אמרי עובדיה, חוברת לקראת ט’ באב תשפ“ה מהרב עובדיה יוסף שליט“א בן הרב יעקב יוסף זצ“ל

[קרדיט תמונת הכותל שבשער החוברת aish.co.il]

אמרי עובדיה 'לקראת ט' באב' - להורדת קובץ PDF - לחץ כאן

למאמר הקודם: 'אמרי עובדיה 'פנחס' הלכות נטילת ידים, ברכות ועוד...' - לחץ כאן

הקובץ מתפרסם באדיבות הרב עובדיה יוסף שליט"א בנו של הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל - ישר כוחו!

 - - - 

אמרי עובדיה, חוברת לקראת ט’ באב תשפ“ה נכתב ונערך ע“י: הרב עובדיה יוסף שליט“א בן הרב יעקב יוסף זצ“ל

הלכות ומנהגי תשעה באב שחל במוצאי שבת

שבת חזון

אדמו"ר הצמח צדק בספרו אור תורה נביאים וכתובים ע' א' צז, מביא משם הרבי ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שאיך יתכן שנקראת "שבת חזון" על שם ההפטרה שאינה לשבחן של ישראל? 

אלא הוא דבר גדול, שרומז לזה שמראים לכל נשמה בשבת זו את בית המקדש השלישי. משל לבן שקנה לו אביו חליפה יפה, והיה הבן משתובב, ונקרעה החליפה. וקנה לו אביו חליפה נוספת ושוב קרע אותה. ובפעם השלישית קנה, ולא נתנה לו, עד שישפר מעשיו. והיה מראה לו את החליפה לעיתים מזומנות, ואומר לו שתינתן לו אם ישפר מעשיו. כך בנמשל, הקב"ה נתן לנו בית ראשון ובעוונות חרב. נתן לנו בית שני ובעוונות חרב. אך הבית השלישי בנוי למעלה. ומראים אותו לנו בשבת זו על מנת לעורר אותנו לשוב בתשובה. 

הרבי מליובאוויטש הביא שמובא מהבעש"ט, שבכל יום ויום יוצאת בת קול ומכרזת "אוי להם לבריות" ועוד, והנשמה שומעת קול הכרוז, ועי"כ מתעוררים הרהורי תשובה. ולכן בתחילת היום יש לאדם יותר רוחניות, שקרוב יותר לשמיעת הבת קול. ומ"מ כמו שכותב בעל התניא בלקוטי תורה זו רק התעוררות בעלמא. אבל כאן, בשבת חזון, כשמראים לנשמה את המקדש בשביל שישפר האדם את מעשיו, יש לכך פעולה גדולה יותר. ושבת אותיות תשב, שהוא תשובה עילאה כדאיתא בתניא באגרת התשובה. ומעלת התשובה בשבת זו היא

גדולה, כמובא בגמ' בחגיגה ד': 'כדרך שבא לראות כך בא ליראות' שהביאור הוא שככל שאדם מכין עצמו יותר, כך מקבל הארה גדולה יותר. ובירושלמי סוכה פ"ה ה"א "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש ונתנבא". וכן מובא ביוסיפון, שאפילו בבית שני, שנסתלקה הנבואה, היו שנתנבאו בזמן העלייה לרגל. וכאן שהקב"ה מראה לנו את בית המקדש השלישי יש התעוררות גדולה שאינה תלויה בנו. 

ומובא מהמגיד מקאזניץ ש: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג) פירושו "רודפי י-ה". ובשער הכוונות איתא, שכמה שבוכה ומצטער בימים אלו "דבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם", וזוהי הכנה גדולה לקראת הימים הנוראים. וכתב בבעל שם טוב מגילות מגילת איכה אות ב, על הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" מפני שימים אלו הם ימי השבירה, וסיטרא אחרא רחמנא ליצלן גובר, ומי שמתחזק בה' בימים אלו ומתגבר על היצר הרע, ומפשפש במעשיו, ובפרט בקדושת יסוד הקדוש, משיג השכינה ביותר בימים אלו, וזה ברור למי שמשגיח בזה בימים אלו, וזה גם כן פירוש: "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה" וגו' ירמיה טו, יט.

ובאמרי אמת פרשת דברים, כתב שאיתא בספרים שפתי צדיק בשם הרבי מלובלין כי שבת חזון היא עת רצון גדולה, וביותר כשחל בתשעה באב. ואיתא בשם השפת אמת ברמתים צופים על תנא דבי אליהו זוטא מאמרים אות לו, שהקשה איך אפשר לעשות תשובה בשבת? וישב שבתשובה כתיב דברים י, טז: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" ומילה דוחה שבת. אבל הרי עיקר תשובה היא בשבירת הלב בשבת כתיב ישעיה נח, יג "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" שאסור להתאבל בשבת? 

ותירץ שבאמת בכל שבתות השנה קשה הדבר, אולם בשבת זו שיש בה קצת אבילות קל יותר לעשות תשובה.

ובמהרש"ם בתכלת מרדכי, איתא משם ר' אורי מסטרליסק זיע"א, שאמר שצריך ליזהר בכוונת התפלה בשבת חזון, כי היא מעלה את התפילות של כל השנה. היות והיא תפלה לעני כי יעטוף, תפלה בזמן עוני, לכן מעלתה גדולה ביותר שעוטפת ומעלה את כל התפלות כולם כדאיתא בזהר ח"ג דף קצה.

הלכות תעניות

שאלה – אכל בטעות, האם ממשיך ימשיך ויתענה?

תשובה – ימשיך ויתענה. ואם אכל ככותבת וי"א כזית, ע' הלכות קטנות לא יאמר עננו. וזה כדעת הזרע אמת והחיד"א, ושלא כדעת המשנה ברורה סימן תקסח ס"ק ג, בשם הנהר שלום, שיאמר עננו.

שאלה - אדם שבירך על האוכל ועדיין לא טעם, ונזכר שהיום צום מה יעשה?

תשובה - סבא אומר שצריך לטעום, לחשוש מפני שלחשוש לדעה שאומרת שברכה לבטלה היא איסור דאורייתא, אבל לדעת האור לציון, והרב משה לוי בברכת ה', לא יטעם, כיון שהדין שמי שאוכל איסור, אפילו איסור דרבנן, לא מברך. ולשיטתם ואף שיש חילוק בין מי שאוכל איסור בעצמו לבין הבאוכל איסור בהיתר, כגון של במקרה של פיקוח נפש יש חילוק בין מאכל היתר בזמן איסור לבין איסור בעצמו, ולכן מי שאוכל בצום מחמת חולי כי הוא חולה מברך. 

אבל כאן במקרה של השואל, שאין כאן היתר אכילה, לא יעזור מועילה הטעימה מה שהוא יטעם וישאר ועדיין עולה בידו לו ברכה לבטלה. אמנם, לשיטת סבא, כיון שטועם בכדי להתיר עצמו מאיסור ברכה לבטלה, לא נחשב שאוכל מאכל איסור. ולדעת החולקים הנ"ל, ההיתר ס"ל שלחולה הדבר מותר מחמת עצמו של הצום, שיש לו פטור, אבל להציל מברכה לבטלה הוא דבר צדדי. 

עוד הדבר תלוי בדיון האם ברכה לבטלה היא דאורייתא או דרבנן, שאם הוא נאמר דרבנן לכו"ע אין להתיר לטעום, והטעם הוא מכיון שלא ירויח כלום, ומה לי לחלק בין איסור טעימה ומה לי איסור ברכה לבטלה. ולמעשה, כתב החיד"א, שרוב ככל הראשונים סוברים שברכה לבטלה דרבנן. רק לגבי בדעת הרמב"ם – שמרן העתיק לשונו בסימן רטו – החיד"א בברכ"י לומד בדברי הרמב"ם שסובר שהוא מן התורה, ונדחק בסתירה בדברי הרמב"ם. והשיג עליו הרב זרע אמת, וישב את הסתירה, והעלה גם בדעת הרמב"ם שברכה לבטלה הוא מדרבנן,, וכמש"כ בברכת יעקב סופר ע' 87.

אמור מעתה שלרוב הראשונים אין לטעום, וגם לדעת הרמב"ם שהוא מחלוקת. ולכן לדינא שב ואל תעשה עדיף, ויאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו, לעולם ועד' לתיקון הברכה לבטלה.

שאלה – עבריין שאוכל בצום באיסור ולא בהיתר, האם יברך על האוכל?

תשובה - לפי כל האמור לעיל יוצא שלכו"ע עבריין שלא צם כאותם הצמים רק רק ביום כיפור ותשעה באב, ודאי שנחשב למאכל איסור ואסור ואין לו לברך על האוכל, ואפילו שהוא רק איסור דרבנן, ומוסיף חטא על פשע.

שאלה – כשיש רק ששה מתפללים שמתענים, מה הדין לעניין עננו וקריאת התורה?

תשובה - מרן בסימן תקסו סעיף ג, כתב שאין ש"ץ אומר עננו כברכה בפני עצמה, אלא אם כן יש עשרה שמתענים. 

אלא שהביא החיד"א בעבודת הקודש תשובה מהמהר"ם בן חביב בקול גדול סימן יד, שכל דין זה דוקא בתענית ציבור שהקהל קיבל על עצמו על כל צרה שלא תבוא, אבל בד' צומות שהם מדברי קבלה סגי די בששה מתענים כדי שיאמר עננו בברכה. וחלק על מרן והקשה והראה סתירה בדבריו, שבס' תקסה סעיף ג כתב ששליח ציבור יאמר עננו גם בשחרית ואין חשש שמא יאחזנו בולומוס, "שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל", הרי מדבריו כאן שאין צריך שכל העשרה יתענו.

וכתב השדי חמד שכן המנהג פשוט בארץ ישראל שמספיק שדי בששה מתענים. אבל האור לציון כתב לחלוק, שהאחרונים לא ראו את דברי המהר"ם בן חביב, שנדפס רק בשנת תרס"ז, שחולק על מרן להדיא, והם חשבו שלא חולק, אלא בדעת מרן איירי. 

ובישוב הסתירה בדברי מרן הביא הבה"ל בסי' תקסה, משם הגר"א ומאמר מרדכי, שתירצו שכשיש עשרה שכוונתם להתענות, לא חוששים לבולמוס, שעכ"פ ישאר מעט בתעניתו, ולא מיחזי כשיקרא. אבל כשאין עשרה מלכתחילה לא נחשב שליח ציבור של תענית, וכן העיר בחזון עובדיה ונשאר בצ"ע. ולכן לדינא סב"ל ולא יאמר עננו כברכה בפני עצמה.

אמנם, אבא היקל בזה בששה מתענים, באופן שלא שואל ומברר אם השאר האם מתענים. והיות ויש כאן ס"ס להקל שמא סגי ששה, ושמא יש כאן עשרה, ובכה"ג אין צריך לברר את הספק, כמש"כ רבים מהאחרונים, ובשו"ת מהרש"ם חלק א סימן סח. ויסוד הדברים מהגמרא בנדה טו. וטושו"ע יו"ד סי' קפד סעיף יא. וע' טהרת הבית ח"א ע' קלה, ובספר החינוך סי' רמד, לענין שחיטת אותו ואת בנו. אך יש לפקפק בזה טובא, אבל כאן יש ספק ספיקא להקל. אך הספק שלא צריך עשרה הוא לא שקול כלל, שלא נראים דברי מהר"ם ב"ח כלל. וצ"ע.

ולענין הוצאת ספר תורה, אפשר להוציא, ולצרף את שיטת התיקון יששכר הסובר שתמיד אפשר בעשרה להוציא ספר תורה ולקרוא בברכה. וכך נוהגים התוניסאים כשיש חתן, לקרוא ואברהם ברך. וכך פסק הבן איש חי, כשעשו בבגדד שני ימי פורים מספק שמצאו בתים ישנים וחששו שהם מימות יהושע והיום יודעים בבירור שזה היה רק 800 שנה, שאפשר לצרף את שיטתו של התיקון יששכר ולהוציא ס"ת, וכ"כ בחזון עובדיה שיש בזה ס"ס, אבל האמת שהתיקון יששכר רק אומר שמרן הסכים לקהילתם, אבל לא שכן דעתו לברך, וכן העלה להחמיר בזה ביביע אומר חלק יא. 

גם יש לחשוב ולומר שהיות ואין עשרה מתענים יודה תיקון יששכר שלא מועיל. ולא דומה למקרים אחרים בזה. אמנם בחזון עובדיה לענין תענית אסתר צירפו לס"ס.

ואם נופל התענית ביום חמישי ובכל אופן קוראים בשחרית בתורה, האם יכולים לקרוא את של התענית, הדין תלוי במחלוקת האליה רבה, שמיקל לקרות ויחל. וחולק עליו בזרע אמת סי' פו דף צא., והוב"ד בחזון עובדיה ע' קיד והחמיר בזה, ולמעשה מי שמיקל יש לו על מי לסמוך, אבל לכתחילה סב"ל ויקראו פרשת השבוע, במקרה שאין עשרה מתענים.

ולגבי ברכת כהנים, עדיף שלא יעלה כהן כשאין עשרה מתענים, אף שיש שגם בזה יתכן לצדד שי"א שאם הכהן מתענה, אפילו שהציבור לא מתענה עולה, ובחזון עובדיה החמיר בזה, ולא כדבר יהושע שהסתפק בזה. ע"ש.

שאלה – האם יש לחנך קטנים לצום?

תשובה - המרוקאים נוהגים לחנך, אבל שאר ספרדים לא מחנכים כלל. וכן דעת מו"ז והאור לציון. 

והדבר תלוי במחלוקת הט"ז והש"ך בהבנת דברי מרן בהל' אבילות, האם מחנכים קטנים לאבילות.

והספרדים נוהגים כהש"ך שלא מחנכים, ותולים שעד שיגדל יבוא משיח ולא יהיה אבילות וצומות. והאשכנזים נוהגים כהט"ז שמחנכים לאבילות. ויסוד המחלוקת במש"כ ביו"ד סי' שמ סעיף יא "מקרעין לקטן מפני עגמת נפש" האם זה משום דין אבלות לכל דבר. 

ומספר בספר מזבח אדמה, שהיה ראשון לציון בזמן החיד"א, שאשתו נפטרה והשאירה אחריה ונשארה ילדה קטנה, שלא באה ללויה ולא קרעו לה, כיון שרק בלויה ישנו הטעם של בו עגמת נפש. 

ואבא מספר סיפר שכשהיה ילד כבן עשר, נפטרה אחותו רחל, ובבית ישבו שבעה, ושלחו אותו לתלמוד תורה כרגיל בימי השבעה, ולא נהגו איתו כלל בדיני אבילות. וע' לקמן בדין בשר ויין לקטנים. וע' בתוספות יוכ״פ יומא דף פ״ב, ובמשנ"ב סי' תק"נ ה ובמהרש״ם בארחות חיים תקנ״ד ד בשם הרמ״ע מפאנו, שאין לחנך קטנים לצום. 

שאלה - מאיזה חודש מעוברות לא מתענות?

תשובה – ביחוה דעת סבא (הרב עובדיה יוסף זצ"ל) כתב, שפטורה מתענית שרק משלשה חדשים, שהוכר עוברה. 

ואם מקיאה, לא תתענה מארבעים יום ומעלה, כמש"כ היעב"ץ במו"ק. אמנם למעשה, כיום שיש חולשה, ולדברי הרופאים שליש מההריונות נופלים בשלבים ראשונים, לכן יש להקל משעה שיודעת שהיא בהריון, וכך היתה דעת האבא, וכ"כ באור לציון והרב נאמ"ן (הרב מאיר מאזוז זצ"ל). וע' לקמן בדין מעוברות בתשעה באב מזה.

שאלה - מי שרוצה לקום ע"מ לאכול ולשתות קודם עמוד השחר, ולאכול ולשתות ולא עשה תנאי מה יעשה?

תשובה - השו"ע סימן תקסד, החמיר שגם לשתיה צריך תנאי, אמנם הג"ר מרדכי אליהו כתב בסידורו שהמנהג להקל בשתיה, וכוונתו בצום גדליה בשעת הסליחות. שאז היה מנהג בזה, וה"ה בשאר הצומות.

ואם עשה כיוון שעון מעורר בכדי להתעורר מוקדם, הרב בית נאמן בשנת תשעו פרשת כי תבוא, אמר שעצם הכנת השעון הוא מעשה, ויש להחשיבו לכתנאי לכל דבר וענין. על אף שהאחרונים כתבו שצריך התנאי צריך תנאי שיהיה מפורש בפה כמש"כ גם באור לציון. ואין כאן מחלוקת.

שאלה - לאיזה זמן של עמוד השחר יש לסמוך לענין אכילה קודם התענית?

תשובה – לכתחילה יש להחמיר זמן ראשון של עמוד השחר להחמיר לענין תענית שהוא בשעה 5.05 ובדיעבד אם סומך על שבעים ושתים דקות שלא זמניות שהוא בשעה 5.24 לפי אופק בית שמש, יש לו על מי לסמוך.

אבא זצ"ל, היה אומר שצריך להחמיר שיהיה מעמוד השחר הראשון שהוא תשעים דקות זמניות. והג"ר מרדכי אליהו נקט כבן איש חי שהוא דין גמור, אבל אור לציון בהלכות שבועות, אמר שהוא רק לחומרא ולא ללמוד בלא ברכות התורה אם היה ער כל הלילה ולא להקל לא לברך ברכות, וע' בקול אליהו תופיק ח"א מזה. ומ"מ לשתי דיעות הללו צריך להחמיר.

וצריך ליזהר מאוד בפרט בצום עשרה בטבת מהחישוב בלוח של אור החיים, שהזמן של עמוד השחר אצלם מלבד שהוא 72 דקות כעיקר הדין, גם ביום הזה הוא גם מאוחר ביותר שהוא רק כשעה קודם נץ החמה, כיון שמחשבים לפי שעות זמניות של אורך היום ובזמן הזה היום קצר ביותר, והוא על פי הרמב"ם בפירוש המשניות בפ"א משנה א, אבל בבית נאמן גליון 150 אות ט, האריך לומר שאין זה התרגום האמיתי ללשון הערבית, ואי אפשר לומר שהוא זמניות, אלא רק הכוונה לפי המעלות, ע"ש. וכמו כן העלה בזכר יהוסף שווארץ בדף כד, והב"ד במלמד להועיל סי' ל אות ג. וכל חישובי כה"ח הוא על פי דבריו כנודע. וע' בירחון אור תורה טבת תשנ"ה סימן מ"א.

שאלה – אדם שלא הספיק בליל התענית לעשות תנאי בלילה אחרי שישן, ונרדם בנסיעה או בשיעור תורה האם יכול לאכול עדיין.

תשובה – נראה שיכול לאכול עדיין. 

תשובה – על אף שהביא בחזון עובדיה ת"ב עמוד יב, הב"ד השד"ח במכתב לחזקיהו דף י שהחמיר שאם ישן על גבי השלחן נחשב להיסח דעת ואסור לאכול אחר שינה שכזו, ע"ש. הנה שם הביא את דעת הרב אות אמת שסובר שיש חילוק בין תענית לברכות התורה, שלענין תענית א"צ שיהיה על מיטתו משא"כ לענין ברכות התורה צריך שיהיה דוקא על מיטתו. וחלק עליו השד"ח וסובר שהדברים שוים, ובעי דוקא שינת קבע, אבל חידש שאין צריך ממש על מיטתו, וכל שינת קבע הוי היסח דעת ומתחייב, ע"ש. ולכן כשאדם נרדם בלי רצונו או ברצונו בישיבה אין זה שינת קבע, אלא שינת עראי, אבל אם הניח ידיו על השלחן ונרדם הוא שינת קבע, היות ויש כאן היסח דעת וככה החליט לישון, ולא על מטתו, ויכול לישון ככה שינה ארוכה, ולא דומה לאצילי ידיו שבסוכה כו. שהוא שינת עראי, שהוא סוג שינה שמניח אצילי ידיו על ברכיו ויושן על ידיו שהוא שינת עראי מאוד ובזה אין ספק גם לענין תענית וברכות התורה. וכ"כ בברכי יוסף אורח חיים סימן מז אות ה שהב"ד הרב שערי ישועה. לפ"ז יוצא חידוש גדול לענין ברכת התורה ולא כמו שסתם ביביע אומר חלק ח סימן ה, ובהלכה ברורה בסימן מז שצריך על מטתו. אך לכתחילה עדיף יותר שמתחילת הלילה יעשה תנאי, שמא ירדם עראי ויכנס למחלוקת זו. אבל עיקר התנאי צריך להיות לפני השינה.

שאלה - שליח ציבור שטעה, ולא אמר עננו, והחל מילת רפאינו בלבד האם ממשיך או חוזר לומר עננו?

תשובה - בפשטות דברי הבית יוסף משמע שכל עוד שלא גמר ברכת רפאינו חוזר. 

וכן העלה בכה"ח סימן קיט סעיף ד ס"ק כג, משם הרמ"ע ושאר הפוסקים בתורת המועדים סימן ג ס"ק ט ע' עה, ולא כדעת העו"ת שרק במקרה שאמר מילה אחת חוזר, וכן משמע מדברי המהרש"ל, ע"ש. והנה באמת לשון מרן בשו"ע דידן הוא "אפילו לא גמר רק רפאינו", ומשמע כל עוד שלא אמר בא"ה שחוזר, וכן משמע בהדיא בב"י, אמנם בשו"ע הראשון, שהוא דפוס וינציה בשנת שכ"ה, וכן בשנת שלד כתוב, "לא התחיל רפאינו", והוא לשון משובש, שהרי אם לא התחיל לומר רפאינו מה לא מתעוררת הבעיה בכלל, וצריך ויש לומר שצריך להוסיף את המילה "רק", והכוונה אפילו לא התחיל רק את המילה רפאינו מ" מ חוזר, ומשו"ע שנת ש"ל והלאה מובא כנוסח דידן. ומאחר שהוא סב"ל, שב ואל תעשה וא"ת עדיף, שאפילו אמר מילת רפאינו לא חוזר. וכ"פ מו"א זצ"ל.

והסברא בזה, שראינו בדין של יעלה ויבוא, שאם החל מודים חוזר לראש, ולכאורה ה"ה לנ"ד, אך התם שם הויא הזכרה בתוך ברכה, משא"כ כאן שהוא הוא שמפסיד ברכה בפ"ע, ולכן יכול לחזור. אך ההסבר כאן הוא שבגמרא במגילה יז: איתא שגואל ישראל קאי על צרות הפרטיות, ולא כמו את צמח שהולך על הגאולה עתידה וכמש"כ בשער הכוונות, ולכן הסמיכו את עננו לגואל ישראל, ולכן אם החל ברפאינו לא חוזר. ולמעשה סב"ל ולא יחזור.

שאלה – אדם שלא הספיק בליל התענית לעשות תנאי בלילה אחרי שישן, ונרדם בנסיעה או בשיעור תורה האם יכול לאכול עדיין.

תשובה – נראה שיכול לאכול עדיין.

תשובה – על אף שהביא בחזון עובדיה פורים עמוד יב, הב"ד השד"ח במכתב לחזקיהו דף י שהחמיר שאם ישן על גבי השלחן נחשב להיסח דעת ואסור לאכול אחר שינה שכזו, ע"ש. הנה שם הביא את דעת הרב אות אמת שסובר שיש חילוק בין תענית לברכות התורה, שלענין תענית א"צ שיהיה על מיטתו משא"כ לענין ברכות התורה צריך שיהיה דוקא על מיטתו. וחלק עליו השד"ח וסובר שהדברים שוים, ובעי דוקא שינת קבע, אבל חידש שאין צריך ממש על מיטתו וכל שינת קבע הוי היסח דעת ומתחייב, ע"ש. ולכן כשאדם נרדם בלי רצונו או ברצונו בישיבה אין זה שינת קבע, אלא שינת עראי, אבל אם הניח ידיו על השלחן ונרדם הוא שינת קבע, היות ויש כאן היסח דעת וככה החליט לישון, ולא על מטתו, ויכול לישון ככה שינה ארוכה, ולא דומה לאצילי ידיו שבסוכה כו. שהוא שינת עראי, שהוא סוג שינה שמניח אצילי ידיו על ברכיו ויושן על ידיו שהוא שינת עראי מאוד ובזה אין ספק גם לענין תענית וברכות התורה. וכ"כ בברכי יוסף אורח חיים סימן מז אות ה שהב"ד הרב שערי ישועה. לפ"ז יוצא חידוש גדול לענין ברכת התורה ולא כמו שסתם ביביע אומר חלק ח סימן ה, ובהלכה ברורה בסימן מז שצריך על מטתו.

אך לכתחילה עדיף יותר שמתחילת הלילה יעשה תנאי, שמא ירדם עראי ויכנס למחלוקת זו. אבל עיקר התנאי צריך להיות לפני השינה.

שאלה – האם יש לסמוך על המנהג לברך ברכת כהנים בבין השמשות? ומה הדין כשחל תענית עשרה בטבת בערב שבת?

תשובה – המנהג שנושאים כפים בבין השמשות ובפרט בנעילה של יוה"כ, וכפי שכתב באור לציון ח"ד. ואפילו בערב שבת, אבל צריך להשתדל מאוד לא להגיע למצב שכזה.

ואף כשחל בערב שבת דעת מו"א זצ"ל שיש לעשותו בבין השמשות, וצ"ע לכאורה כיון שיש כאן תרתי דסתרי כי כבר קיבל הכהן שבת לפני השקיעה. וצריך לומר ש"קבלת שבת" אינו לילה, וכפי שהביא הבית יוסף ביו"ד סימן קצו שלעשות הפסק טהרה אחר קבלת שבת מותר. הרי שדינו כיום ולא כלילה.

אמנם בגליון 44 התקשנו הרבה משם מו"א זצ"ל בדעתו של מו"ז בזה, שמאחר וברכת כהנים לכהן שנשא כפיו כבר בבוקר "אין בה חיוב" אלא רשות וכמש"כ בסי' קכח סעיף ב, ואפילו אומרים לו לעלות לא צריך לעלות, ואינו עובר בעשה, איך מתיר לישא כפים בבין השמשות ביחוה דעת חלק ו סימן מ, וע"ע ביחוה דעת ח"ז, והלא העלה בהליכות עולם שלא לברך בבין השמשות כשאין בו חיוב, כגון בטלית שהיא ג"כ מצוה קיומית שהרי אם אין לו בגד של ד' כנפות פטור, שאין לברך בבין השמשות וכמו ששמעתי ממו"ז. ולא כמו בתפילין שמתיר לברך בבין השמשות בס"ס כמו הס"ס שעושים בספירת העומר. 

אמנם במשנה אחרונה בחזון עובדיה ימים נוראים העלה שאם מברך על הטלית בין השמשות יש לו על מי לסמוך, הרי שנטה יותר להקל בזה. אך עדיין הוא לא כברכת כהנים, מכיון שבציצית יש טעם יותר לברך כיון שבמג"א בהדיא כתב לברך בביה"ש, ורע"א בסימן יח התקשה על דבריו, וכתב שאולי הוא ס" ס שמא הלכה כרא"ש שבגד יום חייב בלילה ושמא יום הוא ועדיין צ"ע, ועוד צידד כמהרי"ל סי' קנז אות ז, שאפשר לברך בבין השמשות כיון שרואים עדיין את הציצית, ומצוותה תלויה בראיה כמו בתחילת זמנה, ע"ש.

ולפי זה ברכת כהנים חמור יותר. וצ"ע. ולכן דעת מו"א שגם בטלית בבין השמשות יש לברך כברכת כהנים.

ונראה לישב הדבר בשני אופנים א. על פי החת"ס בסי' קכח סעיף ג שברכת כהנים בכל תפלה הוא מדאורייתא, ומה שהשו"ע כתב שאין חיוב, הוא דוקא באותה תפלה במנין אחר וע' בהלכה ברורה סי' קכח ע' שלב, ועפ"ז מובן שבמנחה הוי דאורייתא. ב. לפי שיטת החרדים שישראלים המתברכים גם מקיימים מ"ע מדאורייתא, מובן כיון שבדרך כלל ישנו אחד בציבור שלא שמע ברכת כהנים בבוקר, ואז הכהן מברך בבין השמשות להוציאו י"ח דאורייתא. וקשה להגדיר את הישראל כמצוה לא חיובית ודוק.

שאלה - אדם שפטור מהתענית ורוצה להחמיר על עצמו ולהתענות, באופן שאין בו שום סכנה כלל, האם יכול ותבוא עליו ברכה, או שהוא בגדר פטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט?

תשובה – יכול להחמיר על עצמו ולצום ותבוא עליו ברכה.

בחזון עובדיה פורים ע' לט, העלה שאסור לחולה להחמיר על עצמו ולצום, וציין לסי ' תקנד סעיף ה בכה"ח בס"ק כט, ושם הביא מחלוקת האם יולדת תוך ל' יום שלא צריכה לצום, והיא מרגישה חזקה וראויה לצום, האם חייבת לצום, ובשו"ת זכרון יוסף סי' כא, כתב, שחייבת, והביאוהו במחב"ר זכור לאברהם שערי תשובה אות ז, אבל בשו"ת שמלת בנימין דף ה, דחה דבריו וכן במהר"ם מרוטנבורג אחרונים סי' טו, שבפרט בחשש חלל הגוף אין להחמיר בשום אופן, ע"ש. ובמשנ"ב החמיר. ומזה למד חזון עובדיה שכל חולה שאין בו סכנה אסור לו לצום, אמנם יש לחלק שכל זה ביולדת, שפעמים שחושבת שמרגישה טוב, ויכולה להזיק לעצמה.

וכמו שראינו מחלוקת גם גבי יוה"כ, אם יולדת תוך ג' ימים רוצה לצום, כי מרגישה שיכולה לצום, האם יכולה להחמיר על עצמה ולצום, וע' יביע אומר ח"ז סי' נג, שהעלה שאסור להחמיר, ולא כתשובות והנהגות ח"ב סי' רפו, שכתב שיכולה להחמיר, וכתב במנחת שלמה ח"א סי' ז בהערה, שאף שיש שיכולות לצום כמו שאומרים הרופאים, מ"מ נראה שחכמים עקרו לגמרי את הצום שמא יסתכנו שאם יחשבו שיכולות לצום ויצומו, ואפילו במעת לעת לשעה אחת, ע"ש. וכמו כן בנ"ד אפילו שהוא רק שלשים יום ולא שלשה ימים, אבל יתכן ותצום ותחליש את עצמה מאוד.

משא"כ לענין של חולה שיש לו דבר שיודע מה טיבו, ורוצה לצום, נראה לענ"ד שיכול להחמיר על עצמו להשתתף בצער הציבור, וודאי שעושה טוב, ובתנאי שלא יסכן עצמו. ודוק.

אמנם גם בספר החגים להג"ר מרדכי אליהו כתב שאם החולה מצטער אסור לו לצום, כמו שאסור להחמיר במעוברות ומניקות. וככל גזירות חז"ל שלא גזרו במקום צער גדול. ועדיין לענ"ד שיש לחלק, שבשו"ע מיירי דוקא על מעוברות ומניקות שפטורות, שהטעם הוא משום צער העובר והתינוק, וכמו שאמר האור לציון, ולא שיש קולא בשאר צומות לאשה עצמה, ואין כאן שם של חולי לאמא שיש ללמוד לנ"ד.

ואין לחוש למה שאמרו חז"ל כל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואין ראיה מדעת מרן בסימן לב סעיף ו שסובר מרן לא לשרטט תפילין כיון ששם י"א שאם שרטט פסול, כמש"כ רבינו שמחה והעיטור, ולכן אין שם רק חומרא, וע' בהלכה ברורה ח"ב ע' רכז רכח. ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן ל כתב דש" ס דילן לא ס"ל כהירושלמי דכל הפטור וכו'. ועי' בשדי חמד מע' הכ' כלל טז בתחילתו ובאות ד ובאות י ובשו"ת מעשה אברהם חאו"ח סי' כז דכ"א ע"א ד"ה ואפשר ובשו"ת מהרש"ג סימן לט ובשו"ת אפרקסתא דעניא סי' קמה ד"ה אכן ובקובץ הערות וביאורים גליון סוכות תשע"ב עמ' לה בסוגריים. 

ובזה מיושב מה שהקשו בעלון קול התורה מיקסיקו תשס"ט, גליון ב עמוד ג עמ"ש בתנא דבי אליהו רבה פ"ו שאדם ונח ואברהם קיימו את התורה, והרי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ולהנ"ל י"ל שהתדב"א לא ס"ל כהירושלמי. וע' במבוא לשבת הארץ אות ז, לבאר מחלוקת הראב"ד והרמב"ן במה שנהגו בארץ ישראל שמיטה שלרמב"ן הוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט משא"כ לראב"ד. ע"ש. אך ע' בשד"ח מע' כ אות טז, שלא נאמר שנקרא הדיוט במקום שהשאר כולם חייבים, ולפ"ז מובן מדוע נשים במ"ע שהזמ"ג יכולות להחמיר על עצמן, וע' בקובץ שיעורים ב"ב דף י אות נד, וכ"ש לענין אבילות על החרבן שכל המתאבל זוכה ורואה בנחמתה, וכמש"כ השו"ע בסו"ס תקנד, וע"ע ביביע אומר ח"ג חיו"ד סי'... וחלק ט סי' נט, ובראש דוד פ' פנחס ד"ה ובאופן אחר אפשר. ובשבו"י ח"ב ס' מד, גליוני מהר"י ס' רלב מג"א סק"ט. שו"ת באר שבע ס' כא שער יוסף ס' ח.

שאלה – אדם שאיננו חולה, אבל יודע בעצמו כבר שלש פעמים שאם יצום יבוא לידי חולי כגון מי גרנה וכדומה, וכש כבר בא החולי, ימשיך לסבול ממנו אפילו אם יפתח את הצום, האם יכול להקל ולא להתחיל את הצום?

תשובה – במקרה שמגיע למצב חולי שקשה לצאת מזה, כגון כאבי ראש חזקים המיקל יש לו על מי לסמוך.

לענין חולה שאין בו סכנה מו"א זצ"ל אמר שאם יודע שיבא לו מיגרנה וכדומה שפטור מלצום מראש ולא צריך לחכות לזה, ומצאתי כעין סמך לזה ממש" בשד"ח מערכת בין המיצרים סי' א אות י, ע"ד רמ"א שמעוברת ומניקה מותרות לפתוח את הצום אם מצטערות הרבה שאין צריך שיגיעו למצב הזה אלא אם יודע מראש מותר.

בספר נשמת אברהם ח"א עמ' תיב כתב בשם הגרש"ז וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק לג' עמ' תקנד. שהמתהלך כבריא אך יפול למשכב אם לא יקבל טיפול בזמנו כגון מי שסובל ממי גרנה נחשב כחולה שאין בו סכנה.

אמנם במשנ"ב דרשו הביאו מהגרי"ש אלישיב שאמר שכל עוד שלא הגיע לא נחשב לחולה עדיין וצריך להגיע למצב של חולי, וגם אולי ה' ירחם עליו ויצליח לצום, אמנם ידוע שבמי גרנות וכדומה אם כבר מתחיל מאוחר מידי וקשה לעוצרו, והמיקל יש לו על מי לסמוך.

בין המצרים

שאלה – האם יכול לברך שהחיינו בשבתות של בין המיצרים?

תשובה – המקור לאיסור לברך שהחיינו בימי בין המצרים הוא בספר חסידים, שהביא דבריו בשו"ת מהרי"ל, ושם מסיים שיש מחלוקת לגבי שבת, ומסיים שנראה יותר שלא לברך, אמנם האחרונים לא ראו את דבריו ובספר חסידים סותם שלא לברך בשבת, וממה שהשו"ע השמיט את הסיום שיש מחלוקת גבי שבת, וסתם לא לברך משמע בהדיא שאפילו בשבת לשו"ע אסור לברך. 

אך יתכן שלא ראה רק את מהרי"ל בלי ס"ח. ושם לא הביא דין שבת. ודוחק. ובספר מהרי"ל שהעתיק דבריו יש סתירה מתשובותיו ויסוד המחלוקת תלוי בטעם הדבר האיסור, האם הוא איסור מחמת האבילות, ולפי זה יש לדון לומר שאין אבילות בשבת ויהיה מותר לברך וכך משמע בספר מהרי"ל נגד מש"כ בשו"ת מהרי"ל, וכן נקט הג"ר חיים פלאג'י במועד לכל חי, או שהאיסור הוא מחמת הזמן, שלא יכול לומר שהחיינו לזמן הזה בבין המיצרים ואף בשבת, והיות ומסתימות מרן כנ"ל משמע שגם בשבת אסור, הרי שלהלכה נראה יותר כהטעם שהאיסור מחמת הזמן. וכל זה מלבד מה שדעת רבנו האריז"ל בשער הכונות שהחסרון מחמת הברכה ולכן אסור גם בשבת, וכן ההגיון נותר, שהרי אם הטעם משום מיעוט שמחה, אין לנו למעט בשמחה אלא מר"ח ולא קודם לזה, וכפי שכתב בשעה"צ סימן תקנא ס"ק מח שלא שייך אבילות עד ר"ח אב שממעטים בו בשמחה, ועל כרחך שסיבת האיסור מחמת הזמן וזה שייך גם בשבת.

ומלבד זאת גם אם ננקוט שהאיסור כן מחמת אבילות, ואין אבילות בשבת, כל הרי דין זה הוא רק לעניין שבעה אבל לעניין שלושים ושנה יש אבילות בשבת, כמו שכתב ביביע אומר חיו"ד ח"ד לב, ח"ט חיו"ד סימן מ, וכ"כ במעין אומר שאסור ללכת לשבת חתן בשנת האבילות אפילו שאין אבילות לשבת, ושהחיינו דומה יותר לשלושים, וכן אמר האור לציון מטעם אחר שהיות וכולם אבלים יש אבלות בשבת, וכמו שמובא לענין ברכת אבלים בשבת, וכן אמר האור לציון, ובכתבי הגרי"ש על שבת סימן כו, ולכן הרמ"א החמיר בדיני אבלות בשבת ת"ב, ואפילו שכיום לא נוהגים מצד האר"י שלא להראות אבלות בשבת, אבל כאן בכה"ג שהוא שב ואל תעשה בלבד שלא ימברך שהחיינו, אפילו מדין יש אבלות.

אכן הגר"א חולק ומתיר לברך בשבת, וכ"כ במ"ב וכן נטה להקל בחזון עובדיה, אבל כבר כתב סבא בשנת תשל"ב בה' באב יום פטירת האר"י מאמר ונדפס ביתד המאיר אב תשעו, ששיטת הגר"א בהלכה נגד רבינו האר"י ז"ל, כגוןוהביא דוגמאות לכך: א. שלא בירך הנותן ליעף כח. ב. וביהא שמיה רבה אמר רק עד עלמיא, ולא עד דאמירן בעלמא. ג. לא בירך ברכות התורה כשניעור בלילה. ד. קידוש בליל שבת עשה בישיבה ה. ובליל הסדר הניח רק ב' מצות. ו. היה נגד שלא להניח הנחת תפילין של ר"ת. ז. לא אמר ושמרו בערבית של ליל שבת, ח. בקידוש היה אומר כי בנו בחרת, ט. היה בוצע בלחם משנה משתי החלות ולא מאחד. ועוד. וכל שיטתו כנגד רבינו האריז"ל, שאנחנו ואנחנו הספרדים קיבלנו הוראותיו. ותלמידו הגאון ר' חיים וולאזין בהקדמה לספרא דצניעותא כתב שהיה הגר"א אוחז מאוד מרבינו האר"י ורעד כולו כשהיה מזכירו, ומה שלא פסק כמותו, כי היוה לו רק כתבים של פרי עץ חיים משובשים, והיום שיש לנו כתבים שנדפסו, ומדויקים ויודעים מה מהרש"ו כתב ומה מהרח"ו, ומה מהחברים שאינו מוסמך, מלבד מה שעשה הרב הלפרין בהגהות וביאורים הנקרא גוב"י אנו פוסקים כר' האריז"ל, ויודה לזה גם הגר"א. ולא כחזון עובדיה כאן שצידד כמשנ"ב לברך בשבתות בין המיצרים ובלבד שלא יהיו אחר ר"ח.

שאלה האם אפשר להכנס לדירה בבין המיצרים ומה יעשה עם ברכת שהחיינו?

תשובה, להכנס לדירה בבין המיצרים עד ר"ח הוא לכתחילה, 

החסרון הוא מצד שהחיינו שלא יכול לברך, כמש"כ בשו"ת לבושי מרדכי. אך לכאורה נראה שאין לברך שהחיינו על הבית תמיד, והוא שמנהג הספרדים שלא מברכים שהחיינו רק על כלים הצמודים לגופו של אדם, כמש"כ הרשב"א והב"ד בב"י סי' רכג, ולכן היו נוהגים לפטור בפרי חדש את הבית. אמנם לכאורה היותר נכון שצריך לברך כיום הטוב והמטיב, מאחר ואף שכתב במחזיק ברכה סי' רכג ובלוח ברכות הנהנין של אדה"ז שעיקר הדירה לאדם ובני הבית טפלים ולכן יברך שהחיינו, ולא כבאה"ל ושאר פוסקים שכתבו לברך הטוב והמטיב, וכ"פ בהלכה ברורה סי' רכג לברך שהחיינו, ולא כחזון עובדיה שפסק לברך הטוב והמטיב, אמנם נראה שכיום שהדירה שייכת לאשה חצי ממש, וכן נוהגים בירושות וצוואות, לכן יש לברך הטוב והמטיב.

אך נראה בס"ד לומר שהיות וישנה דעת הרמב"ם בפי"א מהלכות ברכות שיש לברך שהחיינו על קביעת מזוזה, ואין אנחנו נוהגים כן, ולכן בכדי לצאת דעת הרמב"ם משתדלים לברך שהחיינו, ולא הטוב והמטיב כעין בלידת בן שכיום סומכים על שהחיינו של הברית ולא מברכים הטוב והמטיב, וע' מש"כ באדרת תפארת מש"כ בזה.

ומצד בין המיצרים הנה כל האיסור הוא רק בברכת שהחיינו, אבל בברכת הטוב ומטיב מותר לברך כפי שכתבו בלבושי מרדכי ח"א סי' קא, ושדי חמד אסי"ד מערכת בין המצרים סי' ב אות ג, במחב"ר אות י משם היעב"ץ בסידורו. וכ"כ באגר"מ חאו"ח ח"ג סי' פ, וכ"ד הגר"נ קרליץ בנחמת ישראל פ"ג הערה 77.

אמנם בשו"ת אדרת תפארת ח"ז סימן יט, הביא משו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן קעה, שברכת הטוב והמטיב על יין אין לגרום לברך בבין המיצרים שהוא ממש כמו שהחיינו, והביאו דבריו לדינא בחס"ל סי' קעה ס"ו וזכור לאברהם אות ב מערכת ה וכה"ח ס"ק יא ושמח נפש גאגין אות ה מערכת הטוב והמטיב, עד הלכה ברורה. ע"ש. הרי לנו בהדיא להחמיר בזה. 

אמנם לענ"ד שאתי עלה מדין שמחה, ולא משום הברכה ולא כרבינו האר"י ולכן בשבת יש להקל לכו"ע בברכת הטוב והמטיב. זאת ועוד נראה שיש לצרף מחלוקת ברואה חבירו אם מברך שהחיינו, וחזון עובדיה סובר לברך היות והוי כחיוב של מילה, ואף אם שם נחמיר משום נוסח הברכה, כמש"כ בדע"ת מהא"א, אבל בהטוב והמטיב לא, והיות ויש לו חיוב לעבור מצד ההפסד וכו', ובכל מצב עובר דירה, למה שלא יברך הטוב והמטיב. והיות ואין כאן איסור אלא לא טוב, וכאן התחייב בעל כרחו לכן לענ"ד אפשר לברך.

אבל אחר ר"ח מצינו שבקניית דברים שיש בהם הטוב והמטיב כגון מכונית אפילו יד שניה נאסר מר" ח כמש"כ באגרות משה חלק אורח חיים חלק ג סימן פ, ובחזון עובדיה. אלא אם יהיה הפסד, וכן הוא בדרך כלל ברכב יד שניה. וכן בדירה אם יש לו הפסד כגון שמשלם שכירות, יעבור תמיד, ובדירה יש סברא נוספת להקל כיון שקנה לפני כן, ועתה רק עובר ואין כאן חסרון של משא ומתן. וכמש"כ בלבושי מרדכי הנ"ל.

וכל דיני בין המיצרים מתחילים כבר מליל י"ז בתמוז כפי שכתב הציץ אליעזר ח"י סימן כו, ולא כהאג"מ שרק מהבוקר. 

שאלה – האם יכול לצאת ידי חובת שהחיינו על פרי בימי בין המצרים בשהחיינו הנאמר בברית?

תשובה - לדעת הרב מרדכי אליהו יכול לפטור בברכת שהחיינו בברית פירות, ויכול גם לפטור אחרים. אבל סבא מחמיר בזה, ונראה שהולך לשיטתו ביביע אומר ח"ח סימן כד, לגבי עניית אמן שנחשב לאדם כאילו בירך בעצמו, ואם כיון לצאתיצא יד"ח ולא אכל נחשב לברכה לבטלה. והעניין נלמד משבועת האשה שאומרת אמן, ונחשב לה לשבועה ומדייק דבריו מספר אהל מועד, ואפשר לדחות שאין זהו ההבנה בדבריו. ובצפנת פענח ר"פ יב מהלכות שבועות, חולק דשאני שבועה. וכן בלקו"ש ויחי תשנב אות ב. ובאור לציון דיבר רק על בעל הברית עצמו שיכול לפטור בגדים חדשים ואין ראיה לנ"ד.

עוד חסרון יש בזה, מהמבואר בתשובות כתב סופר בהל' ר"ה, והב"ד בהליכות שלמה שם, שאין לחבר בין שהחיינו של ברכת המצות שבברית הבא מזמן לזמן, לברכות הנהנין, ומה שכ' בשו"ע להביא בר"ה פרי חדש זה רק לחומרא בעלמא, להוציא מספק ברכה לבטלה, אבל לכתחילה לא מחברים בין הברכות. ולכן מסתבר יותר שלא לעשות זאת.

שאלה - האם מותר לשמוע שירים שקטים?

תשובה - בהליכות שלמה בספירת העומר מתיר שמיעת שירים שקטים בספירת העומר, אבל בבין המצרים לא שמענו שהתיר.

ומקור האיסור בדברי המג"א שאסר ריקודים ומחולות, אבל כתב זאת בלדעת האשכנזים הנוהגים שלא מתחתנים להתחתן בבין המצרים, ולא לספרדים שמותרים להתחתן. ואדרבה מה שנאמר שהמזל לא טוב ויש מיעוט למעט בשמחה הוא רק משנכנס אב וכך דעת מו"ז ומו"א. ממעטים בשמחה. אך האור לציון אמר שאין המנהג להקל בזה, ונהגו להחמיר משום המזל גם קודם חודש אב. וכן לענין שירים המנהג להחמיר גם לספרדים, וכ"כ בחזון עובדיה.

אבל מי שקשה לו יכול להקל ולשמוע בצינעא. אבל אחר ר"ח הדבר יותר חמור.

שאלה – מה הפירוש משנכנס אב ממעטים במשא ומתן?

תשובה – יש בזה מחלוקת בהבנת הדברים. שבמרן בס' תקנא סעיף ג ששכתב שממעטים במשא ובמתן, ובבנין של שמחה, משמע דווקא במו"מ של שמחה כגון חנויות של כלי כסף וכדו'. וכן מבואר להדיא בב"י שהמנהג להקל במו"מ שאינו של שמחה, וכך פוסק המ"ב. אלא שהקשה המג"א שסותר השו"ע עצמו שבס' תקנד סעיף כב לענין ת"ב כתב "במקום שנהגו לעשות, מותר אלא שממעט, שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן".". הרי שאף במו"מ שלא של שמחה אסור. הרב מרדכי אליהו בקול צופיך הראשון, וכן האור לציון בשיעור, הביאו בזה פירוש נפלא והוא שיש חלוקה בין התוספות ביבמות מג: שכל משא ומתן ממעטין, אבל הכוונה להוריד להפחית בשעות העבודה, אבל בתוספות במגילה ה ס"ל שממעטין היינו רק של שמחה, וסוגרים לגמרי. וכאן מרן בא להחמיר בשנתי המקרים, שמה שצריך בשל שמחה למעט פירושו ולסגור לגמרי, וכ"פ לדינא במשנ"ב. וגם במשא ומתן רגיל יש למעט ולהוריד שעות. כגון לסגור חצי שעה יותר מוקדם. והדברים ברורים כנתינתן מסיני. אך כה"ח לומד שבאמת כל משא ומתן אסור לגמרי כשיטה המחמירה, כל משא ומתן ולמעשה נהגו להקל, ובסי' תקנא הוא מנהג, ובסי' תקנד הוא דין. ע"ש.

שאלה – האם מותר לאכול בשר בראש חודש?

תשובה – מעיקר הדין לספרדים נהגו להקל בזה, משום שמחת ראש חדש בסעודות, וכך כתבו כל הפוסקים מהחיד"א ועד הבא"ח. אמנם סבא בשנת תש"ע התחיל לומר שיש מקום להחמיר ולא לאכול, שהרי כל הסיבה להתיר הוא מחמת שיש מצוה לאכול בשר בר"ח, אבל בשו"ע בס' תקפ כתב שיש ענין להתענות בפטירת הצדיקים ומונה בהם גם את ראש חודש אב, שהוא פטירת אהרן הכהן שי"א שיתענה אפילו שהוא ר"ח. ובמעשה רוקח חלק ב בסוף תענית הביא שלכן התורה כותבת את התאריך של הפטירה של אהרן מה שלא נכתב שאין אצל אף צדיק אחר, להודיע על החסרון של החדש. ואם כן, אף שלא מתענה, לפחות לא יאכל בשר, ועוד שבירושלמי מובא שיש מחלוקת מתי היה החורבן, שהנביא בירמיה אומר מקל שקד אני רואה, כי שוקד אני על דברי לעשותו, ששקד הקב"ה על פורענותם של ישראל, כמו השקד שעד שמוציא את פריו לוקח לו 21 יום, כך משהובקעה העיר עד סופו 21 יום., ויש דעה שהובקעה חומת העיר בט' בתמוז ואם כן החורבן היה בראש חודש אב. כמש"כ בשו"ע סי' תקמט. ולכן היות וי"א שהיה חרבן בר"ח יש יותר טעם להמנע בו מבשר ויין.

אך למעשה לא נראה להחמיר בזה כלל, וע' בשו"ת יביע אומר חלק ט חלק אורח חיים סימן נ אות א בסופו, כתב מרן החיד"א במורה באצבע אות רלג שאין יום ר"ח אב בכלל האיסור, ונהגנו לאכול בשר בר"ח אב לכבוד ראש חודש. וכ"כ הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי סי' י אות ז, כי מי לנו גדול מיוסף צדיקא, מרן החיד"א, שנהג בעצמו לאכול בשר בראש חודש. וכן כתב הגרי"ח בבן איש חי פרשת דברים אות טו. וכן נהג הגאון ממונקאטש, ושכן דעת אבותיו ורבותיו, וכמ"ש בדרכי חיים ושלום סי' תרסו. ע"ש. עכ"ד. ואחר שכל האיסור כאן הוא מתורת מנהג ונהגו להקל לאכול בר"ח ממילא מה מקום להחמיר בזה. ואף שרבינו האר"י לא היה אוכל, הנה הוא לא היה אוכל כמו שלא היה מסתפר מי"ז בתמוז, אבל אין זה ענין לדידן.

שנודע שיש חילוק בין מה שהאר "י היה נוהג לעצמו לבין מה שהורה לאחרים. ואף לדברי האומר משום שהוא פטירת אהרן, הנה לפי זה רק ביום אסור ובליל ר"ח שרי, ולאידך אם מטעם של סעודות ר"ח רק ביום יש חיוב סעודה ולא בלילה, ולא שמענו שבלילה אסור, אלא כיון שלמחרת שרי מותר גם לילה קודם. ויל"ע. ופשט הבא"ח סעיף טו שרק בליל שני אסור משמע לפני כן מותר.

זאת ועוד אם הוא פטירתו של אהרן היה צריך להיות רק ביום ולא בלילה, כי תעניות הצדיקים הם רק ביום.

ועוד הביא טעם שלמש"כ בסי' תקמט בשו"ע שהובקעה העיר ביום ט בתמוז ובירושלמי וילנא, מסכת תענית פרק ד א"ר אבונה סימנא ירמי' א, יא: "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום. מ"ד בט' לחדש בא' באב חרב הבית מ"ד בי"ז בט"ב חרב הבית. ע"כ אם החרבן היה בא באב על כן איך יאכל בשר ויין, והנה יש להקשות טובא ע"ד הירושלמי איך יתכן לומר שבט' הובקעה העיר ובר"ח החרבן, והלא בפסוק במלכים בהדיא מלכים ב פרק כה פסוקים ח ט, "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָ͏ִם: וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ". ע"כ. 

ובירמיהו פרק נב פסוקים יב, יג: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלָ͏ִם: וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" ע"כ. 

וזהו שאיתא בסוף תענית שבשביעי נכנסו להיכל ואכלו ושתו עד התשיעי לקראת ערב שנשרף, ואיך אפשר לומר שבא' באב נעשה החרבן, וכן סתם בשו"ע שבט' הובקעה העיר, וראיתי בחזון עובדיה שציין לטורי אבן ר"ה יח:, וכתב שישב בספר יפה מראה דף קפז ע"א, וי"ל דהא ע"כ קראי כתיבי בחודש החמישי בשבעה לחודש, וכתיב בעשור לחודש, ומשנינן בבבלי שבשבעה לחדש נכנסו להיכל אכלו ושתו וקלקלו, ובט' לעת ערב הציתו אש בהיכל עד יום עשירי בערב. וא"כ מה יענה ע"ז המ"ד בא' לחודש. וע"כ דס"ל שהחורבן לחוד שבו הרסו בבנין בהמ"ק, אבל בשביעי נכנסו לפנים שזהו סימן לסילוק שכינה וכו'. וממילא ניחא מ"ש במשנה דהיינו על השרפה, ולשון מקרא לחוד ולשון מתני' לחוד חולין קלז:. ע"ש.

וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' כו, שבית שני נשרף כולו בתשיעי ולא בעשירי אלא בית ראשון, ע"ש. וע' במתיבתא ר"ה יח באוצר עיונים שבחלק ב בתחילתו.

קניית בגדים

שאלה – האם מותר לקנות בגדים מר"ח ולשמור לאחרי תשעה באב ומה הדין במבצעים?

תשובה - עד ראש חודש מותר לקנות, ולחדש, ורק אסור לחדש את מה שלא שמברכים עליו שהחיינו.

ומר"ח י"א שגם בקניית בגדים יש את החומרא המיוחדת שלא לארוג "שתי", כמבואר בס' תקנא ח. ומקורו בירושלמי, והוא לשון נופל על לשון, לא למישתי כנגד אבן השתייה שבטל. ולכן גם לא תופרים בגדים, וגם לא לאחרים. ולעניין קניה הרמ"א בס"ז אוסר, אבל בדעת מרן, בספר אור לציון כתוב שאסור מדין זה, אמנם בשיעור בעל פה אמר, שהוא אסור רק מדין משא ומתן. והמנהג לאסור לקנות דברים חדשים וכמש"כ גם בבא"ח, ולא ככה"ח, עכ"ד. 

ובגליון הקודם 24, הבאנו שלשיטת כה"ח המנהג שהביא הבית יוסף הוא להקל במשא ומתן, ורק של שמחה אסור, ולכן כל עיקר איסור זה תלוי במחלוקת שם. הרי שכל איסור זה לא ברור.

שאלה - האם מותר לעשות או לקנות במבצעים?

תשובה - אם יש מבצעים, האבא אוסר. המשנ"ב מביא פמ"ג שאם יש יריד מותר. ובבא"ח מתיר אם ימצא יותר בזול. אך כתב בבאה"ל סו"ס תקלט, שהיות ורבים בראשונים חולקים בזה, על כן יעשה כך רק בצינעא, כמש"כ בשלחן לחם הפנים, ע"ש. אבל בהלכות חול המועד מבואר, בשו"ע בסימן תקלט בדין של מציאה, שאסור בחול המועד לטרוח ולאסוף דגים שנשטפו על גב הנהר, אף שזה דבר האבד, מכיון שזו רק מניעת ריוח. ועוד, לשיטת המתירים ביריד התירו רק כשהמחיר יעלה אחר החג, אבל במבצעים נשאר במחיר הרגיל שלו, רק שישנה הוזלה, ועוד שזה רק היתר לקונה ולא למוכר, לכן כדאי מאוד מה לקנות בזה, אלא אם כן לא ישאר לו סחורה אחר ת"ב.

וההיתר למכור הוא רק מכח הטענה שהוא משלם תמיד מסים וארנוניות, אבל הדבר תלוי בהכנסה השנתית ולא בשבועית או חדשית, ואם מרויח טוב אסור. ואם באמת לא מרויח, משמע קצת שמותר גם לקנות ממנו, או שנאמר שהביאור הוא שהמצב הכללי רע לקונים והמוכרים, וזו הדוגמא של מסים וארנוניות. ולכן כשאדם מתפרנס טוב נראה מאוד להחמיר בזה, ובפרט בבגדים שהמנהג להחמיר.

למעשה, אחר שהרבה רבנים מתירים בזה, וכל החנויות עושות מבצעים למכירות, אם הוא יחמיר, ודאי שמפסיד בזה לקוחות גם בעתיד. ולכן מותר למכור, ויש לצדד כנ"ל שמותר גם לקנות. אבל ודאי שלכתחילה ראוי שלא להקל, אבל אם לא תשאר לו סחורה מותר, אבל אין רוח חכמים נוחה לפתוח. והראיה שמדוע לא פותחים גם בחולו של מועד.

אבל אחר המחשבה יותר יש לחלק, שאם הטעם משום הדין, יש מקום לדון להקל ביריד וכדומה. אבל אחר שכך המנהג, הרי עשיית יריד הוא עקירת מנהג. וחמור יותר, וכך נראה לדינא להמנע מכך ביותר. ולאחר מיכן ראיתי שדן בזה במחזה אליהו פולק ח"ב סי' לה, שחילק בין שבוע שחל בו שיש לאסור, משא"כ מראש חדש, ע"ש.

שאלה – האם מותר ללכת לים?

תשובה – בימי בין המצרים אין איסור, רק ישנו חשש לסכנה. 

ומשבוע שחל בו, החזון עובדיה מביא מהגר"ח פלאג'י ומנהג סאלוניקי, שאפשר ללכת לים. אבל אין זו ראיה, כי היא הייתה הרחיצה שלהם, והיום זה נעשה להנאה. וכ"כ בשו"ת מהר"י מברונא סימן יב, שהייתה רחיצה ממש. והביא בפ"ת יו"ד סי' שפא ס"ק ב, מתשואות חן, שרחצה בנהרות לתענוג אסורה ולכן יש לאסור, וכ"ד הרב מזוז בבית נאמן תשע"ו.

אמנם רבים הולכים לצורך בריאות בלבד, בשביל השחיה, ולא לתענוג. ובזה יש להקל בזהירות יתירה.

שתיית יין

שאלה – האם מותר לשתות יין מראש חודש?

תשובה – יש לאסור לשתות יין ואפילו בירושלים, ואין להקל בזה כלל.

בספר מזבח אדמה להרב מיוחס שהיה ראשון לציון בזמן החיד"א, כתב, שלמנהג ירושלים מותר לשתות, ומקורו משם ספר שלחן מלכים בואנו, ושם אין דבר ממנהג ירושלים, אלא העתיק דברי שיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף סימן תקנא אות כו, שכתב שמנהג איזמיר לשתות יין, וכפי שהעיר שם הרה"ג דוד טהרני בהגהותיו שם. וכן העיר כבר בזה הרה"ג אהרן בן שמעון בשער המפקד דף צה, שמה ראה הרב מזבח אדמה להביא מנהגים מהרב בואנו, ואם רואה מנהג בעירו סגי בכך, ובפרט כשאין אצל הרב בואנו כלום מזה, ויתכן שרק הביא את הרב שיירי כנה"ג, ואם רוצה לציין טעם שיציין לשיירי כנה"ג עם טעמו, והוא פלא, ע"ש. ולנו שיש את שלחן מלכים, רואים שרק ציין לשיירי כנה"ג, וכלום אין שם ממנהג ירושלים.

ובשיירי כנסת הגדולה שם כתב, בדרך אגב לדין של ראש חדש בבשר ויין, וטעם זה יספיק לנוהגים שלא לאכול בשר, ונוהגין לשתות יין, דבבשר קבילו עלייהו, יין לא קבילו עלייהו. ואפשר שהטעם שלא להפסיד ברכת היין. עכ"ד. הרי שלא כתב שנוהגים כן באיזמיר, אלא יש נוהגים, ומנמק ש"אפשר שהטעם שלא להפסיד ברכת היין", עכ"ד. הרי שרק לכוס ברכת המזון נהגו לשתות. אבל שאר יינות אסור לשתות. ואולי כוונתו מכיון שכתב מרן שעל כוס ברכת המזון מברכים גם בזמן הזה כדין בשר ויין של מצוה, אם יאמרו לאנשים שאסור לשתות יין לא יברכו על כוס ברכת המזון ולא נהירא.

ובשדי חמד סימן א אות ב, כתב שזהו מנהג תמוה, למה לא נהגו באיסור שתיית יין, והטעם להיתר כנראה מחמת שהיה להם הרבה בורות מים מכונסים וסבלו מאוד מיתושים ופשפשים, ולא היו נרדמים ללא שתיית יין. ע"ש.

ומו"ז בקול סיני הביא מנהג זה שבירושלים נהגו להקל, אבל בחזון עובדיה לא כתבו אלא כתב למעלה שאסור לשתות יין, ורק בהערה הביא דברי מזבח אדמה, נראה קצת מדבריו שרק בירושלים יש להקל, אבל אי אפשר לומר כן מאחר ובענין העוגות בע' קעו, כתב להתיר שמנהגינו שאין איסור ביין, וצ"ע. ויש הקלטה מהשיעור של מו"ז שאמר להחמיר בזה ורק באיזמיר הקילו, ובירושלים רק בגלל הפשפשים.

זאת ועוד מו"א היה מדבר בזה בחריפות שזה אסור, כיון שאפילו אם הוא מנהג ירושלים, אין להקל לשאר הארץ ורק לירושלים, וכן הדין שביביע אומר חלק ג חיו"ד סימן יז, שאם נתן את המזוזה להגהה שלא לחזור לברך מחוץ לירושלים. וכמש"כ במפתחות ליביע אומר שם שבמקומות שאין מנהג ידוע אין לברך, ע"ש. ולא כילקוט יוסף, וכמו שמצינו גם לענין קריעה על אביו ואמו בחול המועד שרק מנהג ירושלים לקרוע, ורק בדברים של חומרא הרי ירושלים היתה מקום של חכמים וסופרים ונוקטים להחמיר בשאר מקומות.

ועוד יש סברא לומר בזה שאפילו אם בזמנם נהגו להקל כל זה בזמנם שהיו שותים יין בתור שתיה ממש כל סעודה, משא"כ עתה הוא ממש רק לתענוגות בני אדם. ולכן אין להקל בזה.

ובהבדלה, לדעת מרן שותים כרגיל, וכן המנהג כמש"כ כנה"ג, ואפילו יותר מרביעית ואף כל הכוס. כמש"כ בשד"ח מערכת בין המיצרים סי' א, משם זכור לאברהם. והרמ"א כתב שנותנים לתינוק, אבל הרב הג"ר שלמה זלמן אויערבאך נהג לשתות בעצמו ולא נתן לקטן, כי יש מנהג קדום יותר של תרוה"ד, שביין של מצוה אין כלל איסור. ועוד מובא בהליכות שלמה שחשש שהרי קטן שאמרו היינו דוקא שהגיע לחינוך ולא נתבאר אימתי הוא שיעור זה והג"ר ניסים קרליץ כתב משיודע ללמוד תוס'. וה"ה כוס ברכת המזון של זימון שמותר, כמש"כ בשו"ע. ולא כיפה ללב אות ז, שכתב שהמנהג להחמיר, וכמש"כ במשנ"ב איש מצליח. ולדעתי מנהגי היפה ללב אינם מבוררים כלל, וכמו שכתב בשהחיינו למורכב, וכן לתוספת אורה בשבת, ואכמ"ל.

שאלה - האם האיסור לשתות יין בימים אלו הוא אף במיץ ענבים, והאם מותר לצורך הכנה לצום?

תשובה – אף מיץ ענבים בכלל האיסור ולשון מרן "יין תוסס", לאו דוקא משעת תסיסה, כך כתב בהליכות שלמה, ואפילו בסוג יין שמברכים עליו שהכל יש להחמיר כיון שיש בו טעם יין. וכמו שהגרי"ש אלישיב היה מחמיר במיץ ענבים שיש בו מים, והיה מברך עליו שהכל, אסרו בתשעת הימים.

אך למניקות יש לייעץ לשתות מיץ ענבים של תירוש בערב תשעה באב, חוץ מסעודה מפסקת, ובדוק ומנוסה שלא יחסר להם כלל חלב. והתיר בהליכות שלמה אפילו ביוה"כ אם אין חלב לא לצום.

ולכן בכדי להתחייב בצום יש להתיר לשתות מיץ ענבים ויש להסתפק בכל אדם שרגיל לשתות לפני הצום ואם לא כן הוא יהיה חלש ויהיה קשה לו הצום, ונראה להחמיר, אלא רק באופן שאם לא כן לא יוכל לצום יש להתיר.

שאלה - האם יש לעשות כוס של ברכה כשיש זימון בתשעת הימים, והאם הוא חובה, וכיצד ינהג בהבדלה.

תשובה – יש חובה לעשות כוס של ברכה כשיש זימון של שלשה, ואפילו בתשעת הימים וגם אם קטן מצטרף יעשה ולא כאור לציון.

מרן בסימן קפב הביא ג' דעות על כוס של ברכה האם הוא חובה בי"א קמא הביא שהוא חובה גמורה ואסור לאכול בלי כוס של ברכה, שיטה שניה שרק בשלשה צריך כוס והוא שיטת הזהר ברות ובלק ועוד, ושיטה שלישית שהוא רשות, ובכה"ג שמרן מביא ג' דיעות האם דעתו כדיעה אחרונה אין בזה כלל, וכ"כ משנ"ב סימן קפב ס"ק ד, וכמש"כ הרב יוקח נא בסימן קא בסופו, וברב פעלים ח"ג סי' כט, וזבחי צדק לענין קבלת שבת בהדלקה, ועוד. 

ובזה אתי שפיר בנידון דידן שמאחר וקי"ל כשיש זהר נגד פוסקים העיקר כזהר וכמש"כ בב"י סי' קמא לענין להשמיע לאוזניו, מדוע שמרן יחלוק על זה, ובבית יוסף סיכם את ההלכה עם דברי הזהר וכתב שהמדקדקים אם יש כוס ביחידות לא מחזיקים בו כיון שלזהר אין כוס ביחיד, ע"ש. ומאחר וכן העלה בבית יוסף ובשו"ע סתם יש לנו לפסוק כבית יוסף. ועל כן יש להחמיר ולחייב כוס של ברכה בשלשה.

ובדעת הזהר כתב בב"י שהוא חובה, אבל כתב רבינו האר"י בשער המצוות פרשת עקב, שכתב זה כשיש לו יין, אבל אם אין לו יין או שאין זימון לא, הרי שהוא לא חובה שלא יאכל אם לא יברך, או שאם אין יין לא יאכל ולא יברך, אלא שהוא חובה כשיש יין, וכן כתב הגר"א בדעת הרמב"ם שנקט שאין ברכת המזון טעונה כוס, ומסיים שצריך לברך על הכוס, והאריכו בזה במשנ"ב איש מצליח שכן עיקר לדינא, ע"ש. ומש"כ בכה"ח שדעת האר"י שהוא רק למצוה מן המובחר צ"ע מנין לו, ומה שכתב בבן איש חי שנה ראשונה פרשת שלח לך סעיף טז, ישתדל לברך על הכוס אם יש שנים עמו שאז יש להם זימון, ע"כ.

יש לומר שאין כוונתו חומרא אלא דין גמור, רק אם אין לו יין פטור, ולא כמו שהבין בדבריו בכה"ח. ומה שהביא עוד בכה"ח מדברי אדה"ז שכתב שאינו דין בשלשה, כי פסק כדברי הרמ"א שהוא מצוה מן המובחר. ודוק. אף בסעיף ב ברמ"א בדין שיכר משמע שהוא דין גמור, וצ"ע.

ובזה אתי שפיר מאוד מה שמרן החמיר בסימן תעז שאם שכח ולא אכל אפיקומן ושתה כוס שלישי לא יחזור ויאכל אפיקומן כיון שברכת המזון טעונה כוס, ולא כרשב"א והראב"ד ורבינו ירוחם שיאכל שוב כזית בלא כוס, וכן בסימן קעד כתב מרן שחייב להשאיר את היין לבסוף כי ברכת המזון טעונה כוס, הרי שמרן החמיר שטעונה כוס ומשמע אפילו ביחיד, אמנם בבית יוסף סי' קפב כתב כזהר שרק כשיש זימון. וגם יצא שלדעת הזהר טעונה כוס אבל לא שאסור לאכול בלא כוס.

ולדין של תשעת הימים כתב הרמ"א בסעיף י שיש לברך על כוס ברכת המזון, וכן הוא בבאה"ל אם דרכו בכך, אמנם בספר יפה ללב סי' תקנא אות ז, כתב שהמנהג להחמיר שלא לשתות בתשעת הימים, והב"ד אור לציון, אמנם באיש מצליח כתבו שכל זה מי שלא מקפיד לעשות כהאר"י על כל זימון כוס של ברכה, אבל מי שעושה כן גם בזה"ז יעשה ודפח"ח. והנה לנ"ל מאחר והרמ"א כתב שנחשב לכוס של מצוה, והרמ"א עצמו דעתו לא ממש שטעונה כוס וכנ"ל.

וכ"ש לדידן שנראה יותר שטעונה כוס, ומה שטוען יפ"ל שיש מנהג בזה, הנה זה זמן רב שיש לי פקפוק על מנהגים שמביא היפה ללב שלא היה בקיא במנהגים ואין בהם ממש, וכמו שראינו שהביא בסימן רסג לענין נרות שבת שהמנהג נגד מרן ושני בעלי בתים בבית אחד מברכים בתוספת אורה, והדבר תמוה ביותר מנין מנהג שכזה, ואמר לי הגר"י טופיק רבה של ביתר שאין דבר שכזה, אף שהביאו בכף החיים, וכמו כן בשהחיינו על פרי מורכב שכתב יפ"ל שמנהג ירושלים לברך, אך כה"ח כותב שהמנהג לא לברך. ועוד רואים שיש מנהג להחמיר ולא לשתות בארץ ישראל יין והשאלה על כוס של ברכה, ובמפורש נגד המזבח אדמה הנ"ל.

ובשיעור של האור לציון שמעתי שאמר שהמנהג שלא מביאים בשר בסעודת מצוה, ואני בברית שלי שהיה בימים הללו לא אכלו בשר כי אם דגים, אבל כוס של ברכה עושים עם יין. עכ"ד. הרי שאפילו שלענין סעודת מצוה לא נהגו בשר, לענין כוס של ברכה מברכים. 

והטעם שלא אוכלים בשר בסעודת מצוה, הוא מדברי הרב בן איש חי שנה ראשונה פרשת דברים אות טו, גם נהגו פה עירנו שגם בסעודת מילה אין אוכלים בשר בימים אלו, ע"כ. וביאר מו"א זצ"ל שאין מקום לחלוק ולומר שאסור בימים הללו לאכול בשר בסעודת מצוה, אלא היות ובפרט בברית מילה היו מגיעים גם מי שלא מוזמן ושלא יהיה כשלון באכילת בשר, לכן תיקנו שיהיה דגים. איך שיהיה הוא מנהג שנהגו גם בארץ ישראל. אבל לא בכוס של ברכה.

שאלה - האם האיסור לשתות יין בימים אלו הוא אף במיץ ענבים, והאם מותר לצורך הכנה לצום?

תשובה – אף מיץ ענבים בכלל האיסור ולשון מרן "יין תוסס", לאו דוקא משעת תסיסה, כך כתב בהליכות שלמה, ולהג"ר מרדכי אליהו הוא חמור מיין מגיתו כי עבר עליו מ' יום, ואפילו בסוג יין שמברכים עליו שהכל יש להחמיר כיון שיש בו טעם יין. וכמו שהגרי"ש אלישיב היה מחמיר במיץ ענבים שיש בו מים, והיה מברך עליו שהכל, אסרו בתשעת הימים.

אך למניקות יש לייעץ לשתות מיץ ענבים של תירוש בערב תשעה באב, חוץ מסעודה מפסקת, ובדוק ומנוסה שלא יחסר להם כלל חלב. והתיר בהליכות שלמה אפילו ביוה"כ אם אין חלב לא לצום. ולכן בכדי להתחייב בצום יש להתיר לשתות מיץ ענבים ויש להסתפק בכל אדם שרגיל לשתות לפני הצום ואם לא כן הוא יהיה חלש ויהיה קשה לו הצום, ונראה להחמיר, אלא רק באופן שאם לא כן לא יוכל לצום יש להתיר.

תשעה באב שחל במוצאי שבת

שאלה – האם השנה שחל תשעה באב ביום ראשון יש מקום להחמיר שלא להסתפר בערב שבת חזון?

תשובה – אין מקום להחמיר, כיון שיש בדבר פגיעה בכבוד השבת, אלא אם כן נוהג להחמיר לא להסתפר כבר מראש חדש.

כתב מרן בסימן תקנא סעיף ד, לאחר התענית מותר לספר ולכבס מיד. ואם חל תשעה באב ביום ראשון או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשתי השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה' ויום ו'. הנה אם חל ביום א אין מחלוקת בזה ואף לי"א אין בו דין של שבוע שחל בו ת"ב.

ראיתי שכתב בחזון עובדיה ע' רכד, ואף במפתחות הביאוהו משם הגאון רבי חיים פלאג'י במועד לכל חי סי' י אות כה, ונכון להחמיר שלא להסתפר ולהתגלח לפחות בערב שבת חזון כשחל בו תשעה באב, והוסיף חזון עובדיה שכ"כ בספר המכתם תענית כט:, ובספר ארחות חיים הלכות ט' באב אות ה, שהזקנים היו נזהרים שלא להסתפר בערב שבת חזון, כדי שיכנסו לתענית כשהם מנוולים, והיו גוערים מאד במי שהסתפר. ע"ש. אך הנה בארחות חיים לא כתב בלשון זה אלא כתב, ולפני אותה שבת מותר, מכל מקום מנהג הזקנים שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת כדי שיכנסו ליום התענית כשהם מנוולין וגוערין מאד במי שיספר, ע"כ. והעתיקו הכל בו סימן סב, והב"ד בבית יוסף, הנה מיירי בכל ת"ב שחל באמצע השבוע, ועל זה אומר שלפני שבוע שחל בו, שהוא מוגדר בחז"ל "אותה שבת" יש מחמירים מר"ח כדי שיבואו מנוולין לת"ב. אבל מי שנוהג להסתפר אחר ר"ח כמנהגינו, מה מקום להחמיר שלכבוד שבת לא יסתפר, והלא כתב מרן שאפילו למחמיר בשו"ע שאם חל ת"ב בשבת יש דין שבוע שחל בו, ולא מסתפר כל אותו השבוע, מ"מ מתיר להסתפר בחמישי שישי לכבוד שבת, ומקורו הוא הסמ"ג והסמ"ק, ואיך יתכן שהוא הסתפר אחר ר"ח וכל השבוע עד יום חמישי, ולכבוד שבת דוקא יחמיר ולא יסתפר היתכן? אא"כ נאמר שמדובר בתספורת שלא ניכר בזמן קצר כזה שלא הסתפר ולא בגילוח זקן וכדומה, ובמהריק"ש העתיק את הדברים בצורה נכונה, להחמיר מר"ח, וכן דעת הרב בן איש חי שנה ראשונה פרשת דברים סעיף יב, וז"ל, מיהו לענין תספורת ראוי להורות לעם כמנהג הזקנים שכתב הכל בו שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת כדי שיכנס ליום התענית כשהוא מנוול. ע"כ. וכוונתו לפני שבוע שחל בו, והוא מראש חדש. וכ"פ באור לציון ח"ג סו"ס כז. וגם בהליכות עולם התיר בזה.

עוד יש להעיר שכל הנידון הוא רק לענין אם חל תשעה באב בשבת, אבל אם חל ביום ראשון אין כאן כלל דין שבוע שחל בו ולכו"ע מותר וגם לדעת הי"א שהביא בשו"ע. ובבא"ח חיבר וכתב שגם אם חל ביום ראשון יש להחמיר, וקשה שהרי אם חל ביום ראשון, א"כ ערב שבת הקודם לו שדיברו בו הכל בו או"ח והמכתם, הוא ערב ר"ח שהוא מותר לגמרי וכ"ש לכבוד שבת, ולא דברו על זה כלל, ואין מקום לזה כלל ועיקר במחי"ר. וצ"ל שהבין הבא"ח שהמנהג להחמיר הוא כל ע"ש שלפני שבוע שחל בו ת"ב. והוא מחודש ביותר.

והנה אף שבעלמא ס" ל לבא"ח והאור לציון שיש לחוש לכתחילה ליש אומרים כאן היקלו שאין צריך כלל לחוש לי"א שצריך לנהוג שבוע שחל בו, וביאר הבא"ח כיון שיש מנהג בזה, וגם מרן לא כתב אלא יש מי שאומר שנהגו לאסור, ולכו"ע הוא מותר מדינא דגמרא לכו"ע, ועל כן נראה יותר שאין שבוע שחל בו לדינא ממש.

שאלה – האם בתשעה באב שחל במוצאי שבת צריך לומר "וִיהִי נֹעַם" אחר ערבית?

תשובה – יאמר "וִיהִי נֹעַם" בלא אמירת "שובה".

בשו"ע סימן תקנט סעיף ב כתב, אין אומרים "וִיהִי נֹעַם" במוצאי שבת, והטעם לשיטת הסמ"ק הוא משום שהותקן על מלאכת המשכן בפרשת שמיני, וכאן אנחנו עסוקים בחרבן, ולכן אין לאומרו, וכך הביא במשנ"ב. אמנם השמן ששון בספרו פתח עינים דף סט ע"ד, כתב שהיות ולרבינו האר"י ענין של אמירת פסוקים הללו הוא להמשיך קדושת השבת לימי החול, ומיתוק ה' גבורות מנצפ"ך, גם בת"ב יש לאומרו ויאמר גם "ישֵׁב בְּסֵֽתֶר" עד "וְאַרְאֵֽהוּ בִּישׁוּעָתִי" ע"ש.

ואילולי דבריו הייתי אומר רק פסוק א' של "וִיהִי נֹעַם" בלבד, וכנראה כוונתו שהסיום "וְאַרְאֵֽהוּ בִּישׁוּעָתִי" גורם המשכת ההארה, אבל אינו דבר ברור. והוא מחודש. וכן כתבו בכה"ח ומו"א זצ"ל. אמנם ראיתי בשו"ת מבשרת ציון מוצפי ח"א סימן מד, שלא הביא מדברי הפתח עינים, ושאל לזקנים ואמרו לו שלא לומר "וִיהִי נֹעַם" בתשעה באב כיון שיום זה הוא יום קשה בשליטת החיצונים ואין לנו כח להמשיך נועם העליון, ע"ש. וקשה לחדש דברים ובפרט נגד השמן ששון. וכן מנהג בית אל כיום.

שאלה – איך לנהוג בתפלת ערבית של ליל תשעה באב לענין אמירת קדיש תתקבל?

תשובה – יש לומר קדיש תתקבל מיד לאחר תפלת שמונה עשרה במקום חצי קדיש. ולאחר מיכן לומר "וִיהִי נֹעַם" וקינות.

כתב בחזון עובדיה בערבית ואחר העמידה אומר החזן קדיש תתקבל, אמנם בהערות כתב, ומכל מקום גם אנו נוהגים שאחר איכה אין אומרים עוד תתקבל בלילה, על פי הכתוב: "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג, ח).

אבל בשחרית אחר סיום איכה וקינות ופסוקי נחמה, אומרים קדיש תתקבל. עכ"ד. ונראה שכוונתו שאחר הקינות אין עוד תתקבל, אבל אחר עמידה יש קדיש כמש"כ משם כה"ח ס"ק ט, אך לא כתב שם כן כה"ח על המנהג, וגם לא ידעתי ממנהג זה, ובכל הסידורים יש תתקבל אחר הקינות לבסוף ולא אחר העמידה, ובסידור ליוורנו אין תתקבל כלל, וכן העלו במשנ"ב איש מצליח סי' תקנט מספר 7 והביאו למאמ"ר אות א, אבל הם נוהגים גם לא לומר תתקבל גם בשחרית, וגם לא מסיימים בפסוקי נחמה וכמש"כ בברית כהונה מערכת ת"ב ואין ראיה מהם, אבל שאין קדיש כלל לא שמענו.

והנראה בכל זה שכתב בבית יוסף סימן תקנט אות ד, וז"ל, ומ"ש הטור ואומר קדיש בלא תתקבל. כן כתבו הגהות מיימון שם ונתנו טעם לפי שכבר אמר באיכה ג, ח שתם תפילתי, אבל קודם קריאת קינות אומר קדיש כולו כבשאר ימות השנה. ויש מקומות שאין מדלגין תתקבל אלא בלילה אחר תפילה אבל בשחרית אומרים אותו לפי שכבר סלקו וסיימו לומר קינות ואומרים קצת פסוקי נחמות בסופו עכ"ל. עכ"ד. ואולי י"ל שמפני שמנהגינו לומר בערבית שירת האזינו קודם ערבית על כן לא אומרים תתקבל, כמו אחר קינות, רק לאחר ובא לציון, שכל הפוסקים שכתבו לומר תתקבל הוא משום שעדיין לא אמרו איכה, אבל אנן שנהגנו לומר עכ"פ שירת האזינו קודם ערבית לכן לא אומר תתקבל, אלא כמש"כ בארחות חיים הל' ט' באב אות יז, מאידך גיסא בכה"ח הביא לענין שחרית שמנהג בית אל להתפלל רגיל כבימות החול, ואולי ה"ה לערבית, וכן מסתבר לומר קדיש תתקבל מיד כחזון עובדיה שאומר שכן מנהג ירושלים. וי"ל שהאזינו לא נחשב לקינות אלא לאמירת פסוקים בעלמא, וצ"ע. עכ"פ לדינא מאחר שכתב הרש"ש שסדר התפילות שוים כמו בימי החול, לכן יאמר תתקבל אחר אמירת שמו"ע, לפני אמירת הקינות. וכן הוא בסידור התימנים השאמים, ובסידור של הג"ר מרדכי אליהו, ובאיש מצליח. ויש לשנות את המנהג לכך אם אפשר בלי מחלוקת.

ובמאמ"ר כתב שמנהגם לומר קדיש תתקבל רק בשחרית ולא בערבית, ע"ש. וכ"כ בחזון עובדיה שמנהגינו בשחרית לומר אחר כל הקינות, ע"ש. הנה זה לאלו שמתפללים בלא טו"ת ואומרים קינות באמצע התפלה, אבל לשיטת הרש"ש שאסור להפסיק בקינות באמצע התפלה, לכן מתפללים רגיל ואומרים קינות אחר התפלה בכה"ג ודאי שיאמר תתקבל רגיל.

שאלה – אלו שמניחים תפילין בתשעה באב בשחרית האם יאמרו את הפיוט שבפתיחת ההיכל על היכלי?

תשובה – יש לדלג ולא לאומרו.

באור לציון ח"ג פרק כט הערה כב, כתב ומן הראוי היה שאף קינת על היכלי וכו' שבשעת פתיחת ההיכל שלא לומר עם תפילין. אלא יסירו אז את התפילין, או שיקראו בתורה לאחר התפילה אחר שיחלצו את התפילין. עכ"ד. ולכאורה יש בעיה יותר גדולה, שהרי אמרו קינות ואיך יאמר אח"כ קדיש תתקבל, וכנ"ל בתשובה הקודמת, וניחא למנהג הקדום שצריך לומר קינות באמצע התפלה, כיון שמסיימים עם פסוקי נחמה ועל זה ישנו קדיש, אבל למנהגינו שנוהגים לא לומר קינות, איך אפשר לומר חלק מהקינות שהוא על היכלי ולומר ע"ז קדיש תתקבל, ועוד שכידוע שעל פי קבלה אסור להפסיק עד לפני ובא לציון, שעד אז הוא גמר המשכת הטיפה שמשים שלום והלאה, ולכן קוראים בפורים מגילה במקום הזה, ומדוע יהיה מותר לומר על היכלי, ונראה שבאמת לדידן שלא אומרים קינות באמצע התפלה כשיטת הרש"ש אסור לומר גם פיוט על היכלי.

אמנם יש לעיין לפי זה גם לאלו שנוהגים לומר קינות היות ומסיים בפסוקי נחמה, והלא לאחר מיכן אומר על היכלי. וצ"ע. ובאמת מנהג התימנים השאמים, שאין אומרים קדיש תתקבל, אף שסיימו קינות ופסוקי נחמה, מ"מ כיון שאומרים שוב על היכלי לא שייך לומר קדיש תתקבל בכה"ג. וכמו כן יש לדון מצד ההפטרה של פורענות, ויש לדחות שפסוקים לא נחשב לקינות וכנ"ל בערבית, וצריך להדחק ולומר שהיות ואומר ובא לציון גואל אין לך פסוקי נחמה גדולה מזו. ובזה א"ש הכל. ולכן לא העיר אור לציון אלא רק בגלל התפילין. ודוק.

מכל זה נראה שרק בשחרית מסיים בפסוקי נחמה ולא בערבית, אמנם בחזון עובדיה העלה שאפילו בערבית אפשר לסיים בנחמה כמש"כ הגרח"פ ע"ש. ובברית כהונה מערכת ת"ב אות י התקשה על כה"ח סי' תקנט ס"ק ח שאומרים פסוקי נחמה, וכתב שצ"ל שהוא רק במנחה, ע"ש. והנה בדין הנ"ל של קדיש תתקבל בהדיא שהוא קאי על שחרית ודוק.

שאלה – איך צריך לנהוג בת"ב שחל במוצאי שבת בהחלפת הבגדים והנעלים? 

תשובה – נהגו להחמיר להחליף את בגדי שבת, אך אין חיוב בדבר, ומ"מ יש לעשות זאת רק כארבעים דקות אחר השקיעה, אבל חמשה עינויים שכוללים בתוכם את נעילת הסנדל מתחילים מהשקיעה, ולכתחילה יש להתחכם ובשבת עצמה יוציא את נעלי העור בביתו, וילבש נעלי בית בשביל איזה סיבה שהיא, כך שבשקיעה כבר יהיה בלי נעלים עוד.

כתב הרמ"א סימן תקנג בסופו, שהציבור חולצים מנעליהם רק אחר ברכו, אבל ש"צ חולץ קודם ברכו. והדברים טעונים הסבר, וכתב המשנ"ב משם פרמ"ג שמ דובר כשמתפללים מבעוד יום, שאל"כ יש לחלוץ כבר בבין השמשות, כ"כ בפרמ"ג במש"ז סימן תקנג ס"ק א ושלענין נעילת הסנדל לא קיבל עדיין, אבל לא כתבו על מקרה של הרמ"א בדין של שבת, ודוק.

אמנם החיי אדם הבין כפשוטו שחולצים נעלים רק בצאת שבת. ומו"ז בחזון עובדיה לא הביא את דברי הם, רק כתב להעיר יפה שלא נראה לומר שהיו מתפללים ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום, וכש"כ בתשעה באב, שהרי הקדמת ערבית במוצאי שבת מותרת רק בדיעבד גדול ורק באונן אמר הרב זרע אמת לעשות כן, ובקול אליהו טופיק הביא שאין כן עיקר לדינא, לכן ע"כ לומר שכל עוד שלא הוציאו שבת אין צורך להתחיל את דיני אבילות ת"ב, וכדברי הח"א, ודפח"ח. וכ"כ בספר זה השלחן דבילצקי שהחזון איש לא החליף בגדים ולא חלץ נעלים אלא רק בצאת שבת וכשאמרו בבית הכנסת ברכו. 

הרי שלמד כפשוטו. וכן העלה מן הדין באשרי האיש. וכן הוא בהליכות שלמה לגרשז"א אבל החמיר לחלוץ בעשרים דקות, ולא ככל צאת שבת בארבעים דקות. והוא פלא כי דבריהם נגד דברי הפרמ"ג והמשנ"ב, אך הנראה שהוא על פי הח"א וכך היה המנהג, וכפי שמובא ביומן של הרב גרונר שנת תשמח לט"ב, שהרבי מליובאוויטש אמר שברוסיא היה פשוט שבאים בבגדי שבת לבית הכנסת, ורק בהונגריה החמירו בזה, וכן לענין נעלים לא חולצים לפני צאת הכוכבים. ע"ש. עכ"פ הוא צאת הכוכבים ולא צאת שבת.

ונראים דברי האור לציון שכתב שהיות ולדינא כל דיני תשעה באב מתחילים מהשקיעה ואסור לאכול, גם אסור ללבוש נעלים, שהוא אחד מחמשת עינויים, ועיצה היעוצה בזה שלא יראה מנהג של אבלות בשבת, אלא יחלוץ את מנעליו לא באופן שנראה משום שהוא אבילות אלא שהוא כנופש. וכן דעת הגרי"ש אלישיב בקונטרס על ת"ב, ובאשרי האיש פרק ע סעיף ט, איתא שיסיר את נעליו בשקיעה בביתו לחומרא, ומה שכתב המרדכי שאבל מותר בנעילת הסנדל בשבת בביתו משום שמא יבוא אדם ויבקרו וחשיב אבילות בפרהסיא, הנה בבין השמשות אין דרך לבקר ולכן אפשר להחמיר בזה, אך מה ש הביאו בהערות שאפשר אדם בביתו הולך בלא נעלים ולא חשיב בפרהסיא, וצ"ע מדברי המרדכי שא"כ מדוע התיר לאבל. והדברים ברורים יותר במש"כ בכתבי הגרי"ש על שבת סימן כו, שהיות וכל ישראל אבלים בת"ב ולא באים לבקר אדם אחר, לכן לא חשיב אבילות בפרהסיא ויש להחמיר בזה, ובפרט שכתב מהר"ם מרוטנבורג שאבל בשבת אין לו חיוב ללבוש מנעלים בביתו, ע"ש. 

ולענ"ד נראה בס"ד שההסבר בדברי הרמ"א הוא ממש"כ הרמ"א בסי' תקנ"ד סעיף יז, וכן במקום שדרים בין הא"י, לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים, וכן נהגו טור והגהות מיימוני והגהות מרדכי רפ"ק. עכ"ד.

וציין בדע"ת למש"כ בשע"ת סי' תקס סוס"ק א, אך בדורות אלו יצאו להקל והקילו וחזרו והקילו עד שכמעט נשכח מלב ואין על מה להשען וכן כמה דינים כיוצא בעו"ה יצאו מה שיצאו ועיין לעיל סי' תקנ"ד סעיף י"ז בהג"ה וצ"ע. עכ"ד. שהרי שמפני הבושה שהיו מלעיגים עליהם היו נוהגים ברחוב ללכת עם נעלים בת"ב, ואין להם על מה לסמוך, על כן כאן שהולכים עם נעלים ב דרך לבית הכנסת בצירוף עם זה שמדובר תוספת שבת, לכן חולצים רק בברכו, וסגי בהכי, והוא חומרא יחסית למנהג שהולכים תמיד בנעלים. אבל לא שבאמת הלכה כן. ודוק. ונראה שלזה כיון בפרמ"ג שכתב, באשל אברהם סימן תקנג ס"ק ה, וז"ל, לחלוץ. עיין מג"א. בין עכו"ם י"ל חולצין בבית הכנסת, ולא יגע בהם, ועל כל פנים קודם בין השמשות.

עכ"ד. אך קצת קשה לבאר כן מאחר שא"כ שיחלצו בכניסה לבית הכנסת ולא רק כשאומרים ברכו. ודוק.

מתי הוא צאת שבת

ולענין הזמן של צאת שבת לענין זה, המנהג פשוט לאבלים על הורים בלבד, שחייבים להחליף את בגדיהם בצאת שבת מיד, בכדי שלא יתחייבו שוב בקריעה. משא"כ באבילות על שאר קרובים שיכולים להשאר עם בגדי שבת בשאר ימי האבילות, שמתחילים ערבית חצי שעה אחר השקיעה, באופן שאומרים אתה חוננתנו בצאת שבת שהוא שני שליש שעה, ומיד אחר שמונה עשרה קודם אמירת שובה מחליפים את הבגדים, וכל זה לא שיטת השו"מ בדברי שאול יו"ד סי' ת שסובר שבצאת הכוכבים כבר חל אבילות ואפילו עדיין שבת. 

מקור הדין שצאת שבת הוא ארבעים דקות אחר השקיעה כתב במהריק"ש בס' רסא, שעינינו הרואות שבכל גלילות ישראל לית דחש להא דר"ת שבמוצאי שבת בכדי שנים או שלשה מילין מדליקין את הנר בבתי כנסיות ע"ש. והצריך שנים או שלשה מילין, ששני מילין הוא כארבעים דקות ובדיוק שלשים ושש דקות, וכן הוא בדברי שו"ת מהר"י פראג'י סי' מז והביא דבריו מכת"י החיד"א בברכ"י סי' רצג, וכן המנהג פשוט שמוציאים שבת רק בארבעים דקות אחר השקיעה, ולכן כתב הראשון לציון בשנת תרב הרה"ג חיים גאגין בהסכמתו לספר זכר יהוסף שווארץ שמנהג ארץ ישראל שמתחילים ערבית רק לאחר חצי שעה מהשקיעה בכדי שיגיעו לומר אתה חוננתנו רק בצאת השבת שהוא ארבעים דקות אחר השקיעה.

ואחר שכן הוא המנהג הקדום מזמן מהריק"ש שהוא היה בזמן מרן השו"ע ואחריו כמאה שנה הרב מהר"י פראג'י, ואחריו כמאה שנה הרב חיד"א בברכ"י, עד אחרון שהוא הרב חיים גאגין כן המנהג פשוט עד לזמן הזה ואין לשנות, וע' בשו"ת קול אליהו טופיק ח"א שהאריך בזה בטוב טעם ודעת ואין אחר המנהג כלום, ותמוה ביותר מה שכתב הרב יונה נבון בנחפה בכסף שצאת שבת הוא עשרים דקות אחרי השקיעה, כיון שמרן פסק משם הר"ן בסימן שצג שצריך שיהיה דין תוספת שהוא שלשה כוכבים קטנים רצופים, והרי בזמן זה בקושי יש רק כוכבים רגילים מפוזרים, ע"ש. וביביע אומר חלק י' סימן לא' תקף את קול אליהו בחריפות, אבל לא מובן מה הישוב על דבריו, וכן ראיתי בבית נאמן גליון 32 אות לו, שהשיג בזה על מו"ז. אבל בבית נאמן קנ הערה 25, כתב משום מה כמו"ז וסגי בעשרים דקות, והוא פלא.

אך מצאתי בשד"ח מערכת לא תתגודדו בסופו סו"ס קו, שמנהג הספרדים במוצאי שבת שמתחילים ערבית שליש שעה אחרהשקיעה. ולא חצי שעה אחר השקיעה כמש"כ הגר"ח גאגין, ולפי זה צאת שבת הוא חצי שעה אחר השקיעה. וכן משמע מדברי שו"ת רב פעלים חלק ד סימן יא, שמשמע שבחצי שעה הוא כבר צאת שבת.

וכן לכאורה בבא"ח פרשת ויצא סעיף א משמע כן, אבל האמת היא שאין ראיה מבא"ח שכתב מתי מתחילים ערבית ובזה חצי שעה מתחילים וכמש"כ בשמח נפש גאגין. אבל מר"פ אין תשובה.

ולמעשה סיפר לי הרב שלמה בניזרי שערך את הלוח אמר לו מו"ז לא לכתוב עשרים דקות צאת שבת אלא רק חצי שעה.

שאלה – האם מותר לקחת קלי צום בשבת?

תשובה – מי שמחמיר להמיסו בשתיה מערב שבת תבוא עליו ברכה, ומעיקר הדין אין צריך.

לקיחת את "קלי צום" ביום שבת, כתב להתירו ביביע אומר ח"ט סי' נד, הן מצד לקיחת סמנים והן מצד הכנה לחול, ובלוית חן אות פט, התיר לבריא לקחת רפואה לבריא, אבל יש אוסרים כדמוכח מסי' שכח סעיף מד וע' במאמ"ר ובשו"ת כרם חמד משיח חלק א סימן יח, ובקובץ קול התורה גליון סד שנת תשסח ע' רצח - שד כתב באריכות גדולה הרב מחזה אליהו פולק ח"ג סימנים מו - מח, להתיר לכו"ע, כיון שכאן הוא לחזק מזגו כרגע ולכן שרי, ומצד הכנה היות ונעשה להציל אין בו הכנה כמו כלי שמלאכתו להיתר במונח בחמה שמותר להצילו. וע' שבט הקהתי ח"א ע' תקלד. 

ובמעין אומר תלה שלמתירים ויטמינים מותר ולאוסרים אסור, ע"ש. ולענ"ד נראה להחמיר בויטמינים היות והם חומרים רפואיים לכל דבר, משא" כ כאן הוא ממש תוספת תזונה. ולא דומה ללקיחת ויטמינים, ודוק. והג"ר מרדכי אליהו מתיר מכ"ש מדין ויטמינים.

ובויטמינים לא התיר אלא אם לוקח קבוע מכש"כ במאמ"ר שבת ה פרק קה סעיף כא. ומה שכתב הרב אופיר מלכה להקל בזה על פי מהרש"ג ח"א סי' סא, סג וח"ב סי' קנה, שהביא ראיה מהלכות נדרים הנה דחה דבריו יפה במחזה אליהו פולק ח"א סי' נד והלאה, שאין ראיה כלל מנדרים ששם אם לא מתיר איכא הפסד והקילו בו, ע"ש.

ויש שרצו ללמוד ממש"כ בשלחן שלמה שבת ח"ג ע' ע הערה ד, ואין ראיה משם כל כך.

אבל הגרי"ש אלישיב באשרי האיש ח"ג פ"ע סעיף ז, החמיר בזה וסובר שצריך להמיסו במאכלו מערב שבת, וכה"ג סובר הג"ר שמואל וואזנר בקובץ מבית לוי חי"ג ע' נב. וקצת משמע מאשרי האיש שכתב שאפילו למתירים בויטמינים יחמירו כאן כיון שהוא לא ראוי לאכילה ולא לצורך היום וניכר שהוא מכין לחול, ע"ש.

ונראה לענ"ד שאם מכין באופן שאין בו משום גזירת סמנים שרי, שלא שמענו במידי דאכילה ושתיה לומר שיש הכנה, ואפילו בסעודה המפסקת אם אומר שאוכל הרבה לצורך וכי יהיה אסור, ודוק. ומה שכתב הרב אופיר מלכה להחמיר על פי ספר חסידים סי' רסו, שלא יאמר אדם שישן בשביל לכתוב ד"ת, ע"ש. לכתוב ד"ת הוא מלאכה, כמו ש כתב בפשיטות להתיר באור לציון חלק ג ע' קצה, ע"ש. וביתד המאיר סיון תשעו, במאמר של הרב חדוק, והוא נכון מאוד. ופלא שהא"ר נדחק בזה מאוד. וכל זה לא כמו שהחמירו בזה בסתמות בשש"כ ח"א פרק כח סעיף פ הערה קעז, ובמנוחת אהבה ח"א פרק יא הלכה טו. ואכמ"ל.

ולענין עצם הלקיחה מצד התענית ע' הליכות שלמה יוה"כ פרק ו' הערה 44 של הציל מכאבי ראש מותר, ולא להקל מהצום, דהוא בגדר נבל ברשות התורה, וכמש"כ במנחת שלמה ח"ב בדפוס לא של הבנים סימן נח אות כה, וב שלמי מועד פרק צא עמוד תצד וכן במחזה אליהו כתב שאין היתר לקחת בפרט בט' באב אלא להציל מכאב ראש וכדומה.

שאלה – אדם חולה שאוכל בתשעה באב האם כדאי שישתה את היין של ההבדלה ובאיזה שיעור או עדיף שיתן לקטן?

תשובה – אסור לתת לקטן לשתות מההבדלה משום דאתי למיסרך, אלא ישתה הוא בעצמו, אך ישתדל לשתות רק רביעית ולא יותר, ואינו ענין למוצאי ת"ב שאז אין הגבלה לשתות את כל הכוס.

כתב מו"ז ביחוה דעת ח"ג סי' מ בהערה כתב לענין חולה שעושה הבדלה שיש לכתחילה להטעים לתינוק, אבל בדיעבד ישתה הוא, וחזר בו בחזון עובדיה וכתב שהחולה ישתה, ע"ש. וחזר בו שאסור שקטן ישתה, היות וכתב הרמב"ן בתורת האדם אבילות ישנה, והר"ן בסוף תענית העלו שיש בזה אתי למיסרך ואפילו שהוא רק דרבנן. 

וכן הוא בטור וב"י. וכן סתם בברכ"י סי' תקנו, ולא כמו שהעתיק בילקוט יוסף תשעט ע' תצד, שקטן ישתה. וכן לא כמש"כ בספר משנת יעקב ליבוביץ בסי' תקנ"ו, שיתן לקטן לשתות כדי שיתענה שעות, וזה כוונת כנה"ג שיבדיל מיד, ע"ש. על אף ששיטת המגיד משנה פרק כג מהלכות שבת הלכה יז, שבדרבנן אין אתי למיסרך. אך חלק עליו בכסף משנה שם. וע' בילקוט ביאורים במתיבתא עירובין מ: ע' שצו.

אף שיש לצדד לומר שבכה"ג שיש חולה חשיב לא מצוי כמו בדין של מילה שאמרינן להטעים לקטן, וכן צידד בקובץ בית אהרן וישראל אב תשעח ע' פז.

ובכל זאת ישתה רביעית ולא מלא לוגמיו שלא יסתבך ברכה אחרונה כדאיתא בסימן רי שאפילו בכזית יש ספק. וכן שמעתי מידיד נעורי הרה"ג יוסף ברון והנה בדברי מלכיאל ח"ו סימן ט, כתב לענין מוצאי ת"ב שישתה רק רביעית ולא יותר, ודפח"ח. אמנם לענין צאת ת"ב יותר קל כי כתב בלקט יושר לעשות הבדלה והיות והותר לשתות להבדלה הותר לגמרי, וכמו כן בהבדלה של מוצאי שבת חזון. וכן העלה לשתות אפילו את כל הכוס בזכור לאברהם לסי' תקנא, והב"ד בשד"ח מערכת בין המיצרים סימן א. אמנם לענין ת"ב עצמו יש להחמיר.

ודעת הג"ר מרדכי אליהו שאפילו מיץ ענבים לא לשתות אלא לסחוט ענבים, ואם אי אפשר בירה לבנה שהוא חמר מדינא, ואם א"א מיץ ענבים.

על אף שבהבדלה של מוצאי שבת שבתשעת הימים קל יותר לשתות יין, ואף שהרמ"א החמיר, אמר הרב עזריאל אוירבאך שאביו הגרשז"א לא נהג להחמיר בזה כלל והיה שותה את היין של ההבדלה להדיא בלא לתת לקטן אפילו כשהיה קטן לידו. והוא דבר פלא לעשות היפך דברי הרמ"א. אמנם הסבירו יפה בשלמי מועד בזה שהיות וקטן שותה ויש בזה ספק כמו שהאריכו שם, לכן היקל בזה. ע"ש. ובפסקי תשובות סי' תקנא אות לה, שכתב שבסידור יעב"ץ ובדרכי חיים ושלום אות תרסח ובלוח דבר יום ביומו כתבו שנהגו להקל בזה, וכמש"כ בלקט יושר ע' קי שכן נהג תרוה"ד. ע"ש.

 שאלה – האם יש שינוי בנוסח ההבדלה שנעשית בת"ב או במוצאי ת"ב?

תשובה – בהבדלה שבתשעה באב אסור לומר את הפסוקים והברכות הצליחנו וכו', אבל במוצאי ת"ב אין צריך לומר, ואם רוצה יכול.

כשעושים הבדלה בת"ב אין לומר את כל הפסוקים הצליחנו וכו', משם הר הכרמל חיו"ד סו"ס כ' שלענין אבל, כ"כ בחזון עובדיה ע' שלח. ובזה יש להקפיד לא לומר.

אמנם במוצאי תשעה באב בליל שני, אין צריך לומר כי הוא לא תחילת שבוע, כ"כ משה האיש אלישר סימן כב אות ח, ודברי מלכיאל ח"ו סו"ס ט, שהביאם בחזון עובדיה ע' שלח, ולפי זה מותר לומר אבל אין צריך לומר. ודוק. עוד חשבתי סברא שלא אומרים במוצאי יו"ט כיון שהוא מותר במלאכת אוכל נפש, ולכן אין לומר הצליח מלאכתינו וכ"ש כאן שהוא יום חול לגמרי ומותר במלאכה. 

שאלה – האם צריך לברך ברכת מאורי האש בבית הכנסת או עדיף בבית?

תשובה – אין צריך בבית הכנסת ועדיף בבית להוציא את ב"ב י"ח. על אף שיכולות הנשים מעיקר הדין לברך לבדם. 

כתב בשש"כ פס"ב הערה צח, ש יש להחמיר לא לצאת י"ח מאורי האש בבית הכנסת כיון שצריך להוציא את האשה בבית, והסתפק בזה בבאה"ל סימן רצו, אם יש לברך לאשה מאורי האש. והב"ד אמנם בחזון עובדיה ע' שמג עד שמח, וביביע אומר ח"ד סי' כג כד, שפשיטא לחכמי הספרדים ב"ד והחיד"א ועוד שמברכות ואין לחוש לדברי הבאה"ל.

אמנם ראינו דברי הרב בית דוד חאו"ח ס"ס תצא, שכ', ומ"מ אע"פ שנלע"ד שמן הדין הגמור היה צריך לברך על האש בפורים שחל במוצ"ש קודם קריאת המגילה, מ"מ לבי נוקפי שאם יברך ברכה זו בבהכ"נ איך יוכל להוציא את אשתו י"ח ברכה זו, שהרי אינו יכול לחזור ולברך וכו', ואפשר שהאשה עצמה אינה חייבת בברכת במ"ה, וכמ"ש בב"י ס"ס רצו לענין הבדלה, דמאי שנא ברכה זו מברכת המבדיל. ואף שאפשר שזו ברכת הנהנין היא ונשים חייבות בה, אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה. וגם הלום שמעתי שהרב מהר"ר חסדאי הכהן פסק שלא לברך על האור קודם מגילה. ורק אם יש איזה איש בביתו שצריך להוציאו י"ח ברכת הנר פירושו שיברכו עבורו בבית על האש שוב, אז יברך בבהכ"נ. 

וכן הוא באמת בשו"ת תורת חסד בתשובה שנדפסה בסוף המפתחות שבראש הספר ע"ש עכת"ד. הרי שבשביל להוציא את ב"ב אמר לא לברך בביהכ"נ. 

ואף שבשו"ת יביע אומר חלק ד חאו"ח סימן כג אות יב והלאה, ואף שעשה שם ס"ס בדאורייתא והוכחתו מספירת העומר יש לפקפק בה טובא כמש"כ במקומו בסי' תפט[, מ"מ יש כאן את דעת מרן שחייבות בהבדלה, ואולי גם מחלוקת במצוה אם חייבות נשים בהבדלה ולא בברכה וי"ל, מ"מ בנ"ד שהוא לא לענין לצאת י"ח בכל ההבדלה אלא רק לענין ברכת מאורי האש, ובזה אין הבדלה דאורייתא בזה לחוש לדעות שפטורות, והמציאות בשטח מראה שמברכים בבית הכנסת ובבית שוכחות לברך.

ומצינו הלכה זו לענין קריאת המגילה שצריך לברך מאורי האש קודם קריאתה, וכמש"כ בחזון עובדיה פורים ע' קו ס"ה, ובשבת ח"ב ע' תלט ס"י, ובכה"ח ס"ק י העלה שנהרא ונהרא ופשטיה, ודעות הברכ"י וערה"ש ובית יהודה ופרח שושן ועוד שיש לברך קודם מקרא מגילה, ע"ש. אבל ישנם שתי טענות גם בזמן שהיה חשמל, שהיות ואין מברכים מאורי האש על נר שהוא מכוסה, וכאן נהנים לאור החשמל שהוא מכוסה, ועוד שבזמנם היו צריכים להדליק את הנר בכדי לקרות מגילה, על כן צריך לברך, משא"כ בנ"ד שהוא דולק ועומד וא"צ לעשות פעולה שימשיך לדלוק, רק פעמים צריך להוציא את הסרת המונע שהוא השעון שבת שלא יכבה את החשמל ותו לא מידי. על כן אין צריך כלל ועיקר לברך על זה. וכה"ג כתב בשו"ת תפלה למשה ח"ב ע' תקצד, וקילסו הרב נאמן בבית נאמן וכאן באיכה יש יותר אומרים שאין צריך לברך מכיון ש י"א שקורא את איכה בחושך וגם י"א שהבדיל בתפלה וסגי, רק המנהג בכמה מקומות הוא לברך, וע' בחזון עובדיה דף שמב. 

שאלה – האם נשים במוצאי תשעה באב יכולות לעשות הבדלה?

תשובה – לכתחילה יש עדיפות שיצאו ידי חובתם מאיש, ואם אין יבדילו בעצמם.

בתורת היולדת פרק מח כתב, שמאחר ודעת הרמב"ן בתורת האדם, והריטב"א סוכה נד משמו ומשם הרא"ה, וכן דעת הרדב"ז סי' תרמב, ושכן המנהג, שאין לעשות הבדלה במוצאי תשעה באב שחל ביום ראשון, ואין חיוב הבדלה אלא רק עד יום ראשון לפני השקיעה, וכ"ד שו"ת צפנת פענח סימן לב, ובזכר שמחה ס"ט על כן לנשים יש ס"ס להחמיר שלא יעשה הבדלה, שמא הלכה כרמ"א בסי' רצט, שסובר שהבדלה לנשים הוא מ"ע שהזמן גרמא ופטורות, ושמא כרמב"ן שאין הבדלה ביום ראשון בערב, ע"ש. וכך הביא מו"א זצ"ל, ולכן צריכות להשתדל לצאת י"ח מאיש דוקא.

אמנם בחזון עובדיה ע' שנב, הביא יותר מזה שאפילו אם עושות הבדלה בצום יש אומרים שפטורות מהבדלה והוא מדברי שו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' שעא סוף עמוד רכט, וכ"ה בספר מנהגי החגים בין המיצרים אות נד, משם הג"ר יצחק זילברשטיין בעלון בית דוד פרשת דברים תשל"ח ופרשת דברים תשמ"א, וחלק חזון עובדיה ע"ד שהספק של הרמ"א לא נחשב לספק כיון שרוב הגאונים ומרן השו"ע פסקו שנשים חייבות בהבדלה, ע"ש.

שאלה – אשה שהיא חולה האם עדיף לצאת ממנה י"ח הבדלה, או עדיף לעשות הבדלה במוצאי שבת לבדו?

תשובה – עדיף שהוא יעשה הבדלה עבורה והיא תשתה ויצא י"ח לכו"ע.

היות וישנה דעת הרמ"א סימן רצו סעיף ח, שנשים פטורות מהבדלה, והזכירו בשו"ע משם יש מי שחולק, יש חסרון לצאת י"ח מאשה כיון שספק אם היא חייבת בהבדלה, וכנ"ל.

ועדיף יותר שהגבר שמתענה יעשה הבדלה עבורה והיא תשתה את היין, שהרי במקום שקטן ישתה שאסור רק משום שאתי למיסרך, וכמש"כ בברכ"י סי' תקנו, אבל באשה חולה אין בעיה שכזו, וכאן הוא לא עושה עבור אשה שהוא עצמו מחלוקת, אלא עושה עבור עצמו ג"כ, וכן העלו לדינא עבור חברו לעשות הבדלה וכמש"כ הג"ר שריה דביליצקי ס"ה פ"ד ושבט הלוי ח"ח סי' קכט וצי"א חלק יד סי' מד.

האם מי שלא יכול לשתות יכול לברך; 

וע' בקובץ בית אהרן וישראל אב תשעח שנה לג גליון קצח, האריך בזה מכמה אופנים, והעלה שלשיטת אדה"ז סי' קצ סעיף ד א"צ דוקא אחד מהמסובין לשתות בכדי לצאת י"ח ואפילו קטן שלא הגיע לחינוך, אך סותר א"ע מסי' רצה, ובתהל"ד סי' רעב ס"ק ו, העלה להקל, ולא כמשנ"ב סי' רעא ס"ק סט, שדוקא אחד מהמסובין שבירך להם, ולכן אי נימא שנשים פטורות א"כ לא יצא י"ח בזה ששותה היא. ובשבט הלוי חלק ח סי' קכט, כתב שאין לחוש לזה כיון שלמרן חייבות בהבדלה, ואפילו אם פטורות שמא א"צ אחד מהמסובין, רק לכתחילה לא כדאי שיכניס עצמו לספק להבדיל בשבילה, ע"ש. אמנם אין כן בית מיחוש מאחר שכל הטעם שצריך שתית אחד מהמסובין הוא רק בקידוש וכדברי הגאונים שצריך שהמקדש עצמו יטעם, וכמש"כ בא"ר סי' רעא ס"ק כח, ומעתה אם הבדלה כקידוש ולכן מחייב מרן בהבדלה, א"כ היא מחוייבת וודאי יוצא מטעימה שלה, ואפילו אי נימא שלא חייבת כי הבדלה זה לא חיוב כקידוש, א"כ לפ"ז לא בעינן דווקא אחד מהמסובין. שרק בקידוש החמירו, ודפח"ח. וע' ברע"א בסי' רעא סעיף יד שהוכיח מפסחים קא. שמקדש לאחרים בבית הכנסת ולרבים מהראשונים לא שותה ומוציא אותם, וע"כ לומר שכיון שהוא לא יוצא רק מוציא אחרים בזה מודים הגאונים שא "צ לשתות. ודחה שלגאונים שותה כי יוצא י"ח ברביעית, ע"ש.

ובספר קרא עלי מועד פ"ה ס" ה, העיד הג"ר חיים קנייבסקי שהחזון איש כל השנה לא היה שותה את יין ההבדלה, אך הקפיד שדוקא מי שיצא ממנו בהבדלה שישתה, והוא כשיטת המשנ"ב הנ"ל.

הנה מה שכתב באות ג שדעת שו"ע אדה"ז סי' קצ ס"ד לחוש לכתחילה לשיטה שברכת הגפן בהבדלה הוא בשביל הטעימה, הנה לא ראיתי שיטה כזו, ובהדיא שם בשו"ע אדה"ז שבקידוש והבדלה ברכת היין הוא כברכת המצוות לגמרי ויכול לברך ולא לשתות, אך עדיין חשבתי לומר שיש כאן חסרון של מש"כ הגאונים שאחד שעושה קידוש והשני שותה הוא חסרון והוא מדברי השולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף יד, והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם; ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר. עכ"ד. 

וכתב הט"ז שהטעם שהחמירו בקידוש כי הוא דאורייתא, ולפי זה בהבדלה מה הדין הנה למרן שהוא דאורייתא צריך גם להחמיר, וסתם השו"ע משמע שדוקא קידוש, וצ"ע. אבל לרמ"א קיל שהוא לכתחילה. ובלא"ה בא"ר שם פקפק שכולם חולקים על הגאונים וגם בדעת הגאונים י"א שהוא מותר, והב"ד בבאה"ל, ודיינו לחוש בקידוש גרידא לכתחילה, ולמעשה לכאורה עדיף לעשות כן. 

וגם הרא"ש לא כתב שצריך שיהיה טעימה למקדש עצמו אלא אחר יכול לשתות, וגם בר"ן סי' נב, איירי רק על מילה שצריך שיהיה בר חינוך.

לסיכום יש ריוח גדול שהוא יעשה עבורה הבדלה והיא תשתה את היין. וירויח רוב ככל השיטות, וינצל מהבדלה במוצאי ת"ב שהוא מחלוקת גדולה.

עוד ריוח גדול בכל זה גם על מה שהרמב"ן הסיק לבסוף לפטור לגמרי, וז"ל, ומסתברא דבמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס, ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם, ובכי האי שעתא לא תקינו הבדלה על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל. ע"ש.

א"כ יש צד לומר שעדיין חייבות וקיל יותר. ונכון. וראיתי בקובץ בית אהרן וישראל אב תשעח ע' פו, שכתב המאירי שבט' באב כולם עניים וכתב לדחות שמילי דבדיחותא הוא, אמנם הרמב"ן לא אמר שהם עניים אלא שאין כוס. ודעת הרשב"א בתשובה ח"א סי' קיז כדעת הרמב"ן, שאין חיוב הבדלה בשבת זו, אמנם יש לומר בחולה שאוכל יש הבדלה, וכן משמע מהרשב"א בברכות לג. ע"ש. ולשיטה זו יכול להוציא אותה י"ח מדין ערבות אפילו אם הוא פטור, וכמש"כ באריכות בלוית חן סי' רעא משם הריטב"א בהלכות ברכות שגברים ערבים לנשים ולא להיפוך, וע' ברמב"ן בתחילת בראשית על הפסוק: "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז).

שאלה – אם יש חולה שעושה הבדלה בתשעה באב האם עדיף לצאת ממנו ידי חובה?

תשובה – מו"א זצ"ל היה אומר, שיש עדיפות גדולה לצאת ידי חובה בהבדלה בתשעה באב עצמו, מאשר לעשותו במוצאי תשעה באב, אך אם צריך להוציא את אשתו ידי חובת הבדלה במוצאי הצום, יש מקום לומר שעדיף שלא יצא בכדי להוציאה. ואיך שיעשה יש לו על מי לסמוך.

כתב החיד"א בברכי יוסף סי' תקנו, שאין בעיה לצאת י"ח הבדלה בת"ב עצמו על ידי חולה, ע"ש.

והיות שכנ"ל שיש כאן מחלוקת אם אפשר להבדיל במוצאי ת"ב, אפילו שאין הלכה כן, מאחר ורוצה להחמיר ולצאת י"ח מחולה ולהרויח שיטת בה"ג הרי"ף והרמב"ן והביאו שו"ע בסי' רצט סעיף ו משם י"א, האם יש לו מחויבות בשביל להוציא את האשה שלה יש בעיה יותר, וצ"ע.

שאלה – האם עדיף שהחולה יעשה הבדלה בבית הכנסת להוציא את כולם י"ח, חוץ ממי שרוצה להוציא את אשתו במוצאי ת"ב כנ"ל, או שיצום עד למחר שיכול לחכות כמה שעות? 

תשובה – אין צריך שיחכה ויכול מיד להבדיל. והיות ויש בזה זיכוי הרבים עדיף שיבדיל בבית הכנסת מיד.

כתב בשו"ת מנחת יצחק חלק י סימן לא, עי' בכנה"ג בתשובותיו סי' ע"א שנשאל על חולה שאוכל בת"ב או מי שהוא בעל ברית אם מותרין לאכול בלא הבדלה, והשיב דפשיטא שקודם שיאכלו מבדילין על הכוס ברכת היין וברכת המבדיל, וכו', אבל חולה וכל שמותר לאכול, כיון דלדידהו הותרה האכילה יכולין להבדיל, וקודם שיבוא לאכול יבדיל אפי' ביום וכו', אלא מיהו יש חילוק בין חולה שהתירו לו לאכול בת"ב מפני חליו ויכול לאכול כל שעה שירצה בין ביום בין בלילה, יבדיל בלילה מיד אחר תפילת ערבית כמנהג להבדיל בשאר מוצ"ש, אבל בעל ברית שהותר להם לאכול בת"ב דחוי ולא הותר להם לאכול אלא לאחר המילה פשיטא שלא יאמרו הבדלה מבלילה, עכ"ל. 

ומשמעות דבריו דאע"ג שאינו צריך עדיין לאכילה, מכ"מ יבדיל מיד אחר תפילת ערבית, וצ" ע מש"כ בכף החיים סי' תקנ"ו סק"ט דהיינו אם צריך לאכול במוצ"ש אבל אם אינו נצרך בעת ההיא לא יבדיל עד שיצטרך לאכול, והובא דבריו במנחת יצחק ח"ח סי' ל ס"ק ד. ולא משמע כן מדברי כנה"ג. ע"ש. והב"ד הרב משאש באו"ת תשנב מנחם אב והשיג על יחוה דעת, וחזר בו מחמת זה בחזון עובדיה ע' שנ, שחולה יעשה הבדלה מיידי.

אמנם סיכם הרב משאש שם שאם החולה יכול לצום שיצום עד הבוקר, ודייקו מכנה"ג והוא נכון, ולא הרגיש מזה בחזון עובדיה שם אות ח ע' שנ. אבל כשיש קצת צורך כנ"ל להוציא את הציבור יכול מיד לפתוח את הצום. וכמו כן משמע מדברי הרב אבני נזר סימן תקמ, שבחולה אין בו דין תענית כלל ועיקר. וכן כתב בתורת היולדת פרק מח הערה י, ושכן דעת החזון איש, ולא כחת"ס סי' קנז, שמשמע שצריך לאכול רק כדי צרכו, וכן אחיעזר נהג בעצמו שיעורים כשהיה חולה, ולא קי"ל הכי אלא הותרה לגמרי ולא גזרו עליו, וכן שמעתי מהאור לציון. אך מדברי א"ר והביאו משנ"ב סי' תקנד ס"ק ו לענין יולדת משמע שצריכה לצום שעות, וצידדו לומר שאין מחלוקת אלא כשיש צורך לחולה מיד, ע"ש. ולא נהירא, ולא ראו דברי הרב כנה"ג, ולהיפוך הנה בנזירות שמשון סי' תקנד העלה שעדיף להתענות שעות ביום יותר מאשר בלילה, ובלילה יאכל ויתענה ביום שעות, וה"ה לנ"ד.

שאלה – חולה שמחמיר על עצמו ורק שותה מים האם צריך לעשות הבדלה?

תשובה – פטור מהבדלה ויכול לעשותו במוצאי ת"ב.

כך העלו הגרי"ש אלישיב בחוברת על ט"ב ע' 16, ו אור לציון ח"ג פרק כט סוף הערה ו, ובשו"ת שבט הקהתי ח"ח סו"ס קכט. והוא מכיון שמותר לשתות מים קודם הבדלה, אבל החידוש הוא שנחשב שלא טעם כלום שיכול להבדיל גם במוצאי שבת, והוא מכיון שאין זה טעימה שמחייבת בהבדלה.

שאלה – אדם שעשה מלאכה קודם הבדלה ושכח לומר בתפלה אתה חוננתנו וגם לא אמר ברוך המבדיל בין קדש לחול האם צריך לחזור ולהתפלל ערבית?

תשובה – יחזור בתנאי נדבה.

לשיטת האור לציון ח"א סי' כ לא חוזר כשיטת הבאה"ל, אך בחזון עובדיה שבת כרך ב ע' שפב סעיף ג כתב שחוזר בתנאי נדבה וחלק על האור לציון בזה, ושכ"כ לחזור בדברי שלום מזרחי. ע"ש.

אמנם ביום א' ודאי שלא חוזר, והוא שכתב הגרשז"א בשש"כ פס"ב הע' צה, שאפילו אם אכל ביום א קודם הבדלה, בנ" ד, לא מסתבר שחוזר להתפלל אם לא אמר אתה חוננתנו כיון שהתפלל כבר כמה תפילות, וסיים בצ"ע. ע"ש.

שאלה – האם קטנים שאוכלים בתשעה באב צריכים לעשות הבדלה לעצמם?

תשובה – לכתחילה יעשו הבדלה לעצמם.

דעת מו"ז בחזון עובדיה ע' שנב, שקטנים חייבים להבדיל לעצמם, ולא כגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי ושרגא המאיר ח" א סי' נט, שכתבו לא להבדיל, ע"ש. ובתחילה גם מו"ז היה אומר לא להבדיל כדאיתא במעין אומר ח"ג, והנה ראיתי בחוברת של הגרי"ש אלישיב שביארו שהטעם שילדים לא מבדילים היות ואם יגדלו יצומו ואין להם הבדלה, ע"ש. וכן העלה במועדים וזמנים שטרנבוך ח"ז סי' רנה, וכן פסק בתורת המועדים לדודי תשנז, אך יש לדחות שהרי מחוייב במוצאי ת"ב וכדומה ושם חינוך שייך כאן, וכן הקשה בקובץ בית אהרן וישראל אב תשעח ע' פח אמנם לכאורה יש לחוש לחולה, וחולה שאין בו סכנה שכיח לדברי רע"א בהלכות שבת, ויל"ע.

הנה לכאורה באנו לדין של אתי למיסרך וקי"ל שאין איסור רק אם עושה הדבר עבורינו, אבל עבור עצמו לא, וכאן לכאורה הוא עבור עצמו, ולא נראה לומר שנחשב עבורינו, אף שלכאורה הוא תלוי בפלוגתא אם חובת חינוך על האב או על הבן, שאם על האב עבור האב עושהו, ואם על הבן סוף סוף חיוב שלו הוא והארכתי בסי' תפט שאין הכרעה בזה, והנה מלבד שיש לומר שעל הבן. ואין כאן אתי למיסרך, עוד נראה שאף שהוא על האב לא ניכר שעושה עבור האב, ולכן אין כאן אתי למיסרך, ויש לדמות דין זה לדין של קטן שהגדיל בספירה שלדעת מו"ז לא ממשיך לספר בברכה, וסובר שצריך לספור כשהוא קטן עד שיגדיל, ולשיטתו כאן אזיל, ולכאורה מדוע? וכפי שכתב סבא בילקוט יוסף ח"א, לגבי ילדים שרוצים לעשות מנין וחזרת הש"ץ, שסבא אוסר לפי המבואר בריטב"א בסוכה ב.. מטעם שאסור לחנך ילד לטעות, כגון שישב בסוכה שהיא מעל עשרים אמה. ולכאורה גם כאן אתה מחנך לאיסור, ולפי זה צריך לא לומר לקטן להתחיל לספור כיון שהוא חינוך בטעות, שאם יגדל אסור לו לברך. אבל אם מתחיל מעצמו לספור בלא לשאול לא מוחים בידו כדברי האור לציון בברכה ל קטן שמדליק נר חנוכה. 

ובספירת העומר ישנם צירופים אחרים שרבים אומרים שקטן שהגדיל ממשיך בברכה, חוץ מדברי האור לציון שמי שיעבור ניתוח גם יכול לספור בברכה עד הניתוח, וספיקות בספירת העומר קל יותר.

אבל יש מקום לחלק שגם נאמר לו לברך, כי המקרה הזה של קטן שהגדיל לא יחזור כשיהיה גדול, והרב ברוך שרגא העירני אולי בנו יהיה קטן שהגדיל. ולא ידע את הדין. ומחנכו בטעות. וכאן חמור יותר.

שאלה – אדם שאוכל בתשעה באב האם צריך לעשות מים אחרונים?

תשובה – מן הדין צריך, אבל אם אפשר שיגע בנעליו ואז יצטרך מן הדין בשביל הברכה.

מים אחרונים בתשעה באב תלוי אם הו א מן הדין נוטל, שהרי גם ב נטילת ידים לאוכל נוטל לא רק ע ד קשרי אצבעותיו, כיון שקבלו כמו מן הדין הוא, ולכן מותר ליטול כיון שאנו קבלנו שהוא חובה, יש להקל, אבל לאשכנזים שרק חומרא לא, כך אמר הרה"ג אברהם אוירבאך רבה של טבריא לשואל, ובבית נאמן גליון 269, התיר. 

ויש אפשרות להחליף נעלים וכדומה וצריך בלא"ה ליטול ידים. 

סיכה

שאלה – האם מותר להשתמש בדאודורנט בתשעה באב?

תשובה – אם סובל מזיעה ומריח רע מותר לכו"ע אפילו לרחוץ באותו מקום כגון בבית השחי. ולא כמש"כ בספר אור לציון, שלא אמר כן בהקלטת השיעורים. וכ"כ במשנ"ב סי' תריג שעה"צ ס"ק ג משם שבולי הלקט ורבינו מנוח.

ואם הוא רק למניעה יש להשתדל להחמיר להשתמש בתכשירים אחרים.

האם מותר להשתמש לצורך מניעה, דעת האגר"מ שמעתתא דמשה ע' תלג שמותר כיון שהוא נחשב לרחצה להעביר זוהמה. וכן דעת הגרשז"א בהליכות שלמה פי"ד ובאורחות הלכה הערה 56, שמותר כיון שאין זה סיכה, והביאום בדרשו סי' תקנד הערה 48, אך הרואה בהליכות שלמה ש אינו אלא משמעות, והוא מחודש שמותר אפילו אין עדין זיעה, אבל הגרי"ש אלישיב החמיר בזה שנחשב לסיכה, אם יש בזה טופח על מנת להטפיח, ע"ש. ובסיכה יש הבדל, שבהלכות ת"ב מותר כשיש צורך כגון פצעים וכדומה, אבל לא ביוה"כ. וכמש"כ בבאה"ל סי' תקנד ד"ה סיכה, וגם בת"ב החמיר כיון שעדין אין לכלוך, ונראה יותר להחמיר במניעה, ויכול לשים סוגים יבשים של מניעת זיעה. ובת"ב, שאין איסור הולדת ריח בבגדים, יכול להניח על הבגד.

שאלה – האם מותר לשטוף את הבית או כלים שנשארו משבת בת"ב?

תשובה - שטיפת הבית יש לאסור, ולענין שטיפת כלים מי שמתיר יש לו על מי לסמוך, ובפרט כשהוא בלילה. ויש מחמירים בכפפות, ויש מקום להחמיר.

בדין לשטוף את הבית בת"ב, הנה בחזון עובדיה כתב לענין שבוע שחל בו שנוהגים הספרדים להקל, ואפילו באבילות קי"ל ששו ט פין ומדיחין, ע"ש. אך לענין ת"ב נראה שחמור יות ר שנהגו לאסור במלאכה משום היסח דעת מאבילות. שהרי אסור אפילו לבשל כדאיתא בסו"ס תקנט. ועוד ששם שבעה ימים וקשה מאוד, משא"כ כשהוא יום אחד בלבד.

ולענין שטיפת כלים שנשארו משבת ולא צריך להם היום, אם נבוא מצד איסור מלאכה יש להקל יותר בלילה, מכיון שכתב בחזון עובדיה ע' שיט, להתיר מלאכה בלילה, מדברי או"ז ורש"י.

וע' בספר מקור חיים סי' תקנד סכ"ב שאסר להדיח כלים וע' מחזה אליהו ח"א סי' פז, שנראה טעמו משום רחיצה של הידים, ולא התירו אלא להכין אוכל או לרחוץ קטן ביוה"כ, שהוא צורך גדול, ע"ש. וכן החמירו באו"ח ספיקנא משם המשאת בנימין, ובאגרות משה שמעתתא דמשה ע' תלד, וכ"פ באור לציון פכ"ט אות יד ובמקורות, אך מתירו אחר חצות, ולא דמי לאבל שהוא שבעה ימים שהתירו. ע"ש. וכ"פ הגריש"א ב אשרי האיש ח"ג פע"א סעיף ד.

ובמעין אומר התיר לגמרי. וכן ברכת יהודה ח"ג סי' כט, ובחלק ח התיר בקלות בזה. והראיה מרחיצת בשר שהתירו ולא חשו לשטיפת הידים. ע"ש. וכן באשרי האיש שם סובר שאם מותר לצורך קטן אין צריך כפפות. ומו"א פסק להתיר רק על ידי כפפות, כשיש צורך שמסריח וכדומה ולא עוזר גם מילוי מים בכלים, ולדינא יש להחמיר, ישיבה ושינה.

שאלה – באיזה גובה שרפרף מותר לשבת?

תשובה – לענין הלכות אבלות הרב טיקוצינסקי כתב קולא בזה שיכול לשבת על שרפרף עד גובה ג' טפחים וכדין לבוד, וכן מובא משם החזון איש, וכדבריו היקל בחזון עובדיה. אבל זה תמוה מה השייכות לדין לבוד, ולכן צריך להחמיר שלא לשבת ביותר מגובה טפח כפי שהיה מנהג הספרדים כמובא בכתם פז מלבד מי שסובל מכאבי גב וכדו'. אמנם באשרי האיש ח"ג ע' תפ ד, כתב שלענין ת"ב שהוא רק מנהג יש להקל שהעיקר שיהיה ניכר. ע"ש.

שאלה - האם צריך לישון על הרצפה?

תשובה – בשו"ע סימן תקנה כתב, "ויש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו". וברמ"א "ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב", אבל זה רק בתורת חומרא והנהגה טובה. והגרי"ש אלישיב לא נהג בזה, ורצוי להוריד את המזרון לרצפה כשאפשר, והוא הדין באבלות השבעה אין כפיית המטה לישון עליו אלא לרמוז לה' שהפך את הצלם שלו. 

לימוד תורה

שאלה – האם מותר להרהר בדברי תורה בתשעה באב?

תשובה – מרן בס' תקנד ס"ג מביא יש מי שאוסר מהרי"ל ללמוד ע"י הרהור, ש: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט) אף בהרהור. וכך העלה סבא ביביע אומר ח"ד חיו"ד ס' לא גם לגבי אבילות, ודלא כלקט יושר שמתיר. 

אבל בחזון עובדיה בהל' ת"ב, חזר בו והתיר, ומצא שבספר המאורות מבואר ששמחה דוקא במענה פיו. הרי שיש שני ראשונים, המאורות ולקט יושר, שמתירים ללמוד בהרהור, ואם היה רואה מרן דבריהם היה חוזר בו.

ולכתחילה ילמד האדם בדברים המותרים ובהלכות אבילות, ואור לציון אמר שצריך ללומדם כי הרבה שאלות יש שידע מה לענות.

תפילין

שאלה – מה הסיבה שלדעת הסבא מניחים תפילין בבוקר כנגד דעת מרן?

תשובה – בשו"ע תקנה ס' א כתב שלא להניח תפילין בבוקר. כנראה האר"י ומהרח"ו גם לא הניחו, וכפי שנראה מדברי הטור ברקת, שהיה תלמיד מהרח"ו. אבל מנהג ירושלים משנת רנב שבתחילת טל אורות הוצאת אור ודרך, להניח רק תפילין בלי להתעטף בטלית, ומי שהנהיג להתעטף וגם להניח בבוקר הוא הרש"ש לפי הסוד. ומו"א אמר לי שהסיבה שסבא הנהיג זאת, כי חשש שישכחו ולו מעט אנשים להניח תפילין כל היום, וגם מפני שיש שלא קוראים ק"ש לפני התפלה עם תפילין, היות וסובר שאף הנוהגים שלא להניח תפילין בשחרית, מ"מ צריכים להניחם בבית קודם התפלה ולקרות קריאת שמע, כמבואר בבאר היטב ממהר"ם גלאנטי, שמתקן את עדות השקר שקרא ק"ש בלי תפילין, רק אם קורא בתוך זמן קר"ש. וכ"כ א"א מבוטאשטש בסימן לד, וכמש"כ בב"י משם מהרי"ל שלכן קוראים ק"ש כשמניחים תפילין דר"ת בכדי לתקן עדות שקר שקרא בתפילין של רש"י. ולכן לפי זה צריכים כל יום להניח תפילין דר"ת תוך זמן ק"ש.

שאלה – האם יש לברך בתשעה באב שעשה לי כל צרכי?

תשובה – מרן בס' מו ס' ח פסק כדעת הרמב"ם, שכל ברכה שלא התחייב בה כגון שלא שמע קול התרנגול לא מברך. אבל מנהגנו בכל יום לברך, הוא מפני דעת רבנו האריז"ל שסובר כמ"ד שמברכים על מנהגו של עולם, ולפי זה בתשעה באב לא מברכים וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות והפה שהתיר הוא שאסר, והטעם שלא מברכים אף לשיטה זו הוא מפני שכל היהודים לא הולכים בנעילת הסנדל. ואולם סבא ביביע אומר ח"ט ס' ח, וע"ע בחלק ט סי' צא אות ז, ובחזון עובדיה ת"ב ע' שסב, הנהיג לברך, כפי המובא מחכם אחד באבקת רוכל סי' נד, שהמנהג מזמן הרמב"ם לברך על מנהגו של עולם, וכן משמע מר"א בן הרמב"ם סי' פג, שהרמב"ם חלק על המנהג, וא"כ לא תליא כל כך בדעת האר"י, ועוד מפני שבתשעה באב שייך בנעילת סנדל במקום עקרב, או אפילו בנעלי ת"ב.

ובבית נאמן גליון 320 אות כא שמו"ז אמר לו, תראה בשלמי ציבור דף מט ע"ב עד דף נג, שרק למקובלים לא צריך לברך שעשה לי כל צרכי, ועוד שיש נעלים היום, ע"ש. ולכן סיים שאין לברך אבל הוא לא ברכה לבטלה. והרב ש"צ עצמו כמה פעמים כתב לא לברך בדף ח ע"א, ודף מו ע"ב, והחמיר כל כך עד בדף קפג ע"א שגם לאבל בימי אבלותו לא יברך, ועל זה האריך לבאר הרב המגיה אברהם חיון כתב לצדד בזה וגם העלה שבת"ב ויוה"כ לא לברך, אלא אם נחדש ונאמר שהאר"י סבר כשיטת הרז"ה סמ"ג וסמ"ק והב"ח שאסור ללכת עם נעלי בד גם כן, אבל לדידן שנוהגים להתיר אפשר לברך, ע"ש. וכן צידד בנימוקי או"ח ממונקט ש, והוא מחודש לומר שכל דורו של האר"י נהגו להחמיר כשיטת המחמירים, מכיון שהולכים על מנהגו של עולם, ואם רוב העולם הולך כן יהיה אפשר לברך, וגם מדוע לא הלכנו אחר האר"י להחמיר בנעלי בד, ו לכן ל מעשה לא לברך וסב"ל.

וע' בשו"ת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל א סימן ח, שכתב כרבינו האר"י שאין לברך שעשה לי כל צרכי, ומה שחולים לובשים לא נחשב מנהגו של עולם, ע"ש.

וגם לפי סודן של דברים כתב ברב פעלים ח"א חסו"י סי' יד, שמאחר וברכות השחר כנגד ט' ספירות אור ישר וחוזר, ושעשה לי כל צרכי כנגד גבורה של אור ישר שאין בתשעה באב, וע"ע באופן אחר בברכת אליהו מני על שער הכוונות דף א ע"ג אות א, ובהוצאת הארת מרדכי עמוד יא. וגם חמור יותר ברכה זו שנאמרת בלשון יחיד, ולא דומה לכל ברכות השחר שנאמרים בלשון רבים, על מנהגו של עולם, ולכן החמיר הטור והשו"ע ללחלח את העינים מעט, בשביל ברכת המעביר חבלי שינה מעיני, שגם היא בלשון יחיד, וכמש"כ בעולת יצחק רצאבי ח"ב סי' רצ. אמנם לדינא להאר"י תמיד יברך גם ברכת המעביר וכמש"כ בשע"ת סי' מו אות יב. ומי שבירך בטעות ברכת שעשה לי כל צרכי, ישתדל בליל מוצאי הצום ללבוש נעליים מעור כדי שתחול הברכה על זה.

שאלה – מי שמניח תפילין בשחרית, איך לנהוג לענין הפיוט על היכלי אבכה יומם ולילה?

תשובה – כל מי שהוא עם תפילין יש למנוע מלאומרו, וכל פיוט זה התחבר כשלא מניחים תפילין בבוקר של ת"ב.

שאלה – האם תשעה באב שחל במוצאי שבת צריך לומר "וִיהִי נֹעַם" אחר ערבית?

תשובה – יאמר ויהי נועם בלא אמירת שובה.

בשו"ע סימן תקנט סעיף ב כתב, אין אומרים ויהי נועם במוצאי שבת, והטעם הוא משום שהותקן על מלאכת המשכן בפרשת שמיני, וכאן אנחנו עסוקים בחרבן, ולכן אין לאומרו, וכך הביא במשנ"ב, אמנם ה שמן ששון בספרו פתח עינים דף סט ע"ד, כתב שהיות ולרבינו האר"י ענין של אמירת פסוקים הללו הוא להמשיך קדושת השבת לימי החול, ומיתוק ה' גבורות מנצפ"ך, גם בת"ב יש לאומרו ויאמר גם יושב בסתר עד ואראהו בישועתי, ע"ש. ואילולי דבריו הייתי אומר רק פסוק א' של ויהי נועם בלבד, וכנראה כוונתו שהסיום ואראהו בישועתי גורם המשכת ההארה, אבל אינו דבר ברור. וכן כתב בכה"ח ומו"א זצ"ל. ובחזון עובדיה ע' שמג, לא הביא כלל מדברי המקובלים. ולכן הביא שלא לאומרו.

אמנם ראיתי בשו"ת מבשרת ציון מוצפי ח"א סימן מד, שלא הביא מדברי הפתח עינים, ושאל לזקנים ואמרו לו שלא לומר ויהי נועם בתשעה באב כיון שיום זה הוא יום קשה בשליטת החיצונים ואין לנו כח להמשיך נועם העליון, ע"ש. ובאמת כ"כ בטור ברקת, אבל יש יותר לחוש לשמן ששון היות וראינו הרבה ש הרב טור ברקת חסר לו ידיעות משער הכוונות, על אף שהעריצו החיד"א בספריו, וקשה לחדש דברים ובפרט נגד השמן ששון. וכן מנהג בית אל כיום לא לומר.

שאלה - איך אפשר לזכות להתחבר לאבילות על החורבן?

תשובה – בדורות הקודמים היו מרגישים יותר את צער החורבן בימים אלו, והיו כולם קמים לתיקון חצות סבא היה בוכה כל התשעה באב בקינות בלי הפסק. והיום נהיינו לצערינו אטומי לב וחסרי רגש. ומביא רבינו יונה בשערי תשובה, שהסיבה לכך, כמו שאומר הנביא, "השמן לב העם הזה", שנאמר "וישמן ישורון ויבעט". והיום יש שפע רב, כמו שמבואר בתניא שריבוי תאוות בהיתר גורם להתעבות הנפש הבהמית. ובגמרא בע"ז דף ה, יפה עניות לישראל כאוכף אדום לסוס לבן, ובזוהר "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא". וזה הרעיון בצום, שעל ידי שמחלישים את הגוף מתקרבים יותר לנשמה. וזו צריכה להיות העבודה שלנו, לחשוב יותר על הנשמה, ושהתפקיד של הגוף לשרת את הנשמה, וממילא האדם נהיה יותר רוחני, ויותר ירגיש רגשות של רוחניות וצער השכינה. ובשל"ה מביא, בתיאור ההתגלות שהיתה לבית יוסף, וכן בשו"ת פרשת מרדכי, בפתק שירד לו משמים שאם הייתם יודעים גודל צער השכינה, לא הייתם מעלים חיוך מימיכם. וצריכים להתפלל על הגאולה. ורבינו האר"י ז"ל אומר שאיך שתראה הגאולה הכל תלוי בנו. שמעתי מבעל הכרם חמד, על הכתוב ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה, ולא אומר כמו עשיר שמרויח כסף, כי בעשיר הכסף לא שמח, אך בחתן וכלה שניהם שמחים, ואנו רוצים שהקב"ה גם יהיה שמח בגאולה, ולא תהיה גאולה בעל כרחנו.

תענית תשעה באב

שאלה – מה דין אשה שבתוך שלושים ללידתה?

תשובה - יש סתירה במרן, שבסי' תקנ"ד מביא הב"י רמב"ן שמיקל, וכ"כ בס' תקנט סעיף ז גבי ברית, לתת ליולדת לשתות מהיין, אך ביו"ד סימן רסה כתב שאסור לתת מהיין ליולדת אלא רק לקטן הרי שסובר שצריכה להתענות, וכתב ליישב בדברי נחמיה ס' מ' שמש"כ שחיה ויולדת כל שלושים אינם צריכים אומד אלא מאכילים מיד, מדובר כשלא מרגישה טוב, ובלאו הכי לא התיר. וכך נראה להחמיר.

אבל הנשים שלנו חלשות, ואפשר להקל. וביביע אומר חלק ז סימן מט העלה להקל. ונראה שדין זה תלוי בכל הסתירות שיש בשו"ע, כשמקום אחד הוא סוגיא במקומו, ובמקום אחד הוא בתרא, האם הולכים אחר האחרון והבתרא, או אחר סוגיא במקומו, ואין בזה כלל ברור, וביו"ד סי' רסה כתב הגר"א ס"ק כו' שהעיקר כסוגיא במקומו, ואינם צריכות לצום, אבל הגר"א הולך לשיטתו שסובר שבכל מקום שהשו"ע סותר את עצמו אין בזה קושיא, אלא כן דרך השו"ע פעם כותב ככה ופעם ככה, וכמש"כ בשו"ת היכל שלמה סי' שב סעיף יב, ובתוספת אהל חלק ב' בהערות על משנ"ב סי' שיח ס"ק סב, אך דעת המג"א והפר"ח והש"ך לטרוח לישב ולדון בסתירות.

ובדעת מו"ז יש סתירה, שכאן נקט שסוגיא במקומה עדיפה, ולענין שכר שבת בחזנים מרן בסימן שו החמיר, ובסי' תקפה י"א בדעתו שהתיר, וכתב ביביע אומר ח"ה סי' כה', שאין העיקר כסוגיא בדוכתא, וכך העלה בדין סכין שאינה בת יומה בחריף שבסימן צו סתם מרן להקל שצריך בן יומו, אבל בסימן קג סעיף ו החמיר משם יש מי שאומר, וביביע אומר חלק ח' חלק או"ח סימן מג אות ה', כתב, שמרן חזר בו בסימן קג סעיף ו, והחמיר. 

אך בזה ודאי שיש להקל, כי הוא בלשון יש מי שאומר שנמצא שם, וכמש"כ בכה"ח סי' קג ס"ק מט, והב"ד גם בהליכות עולם בהלכות שבת תצוה ע' רח.

ולאידך לענין חתיכה הראויה להתכבד כשהיא חיה, התירו במקומו ביו"ד סי' קא ס"ח וס"ט, ולאחר מיכן החמיר בסימן קי וכמו שכתב ביביע אומר חלק ה' חיו"ד סי' ח אות ד', להתיר כסוגיא בדוכתא, האם אפשר להקל מעת לעת ליולדת?

טענתי לאבא זצ"ל וקיבל את הדברים, שאי אפשר לשער מעת לעת כגון אם אשה ילדה בח' בתמוז בשעה 1 בצהרים שצריכה לכאורה להתחיל לצום בת"ב משעה 1 בצהרים, אמנם ביוהכ"פ לענין שלש הימים מקלים בזה נגד מרן בסימן תריז ס"ד שפסק כתרוה"ד שא"צ לשער את השעות מעת לעת, דספק נפשות להקל שלא לצום, כמש"כ ביביע אומר חלק ז' סימן נג', אלא צריך מעת לעת, וכן דעת בה"ג והאשכול והרא"ש והרשב"א והריטב"א והאור זרוע והאיסור והיתר, ע"ש.

וסיים ביביע אומר שה"ה בנ"ד בת"ב ששעות הללו הם מעת לעת, ע "ש. וכ"ה בחזון עובדיה, וכך שמעתי בשיעור בשנת תשסט, וכן ראיתי שכתב בפתחי עולם סי' תקנד שהביא שנראה לו שהיות והוי דרבנן בזה לכו"ע אמרינן שלא בעינן מעת לעת.

אבל לענ"ד שיש לחלק ששאני ט"ב שהוא ב שלשים יום, מפני ג' סיבות. א. כי זה דין של חולה שאין בו סכנה, ואין כאן ספק נפשות, ב. ועוד שבאחוזים כמה שעות כלפי שלש ה ימים הם משמעותיים, משא"כ כמה שעות כלפי שלשים יום הם לא משמעותיים ויודו כולם שא"צ מעת לעת. ג. ועוד שלא שייך בדרבנן צום של כמה שעות, ולכן תתחיל לצום מליל ת"ב ותראה איך מרגישה.

שאלה - האם מעוברות צריכות לצום בתשעה באב?

תשובה – השולחן ערוך בסימן תקנד ס"ה החמיר שלענין ת"ב מעוברות ומניקות צמות, ולא כשאר תעניות. אולם רואים שיש בזה בעיה, בפרט בעשרות שנים האחרונות שישנם הרבה מקרים של הפלות במוצאי צום ועל כן היקל בזה האבן ישראל פישר ואפילו ביום הכפורים.

בחוברת אסיא כרך טו' כסלו תשנז, נז, נח, בדף 54, מובא שד"ר מרדכי הלפרין אמר שדיבר בזה עם הרב פישר ושאלו איך מתיר לכל המעוברות לשתות אפילו ביום הכיפורים, והלא אין ממצא ברור שיש יותר הפלות ביוה"כ. ואמר לו שמנסיונו האישי הגיע לזה, ואמר הרב אברהם סופר שאין לשפוט לפי נסיון אישי בלא מחקר רפואי, ע"ש. ואור לציון אמר בשיעור, שאין ראיה כל כך מאלו שהפילו כיון שזה נגרם בגלל שהאשה התאמצה ויצאה בחוץ וכו', וזה לא יכנס למחקר, והרי רוב אנשים אמא שלהם צמה בכיפור וילדה אותם רגיל. עכ"ד.

אך יש להקשות על הדברים והרי לא הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, וברור שכל האנשים שחיים נולדו, אבל יש כאלו שלא נולדו בגלל שנפלו, ועל זה דנים? אלא כוונתו שרוב ההריונות מסתיימים בלידה אפילו שצמו בת"ב ויוה"כ. וזה עצמו קשה מה האחוזים שיש בזה.

התרשמותי היא, שקודם כל הרופאים נמצאים במונח כללי שעובר הוא לא נפש וכו', ועוד שאצלם אין לכל הפלה בירור ממה זה קרה, אלא עוקבים אם הוא בעיה בכלי דם, שלצורך זה יש טיפול תרופתי, וקשה להם מאוד לומר בהחלטיות שהפילו מפני הצום בשביל לעשות בזה מחקר. בו בשעה שמבחינת ההלכה יש כאן רעותא שהוא מפני הצום. ומה שאין מחקר ברור על זה אין זה פוטר אותנו. 

מהם אחוזי סכנה שחוששים לו בהלכה

ומו"א זצ"ל חקר את הנושא הרבה, שאף שקי"ל שלא הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב וכתב בעל הלכות גדולות שעל עובר אפילו פחות מארבעים יום מחללים את השבת, וכמו שכתב באור לציון, מ"מ כתב רע"א בתשובה קמא' ס' ס', שאם הוא על צד הרחוק לא נחשב פיקוח נפש, והמהרש"ם בדרכי שלום אות תכא', ועין הרועים מערכת לשון חכמים אות קט', כתב משם רע"א שאפילו אחד מאלף מקרי בשם סכנה, ע"ש. והביא דבריו בשו"ת הלל פוסק סי' ריד', אך רע"א לא כתב אלא על צד הרחוק, ומהרש"ם כותב משמו שהוא אחד לאלף.

והנה מצינו לענין מלאכה ליולדת בשבת שצריך שינוי כשעושים מלאכה עבורה, וכתב המג"א בסימן של ס"ק ג, ומשנ"ב ס"ק ה', משם המגיד משנה והמאירי "שאין אחת לאלף מתה" ע"ש. משמע שיש חשש פיקוח נפש בזה דוקא באחת לאלף, וי"ל. 

ועל עצם ראיית רע"א משבת מה. לענין חברים שיש סכנה, ואין פיקוח נפש, יש לדחות כמש"כ בצי"א ח"ח סימן טו קונטרס משיבת נפש פ"ד אות ה', ואכמ"ל.

ובאמת זהו הספק כאן כמה אחוזים יש שיכולות להפיל, וקרא מו"א לד"ר נסים כהן הי"ו כיום בבני ברק תובב"א שעשה דוקטורט על זה, ושאל בכל הארץ את טובי הרופאים שאמרו שיש "אחוזים גבוהים" של הפלות בגלל התענית משנים עשר שבועות ומעלה, פירושו התואם לחז"ל של שלשה חדשים משהוכר עוברה. 

בשאר צומות

גם האחרונים החמירו לענין שאר צומות שצריך ג' חדשים, אמנם למעשה באור לציון וכן מו"א זצ"ל, והרב נאמ"ן בהגהות איש מצליח סי' תקנ' הערה 3, סוברים שמשעה שיודעת שהיא בהריון אפשר שלא לצום, כי מה שאמרו שלשה חדשים הוא רק לודאות שהיא בהריון. וביחוה דעת ח"א סימן סה', החמיר בזה והצריך מה שיהיה

לפחות ארבעים יום עם חולשה או בחילות והקאות. והוא דיעה אמצעית, והחמיר מאוד בעולת יצחק רצאבי ח"א סי' סז וכה"ג בדברי יציב סי' רלא. וכתב עליו יביע אומר ח"ז סי' נג אות ז', דברים חריפים.

לענין תשעה באב

עדיין הדברים לא ברורים בשיעור של האחוזים מספר של המפילות, וזה נשאר בספק גדול. ומעשה שהיה עם מו"ז בשנת תשנג, לפני שיצא יביע אומר חלק ז', שהיה מאושפז בעין כרם ובא מו"א לבקרו, ובו בשעה הגיע לבקרו ד"ר שנקר ראש מחלקת נשים באותה תקופה, אך יצוא יצא אמר מו"א למו"ז זצ"ל, שהרופא הזה אומר שנשים בהריון לא יצומו כי זה מסוכן להפלה, ואז שלח לקרוא לו חזרה, ואמר מו"א למו"ז תשאל אותו אם היא תנוח ולא תעבוד האם ישנה את דעתו, וכך היה וחזר ד"ר שנקר ושאלו מו"ז אם אשה בהריון ותנוח במטה כל היום האם אפשרי שתצום, ואמר שהוא לא יודע והוא מסופק ויתכן שיכולה לצום, ומיד לאחר מיכן בשיעור השבועי אמר מו"ז שאשה בהריון ביום הכיפורים שתכין פרוסות עם לחם ושוקולד על השיש והשלחן שהילדים יהיה להם מה לאכול, והיא תנוח במטה כל היום כולו וככה תוכל לצום. עד כאן מעשה שהיה, ולמעשה בפועל אין בדרך כלל אפשרות שכזו שהאשה תשמע לנו ותזניח את הילדים ותשכב לישון במיטה. ובמציאות הנשים טורחות ויגעות והולכות ובאות בחוסר מנוחה, הרי שלא יצאנו מידי ספק. ובחזון עובדיה סתם שחייבות לצום באופן שתנוח. 

זה שמעתי מאבא שסיפר ולא כמש"כ בספר נפלאות הצדיקים ע' 647 ובספר קדוש יעקב ע' 121 הביא את הסיפור יותר אמיתי.

חשבתי לפטור את הבעיה אם היה אפשר לדעת מה הם הסימנים שאשה זו מסוגלת להפלה יותר מאחרות כגון התכווצויות וכאבי ראש, היינו אומרים להתחיל לצום ולאחר מיכן לראות איך תרגיש, אבל לומר לכל אשה לצום ולא משנה איך תרגיש הוא קשה מדי.

ולאידך הוא ספק נפשות. אך התרשמתי שאי אפשר לומר כן לאשה כיון שכל אשה מגיבה אחרת לפני הפלה.

ואף שלענין יוה"כ המנהג פשוט להחמיר, אבל לענין ת"ב מספיק לדון את המעוברת כדין של חולה שאין בו סכנה, ולדעת הרמ" א בסי' תקנד צריך שיהיה בת"ב יותר מחולה שאין בו סכנה שגם מצטער ולא ככל התעניות, אבל לדידן הספרדים קל יותר, ודין ת"ב ככל התעניות שחולה שאין בו סכנה פטור מלהתענות. ודיינו לדון את כל המעוברות כדין של חולה שאין בו סכנה.

ובהליכות שלמה להגאון הרב שלמה זלמן אוירבאך עמוד תנ, הביא שאם מרגשת חולשה מעט יותר מן הרגיל תאכל ותשתה כצרכה, והיה אומר שאימו ואשתו לא צמו בתשעה באב בהריון, והיה דואג ומדבר שהמעוברות לא יצומו, כיון שכך מנהג ההוראה בארץ ישראל, ובפרט כשחם מאוד, ע"ש.

והגאון האור לציון אמר בשיעור על מעוברות שהרב צדקה חוצין היקל בת"ב בחום גדול, וכיום העולם התחמם והוא כל שכן שיהיה מותר. אבל כיום יש מזגנים בכל מקום.

אך סיים שלדעתו קשה להתיר נגד התלמוד שלנו, ויכולות היום לצום, ויותר מחצי אנשים נולדו אע"פ שאמותיהם היו מעוברות ביוה"כ, רק אם לא מרגישה טוב יש להקל. ואפילו שיש מתירים ביוה"כ מפני פיקוח נפש, מ"מ לא נראה לי להקל.

ואם הוא ת"ב דחוי שאלה אותי אשה בהריון האם צריכה לצום, אמרתי לה צריך, אבל איך את מרגישה וכו' ואמרה חלשה, סיים הרב ברוך ה' שלא צריכה לצום. בזה יש אריכות בפ"ע שמו"ז מתיר והאור לציון מחמיר.

ומעוברת אחר שכבר הפילה בעבר, בצום דחוי יש להקל, ובלא דחוי צריך שיקול דעת. עכ"ד האור לציון. הרי שמביא שיש נוהגים שלא לצום ולדעתו צריך לצום וכשיש חום גדול או חולשה יש להתיר.

וע"ע בפקודת אלעזר שפעמיים הפילה אשה והיקל לה לאכול, וע' בהלכה ורפואה חלק ד ע' נ תשובה מהבאר יצחק אלחנן, שכתב להקל בזה וסכנה לא רק לעובר אלא לאמא מצד שלא יוצא. ע"ש. והביא מחו"י כה"ג וע"ש מש"צ. אך עוד חידש האור לציון שאפילו בשאר תעניות שמעוברות פטורות, אינו אלא כדי קיום הולד, כמש"כ הרמב"ן. שו"ע, ולכן כיום צריך לעשות אולטרסאונט בשביל לדעת שהעובר תקין, אבל בבדיקות של שתן ודם שיודעים שיש הריון, אבל אולי לא תקין. עכ"ד האור לציון, ולכאורה למה לחוש למיעוט, וי"ל שצריך ודאות בשביל לצאת מהצום. והוא חומרא יתירה, וכיום גם בבדיקת דם של בדיקת הבטה יודעים בספירה אם המצב טוב.

לסיכום מאחר ויש לתלות בהפלה אפילו שהוא לא ממש פיקוח נפש, כיון שהוא צום דרבנן, ובתוספת שמרגישות חולשה מיוחדת ונידונות כחולות שאין בהם סכנה יש להתיר להם לא להתענות.

וראינו באחרונים כמש"כ בפקודת אלעזר בן טובו סי' תקנד ס"ה, להקל כשיש למעוברת חולשה. וכמש"כ בכנה"ג והביאו במזבח אדמה ששלשים יום לאו דוקא אלא כל שמרגישה חולשה, ע"ש. וכן הוא בבאה"ל משם רע" א שאם יש לה מיחוש שרי. 

אמנם בתחילת ההריון עד שתים עשרה שבועות אז הסכנה פחותה מצד התענית. אבל בשבעת השבועות הראשונים יש אחוזי הפלה גדולים מאוד גם בלא תענית, ולכן כשיש תענית יש בו תוספת סכנה וכמש"כ בשעה"צ סימן תקנ ס"ק ב, וע' בתורת היולדת פמ"ח ס"ק ו שציינו למש"כ הגרשז"א בהליכות ביתה פכ"ה הערה ג. ולכן במקרה כזה תנסה לצום במנוחה אם מרגישה בטוב.

ואם היא בחדש התשיעי הוא נידון בפני עצמו, באו"ח ספינקא תקנד ס"ו, הביא ממאורי אור שמשמע ממנו שבתשיעי תצום, ע"ש.

ובמשנ"ב דרשו סימן תקנד הערה 27, הביאו מאגר"מ שיש סכנה בלידה מוקדמת של זירוז, וקצת צידדו בזה בתורת היולדת םמ"ח הערה יא, אמנם יש לחלק בין זירוז טבעי של צום שאין בו סכנה.

וחלק על זה גם בהליכות שלמה ע' תנ, אך בירחון אסיא הובאה דעת הרב פרופסור הלפרין שהיה ראש מחלקת נשים בשערי צדק, שיש סכנה ללדת מתוך צום, והיות והסיכוי שלה ללדת על ידי התענית, יש לחייבה לא לצום אפילו ביוה"כ, אך לא קיבל את דבריו הגרשז"א, היות ואין החמרת קושי הלידה, על ידי התענית, ובפרט שאפשר לשתות הרבה עד הלידה משמתחילים צירים. אבל לא לאכול לפי המלצת הרופאים לחשש לניתוח וסכנת חנק. אבל כל דבריהם על יוה"כ, משא"כ לת"ב הוא דין של חולה שאין בו סכנה ובתשיעי הקושי הרבה יותר.

זכר לחורבן - אבילות החרבן

כתב היעב"ץ בסידורו עמודי שמים עניני ת"ב, שאלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו אלמלא חטא זה רק בידינו שאין מתאבלים על ירושלים כראוי, היה די להאריך את גלותינו והיא בעיני הסיבה הקרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות והנוראות המבהילות הרעיונים, אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורנו וכו' לפי שיצא האבל הלז מלבנו בהיותינו שקטים בארץ לא לנו שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבנו", עכ"ד.

שאלה – כשעושה אמה על אמה האם צריך לחשוף את הקיר לגמרי עד הבטון או מספיק עד הטיח?

תשובה – יכול עד הטיח הלבן. וכן המנהג. ומי שמיקל למרוח טיח במקום לקלף, כי זה יותר נח יש לו על מי לסמוך. ולא דומה למחלוקת האחרונים בצביעה בצבע שחור.

שאלה - האם יש לקרוע כיום על ירושלים העתיקה ולומר שהיא בחרבנה?

תשובה - בירושלים בזמנינו לדעת רוב הפוסקים אין צריך לקרוע קריעה שאין זה נחשב שירושלים בחורבנה וגדלה וחולשת על מה שהיו ערים נוספות, ששכונת רמות היתה העיר רמת צופים ורמת שלמה היא נוב עיר הכהנים, וכן גבעת שאול וכמש"כ בחזון עובדיה בהלכות בין המיצרים, אות ד, ע' תלח, וישכיל עבדי ח"ח סי' מג, וכ"ד הרב צי"א ועוד, וחלק על זה הגרשז"א במנחת שלמה ח"א סו"ס עג, וס"ל שהיות ויש כנסיות של הנוצרים ימ"ש וקברות אולי הכוונה שאסור לקבור בירושלים, וכידוע גם על הקברות בשער הרחמים, אך מו"א הבין שהוא בגלל הצלב שיש על הקברות, חשיב אף ירושלים לחרבה, מ" מ ספיקא דרבנן לקולא ואין חייב לקרוע, ע"ש. אך כתב מו"א שיש לומר שהיות וירושלים הישנה היא בדרום כמש"כ הרדב"ז א"כ אין שם כנסיות והיא בנויה על ידי יהודים, עכ"ד.

אך לענ"ד שהיות ובציון שהוא עיר העתיקה יש כנסיות על כן לא חשיב שלטון. ועוד מה נענה על הקברות. ודוק. ולכן צריך לקרוע על ירושלים ולהוסיף על הקריעה כשרואה את הר הבית.

זכר לחורבן

שאלה – הקונה דירה מקבלן, האם צריך לעשות אמה על אמה זכר לחורבן?

תשובה – בקונה דירה מוכנה, שאין בה זכר לחורבן, יש קולא מסוימת שאין צריך לעשות זכר, כיון שהחיוב הוא על מי שסייד את הבית, וכמש"כ בשו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרמ, וכן מדייק מדבריו בדע"ת. והב"ח והמג"א סי' תקס ס"ק ד, מחייבים לקלף. ונשמט ממג"א דברי הרדב"ז, שדרכו להביאו. אמנם מדברי הריטב"א ב"ב ס., משמע שיש להקל רק אם יש לתלות שנעשה הסיוד בהיתר.

ולמעשה נחלקו בזה הפוסקים. בדברי דוד טהרני ח"א הקל, ובברכת יהודה ברכה החמיר. והמחמיר תע"ב.

אבל אבא זצ"ל אמר שלכו"ע כשקונה דירה שאינה מוכנה, הקבלן נחשב לשליח שלו, ואף שהקבלן לא מוכן לעשות זכר, כי זה לא בתקן של מסירת הדירה, מתחייב הקונה לעשות זכר לחורבן כשנכנס לדירה.

ולמעשה יש להחמיר תמיד, אף בנכנס לדירה מוכנה, מצד אחר, והוא שהרי מרן כתב בס' תקס סעיף א שאין בונים לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, שהוא צבע לבן לגמרי, והבתים שלנו צבועים בסיד לבן ממש. 

ומש"כ בחזון עובדיה שיש חול בטיח, תמוה ביותר שלמעשה סדים לאחר מכן בסיד לבן ממש. 

ולהנצל מזה מחוייב לעשות שיור אמה על אמה, ואף שלדעת מרן לא מועיל לבנין מלכים לעשות שיור, אנו עושים בזה ס"ס נגד מרן, וסומכים על דעת הרדב"ז בדעת הרי"ף שמועיל שיור, והסתפק בזה בבית יוסף בדעת הרי"ף.

ובצירוף נוסף, שהוא דעת הראשונים טור, שבנין המלכים זה דוקא מיני ציור, ולא סיד לבן. לכן יש לחייב תמיד לעשות שיור אמה על אמה מצד זה.

נוסף לכל האמור, ישנה סגולה טובה מהגר"ח פלאג'י שכתב שיש כח בעשיית זכר לחורבן סגולה שלא תהיה שריפה בבית.

שאלה – מהו השיעור שצריך לעשות?

תשובה - ישנה חקירה גדולה האם האמה קטנה מהשיעור של הגר"ח נאה שהוא 48 ס"מ, אחר שנודע ששיעור הדרהם קטן יותר והוא לא 3.2 אלא 3 וקצת פחות מזה. וכפי שהוכיח במחקר הרב אדלר, שהרי הגמרא בפסחים קט., מקשרת בין האמה לרביעית, שהוא אצבעיים וכו', והרביעית היא ביצה וחצי. ובמשנ"ב איש מצליח, בפתיחה לחלק ד, נקטו משם הרב נאמ"ן שלפ"ז האמה התקטנה, אמנם באור תורה ניסן תשנו ע' תקכב, לא נקט כן הרב נאמ"ן. וע' לאדמו"ר פני מנחם מגור, בהסכמתו למדות ושיעורי תורה בניש, שהמחלוקת בזה נשארה ללא הכרעה בשיעורים, שמצד הביצה נראה שיעור אחר, ומצד האצבעות נראה שיעור אחד. ע"ש.

והביא שם, במדות ושיעורי תורה בפרק ד, ובקונטרס בדעת הגר"ח פלאג'י, והזבחי צדק, שהאמה של שיטתם נוטה לדעת החזון איש. ויש כיום פענוח למשקלות בלע"ז שבדברי מרן באבקת רוכל סימן נג נד, והמבי"ט ח"א סי' קמג, ששיעור האמה הוא 55 ס"מ, ולא 48 כשיטת הגר"ח נאה, והרגישו בעצמם שלא מסתדר עם מידת הביצה הקטנה יחסית, והגר"ח נאה יסד דבריו על פי מש"כ בפתח הדביר משם הגר"ח פלאג'י לשיעור אחר. ממדות השערים במקדש נראה כשיטת החזון איש, וע' בדברי הלכה לר' יעקב עדס. וישנן עדויות סותרות בהר הבית גליס ע' 25 והלאה, הממצאים האריכאולגים מראים שהאמה היא 52 ס"מ, וכמש"כ דניאל לוי בספרו מקרא וארכיאולגיה באריכות, כמו כן בין כוך לכוך יש אמה במערת המכפלה, שהיו שם ר' משה ועוד, ומדדו והוא כחמשים ואחד. הרי שאינו כלל כהגר"ח נאה. וחקר במדות ומשקלות של תורה וייס, חקר והסיק שלגבי האמות אין פשר לשיטת הגר"ח נאה. יש שטעו להביא מהמקווה של מצדה ראיה, וזה לא נכון כלל ועיקר, וכמש"כ בירחון סיני חלק טז חדש אייר, ומי שהביא עדות לא נכונה הוא בספר פאר הדור על החזון איש. אמנם בתחומין כרך לא ע' 397, איתא שהממצאים בהרודיון הם כדברי הגר"ח נאה,, ויש ספק לגבי כל הקורה שם. לכן לסיכום, דעה הממוצעת בכל זה היא ששיעור האמה הוא 52 ס"מ לכתחילה. והמחמיר ב55 ס"מ תע"ב.

ובתשובות התשב"ץ ח"ג סי' לג כתב, שמי שהוא בעל נפש ירבה בשיעורים, לצאת ידי כל ספק, וכן נוהגין בכל המקומות לעשותו יותר גדול מהשיעור, כפליים וכפלי כפליים. והביא דבריו בלחם ושמלה יו"ד סימן רא לחם ס"ק י. 

שאלה - האם מותר לשים תמונה של כותל במקום הזכר לחורבן?

תשובה – מפורש בפמ"ג משב"ז סימן תקס שאסור לצייר זכר לחרבן כותל המערבי ומעשה צדקיהו. והעתיקו הגאון ממונקאשט בנימוקי אוה"ח, וכ"כ בשדי חמד מערכת ז אות יב נגד מה שראה בעיר גדולה שכתבו על הקיר במקום אמה על אמה, שיר על החורבן.

אמנם בספר קנין תורה ח"א סי' קיז כתב להקל. ונראה יותר להחמיר כי העניין שיהיה כיעור ולא רק לזכור החורבן. ושמעתי משם הגר"ח קנייבסקי שהיקל וצ"ע.

שאלה - האם מותר לשמוע שירים שאינם שירי קדש, כגון שירים על ההרים והגבעות וכדומה?

תשובה - רוב הפוסקים החמירו בדבר, אך למעשה אין לאסור. 

המחמיר הגדול בזה הוא שיטת הב"ח שהעלה בדעת הרמב"ם, שהעתיקו בשו"ע, שרק שירות ותשבחות לה' מותר לשורר, ואפילו כשהוא לא בכלי שיר ולא על היין, וכ"פ בפרי האדמה, ובתי כהונה, ומהריק"ש, ומעשה רוקח, המהר"ל בספרו נצח ישראל פרק כג דף קיח רע"ב, וכן העלה לדינא באז נדברו ח"ז סימן סד.

אמנם הגרי"ש אלישיב בהערותיו בסוטה מח. אמר שדברי הב"ח לא התכוין לאסור אלא בדרך של חומרא, ושכן דעת האגר"מ חאו"ח סי' קסו. ע"ש. וכן בירחון אור תורה תשעא כסלו, כתב הרב נאמ"ן שאין כוונת הרמב"ם אלא לשירי עגבים, אבל שירים סתם ודאי שמותר.

ואם הוא בכלי שיר ולא על היין, דעת הרב מקראי קדש אבולעפייא בישרש יעקב על מסכת סוטה בסופו מהדו"ק, ובלחם יהודה עייאש ומשנ"ב והשל"ה ואור לציון שאסור. וכן דעת מו"א זצ"ל. אמנם דעת הרב כנה"ג להתיר, ורק בכלי שיר וגם יין אסור. וכן העלו פרי הארץ והרב ידי אליהו, וכן מוכח בהדיא מרבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב יח חלק ב דף קסד טור ד. וכל דבריהם בדעת הרמב"ם, וכן עיקר לדינא להקל שמותר שירי חול אפילו בכלי שיר העיקר שלא יהיה יין.

שאלה - האם מותר ללכת לערבי שירה, בשירות ותשבחות לה', כשהם בצניעות גמורה?

תשובה - לפי המתבאר מהנ"ל מותר לגמרי היום ומפני שאינו על היין, וכ"ש כשהוא בשירות ותשבחות לה' שמותר. רק צריך לידע שצריך החזן לכוין לשם שמים, וכמו שכתב בשו"ע סימן נג סעיף יא, אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, ה"ז מגונה. ע"כ. ודוחק לומר שהוא שדברי השו"ע על החזן הם רק בתפלה ובבית הכנסת.

שאלה - האם מותר לשיר עם פסוקים ודברי תורה?

תשובה – מובא בהגמרא בסנהדרין דף קא עמוד א, "תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים". והנה כתב בשמן המשחה שכל זה בדרך ליצנות הלא"ה הרי שאם לא כן מותר, והב"ד בשד"ח אסי"ד מערכת ז סי' יב, וכן כתב בשו"ת שרידי אש חלק א סימן טז עמוד מב אות כא, שכן מנהג העולם להקל בזה. וכ"כ ביביע אומר ח"ג חאו"ח סי' טו אות ה, וכן יש קצת משמעות מדברי תלמיד הרשב"א בדרשות ר"י אבן שועיב ליום אחרון של פסח.

אמנם מדברי הרי"ף והרא"ש בברכות פרק ה סי' א, משמע שאפילו בבית חתנים אסור, וכל שכן בסתם שירה. וכן הוא בספר חסידים סימן רלח, וסימן תרמד, שאסור להשתמש בדברי שירה בפסוקים להרגיע את התינוק או לענינים אחרים, ולא כמו שדייקו שמן המשחה וסיעתו הנ"ל מספר חסידים סימן קמז.

תיקון חצות

שאלה - מתי הזמן הטוב ביותר לעשות ועד מתי אפשר?

תשובה – על פי הסוד בזמן חצות בחינת רחל יורדת ממקומה לעולם הבריאה לאסוף ניצוצות של קדושה, ועי"ז בזמן הגלות נמשך שפע לחיצונים, ויש בכך צער גדול לשכינה, ולכן בזמן זה אומרים תיקון חצות. יש סתירה בדברי מהרח''ו בין ספר התכונה לבין הגהותיו על הזהר בכת''י, ששם דעתו שזמן חצות הוא לאחר שש שעות מצה''כ. וכן דעת הרב מגן אברהם סימן א ס''ק ג, הרב שערי ציון שער תיקון חצות, הרב משנת חסידים פרק א' אות א' ובסוף פרק ו, סידור ר' יעקב קאפיל, סידור רבי שבתי, סידור רבי אשר, הרב שער ההכנה הרה''ק רבינו נפתלי כ''ץ בצוואות דף י' ע"א, רבי נחמן מברסלב לקו''מ קמא תורה קמט, הרב אליה רבה סימן א' סעיף א', הרב בעל מקדש מלך דף קנ''ט ע''א, הרמ''ז, הראשל''צ בעל מזבח אדמה דף כ''א ע''ב, תלמיד הרש"ש הרב זמרת הארץ דף כו, הרב בכור שור ברכות ג'. ד ''ה זמן, הרב אבן השהם סימן כב, וכך נראה דעתם של הרה''ק רבי יעקב צמח לחם מן השמים והרה''ק רבי מאיר פאפירש אור הישר ועוד. וכיום הוא בערך שעה שתים בלילה.

אך בספר התכונה למהרח''ו שעליו מסתמך הרש''ש. וכן דעת הרמ''ק, מהר''א אזולאי אור החמה כת''י, הרב שב יעקב או''ח סי' א, הרב מור וקציעה סימן א, הרב בית עובד אות ב', רבנו זלמן אות ח', ברכי יוסף אות ה, שערי תשובה אות ד, עיקרי הד''ט סי' א' אות ב, הגר''ח פלאג''י שו'' ת לב חיים חלק א סימן ו, הבא''ח ש''א וישלח אות ד', והכה''ח סי' א ס''ק ז, הרב יביע אומר ח''ט סי' קח, הרב אור לציון ח''ב דף מב. שהיום והלילה שוים, והוא כיום בשעה 12.45 ולכן אם יכול להחמיר כשיטת השש שעות עדיף. אבל מעיקר הדין נהגו שחצות היום והלילה שוים. אבל לענין ברכות השחר אין להקל לומר לפני החצות של השש שעות, שהוא כיום בשתים בלילה. ובפרט אחר שהרב זמרת הארץ, שהוא תלמיד הרש"ש, חלק עליו בזה.

עוד צריך לדעת שכמה שיותר מוקדם עדיף לומר תיקון חצות ולא סמוך לעמוד השחר.

הבן איש חי חידש שיכול לומר תיקון רחל רק עד חצי שעה קודם עמוד השחר, כי עולה השכינה בשלבים קודם עה"ש ולא בבת אחת.

אבל האיש מצליח, והליכות עולם, חולקים ומתירים בדיעבד, כי סך הכל אומר פסוקים. ולגבי תיקון לאה, כתב הגר"ח פלאג'י שיכול לומר עד זמן טלית ותפילין, שהוא לשיטתם כמו 6 דקות אחר עמוה"ש.

שאלה – האם יש עניין לומר תיקון חצות שלא בכוונת הלב?

תשובה - המור וקציעה יצא נגד מי שאומר בלא כוונת הלב, וכתב שיותר טוב שלא יאמר וכתב שיש לאומרו רק בארץ ישראל ולת"ח וכן נוהגים החסידים, ולכן גם מחפשים עילה שלא לומר תחנון בכדי שתפילתו לא תהיה לחטאה, למעשה יצא כנגד זה הרב חיד"א בתחילת מחזיק ברכה סימן א. וסובר שתמיד יאמר תיקון חצות, ע"ש. 

וכן האריך בזה ברב פעלים ח"א סי' א שאלה ד, מביא בשם הנפש החיים באריכות שאפילו שלא מכוין כל כך העיקר האמירה, ולכן אומרים בלשם יחוד "בשם כל ישראל", וישנה הקלטה מהמקובל הגדול הרב מרדכי שרעבי זצ"ל, שמפליג בשבח אמירת "בשם כל ישראל" שמעלתו באלף אלפים יותר ממי שלא אמרו. 

- - - 

להצלחת הנדיב הנכבד יהונתן בושארי בן ר' שמעון הי"ו וכל משפחתו שיחיו לנחת מכל יו"ח בגו"ר שלום בית ופרנסה ולהוריו ר' שמעון בן סעדיה וכוכבה בת יעקב שלום בית ורפואה שלימה ולסבותיו יעקב בן זוהרה ולונה בת יקוט לרפואה שלימה בגו"ר - אמן!

לקבלת העלון במייל, לתרומות/הנצחות ניתן לפנות לכתובת emreyovadya@gmail.com או בווצאפ: 055-275213.