לא עליך המלאכה לגמור

לא עליך המלאכה לגמור

פתח דבר:

נעסוק בעזרת הבורא בתופעה שכיחה עד מאוד בקרב בני אדם, תופעה שאיננה ברוכה כלל אלא היא גורמת להם הפסד גדול ואבדון רב. מדברים אנו על החשיבה: בעניני רוחניות זה "או הכל, או כלום"!

אם רק נשכיל להתבונן ולהעריך את הדברים נכונה יגרום לנו הדבר לריוח גדול. ונסביר את הדברים בעזרי"ת.

אין כזה מושג "או הכל או לא כלום"!

ישנם מרחבים עצומים בעבודת השם בהם אנו מדמים לעצמנו שמחובתנו לעשות הכל בשלימות טוטאלית, ואם לא - עדיף לא לעשות מאומה. ומחמת מחשבה זו האדם נמנע מעשיית כל דבר טוב.

נצטט מספר דוגמאות ובהמשך יתבארו הדברים.

התגברות היצה"ר בענין לימוד התורה

בלימוד התורה: 

לעתים אדם מתאחר ל"סדר", וכאשר הוא כבר מגיע - הוא מתייאש מלימוד בזמן שנותר עד סוף ה"סדר" ולכן אינו לומד מאומה, או שלימודו יהיה מתוך רפיון גדול. 

כך גם ב"בין הזמנים". לפעמים בחור או אברך הנמצא בתוך מסגרת עם סדרים, והנה הוא עומד בפתחו של "בין הזמנים" והוא מתכנן ללמוד כך וכך ולהספיק כך וכך, ומטבע הדברים צומחים לו כמה ניסיונות המונעים ממנו ללמוד כמחשבתו, והרגילות היא שבמצב כזה מתייאשים מכל ה"בין הזמנים" וכמעט שלא פותחים ספר. 

או כאשר לומדים "תוספות", וחלקו הראשון קשה להבנה, אזי מניחים ומדלגים על החלק השני של ה"תוספות". ובכך מקיימים בעצמם את המשפט: "או הכל או כלום לא"...

כנזכר לעיל גם לגבי תפילה

אותו דבר קורה גם בתפילה. 

אדם תופס את עצמו כשהוא כבר באמצע ה"שמונה עשרה" כשעד לאותו רגע הוא לא כיוון מאומה בתפילתו, אזי בדרך כלל הוא ימשיך באותה צורה עד סופה של התפילה, וכך יחשוב לעצמו: "הרי בין כך לא כיוונתי עד עתה, ומה יועיל לי הדבר אם אכוון מעתה ואילך"?... נקווה שבתפילה הבאה יהיה יותר טוב...

ה"קבלה" כאשר אנו נכשלים שוב ושוב

גם לגבי "תשובה" טבע האדם דומה להפליא. 

פעמים רבות מקבלים אנו על עצמנו "קבלות" בימים הנוראים בכדי להיטיב את דרכינו בשנה החדשה. 

אבל אם קרה ועברנו מכל סיבה שלא תהיה על ה"קבלה", אזי ההנהגה הנפוצה היא לזנוח מכאן ולהבא את ה"קבלה" מתוך מחשבה: הלוא בין כך לא קיימנו זאת כדבעי...

צדקה כאשר הנותן אינו חש שהוא משפיע בתרומתו

מחשבה זו מצויה גם בענייני נתינת צדקה. 

חושבים אנו לתומנו: מה בצע בנתינת כמה פרוטות לעני פלוני או למקום תורה אלמוני, הרי גם לאחר תרומתי הפעוטה הוא עדיין ישאר במצוקה, מצבו הקשה לא ישתפר בעליל. וממילא אינו נותן מאומה. 

בקיום המצוות

הדברים נכונים אף בקיום המצוות. 

אנו נמנעים או מתרשלים מקיום מצוה מתוך תפיסה ש"מצוה אחת קטנה" לא תעלה ולא תוריד מאומה במצבנו. שוב מופיעה לה בקרבנו המחשבה ההרסנית: "או הכל או לא כלום". 

מטבעו של אדם להחשיב רק "מצוות גדולות" אותן שמחים אנו לקיים, במה שאנו מכנים "מצוות קטנות" נוהגים אנו להתעצל בקיומן.

"תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת"

הדבר נובע מחוסר הערכה אמיתי. אין אנו יודעים להעריך נכונה מהי "מילה אחת" של תורה או "מצוה קטנה" כל שהיא, אילו היינו יודעים למדוד את ערכם העצום של מעשים טובים קטנים ובודדים, או את חשבון השווי האדיר של מילה של תורה, לעולם לא היינו אומרים בלבנו: "או הכל או כלום". 

וכבר אמרו חז"ל במסכת ראש השנה (דף ד:): "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת", ועתה נתחיל לבאר את הדברים בעזרי"ת.

"לא עליך המלאכה לגמור"...

איתא במסכת אבות (פ"ב מט"ז): "הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". 

ומפרש רבינו יונה זצ"ל: "שלא תעלה על דעתך לומר אינני רחב לב ולא אוכל לגומרה, ומה יתרון בעמל ומה אועיל ביגיעתי, שלא עליך לגומרה אלא אחר שבתורה אתה עמל קיימת מצות בוראך".

וכעין זה פירש במדרש שמואל: אפילו מי שהוא בעל הבנה מצומצמת, ומתקשה בלימודו ואינו רואה בו ברכה - עליו אומר התנא: אל תתייאש מלימודך כי לא עליך המלאכה לגמור, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים.

ואכן הסבא מסלבודקא זצ"ל היה אומר: הצלחת האדם ומדרגת עבודתו - תלוי רק בו יתברך! לנו לא נותר אלא להשתדל לעשות את מה שביכולותינו.

זאת המחשבה הנכונה, כאשר אי אפשר לנו לעשות את כל הדבר בשלמות, נעשה לכל הפחות את מה שבידינו ובכוחנו, על דרך שאמרו חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור".

כל רגע בחיים שעובר בלי שהוא מנוצל - "מעוות לא יוכל לתקון"

נקודה נוספת עלינו להפנים: 

כל יום משמש לנו כהזדמנות חד פעמית אשר אינה חוזרת, ואין לך תיקון של יום אחד הדומה למשנהו. ולפיכך עלינו לנצל כל יום את מה שרק אפשר בו ביום. 

המבט הנכון אותו נכון לרכוש: כל רגע ורגע שעובר אם לא מנצלים אותו כראוי - הוא יאבד מאיתנו לגמרי ולא נוכל להפיק ממנו יותר תועלת, ועל דרך מה שאמר החכם מכל אדם (קהלת א, טו): "מעוות לא יוכל לתקון".

שני סוגי לוח שנה...

להמחיש את הדברים נביא את המשל בו השתמש הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: 

יש שני סוגי "לוח שנה", יש לוח שכל יום מעבירים בו דף לאחור, ויש לוח שבכל יום תולשים את הדף, וההבדל ביניהם ניכר בסוף השנה. בלוח הראשון מצטברים לנו כל הימים יחד, ואילו בלוח השני נותרים רק עם הכריכה... 

צריכים לדעת שכך הוא גם בענייננו, מי שניצל את יומו ואפילו שלמד מעט או קיים בו כמה מצוות, אותו יום מתווסף לו לרשימת שאר הימים, ובסופה כל הימים מצטרפים לחשבון גדול. לעומתו, מי שאיבד יום בלי לימוד או קיום מצוות בכלל, אותו יום "נתלש" כלא היה, ובסופו של דבר הוא נותר עם חורים ב"לוח השנה"... 

עלינו מוטל לנצל כל יום ויום שלא ילך לאיבוד, והגם שלא התאפשר לנו להתמסר ללימוד ולקיום המצוות כרצוננו, אך לכל הפחות נעשה מה שאנו יכולים בכדי שהיום לא יימחק לחלוטין.

"הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי" 

על דרך זה יש לפרש את דברי דוד המלך ע"ה בתהלים (מ, ח): "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי", דהיינו: "אז" - בשעת מיתתו, אמר "הנה באתי" - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, "במגילת ספר כתוב עלי" - על איזה ספר מדובר כאן? אין כוונתו ל"ספר התהלים" שחיבר, שהרי אם כן היה לו לומר: "הנה באתי במגילת ספר שחיברתי", דוד המלך ע"ה נוקט מילים אחרות: באתי לפני הקב"ה במגילת ספר "שכתוב עלי", ואיזה ספר כתוב עליו?

מובא בשמו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: כל אדם הוא "ספר" - כלשון הכתוב: "זה ספר תולדות אדם", כל אחד מחבר ספר עם שתי כריכות, הכריכה העליונה והראשונה היא יום הלידה, והכריכה התחתונה היא יום המיתה. וכל יום ויום הוא דף בספר.

"הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי" - מה שהאדם כותב באמצעות מעשיו, מצוותיו ולימוד תורתו. ישנם ספרים עם דפים רבים עבי כרס מאלו שניצלו את ימיהם לתורה ולמצוות, ויש ספרים שיש בהם מעט דפים...

עלינו לזכור שכל אחד מגיע בסופו של דבר ליום פטירתו ועמו "מגילת הספר" שלו... וגם אם לא כולם הם מלאים וגדושים, מתפקידנו לוודא שלא יהיו בו דפים ריקים לחלוטין...

"קיום המצוה למחרת לא ימלא את החסר שנותר יום קודם"

בספר אהל משה (ויקרא עמ' תשפז) הוסיף בזה דברים, וז"ל: "אכן, רבים האנשים המוכנים להתבטא ואולי אף להכיר בכך שאין חיים פעמיים, ושהחיים הינם מאורע חולף וחד פעמי שיש לנצלו לדברים ערכיים עד תום. אולם חיים אלו הרי הינם מורכבים מימים ומשנים, וגם אלו חולפים, עוברים ואינם שבים עוד. 

עוד עיון במשנתה של היהדות מגלה שלכל יום תפקיד ייחודי משלו, והדמיון בין יום אחד למשנהו אינו מפחית מערך ייחודיות זו שיש לכל יום בנפרד. אי לכך פעולות הנעשות ביום מסוים אינן פוטרות את האדם מלחזור ולעשותן גם למחרת, כמו כן אי עשייה של פעולה מסוימת אין אפשרות לתקנה על ידי עשייתה ביום אחר, כיון שלכל יממה תפקיד משלה. 

נמצא שקיום המצוות ביום שלמחרת בא למלא התחייבות חדשה שאין לה קשר עם המחויבות של היום הקודם על אף הדמיון בין צורות הקיום של המצוה, קיום המצוה למחרת לא ימלא את החסר שנותר יום קודם כשלא קוימה בו מצוה מסוימת", עכ"ל. 

דברים אלו נותנים לנו מקום להתבוננות אשר על ידה נשכיל לנצל כל רגע ורגע מחיינו החולפים.

"כי טוב יום בחצריך מאלף"

בוא וראה את חשיבותו העצומה של יום אחד בלימוד התורה ועבודת השם. 

דוד המלך ע"ה אומר (תהלים פד, יא): "כי טוב יום בחצריך מאלף", ופירש"י זצ"ל: "כי טוב יום אחד בחצריך ולמחר ימות, מלחיות אלף שנים במקום אחר". 

בספר שביבי אור ביאר בזה: הלוא דוד המלך ע"ה לא התבטל חלילה אלא היה עסוק בהנהגת עם ישראל ברוחניות ובגשמיות, ובכל זאת הוא קובע: "טוב יום אחד בחצריך" - היינו בבית המדרש, אפילו יום אחד בלבד ואחר כך יסתלק מן העולם, מכל מקום טוב הוא יותר מאשר לעסוק אלף שנה, אף בדברים נשגבים!

דברי חז"ל אלו נותנים לנו חיזוק גדול ומושג מהו ערך יום אחד של לימוד. עדיף לוותר על אלף שנות מלכות בעם ישראל בכדי לשהות יום אחד בבית המדרש! 

"כי טוב יום בחצריך מאלף"! 

חשיבותו של "רגע אחד"

ואין הכוונה דוקא ל"יום" אשר ערכו עצום ביותר אלא אפילו ב"רגע אחד" יכול לקנות את עולמו!

כך היה החפץ חיים זצ"ל אומר על דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (דף יז.): "בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת", ויש להתפלא לכאורה, מדוע בכה?

אלא - שרבינו הקדוש התבונן בחשיבות הזמן ויקרתו כל רגע והוא יצא נפעם ונרגש עד שלא יכול היה לעצור את בכיו, משנוכח לדעת כי האדם מסוגל לקנות עולם הבא ברגע אחד.

כי "יש קונה עולמו בשעה אחת"!

מה מלמדים אותנו הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות?

בענין זה יש לציין דבר נפלא המובא בספרים.

כתוב במסכת אבות (פ"ה מ"ו): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות". ויש להבין מה בא התנא ללמדנו? בשביל מה עלינו לדעת אימתי נבראו אותם דברים אם באמצע היום או בסופו?

אך התנא טמן לנו בזה מוסר השכל, דהנה אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף ב:) ש"בין השמשות" - כהרף עין זה יוצא וזה נכנס". וכדי שלא יאמר האדם כאשר נותר לו אך ורק זמן מועט: "מה כבר אני יכול לעשות ברגע קט שכזה"? לכן אומר התנא: דע לך כי בכל רגע ניתן לפעול גדולות ונצורות, וחבל על כל רגע ורגע שהולך לאיבוד, זאת עליך ללמוד מכך שעשרה דברים נבראו בבין השמשות. ומכאן תסיק שיש להעריך ולנצל כל רגע לקיום המצוות ולעסק התורה.

נפלא!

"ברגע קטן - עזבתיך" 

יש להסמיך על זה את פירושו של הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל על הפסוק (ישעיה נב, ז): "ברגע קטן עזבתיך". 

היינו - אם רגע אצלך הוא דבר קטן, ואינך חס עליו משום שאיננו מספיק חשוב בעיניך, אם כך אזי "עזבתיך" - אין בך קירבת ה' יתברך, לא תורה ולא קדושה, כביכול גם הקב"ה מתרחק ממך...

"חטוף ואכול חטוף ושתה"

חז"ל כבר הורו לנו כיצד אמור להיראות המבט שלנו על העולם הזה. 

בגמרא במסכת עירובין (דף נד.) מובא ששמואל אמר לרב יהודה: "שיננא! (חריף ומפולפל) חטוף ואכול חטוף ושתה, כי העולם הזה כהילולא דמי". ופירש רש"י זצ"ל: "היום ישנו ולמחר איננו, דומה לחופה שהולכת מהר".

ולמרות שכבר נאמרו פירושים רבים על כך, נביא את הפירוש הנוגע לעניינינו: מי שבא לחתונה באיחור לאחר תום הריקוד הראשון עם החתן כאשר המנה הראשונה כבר נאכלה מזמן, המלצרים כבר נערכים להגיש את המנה המרכזית - אם יתעקש הלה ויאמר: אינני מוותר על הלחמנייה, הסלטים ועל המנה הראשונה, רק אחר כך אני אוכל את המנה המרכזית - כל בר דעת מבין שהוא ישאר בלי כלום, כי המנה הראשונה כבר הלכה ואיננה... אין לו ברירה אלא "לחטוף" ממה שנשאר בלי חשבונות על הפסדי העבר.

כך בדיוק גם ברוחניות, על אדם "לחטוף" כל מה שרק ניתן בלי מחשבות מיותרות על מה שכבר עבר ואיננו, כי אם יתחיל בכך - הוא יאבד גם את מה שנותר לו.

מי שמאמץ מבט זה כדרך חיים - מובטח לו שיעלה מעלה מעלה מתוך הצלחה גדולה וסייעתא דשמיא.

"חטוף חטוף, חטוף חטוף, חטוף! חטוף! חטוף"!

סיפר הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:

זכורני כאשר הגעתי לישיבת נובהרדוק בביאליסטוק, חיפשתי בית הכנסת נידח בו אוכל ללמוד מוסר בהשתפכות הנפש. ואכן לאחר חיפושים מצאתי בית כנסת שלא היה שם איש. 

לפתע אוזניי שומעות קול בוקע מלא בסערת רגשות מה"עזרת נשים", נעמדתי כמסומר במקומי לשמע ניגון שובה לב מתוק וענוג: "אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא שיננא, שיננא שיננא.

חטוף!

חטוף ואכול חטוף ושתה, חטוף ואכול חטוף ושתה.

חטוף!

חטוף חטוף, חטוף חטוף, חטוף! חטוף! חטוף!

דעלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי!

חטוף ואכול חטוף ושתה, חטוף חטוף, חטוף חטוף"!

לא יכולתי להתנתק מהמקום, שעה ארוכה נשמע והדהד הקול הנוקב והנסער.

כאשר סיפרתי זאת לחברים בישיבה והתעניינתי אם הם יודעים במי מדובר, הם אמרו לי שזה ה"סטייפלר" זצ"ל! 

קולו עד היום מתרונן באוזניי: "חטוף חטוף, חטוף חטוף"!

ערכה של "מילה אחת" בתורה הקדושה

כעת ננסה להבין את הסיבה לכך שהמחשבה: "או הכל או כלום" בטעות יסודה, נביא מדברי רבותינו ז"ל שביארו לנו את הערך העצום של כל פרט ופרט ברוחניות.

נתחיל בלימוד התורה: ננסה להבין מהי החשיבות של "מילה אחת של תורה", ולעתים כאשר לא מתאפשר ללמוד זמן רב, כדאי לנצל את הזמן הקצר - שהרי אפילו תיבה אחת של תורה ערכה עצום ורב.

ידועים דברי הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל בשם הסבא מקלם זצ"ל: היה כדאי לברוא את העולם למשך ששת אלפי שנותיו רק בשביל שיהודי אחד יזכה לומר פעם אחת "ברוך הוא וברוך שמו". ואלף פעמים "ברוך הוא וברוך שמו" לא מגיעים לחשיבות פעם אחת של עניית "אמן". ואלף פעמים "אמן" לא מגיעים לגודל החשיבות של אמירה אחת "אמן יהא שמיה רבא", ואלף פעמים "אמן יהא שמיה רבא" לא מגיעים לערך תיבה אחת מהתורה הקדושה!

ללמדנו המשקל העצום של מילה אחת בתורה!

נורא!

אמירת המילים "אמר אביי" אמורה להביא את האדם לשמחה!

כך נוכל להבין את דברי החזון איש זצ"ל. 

היה זה כאשר הבחין בבחורים שלא היו מלאי שמחה וחדווה אלא התהלכו בעצבות, הוא הבין שהסיבה לכך משום שלא למדו מספיק תורה כשאיפתם. הוא התרעם עליהם ואמר בזה הלשון: "הם מתהלכים עצובים על שאין לימודם כראוי, חושבים הם שזהו מצד היצר הטוב, אבל זהו יצר הרע! אם רק אומרים את המילים: "אמר אביי" עליהם להיות בשמחה מיד"!

הוא אשר אמרנו: כל דיבור של תורה הוא נשגב ועצום עד מאוד, אין לתאר ואין לשער!

"וכל חפציך לא ישוו בה" 

כולנו חוזרים מידי יום על הנאמר במשנה במסכת פאה (פ"א מ"א): "ותלמוד תורה כנגד כולם". 

ובירושלמי (שם) איתא שאפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, וזהו שכתוב (משלי ג, טז): "וכל חפציך לא ישוו בה" - אפילו חפצי שמים.

"טובה שעה אחת ללמוד ואפילו דיבור אחד, מכל דבר שבעולם"

וכבר כתב בספר אורחות צדיקים (שער הזריזות): "אל יאמר אדם, עת ערב הוא כבר, אם אלך ללמוד - אצטרך מיד להתפלל, כי טובה שעה אחת ללמוד ואפילו דיבור אחד, מכל דבר שבעולם".

זהו הערך הנשגב של מילה אחת מהתורה!

סדר של חמש דקות 

ואכן בהיכלי התורה החשיבו עד למאוד אפילו דקות בודדות של לימוד התורה. 

כך מפורסם שבתלמוד תורה ד"קלם" הנהיגו סדר קבוע של חמש דקות, וזאת רק בכדי להרגיל את התלמידים להוקיר את הזמן, ולרכז את המחשבה אפילו לזמן קצר.

ניצול הדקות של הגרי"ש אלישיב זצ"ל

גדולי ישראל לדורותיהם נתנו גם הם משקל רב אפילו לדקת לימוד בודדת. וכך מסופר על הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל: 

תפילת המנחה באותו יום הסתיימה בשעה שש ועשרים. בסיומה שאל אותו אחד ממלוויו שתי שאלות בהלכה, ולאחר שענה לו, השעון הראה: שש עשרים ושתים, בעוד הזמן המיועד ל"קבלת קהל" היה בשש וחצי. חשבתי - אמר מלווהו - מן הסתם אזכה להמשיך ללוותו לביתו שם קיבל קהל.

אבל רבינו זצ"ל המשיך לכיוון בית מדרש "אוהל שרה" - מקום קביעות לימודו מקדמת דנא, ונכנס לבית המדרש. כאשר הבחין בפליאתי אמר לי: "האם אינך יודע שבקלם היה סדר קבוע של חמש דקות"?!

המתנתי למטה סיפר המלווה, ולאחר דקת המתנה הסתקרנתי לראות מה לומד גאון הדור ב"סדר" של חמש דקות. עליתי למעלה והצצתי לבית המדרש, רבינו זצ"ל היה רכון על גמרא גדולה, לומד בקול ובהתאמצות כמו שנמצא עכשיו בעיצומו של סדר בן כמה שעות!

"שמא אחטוף רגע של לימוד"?

כעין זה מסופר על אחד מגדולי ראשי הישיבות: 

בשעות של "קבלת קהל" הוא נהג לפתוח את הגמרא לפניו. פעם נשאל מפי מקורביו: "הלוא לא ניתן ללמוד בעת זו מפני לחץ הקהל הנדחק להיכנס, ולשם מה מכין רבינו את הגמרא"? 

השיב ראש הישיבה: שמא יזדמן לפני אפילו דקה אחת בין אותם הנכנסים, ואז "אחטוף" רגע של לימוד. לקראת אפשרות שכזו אני נמצא במצב הכן כל עת!

נעשו לגדולי תורה בזכות חמש דקות!

והנה מלבד מה שנתבאר על השכר השמור על כל מילה ומילה של תורה, יש לדעת כי דוקא הניצול של דקות בודדות אלו הוא אשר הצמיח רבים מגדולי ישראל. 

החתם סופר זצ"ל העיד על עצמו שנעשה גדול בתורה בחמש דקות! הוא ניצל את אותם חמש הרגעים שבני אדם מזלזלים בהם! חמש דקות לפני האכילה, חמש דקות טרם השיעור, חמש דקות אחריו וכן על זה הדרך.

עלינו לדעת ולהכיר: מי שמנצל דקות אלו - אין ספק כי יצליח עד מאוד בלימודיו, ויתגדל מעלה מעלה במעלות התורה.

מדוע המליץ הסטייפלר זצ"ל לגשת לשידוך מסוים?

מסופר על בחור שהיה אחד החשובים בישיבתו, הן בלימוד והן במידות טובות. כמובן שבחור זה כשהגיע לפרקו, הוצעו בפניו כמה וכמה הצעות שידוך חשובות. הוריו התלבטו ולא ידעו לאיזה שידוך כדאי לגשת. 

הבחור נכנס למעונו של הסטייפלר זצ"ל על מנת להתייעץ עמו. הוא העריך כי מן הסתם רבינו זצ"ל יאמר לו להטיל גורל. ולכן הופתע כאשר הסטייפלר זצ"ל הצביע על אחת מההצעות באומרו: "תיגש להצעת שידוך זו".

הסטייפלר זצ"ל אף נימק את תשובתו: "לא לחינם אני ממליץ על שידוך פלוני, הסיבה לכך משום שפעם נזקקתי לנסוע למקום מסוים, וכאשר הרכב בו נסעתי חלף על פני אחת מתחנות האוטובוס שמתי לב לאברך היושב בתחנה עם גמרא קטנה ומנצל את רגעי ההמתנה לתורה, היה זה אבי המדוברת שעליה הצבעתי בפניך, עם בתו של אדם שכזה כדאי לך מאוד להשתדך"!

אותו בחור עשה כהמלצת רבינו זצ"ל והשתדך עם בתו של האברך ההוא וכיום הוא אחד מגדולי הרבנים אשר רבים משכימים לפתחו. אין ספק שהוא זכה ל"עזר כנגדו" אשר ינקה בבית אביה אהבת התורה וערכו של כל רגע ורגע בלימוד תורתנו הקדושה, וממילא גם היתה מייקרת את תורת בעלה וסייעתו לעלות ולהתעלות.

"בר בי רב דחד יומא"

במסכת חגיגה (דף ה:) מסופר על רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי שהיה רגיל ללכת שלושה חודשים בדרכו מביתו לבית המדרש של רב, שם למד יום אחד בלבד ומיד היה חוזר לביתו מהלך שלוש חודשים. ולפיכך נקרא בפי רבנן: "בר בי רב דחד יומא". 

מספרת הגמרא שחלשא דעתיה על שקראו לו כך, עד שאמר לו רבי יוחנן: בבקשה ממך אל תקפיד על החכמים שקראו לך כך, ודרש עליו את הנאמר בפסוק (ישעיה נח, ב): "ואותי יום יום ידרשון" - וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה - מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורה כל השנה כולה!

כאשר אנו מבינים מהו ערכו של רגע או מילה אחת בתורה, נבין ונדע כי המחשבה "או הכל או כלום" היא טעות חמורה! 

על הלומד לדעת: גם אם לא מתאפשר בידו ללמוד שעות רבות כפי רצונו ושאיפתו, בכל זאת כל מילה ומילה של תורה, כל רגע ורגע של עיסוק בה - זהו דבר עצום שאין לשער ואין לתאר את גודל שכרו!

כל מילה בתפילה היא בעלת חשיבות בפני עצמה!

ובדיוק כמו שמצינו לגבי לימוד התורה, כך גם בענין התפילה! 

המחשבה "אם כבר התפללתי חלק מהתפילה בלי כוונה, כבר אין בתפילה זו תועלת, אולי אחכה לתפילה הבאה"?! - היא טעות חמורה עד מאוד! 

עלינו לדעת: כל מילה ומילה בתפילה היא בעלת חשיבות בפני עצמה. אין מדובר רק ב"שמונה עשרה" אחד, אלא מדובר בתפילה המורכבת מברכות וממילים רבות, והכוונה בכל ברכה וברכה ובכל תיבה ותיבה חשובה בפני עצמה.

כל מה שיעלה בידך והיה שלך! 

החפץ חיים זצ"ל בהקדמת ספרו שמירת הלשון, כותב דברי חיזוק בענין זה וזת"ד: 

"שמעתי בשם גאון אחד, ששאל אדם אותו: אם לא כיון ברוב התפילה והוא עומד בסוף התפילה, באיזה אופן יעורר את נפשו להתחיל לכוון? והשיב לו במשל לקטנה אחת שעמדה על השוק בשק גדול של ירקות למכור, ופגע בה אנס אחד והתחיל לחטוף מהסל, ונבהלה ולא ידעה שום עצה איך לעשות. 

פיקח אחד עמד למרחוק. אמר לה: מה תעמודי, על מה תמתיני? עד שיחטוף את הכל? - הנה הוא חוטף, גם את חטפי, וכל מה שיעלה בידך יהיה שלך".

כן הדבר ממש בענין התפילה, הנה היצר מתגבר על האדם ומטיל עליו עצלות ומחשבות רעות עד שעל ידי זה לא התכוון בכמה וכמה ברכות מהתפילה, גם אתה חטוף וזרז את עצמך בכל כחך לכוון בהברכות אשר עדיין הם לפניך".

זו הגישה הנכונה לתפילה. אפילו אם כל מיני מחשבות נופלות בראשך, ולא עלה בידך לכוון בכמה ברכות, אל תתפעל ואל תתייאש! תתחזק ותכוון במה שנשאר, תשתדל לתפוס כמה שאפשר!

החפץ חיים זצ"ל מביא אמרה בשם גאון אחד: "אם היצר הרע ניצח אותך ברפאנו, אתה תנצחו בברך עלינו".

זה לא "הכל או כלום"! עלינו לתפוס כמה שרק אפשר!

הפלא יועץ זצ"ל: כוונה בברכה אחת מצטרפת לברכות נוספות!

מציאה נפלאה מצינו בדברי הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספרו פלא יועץ (ערך כונה) בשם המקובלים זצ"ל: 

"אם אדם יכוין בתפילתו יום אחד בברכה אחת וביום אחר בברכה אחרת - הקב"ה מצרפן, עד שנעשית תפילה שלימה בכוונה, והיא עולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק חי העולמים"!

אין מילה של התפילה הנאמרת בכוונה שהולכת לאיבוד!

כוונה בחלק מהתפילה - עבודה שהיא כולה לשם שמים!

ישנה נקודה נוספת של חיזוק למי שלא כיון ברוב חלקי התפילה, והוא מתעורר לכוון בסופה.

כך היה אומר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: מי שלא הצליח לכוון בכל התפילה ונותרו לו רק ברכות מעטות, עליו לדעת שאם התאמץ וכיוון בהם זוהי עבודה לשמה שאין כדוגמתה, שהרי הוא עושה זאת לשם שמים.

לא כן מי שהצליח לכוון בכל התפילה, עלולה להתגנב בלבו מחשבת גאוה: "כיצד הצלחתי לכוון בכל התפילה", לעומת זה שמצוי בסוף תפילתו, לעולם לא יתפאר במעשיו, ואצלו זה "לשם שמים" ממש!

פרק תהילים אחד שווה הון רב!

מענין לענין באותו ענין: הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל העיר על אותן נשים רבות שאינן אומרות תהלים. ומדוע?

הן חושבות לעצמן: "הרי לגמור את כל ספר התהלים אינני יכולה... אני אומרת כמה פרקים כל פעם, ובכן, מה ערך יש לאותם פרקים בודדים"?...

זהו שיבוש! אם את לא יכולה לגמור את כל ה"תהילים" עלייך לחטוף מה שרק אפשר! גם מזמור יחיד הוא בעל כח עצום, ובר השפעה גדולה והוא גורם נחת רוח להשם יתברך.

כיצד מבלבל היצה"ר את דעת האדם בענין התשובה

עתה נרחיב הדיבור בענין התשובה.

כתב בספר תפארת למשה: מצות התשובה היא מתנה טובה שנתן לנו השי"ת וערכה וכוחה גדול מאוד, ומכיון ש"זה לעומת זה עשה האלוקים", היצר הרע מנסה בכוחות מוגברים שהאדם לא יהנה ממתנה טובה זו.

אחת מתחבולותיו היא שכאשר רואה שאדם רוצה להתחזק בתשובה, הוא מכניס במוחו מחשבות פסולות, וכך הוא אומר לו: "את מי אתה מרמה? הרי התשובה שלך איננה שוה מאומה, הלוא רק בשנה שעברה החלטת שאתה חוזר בתשובה ולא הועיל לך כלום, הינך עדיין במצבך הקודם! ועל כגון דא אמרו חז"ל (עיין תוס' מס' יומא דף פה:): האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה"...

במחשבות אלו וכדומה להם, היצר הרע מבלבל את האדם עד שנופל למעמקי היאוש, והוא מתקרר מההתלהבות שהתעוררה בו לחזור בתשובה.

אך עלינו לדעת כי כל זה הוא חלק מעורמתו של היצר הרע, מי כמוהו יודע עד כמה חשובה התשובה על אף שגלוי וידוע לפני בורא עולם שאחר כך יפול שוב וחוזר חלילה, ובדיוק לכן הוא איננו מאפשר לאדם לחזור בתשובה, אלא הוא מפיל אותו למלתעות היאוש - שוב "או הכל או כלום".

אמנם גם כאן מדובר ב"מחשבת פיגול" וכמו שנבאר בעזרי"ת. תשובה היא דבר עצום - הגם ששוב יפול כעבור זמן גם על אותם ענינים עצמם שחזר עליהם בתשובה.

"כי אתה סלחן לישראל" - פשט נפלא מהגאון רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל

ומסופר על האדמו"ר הגאון רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל שקירב איש אחד בשם ר' מאיר, אדם נכבד ממשפחה מיוחסת אבל נכשל ויצא לתרבות רעה. הרבי זצ"ל קירב וחיזק אותו עד שנעשה בעל תשובה גמור, תלמיד חכם ולמדן גדול.

יום אחד פנה הרבי זצ"ל אליו ושאלו: "למה פניך זועפים? האם על העוונות והחטאים אשר חטאת? הלוא מועילה תשובה על הכל"?

השיב ר' מאיר ואמר: "רבי וכי למה לא אדאג? הרי הרביתי לפשוע נגד השי"ת, וגם אחר שעשיתי תשובה חזרתי על חטאיי כמה פעמים ככלב השב על קיאו, האם תשובתי תתקבל בשמים"?

השיבו האדמו"ר מרוז'ין זצ"ל: "אומרים עליך שאתה תלמיד חכם ולמדן, לכן אשיב לך כדרך הלומדים. אנו אומרים בתפילה: "כי אתה סלחן לבני ישראל". ויש לתמוה מדוע לא אומרים "כי אתה סולח" - מהו הלשון "סלחן"?

התשובה לכך: בפסוק (שמות כג, ה): "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וגו' עזוב תעזוב עמו", דרשו חז"ל במסכת בבא מציעא (דף לג:). "רובץ ולא רבצן", ופירש רש"י זצ"ל: "רבצן הרגיל בכך" - אם החמור רגיל תמיד לרבוץ באמצע הדרך, פטורים ממצות "עזוב תעזוב". 

למדים אנו שבלשון הקודש, האות נו"ן בסוף המילה, מבטאת לשון של רגילות תמידית. ואם כן גם "כי אתה סלחן" פירושו שהקב"ה רגיל תמיד לסלוח, אפילו לאדם שדרכו בכך שהוא חוזר בתשובה ושב לדרכו הרעה (בלי כוונה להכעיס - כמובן) כי כך דרכו להיות סלחן ומחלן לישורון.

כל פסיעה מקרבת לשפת הבוץ...

בעל יסוד העבודה זצ"ל המשיל זאת לאדם שרגליו שקועות בבוץ, הוא מתאמץ להיחלץ ממנו והוא פוסע פסיעה ועוד פסיעה. ואף שלמעשה שני רגליו עדיין בבוץ כמקודם, מכל מקום בכל פסיעה שעושה הוא באמת מתקרב לשפת הבוץ, ואם ימשיך כך - לבסוף יצא מן הבוץ... 

ללמדנו שכל פסיעה שווה הרבה, ואין שום פסיעה שהולכת לריק!

מדברי הגאון רבי משה מקוברין זצ"ל

נעלה על הכתב נקודה חשובה עד מאוד בענין זה:

איתא ברמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ב): "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

ודברי הרמב"ם זצ"ל צריכים ביאור, הרי כתוב בקהלת (ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואם כן כיצד ניתן לעשות תשובה בדרגה "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"? 

ותירץ הגאון רבי משה מקוברין זצ"ל: האדם העושה תשובה צריך שיקבל קבלה גמורה בלבו שלא ישוב עוד לחטוא, אכן אם חלילה יפול הנופל פעם נוספת, לא איבד את תשובתו וקבלתו הראשונה שקיבל, ונחשבת היא לתשובה גמורה אם קיבל אותה בכל לבו. 

זאת ידיעה חשובה המעניקה לנו תקוה ורצון לחזור בתשובה - גם אם היצר יתגבר עלינו וניכשל חלילה באותו חטא שוב!

אין לנו מושג מהו השכר המצפה על כל רגע של "מלחמה" 

בוא וראה עד היכן מגעת חשיבותו של העושה תשובה, ואפילו של אותו אחד ה"רוצה" לשוב בתשובה ובפועל אינו יכול להתגבר על יצרו הרע, וכפי שכותב הסטייפלר זצ"ל (קריינא דאגרתא ח"א יב - טו), ודבריו שם הם כקילורין לעינים:

"אדם שיש לו מלחמה עם יצרו ופעמים מנצח ופעמים נכשל ח"ו, הרי כמו שהחטא נורא ואיום, לעומתו הזכות של אותם פעמים שניצח הוא גם נורא ואיום מאוד, ויזכה על ידי זה לתקן את מה שפגם".

הגאון רבי ישראל אליהו ווינטרויב זצ"ל אמר לאחד שנכשל: "אין לך מושג כמה שכר מקבל האדם על כל רגע ורגע של "מלחמה" עם היצר הרע, אף על פי שבסוף נתגבר עליו יצרו ונכשל".

הגאון רבי שמואל אויערבאך זצ"ל הוסיף עוד: אפילו אם יש לאדם רק מכשולים בלי שום הצלחות, אך יש על כל פנים בקרבו רצון ותשוקה לתקן, יש לו לשמוח שמחה גדולה על הרצון הטהור הזה, ויזכור שבכל פעם שהוא מעורר בנפשו את הרצון הזה עושה נחת רוח עצום להקדוש ברוך הוא! 

כל פרוטה שאדם נותן לצדקה - רכוש הנותר לו לנצח נצחים!

כך גם בנוגע למצות צדקה. 

פעמים רבות אנו חושבים: "מה יעזור לישיבה כה גדולה מספר הפרוטות שאתן", או: "אותו עני בין כך לא ייחלץ ממצבו הנורא מפני התרומה הקטנה שלי". ועקב המחשבות הללו אנו מעדיפים לא לתת כלום. 

זו טעות! כל פרוטה ופרוטה - עוזרת ומסייעת! 

מלבד זאת, על כל פרוטה מקיימים אנו מצות נתינת צדקה ששכרה עצום מאוד. 

"ואיש את קדשיו - לו יהיו" 

וכל מה שאדם נותן לצדקה נשאר לו זכות לעולמי עד ולנצח נצחים.

כתוב בתורה (במדבר ה, י): "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה". ולכאורה תמוה, מדוע אומרת התורה "לו יהיו" - היינו, של עצמו יהיו, הלא את מה שנתן לכהן כבר אין לו בו שום חלק?

ההסבר בזה מבואר בדברי החפץ חיים זצ"ל (שם), וז"ל: "רכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני. עניני קדושה בהם הוא מתעסק - תורה, מצוות, תפילה וכדומה - הם קניניו הנצחיים, הם ילווהו בחייו ובמותו. רק "קדשיו - לו יהיו" באמת. כל זולתם - קרי הפעולות והענינים הנעשים מכח היצר הרע ובני לוויתו - אינם מהווים קנין אמיתי. ידידי שקר הם, הנראים אמנם לאדם כאוהבים, אך כל התחברותם אליו אינה אלא זמנית בלבד ובעת דוחקו הם עוזבים אותו לנפשו". 

הפסוק "איש את קדשיו לו יהיו" בא להזכירנו וללמדנו מי הם ריעינו, אוהבינו ופרקליטינו המוכנים להמליץ טוב בעדנו לפני אדון כל.

הרי לנו שכל מצוה ומעשה טוב שעושים אנו, לרבות נתינת פרוטה לעניים ולנצרכים, הם הם הרכוש האמיתי שלנו, וזה מה שישאר לנו לעתיד לבוא. 

ערכה העצום של מצוה אחת - ולו הקטנה ביותר!

הדברים נכונים גם לגבי קיום כל המצוות. 

כפי שהזכרנו, פעמים רבות נמנעים אנו מקיום מצוות מתוך מחשבה ש"מצוה אחת קטנה" לא תעלה ולא תוריד במצבנו. שוב המחשבה: "או הכל או כלום"... בטוחים אנו כי רק אם נקיים "מצוה גדולה" בשלמות שכרנו מובטח, ואנו מלאי מוטיבציה לקיימה, אבל מתרשלים אנו מלקיים כל מצוה המזדמנת לנו.

ועל כן ראינו לנכון לבאר את ערכן העצום של המצוות, על מנת שנדע להעריך נכונה מהי מצוה אחת ולו הקטנה ביותר.

"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"

בוא וראה מהו כוחה של מצוה אחת.

כתוב במסכת מכות (דף כג:): "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר (ישעיה מב, כא): "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

וביאר הרמב"ם זצ"ל בפירוש המשניות וזת"ד: "מעיקר האמונה בתורה כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה וכו', הנה זכה זה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר רבי חנניא - בהיותם הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו "אחת" מהם על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה מצוה תחיה נפשו באותו מעשה", עכת"ד.

זהו כוחה העצום של "מצוה אחת" הנעשית בשלימות - יכולה היא להביא את האדם לחיי העולם הבא!

הכל כדאי כדי לקיים מצוה אחת!

על פי זה נבין היטב את תשובת החזון איש זצ"ל לאחד שתינה לפניו צערו והתנצל על שאינו מרגיש שום תענוג בעת קיום המצוות, ואמר לו רבינו זצ"ל כהאי לישנא: 

"כדאי לעשות את כל הדרך לבוא לזה העולם ולהתייסר ביסורים במשך שמונים שנה, וכל זאת כדי לזכות להניח תפילין פעם אחת בימי חייו"!

"על ידי מצוה קלה - אדם ישר יחזה פני שכינה"

אם אין אנו מבינים בערכה של מצוה אחת, נתבונן בעובדות מתוך חייהם של גדולי ישראל כיצד החשיבו והעריצו אפילו מצוה אחת.

וכן מובא (ספר עליות אליהו) על הגאון מוילנא זצ"ל שקודם פטירתו אחז בציציותיו, ואמר בבכייה: "כמה קשה להיפרד מעולם המעשה הזה, אשר על ידי מצוה קלה כיוצא בזה של ציצית - אדם ישר יחזה פני שכינה, ואיפוא נוכל למצוא זאת בעולם הנשמות אף אם יתנו כל כוחותיו עבורו".

מדוע קנה יהודי שאינו שומר תורה ומצוות "מפטיר יונה" בהון רב?

מסופר על אדם שאינו שומר תורה ומצוות שהתפלל ביום הכיפורים בבית הכנסת. בזמן מכירת ה"מפטיר יונה" כל אחד מהמתפללים הרבה במחיר והסכומים שנשמעו היו עצומים. הדברים הגיעו עד להצעתו של אחד לשלם חמישים אלף דולר טבין ותקילין! 

אבל אותו יהודי חילוני הגדיל את הסכום לחמישים וחמש אלף דולר, וכך זכה ב"מפטיר יונה"...

כאשר נשאל: האם יודע אתה בכלל להעריך מה זה "מפטיר יונה"? וכי מכיר הנך בעניינים הנשגבים הטמונים בו?

ענה האיש: אישית, אינני יודע מהו ערכו של עליית המפטיר, אבל את "פלוני" אני מכיר, ואם הוא מעריך זאת בחמישים אלף דולר אני מוכן לתת חמישים וחמש אלף דולר בלי להניד עפעף...

הלקח הנלמד מסיפור זה: גם אם אנו איננו יודעים להעריך מצוה אחת, כאשר נראה גדולי ישראל כיצד הם מעריכים מצוה קלה אחת, ועד כמה הם מסורים אליה בכל נפשם כדי לקיימה - גם אנו נצעד בדרכם.

כל מצוה בתורה שווה כל חללי דעלמא!

כאן המקום להביא את דבריו הנפלאים של הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל על ידם נוכל להעריך נכונה את כוחן של המצוות.

אדם מחוייב לתת עד חומש מנכסיו עבור מצות עשה אחת כמבואר בשולחן ערוך או"ח (סי' תרנו). נמצא שאם יש לאדם חמש מיליארד דולר עליו לפזר מעיקר הדין עבור מצוה אחת מן התורה חומש מרכושו - היינו מיליארד דולר. הרי לנו שמצוה יחידה של הקב"ה שוות ערך למיליארד דולר! 

וב"לא תעשה" חייב לבזבז את כל ממונו כדי לא לעבור עליו, ואם הוא גביר אדיר שיש לו מאה מיליארד דולר - חייב לתת כל אותו הון דעלמא, העיקר שלא יעבור על לא תעשה אחד מן התורה. 

הרי לנו כי מצוה אחת בתורה שווה כל חללי דעלמא!

"התוקע לשיר יצא" - על כל המשמעות שבדבר!

ולא רק כאשר המצוה מתקיימת בשלימותה ערכה רם ונישא, אלא גם אם לא נעשית עם כל פרטיה ודקדוקיה היא שווה הון רב. ויסוד זה מבואר בדברי המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל בספרו דעת תורה (פר' ויקרא) דברים נוראים ממש.

מבואר בגמרא במסכת ראש השנה (דף כח.): "אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה".

מבאר המשגיח רבי ירוחם זצ"ל: כשאמרו "יצא" בהכרח שכל ענין השופר התקיים במעשה זה. כל סוד תוקף קדושת היום, אשר "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין". גם השטן בשמעו קולות שופר אלו מתבלבל וחושב כי כבר הגיע אחרית הימים, ובא עת תיקון העולם. הנה כל סודות השופר, הרמזים הגדולים והנשגבים - הכל מתקיים במעשה האדם הזה אשר "תקע לשיר"! ואשר בעת המעשה אף לא זכר כי היום "ראש השנה", ולא התכוון במעשהו כי אם "לשורר ולזמר" וכלשונו של רש"י זצ"ל שם. 

הנה במעשה זוטרתא כזה יצא ונשלם בו כל העבר והעתיד, כל שלימות האחרית נתקיים כאן בזו ה"תקיעה לשיר"!

מסיים המשגיח זצ"ל: מיהו היכול להתבונן ולהשיג מה גדול ערכו של מעשה המצוה!

זהו ערכו העצום של מצוה אחת, למרות שלא נעשתה עם כוונה! ואם כן למדנו כי גם בענייני קיום המצוות, המחשבה "או הכל או כלום" בטעות יסודה, כי אפילו מצוה אחת ויחידה כוחה גדול ונורא. 

ערכה העצום של פסיעה בודדת לכבוד השי"ת

הדברים נכונים לא רק כאשר מדובר במצוה מן התורה או מדברי סופרים, אלא כל דבר קטן שעושים לכבודו יתברך, יש לו ערך עצום מאוד, וכמו שמבואר בגמרא במסכת סנהדרין (דף צו.): 

כשנבוכדנצר היה צעיר הוא היה הסופר של בלאדן, ובלאדן שלח מכתב לחזקיהו המלך ולא נתן את הכבוד הראוי להקב"ה באותו מכתב, ורץ נבוכדנצר להשיב את השליח כדי לתקן את המכתב. הגמרא שם מספרת שלאחר שנבוכדנצר רץ ארבע פסיעות בא גבריאל המלאך והעמידו, ובזכות אותן ארבע פסיעות שרץ לכבודו של הקב"ה זכה למלכות. 

ואיתא שם בגמרא: "אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל", ופירש רש"י זצ"ל: שהיה שכרו מרובה והיה לו רשות לאבד שאריתנו. 

ומבואר מזה גודל השכר השמור בגין מעשה קטן כמו פסיעה אחת שעושים לכבודו יתברך, עד שנבוכדנצר זכה להיות מלך בזכות ארבע פסיעות, ואם היה ממשיך אפילו עוד פסיעה אחת היה זכאי בגין מעשיו לאבד ח"ו את עם ישראל.

ממה התעשר משה רבינו ע"ה?

ונסיים בדברי רבינו בחיי זצ"ל. 

נאמר (דברים ד, מא): "ויאמר ה' אל משה פסל לך". והגמרא במסכת נדרים (דף לח.) דורשת "פסל לך" - הפסולת תהא שלך, ומשם העשיר משה. וכתב רבינו בחיי זצ"ל בזה"ל: "באו לומר כי מן המצוות שהן קלות בעיני האדם משם נתעשר משה, כלומר שעלה להשגה גדולה, כי הוא העושר האמיתי, ואין צריך לומר באותן המצוות שהן עיקר התורה ויסוד האמונה".

ביארנו אם כן בס"ד כיצד כל מעשה מצוה ולו הקטן ביותר יש לו ערך גדול מאוד ואסור לזלזל בו. ועל זה אמרו חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור", אנו לא צריכים לעשות "חשבונות" אלא לחטוף ככל הבא בידינו, ולחיות מתוך ידיעה שכל יום משמש כהזדמנות חד פעמית.

ועל כן לא נותר לנו אלא לנצל כל מילה של תורה, תפילה, מעשה קטן של תשובה, צדקה או כל מצוה שלא תהיה, אנו צריכים לרכוש את התבונה שהאויב הגדול ביותר שלנו בעבודת השם הוא המחשבה "או הכל או כלום".

 - - - 

[קרדיט: מאמר 23 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: אין הדבר תלוי אלא בי [לחץ כאן] המאמר עוסק בתכונה בין החשובות שצריך עובד ה' לאמץ ולקנות בנפשו, כי היא משמשת כמנוע עיקרי בסולם העבודה. ומפאת נחיצותה, היצה"ר משקיע כוחו ומרצו בכדי שהאדם לא יתבונן ולא ישכיל להבין שזהו המפתח להצלחה ברוחני' ולהגשמת שאיפותיו להתעלות מעלה מעלה במעלות התורה, עבודת המידות ויראת שמים טהורה.