אמרי עובדיה 'שלח לך' הלכות ברכות ועוד...

אמרי עובדיה 'שלח לך' הלכה - להורדת הקובץ - לחץ כאן

למאמר הקודם: 'אמרי עובדיה 'נשא' פרשת שבוע והלכה' - לחץ כאן

הקובץ מתפרסם באדיבות הרב עובדיה יוסף שליט"א בנו של הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל - ישר כוחו!

פרשת שלח לך אמרי עובדיה גליון מספר 107, שאלות ותשובות מפי הרב עובדיה יוסף שליט"א בן הרב יעקב יוסף זצ"ל מתוך התוכנית ברדיו מורשת ביום רביעי בשעה 21:00

שאלה – האם אשה שברכה שהחיינו בהדלקת נרות ביום טוב יכולה לענות אמן בקידוש על ברכת שהחיינו?

תשובה – אסור לה לענות אמן. ואם ענתה אמן לא צריכה שוב לחזור ולקדש. אבל לא תטעם מן היין.

הפסק בקידוש אין כאן ויצאו ידי חובה, אלא כל הספק והשאלה הוא רק לענין האם יכולה לטעום, וכמו שכתב מרן בסימן רעא' סעיף טו', קידש, וקודם שיטעום הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן ואין צריך לחזור ולקדש. והוא הדין אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו, יביא כוס אחר ומברך עליו בורא פרי הגפן, ואין צריך לחזור ולקדש.

והנה דין זה ביום הכיפורים לכולי עלמא צריך וכדאי לברך שהחיינו בשעת הדלקת נרות, ואפילו אם הוא גבר שמדליק נרות, והוא עדיף מלהסמיכו לכל נדרי, וכמו שכתב בשו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן מה', וחייב לקבל עליו מיד תוספת, ואין אפשרות לעשות תנאי כי איך מברך שהחיינו, ולכן אי אפשר לברך שהחיינו רק לאחר ההדלקה. עיין שם. וכן הוא בשו"ת פרי יצחק בלזר חלק ב' סימן ט' בסופו.

אבל בשאר ימים טובים לא כדאי לברך בשעת הדלקת נרות, כיון שחז"ל תקנום על הכוס, ומדוע להקדימו על הנרות, וכמו שכתב מפורש באו"ז חלק ב' סימן יא, משם הירושלמי ובלקט יושר עמוד מט'.

מו"ז ביחוה דעת חלק ג' סימן לד', חשש גם להפסק, והוא דבר שלא ראינו מי שיאמר כן. היות ומחוייבת בברכה. ונראה הטעם שתיקנו מנהג זה שיברכו בהדלקת נרות, הוא בגלל חוסר הידיעה בלשון הקדש בקרב הנשים, ובזה שיברכו לבדם ירויחו את פסק השלחן ערוך שלא יוצאים ידי חובה מאחרים בלי להבין את לשון הקדש, וכפי שכתב מרן בסימן קצג' סעיף א', גבי שנים שאכלו "אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני. אם מבין לשון הקודש. אלא שאינו יודע לברך. וצריך לכוין מלה במלה לכל מה שיאמר. כו' אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה". עד כאן דבריו. 

והרמ"א שם לא חלק. רק בדרכי משה אות א' העלה שנהגו להקל כדברי רש"י. שיוצא אע"פ שאינו מבין, ולא ראיתי מעולם מי שמיחה בדבר עיין שם. ואילו בסימן קצט' סעיף ז' בדין נשים כתב הרמ"א שיוצאות בזימון שלנו אע"פ שאינן מבינות. ע"כ הרי שפוסק שאפי' לא מבינות מהני. א"כ מדוע במקורו בסימן קצג' לא העיר הרמ"א על מרן שלא כ"כ. 

ועיין בשו"ת רב פעלים חלק ד' סימן לג', וחלק א' סימן י' שיש להחמיר לכתחילה לומר עם המקדש מילה במילה. ואם א"א המנהג פשוט שבלשון הקודש יוצאים ידי חובה אף שאין מבינים וכמו שכתב הב"ח ושאר אחרונים. עיין שם. ובאור לציון סוף ח"ב ח"ב פרק מו' ביאורים לתשובה ל, ובח"ג פרק נא הלכה ה, כתב שנהגו נגד מרן בזה וכן עיקר לדינא, ואף שאין מבינים יוצאים ידי חובה. עיין שם. ולפי זה כיום שנשים יודעות לשון הקדש בטל הטעם, ויש לחזור למנהג הקדום שלא לברך שהחיינו בשעת הדלקת נרות. 

והנה מנהג הספרדים לא היה לברך שהחיינו בשעת הדלקת נרות וכמו שכתב ביחוה דעת שם משם חסד לאלפים סימן רס"ג סעיף ה', שאין לברך זמן על הדלקת הנרות בליל יום טוב, ורבות בנות שגו בזה ע"כ.

וכן כתב בפתח הדביר חלק ג' סימן רסג' סעיף קטן ז', שאסור לנשים לברך שהחיינו על הדלקת הנרות בערב יום טוב, שהרי בעליהן מברכים שהחיינו על כוס הקידוש בליל יום טוב, ושכן כתב בספר מרבה לספר, וכן הסכים הגאון רבי יהודה שמואל אשכנזי מחבר הספר בית עובד בתשובה כתיבת יד ע"כ. וכן כתב הגאון רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב חלק ג' דף קיג' עמוד ד', אמנם בספר הקדוש בן איש חי בתחילת פרשת במדבר ובפרשת וילך אות ט, כתב רק שבבגדד נהגו לברך, והסביר יפה בספרו מקבציאל שנה שניה פרשת נח אות יג, שמקום שלא נהגו לא ינהגו כן. והוא יסוד גדול שכל מקום שמובא בבן איש חי שמנהג בגדד כן, זה לא אומר שכן דעתו אלא זה המציאות, ונפקא מינה לברקת הרעמים והקשת ועוד, וכן פסק באור לציון, והג"ר מרדכי אליהו בספר החגים, ולא כמו שכתב בספר מנהגי החיד"א הלכות יום טוב עמוד נ', ומה שדייק מבן איש חי וילך, לא ראה דבריו בבמדבר ששם לא העתיק ממטה אפרים כמו שחישב. אך למה שהסברנו לעיל אם לא יודעות לשון הקדש לכאורה יפה נהגו. רק נראה שהיות ובכהאי גוונא צריכות לא לענות אמן בקידוש כדלקמן. ובדרך כלל זה לא נשלט ועונות אמן. ולכן שוא"ת (שב ואל תעשה) עדיף.

אך גם נשים שנהגו לברך ולא רוצות להפסיק ממנהגם, שאינו גרוע כל כך מכיון שאין כאן חשש הפסק, אלא שלא כדאי הדבר, וכנ"ל.

אבל במקרה שכזה העירו האחרונים, שצריכה ליזהר שלא לענות אמן בקידוש, וכמו שכתב בשאילת יעב"ץ סימן קז', לפקפק במנהג זה, והעלה שאין לנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות, היות ולאחר מיכן בקידוש מברכים שהחיינו שוב, ואם ברכה בנר אסור לה לענות ע"ז אמן, משום הפסק בין הקידוש לשתיית הכוס, אבל לא מוחה במי שמברכת בשעת הדלקה, עיין שם. אך החיד"א בברכי יוסף אורח חיים סימן רסג' וביורה דעה סימן ר', כתב שצריך גם למחות, שלא יברכו בשעת הדלקה, והג"ר שלמה זלמן אויערבאך במנחת שלמה חלק ב' סימן ס' אות כד', הביא שהיה אומר לאשתו לא לענות אמן על ברכת שהחיינו שבקידוש, למרות שסובר שממה שהפוסקים סתמו בזה שאם ענתה יכולה לשתות, עיין שם.

וכמו שכתב בשלחן שלמה יום טוב קידוש אות כא,ב., ושם שבתחילה כתב שבטלה דעתו לאחרוני זמננו שהעירו לא לענות, ולבסוף השמיט זאת, אלא היות ושייך לקידוש אין בו הפסק. ולא כתבו שהיה נוהג לומר לאשתו לא לענות אמן, אלא רק בתשובות. ולכאורה הגרשז"א לשיטתו בתשובה שבספר לב מלכים תשמט' וכן במנחת שלמה חלק א' סימן כ, שאין חשש בכל דבר שקשור לקידוש מדין גביל לתוריה, ועיין בדברי שלום מזרחי ח"ב בהערות והנהגות סימן עה, שהרב דוד בן המחבר השיג כנגד המנחת שלמה בזה, עיין שם. וי"ל. על אף שיש לחלק שכאן יותר חמור, כיון שלכולי עלמא אין לה לברך פעמיים. 

הנה באור לציון חלק ג פרק יח סעיף ב בהערות, ביאר על פי דעת הרוקח שהוזכר בעלון הקודם, שפסקו הרמ"א בסימן קסז ס"ו, שאם שח אחר שאכל הבוצע, לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, עיין שם. וביאור דבריו הוא, על פי מה שנתבאר בספר אור לציון תשובות ח"ב פרק י"ב בבאורים לתשובה א, שלענין ברכות מצינו שני גדרים, יש דברים שנפטרים בברכה ע"י שהברכה חלה עליהם, ויש דברים שנפטרים משום שנגררים אחר הברכה, דהיינו כגון בפירות, שהפרי שעליו מברך, עליו חלה הברכה, ושאר הפירות הבאים אחר פרי זה נפטרים משום שנגררים אחר הברכה על הפרי הראשון. ולכן מצינו שפסק מרן בסימן רו סעיף ו', שאם נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך אעפ"י שהיה עוד מאותו המין לפניו כשברך על הראשון. והוא אפילו אם היתה דעתו על כל הפירות לאכלם. מטעם שעיקר הברכה היתה על הפרי שאחז בידו, ושאר הפירות רק נגררו ממילא, ולכן אם לא הועילה הברכה לעיקר, שוב לא נפטרים שאר הפירות, וכך ביארו הפרישה והמאמר מרדכי שם, וראה גם בביאור הלכה שם ד"ה רק, עיין שם. וא"כ יש לומר שכן היא סברת הרוקח והאור זרוע לענין המברך ומוציא אחרים בברכתו, שעיקר הברכה היא למברך, והשומעים נפטרים מדין נגרר, ולכן כמו שאם סח בין הברכה לפירות הנגררים אחרי שטעם את הפרי שבירך עליו לא הוי הפסק, כיון שכבר חלה הברכה על העיקר, ואין נחשב שנהנה מהעוה"ז בלא ברכה, הוא הדין כאן, כיון שאצל המברך חלה הברכה, שוב אין חשש הפסק אצל השומעים שיוצאים מדין נגרר. עד כאן דבריו. 

והנה גם לפי סברת יישובו, עכ"פ לדינא אין לעשות לכתחילה כדברי הרוקח נגד מרן, אף אם נצליח ליישבו, וכאן חמור יותר מהרוקח ולכולי עלמא לא יצא, מכיון שההפסק של הדיבור הוא קודם שטעם המקדש, ובזה גם הרוקח יודה שלא מועיל. וכן ראיתי שהעירו על הרב שלום כהן בדברי שלום פסח פרק לט הערה כג, ושמעתי את השיעור של האור לציון בזה בהלכות יום טוב, שהסביר את דעתו שאין בזה הפסק בדיעבד מכיון שאין הפסק למברך, אין כאן הפסק גם ליוצא ממנו אע"פ שענה אמן מיותרת, מכיון שהברכה חלה לשום אדם, ולכן כיון שבעל הבית לא דיבר לא הוי לבטלה יצא בדיעבד, ואמר כעין ראיה לזה מדין של גביל לתוריה שבתחילת סימן קסז, שאם הוא מכבד אורחים אחרים, ומה תאמר לאורח לא הוי גביל לתוריה, ועל כרחך שמהני. עד כאן דבריו. ויש לבאר כוונתו שאם מוציא אחרים ידי חובה, והוא מכבד אחרים באמצע שלגביו הוא גביל לתוריה אבל לאורחים עצמם אין כאן גביל לתוריה ולכאורה הוי הפסק לאורחים, וע"כ שהיות ולמקדש אינו הפסק גם להם אינו הפסק. אבל למעשה לכתחילה אין להכנס לחידוש גדול שכזה. ודרכו היתה למשכן עצמו לישב מנהג ישראל כנודע, וע' בתחילת חלק ב.

ומה שכתב באבן ישראל הלכות סוכה אות ג, שאין בעניית אמן על ברכה משום הפסק, וכמו שכתב הרא"ש בחולין פ"ו סי' ד שאין הברכה הפסק בין שני הכיסויים של הדם, כל עוד שהוא לא שיחת חולין, הוא לא לדינא שהרי מטעם זה התיר הב"ח בסימן תרכד' לברך על בשמים במוצאי יום הכיפורים, ולא קי"ל כן לדינא, וכמו כן אין ראיה מדין הפסק בין שני הכיסויים שנפסק בשלחן ערוך יו"ד סימן יט' סעיף ה', כי שם חלה המצוה על כסוי אחד, ועוד שאין ראיה מהרא"ש שכתב בנו רבינו יחיאל בטור בסוף סימן קפט שאומרים: 'קיים את הילד הזה לאביו ואימו' לפני טעימה, משא"כ לדידן הספרדים שהוא הפסק גמור. ועיין במאמרו של הרב ברוך אוירבאך במבקשי תורה ח"א, תשנ"ז, עמודים קג – קח, ולא כמו שכתב בתורת הקדמונים חלק ג' סימן סא' עמוד שמא'. ולכן לדינא צריכה ליזהר לא לענות אמן, וכמו שכתב בחזון עובדיה יום טוב עמוד שו', וכהאי גוונא הזהיר ביביע אומר חלק ט' סימן ס', שנשים לא יענו אמן אחר ברכת: 'לישב בסוכה', משום שלדעת מרן השלחן ערוך אין הנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, והוי הפסק בין הברכה לשתיה עיין שם. ואף ששם יתכן לסמוך לענין הפסק על י"א שמותר לנשים לברך לישב בסוכה, ויש לזה סמך מהבית יוסף סימן תקפט' בדין תקיעת שופר לנשים שלא דיבר אלא רק אם יש בו חילול לכן לא יברך, משמע שאפשר לברך ולא כמו שכתב בסימן יז', וגם לענין שהחיינו בסוכות שפוטר את מצות הסוכה כנודע, בדיעבד אם ענתה י"ל שהוא לא הפסק. וכמו שכתב בילקוט יוסף אוצר דינים לאשה ולבת פרק מ' הערה ז' שעדיף לענות אמן ולא לשתות לא נהירא כנ"ל שהיות והמקדש לא טעם יש בו הפסק.

אבל לענין פסח לכולי עלמא עונה אמן על השהחיינו לפטור שאר המצוות וכמו שכתב בחזון עובדיה פסח עמוד רע', ועיין מה שהאריך בזה בשו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ט' בסופו בהערה.

ובשו"ת יביע אומר חלק ט' סימן ס', כתב לחדש שנשים לא יענו אמן אחר ברכת לישב בסוכה, משום שלדעת מרן השלחן ערוך אין הנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, והוי הפסק בין הברכה לשתיה עיין שם. והנה גם למטוניה דמר שא"א לקיים שניהם – כבר כתב בנו הרה"ג יצחק יוסף בילקוט יוסף אוצר דינים לאשה ולבת פרק מ' הערה ז' שעדיף לענות אמן שהוא חובה ולא לטעום מהיין שהוא חיבוב מצוה עיין שם. אולם בעיקר הדין עיין מה שכתבו בזה בשו"ת מנחת שלמה תנינא, סימן ס' אות כד', ובספר אור לציון חלק ג' פרק יח' הערה ב', שאף כשיושבת בבית ולא בסוכה יכולה לענות ולשתות ואין זה הפסק, והוא הדין בברכת שהחיינו כשכבר בירכה עיין שם.

אולם נראה שכשיושבת בסוכה שפיר דמי לענות ולשתות בשופי, שהרי כידוע דעת רוב הראשונים שנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, אלא שהשלחן ערוך חשש לדעת הרמב"ם ודעימיה מחמת חשש סב"ל (ספק ברכות להקל), אולם כאן שאין נידון של סב"ל אלא של שתיה ללא ברכה על הצד שזה הפסק שהוא איסור דרבנן בעלמא – הדרינן לכללין שהלכה כדברי רוב הראשונים במילתא דרבנן שמותר לה לברך, ויכולה לשתות את הכוס.

שאלה – האם מעשה הוי הפסק בין ברכה לטעימה או עשיית מצוה?

תשובה – מעיקר הדין אינו הפסק ויש בו איסור. 

יש ללמוד את הדבר מדברי רש"י בבכורות דף נ. גבי מצוות מעשר בהמה. כתיב: "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לה'" (ויקרא כז, לב) שהיו מעבירים את הבהמות, ואת העשירי צובעים כדי שלא יתערבב. ואם שתי בהמות קפצו ביחד, קרא לעשירי ואחד עשר עשירי, עשירי ואחד עשר מעורבין, ומביא את שתיהם וסומך עליהם ובתנופת חזה ושוק, פירושו שהוא ספק דאורייתא, וצריך להקריב את שתי הבהמות. אך יש ספק אולי זה חולין בעזרה, לכאורה הפיתרון, שיקדיש גם את השניה לשלמים. רש"י מסביר שיש הבדל בין הקרבנות במצוות הסמיכה והתנופה, ולכן לא יברך עליהם.

ושואלים האחרונים ובראשם שער המלך, למה לא יברך הרי יכול לברך ולסמוך על הבהמה הראשונה, ומיד אחרי זה יסמוך גם על הבהמה השנייה. ויתנה או שהסמיכה הראשונה למצוה, או השנייה, והברכה תחול על המצוה. אלא ע"כ לומר שאם הבהמה השנייה היא זו שחייבת בסמיכה, מה שהוא סמך על הבהמה הראשונה, זה היה מיותר, אז מעשה הסמיכה היה הפסק. בין הברכה לסמיכה, כך מפרשים דברי רש"י. וכמו שכתב בגליוני הש"ס שם, ובהר צבי חלק א' סימן לז', אמנם דחה יפה ביביע אומר חלק ה' סימן ד' אות ה', שאין ראיה כלל מרש"י שהוא הפסק על מעשה לבד מכיון שצריך לומר בשעת הסמיכה דברי שבח והודאה ולכן יש כאן הפסק גם בדיבור, אבל מעשה לבדו לא שמענו שיהיה בו דין של הפסק. ו: "דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן" (קהלת י, יב). 

ולהנ"ל בגליון הקודם יוצא שהוא מחלוקת אחרונים נוספת, שלשיטת המשנ"ב בסימן רט' סעיף ב' פשוט לו בהסבר הרמ"א שטעימה לא הפסק, אמנם פרי מגדים משבצות זהב סימן ריב' פשוט לו שהוא הפסק, ויביע אומר הביא רק דברי פרמ"ג. עיין שם. 

ולכן יש להמנע לכתחילה מכל הפסק שהוא, ומו"א האריך בשיעור בזה בתחילת סימן רט', והביא כמה דוגמאות, לא לתת לעני צדקה בין תפילין של יד לראש. ולא להוריד את השרוול בין יד לראש, אסור לשתות באמצע פסוקי דזמרה, וכן הוא ביביע אומר חלק ט' כמדומני, לא לחייג לאדם עשירי שיבוא לתפלה, [אך הוא גביל לתוריה?], לא לכתוב פסק הלכה לאדם ששואל באמצע פסוקי דזמרה, הרב שדה הארץ דן לענין אם החל להדליק נר השמש לפני נרות החנוכה, ושם יש צד שהשמש הפך להיות נר העיקר, ובסימן תלב' מצינו מחלוקת אם הליכה הפסק, וכן בסימן ח' סעיף יד' ולדינא נפסק שאינו הפסק. עוד דן ביביע אומר שם שאין לומר כהרב מבריסק לברך קודם על אתרוג מהודר ומורכב, משום מעשה הפסק, וכן הג"ר מרדכי אליהו בשאלות ותשובות ברדיו אמר שחייבים לטעום קודם שיושב בקידוש של שבת שהישיבה הפסק. אמנם יש לעיין קצת ולומר בדעת האר"י שצריך בדוקא לשתות בישיבה, ולכן המעשה לא יהיה הפסק, ואין הדברים ברורים בהבנת האר"י ועיין בסידור הרש"ש.

וחשבתי שגם אין טוב להחמיר לעמוד בברכות של המגילה והשופר, שאז יש הפסק בזה שיושבים, והוא חומרא שבאה לידי קולא, ובמגילה יש פתרון מיד שהחזן יתחיל: "ויהי בימי..." ואח"כ יחזור שוב. 

שאלה – מבית הכלא בדרום, בבוקר אין לנו מנין, האם בשני וחמישי אפשר להוציא ספר תורה אחר הצהרים?

תשובה – אשכנזים נוהגים להקל בזה, אבל הספרדים מחמירים, ואם אשכנזים מוציאים ספר תורה ישמעו הספרדים וכדאי שיענו על הברכות: "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נג) על כל אמן ואמן שצריכים לענות.

הרבה אחרונים פסקו שאפשר לעלות אחר הצהרים, כמו שכתב גם בכף החיים סימן קלה סעיף קטן ח', ומשנה ברורה סימן קלה' ס"ק א', ונתיבי עם, וכן מנהג אשכנזים להקל. אבל לספרדים למעשה אין להקל בזה מאחר והחיד"א בחיים שאל חלק א' סימן עא', החמיר בזה וכמו שכתב בישכיל עבדי חלק ז' סימן ד', וכן העלה הג"ר מרדכי אליהו בספרו מאמ"ר חלק ב' פרק כט' הלכה מח', וכן החמיר בזה מו"ז בשו"ת יביע אומר חלק ד' סימן יז'.

ואם אשכנזים עולים מעיקר הדין מותר לענות אמן, מכיון שכל אחד לפי ההלכות שלו, וכן דעת הר צבי והרב יין הטוב סימן כד', וכן דעת הרב אור לציון, ומו"א זצ"ל, והרב נאמ"ן (הרב מאיר מאזוז זצ"ל), וקשה להתיר לאשכנזי לברך ולא אענה אחריו אמן. ומה שהחמיר ביביע אומר חלק א' סוף סימן כט', ויחוה דעת חלק ד' סוף סימן לא', שלא לענות על ברכה של אחרים, יש לדחות שאין ראיה מהראשונים שהם סוברים אחרת ואיך יענו על אמן של היפך סברתם, אבל אנחנו שכל הפסיקה היא מכח מנהג וקבלת הוראות שיש מקום לשני שיכול לברך וגם לענות אחריו. ולחוש לדעתו, יש להחמיר ולומר: "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" לרווחא דמילתא.

שאלה - איך אפשר לזכות להתחבר לאבילות על החורבן?

תשובה – בדורות הקודמים היו מרגישים יותר את צער החורבן בימים אלו, והיו כולם קמים לתיקון חצות סבא היה בוכה כל התשעה באב בקינות בלי הפסק.

והיום נהיינו לצערינו אטומי לב וחסרי רגש. ומביא רבינו יונה בשערי תשובה, שהסיבה לכך, כמו שאומר הנביא: "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיה ו, י) ובתורה גם נאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו) והיום יש שפע רב, כמו שמבואר בתניא שריבוי תאוות בהיתר גורם להתעבות הנפש הבהמית. ובגמרא בע"ז דף ה, יפה עניות לישראל כאוכף אדום לסוס לבן, ובזוהר "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא". וזה הרעיון בצום, שעל ידי שמחלישים את הגוף מתקרבים יותר לנשמה. וזו צריכה להיות העבודה שלנו, לחשוב יותר על הנשמה, ושהתפקיד של הגוף לשרת את הנשמה, וממילא האדם נהיה יותר רוחני, ויותר ירגיש רגשות של רוחניות וצער השכינה. 

ובשל"ה מביא, בתיאור ההתגלות שהיתה למרן הבית יוסף, וכן בשו"ת פרשת מרדכי, בפתק שירד לו משמים שאם הייתם יודעים גודל צער השכינה, לא הייתם מעלים חיוך מימיכם. וצריכים להתפלל על הגאולה. ורבינו האר"י ז"ל אומר שאיך שתראה הגאולה הכל תלוי בנו.

ושמעתי מהרה"ג יהודה רבינוביץ זצ"ל לבעל הכרם חמד, על הכתוב: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיה סב, ה) ולא אומר כמו עשיר שמרויח כסף, כי בעשיר הכסף לא שמח, אך בחתן וכלה שניהם שמחים, ואנו רוצים שהקב"ה גם יהיה שמח בגאולה, ולא תהיה גאולה שאנחנו נהיה שמחים ולא הקב"ה. 

לברכה לזיווג הגון והצלחה לאודיה בת אורית דניאלה במהרה.

לקבלת העלון במייל, לתרומות/הנצחות ניתן לפנות לכתובת emreyovadya@gmail.com ובווצאפ: 055-2752132.