זמן שמחתנו - היציאה ל"דירת עראי"

זמן שמחתנו - היציאה ל"דירת עראי"

חג הסוכות - זמן שמחתנו

חג הסוכות קרוי "זמן שמחתנו", ובזה הוא מתייחד משאר הימים טובים, שלמרות שבכל יו"ט יש חיוב של "ושמחת בחגך", חג הסוכות מיוחד יותר כזמן שמחה משאר הימים טובים. 

וכפי שכתב הרמב"ם זצ"ל (הלכות לולב פרק ח הלכה יב): "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן. בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ). 

וכך הביא הגאון רבי חיים ברים זצ"ל בשם הגאון בעל הפחד יצחק מבאיאן זצ"ל שהוסיף על כך: חג הסוכות נקרא חג האסיף, והסיבה לכך שממנו אפשר לאסוף ולאגור שמחה למשך כל השנה כולה.

וכי לזו "שמחה" ייקרא?

אמנם אם כך הם פני הדברים, יש לנו להקשות קושיא גדולה. 

הגמרא אומרת בקשר למצות סוכה הנוהגת בחג הסוכות (סוכה דף ב.): "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי", ואם אכן מצוה להרבות בשמחה מדוע ציוותה תורה דוקא בחג זה לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת עראי, הלוא בפשטות היציאה מדירת קבע אינה גורמת לאדם להיות בשמחה? 

כמו כן יש לשאול: בחג הסוכות נוהגים לקרוא מגילת קהלת, שכל עניינה להדגיש את חיי ההבל של העולם הזה. וכי לזו "שמחה" ייקרא? לשבת בסוכת עראי, שהגשם, החום והקור נכנסים בתוכה, היתושים מפריעים את מנוחתו של היושב בה? ומה על אדם לשמוע? על חוסר תוחלת חיי האדם, וכל העולם הזה הוא הבל הבלים? 

הלוא במושכל ראשון בכדי לגרום שמחה לאדם, על ההנהגה להיות להיפך - לשהות במקום נופש ומנוחה כמו בית מלון מפואר וכדומה - דבר שמן הסתם ירבה את השמחה. מה פשר הדברים שיש לשהות בדירת עראי, ולשמוע על כך שכל חיי העולם הם הבל חולף?

"צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" - יסוד השמחה! 

אולם ביאור הדברים הוא פשוט. אדם הרודף אחר חיי העולם הזה והנאותיו וחושב שהעולם הזה הוא בגדר "דירת קבע", לעולם לא תשבע נפשו ולא יגיע אל סיפוקו. וכבר אמרו חז"ל במדרש רבה (קהלת א, לד): "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", וכמאמר הכתוב (קהלת ו, ז): "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא", וכמו שאמרו בגמרא סוכה (נב:): "מרעיבו - שבע, משביעו - רעב". 

ואם כן אדם הלהוט אחר תאוותיו - לא ישמח לעולם, וככל שישיג עוד ועוד, מחסורו גם כן יגדל עוד ועוד, ולא יוכל להיות שרוי בשמחה בשום מצב.

זהו היסוד של חג הסוכות: "צא מדירת קבע לדירת עראי", למען יתבונן האדם כי כל חיי העולם הזה הם עראי בלבד, ועל ידי כך ימשוך וימנע את נפשו מלרדוף אחר חיי העולם הזה והבליו ויהיה שמח ומאושר במה שנפל בחלקו.

בדירת עראי לא חסר מאומה!

וכבר העיר בזה הגאון בעל משמר הלוי זצ"ל: המתבונן יבחין כי זו השמחה הגדולה ביותר, כי הלוא פעמים רבות ניתן לראות בני אדם המתהלכים ממורמרים ועצובים, ואם נחקור מדוע אין הם שמחים וחסרים הם סיפוק, מה הסיבה שהם מלאים ביגון, נגלה שזה מפני ההרגשה שהם חשים כאילו חסר להם דבר מה, בטוחים הם שחסר להם זה או דבר אחר, וכשחסר - אין שמחה! 

ומתי חסר לו לבן אדם? כשהוא חושב שהוא במצב של קבע כאן בעולם. אבל כאשר הוא מרגיש שכל ה"עולם הזה" אינו אלא דירת עראי, הלוא בעראי הכל טוב! בדירת עראי לא חסר מאומה, לא משנה היכן ישנים, מה אוכלים, או מה לובשים.

האיך משיגים את מידת השמחה?

כעין הדברים הללו כתב גם בספר נתיבות שלום (מאמרים על סוכות עמוד קצב), וזה תורף דבריו: 

הנה מידת השמחה אי אפשר ליהודי להשיגה אלא כאשר מתנער כליל מכל הנאות ועניני העולם הזה. כי כאשר האדם שקוע בהם, לעולם אינו בא על סיפוקו.

וכמאמר חז"ל במדרש: "אין אדם יוצא מזה העולם וחצי תאוותו בידו", ואינו שבע לעולם, ובבחינת מה שאמרו חז"ל במסכת סוכה (דף נב:) אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב, ורק כשמתנער מכל עניני העולם הזה אז מגיע למידת השמחה האמיתית.

ולכן חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, שבו מסוגלים להשיג את מידת השמחה בשלימות, כי מתקיים בו כמאמר מרן הקדוש מקוברין זי"ע שאמר: "איזה עולם מלא אור ומתיקות לאלו שאינם שקועים בו, ואיזה עולם חשוך ומר הוא לאלו השקועים בו", וכיון שעל ידי מצות סוכה מתנער ופורש לגמרי מכל שייכות לעניני עולם הזה ואינו שקוע בו, זוכה ל"זמן שמחתנו" מלא אור ומתיקות.

מצות ד' מינים - להורות על מסירת הנאות העולם הזה להשי"ת

יש להוסיף על האמור, כי זו הסיבה שבחג הסוכות ניתנה גם מצות ארבעת המינים הדומים לאברים אשר בהם נכללו כל שורשי הנאות האדם. 

הדס כנגד "עין רואה", אתרוג כנגד "לב חומד", ולולב שכנגד השדרה המקשרת בין הדעת שבמוח עד לסיומא דגופא - "כלי המעשה גומרים", וערבה כנגד השפתיים, אשר "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" (קהלת ו, ז) - היינו ענייני תאות האכילה. וזאת באה המצוה להורות שעל יהודי למסור את כל הנאותיו להשי"ת. 

וכך מתפרש הפסוק: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ) לפי שבאמצעות מצות ד' מינים אשר עיקר תכליתה למסור לה' את כל ענייני הנאות עולם הזה, יגיע האדם בנקל למידת השמחה באמת ובתמים.

הטעם לקריאת מגילת קהלת בחג הסוכות

ועל דרך הביא בספר דרכי מוסר בשם הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה. 

העולם רגיל לפרש שהטעם לקריאתה של מגילת קהלת בסוכות הוא מפני שהוא "זמן שמחתנו", ובכדי שלא ישמחו יותר מדי ויגיעו לכדי "הוללות", קוראים קהלת על מנת לההביל את העולם הזה. 

אבל האמת היא ההיפך הגמור! דוקא מפני המצוה להיות מאוד שמח, הלוא כל זמן שאדם מחובר להבלי עולם הזה לא יוכל לשמוח כראוי, כי תמיד יקנא ברעהו, יתאווה שוב ושוב להנאות העולם, וישאף לכבוד המדומה - אשר כל אלו אוכלים את לב האדם, מפילים עליו עצבות ומוציאים אותו מן העולם.

לפיכך קוראים את מגילת קהלת, כדי שיגיע הקורא להתבוננות ש: "וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט) וכל הבלי העולם הזה הם כקליפת השום ואין כדאי לרדוף אחריהם, ואינם אלא בבחינת "עראי" - לאחר שיגיע לתודעה ולהכרה הזו - יוכל לקיים בשלימות את המצוה של "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד).

נפלא!

[לשמיעת מגילת קהלת מפי הרב זכריה יצחק זצ"ל - לחץ כאן]

פשר השירה: "אוי לנו שאנו עתידים למות"

על פי המהלך המתבאר יוארו לנו דברי חז"ל התמוהים מאוד.

הגמרא בברכות (דף לא.) מספרת שחכמים אמרו לרב המנונא זוטי בשמחת הנישואין של מר בריה דרבינא שישיר להם שירה, ורב המנונא זוטי שר להם את ה"שיר" הבא: "אוי לנו שאנו עתידים למות, אוי לנו שאנו עתידים למות"!

שואל הסבא מקלם זצ"ל: מה פשר הנהגתו של רב המנונא, וכי שיר אשר מזכיר את יום המיתה הולם ויאה לשמחת חתן וכלה? הלוא אדרבה, לעת שכזו מן הראוי היה לשיר שירים המרבים ומוסיפים שמחה.

אך עומק הענין הוא פשוט. מי שסובר שהעולם הזה הוא בעל ערך בפני עצמו, כי אזי לא תתכן ששמחתו תהא שמחה שלימה, אלא רק מי שמשכיל להבין כי העולם הזה הוא בר חלוף והוא רק פרוזדור בפני העולם הבא הנצחי - אך ורק הוא יכול לזכות גם בעולם הזה לשמחה פנימית ושלימה.

יוצא אם כן שרב המנונא אכן שר להם "שירה" שנועדה להוסיף ולהרבות שמחה אמיתית.

"הראה לו הקב"ה סוכה של ג' דפנות"

מקור נוסף המבסס את הדברים הוא מה שאמרו חז"ל במדרש פליאה: "כשנתרעם איוב על היסורים הראה לו הקב"ה סוכה של ג' דפנות". וכמובן שהדברים צריכים ביאור. 

ומבאר בעל הערוך לנר זצ"ל (בסיום בסוף מסכת סוכה): הגמרא מביאה (סוכה ו:) שלדעת תנא קמא (שהלכה כמותו) ג' דפנות כשרות לסוכה, והטעם איתא בגמ' (שם ז:) דסגי בדירת עראי.

והביא בשם המפרשים ובראשם האלשיך הקדוש, שמה שנאמר בסוכה: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" - זה מרמז לחיי העוה"ז, שדירת קבע של הנשמה הוא בעולם הנשמות למעלה, ויושבת פה בעה"ז דירת עראי ז' עשיריות שנים כנגד שבעת ימי סוכות למען השלים עצמה בצל הקדושה. ולזה ישמח האדם בחלקו בחיי העוה"ז אם טוב ואם רע, ויזכור כי הוא כאורח נוטה ללון, וכאשר הבוקר אור יסע מפה למקום דירתו, ושם ימצא הכל כאוות נפשו, וכל שכן שלא יתאווה להתענג בתענוגי העולם אשר חיש מהר יחלופו לו. 

והוסיף בעל הערוך לנר: ידוע כי כל תרעומת איוב היתה בגלל שחשב שבחיי העולם הזה נכלל כל אושר האדם, ולכן הראה לו הקב"ה סוכה של ג' דפנות ללמדו שהעולם הזה שדומה לסוכה הוא רק דירת עראי כסוכה של ג' דפנות. וממילא אין לו להתרעם ולהתעצב על עולם עראי כי העיקר הוא העולם הבא, עולם הקבע, ושם יקבל שכרו. 

"בכל - זו מצות סוכה" 

בענין זה יש להביא עוד מדברי חז"ל במדרש פליאה: "וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א) "בַּכֹּל" - זהו מצות סוכה". 

ראשית כל יש להבין מהו הקשר בין מצות סוכה ל: "בַּכֹּל". ועוד צריך ביאור: מה שייך לומר שאברהם אבינו ע"ה התברך ב"הכל", הלוא לכאורה אין מושג כזה שיהיה לאדם הכל, כי כבר הבאנו את דברי חז"ל: "יש לו מנה רוצה מאתיים" ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", ואם כן כיצד ניתן לומר על אברהם אבינו ע"ה שהיה לו "הכל"?

עמד על כך הגאון רבי חנוך העניך קרלנשטיין זצ"ל וביאר באופן נפלא: 

בפרשת חיי שרה (בראשית כה, ח) נאמר: "וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", והקשה רבינו בחיי זצ"ל: וכי זהו ההספד על אברהם אבינו ע"ה שהוא מת שבע ולא רעב, אתמהה. 

ותירץ: באמת זהו בדיוק ההספד הגדול ביותר שניתן לומר על אדם - האמירה שהוא מת שבע, כי הדבר מורה שהיה מנותק לגמרי מן הגשמיות, כי אם היתה לו איזה שהיא שייכות לעולם הזה, אזי היה חל עליו הכלל "יש לו מנה רוצה מאתיים" ואף פעם אינו שבע. לעומת זאת אברהם אבינו ע"ה שכל ענייני העולם הזה שלו שימשו אך ורק כאמצעי לענייני העולם הבא ובבחינת פרוזדור גרידא, לפיכך היה תמיד שבע, כי היה כולו רוחניות! 

זהו הספד גדול שאין למעלה ממנו! שאברהם אבינו ע"ה התברך ב"הכל", כי לא היה חסר לו מאומה!

וכך מתפרש מאמרם של חז"ל כמין חומר: "בַּכֹּל" - 'זו מצות סוכה", דאברהם אבינו ע"ה חי כל חייו עם היסוד של מצות סוכה, דהעולם הזה הוא רק עראי, ואם כן לא היה חסר לו כלום, ושפיר שייך לומר שיש לו הכל.

וידוע הרמז על כך בשם הגר"א (עיין בספר דברי אליהו): "בַּכֹּל" - ראשי תיבות של המקראות העוסקים במצות סוכה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג, מב-מג). 

"בכל מכל כל" 

נוסיף ונאמר: 

אפשר זהו הטעם שקבעו לומר בברכת המזון את הנוסח: "בכל מכל כל" - על מנת שנשנן ונדע שכל אשר נותן לנו הקב"ה, הוא כל צרכינו ומוטל עלינו להיות שמחים בחלקנו בלי לחפש עוד ועוד, כי מי שלא די לו במה שבירך אותו אלוקיו - השמחה תהא ממנו והלאה.

"בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ"

ניתן להסמיך על כך את הפסוק במשלי (י, כב): "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ", דהיינו - הברכה והעושר האמיתיים הם כאשר לא יוסיף עצב עמה.

בספר אש דת הרחיב לבאר את הכוונה: הנה אמרו חז"ל ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתים", ואם כן מדרך העשיר שככל שהוא מרבה להתעשר, הרי הוא גם מוסיף עצב ודאגה כיון שהוא שואף להעשיר יותר, וככל שגדל רכושו גם תאוותו להתעשר יותר גדולה. 

אולם "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר" - אימתי נקראת היא עשירות - באופן ש: "וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ", דהיינו שיהיה שמח בחלקו ויסתפק במה שיש לו, ורק אז הוא נקרא עשיר, כיון שיש לו הכל, ואינו רודף עוד אחר העושר.

ללבוש בגד של אדם מאושר!...

נמחיש את הדברים בסיפור ידוע. 

היה מלך גדול שהיה בעל נכסים רבים - כסף וזהב, בתים וקרקעות, אך בכל זאת לא היה מאושר והוא נעדר שמחת חיים. פנה המלך לאדם זקן וחכם על מנת לקבל ממנו עצה כיצד יוכל להשיג אושר בחייו. 

אמר לו החכם: בשביל להיות מאושר עליך ללבוש בגד של אדם מאושר!

שמע המלך את הדברים ופנה מיד לאחד מידידיו המלכים שהיה נראה בעיניו אדם מאושר, וביקש ממנו שיתן לו ללבוש את בגדו. אמר לו רעהו המלך: אני לא הכתובת הנכונה, גם לי יש טירדות ובעיות משלי, ואינני מאושר כפי שאתה חושב, ולא אני זה שבגדי יגרום לך אושר בחיים.

המלך פנה למלך אחר, וגם שם קיבל תשובה דומה. וכך חזר הדבר על עצמו גם כשנדד על פתחי כל המלכים, השרים והאנשים העשירים, המלך לא מצא ביניהם אדם שאכן מאושר באמת. 

והנה באחד הימים ראה איכר עני שעסק בעבודתו כשהוא נותן את קולו בשיר ובשמחה. פנה אליו המלך ואמר לו: האם אתה מאושר בחיים? ענה לו האיכר: בודאי, הרי לא חסר לי מאומה ואני מאושר מאוד.

שמח המלך וביקש ממנו: האם אתה מוכן למכור לי את אחד מבגדיך? תמה האיכר: בגד? אין לי בגד נוסף מלבד זה שעל גופי...

אז הבין המלך את עומק כוונתו של החכם - ללמדו כי אין העושר תלוי בממון, בכבוד או בריבוי נכסים, אלא בלהיות שמח בחלקו. כי אפילו אדם בלי שום בגד מסוגל להיות מאושר ושמח שאין כמוהו.

ואכן כבר כתב הלבוש זצ"ל (סי' תרס"ג סעיף ב') שעיקר הטעם שאנו קוראים מגילת קהלת בחג הסוכות הוא, כי זה הספר משבח ומזרז את הבריות שישמחו בחלקם!

וזהו הלוא כל עניינו של חג הסוכות "זמן שמחתנו" - הידיעה כי ענייני העולם הם באופן של "דירת עראי" מובילה אותנו להשגת שמחה שלימה ואמיתית.

הנאות העולם הזה - כשותה מים מלוחים...

ואכן כאן המקום להרחיב את הדיבור ביסוד האמור: כל זמן שאדם מחשיב את העולם הזה והנאותיו, הוא אינו מסוגל להגיע לשמחה אמיתית ולסיפוק פנימי. 

כבר כתב הגאון מוילנא זצ"ל (בסידורו בביאורו על ההלל): מי שתאב לכל דבר הרי זה דומה לשותה מים מלוחים כדי להרוות צמאונו, שככל שישתה יותר נעשה הוא צמא יותר!

מדוע המחשיב את ענייני עולם הזה לא יוכל להיות בשמחה?

בשורות הבאות נרצה להעמיק בענין ולהבין מדוע אכן מי שמחשיב את ענייני העולם הזה, לא יוכל להגיע למידת השמחה, ונראה שיש בזה שתי נקודות.

א) כאשר האדם מחשיב את העולם הזה על שלל הנאותיו, הוא לא יסתפק במה שיש לו ותמיד תהיה לו תחושת היעדר וחסרון, בבחינת "יש לו מנה רוצה מאתיים".

ב) מי שרצונו להשיג עוד ועוד מענייני גשמיות, לעולם תבער בו הקנאה בכל מה שיראה אצל זולתו, וכבר פסקו חז"ל ואמרו: 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם' (אבות ד, כא) היינו, שהמידות הללו אינן מאפשרות לו להיות שמח בעולם הזה והוא לא יחוש שום הנאה במה שיש לו.

נסביר את הדברים בעזהשי"ת.

איזהו עשיר? השמח בחלקו!

כפי שכבר כתבנו, הלוא דבר ידוע הוא שהסיבה שהאדם איננו שמח בעולם הזה, היא מפני שאינו מסתפק בטוב שיש לו, ותמיד הינו מרגיש שחסר לו, וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ה מ"א): "איזהו עשיר השמח בחלקו". 

המשגיח רבי אליהו דסלר זצ"ל דייק שלא כתוב שאיזהו עשיר - "גם השמח בחלקו", אלא אמרו כי רק הוא עשיר! "איזהו עשיר? השמח בחלקו"! וזולתו לא רק שאיננו מאושר אלא גם עושר אין לו.

הטעם לכך: משום שאיזהו עני? - זה שחסר לו. ואת אשר יחפוץ - אין לו, ולעולם יחפוץ וישאף לעוד ועוד, וממילא יותר ממה שחסר לעני חסר לעשיר!

אבל השמח בחלקו הוא הוא העשיר האמיתי, ומי שאינו שמח בחלקו והוא תאב תמיד עוד - הוא בגדר עני ואביון.

"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"

נניח יסוד חשוב בענין זה. 

כל עוד אין הכסף והנכסים ברשותו של אדם, הוא יכול בקלות להחשיב את הכסף כענין צדדי, זניח ועראי. אולם כאשר הכסף כבר תחת בעלותו, בנקל יימשך אחרי תאות הממון ויהיה חלילה בגדר של "יש לו מנה רוצה מאתיים", וכך נמצא מפסיד את כל סיפוקו ושמחתו.

על דרך זה יש לבאר את הענין הבא. 

החתם סופר זצ"ל מקשה: נאמר בתורה (שמות יא, ב) "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם", היינו שהיה צורך להורות לבני ישראל שיקחו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, ואילו בפרשת בשלח (שמות טו, כב) כתוב "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" ופירש רש"י זצ"ל שם - הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים.

ויש להבין - מדוע בביזת מצרים לא לקחו ברצון עד שהוצרך לצוותם על כך, ובביזת הים הגדילו לקיחתם עד שהוצרך להסיען משם בעל כרחם.

בספר אהל משה מיישב את הדברים:

כתוב "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט) וכן אמרו חז"ל: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ולכן במצרים קודם שטעמו טעם ממון, הם היו בבחינת "מרעיבו שבע" ולא הייתה להם תאוה לממון, ולכן הוצרכו לציווי "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם", אבל אחרי שכבר לקחו מביזת מצרים והפכו לבחינת "משביעו רעב", כבר השתרשה בהם תאות הממון, ולפיכך הוצרך משה רבינו ע"ה להסיען בעל כרחן, שהרי "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף".

למדנו אם כן שכאשר הממון בא תחת רשותו של האדם, הוא נזקק למשנה זהירות על מנת שלא תהא לכך השפעה עליו.

"תאות אדם חסדו וטוב רש מאיש כזב" 

שלמה המלך ע"ה אומר בספר משלי (יט, כב): "תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב". 

מבארים רבותינו זצ"ל: פעמים אדם חושב - לו הייתי עשיר הייתי תומך במוסדות התורה, פועל, עושה ויוזם למען כבוד ה', ולפעמים הוא אף מבטיח בלבו: רבונו של עולם אם אני ארויח אתן כך וכך לצדקה. אך הקב"ה בוחן לבבות והוא יודע שכאשר הכסף יגיע לידו, תיכנס בו תאות הממון בבחינת "יש לו מנה רוצה מאתיים", והוא לא יקיים את נדרו.

על זה אמר הכתוב: "תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ" - כאשר האדם מתאוה שיהיה לו כסף הוא מבטיח שהוא יתחסד ויחלק לצדקה כהנה וכהנה. אומר לו הקב"ה: "וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב" - טוב לי שתיוותר בעניותך "מֵאִישׁ כָּזָב", מאשר שתעשיר ותכזב בי בכל הבטחותיך.

והטעם הוא: כל עוד אין לאדם את הכסף בידו הוא מבטיח הבטחות גדולות ונצורות, אך כאשר הוא טועם את טעם הממון הוא נהיה משוחד ונוגע בדבר, וקשה לו עד מאוד להיפרד ממנו וכל הבטחותיו ורצונותיו בדבר פיזור כסף לצדקה - נעלמו ונגנזו...

"תרנגולת יש לי"...

מספרים כי סטלין ימ"ש נהג לחנך את תלמידיו לדרך השוויון ואידיאל הקומוניזם, לפיה כל אזרחי המדינה כגדול כקטן, איש בער כחכם ומלומד, כולם שווים בדרגה וכל רכושם אמור להתחלק שווה בשווה.

באחת הפעמים בה הרצה על הרעיון הנ"ל הוא פנה לתלמידו ושאל: "לו היו לך שני מטוסים, מה היית עושה בהם"? השיב התלמיד: "הייתי מעניק אחד למדינה ונותר עם אחד". 

"לו היו לך שני בתים מה היית עושה בהם"? - המשיך סטלין לשאול. והתלמיד ענה: "אחד לי ואחד לכם". הוסיף סטלין ושאל: "לו היו לך שתי מכוניות, שתי פרות" וכיו"ב, על כולם השיב התלמיד: "אחד לי ואחד לסטלין". 

אך לשאלתו של סטלין: "לו היו לך שתי תרנגולות מה היית עושה בהן"? השיב התלמיד: "הייתי מותיר את שתיהן ברשותי"! התפלא סטלין: "מטוס אתה מוכן לתת לי, בית, מכונית - הכל אתה מוכן לתת לי ותרנגולת לא"?!

השיב התלמיד בפשטות: "מטוס אין לי, בית אין לי, מכונית אין לי - אין לי שום בעיה לתת אותם, אבל תרנגולת יש לי"...

הוא אשר דיברנו. כל החשבונות הרצונות, והשאיפות, נעלמות כשהממון ברשותו. אם האדם יעבוד על עצמו להשים אל לבו שכל עניני העולם הזה הם רק בגדר "דירת עראי" - רק אז הוא יוכל להיות שמח בחלקו, אך אם לא יחיה מתוך תחושה שכזו - תמיד תהיה לו תחושת חסרון, וכל מה שיהיה לו הוא יחשוק בכפל כפליים.

זהו המוסר השכל עבורנו מהסוכה - דירת עראי, ורק באמצעות רעיון זה יכולים אנו לחוש את "זמן שמחתנו"!

בעל מידת הקנאה - לא יוכל להיות שמח לעולם!

וכפי שהזכרנו יש כאן נקודה נוספת וכפי שכבר כתב בספר דרכי מוסר. 

מי ששקוע בהבלי עולם הזה והם נחשבים אצלו, לא יוכל לעולם להיות בשמחה, כי הקנאה מונעת את האדם להיות שמח, מפני שתמיד נדמה לו שחסר לו, וכשהוא נתקל במה שיש לאחרים הדבר מפיל עליו עצבות. 

רק אם אדם מבין כי שהותו בעולם הזה היא בגדר "פרוזדור", לא יקנא בזולתו וממילא ישמח במה שיש לו. ('רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין' אבות ד, טז)

כדברים הללו כתב כבר הגאון מוילנא זצ"ל: בשביל שיהיה לאדם נחת רוח מעושרו, עליו לעבוד לבער מעצמו לחלוטין את שלושת המידות - 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד' (אבות ד, כא). 

אדם שמקננת אצלו מידת הקנאה, האיך יוכל להיות שמח בחלקו בשעה שהוא רואה שלשני יש יותר? 

דברים נפלאים ממרן הרב שך זצ"ל

הרב שך זצ"ל מביא לכך ראיה נפלאה. 

כתוב בפסוק (בראשית ד, ח): "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". 

ואיתא במדרש: "על מה היו מדיינים? אמרו: בוא ונחלוק את העולם, אחד נטל את הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין".

אחד מהם אמר: "הקרקע שאתה עליה שלי היא",

והשני טען נגדו: "מה שאתה לבוש שייך לי".

אמר הבל: "חלוץ בגדיך שהרי מחלקי הם",

וקין אמר: "פרח, שהקרקע שלי היא ואתה הולך עליה". מתוך כך "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ".

מונח כאן לימוד גדול על כוחות האדם, אומר מרן הרב שך זצ"ל. לקין והבל לא היה חסר מאומה בעולם, זה לקח את כל כדור הארץ, וזה נטל את כל מה שיש על כדור הארץ, ומדוע יבקש מאחיו: "חלוץ" או "פרח"?! מה אחיו חיסר ממנו בכך שהוא לובש בגד אחד, או שהוא דורך בנקודה אחת?! 

רואים מכאן יסוד גדול, יתכן שיהיה לאדם את כל מה שנצרך לו, ואפילו את כל העולם כולו! הוא יחיד בעולם ויש לו את כל הכסף, הזהב והיהלומים, או שיש לו את כל נכסי תבל, עם כל זה הוא חש בתחושת חיסרון, זאת מפני שלזולתו יש דבר שלו אין בנמצא...

כעין זה היתה גם טעותו של קורח, ועל אף שחז"ל אומרים ש"פיקח היה", בכל זאת נכשל בענין זה. למרות שהוא היה עשיר אדיר, ושלוש מאות (300) פרדות לבנות נשאו רק את מפתחות בתי אוצרותיו! [כמבואר בגמרא סנהדרין דף קי.] בכל זאת היתה לו תחושה של חסרון. 

זאת התחושה של "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", והיא מוציאה את האדם מן העולם.

נורא!

הכל תלוי בהרגשת האדם עצמו!

לסיום נבהיר נקודה חשובה.

עלינו לדעת: השמחה של אדם במה שיש לו או העצב מחמת מה שאין לו אינם תלויים בכמה כסף ונכסים יש לו לאדם בפועל, אלא הכל תלוי במחשבה ובאופן ההסתכלות על החיים. ויש אשר ברשותו מיליוני דולרים ואין ספור נכסים, ובכל זאת ירגיש עצמו כמו עני שחסר לו הכל. ויש אשר אין לו, ובכל זאת הוא חי כמו עשיר מופלג, מפני שהוא מרגיש שמחה וסיפוק במה שנפל בחלקו.

כלומר: האושר האמיתי אינו תלוי כלל בתנאי החיים - לא בכסף, לא בכבוד, לא בנכסים ולא בשאר מאוויי החיים ותשוקותיו, הכל תלוי באדם עצמו! במידת מה הוא מעריך את מה שיש לו, ובכך שאינו מחפש עוד ועוד.

ה"עשיר" וה"עני"...

כדי לשבר את האוזן נביא על כך משל נפלא מאוצרותיו של הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל הממחיש לנו את הנקודה.

ראובן ושמעון גילו והשיגו כל אחד מהם מטמון גדול. ראובן לקח את את האוצר והחביא במקום שאיש לא ידע, גם שמעון כמותו - החביא אותו, אבל תחת מרצפות ביתו.

כעבור שבועיים, חדרו גנבים לביתו של ראובן וגנבו את כל המטמון. דיירי הבית לא ידוע בבואם וצאתם של הגנבים. חלף חודש, שנה, שנתיים וחמש שנים, ראובן בטוח שהוא מיליונר, הרי יש לו מטמון מוחבא... הוא מסתובב בהרגשה של עשיר, מרוצה שמח ובטוב לבב.

האם הוא אכן מיליונר? כבר לפני עשר שנים גנבו לו את הכל. אבל הוא לא יודע, וכך הוא חי לו באושר ומתוך מחשבה של עושר...

מאידך גיסא את שמעון לא ביקרו גנבים, אבל זכרונו הטעה אותו, הוא היה בטוח שהמטמון מוחבא בפינה מסוימת בעוד הוא הוטמן בפינה אחרת. 

כעבור שבועיים מעת שהטמין הוא רצה להציץ על האוצר שברשותו, הוא חפר ובדק... ו-שוד ושבר! המקום ריק לחלוטין. כמובן שהוא קם והסתובב בצעקה גדולה ומרה - גנבו לי מיליונים! מכאן ואילך הלך שבור ורצוץ, בהרגשה של עני ואביון שכל כספו נגנב...

עתה נחזי אנן, ראובן שהוא באמת עני - חי כמו "גביר אדיר", ושמעון שיש ברשותו מיליונים, בטוח שאין לו מאומה והוא מסתובב מסכן כ"עני ואביון"...

הרי לנו, שעשיר ועני, אינם תלויים דוקא במי שבפועל יש לו או אין לו, אלא הכל תלוי בהרגשה!

מצות סוכה - שאין בה חסרון כיס

לאור כל האמור, הגמרא בעבודה זרה (דף ג.) תתבאר לנו כמין חומר, וכך איתא שם: 

לעתיד לבוא באים הגויים ומבקשים מהקב"ה: "רבונו של עולם! תנה לנו מראש ונעשנה", תן לנו אפשרות לקיים את מצוות התורה כדי לקבל את שכרן,

והקב"ה אומר להם: "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה",

ומצות סוכה קרויה "מצוה קלה" משום שאין בה חסרון כיס.

וע"ש שגם בה נכשלו הגויים ולא יכלו לקיימה כראוי, אלא "כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא".

ויש לתמוה מדוע מצות סוכה מכונה "מצוה קלה שאין בה חסרון כיס", הלוא ישנם מצוות רבות זולות יותר, וקל יותר להשיגם מעשיית סוכה שבכדי להעמידה נדרשים לעתים דמים מרובים. ואם הכוונה ל"ישיבה בסוכה" שאין בה חסרון כיס, הלא גם מצוות רבות אחרות מאחר שכבר קנאם במעותיו, אין חסרון כיס בקיומן.

ומפרש בזה החתן סופר זצ"ל: הרי "אין אדם מת וחצי תאותו בידו" ו"מי שיש לו מנה רוצה מאתים", ותמיד "וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה" (משלי כז, כ) אלא הוא מתאווה לשולחנם של מלכים ('וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים' אבות ו, ה) וירצה תמיד יותר מאשר יש לו. אבל אם מקיים מצות סוכה בשלימות וישים על לבו כי האדם חי בעולם הזה ב"דירת עראי", ממילא יסתפק במה שיש לו, כי יודע הוא "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט, יח) ואין מלוין לו לאדם כסף וזהב אלא מצוות ומעשים טובים, ועל כן בקיום מצות סוכה לא ירגיש לעולם חסרון כיס!

למדנו אפוא שמהותה של מצות סוכה היא הידיעה וההכרה שהעולם הזה הוא בבחינת "דירת עראי", ורק תחושה זו תאפשר לו להגיע לשמחה ואושר עד אין קץ בעולם הזה. 

ולכן חג הסוכות קרוי "זמן שמחתנו", על ידי עזיבת ה"דירת קבע" והישיבה בסוכה שהיא "דירת עראי" ניתן להיות אכן שמח בחלקו!

- - - 

[לשמיעת הפסוק בשיר: כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ ]

קרדיט: מאמר 5 באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד ישר כוחו! [מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד....] המאמר רואה אור לראשונה! באתר 'שופר' ארגון להפצת יהדות ע.ר. באדיבות המחבר שליט"א מתוך הספר הנפלא החדש! סוכות דיליה.

לכתבה הקודמת: חג הסוכות - תיקון חטאי הלשון - לחץ כאן | חג הסוכות הוא זמן תיקון חטאי הלשון: מצות סוכה ונטילת ד' מינים מסייעות לשמור על פיו ולשונו, לזכות ברוח הקודש, לשמור על אחדות ואהבה בין בני ישראל, ולהתגבר על דיבורי לשון הרע דרך אהבה, אמונה וביטחון בהשגחה פרטית.