מקדש מעט – מקור ההגנה והישועה
המאמר מדגיש את חומרת הדיבור בבתי כנסיות ובתי מדרשות. קדושתם מגינה על עם ישראל, וכשמזלזלים בה – ההגנה מתבטלת. שתיקה בתפילה מביאה ישועות ואריכות ימים, ואילו דיבור של חולין פוגע בכבוד המקום ובזכויות הרבים.
פורסם בתאריך: 03.11.2025, 13:53 • מערכת שופרמדוע חמורים כ"כ הדיבורים בבכנ"ס ובבמ"ד? | הרב מאיר דוד שמואלי שליט"א
בעל התוספות יום טוב עשה שאלת חלום ואמרו לו מהשמים שגֵזֵרות ת"ח ות"ט (לתפ"ץ) באו בגלל שמזלזלים בִּקְדֻשַּׁת בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומדברים דִּבּוּרֵי חֹל בבתי מדרשות. ולכאורה יש להבין, למה הדבר כל כך חמור עד כדי כך שנגזרות עבור זה גֵזֵרות קשות ומרות שלא נתפסות ומובנות בשכל אנושי?
ונראה בזה כמה הסברים:
א. בנבואת יחזקאל הנביא ע"ה יא, טז הובא: "לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקים כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" וביאר שם הרד"ק שאומר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהתרחקו עַם ישראל מבית המקדש, אני אהיה לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, "שכשהם יתפללו שם אני מצילם מיד אויביהם שלא יעשו בהם כלה". כלומר השמירה של עם ישראל מהאויבים ומהפיגועים היא על ידי הַתְּפִלּוֹת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ולפי זה יובן מדוע היו גֵזֵרות קשות כתוצאה מדיבורים בבתי כנסיות, מאחר שכל השמירה היא מבתי הכנסיות ומבתי המדרשות, ואם מזלזלים בהם, דין הוא שלא יגנו בתי המדרשות בשעת גֵזֵרות קשות ומהאויבים, ה' יצילנו.
ב. הובא במסכת פסחים פז. על הפסוק "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת" שרבא פירש: "אֲנִי חוֹמָה" זו כנסת ישראל. "וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ופירש רש"י: "כַּמִּגְדָּלוֹת" שמגינים על הדור. אם כן יוצא שעל ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות יש הגנה על הדור, ונמצא שכשמדברים שם מפסידים את ההגנה הזאת, וממילא באות צרות, שהרי הדבר שמגן על הדור נפסד והולך, ומזה נלמד כמה שיש לְהִזָּהֵר בקדושתם ולא לזלזל בהם, ובפרט לְהִזָּהֵר מִדִּבּוּרִים, כדי שתהיה הגנה על הדור, ובפרט במצב שאנו עומדים בו, שאנו זקוקים להרבה רחמי שמים וישועות ונחמות.
ג. הובא בפתיחתא דאיכה רבתי על הפסוק "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב) שכל זמן שקולו של יַעֲקֹב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. דְּהַיְנוּ שאם מתפללים ולומדים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הַגּוֹיִים לא יכולים להזיק וְלַהֲרֹג או לפצוע בַּיָּדַיִם שלהם, ואם לא, אז בר מינן יש כֹח לגויים להפעיל את הַיָּדַיִם שלהם ולהזיק. ומזה נלמד כמה שיש להתחזק ולדבר רק מחוץ לבתי כנסיות ובתי מדרשות, וכן יש לנתק את מכשירי הטלפונים הַסֵּלוֹלָרִיִּים, או כשהמכשיר מצלצל והוא חושב שזה דחוף, יצא וידבר בחוץ ("יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר" תהלים מא, ז) ולא יפריע לשאר הלומדים ויגרום לביטול תורה ח"ו.
ד. הובא במסכת ברכות ח. שתמה רבי יוחנן: איך יש אנשים זקנים בבבל, שהרי כתוב "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ"? (דברים יא, כא) אמרו לרבי יוחנן שהם מקדימים ומחשיכים לבית הכנסת דְּהַיְנוּ שהם באים מוקדם ויוצאים מאוחר. כששמע זאת רבי יוחנן, אמר: זו הסגולה שבזכותה הם מאריכים ימים, וכמו שאמר רבי יהושע בן לוי לבניו, תקדימו לבוא לבית הכנסת ותאחרו לצאת מבית הכנסת כדי שתאריכו ימים. ולומדים את זה מסמיכות הפסוקים, שפסוק אחד אומר: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח, לד) וכתוב בפסוק שאחריו: "כּי מֹצְאִי מצאי [מָצָא] חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'".
וידוע המעשה שהובא בילקוט, באותה אִשָּׁה זקנה שֶׁהָיְתָה מאריכה ימים, והסיבה לכך היא שֶׁהָיְתָה הולכת כל יום להתפלל בבתי כנסיות.
מכל האמור למדנו שבתי כנסיות ובתי מדרשות אלו מקומות שגורמים לאריכות ימים ושנים, ולכן כשמזלזלים בהם, אם בשיחה שאינה בדברי תורה וּתְפִלָּה, ואם זה כשמדברים בטלפונים הַסֵּלוֹלָרִיִּים בדברים שאינם דברי תורה, דין הוא שאין זוכים לסגולה של אריכות ימים, ואדרבה, זה יכול לגרום לדברים הפוכים (ח"ו).
[קדושת בית הכנסת].
לצפיה בקליפ: גזרות ת"ח-ת"ט בעוון חילול קדושת בית הכנסת | מתוך הרצאה לייקווד: חובת ההוכחה שכרה ועונשה.
הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל | מקדש מעט
כתב ה'כף החיים' בשם החיד"א: המדבר שיחת חולין בבית הכנסת, טוב לו שֶׁיִּשָּׁאֵר בביתו ולא יבוא לבית הכנסת, כי הוא חוטא ומחטיא את הרבים, וגורם לשטן לקטרג על כל מתפללי בית הכנסת ח"ו (ועוד עונשו: 'וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה' אבות ה, יח).
נחשוב רגע. אדם מתאמץ בבוקר לקום לִתְפִלַּת שחרית עם הנץ החמה. הוא עָיֵף, בחוץ קר, היצר הרע מפתה אותו להמשיך בשנתו, אך הוא מתגבר על יצרו וקם מִמִּטָּתוֹ לעבודת הבורא. כך גם במנחה ובערבית. האדם עָיֵף מעמל יומו, קשה לו ללכת לבית הכנסת, אך הוא גובר על יצרו, עוזב את כל עִסּוּקָיו והולך לבית הכנסת לִתְפִלּוֹת מנחה וערבית.
איזו צורה יש לכך אם לאחר כל המאמצים שהוא עושה, הוא מדבר דִּבּוּרֵי חולין בבית הכנסת?! במקום שיקבל שכר על המאמץ ועל הַתְּפִלָּה, הוא יֵעָנֵשׁ על חילול כבוד בית הכנסת!
ואם המתפללים רואים אותו משוחח בבית הכנסת ולא מעירים לו, אף הם עלולים לְהֵעָנֵשׁ על כך. אם זה המצב, מוטב שלא היה בא לבית הכנסת כלל!
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באדם מכובד ותלמיד חכם. אם הוא מדבר באמצע הַתְּפִלָּה, הציבור רואה את מעשיו ומושפע מהם. אומרים הבריות: אם אותו תלמיד חכם מרשה לעצמו לשוחח באמצע הַתְּפִלָּה, גם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת. ונמצא שהאדם הזה הוא חוטא ומחטיא את הרבים וגורם לחילול ה' גדול.
אך אם אותו תלמיד חכם נזהר מלדבר בַּתְּפִלָּה ואף מוכיח את המדברים, איזה קידוש ה' יש בכך! בני האדם מושפעים מהנהגתו ומשתדלים ללכת בדרכו. נמצא שהוא מזכה את הרבים. וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה יומא פז. כי: 'כָּל הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ' (אבות ה, יח).
חומרת איסור הדיבור בַּתְּפִלָּה
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה) אחינו האשכנזים אומרים בתחילת הַתְּפִלָּה פסוק זה ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה סנהדרין קה: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
וְהַפֵּרוּשׁ "מַה טֹּבוּ" הוא שבתי כנסיות ובתי מדרשות נותנים לאדם הרגשה טובה מאוד, "מַה טֹּבוּ"! כי הם "מִקְדָּשׁ מְעַט" ויש בהם קדושה של מעין בית המקדש, ומקום קדוש מקדֵש את האדם ונותן הרגשה טובה מאוד, כידוע שקדושה נותנת שמחה, כמו שכתוב דברי הימים-א' טז, כז: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" והרב מפוניבז' סיפר כי כשהוא נכנס לביתו של החזון איש הוא מרגיש שם קדושה, הרגשה נעימה מאוד.
וזהו ה: "מַה טֹּבוּ" הרגשת הטוב והנעימות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהם מקומות קדושים שמקדשים את האדם.
לפי דברינו היה צריך להיות שכאשר נכנסים לבית הכנסת ובית המדרש תהיה הרגשה שנכנסים לבית המקדש! כי הרי זה מקום קדוש, "מִקְדָּשׁ מְעַט", "אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", וצריכים להרגיש שנמצאים במקום קדוש. ובדרך כלל לא מתבוננים ולא חושבים על זה, אבל כך ראוי לחשוב ולהרגיש, שאני נמצא במקום שיש בו קדושה, והקדושה גם משפיעה עָלַי.
וְיִתָּכֵן שגם אפשר להרגיש את השפעת הקדושה, וכפי שאמר מורי ורבי הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) שאפשר להרגיש את הנשמה היתֵרה בשבת, שֶׁעִנְיַן הנשמה היתרה הוא תוספת קדושה בנשמה ויש כאלה שמרגישים בזה, וכך גם בבית הכנסת ובבית המדרש צריכים ויכולים להרגיש את הקדושה, שהיא הרגשה נעימה מאוד "מַה טֹּבוּ"! ואזי ממילא כל ההנהגה תהיה הנהגה אחרת, עם מורא מקדש.
הגאון רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זצ"ל, האדמו"ר מלעלוב, שתיקה בשעת הַתְּפִלָּה
דרכו של האדמו"ר מלעלוב רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זיע"א הָיְתָה שהוא לא היה מעיר לאנשים. כמעט אף פעם לא דיבר קשות עם אנשים. הוא היה רך כקנה, נוח לבריות, היה מסתדר עם כל אחד, ותמיד דיבר על ותרנות ועל הכנעה.
אבל היה דבר אחד שבו היה הרבי תקיף במיוחד: הנושא של דִּבּוּר בִּתְפִלָּה ובקריאת התורה. הוא לא היה יכול לסבול שיש אנשים שמדברים בַּתְּפִלָּה.
עוד בצעירותו הוא יזם את השלטים המפורסמים, שעד היום ניתן לראותם כמעט בכל בית כנסת: "אסור לדבר בשעת הַתְּפִלָּה ובקריאת התורה". הוא המציא את הרעיון של תְּלִיַּת שלטים כאלו בבתי הכנסת, והוא גם דאג לְגַיֵּס מימון, להדפיסם ולהפיץ אותם בכל מקום אפשרי.
גם על ארון הקודש בבית מדרשו שבבני ברק, הוא הורה שיכתבו "שתיקה יפה בשעת הַתְּפִלָּה", כשהאותיות הראשונות מודגשות, כדי להדגיש את ראשי התיבות שיב"ה, כמו שכתוב בספרים הקדושים שמי שנזהר שלא לדבר בַּתְּפִלָּה זוכה לאריכות ימים ומגיע לשיבה.
הרבי היה אומר שההימנעות מדיבור בשעת הַתְּפִלָּה היא המפתח לכל הישועות, ואף צִיֵּן זאת כסגולה מיוחדת נגד המחלה הידועה לא עלינו.
ספר כבוד לה' יתברך (ב"ה ניתן להשיג במשרדי שופר...)
- - -
לכתבה הקודמת: שתיקה בבית הכנסת – המפתח לאריכות ימים - לחץ כאן
לתרומה לפרוייקט: 'איסור דיבור בבית כנסת - שלט' - לחץ כאן.



