ענני הכבוד - להראות חיבתן של ישראל לפני הקב"ה
ענני הכבוד מבטאים את אהבת ה' לישראל, בניגוד למן ולבאר שהיו הכרחיים. הסוכה נועדה להזכיר חיבה יתירה זו – הגנה, נוי, נוחות ואור במדבר. הידיעה שהקב"ה אוהב אותנו היא הפתח לעבודתו בשמחה ובאהבה, ומעצימה את קיום מצוות הסוכה.
פורסם בתאריך: 05.10.2025, 10:00 • מערכת שופר
ענני הכבוד - להראות חיבתן של ישראל לפני הקב"ה
סוכה - זכר לענני הכבוד
כתוב בפרשת אמור (ויקרא כג, מב - מג): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
ובמסכת סוכה (דף יא:) מובאת דעה אחת שהסוכות בהם ישבו בני ישראל ביציאת מצרים היו ענני הכבוד, וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרכה) בזה הלשון: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים וגו' כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש". וכתב החפץ חיים זצ"ל במשנה ברורה (ס"ק א') שלדוגמא לזה נצטוינו לעשות סוכות.
מדוע עושים זכר לענני הכבוד דוקא?
השאלה הידועה היא: מדוע ציותה אותנו התורה לעשות זכר דוקא לענני הכבוד ולא ציותה לעשות זכר לניסים האחרים שגם היו גדולים ונפלאים, כגון ירידת המן או הבאר.
התירוץ הוא: אנו עושים זכר דוקא לענני הכבוד משום שעל ידם הקב"ה הראה אהבתו וגילה חיבתו לכלל ישראל.
כי הלוא המן והבאר, למרות שהיו גם הם ניסים גדולים, אין בהם סימן לאהבה מיוחדת כלפי עם ישראל שהרי היו הכרחיים לקיומם, ומאחר והקב"ה הוליכם במדבר, שורת הדין היתה שלא יתן להם למות ברעב ובצמא, וכביכול היה "מוכרח" לספק להם מזון ומים. אבל מה שהעניק להם ענני כבוד, זה היה בבחינת מותרות - "לוקסוס" כדי להגן עליהם מפני נזקי המדבר ולהקל עליהם את הליכתם במדבר, דבר שנעשה רק בגלל אהבת בורא עולם לעמו ישראל.
המשילו על כך משל: אדם ריחם על עני מחוסר כל ונתן לו לחם לאכול ומים לשתות, הנה זה עשה רק כפי ההכרח שהרי חייב להחיותו, אבל אם נתן לו גם מלבושי כבוד כדי לכבדו בפני הבריות, ועוד הוסיף לו רכב חדש כדי שינוע מתוך פאר ורווחה, ואף מסר לו שומרים שיגנו עליו יומם ולילה, אות היא שאותו עני חביב עליו מאוד!
בלי המן והבאר אי אפשר להתקיים, ואין הדבר מגלה את חיבתו של הקב"ה, אבל כאשר העניק להם "ענני כבוד" כדי לרוממנו ולכבדנו, הדבר מלמד על החביבות הגדולה שלו לעם סגולתו.
"ברוך אלוקינו שאכלנו משלו" - במידת הדין
על דרך זה מבאר בעל התוספות יום טוב זצ"ל (מסכת ברכות פ"ז מ"ג) מדוע תיקנו בברכת הזימון לומר "אלוקינו" - בחינת דין, משום שבכל הנוגע למזונו של האדם, הדין נותן שצריך הבורא לכלכל את ברואיו, כי "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני". ולפיכך ברכת הזימון פותחת בשמו של הקב"ה המסמל את מידת הדין.
זהו הענין מדוע אנו עושים זכר ל"ענני הכבוד", כי במה שהקב"ה הקיף אותנו בהם, הראה עד כמה חביבים וחשובים אנו בעיניו. ולכן זהו טעם התורה למצות סוכה "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - לעורר את ההכרה של חביבות ישראל לפני השם יתברך.
נתינת המותרות מוכיחה על אהבה יתירה
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מוכיח עוד שנתינת הבלתי הכרחי היא גילוי לאהבה.
וכמשל האב הנותן ומעניק לבנו, שכל זמן שאינו נותן לו אלא את ההכרחי עבורו, אף שיש כאן חסד עצום מצד האב שנותן לבנו אף שאינו מחוייב בדבר, עדיין אין בזה גילוי אהבה. אבל בזמן שהאב מוסיף על ההכרחי ונותן לבנו מה שאינו נצרך לו רק משום שרוצה בהנאתו וטובתו, בזה תוכח אהבתו.
וכן מצינו אצל יוסף הצדיק (בראשית לז, ג): "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים". הביטוי לאהבה הגדולה שאהב יעקב אבינו ע"ה את יוסף הצדיק הוא במה שעשה לו כתונת פסים בנוסף על הכתונת הרגילה שקיבלו כל אחיו.
על דרך זה מתפרשים דברי חז"ל במסכת סוטה (דף יב:) שדרשו את הפסוק: "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ" - "אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן אלא שנותנין להן שכרן".
היינו, לא רק שבנה הושב לה על מנת להחיותו ולהצילו מטביעה בנהר, אלא היא גם קיבלה שכר עבור ההנקה.
וצריך ביאור, האם קיימת חשיבות לכמה פרוטות של שכר ההנקה שיוכבד אמו קיבלה לעומת נס ההצלה של משה רבינו ע"ה? הלוא אפילו אנשים פשוטי עם, אילו בנם יינצל מסכנה עצומה, לא יעלו על דעתם אפילו לרגע רווח ממון של כמה פרוטות. ואם כן מה הרבותא בצדיקים ש"נותנין להן שכרן"?
אך הענין הוא כי השכר המועט שנטלה יוכבד על הנקת בנה העלה את נס הצלתו של משה רבינו ע"ה לנס שנעשה מתוך אהבה וחיבה, וכביכול החזיר הקב"ה את משה לידי אמו בנשיקה, כאב הנותן מתנה לבנו.
כאשר מקבלים יותר מהמוכרח לקיום, הדבר מראה על האהבה השורה בין הנותן למקבל.
לפיכך אנו עושים סוכות זכר לענני כבוד - כדי שנזכור את חיבתנו לפני הקב"ה!
ענני הכבוד - הנהגה ניסית במשך ארבעים שנה
ומכיון שנתברר שיש ענין ייחודי באותם "ענני כבוד" להם אנו עושים זכר בישיבתנו בסוכה מימות יציאת מצרים, בודאי שעלינו להתבונן בניסים המיוחדים שנעשו בהם.
ככלל עלינו לזכור כי הנהגה ניסית ושמימית ליוותה את בני ישראל מרגע צאתם ממצרים, עד אשר עשו את דרכם לארץ ישראל במשך ארבעים שנה.
המדבר הגדול והנורא
מיד כאשר בני ישראל יצאו ממצרים הם הלכו אל המדבר, ועלינו להבין מה טיבו של מדבר זה.
ואכן התורה מתארת לנו אותו בפסוק (דברים ח, טו): "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ".
הגאון רבי שבתי יודלביץ זצ"ל מביא בענין זה את דברי המדרש תנחומא (פרשת בשלח אות י"ח) על מנת שנוכל לקבל מושג-מה אודות נוראותיו של המדבר בו הלכו בני ישראל ארבעים שנה, וזה לשון המדרש:
"אמר רבי יוסי בר חנינא: היו בו נחשים כקורת בית הבד, ועקרבים מלא הזרת. מעשה בשבור המלך שהיה עובר שם ועברה שיירא שלו, ובלעה נחש. עברה שניה, בלעה. שלישית, בלעה. היה שבור המלך מצר, לא היה יודע מה לעשות. אמרו לו חכמיו: הבא עשרה גיבורין וימלאו שקים של תבן. הביא ועשו כך, ונתנו לפניו ובלע, ונתנו לפניו ובלע, עד שנפחה כרסו, והרגו אותו".
עוד איתא במדרש שם: "אמר רב אחא: הסיח לי רבינו הגדול, אדם אחד היה בארץ ישראל, והיו קורין אותו מרוטה. פעם אחת עלה בהר ללקט עצים, ראה את הנחש ישן והנחש לא ראהו, והרגיש בו, ומפחדו נשר שער ראשו ולא צמח בו שער עד יום מותו! והיו קורין אותו מרוטה". עכ"ל.
קיבלנו כאן תיאור בדברי חז"ל אילו נחשים היו במדבר, עבים כקורות בית הבד, והם היו בולעים שיירות של אנשים בשלמותם! שערות ראשם של בני אדם נשרו לעולם, מרוב פחד כתוצאה ממחזה של נחש ישן! אלו החיות הרעות, הנחשים והשרפים שהיו במדבר בו הלכו בני ישראל ארבעים שנה מבלי שהוזקו אפילו פעם אחת!
וכיצד כל זה התאפשר?
התשובה היא: בזכות אותם ענני הכבוד בהם בני ישראל היו מוקפים, הם אשר יישרו לפניהם את הדרך וסילקו מפניהם כל מזיק ומשחית.
וכך מבואר במדרש רבה (במדבר א, ב): "רבי הושעיה אמר: ענן אחד היה מהלך לפניהם רחוק ג' ימים והיה מכה לפניהם את הנחשים ואת העקרבים ואת השרפים ואת הסלעים, ואם היה מקום נמוך היה מגביהו ואם היה מקום גבוה היה משפילו ועושה אותו מישור".
ענן זה היה בנוסף לארבעת העננים שהקיפו אותם מארבע רוחות השמים, ושני עננים נוספים מעליהם ומתחתם.
למדנו אם כן שענני הכבוד הגינו עליהם מהמטר, מהשרב ומשאר מיני פגעים!
"בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי" כדרך אדם היושב בספינה...
הגאון הרב חיד"א זצ"ל מדייק את הכתוב: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לכאורה מתאים היה יותר לכתוב: "כִּי בַסֻּכּוֹת הולכתי" או "כִּי בַסֻּכּוֹת הלכו".
אלא שהלשון "הוֹשַׁבְתִּי" בא ללמדנו שעם ישראל היו יושבים בתוך ענני הכבוד כדרך בני אדם אשר יושבים בספינה ועושים כל צרכם - אוכלים, ישנים, לומדים וכותבים והספינה שטה והולכת, כן היו ישראל יושבים בתוך ענני הכבוד שהיו מוליכים אותם בדרכם.
מצוה מן המובחר להכין קרקע מרוצפת לסוכה
בהקשר לאותו ענין נציין את דברי הפרי מגדים זצ"ל (משבצות זהב סי' תרמג ס"ק ד) שמצוה מן המובחר הוא שיהיו לסוכה ארבע מחיצות שלימות וצורת הפתח לנוי כענני הכבוד. והוסיף שם שמן הראוי שיהא גם למטה דפים מרוצפים זכר לענן שהיה מתחתם.
ואכן על פי הנתבאר לעיל הנהגה זאת מובנת, שגם לענן שהיה מתחתם היה תפקיד, להנעים את שהותם במדבר כאילו הם שטים בספינה, בלי הרים וגבעות, נחשים ומזיקים, אלא בנחת וברוגע.
נפלא!
הענן האיר עיניהם גם בדברים מכוסים!
בברייתא דמלאכת המשכן (פרק י"ד) מובא עוד מנפלאות ענני הכבוד:
"רבי שמעון בן יוסי אומר: כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נצרך אחד מהם לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא, האדים, היו יודעים שזרחה החמה, ומסתכל בחביות ויודע מה שבתוכו. בטפיח (הוא כלי חרס קטן) ויודע מה שבתוכו. מפני ענן השכינה, שנאמר (שמות מ, לח) "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".
הנצי"ב זצ"ל מבאר על פי זה את הלשון "בְּכָל מַסְעֵיהֶם", מה באה לרבות התיבה "בְּכָל"? אלא היא מלמדת שהענן האיר את עיניהם בְּכָל מקום שהלכו!
וכמו דאיתא בספרי (פרשת בהעלותך פכ"ה): "רבי שמעון בן אלעזר אומר:
"מנין אתה אומר שכל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרכו לנר, אלא אפילו נכנס אדם חדר לפנים מחדר, כמו פנס נכנס עמו עד שעה שחוזר? תלמוד לומר: "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם", הא אפילו אדם נכנס חדר לפנים מחדר עמוד האש האיר לפניו".
הרי לנו מנפלאות ענני הכבוד שהיו מאירים להם לישראל וכך יכלו לראות בכל מקום - גם מקומות המכוסים כגון בתוך הארונות, המגירות, החביות וכדומה.
נס נפלא!
העננים - מסווה להגנת כלל ישראל!
העננים שימשו להם לישראל גם כמסווה שאויביהם לא יוכלו לראות אותם, וכדלהלן.
כאשר בלעם רצה לקלל את ישראל כתוב (במדבר כב, ה): "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ". מפרש הגאון בעל הפנים יפות זצ"ל "כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" מפני העננים שהיו מקיפים את ישראל ומכסים אותם וכך לא יכול היה להילחם עמהם.
כן יש לפרש "כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" (במדבר כב, ו) "עָצוּם" - מלשון סגור - שסגור ומכוסה הוא ממנו ולא יכל לראות אותו כדי להלחם בו.
גם ביציאתם ממצרים כך היה, דכתיב (שמות יד, טו): "וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם", ופרש"י זצ"ל: כדי להחשיך למצרים.
כל הנפלאות הללו היו רק חלק מההטבות שכלל ישראל נהנה מענני הכבוד. והם באו לתת ביטוי לאהבה והכבוד של הקב"ה אלינו - להראות חיבתן וחשיבותן של כלל ישראל לפני הקב"ה.
הסוכה - "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי"
ורמז לחביבותם של עם ישראל בעיני הקב"ה מצינו גם בצורתה של הסוכה וכפי שמובא בכתבי האר"י ז"ל.
ה"שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" מרמז ל: "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב, ו) כמו אב המחבק את בנו באהבתו אותו ובזרועותיו יקיפנו וסוכך עליו בכף ידו. הזרוע מורכבת משני פרקים ארוכים, והשלישית טפח הוא היד.
הרי לנו כי גם צורת הסוכה מסמלת את החיבה וההתקרבות של השם יתברך אלינו.
מדוע חשוב לדעת שהקב"ה מחבב אותנו?
אחרי שביררנו ונוכחנו לדעת שענין הסוכה הוא זכר לענני הכבוד, שנדע ונזכור עד כמה חביבים אנו בעיני ה' יתברך, עלינו לברר מדוע אכן כל כך חשובה הידיעה הזאת "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם"? מה המשמעות המעשית של הדברים?
ראינו לנכון להזכיר בזה כמה נקודות בעזהי"ת.
כתב בספר שערי עזרא (מאמר קטז): חייב אדם לדעת עד כמה חביב הוא לפני הקב"ה כדי שיחיה חיים מאושרים ויעבוד את רבונו בשמחה ובחשק רב. וכן זה מובן, כאשר למשל אדם עובד לבעל הבית שרודה בו ומעביד אותו בפרך וכל מה שעושה לו איננו מרוצה וגם שהתשלום מזעיר מאוד, אין לו חשק לעבוד וגם עבודתו תהיה רק כדי לצאת ידי חובתו ולא יותר. וינסה בכל אופן שיוכל, להשתמט מעבודתו.
לעומת בעל הבית שאוהב אותו ומשבח את עבודתו ונותן לו תשלום טוב ותוספת על עבודתו הטובה, אין ספק שיעבוד אותו בחשק רב ועבודתו תהיה יעילה יותר אפילו בתוספת שעות באהבה ובשמחה.
כן הוא הדבר בעבודת ה', אם נבין עד כמה חביבים אנו לפניו ושהוא אוהב אותנו ורוצה להטיב לנו - עבודת השם שלנו תהיה טובה הרבה יותר.
חיוך של הקב"ה - דבר נצרך!
יש להוסיף בזה נקודה נוספת כפי שכותב המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (ח"א עמ' קצ):
אפילו תינוק פעוט מבחין בין פנים זועפות ובין פנים מאירות. אם תסתכל אליו מתוך חיבה - הוא יפזז ויצהל נגדך. אם תביט עליו בזעף - מיד ישא קולו בבכי. אין לדעת מה מבריא ומפתח יותר את הילד: המזון המוגש לו או הארת הפנים שמראים לו!
ברור וידוע הוא כי ילד הגדל בלי הארת פנים דומה בדיוק לצמח הגדל בלי שמש. אי אפשר שיהיה בריא!
וגם לענייננו, אנו כאותו תינוק אשר זקוק לידיעה שאוהבים אותו על מנת שנוכל לגדול בגוף ובנפש בריאים.
אנו ילדיו של הקב"ה!
הפתח הראשון: שידע האיש העובד חיבתו אצל הבורא יתברך
יתירה מזו: לא רק שהדבר נצרך כדי שנוכל לעבוד את ה' בשמחה, אלא בלי ידיעה זו לא ניתן להיות בגדר "עובד השם"!
מפורסמים הם דברי רבינו יונה זצ"ל בתחילת ספרו שערי העבודה (אות א'): "הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו, וגדולתם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך".
הרי לנו ש"הפתח הראשון" - כלומר בלעדיו אי אפשר להתחיל בעבודה, ומהו? שידע ויכיר גדולתו, חשיבותו וחיבתו אצל הבורא יתברך.
נורא!
הידיעה על אהבת הקב"ה מביאה לקיום מצות אהבת ה'
ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל כאשר דיבר על ענין אהבת הקב"ה לעמו ישראל נהג לומר כי עלינו לשוב ולשנן ללא הרף כמה גדולה אהבתו יתברך אלינו.
אך מוטל עלינו לא לשכוח להתנהג עם הקב"ה במידה כנגד מידה, ולאהוב אותו בכל לבבנו.
והלוא אהבת השם היא מצות עשה דאורייתא, וכמו שכתוב (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ובספר החינוך (מצוה תיח) כתב שזאת מן המצוות התמידיות המוטלות על האדם לעולם.
והדרך לאהוב את הקב"ה היא דרך ההכרה כי הקב"ה אוהב ומחבב אותנו!
הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל אמר באחת משיחותיו: כאשר יהודי מכיר בעובדה שהריבונו של עולם אוהב אותו וחי את הדברים, כל מהלך החיים שלו משתנה ומיד הוא מתמלא בשמחה!
"אהבתי אתכם אמר השם" - בכל מצב!
יש להוסיף בזה מדברי המשגיח הגאון רבי דן סגל שליט"א:
ידיעה זו שהקב"ה אוהב אותנו אמורה ללוות אותנו בכל המצבים בחיים. ובמיוחד צריך לשים לב לכך כאשר מברכים בתפילת מעריב: "אוהב את עמו ישראל" - כי במילים הללו מונח שכביכול כשם שהקב"ה הוא אין סוף, כך גם אהבתו אלינו היא אין סופית. כך גם בתפילת שחרית כשאנו אומרים: "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
השי"ת הודיע לנו שהוא אוהב אותנו כפי שכתוב בפסוק (מלאכי א, ב): "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'", והאהבה היא בכל דור ודור ובכל מצב, ואף בדרגה הפחותה ביותר ח"ו - אף על פי כן הוא אוהב אותנו.
ואכן לפעמים אדם נקלע למציאות בחייו שהוא חש שכביכול אין כאן אהבת ה' ח"ו, לכן הודיענו השם יתברך שהוא אוהב אותנו.
וכאשר ישים אל לבו שמלך מלכי המלכים מעניק לו יחס של חיבה ואהבה ומקבלו בסבר פנים יפות, מיד יתחזק ויתעודד.
סיכום הדברים
נתבאר אם כן טעם עשיית הסוכה זכר לענני הכבוד דוקא, ואין אנו עושים זכר לניסים נוספים שהיו להם במדבר כגון המן והבאר. משום שדוקא בענני הכבוד יש ביטוי וגילוי לאהבת ה' כלפי עמו, כי נתינת דבר בלתי הכרחי מוכיח על אהבה.
וכדאי להתבונן באהבה והחיבה של הקב"ה אלינו בעת קיום מצות ישיבת סוכה.
נוכחנו גם לדעת שהידיעה על אהבת השם אלינו היא הפתח הראשון של מי שבאמת רוצה להיות עבד ה'!
- - -
קרדיט: המאמר באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד ישר כוחו! [מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד....] המאמר רואה אור לראשונה! באתר 'שופר' ארגון להפצת יהדות ע.ר. באדיבות המחבר שליט"א מתוך הספר הנפלא החדש! סוכות דיליה.

