"ימים טובים בהלל והודאה"

כאן נדגיש, שתכלית ימי החנוכה לא רק להודות ולהלל על הניסים שעשה ה' בימים ההם, אלא בימים אלו נחנך עצמנו ולהתרגל להודות להשי"ת על כל הטובות שעשה עושה ויעשה עמנו "בזמן הזה" ולהמשיך הנהגה זו גם לכל ימי השנה. ובמאמר זה נראה עד כמה ההודאה התמידית לה' נצרכת לעצם קיומנו וזו תכלית הבריאה והסגולה הגדולה שבזה!!

"ימים טובים - בהלל והודאה"

פתח דבר:

איתא במסכת שבת (דף כא:): 'מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכ״ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה תְּמָנְיָא אִינּוּן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָוֽנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה'.

מבואר מדברי הגמרא שחובת ה"יום טוב" של חנוכה כפי שקבעוהו חז"ל - הוא "להלל ולהודות", וכמו שסיימו בגמרא ואמרו: 'לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה'.

אמנם כאן המקום להדגיש, כי עלינו לדעת שתכליתם ומטרתם של ימי החנוכה אינם רק בכדי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל על הניסים שעשה הקב"ה עמנו בימים ההם, אלא שבימים אלו צריכים לחנך את עצמנו ולהתרגל להודות להשי"ת על כל הטובות שעשה עושה ויעשה עמנו "בזמן הזה", ולהמשיך הנהגה זו גם לכל ימי השנה.

ועל כן, התעוררתי לעסוק במאמר הבא בענין חשוב זה, להראות ולגלות עד כמה ההודאה התמידית להקב"ה על כל מה שעושה עמנו נצרכת לעצם קיומנו, וכי תכלית כל הבריאה היא להודות להקב"ה! כמו כן בדברינו תתבאר הסגולה הגדולה של מי שמורגל להודות להקב"ה על כל דבר ודבר - הנהגה זו עצמה ממשיכה על האדם ישועות ומונעת אסונות, כך גם נשתדל להצביע מהי הדרך לקנות בנפשנו את ההרגל הנפלא - לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל על הכל.

מהות היום - "להודות ולהלל"

המשגיח רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל נהג לומר (לקט רשימות עמוד קי): כל חג ומועד יש לו מהות פנימית, פסח - זמן חרותנו, שבועות - זמן מתן תורתנו, וחג החנוכה - הלוא מהותו מפורשת בחז"ל: "וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל"! (על הניסים).

אין בו מהות אחרת, רק להודות ולהלל!

את עצם היסוד ניתן להוכיח ממקום נוסף: הגמרא שם (דף כד.) העלתה ספק האם יש להזכיר "על הניסים" בברכת המזון, כיון שאין זה אלא מדרבנן ולא מזכרינן או דילמא משום 'פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא' יש להזכיר אף בברכת המזון. והגמרא מסיקה כי אם אכן מזכירים על הניסים בברכת המזון, יש לומר זאת בברכת ההודאה - 'מַה תְּפִלָּה בַּהוֹדָאָה — אַף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בַּהוֹדָאָה'.

רש"י זצ"ל במקום מפרש את מסקנת הגמרא במילים קצרות אך ברורות, וזה לשונו: "מַה תְּפִלָּה בברכת ההודאה: דהא כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה", עד כאן לשונו. כלומר, כל ימי החנוכה נתקנו אך ורק בכדי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל, והמקום הראוי ביותר לתפילת "על הניסים" הינו בברכת ההודאה.

מה עדיף - נרות חנוכה או הלל והודאה?...

ומצינו בזה נפקא מינה גדולה להלכה: 

הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל בהגהותיו לשו"ע "חכמת שלמה" (אורח חיים סימן תרפג סעיף א) הסתפק במי שאסור בבית הסוהר, ונתנו לו רשות לעשות רק מצוה אחת, מה יעדיף: האם ידליק נרות חנוכה, או יתפלל שחרית בהלל והודאה? 

דוגמא נוספת: אם היה הולך בדרכים לקראת הלילה, ואם יבחר להגיע לכפר שיהיה לו בו נרות להדלקה - לא יוכל עד הבוקר להספיק תפילת שחרית עם הלל והודאה. מאידך אם יעדיף את מקום התפילה, לא יעלה בידו להדליק נרות. מה עליו להעדיף? 

ועי"ש שהכריע בזה הלשון: "מקום התפילה עדיף, ויבחר בזה שיתפלל בבוקר בהלל והודאה, כי התפילה בהלל והודאה - עדיף"!

ובספרו חכמת שלמה (על התורה דרוש תרי"ט לחנוכה) הרחיב בביאור הכרעתו, וציטט את לשון הגמרא: "מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן... לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה'. 

ויש לשאול: מה ביאור הלשון "מַאי חֲנוּכָּה". אך לדבריו יתבאר, כי כוונת הגמרא לשאול: מהו עיקר מצות החנוכה - הדלקת הנרות או הלל והודאה? והגמרא מסיקה: 'קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה' - זהו עיקר החנוכה, אף יותר ממצות הדלקת הנרות! 

והדברים הם חידוש נפלא, כי אנשים עושים בדרך כלל "עסק גדול" מהדלקת נרות החנוכה, ומאידך פעמים שהם שוכחים להזכיר "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון, והלוא לפי מה שנתבאר, אמירת ההלל וההודאה באמצעות תפילת "על הניסים" - הם הם עיקר היו"ט של חנוכה. כי הרי לזה קבעום לימים אלה - להלל ולהודאה!

תכלית בריאת העולם - שיודו הבריות להשי"ת!

נסקור מעט את דברי רבותינו זצ"ל העוסקים בחשיבות העצומה של ההודאה לקב"ה. ומדבריהם נגיע למסקנה כי תכלית בריאת העולם אינה אלא בכדי שיתנו הבריות שבח והודאה ליוצרם:

הא לך לשון הרמב"ן זצ"ל (סוף פרשת בא): "וְכַוָּנַת כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁנַּאֲמִין בֵּאלֹהֵינוּ וְנוֹדֶה אֵלָיו שֶׁהוּא בְּרָאָנוּ, וְהִיא כַּוָּנַת הַיְּצִירָה, שֶׁאֵין לָנוּ טַעַם אַחֵר בַּיְּצִירָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵין אֵל עֶלְיוֹן חָפֵץ בַּתַּחְתּוֹנִים מִלְּבַד שֶׁיֵּדַע הָאָדָם וְיוֹדֶה לֵאלֹהָיו שֶׁבְּרָאוֹ, וְכַוָּנַת רוֹמְמוּת הַקּוֹל בַּתְּפִלּוֹת וְכַוָּנַת בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת וּזְכוּת תְּפִלַּת הָרַבִּים, זֶהוּ שֶׁיִּהְיֶה לִבְנֵי אָדָם מָקוֹם יִתְקַבְּצוּ וְיוֹדוּ לָאֵל שֶׁבְּרָאָם וְהִמְצִיאָם וִיפַרְסְמוּ זֶה וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו בְּרִיּוֹתֶיךָ אֲנַחְנוּ' עד כאן לשונו.

מפורש בדברי הרמב"ן זצ"ל כי תכלית כל המצוות והבריאה כולה ואין טעם אחר זולת - שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, ויפרסם זאת לכל באי עולם!

הפלא ופלא!

"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ"

כדברים אלו כבר מצינו במדרש רבה (במדבר פ"ה, אות ו'): "לפי שישראל נבראו לומר תהלתו של הקב"ה, כמו שכתוב (ישעיה מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". היינו, מטרת יצירתו של עם ישראל - לומר ולספר תהילתו של הקב"ה!

רבינו יונה זצ"ל גם מתבטא ברוח דומה (שערי תשובה שער ג אות קמ"ח), וזה תורף דבריו: 'חַיָּב הָאָדָם לָשׂוּם לִבּוֹ בְּכָל עֵת לְכַבֵּד אֶת ה' וּלְקַדְּשׁוֹ בְּכָל דְּבָרָיו וּלְרוֹמְמוֹ לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לד, ב) "אֲבָרֲכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי"... כִּי זֶה מֵעִקְּרֵי יְצִירַת הָאָדָם'.

מי שאינו מודה לקב"ה - נחשב כבהמה!

דברים נוראים כותב הריטב"א זצ"ל על מי שאינו ממלא את חובתו בעולם - לתת שבח והודאה לבוראו על כל רגע ורגע.

איתא במסכת ברכות (דף ו:): "כל העולם כולו לא נברא אלא עבור האדם, שנאמר (קהלת יב, יג): "כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם".

שואלת הגמרא: 'מַאי ״כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כׇּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה'.

וכתב הריטב"א זצ"ל שם בזה הלשון: "כלומר, כי העולם נברא לצורך בני אדם, ובני אדם נבראו לשבח ולהודות להקב"ה ולעבדו וליראה אותו. ואלו שעושין כן מקיימין העולם, והשאר הרי הן כבהמה שאין עושין הדברים שנבראו בשבילן"!

והדברים יורדים ונוקבים עד תהום רבה! מי שאינו מודה ומשבח את הקב"ה, לא זו בלבד שאין הוא עושה את תפקידו והעולם אינו מתקיים בזכותו, אלא אף אינו נחשב לאדם...

"יהודי" - על שם ההודיה

וידוע, כי זוהי הסיבה שכל איש ישראל מכונה בשם "יהודי", כמבואר במדרש רבה (בראשית פצ"ח אות ו') על הפסוק: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מט, ח) - "אמר רבי שמעון בן יוחאי יהיו כל אַחֶיךָ נקראין על שמך, אין אדם אומר: 'ראובני אנא, שמעוני אנא' אלא: 'יהודי אנא!'".

מבואר מהמדרש שבני ישראל נקראים "יהודים" על שם יהודה, והוא הלוא נקרא כך על שם שאמו אמרה לאחר שנולד: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כט, לה).

"מודה אני" - ההודאה מהות האדם 

הנה המנהג בכל בוקר כשנעורים אנו משינת הלילה, הדיבור הראשון היוצא מפינו הוא - "מודה אני", ותפילה זו הוזכרה לראשונה בספר סדר היום (בתחילת הספר). 

ונראה להמליץ על כך הלוא כפי מה שנתבאר זוהי מהותו של יהודי - לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל להקב"ה תמיד. וזהו שאומרים "מודה אני" - כלומר אם מתבוננים מי הוא ה"אני", מהי המהות שלי? התשובה היא ה"מודה", היינו שאישיותו של האדם תלויה ונמדדת לפי ההודאה שהוא נותן לבוראו.

ולכן "מודה אני" - הם שני התיבות היוצאות מפינו לפני הכל!

אפשר להטעים בזה עוד מדבריו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל (נפש שמשון על סדור התפילה עמוד יב):

הנה אדם קם בבוקר ופותח את עיניו, מהו הדבר הראשון שהוא פוגש רואה ומרגיש? את הדבר הכי קרוב אליו - את עצמו, את ה"אני" שלו, הוא תוהה לעצמו האם אני עדיין עייף, והאם ישנתי מספיק וכיוצא בזה. 

על כן המילה הראשונה היא "מודה" - להקדיש לקב"ה את הרגע הזה - על מנת לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל, וכאשר הוא אומר ומכריז "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" הרי גם ה"אני" שלו וכל חייו - הודה הוא שהכל ממנו יתברך, ובכך הכניס את עצמו לרשותו של הקב"ה!

"אין לישראל מה שישלמו להקב"ה אלא הודיה בלבד"!

פעמים שאדם רוצה לדעת האם קיים בכלל אמצעי תשלום העומד לרשותו בכדי לשלם לבורא יתברך על הטובות אשר הוא נותן ומרעיף עלינו בלי הפסק ובלי סוף - ערב בוקר וצהרים. 

התשובה היא כן - על ידי שבח והודאה על כל הטוב! 

וכן מפורש בדברי המדרש שוחר טוב (קיח, סו) על הפסוק: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" - "אין לישראל מה שישלמו להקב"ה אלא הודיה בלבד - על כל טובה שהוא עושה להם".

לכשנתבונן בזה נבין את הערך העצום הטמון ביכולת שלנו להודות לה' על כל הטובות שאנו זוכים להם בזה ובבא. כי אם לו נצייר לעצמנו את אותו אדם הנכנס לחנות פירות וירקות, ומעמיס הוא בעגלה סחורה משובחת מכל המינים, ואז רגע קודם שעומד הינו לצאת מן החנות, שומע הוא את קולו של בעל החנות מרעים לעברו: "סליחה, שכחת לשלם"! הלוא בושה גדולה תכסה את פניו של אותו אדם... 

זהו בדיוק מצבנו כאן בעולם, אנו נהנים מכל טוב ושפע העולם הזה בלי חשבון, ובהגיע עת פירעון אנחנו שוכחים לשלם... 

"וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" - לאחר ברכה

על כן עלינו להרגיל את עצמנו להודות להקב"ה על כל דבר ודבר, ובזכות ה"תשלום" תהיה לנו הזכות ליהנות מן העולם. וכיסוד זה מצאנו דברים מפורשים בדברי חז"ל: 

איתא בגמרא במסכת ברכות (דף לה.-:): "רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״ (תהלים כד, א) וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! (תהלים קטו, טז)

ומתרצת הגמרא: 'לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה, כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה.'

הוא שאמרנו, על ידי שמברכים ומודים להשי"ת על הטובה אז נחשב כאילו "שילמנו" עליה, והיא שלנו בזכות ובדין. וזהו שכתוב "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" - כאן לאחר ברכה.

ב"מודים" אין דין "שומע כעונה"!

הסבא מסלבודקה זצ"ל אמר בענין זה יסוד נפלא הנלמד מדברי הגמרא במסכת סוטה (דף מ.) וזה לשון הגמרא: 

'בִּזְמַן שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר מוֹדִים, הָעָם מָה הֵם אוֹמְרִים?

אָמַר רַב: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״אֱלֹהֵי כׇּל בָּשָׂר, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״.

רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: ״יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״.

נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי סִימַאי: ״בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּימְתָּנוּ, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״.

רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי: ״כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחׇנֵּנוּ, וּתְקַבְּצֵנוּ, וְתֶאֱסוֹף גָּלִיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קׇדְשֶׁךָ, לִשְׁמוֹר חוּקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״.

אָמַר רַב פָּפָּא: הִילְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ.'

הסבא מסלבודקה זצ"ל מעיר על שאלת הגמרא: "מָה הֵם אוֹמְרִים"? לכאורה הדבר פלא, מנין לנו להניח כי הם אכן אומרים דבר מה, ומאי שנא משאר חלקי התפילה אשר השליח ציבור אומר בקול וכל העם שותקים ושומעים, ויוצאים ידי חובתם מדין "שומע כעונה", וכי ב: "מוֹדִים" אין דין של "שומע כעונה"?

בהכרח התירוץ הוא: ברור היה לחז"ל שאין שליח הציבור יכול להוציא את העם בברכת ההודאה מדין "שומע כעונה", כי מהות ההודאה אינה אמירת דברים, אלא שאדם מכיר את הטובה ומודה הוא עליה בעצמו בכל לבו ונפשו!

מבואר מזה שאין להודות להקב"ה על ידי שליח אלא כל אחד ואחד צריך להודות לו יתברך בפה מלא על כל הטובות שעושה עמו.

ויסוד הדברים כבר מצינו בספר אבודרהם (שמונה עשרה): "וכשיגיע ש"ץ ל"מודים" וכורע, כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן ב"מודים", שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו: 'אדוני אתה!' על ידי שליח, אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים, ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמורה, שיוכל להכחיש ולומר: 'לא שלחתיו'".

"יצר הרע של אחרי הנס"!

טעות לחשוב שהמשימה "לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל" הינה דבר קל שבקלים שכל אחד מסוגל לעשות, אלא עלינו לדעת שמדובר בעבודה מן הקשות שבמקדש! ומי שלא יעבוד וישקיע מכוחותיו על מנת להרגיל את עצמו להנהגה נפלאה זו - לעולם לא יוכל להיות בבחינת "מודה ומהלל"!

הטעם שיש בזה קושי כה גדול - אמר החזון איש זצ"ל: ישנו יצר הרע מיוחד הקרוי "יצר הרע שלאחר הנס", אשר תפקידו הוא לעמעם אצל האדם את ההתרגשות שלאחר הנס, על מנת שיאבד את החשק והרצון להודות על כך להקב"ה.

וכמו שסיפר אחד מהמשפיעים הגדולים בן זמננו זצ"ל על מעשה שאירע עמו בצעירותו: 

הייתי צריך להגיע לדירתו של קרוב משפחה שהתגורר באחת מסמטאותיה של ירושלים. בחור צעיר הייתי ועל כן עשיתי את הדרך הארוכה לשם בריצה, באותה שעה שררה באזור עלטה מוחלטת עקב הפסקת חשמל. תוך כדי הריצה, כאשר כבר הייתי קרוב ליעדי אני נזכר לפתע שלפני הבית קיים מורד מסוכן מאוד הכולל עשרות מדרגות העשויות חידודין חידודין, ומי שמחליק במדרון זה סיכוייו להישאר בחיים ללא ריסוק אברים - אינם גדולים...

עצרתי באחת את מרוצתי על מנת לבדוק היכן אני נמצא, לאחר שהתבוננתי מסביבי בתוך האפילה אני מגלה להפתעתי כי שתי רגלי עומדות להן במרחק סנטימטר מראשו של המדרון, אילו הייתי ממשיך במרוצתי עוד רגע קט מי יודע מה היה עולה בגורלי...

למחרת היה עלי להגיע לבני ברק אל מעונו של מרן החזון איש זצ"ל, סיפרתי לו על הנס הגלוי שקרה לי אמש. אולם הוספתי כי ברור היה לי שבבוקר לאחר נס כה גדול שאירע לי, אקום כאדם אחר ולבי ירנן שבח והודאה לבורא יתברך, למרות זאת קמתי כאחד האדם, זאת מדוע?

החזון איש זצ"ל השיב לי יסוד גדול בעבודת השם: קיים יצר הרע מיוחד הקרוי "יצר הרע שלאחר הנס", ועלינו להישמר ממנו כי תפקידו להחליש בקרב האדם את ההתרגשות וההתפעלות שלאחר הנס. 

אדם צריך לזכור תמיד כי על כל נס או השגחה פרטית שאירעו עמו, עליו לאצור בקרבו את ההתרגשות של אותו הזמן ולהשתדל להודות לבורא יתברך בכל עת על כל הטובות שגומל לו, ואם לא ירגיל בזה את עצמו לא יוכל להשיג מאומה אלא יוותר ללא שום שבח והודאה להשי"ת.

ההודאה עצמה - ממשיכה על המודה טובות וישועות

נקודה חשובה מאוד צריכים אנו לדעת בענין זה: על ידי ההודאה וההלל להקב"ה על הטובות והחסדים אשר הוא גומל עמנו תמיד - הנהגה זו עצמה גורמת לישועות להקיף את האדם, ולברכה שתשרה בכל מעשי ידיו. ליסוד זה מצינו דברים מפורשים בדברי חז"ל.

יש מדרש נפלא (תנחומא וזאת הברכה אות ג') על הפסוק (דברים לג, א): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ",

ונעתיק מלשונו: 

"לִפְנֵי מוֹתוֹ" - וכי תעלה על דעתך שלאחר מותו ברך את ישראל? ומהו לִפְנֵי מוֹתוֹ - לפני מלאך המות, שבשעה שאמר לו הקב"ה: 'עלה ומות' היה מלאך המות סבור בדעתו ואומר כבר נתן לי הקב"ה רשות על נפשו של משה, בא ועמד למעלה הימנו.

אמר לו משה: 'כבר הבטיחני הקב"ה שלא ימסרני בידך!',

אמר לו: 'הקב"ה שלחני אליך שאתה מסתלק ביום הזה',

אמר לו משה: "לך מכאן שאני מבקש לקלס להקב"ה", "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ" (תהלים קיח, יז)

אמר לו: מפני מה אתה מתגאה יש לו מי שיקלסנו. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהלים יט, ב)

אמר לו משה: אני משתק אותם ומקלס!' שנאמר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם..." (דברים לב, א).

למדנו מכאן כי משה רבינו ע"ה עלה בידו להבריח את מלאך המות, לא בכוח תורתו ומצוותיו, ולא מפני שכלל ישראל זקוקים עדיין להנהגתו, אלא בטענה אחת ויחידה: "לך מכאן, שאני מבקש לקלס להקב"ה"!

מבואר בזה שההודאה והשבח להקב"ה יש בכוחם להמשיך חיים לאדם אף שכבר מלאך המות נשלח אליו בכדי לסלקו מן העולם!

"זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים"

יש מקור נוסף לרעיון זה, שמסגולותיה של ההודאה - לפעול ישועות, מתוך דרשתו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל לכבודו של הקיסר אשר ניצח במלחמה (דרושי וחידושי רעק"א על התורה - דרשה א): 

נאמר בפסוק (תהלים נ, כג): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים".

וביאר הגרע"א זצ"ל: מי שהוא זֹבֵחַ תּוֹדָה, ומכבד את הקב"ה בכך שהוא מודה לשמו על הטובות ועל הישועות שנעשו עמו, הרי בכך הוא "וְשָׂם דֶּרֶךְ" - יוצר הוא שביל ונתיב לישועות נוספות שיעשו עמו. 

זהו המכוון ב: "זֹבֵחַ תּוֹדָה - וְשָׂם דֶּרֶךְ, אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים", על ידי ההודאה על הישועה שנעשתה, נסללת דרכה של ישועה נוספת!

כך מטו בשמו של הגאון בעל החוזה מלובלין זצ"ל (עיין ספר זאת זכרון לפרשת עקב) לפרש את הפסוק (תהלים קיח, א): "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", מי שמקיים בנפשו "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב" - ומכיר ויודע כי הקב"ה הוא הנותן לו הכל ומודה לו על זה - זוכה ל: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" - להמשכת רחמים וחסדים לעולמי עולמים.

מדוע טוב להודות להשם?

לפי כל מה שביארנו עד כה, יש לנו דרך להבין את הנאמר בפינו בכל שבת (תהלים צב, ב): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: טוֹב לְהֹדוֹת לה'..." וזאת על פי ביאורו של הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל (עיין אור עולם עמוד 29): 

"טוֹב - לְהֹדוֹת לה'" היודע הנך מהו הטוב האמיתי להאדם? - "לְהֹדוֹת לה'" כי על ידי שמודים להשם יתברך על הכל - בזה מיישמים את כוונת היצירה, וכך גם ממשיך עליו האדם טובות וישועות!

אין אנו מספיקין להודות - אך פטור בלא כלום אי אפשר!

כבר התבאר כי עבודה זו להיות מודה להקב"ה על כל הקורה עמנו - לאו מילתא זוטרתא היא, אלא יש בה קושי גדול. מלבד זאת אין אנו יכולים להזכיר ולהודות אפילו על חלק קטן מהטובות והחסדים המקיפים אותנו.

אמנם כבר כתב בספר פלא יועץ (ערך הילול) שגם להיפטר בלא כלום - אי אפשר, ונביא את דבריו, וזה לשונו: "ראוי להלל לה' על כל הטובה שעושה עמנו, ואף שאילו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להלל, ולו דומיה תהלה, על כל פנים בלא כלום אי אפשר. וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל את ה'. ובפרט כשמספר איזה ענין שעשה והצליח, תיכף יהיה שם שמים שגור בפיו, ויאמר: 'שבח לאל יתברך כי הפליא חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך!'".

עלינו להכיר - בטובה, ובמיטיב!

נקודה חשובה: בכדי לקנות בנפשנו הנהגה זו של הודאה והלל לקב"ה, זקוקים אנו לשני (2) דברים - ראשית, עלינו להכיר ולהרגיש שאכן קיבלנו טובה וחסד שאינו מגיע לנו ועליה יש לנו להודות ולשבח. וכן צריכים אנו לדעת בבירור מי הוא זה אשר פעל לנו את הטובה. 

כשנשים את לבנו לשתי הנקודות הללו - נכשיר בנו את היכולת לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל להקב"ה.

הנהגת הגדולים זצ"ל בענין זה

עד היכן מגעת חובת ההודאה להשם יתברך, ניתן ללמוד מצוואתו הנוראה של בעל יסוד ושורש העבודה זצ"ל (סימן כז-לא), שם הוא מתאר באריכות עצומה ובפירוט רב כיצד נהג להודות להקב"ה על כל פרט ופרט בחייו ולו הקטן ביותר, על כל דבר שניתן לו, כגון; על כך שזכה לבגדי חול, בגדי שבת, שיש לו בית, בנים נולדו לו, יש לו חדר מיוחד לעבודת ה', יש בו היכולת לענות אמן יהא שמיא רבה, להניח ציצית ותפילין כשרים. כמו כן כאשר היה נופל כלי מהשולחן ולא נשבר וכדומה - תמיד היה משבח להקב"ה על גודל חסדיו. 

וכתב שם שהנהגה זו היא יסוד ושורש לאדם הרוצה לקנות שלימות בעולם הזה.

וכן נהג גם רבינו החפץ חיים זצ"ל, שהיה רגיל על משכבו בלילות להודות לה' על הטובות שגמל עמו באותו יום, ואף היה הולך ומונה את כל פרטי חסדיו שהיטיב עמו במשך כל ימי חייו, שעזר לו ביתמותו, סייע בידו ללמוד תורה ולחבר ספרים וכיוצא בזה. 

הצורה האמיתית של הודאה - הודאה תמידית!

אסיים עם הערה נפלאה בענין זה.

הגמרא במסכת ברכות (דף ז:) אומרת: 'וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁבָּאתָה לֵאָה וְהוֹדַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״ (בראשית כט, לה).

רש"י זצ"ל פירש, וזה לשונו: "לפי שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד שנים עשר (12) שבטים ולו ארבע (4) נשים, כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה". 

לכאורה דברי הגמרא צריכים ביאור, הלא ההודאה היא יסוד היסודות של ההכרה בהקב"ה, אם כן כיצד יתכן שמיום בריאת העולם עד שבאתה לאה לא היה מי שהודה לה'? 

עוד יש להבין מדוע לאה עצמה, לא הודתה רק בלידת בנה הרביעי וכי על לידת הבן הראשון (1) אין צורך להודות?

הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל ביאר בזה בשם זקנו הגאון רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל: ודאי כי היו גם אחרים שהודו להשי"ת קודם בואה של לאה אמנו ע"ה, אלא שלאה אמנו ע"ה חידשה חידוש בדרכי ההודאה, שכן היא מצאה לנכון לקרוא את בנה בשם אשר כל כולו מסמל הבעת הודאה להקב"ה: "יְהוּדָה!"

בזה חידשה לאה ע"ה מדרגה בעבודת ההודאה, שכן כשקראה את בנה על שם ההודאה, טמונה בכך הודאה תמידית להקב"ה, שכן עד אז, גם מי שהודה לה' הסתפק בהבעת ההודאה בשעת מעשה, אך לא מעבר לכך. לאה אמנו ע"ה בקוראה את שם בנה על הודאתה, גרמה לכך שבכל פעם ששמו יוזכר, תיזכר גם ההודאה להקב"ה.

יש לנו להסיק מזה לימוד נפלא, הלוא מכך שהגמרא התבטאה בצורה כה נחרצת: 'מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁבָּאתָה לֵאָה וְהוֹדַתּוּ' אנו למדים כי הצורה הנכונה של ההודאה - היא ההודאה התמידית!

מדוע לא ביקש משה רבינו ע"ה מהקב"ה שירפאהו?

על פי ביאור זה, נוכל להבין עוד דבר תמוה: מדוע כאשר ציוה הקב"ה למשה רבינו ע"ה לומר לפרעה שישלח את בני ישראל ממצרים,

השיב לו משה רבינו ע"ה (שמות ו, יב): "וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם",

הלוא לכאורה אם משה רבינו ע"ה כבר מדבר עם הקב"ה - הכל יכול, מדוע לא יבקש ממנו שירפא אותו מכובד לשונו וערלות שפתיו?... 

אמנם הביאור בזה הוא, הרי מובא בחז"ל (שמות רבה פ"א, כו) כי הסיבה בעטיה משה רבינו ע"ה היה כבד לשון היתה, שבילדותו כאשר גדל אצל פרעה נטל את הכתר מראשו של פרעה והניחו על הראש שלו, חרטומי מצרים ראו בכך סימן שזהו מושיען של ישראל שיטול מפרעה את מלכותו, ויעצו לו להרגו או לשורפו.

אמר יתרו: יביאו לפניו קערה בה מונחים זה לצד זה זהב וגחלים, והיה, אם ישלח ידיו לגחלים הרי ניכר שאין בו דעת, ונטילת הכתר לא היתה אלא מעשה קונדס בעלמא, ואם ישלח ידו לזהב, אות כי יש בו דעת, ומעשיו נעשו מתוך בגרות, ומשפט מות עליו. 

אכן כך עשו, משה רבינו ע"ה שלח את ידו ליטול את הזהב, ובא המלאך גבריאל והזיז את ידו אל הגחלים, משה רבינו ע"ה הכניס את ידו עם הגחלים לתוך פיו, וכך נכוה לשונו ונעשה לכבד פה וכבד לשון. 

לפי זה יש לבאר על דרך המוסר, כי על כן לא ביקש משה רבינו ע"ה להתרפא מכבדות לשונו, כי חפץ היה שיישמר לו זכרון תמידי מהנס שעשה ה' עמו שהשאירו בין החיים. ועם מזכרת זו המונצחת בגופו יוכל תמיד לזכור להודות להשי"ת בלי הפסק!

נפלא!

למדנו אפוא את החשיבות העצומה בכך שהאדם יודה להקב"ה על כל הטובות שעושה איתו, אך כפי שנתבאר, הדבר טעון הרגל רב ועבודה מתמדת. 

ובימי חנוכה אשר חז"ל קבעו את אותם ימים להלל ולהודאה, בודאי יש יותר סיוע לכך מן השמים, ובקל האדם יוכל להתחזק במידה זו. 

אמנם יש לזכור כי לא רק בחנוכה צריכים להודות, אלא מכח ההתעוררות לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל בימים אלו נוכל להמשיך עם המטען הרוחני, ולזכות להיות מודים ומשבחים להקב"ה על כל פרט ופרט בחיינו. 

כי זוהי תמצית ימי החנוכה - ימי הלל והודאה! 

- - - 

[קרדיט: מאמר 7 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! חנוכה דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, ארחות דיליה, הראנו בבנינו, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: מצות החנוכה - הכרת הטוב [לחץ כאן] הכרת הטוב היא יסוד לעבודת הבורא ומאפיינת את עבודת ימי החנוכה כדברי ר' אהרן קוטלר זצ"ל: הזמן היחידי שמועד לרוחניות ומיוחד רק לכך הוא חנוכה... שמיוחד לזכרון הנסים, לתורה ומצוות. ומצותו בהלל והודאה. הודאה פירוש: הכרת טובות הבורא והשתעבדות מוחלטת לו – שאין לנו מעצמנו כלום, וגם שאין לנו שום תביעה עליו!!!