היא תמיד, אין צריכין לתת לכופר נפשם אלא מחצית השקל בלבד, ועם המחצית הזו יהיה שקלם שהם נשקלים לפני המקום, שקל שלם

הוא שיסד הפיטן: 'ושֶׁקל אשא בביִת נכון ונִשא' (יוצר לפרשת שקלים), כלומר, אם נביא עתה מחצית השקל הזו, כבר יהיה בידינו שקל שלם, להראות בו את פני ה' אלקינו. לכך אמר 'ושקל אשא' ולא 'מחצית השקל אשא'

ודבר זה חיזוק הוא לשב בתשובה, שהתורה אומרת לו: דע, כי לעולם אתה מקושר בנפשך עם הזכות הטהורה, ואין בכח החטא לפגום בך כולך אלא במקצת ממך בלבד. תקן את המקצת הזו, ונמצאת מתוקן בכל כולך!

כופר מועט וכפרה מרובה

אמר רבי יהודה בר רבי סימון בשם רבי יוחנן: שלשה דברים שמע משה מן הקדוש ברוך הוא - והרתיע לאחוריו: כיון שאמר לו (שמות ל): וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו!? - עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב), ועדיִן אינו מגיע, שנאמר (תהלים מט): אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹקִים כָּפְרוֹ, וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחם - זֶה יִתְּנוּ וכו'

וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי - אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות? ! וכו'. וכן בשעה שאמר לו הקב''ה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם - אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו?! וכו'. (במדבר רבה יב,ג)

וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ - כששמע משה כן, נתירא וכו'. ר' יהודה בר אילעי אומר, אמר משה: מצינו שפדיון נפשו של אדם - ככר כסף, שנאמר (מלכים - א כ):וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל

ר' יוסי אומר, ממוציא שם רע למד (משה), שנאמר (דברים כב): וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף - ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל - כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף!

ריש לקיש אמר, מן האונס למד, כתיב (שם): וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף - ואנו אנסנו הדיבור לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ) ועשינו עבודה זרה - כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף!

ר' יהודה בר' סימון אמר, משור נגח למד; שנאמר (שמות כא): אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר, אוֹ אָמָה, כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וגו' - ואנחנו המרנו כבודו בשור שנאמר (תהלים קו): וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר - כל אחד ואחד מאתנו צריך ליתן שלשים שקל!

ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה, אמר לו: חייך, לא ככר כסף, ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים, ולא שלשים שקלים, אלא - זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. (ילקוט שמעוני כי תשא)

מטבע של אש

אדם שעבר עבֵרה חמורה ונתחיֵּב ראשו למלכות, כלום יכול לפדות עצמו בממון? ואם יש פדיון בממון למי שנתחיֵּב למלך בשר ודם, כלום יש פדיון בממון למי שנתחיֵּב למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? ואם גם ינתן לו פדיון בממון, שמא יתן מטבע קטן ויהא פדוי בו? מה ערך למטבע זה שיהא פדיונו פדיון? וישראל נתחיְּבו ראשיהם למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולא צִוָּה עליהם הקב''ה אלא מחצית השקל בלבד!

נתקשה משה להבין דבר זה, כיצד יכול מטבע קטן זה להיות כופר נפש לאלה שהשתחוו לעגל ויאמרו לו, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות לב)?

'אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו: זֶה יִתְּנוּ - כזה יתנו!'

לומר לך: יש לך אדם שנותן כסף וזהב הרבה ואינו מתכפר מחטאו כלום. אימתי? אם לא עשה תשובה ועדיִן הוא שוקע בחטא ונופל בו. החוטא - נופל הוא, וכספו וזהבו - נופלים הם כמוהו, ומושכים את העוון, במה יתכפר?

וכנגדו, יש לך אדם שנותן מטבע קטן לכופר נפשו ומתכפר בו מחטאו כפרה גמורה. אימתי? אם עקר עצמו מן החטא לגמרי והרי הוא שב בתשובה גמורה בכל לבו, ומתעלה בתשובתו הלֹך ועלֹה, ואפילו אותו מטבע שהוא נותן כפרו, ושהוא עשוי כסף מן הדומם המת הנמשך ויורד למטה - נעשה בידו של אש שהיא עולה למעלה; ואף מטבע זה, אפילו קטן הוא, הרי הוא עולה למעלה ומכפר עליו

ולא עוד, אלא שמטבע כזה, אם אדם נותנו בלב שלם ובהתלהבות של אש, הרי הוא גנוז מתחת לכסא הכבוד, שכך אמרו חכמים: 'גדולה התשובה שמגעת עד כסא הכבוד'!

לכך אמרו: זֶה יִתְּנוּ - 'כזה יתנו'. מטבע של אש יתנו, מטבע קטן שהוא נִתן מתוך נדיבות לב, בלב מלא אהבה עזה להקדוש ברוך הוא, שרשפיה רשפי אש - שלהבת י ה!

אחדות ישראל

כיון שאמרה תורה (שמות ל): זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, למה צריך הכתוב לומר הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט? כלום היינו באים לחלק בין עני לעשיר במה שלא אמרה תורה לחלק?

לא דברה תורה אלא כנגד נדיבי הלב שבישראל שלבם עשיר במידת הנדיבות וכל אשר להם מבקשים לתת לכפר על נפשותיהם, אמרה תורה, עשירי לב אלה לא ירבו בנדבה, כי אם ירבו - צרי הלב אשר בעם לא יבואו אתם בנדבה כלל; שיאמרו, אין נדבה אלא מה שאדם נותן כל אשר יש לו, ונמצא העם מחולק לשנים, צרי הלב ורחבי הלב

לפיכך אמרה תורה, איש התרומות ועשיר הנדיבות, בזה הוא יַראה נדיבותו, אשר יבלום כח נדיבותו ולא יתן לו פורקן אלא במחצית השקל בלבד, ועל ידי כן הוא פותח פתח של נדיבות לב לצרי הלב שלא ימעיטו, כי יאמרו, זו כל נדבתם של נדיבי הלב - אף אני בנדבה זו! ונמצא כל העם אחוזים ואחודים כולם במידה זו של נדיבות

הא למדת, שחביבה היא לפני המקום וטובה היא לכל ישראל, בין גדול ובין קטן, מצוה קטנה שישראל עושין אותה באחדות, ממצוה גדולה שעושין אותה הגדולים בלבד. שכן אמרה תורה הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, כדי שהַדַּל לֹא יַמְעִיט

גדול הרצון לעשות מצוה

יש נדיבות במעשה ויש גם נדיבות ברצון. בעוונותנו שאין בית המקדש, ובטלים הקרבנות, ומצוַת מחצית השקל אינה נוהגת, אף על פי כן מצוַת הקריאה בתורה בפרשת שקלים אינה בטלה. שכן עיקרה של מצוַת מחצית השקל היא לעורר את הנדיבות שבלב שיהא אדם מוכן למסור את מה שיש בידו כדי לעשות רצון בוראו. והשתדלות זו על נדיבות הלב לעולם נוהגת, והיא מתעוררת אצל האדם מישראל בשעה שהוא קורא בתורה בענין זה, או שומע מפי הקורא בתורה

ולא עוד, אלא שלפעמים גדולה ההשתוקקות להתנדבות, יותר מן ההתנדבות גופא. ואף שאין בידינו לנדב לעבודת בית המקדש, כיון שמשתוקקים לכך ומשתעשעים במצוה זו וקוראים בה בתורה, מעלה עלינו הכתוב כאילו קיַּמנוה, ועל ידי כן גם נזכה לעשותה במהרה בימינו