כל מה דעביד רחמנא לטב עביד

כל מה דעביד רחמנא לטב עביד

פתח דבר: 

דברינו הבאים יתיחדו להנהגה נחוצה עד מאוד, אשר על כל אחד להרגיל בה את עצמו - עלינו לחשוב ולומר על כל דבר ודבר שקורה עמנו ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". 

במאמר הבא נחזור ונשנן את הידוע והמפורסם: כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובתנו, ועצם הצרה היא הישועה. אמנם לעתים אין בידינו את הכלים להבין כיצד יתכן שמאורע ספציפי זה הוא לטובתנו, אמנם חובה עלינו להאמין שהכל לטובה! 

לפעמים לא נוכל להשכיל ולראות זאת אלא רק בעולם הבא, אבל יש מקרים בהם נוכל להבחין מיד או לאחר זמן בטובתו של הקב"ה כבר בעולם הזה, אולם צריכים להתרגל לחיות מתוך התבוננות מתמדת על כל מה שקורה עימנו, וכאשר נתבונן בעבר, בהווה ובעתיד - נבחין ונראה שבסופו של דבר הכל לטובה!

"מובטח אני שאין זה בתוך ביתי"... 

אין לך אדם בעולם שאינו עובר תקופות קשות ונסיונות רבים, העבודה היא להתרגל לומר: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", זו צריכה להיות ההסתכלות - כל אירוע הוא טובה גמורה. 

ומובא בספרים הקדושים שמלבד שזהו הדרך בה ישכון אור אם ילך בה האדם, גם זאת יש במי שקונה לעצמו תכונת נפש זו, שתמיד דעתו צלולה וברורה בלי ערבוב כלל, מאחר שהכל תמיד אצלו טוב ואין בדידיה כל רע.

הגאון רבי משה אלמושנינו זצ"ל פירש על דרך זו את דברי הגמרא במסכת ברכות (דף ס.): "מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי". 

ולכאורה יש להתפלא, כיצד התנשא הלל הזקן לומר שמובטח הוא ששום מקרה ופגע רע לא יקרהו בתוך ביתו? 

אלא הכוונה היא שהלל הזקן כמו בני ביתו, ידעו ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" עד שהיה מובטח אצל הלל הזקן כי לא יכול לבוא מתוך ביתו קול צווחה וצעקה על מקרה רע רח"ל, משום שלא הורגלו לצווח על מאורעות קשים, אלא הם תמיד אמרו: הכל לטובה!

"נחום איש גם זו" - תואר של כבוד 

אחד מגדולי התנאים - כלשונו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל - נקרא בתואר "גמזו" - "נחום איש גמזו", תואר זה הוא גדול מתואר "רבי", ומאחר שזכה לתואר "גמזו" שוב אין צורך לכנותו "רבי". והגמרא מספרת במסכת תענית (דף כא.) שנחום איש גמזו נקרא בשמו משום שרגיל היה לומר על כל דבר: "גם זו לטובה". 

וכן מצינו במסכת ברכות (דף ס:) על רבי עקיבא דהוה מרגלא בפומיה לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד". 

ויש לציין שאין זו הנהגה לאנשים גדולים מאוד וליחידי סגולה בלבד, אלא היא צריכה להיות נחלת הכלל, וכבר כתב הרמב"ם זצ"ל בפירוש המשניות במסכת ברכות (פ"ט מ"ה): אמירת "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", אינה הנהגת יחידים מרבותינו אלא היא הנהגה כוללת של החכמים וברוב דבריהם, "וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו שלא הורה הכתוב עליו".

על האדם להפנים לעצמו את הידיעה ש"כל דעביד רחמנא - לטב עביד", ואם כן גם אם עכשיו אינו מבין את עומק הטובה, אבל לבסוף הכל יבוא בהכרח על מקומו בשלום, גם אם בשעה זו נראה שהוא נתון בצרה ובמיצר.

כל רגע בחיים - חלק מתמונה כוללת

האדם צריך לחיות מתוך הכרה שכל מהלך חייו הוא חלק מ"תמונה אחת", וממילא, אינו מביט על כל פרט ופרט בפני עצמו.

החפץ חיים זצ"ל הסביר את הדברים במשל נפלא: אורח אחד בא לבית הכנסת וראה שהגבאי מחלק עליות לכהן וללוי מן הדרום, לשלישי מן המזרח, לרביעי מן המערב, לחמישי וששי מן הצפון. ויתמה עליו ויאמר: "למה קראת לאלו מן הדרום? הלא ישנם נכבדים מהם בצד המזרח! ולמה בירר לו דוקא שלישי מן המזרח? והלא יכול היה לקרוא גם לשלישי מן המערב או מן הדרום"? וכן תמה על כל העליות.

פיקח אחד השיב לאורח הזה: "אדוני בא לשבת אחת, ורוצה לדעת ולהבין סדר העליות בבית הכנסת?! אילו היית כאן כמה שבועות זה אחר זה, היית רואה את החלוקה של הגבאי שהיא בסדר נכון. בשבוע הראשון של החודש כיבד את הכהן ואת הלוי של צד מזרח, ולכן עכשיו הוא מזמין אלו שבדרום. ואת השלישי שהוא קורא עכשיו מן המזרח הוא בשביל שבשבת שעברה כיבד בזה העליה אחד הנכבדים שבצד צפון, וכן הדין בכל העליות, מדלג על אותם האנשים שכבר נקראו ומזמין אחרים תחתיהם"...

כן הוא ממש בענייננו. האדם בא לעולם הזה לרגעים אחדים, כי כמה הם ימי שנותיו? והוא רוצה לדעת תירוץ על כל הקושיות, מפני מה זה עני וזה עשיר וכו'. אילו היה חי פה כמה מאות שנים ביחד היה רואה שלפני מאה שנה היה זה העני עשיר, והעשיר היה עני, ונבחנו אז בנסיון, זה בנסיון העושר וזה בנסיון העוני, ועתה נהפך גורלם. אבל עתה שימי האדם קצרים מאוד ואינו רואה את העולם ועניניו בכל הקיפם, הרי הוא כאכסנאי העובר ממקום למקום. ולכן אין לנו לחקור אחר הנהגתו של הקב"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה.

זוהי ההרגשה הראויה - כל מה שנעשה עם האדם הוא חלק מחשבון גדול, אין להצטער על צרה פרטית, אשר בודאי נעשית לטובתו.

לעתים הצרה עצמה היא הישועה!

כאמור לפעמים כעבור זמן מה נוכח האדם לדעת כי הצרה עצמה היא הישועה!

נביא סימוכין לכך ודוגמאות מכמה מקומות:

כתוב בפרשת בשלח (שמות טו, כג - כה): "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים". וצריך ביאור, מדוע נקרא שם המקום "מרה", הרי לאחר שנעשה הנס והמים נמתקו, לכאורה נכון יותר לקרוא את המקום "מתוקה".

מבאר הגאון רבי יחזקאל מקוזמיר זצ"ל: כשבני ישראל שתו ממימי מרה והם חשו את מרירותם, החלו לזעוק ולבקש מה' שישלח להם מים מתוקים לשתות, הם היו בטוחים שהקב"ה יעשה להם נס ויזמין להם מים לשתות. אך זאת לא שיערו בנפשם, שיהפוך את המים המרים עצמם למתוקים, ואותם מים עצמם יהיו ראויים לשתות!

לכן קרא למקום בשם "מרה", שיזכר לדורות שבכל עת צרה ומרירות שיהיה לעם ישראל, עליהם לדעת כי הצרה עצמה היא המתיקות עצמה, שהרי כל דעביד רחמנא לטב עביד, ובסופו של דבר יתגלה לעין כל שהמר עצמו הוא המתוק מכל.

"ה' הוא האלוקים"!

וכך מוצאים אנו במאמרו של הקב"ה למשה רבינו ע"ה טרם יציאת ישראל ממצרים (שמות ו, ב - ג): "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". הכתוב פותח בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין, וחותם בשם "ה'", המסמל את מידת הרחמים, מדוע?

מבאר האלשיך הקדוש זצ"ל: "וידבר אלוקים - שהוא מידת הדין, ויאמר אליו אני ה'". כלומר - אני האלוקים הנזכר שאני מידת הדין, אהיה ה' - אתהפך לרחמים.

כלומר: מידת הדין עצמה נהפכה לעם ישראל לרחמים.

"באו לפניו ברננה דעו כי ה' הוא האלוקים"

כעין זה מצינו בדברי דוד המלך ע"ה בתהלים (ק, ב - ג): "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה דעו כי ה' הוא האלוקים".

כיצד אפשר להגיע לעבודת ה' בשמחה? כאשר יודעים כי ה' הוא האלוקים, דהיינו, כאשר מבינים שהנראה לעינינו כאילו הוא דין, אינו אלא חסד ורחמים.

וכבר המשילו המושלים ענין זה לגדילתה של התבואה, אשר ידוע כי ראשית צמיחתה הוא באמצעות רקבון הזרע באדמה, רק כך תוכל התבואה לצמוח ולגדול. 

זהו כלל לכל עניני הגדילה בעולם, אף כאשר נראה הדבר כרעה, מכל מקום אין ספק כי הוא לטובה, והרקבון עצמו הוא סיבת הצמיחה והטוב שיבוא אחריו.

"זובח תודה יכבדנני" - כבוד אחר כבוד על הרעה ועל ההצלה!

ולימוד נפלא מצינו בענין זה מכבשונו של הגאון בעל הכתב סופר זצ"ל על מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה ט, ב): "אם על תודה יקריבנו", זהו שנאמר (תהלים נ, כז): "זובח תודה יכבדנני" - "יכבדני" אין כתוב כאן, אלא "יכבדנני" - כבוד אחר כבוד.

ומבאר הכתב סופר זצ"ל: מי שהיה בסכנה וניצול מודה לה' על הטוב שגמלו ועל הנס שארע לו בהצלה. אבל באמת צריך להודות לא רק על ההצלה אלא גם על הסכנה! כי כל דעביד רחמנא לטב עביד - כדי שישוב מדרכו הרעה, או כדי שתבוא לו מזה טובה לבסוף. 

ועל כן אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף נח:) שיש להודות על הרעה בשמחה כשם שמודה על הטובה. וכן אומר דוד המלך ע"ה בתהלים (לד, ב): "אברכה את ה' בכל עת (גם בעת צרה) תמיד תהילתו בפי". זהו הביאור "זובח תודה יכבדנני" - בכפליים, כבוד אחר כבוד - על הרעה ועל ההצלה!

ומה שרמזו דוקא בנו"ן כפולה "יכבדנני" - אומר הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל כי הנו"ן רומזת לנפילה, שהרי אמרו חז"ל (מס' ברכות דף ד:) שלפיכך ב"אשרי יושבי ביתך" יש את כל הפסוקים בכל האותיות מלבד הפסוק המתחיל באות נו"ן משום שהיא רומזת לנפילה. אבל מאידך גיסא מצינו בגמרא (שם דף נז:) שהרואה את השם "הונא" בחלום, נס נעשה לו. ופירש רש"י זצ"ל: "נו"ן כנגד נו"ן" - "נס" כנגד "הונא". ועל כן רמזו זאת חז"ל בתיבה "יכבדנני" - שמי שמכבד את הקב"ה כבוד אחר כבוד - לא על נס ההצלה בלבד אלא גם על רגע הנפילה, זוכה ורואה למפרע את הנס גם בצרה שעברה עליו.

נפלא!

הדמעות משמשות כתרופה

ובנותן ענין להביא בזה מעשה שהיה: 

הגאון רבי אברהם אבן עזרא זצ"ל עשה דרך ארוכה שנמשכה כמה חודשים על מנת להיפגש עם הרמב"ם זצ"ל. כשהגיע ליעדו עם תום הנסיעה הארוכה והמעייפת, ציוה הרמב"ם זצ"ל את משרתו להסגיר את הראב"ע זצ"ל באורוות הסוסים בגפו בלי כל אפשרות לצאת חופשי.

הגאון רבי אברהם אבן עזרא זצ"ל נפגע מאוד, ומתוך עלבונו הרב בכה מספר ימים ולילות עד שבפתע פתאום הורה הרמב"ם זצ"ל לשחרר אותו, וכאשר נפגשו ביקשו הראב"ע זצ"ל שיבהיר לו פשר דבר... 

ענה לו הרמב"ם זצ"ל: הבטתי בעינים שלך, והבחנתי שאתה סובל ממחלה קשה בעיניך, והתרופה היחידה למחלה היא הוזלת דמעות רבות! לולי הבכי הרב עלול היית להתעוור חלילה.

נמצא אפוא שרבינו הרמב"ם זצ"ל ציער את הראב"ע זצ"ל שבעיניו היה מדובר בצרה גדולה שלא הובנה לו כראוי, אבל האמת היתה שלא נעשה הדבר אלא לטובתו, לרפואת עיניו...

על אחת כמה וכמה הקב"ה - הרופא הגדול, המטיב הגדול, הרחמן הגדול, כאשר הוא מביא על האדם צער או יסורים כל שהם, בודאי אין הדבר אלא לטובתו, אלא שלעתים הטובה אינה נראית או אינה מובנת מיד, אולם זו העבודה שלנו להאמין ולדעת ולחיות מתוך התחושה שהכל הוא לטובה, שהרי הקב"ה הוא הטוב והמטיב לכל.

אם האדם יבין זאת היטב, אזי ידע ויכיר שהמצב בו הוא נתון הוא המצב הטוב ביותר דוקא בעבורו, מפני שמי שהניח אותו בסיטואציה המסוימת הזו הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו!

"וכי אתה יודע מה טוב עבורך"?...

את תמצית הדברים ניתן ללמוד מן המעשה הבא:

אדם אחד שאל את רעהו בנוכחותו של החפץ חיים זצ"ל: "כיצד אתה מרגיש"? רעהו שהיה חולה, חלש וסבל יסורים, השיב: "לא היה מזיק אם הייתי קצת יותר בריא".

החפץ חיים זצ"ל שמע את התשובה, פנה אליו ואמר לו: "מי אמר? אולי זה כן היה מזיק לך, אולי טוב יותר שיש לך קצת חולשה בבריאות ואתה מתגבר על כך. האם אתה מבין את החשבונות של הקב"ה? וכי אתה יודע מה טוב עבורך? כיצד אתה מחליט וקובע שטוב יותר אילו לא היית מתייסר, הרי בודאי אין זה אלא חסד עבורך".

"כמה שורות בתוס' אינך מבין, כיצד תבין את הנהגת בורא העולם"?...

הן אמת כאמור שפעמים רבות איננו מבינים את הטובה שבדבר, וזאת משום שאין לנו הכלים להבין את הנהגת השי"ת, אמנם זאת עלינו להאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

פעם ניגש אל החזון איש זצ"ל "אוד מוצל מאש" - יהודי שסבל יסורי איוב במשך שנות המלחמה, ואף אחר שהסתיימה המלחמה עדיין לא מצא מנוח לנפשו והוא פתח את פיו במעין תרעומת כלפי מעלה, באומרו שאיננו מבין כיצד עולל כך ה' לעמו.

החזון איש זצ"ל בתגובה פתח גמרא והצביע בפניו על תוספות מסויים הידוע כמוקשה הבנה, וכך אמר לו: "ירחם נא מר עלי ויבאר לי דברי התוספות". לבקשת החזון איש זצ"ל הוא עיין בתוספות והוא ניסה לבאר את דבריו, אולם החזון איש זצ"ל הקשה על דבריו בכה וכה, עד שהודה הלה שאין בידו הסבר מניח את הדעת...

נענה החזון איש זצ"ל ואמר לו: "הרי לך שאפילו כמה שורות ב"תוספות" אין בידך לבאר ולהבין, כיצד תחשוב שיש בידך להבין את הנהגתו של בורא העולם"?...

"מה דעביד רחמנא" - אבינו הרחמן - "לטב עביד"!

ויש לדקדק בלשון שאמרו חז"ל: "מה דעביד רחמנא לטב עביד" - לשון רחמנות. ובהכרח חז"ל באו להורות לנו את היסוד האמור: 

גם מה שנראה לנו שהוא ממידת הדין עלינו לדעת שהדבר מגיע ממידת הרחמים, וביסוד הדברים הכל הוא לטובתו של אדם!

וכך כותב החפץ חיים זצ"ל בספר שם עולם (שער שמירת השבת פ"ג בהגהה): מכיון שדעת האדם מעוטה כל כך, אין לנו לחקור אחר הנהגתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהוא עושה הכל לטובה, כי מפי עליון לא תצא הרעות, ואז בודאי יזכה לראות בסוף באלו הדברים גופא שהיה הכל רב טוב וחסד, ועל דרך המעשה דרבי עקיבא.

"למה"? - "יאמרו הגויים"!

כעין זה מפרש הגאון רבי מרדכי שוואב זצ"ל את הפסוק בתהלים (קיח, א) "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" - "לעולם" מלשון "העלם" והסתר, כלומר, אדם צריך להודות להקב"ה כי הנהגתו יתברך כל כולה חסד, רק שלפעמים החסד נעלם מאיתנו ואי אפשר לראותו בעיני בשר.

ועל דרך זה יש להסביר בדרך צחות את הפסוק בתהלים (קטו, ב): "למה יאמרו הגויים". היינו - "למה"? - "יאמרו הגויים"! כלומר, רק הגויים שואלים שאלות על הקב"ה למה עשה כך ומדוע עשה כך, יהודי אינו שואל "למה" - כי הוא מאמין שהכל לטובה!

קרבן תודה אינו בטל לעתיד לבוא

כאמור לעתים ניתן לראות את הטובה שבדברים רק בעולם הבא.

כך מובא במדרש רבה (ויקרא ט, ז): לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. וצריך ביאור מה הייחודיות של קרבן תודה יותר משאר הקרבנות שיהיו בטלין לעתיד לבוא.

מבאר המהר"ל זצ"ל (נתיבות עולם נתיב גמ"ח פרק ד): בקרבן תודה מקריבים שני הפכים הנוגדים זה את זה לחלוטין - חמץ ומצה, והוסיף המהר"ל זצ"ל: "כאשר מקריבין אותם אל השם יתברך מורה כי הוא יתברך אחד".

וכתב בספר שפתי חיים בביאור הענין (מועדים ח"ב) על פי הפסוק בתהלים (קא, א): "חסד ומשפט אשירה" - דהיינו שהשירה צריכה להיות על המשפט באותה מידה שהיא באה על החסד. 

וכן מה דכתיב: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" - כלומר: שם הוי"ה המסמל את מידת הרחמים הוא בין על ה"כוס ישועות" ובין על ה"צרה ויגון", וזאת באמצעות האמונה השלימה כי מאיתו לא תצא הרעה - גם מה שנראה כרע לא זו בלבד שהוא משמש אמצעי לטוב, אלא הוא טוב בעצמו. 

והמקריב תודה מודה בכך גם על הרע - חמץ כנגד הרע ומצה כנגד הטוב. ובהקרבת שני הפכים אלו יחד, הוא מודה ומכיר שגם הרע הוא טוב.

אלא שכאן יש לשאול: מדוע קרבן תודה לא יתבטל לעתיד לבוא, וכי אלו צרות עלולות להתרחש לעתיד לבוא אשר הניצול מהם יצטרך להביא קרבן תודה? הלוא לא יהיו אז צרות ואנחות כלל, ואם כן על מה יש להודות?

אלא ביאור הדבר הוא שלעתיד לבוא יביאו קרבן תודה על הצרות שעברו בעבר, כי רק אז יבין אדם שכל הצרות והסבל שעבר והוא בטוח היה שזהו רע עבורו, יהיה נוכח שהכל אך ורק לטובתו, וכיון שהוא חשב שמדובר ברע לא הודה על כך, ואם כן עכשיו שהכל התגלה יחזור להודות ולשבח את הקב"ה על כך שהתגלה הדבר למפרע כטובה גמורה...

"דימינו אלוקים" - "בקרב היכלך" נבין שזהו חסדך!

ויש להסמיך על כך את הנאמר במזמור שיר של יום שני (תהלים מח, י): "דמינו אלוקים חסדך בקרב היכלך". 

"דמינו אלוקים" - אנו מדמים לעצמנו שכל הקורה עמנו מגיע כעונש וכחלק ממידת הדין, אמנם עלינו לחזור ולשנן ש"חסדך בקרב היכלך" - כאשר נהיה בקרוב במצב של "בקרב היכלך" - לעתיד לבוא, אזי נבין למפרע שהכל היה רק חסד.

ידוע שהנצי"ב מוולאז'ין זצ"ל הרבה לדבר במשך ימי חייו על ביאת המשיח. לאחר פטירתו תלמידיו היו בטוחים שבודאי יפעל בשמים כדי שהמשיח יבוא במהרה, ומה גדולה היתה האכזבה משחלף זמן מה והמשיח עדיין לא בא.

אחד מצעירי תלמידיו תמה: כיצד ניתן להסביר את העובדה שלמרות שהנצי"ב זצ"ל כבר נפטר, עדיין משיח לא בא?

אמנם לפי מה שהתבאר יש בזה הסבר פשוט: יתכן שהנצי"ב זצ"ל בהיותו בעולם הזה סבר כפי שכולם חושבים, שעיכוב הגאולה אינו אלא מצד הדין, אך כאשר הגיע להיכל העליון - לעולם הבא, ראה כי העיכוב נובע מצד הנהגת החסד של הקב"ה, ולפיכך הבין שאין לדחוק את הקץ.

הלקח הנלמד עבורנו הוא: על האדם להודות לא רק על הטובות, אלא גם על מה שנראה לו כרעה, עליו לדעת שאין זה אלא לטובה, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל אמר כי שמע בילדותו בשם הרבי ר' בונם זצ"ל, כי לעתיד לבוא ינוחו יחד כל ה"חבילות". כלומר - הסבל והיסורים שעבר כל אחד בעולם, וכל אחד יקח את חבילתו חזרה, כי כל אחד יבין ויכיר שמה שעבר עליו היה זה הטוב ביותר עבורו...

העולם הזה - "עולם התמורות" 

אלא שפעמים רבות כאשר יתבונן אדם יבחין כבר בעולם הזה בטובה הטמונה בכל העובר עליו, וכמו שנאריך בדבר בעזרי"ת.

הסטייפלר זצ"ל (קריינא דאגרתא ח"א) כותב: העולם הזה הוא "עולם התמורות", פעמים רבות מה שאדם חושב ברגע זה כאילו המצב אבוד ח"ו, הנה לאחר זמן הדבר מסתדר באופן היותר מועיל, על ידי סיבה שלא עלתה על דעתו כלל. ומסיים הסטייפלר זצ"ל בעדות אישית: "וכן ראיתי בעיני כמה פעמים".

בוא וראה מה שכותב השל"ה הקדוש זצ"ל: "על כן צריך האדם להיות נזהר מאוד שלא יהרהר אחר הקב"ה, במה שמשפיע עליו אם טוב אם רע, כי ה' הצדיק. ולפעמים חושב האדם שדבר זה הוא רע והאלוקים חשבה לטובה".

לא חסרים מקרים שאירעו עם השגחה פרטית היכולים לאלפנו בינה. לדוגמא: בני אדם שאיחרו לטיסה חשובה והם היו ממש מאוכזבים מכך, ואחר כך התברר שהמטוס נפל. היו אירועים בהם אנשים פספסו את ההזדמנות להגיע למקום כל שהוא ואז התברר שבדיוק במקום המיוחל היה "פיגוע". 

כמו כן ידוע שבזמן מלחמת העולם השניה רבים נשלחו לסיביר ובטוחים היו שזהו הדבר הגרוע ביותר עלי אדמות, אך כעבור זמן התברר שדוקא אלו שנשלחו לשם ניצלו מהמלחמה. וכן על זה הדרך - מאורעות שלפעמים נראו כדבר רע ונורא שאין כמותו, לאחר זמן התברר שהם היו בעצם טובה גדולה שהיטיב הקב"ה בחכמתו ובינתו עד בלי קץ.

"אודך ה' כי אנפת בי" - שכעסת עלי...

על דרך זה מובא בגמרא במסכת נדה (דף לא.) על הפסוק (ישעיה יב, א): "אודך ה' כי אנפת בי" - אודה לך שכעסת עלי. משל לאדם שמיהר לספינה העומדת להפליג ונכנס קוץ ברגלו, הקוץ הכאיבו ובגינו הפסיד את ההפלגה, כמה הצטער! לבסוף נודע לו שהספינה טבעה בים. התחיל להודות ולשבח!

כך מסופר במדרש רבה (ויקרא ה, ד): אבא יודן ירד מנכסיו ונהיה עני, הלך לחרוש עם פרתו בחצי השדה שנשאר לו. כשהיה חורש נפתחה הארץ לפניו ונפלה פרתו שם ונשברה רגלה. ירד להעלותה והאיר הקב"ה את עיניו ומצא שם אוצר טמון. אמר: "לטובתי נשברה רגל פרתי".

כפי שהתבאר: לפעמים מעשה הנראה בעינינו רע בתכלית, מתברר למפרע שהיה הגורם לטובה גדולה העתידה לבוא.

מעשה דרבי עקיבא

ואי אפשר שלא להזכיר את המעשה המבואר במסכת ברכות (דף ס:) שהוא המקור לכותרת מאמרנו:

לעולם יהא אדם רגיל לומר שכל מה שעושים מהשמים הכל לטובה, וכפי שאירע עם רבי עקיבא. פעם הלך בדרך ולקח עמו חמור תרנגול ונר, ובא למקום אחד וחיפש מקום ללון ולא נתנו לו, אמר: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" - הכל לטובה - הלך ולן בשדה. בא אריה וטרף את חמורו. בא חתול ואכל את תרנגולו. באה רוח וכיבתה את הנר. אמר: מה שעושים משמים הכל לטובה.

ממשיכה הגמרא ומספרת: באותו לילה באו שודדים ולקחו את אנשי המקום בשבי. אמר רבי עקיבא, הוא אשר אמרתי, מה שעושים משמים הכל לטובה! אילו היו נותנים לי מקום ללון, או שהחמור היה נוער, או התרנגול קורא, או שהיה הנר דולק - השודדים היו מוצאים אותי וגורלי היה כשאר בני המקום.

אנו לעומת רבי עקיבא סובלים מקוצר ראיה...

ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל אמר פעם: הסיבה שבני אדם אינם מגיעים למעלה זו, משום שהם חיים מתוך קוצר ראיה. כלומר: על כל מקרה בחייהם הם מתבוננים כדבר בפני עצמו, הם אינם משכילים לפתוח עיניים ולהבין כי מדובר בחלק ממהלך שלם. אין ספק שאם היה מתרחש אצלם המקרים שאירעו לרבי עקיבא, הם היו מקבלים כל מקרה כאסון בפני עצמו. 

אילו נאלצו ללון מחוץ לעיר בשדה, זה לבד כבר דבר נורא. כאשר כבה להם הנר והם שרויים בחושך גמור בשדה מחוץ לעיר - זוהי צרה לעצמה! אם התרנגול המקיץ נטרף, והחמור שמוביל ממקום למקום נגנב והם נותרו "תקועים" מחוץ לעיר בלי צל של מושג כיצד להמשיך מכאן, לכאורה זהו הנורא מכל. לעומת זאת רבי עקיבא הבין שכל האירועים הם חלק ממהלך כללי. 

כי רק מתוך התבוננות ניתן לחיות מתוך הכרה ברורה שכל צרה וצרה העוברת על האדם נושאת בחובה מטרה ותכלית, והיא חלק מתהליך אשר בסופו של דבר מיועד לטובתו הגמורה של האדם.

אם מעשה זה של רבי עקיבא יהיה נר לרגלנו נוכל לעבור את כל הניסיונות בצורה הראויה והנכונה, לא נביט אל כל קושי וקושי כשלעצמו, אלא נקבל מבט כולל יותר, ונבין שכל מקרה הוא חלק מ"פאזל" גדול - אבל הכל לטובה!

"וראית את אחורי ופני לא יראו" 

ישנם בלי סוף מעשים ועובדות הממחישים יסוד זה, ונביא כמה מהם, בכדי לחזור ולשנן שזוהי הנהגת ה' - הכל לטובה!

אומר החתם סופר זצ"ל: את הנהגתו של הבורא יתברך אי אפשר להבין אלא לאחר שהיא מונהגת בעולם. לאחר מעשה אנו מסוגלים לעיתים להבין, מדוע עשה ה' כך או כך, אך מלכתחילה קשה ואף בלתי אפשרי להבין את רצונו יתברך. 

וזהו שנאמר בתורה (שמות לג, כג): "וראית את אחורי ופני לא יראו", כלומר: את הנהגת ה' ניתן להבין לאחר שהיא נעשית, לא לפני כן.

פירוש זה היה בפי החתם סופר זצ"ל בעקבות מעשה שארע עמו בשנת תקס"ט, עת היה נתון בסכנה גדולה, ונחלץ ממנה בדרך השגחה פרטית ממש. ומעשה שהיה כך היה:

היו אלו ימי מלחמה סוערים, צרפת ואוסטריה נלחמו ביניהן, ודם רב נשפך משני הצדדים. ערים ומחוזות הושמו במצור והאווירה הכללית היתה קשה. גם העיר פרשבורג בה כיהן החתם סופר זצ"ל כרב העיר וכראש ישיבה, היתה נתונה במצור. ואם בעת רגילה פרנסתם של היהודים לא היתה קלה, בעתות מלחמה על אחת כמה וכמה.

מספר יהודים מצאו דרך להפיק רווחים דוקא מן המלחמה על ידי שקנו מן הכפריים שבסביבה כלי נשק שנאספו כשלל משדות המערכה, והיו שולחים אותם למקום מושבו של קיסר אוסטריה, תמורת תשלום הגון.

באחד הימים פרץ ויכוח בשעת חלוקת הרווחים בין השותפים, ולא הגיעו המתדיינים לכלל עמק השווה. גמרו אומר ועלו אל בית הדין של קהילת פרשבורג, ושם הכריעו הדיינים לטובת אחד הצדדים. הצד הזוכה החליט משום מה לאשר את פסק הדין גם בערכאות הנכרים שבעיר...

הוגש הדבר לפני השופטים והללו זעמו. הלוא מכירת נשק למקום הנתון בשליטת האויב נאסרה באיסור חמור לפי החוק, ולכן הודיעו על כך לשלטונות הצרפתיים אשר מיד הצביעו על החתם סופר זצ"ל כאחראי על מכירת נשק לידי האויב.

סכנה גדולה ריחפה על ראשו של מרן החתם סופר זצ"ל אשר נדרש לעמוד למשפט. בהגיע המועד התייצב החתם סופר זצ"ל באולם בית הדין. השופטים הצבאיים ישבו בחצי גורן, לבושים במדיהם עטורי הדרגות, פניהם נוקשות וחתומות, וחרבותיהם שלופות בידיהם.

השופט הראשי, קצין בדרגת גנרל, ציווה על הנוכחים להשיב חרבותיהם לנדנן, ולאחר מכן זימן את החתם סופר זצ"ל לטעון להגנתו. דבריו נישאו בטוב טעם ודעת והם התקבלו על ליבם של השופטים אשר זיכו אותו מכל אשמה. עם סיום המשפט הסתגרו הגנרל והחתם סופר זצ"ל בחדר צדדי למשך שעה ארוכה, ויהי הדבר לפלא... את הסוד גילה החתם סופר זצ"ל לאחר מכן, למקורביו ולתלמידיו.

"נער הייתי כאשר למדתי במינץ. שקדתי על דלתי התורה, וכל מחסורי היו על צווארו של אחד הגבירים, אשר בביתו גם התאכסנתי. כאשר כבשו חייליו של נפוליון את העיר, התפזרו בין בתי העיר והפילו עצמם וצרכיהם על התושבים. גם בביתו של אותו גביר, אשר אצלו התאכסנתי השתכנו כמה חיילים. אחד מהם, קצין צעיר ומוכשר אשר החליט להפוך אותי למשרתו האישי".

המשיך החתם סופר זצ"ל וסיפר: אותו קצין, הטיל עלי משימות כהברשת מדיו, צחצוח נעליו וכדומה... באותם ימים לא היה הדבר לרוחי כלל ועיקר. מה פתאום שאהפוך למשרתו של איזה ערל?! ומה עם ביטול תורה?! אך לא היתה לי ברירה אחרת, הקצין הצעיר חיבב אותי ולא היה מוכן לוותר על שרותי.

שאל החתם סופר זצ"ל: יודעים אתם מיהו אותו קצין צעיר? זהו הגנרל שניהל את המשפט כשופט הראשי. בשיחתנו לאחר מכן אמר לי כי זיהה אותי מיד עם כניסתי לאולם הדיונים, ומתוך חיבתו אלי, היטה לי חסד וזיכני בדין. כיום לאחר שנים רבות, מבין אני במבט לאחור, את הנהגתו יתברך - הנהגה שבזמנו לא היתה מובנת בעיני כלל. 

על כגון זה נאמר: "וראית את אחורי ופני לא יראו".

"השגחה פרטית" אצל מרן הרב שך זצ"ל

נביא מעשה נוסף שסיפר מרן הרב שך זצ"ל אשר בדידיה הוה עובדה:

כשלמדתי בישיבת סלוצק נחשבתי כאחד הבחורים הטובים, הן בהתמדה והן בהבנה... הבחורים הטובים היו מבוקשים, אבות שבנותיהם הגיעו לפירקן ביקשו להשיאן לבחורי ישיבות והציעו להם נדוניות מכובדות ודירות מסודרות. כל חתן סיפר כמה קיבל וכו'.

והנה ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל הציע לי את בת אחותו, בלי נדוניה ובלי דירה... אני הסכמתי וכך באנו בברית הנישואין.

בחדר בביתו התגורר חתנו של הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל עם רעייתו. עתה מתח רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מחיצה וחילק את החדר לשנים, וזה היה מעוני... לי לא היה אכפת - "אחת שאלתי, אותה בקשתי - שבתי בבית ה' כל ימי חיי". אבל הבחורים ריחמו עלי, חבריי הביטו עלי בביטול, הם זכו לדירות ואני מתגורר בחצי חדר שאף הוא אינו שלי... יכולתי לומר שלא איכפת לי, אבל לא יכולתי לומר שאינם צודקים...

ואז פרצה מלחמת העולם, הנאצים ימ"ש כבשו את פולניה, הרוסים פלשו לליטא. מי שרק יכול היה - נמלט. אבל חבריי היססו. הם היו בעלי בתים, כיצד יעזבו את דירותיהם? התלבטו והתחבטו, ועד שהחליטו היה מאוחר מדי... אמנם אני לעומתם לא הייתי כבול, כי ברשותי לא היתה דירה ולכן בלא היסוס עקרתי לוילנא, ומשם עליתי ארצה וניצלתי עם בני משפחתי...

הנה אם כן, דירתם היתה להם לרועץ, ומצבי היה לי לעזר...

נפלא!

הכוויה שהצילה

מעשה נפלא הממחיש את המושג "כל דעביד רחמנא לטב עביד" כפי שסיפר יהודי בעל מאפייה בניו יורק:

היו אלו ימי השואה הנוראה, מכל משפחתי הענפה נותרנו לפליטה בין חומות הגטו רק אני ואחותי הקטנה, כל שאר בני המשפחה כבר נלקחו למחנות ההשמדה. מטבע הדברים, חשתי אחריות כבדה כלפי אחותי הקטנה, והגם שבעצמי הייתי נער קטן, חשתי שאני מחויב לשמור עליה כמו אב ובכל יום טרם יציאתי לעבודה הייתי מזהיר אותה חזור והזהר, לשמור על עצמה ועל חייה. 

באחד הימים כאשר חזרתי אל הבית, לא מצאתי את אחותי... השכנים בישרו לי בפנים אפורות ובשפל קול: לפני זמן קצר ביקרו כאן קציני הגסטפו הארורים ולקחו עמם את אחותך אל המפקדה. חשתי כאילו עולמי חרב עלי - האם גם את אחותי הקטנה והיחידה תבקשו ליטול, זדים ארורים שכמותכם?! - זעקתי בליבי.

בלי להקדיש רגע של מחשבה, צעדתי ישר אל לוע הארי הפעור, אל תוך בנין האס אס, וצעקתי: "תחזירו לי את אחותי! תחזירו לי את אחותי"! זעקות שהרעידו את אמות הסיפים. היתה זו סכנה נפשות ודאית, הרי בכל רגע, עלול היה אחד הנאצים ימ"ש לירות בראשי ולשלחני מן העולם, אך באותה שעה לא יכולתי לחשוב על כלום, רק רציתי לראות את אחותי בחיים.

למרבה הפלא, הנאצים הארורים דוקא השתעשעו מהעובדה שילד יהודי צורח ומתחנן, והם עמדו מן הצד וצחקו צחוק לעגני. לפתע נדם הכל, מן המדרגות ירד קצין נאצי בכיר, עטור דרגות ומדליות, ומגפיו נקשו בחוזקה על לוחות העץ. "מיהו זה שצורח כך"? זעם.

החיילים הנאצים הסבירו במבוכה, "יש כאן ילד יהודי שמחפש את אחותו הקטנה". עיניו של הקצין נצצו ברשעות וחיוך שטני עלה על פניו, הוא התקרב אלי, הצמיד פניו לפני ואמר בקול אכזר: "ז'יד, את אחותך תראה בחיים, כשיצמחו לך שערות על כף היד"...

ממשיך מנהל המאפיה ומספר: דפיקות ליבי הואצו, ובאומץ פתחתי את ידי לרווחה והצגתי אותה מול פני הנאצי. כף ידי היתה מכוסה שערות...

זעקת אימים נפלטה מפי הקצין, צווחה נוראה ממש: "הוי, בן השטן, בן בריתו של השטן! קח את אחותך ותסתלק מכאן מיד! מיד!". 

החיילים הנאצים מיהרו לפתוח דלת צדדית והוציאו משם את אחותי המבוהלת היישר אל זרועותי ונמלטנו משם כל עוד נפשנו בנו. תוך רגעים ספורים מצאנו את עצמנו בין בתי הגיטו. בחסדי שמים שרדנו את המלחמה, ולאחריה הגענו אל ארצות הברית.

ושמא תשאלו - היה אותו יהודי משלים את סיפורו - הכיצד צמחו לי שערות על כף היד?

ובכן, זה סיפור השגחה מופלא ביותר! שנים קודם המלחמה, בהיותי ילד קטן ממש, נכוויתי בכף ידי כוויה חמורה. הורי לקחוני אל הרופא, ונאלצתי לעבור ניתוח השתלת עור. אלא שהעור שהושתל בכף ידי, נלקח ממקום שצומחות בו שערות בגופי, וכאשר התאחה העור במקומו החדש, המשיכו השערות לצמוח בו...

במשך שנים הדבר הציק לי, לא חשתי בנוח עם העובדה שאני היחיד בעולם שצומחות לו שערות בכף היד... אך באותם רגעים כאשר עמדתי לבדי מול החיה הנאצית, הבנתי הכל. הבנתי שהקב"ה הקדים לי רפואה למכה וטמן את הצלת חייה של אחותי הקטנה, בכף ידי השעירה...

אחרי מעשה כזה, מה שנשאר לנו לומר הוא - כל מה דעביד רחמנא לטב עביד!

התרופה היקרה שנשפכה 

סיפר הרב משה שרר זצ"ל יושב ראש אגודת ישראל בארצות הברית, סיפור מדהים:

אבא שלי נפטר כשהייתי תינוק ואמא גידלה אותי לבדה בחוסר אמצעים משווע ובעניות גדולה, לילה אחד קדחתי מחום, אמא הזעיקה רופא, ולאחר בדיקה קצרה הוא פנה לאמא ואמר לה: גברת תדעי לך שזה דחוף ומסוכן הוא חייב לקבל את ה"רצפט" הזה תיכף ומיד, אבל אמא לא יכלה פשוט לגשת ולרכוש את התרופה משום שאפילו פרוטה לא היתה מצויה בכיסה. 

בלית ברירה היא לקחה את תינוקה כשהיא מערסלת אותו בידיה אל הרחוב הסואן, ובצעדים בוטחים ניגשה לבית המרקחת. היא פנתה היישר לרוקח האחראי, ואמרה לו: "תן לי את התרופה, בתמורה אנקה יום יום את בית המרקחת עד שאשלים את מלוא דמיה".

הרוקח שראה את כל הסיטואציה - התחנונים והתינוק הקודח - הסכים, היא לקחה את הבקבוק והניחה אותו בתוך שקית חומה והתחילה לאוץ לעבר הבית. במהלך הריצה התקרב לקראתה כושי ענק בגובה שני מטר בעל מראה אימתני, ואמא באינסטינקט טבעי לפתה בחוזקה את השקית. 

הכושי שהבחין במחזה והיה בטוח שמדובר בדבר יקר ערך רץ וחטף ממנה את הבקבוק. כאשר ראה שמדובר בבקבוק קטן חשב לעצמו בטח זהו משקה יוקרתי והוא לגם מעט ממנו, אבל כשהרגיש את הטעם המר... השליך וניפץ אותו על הכביש...

כך ראתה אמא את כל עמלה ותקוותה מתרסקים ברגע אחד לרסיסים, אבל אמא לא נתנה לנקודת השפל הזו להשתלט עליה, בלב שבור ובנפש עיפה הרימה את שיירי הבקבוק ושבה לבית המרקחת בהחלטיות. מאחורי הדלפק כבר עמד רוקח אחר, ושוב החלה לגולל את קורותיה בפניו תוך שהיא מוסיפה: "אנקה את בית המרקחת תקופה כפולה אם אקבל שוב את התרופה".

"אני בעל הבית כאן" אמר הרוקח, "אני לא מבין מי זה נתן לך תרופה כזו יקרה בלי תמורה מיידית, אני לעולם לא אעשה דבר כזה"! 

אבל אמא המשיכה בשלה, ותוך כדי שהיא חוזרת ומספרת מה שאירע הוציאה את השברים של הבקבוק והציגה בפניו את שיירי הנוזל היקר... הרוקח שהריח את הריח שנדף חוורו לפתע פניו והמילים נעתקו מפיו. הוא נטל בחופזה את השקית מהידיים שלה, ולאחר דקות ארוכות חזר עם בקבוק פניצילין חדש תוך שהוא ממלמל: "מלאכים טובים שמרו על התינוק שלך! קרתה כאן טעות מצערת! אוי ואבוי אם הוא היה לוגם מהתרופה... החומר שהיה בו הוא רעל לתינוקות, הוא גורם להם מוות מידי! כפיצוי, אתן לך כמות כפולה בחינם".

הרי לנו דוגמא מוחשית: הצרה הגדולה, היא אשר הצילה חיים!

הקב"ה נותן מום באדם על מנת להצילו!

סיפר הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל מעשה נורא: אבא זצ"ל הכיר בישיבת נובהרדוק בחור עם תופעה משונה - במקום שיגבה ככל האדם, הגדילה שלו היתה לרוחב, מיום ליום הוא הלך והשמין לממדים לא רגילים. 

מכל העולם הגיעו רופאים כדי להיווכח במו עיניהם בתופעה, אף אחד מהם לא יכול היה להגדיר את הבעיה ולטפל בה. זה הגיע כבר למצב שהוא לא יכול היה לעמוד או לשבת אלא רק לשכב במיטה במשך כל היום. פשוט מצב נורא!

כל שנה בפורים בני הישיבה אספו עבורו כסף להוצאות הרפואה הרבות שהיו לו.

כאשר עלינו לארץ לא שמענו ממנו דבר. עד שביום אחד מישהו סיפר לאבא זצ"ל מה עלה בגורלו. בזמן המלחמה כל בני הישיבה נהרגו על ידי הגרמנים ימ"ש - חוץ מאחד - אותו בחור! לא היה להם מה לעשות עמו והם הותירו אותו בחיים. לאחר שנגמרה המלחמה הוא התרפא לחלוטין בדרך נס, עלה לארץ ישראל, התחתן ונולדו לו ילדים והוא חי בטוב ובנעימים ב"כפר סבא".

הרי לנו כי לפעמים הקב"ה נותן מום באדם על מנת להצילו ברבות הימים!

המבט המופלא של הסטייפלר זצ"ל על כובד שמיעתו!

וכפי שלפעמים הצרה עצמה היא פתח ההצלה, לעומת זאת לעתים ניתן למצוא בצרה עצמה את חסד ה'.

סיפר הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: זכורני שראש הישיבה הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל ביקר בארץ והתארח בביתי. במוצאי שבת אמר לי: "בוא ונעלה אל הסטייפלר", שהיה תלמידו בנובהרדוק.

כשהגענו מצאנוהו סועד סעודת מלוה מלכה אשר כללה פרוסת לחם שחור, חתיכת דג מלוח וכוס מים. אמר לי ראש הישיבה זצ"ל: "הוא נותר אותו סטייפלר מהישיבה"! בזמן זה כבר היה רבם של ישראל, ספריו נלמדו בכל הישיבות, נערץ ונקדש, והוא לא השתנה בכי הוא זה.

השיחה התנהלה בקושי מסויים, כי הסטייפלר זצ"ל התקשה בשמיעה. אמר ראש הישיבה זצ"ל: "יש היום מכשירי שמיעה לאלו שכבדה אזנם משמוע"... הסטייפלר זצ"ל ענה: "אני מטה אזני ומתאמץ לשמוע קריאת התורה, מלבד זאת מה צורך לי בשמיעה"?!...

רכן ראש הישיבה זצ"ל לעברי: "נו, מה אתם אומרים על כך"?!

הסטייפלר זצ"ל לא שמע את תוכן השאלה, אבל ניסה לנחש: "מה אמרתם? ש"חרשו נותן לו דמי כולו"? אומר לכם: באים לכאן מאות אנשים, אילו הייתי שומע חייב הייתי להקדיש להם את כל היום כולו, ותורתי מה תהא עליה?! עזרני השם יתברך ואינני שומע, וחייבים הם לכתוב מבוקשם אלא שהם מתעצלים לכתוב, וגם מי שכבר כותב עושה זאת בקצרה, וברוך ה' אני יכול ללמוד"!

שמעתם?!

אדם חרש הוא אדם אומלל לכאורה, "חרשו נותן לו דמי כולו", אבל הסטייפלר זצ"ל מצא בזה חסד ה' והודה לו על כך!

מצוה לבחון כל אשר עשה ה' עמו מראשית צמיחתו ועד אחריתו!

ועתה שנתבאר כיצד פועלת הנהגת ה' בבריאה - על דרך "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", מה שנותר לנו הוא רק להרגיל את עצמנו להתבונן על כל הדברים הקורים עמנו אשר נראים במושכל ראשון כאינם טובים ורצויים, עלינו להשתדל להבין מהו הטוב היוצא מהם.

ויש בזה הדרכה מהחתם סופר זצ"ל (דרשות ל"ב) שבה הוא מורה לנו לעשות כן, ונביא את לשונו: 

"יש ניסים גדולים ונפלאים הניכרים מיד לכל כמו קריעת ים סוף והדומה, אך יש ניסים נסתרים שאין בעל הנס מכיר בניסו כגון הריגת ושתי, ושוב כמו ג' שנים אחרי זה נלקחה אסתר לבית המלך ולא הרגיש אדם לאיזה סיבה היה זה, ושוב איזה ימים אחר כך קצף בגתן ותרש, ושוב גידל המלך את המן ומי הבין מה יצמח מזה, עד שלבסוף כשנעשה הנס הנפלא ההוא המבין יבין כי הריגת ושתי היתה כעין קריעת ים סוף, אלא שאין בעל הנס מכיר בניסו.

ועל זה כתב בספר פרשת דרכים מה שכתוב בתהלים (קלו, ד): "לעושה נפלאות גדולות לבדו", פירוש: הקב"ה עושה דברים שהם נפלאות גדולות ואין מי שיודע למה נעשה כן, אלא הקב"ה לבדו הוא שיודע".

מסיים החתם סופר זצ"ל: "ומכל מקום מצוה על כל אדם באחרית ימיו לבחון כל אשר עשה ה' עמו מראשית צמיחתו ועד אחריתו, איך נתגלגלו סיבה וענינים, ולספרם לבניו אחריו, כדי שהם יבחנו ויכירו מעשה ה' הגדול אשר יעשה עמהם.

בכל ענייננו אנו צריכים להבחין מאחרית דבר לראשיתו, ולספר לבנינו אחרינו, כדי שיבחינו כן בכל מעשיהם", עכ"ד.

דוגמא להתבוננות על מאורעות החיים

דוגמא מעשית להנהגה זו ניתן לראות בדברי הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל (עי' ספר אור עולם מאמר - משכיל דורש אלוקים) בהם הוא מתאר כמה אפיזודות אשר בשעתם לא נראו כטובות, ולבסוף התברר שדוקא בגללם הצליח בחייו ונגרם לו מהם רק טוב, וזה תמצית דבריו: 

על האדם תמיד לדרוש ולהתבונן. הרבה דברים שלמראית העין אינם נוחים, אבל בטווח הארוך הם משמחים אותו. רק צריך לדרוש ולחפש כיצד דבר זה יכול להיות לטובתו.

למשל, מתבונן אני לאחור ורואה במשך ימי חיי לפחות שלושה מקרים שאנשים אותם חשבתי לאויבי ולבסוף הם הטיבו עימי.

בהיותי נער צעיר, חשבתי שאהיה לאומן - צייר. הייתי בן חמש עשרה, ציירתי כל הזמן ואנשים העריכו את ציורי. הלכתי למכון לאומנות וגיליתי שעל הסטודנט לבוא לשיעורים גם בשבת. הייתי מאוכזב, אבל ברוך ה' לא יכולתי להירשם.

ועוד: כשהייתי בן עשרים ואחד שנה חשבתי, אינני ראוי לשאת דברים ברבים, אני ביישן, אינני מתאים לרבנות. מה אעשה? חשבתי שאהיה מורה בבית ספר ציבורי. הלכתי למשרד החינוך, נרשמתי והתראיינתי. המראיין שאל אותי מה אני עושה ועניתי ש"אני תלמיד לרבנות". "חזור" - אמר לי. הוא היה גוי. אבל הוא היה מלאך מן השמים! אבל לרגע אוכזבתי.

כשהייתי בן עשרים וארבע, הלכתי אל הרבי הישן והאהוב שלי, שהתמנה בימים ההם למנהל הכללי של כל תלמודי התורה. בטוח הייתי שממנו אקבל משרה, הרי הייתי תלמידו האהוב.

הגעתי למשרדו, והיה עוד מישהו שחיכה שם, גם מהישיבה. שנינו רצינו לקבל אותה משרה. אני כבר ידעתי תנ"ך היטב, וגם לשון הקודש, והשני - לא ידע את הנושאים האלה כלום - את כל זמנו הוא בילה במשחקי ספורט, והוא גם לא היה בעבר תלמיד של המנהל. ולמרות הכל הוא קיבל את המשרה! זה היה מעבר להבנתי. אבל ברוך ה', לבסוף - הלכתי ללמוד בסלבודקא!

מסיים הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל: ברוך ה'! הקב"ה הציל אותי שוב ושוב. יש הרבה סיפורים בחיי שבמבט אחורנית אני אומר "ברוך ה' שכך היה"!

היוצא לנו אם כן: אדם צריך לדעת שהנהגת ה' היא בדרך ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" והכל לטובה. יש ולפעמים והצרה עצמה היא הישועה ולפעמים היא גורמת לישועה, אמנם פעמים אנו לא רואים את הטובה מפני שאין לנו את הכלים להבין זאת, ולכן נבחין בטובות רק בעולם הבא, ובמקרים רבים כבר בעולם הזה כעבור זמן, או אפילו מיד אם רק נשים לב ונתבונן. 

ולפיכך מוטל עלינו להתבונן בכל הקורה עמנו בעבר, הווה ועתיד ולהשתדל למצוא בכל הקורה עמנו גורם לטובות ולהצלחות.

ה' יסייע בעדנו שאכן נוכל להרגיל עצמנו לומר ולהרגיש בכל דבר ודבר - כל מה דעביד רחמנא לטב עביד!

- - - 

[קרדיט: מאמר 21 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: החוטא ומחטיא את הרבים [לחץ כאן] נעסוק בעזהשי"ת בנושא יסודי: זהירות מהחטא החמור של "חוטא ומחטיא את הרבים". רבים מדמים בנפשם שהם נקיים, אך לא תמיד כן. נבאר את חומרת הדבר, מתי זה חל, ואילו מעשים עלולים להיכלל בגדר זה – עם פרטים הלכה למעשה.