מצות החנוכה - הכרת הטוב

הכרת הטוב היא יסוד לעבודת הבורא ומאפיינת את עבודת ימי החנוכה כדברי ר' אהרן קוטלר זצ"ל: הזמן היחידי שמועד לרוחניות ומיוחד רק לכך הוא חנוכה... שמיוחד לזכרון הנסים, לתורה ומצוות. ומצותו בהלל והודאה. הודאה פירוש: הכרת טובות הבורא והשתעבדות מוחלטת לו – שאין לנו מעצמנו כלום, וגם שאין לנו שום תביעה עליו!!!

  פורסם בתאריך: 16.12.2024, 09:00 • מערכת שופר

מצות החנוכה - הכרת הטוב

פתח דבר:

הכרת הטוב - היא היסוד והתשתית של כל עבודת הבורא בכלל והיא המאפיינת את עבודת ימי החנוכה בפרט, וכך כותב הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל במשנת רבי אהרן (חלק ג עמוד סז): 

"הזמן היחידי שהוא מועד לרוחניות ומיוחד רק לכך - הוא חנוכה. בשבועות לא עשתה תורה זכרון מסוים למתן תורה, ופסח הוא חג הגאולה בכלל. אולם חנוכה - מיוחד לזכרון הנסים, לתורה ומצוות. ומצותו: בהלל והודאה. הודאה פירושה הוא - הכרת טובות הבורא והשתעבדות מוחלטת לו - דלית ליה מגרמיה כלום, וגם שאין לו שום תביעה על הבורא יתברך, אלא הכל מחסדו יתברך. וזהו בעצם תכלית הבריאה. 

וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א, ג): "בְּרֵאשִׁית" (בראשית א, א) - בשביל בכורים שנקראו ראשית", ומהאי טעמא - כל הברכות הם לפני המעשה, בין בברכת הנהנין ובין בברכת המצוות, ובמיוחד ברכת התורה שהיא הטובה הגדולה ביותר ממנו יתברך, שכל מה שהטובה גדולה יותר - כך גודל חיוב הכרת הטוב. וכל עבודת האדם בין בעמל תורה שלזה נברא ובין במצוות ובזהירות וכבישת רצונו שלא לחטוא - הוא תולדה מזה, ויתכן רק בהכרה זו במדה מלאה". 

(נ.ב. כתבה: חדש! פרספקס כוונות שם ומלכות)

נמצא לפי משנתו של הגר"א קוטלר זצ"ל: יו"ט של חנוכה הוא הזמן המיועד להודות ולהלל את הקב"ה על הטובות שמטיב עמנו בכל עת ובכל שעה במשך כל חיינו, וזאת בעקבות זכרון ופרסום הניסים שאירעו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וכל קיום התורה והמצוות הם תוצאה מהכרה ברורה זו.

ראש ישיבת מנשסתר הגאון רבי יהודה זאב סגל זצ"ל גם נוגע בנקודה זו בדבריו: ימי חנוכה מיועדים בכדי להכיר טובה להקב"ה על כל הטובות שעושה עמנו במשך השנה כולה, ודייק זאת מלשון הרמב"ם זצ"ל בסוף הלכות חנוכה: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו".

ממה שכתב הרמב"ם זצ"ל "וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס", ואח"כ הוסיף שיש "להוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו" - נראה כי מידיעת הנס של חנוכה עלינו להגיע ל"הכרת הטוב" להשי"ת על כל הניסים שעשה עושה ויעשה לנו, לחיות עם התחושה ש"מדרך הטוב להיטיב", ולבטא את הידיעה בהלל והודאה ובמעשים המראים כי אכן מכירים אנו לו טובה. 

על כן ראיתי לנכון להרחיב את הדיבור בענין זה - לבאר את החובה של "הכרת הטוב" ואת גדרה, ולהבין ולהעמיק במעלתה וחשיבותה.

"הכרת הטוב" - חיוב גמור!

רגילים אנו לחשוב ש"הכרת הטוב" היא מדרכי הנימוסים המצויים גם אצל אומות העולם, שהרי השכל מחייב להכיר טובה למיטיב, ואפשר כי אינה אלא מדת חסידות. אך עלינו לדעת: מחשבה זו בטעות יסודה, ואם נעמיק ונעיין במקומות רבים בחז"ל ניווכח שמדובר בחובה גמורה הרובצת על כל אדם באשר הוא. 

ובאמת כי לא זו בלבד ש"הכרת הטוב" היא חובה גמורה, אלא היא משמשת כיסוד לכל מערכת העבודה, וכמו שכתוב בספר חובות הלבבות (שער עבודת האלוקים פרק ג): "המחייב והמכריח של כל עבודת ה' וקניני השלימות הוא ההרגשה של הכרת הטוב להבורא יתברך", ועל הנחה זו מיוסדים ובנויים כל פרקי הספר "חובות הלבבות"!

"הכרת הטוב" - השתעבדות לבעל הטובה

עוד יתברר לנו מהתבוננות במעיין קודשם של חז"ל, שאין יוצאים ידי חובת "הכרת הטוב" באמירת מילות נימוסין כמו "תודה רבה", או בהענקת דורון מהודר למיטיב - לא היא, מדובר בחיוב בעל אופי אשר מקורו ממעמקי הנפש של מכיר הטובה, וכפי שהיטיב להגדיר זאת המשגיח רבינו ירוחם זצ"ל: "הביאור האמיתי של הכרת הטוב הוא עבדות והשתעבדות לבעל הטובה".

חז"ל אף הפליגו בדברים על חובה זו - ראה במדרש רבה (שמות פרק ד ב'): "הפותח פתח לחבירו - נפשו חייב לו". ופירש בעץ יוסף: "כלומר, חייב למסור נפשו עליו".

ישנם כמה בחינות של הכרת הטוב, ונבארם בעזרת השם יתברך:

א. "הכרת הטוב" - לבורא עולם

נפתח במה שהוא כאמור יסוד כל היהדות - להכיר טובה למי שאמר והיה העולם:

במדרש רבה (פרשת בראשית א, א) על הפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" - "בשביל ביכורים שנקראו ראשית - ברא העולם". ויש לעיין מפני מה התייחדה מצות הבאת ביכורים שבגללה נברא העולם?

נקדים בה מילין: בפרשת כי תבוא, נצטווינו על הבאת ביכורים. ומטעמי המצוה - להכיר טובה להשי"ת על הפירות שהעניק לנו ברוב חסדו, וכמו שכתב רש"י זצ"ל על הפסוק (דברים כו, ג): "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" - "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" - "שאינך כפוי טובה".

ועיין ברמב"ם הלכות ביכורים (פרק ג הלכה יב, ופרק ד הלכה טז) שם האריך לתאר את כל העסק הגדול אשר עשו מהבאת הביכורים. וכל כך למה? אין זאת אלא כדי להשריש בנפשנו את החיוב להכיר טובה להקב"ה, לא רק על הפירות, אלא על הכל!

"ברכות הנהנין" - להכיר טובה להקב"ה

איתא במסכת ברכות (דף לה.): "אֶלָּא סְבָרָא הוּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה...' ופרש רש"י זצ"ל: "אֶלָּא סְבָרָא הוּא - דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם".

ופירש הסבא מקלם זצ"ל, שכל ענינן של ברכות הנהנין, ברכות השחר, וברכת המזון אשר תקנו חז"ל - הכרת הטובה אשר השם יתברך גומל עמנו. ולכן חובה להתבונן בדבר לפני שמברכים כל ברכה, על איזו טובה מיוחדת היא נתקנה.

חובה להכיר טובה על התורה והמצוות!

עוד צריכים אנו לדעת: עלינו להכיר טובה להקב"ה על הכל כפשוטו - אפילו על דברים הנראים לנו טבעיים, וכמו שכתוב: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהלים קנ, ו) ואמרו חז"ל: על כל נשימה ונשימה צריכים להודות לה'. 

האבסורד הגדול הינו שאנו בטוחים בדעתנו שאנחנו אלו אשר עושים טובה וחסד להקב"ה בכך שאנו שומרים את תורתו ומצוותיו, זו טעות - כי זקוקים אנו להודות לבורא עולם עד בלי די - על כך שנולדנו יהודים שומרי תורה, ונפלה בחלקנו ההזדמנות לקיים מצוות.

כך התבטא פעם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: כשבאים אנו לבית הכנסת, המחשבה היא שאנחנו עושים "טובה" להקב"ה, אבל דוד המלך ע"ה מלמד אותנו שאין הדבר כן, אלא אדרבה "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (תהלים ה, ח), כלומר, רק בזכות החסד שלך אני יכול לבוא אל בית ה'. על כך צריכים אנו להכיר טובה כל יום ויום, כי בידינו ישנה היכולת לבוא להתפלל וללמוד בבית הכנסת, הרי לדאבוננו אנשים רבים לא עלה בגורלם לפקוד את בית הכנסת רח"ל.

יש להכיר טובה על היכולת לחזור בתשובה!

כתב רבינו יונה זצ"ל בתחילת ספרו (שערי תשובה - שער ראשון אות א'): "מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם".".

עלינו לעשות חשבון נפש, האם הכרנו טובה להקב"ה על שפתח בפנינו דלת לעלות מפי פחת ולחזור בתשובה על כל החטאים שעשינו? הלוא ידוע כי בכל עת אשר עוברים על רצונו יתברך, האבר אשר קיבל חיות מהמצוות, לאחר שנעשתה בו עבירה נפגם הוא בקלקול שאי אפשר לתקן, ובעולם האמת - מי שאבריו פגומים בושה נוראה מכסה את פניו לנצח נצחים (עיין בהקדמת החפץ חיים ז"ל לספרו משנה ברורה). 

והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו ברא את דרך התשובה, שבאמצעותה אנו יכולים לתקן את כל הפגמים. כמה נפלא החסד הזה! ואיזו טובה עלינו להכיר על כך לבורא כל עולמים! 

מהנהגת הגדולים בענין הכרת הטוב לה'

בספר חפץ חיים (חייו ופעלו) מסופר: שנה אחת במוצאי יום מנוחה ערב הסליחות, מתוך החדר הסגור נשמע קולו של החפץ חיים זצ"ל כשהוא בוכה בדמעות שליש ופונה בתוכחה ישירה אל עצמו במילים הבאות: "ישראל מאיר, האם הנך מכיר טובה וחסד להשי"ת על שחננך דעה ובינה כדי לחבר הספר "חפץ חיים"? האם הנך מכיר לו טובה על שהעולם לומדים בספר "חפץ חיים"? על העובדה שהעולם אף קוראים לך על שם חיבורך "החפץ חיים"?

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל נהג תמיד לתור ולהזכיר טובות וחסדים שהקב"ה גומל עמו בכל עת, על מנת לקיים את חובת הכרת הטוב באמצעות ברכה בשם ומלכות. כשנולדה לו נכדה הוא רצה מאוד לברך על כך, אך הלוא חז"ל תיקנו ברכה רק להורים ולא עבור הסבא, על כן ניסה להשיג שני יינות אשר האחד משובח מרעהו, וכך בירך על הראשון "בורא פרי הגפן", וכאשר הובא בפניו היין המשובח יותר, בירך עליו ברכת "הטוב והמטיב", והתכוון במחשבתו לתת שבח לה' על לידת נכדתו.

ב. הכרת הטוב - לאביו ולאמו

כתב בספר החינוך (מצוה לג) בבארו את שורשי מצות כיבוד אב ואם: 'שֶׁרָאוּי לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּכִּיר וְיִגְמֹל חֶסֶד לְמִי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה, וְלֹא יִהְיֶה נָבָל וּמִתְנַכֵּר וּכְפוּי טוֹבָה שֶׁזּוֹ מִדָּה רָעָה וּמְאוּסָה בְּתַכְלִית לִפְנֵי אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים. וְשֶׁיִּתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי הָאָב וְהָאֵם הֵם סִבַּת הֱיוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל כָּבוֹד וְכָל תּוֹעֶלֶת שֶׁיּוּכַל, כִּי הֵם הֱבִיאוּהוּ לָעוֹלָם, גַּם יָגְעוּ בּוֹ כַּמָּה יְגִיעוֹת בְּקַטְנוּתוֹ,

וּכְשֶׁיִּקְבַּע זֹאת הַמִּדָּה בְּנַפְשׁוֹ יַעֲלֶה מִמֶּנָּה לְהַכִּיר טוֹבַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא סִבָּתוֹ וְסִבַּת כָּל אֲבוֹתָיו עַד אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְשֶׁהוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְסִפֵּק צָרְכּוֹ כָּל יָמָיו וְהֶעֱמִידוֹ עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וּשְׁלֵמוּת אֵבָרָיו, וְנָתַן בּוֹ נֶפֶשׁ יוֹדַעַת וּמַשְׂכֶּלֶת, שֶׁאִלּוּלֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל, יִהְיֶה כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, וְיַעֲרִיךְ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ כַּמָּה וְכַמָּה רָאוּי לְהִזָּהֵר בַּעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא'.

ובספר שפתי חיים (מועדים חלק ב עמוד רפב) ביאר לפי האמור: "מעתה יובן מדוע מצוה זו של כיבוד אב ואם, מנויה בחמשת (5) הדברות שבימין לוחות הברית יחד עם ד' (4) דברות שענינם הוא "בין אדם למקום", והדבר פשוט שהרי הכרת הטוב לאב ואם - היא בעצם יסוד להכרת הטוב להקב"ה ולקבלת עול מלכותו, כי כשאדם מכיר טובה לאביו ולאמו, ממילא הוא בא לידי הכרת טובתו של הקב"ה וכיבודו, ומי שלוקח כל דבר מהוריו כדבר מובן ורגיל כך גם הוא רואה כל הטבה שהקב"ה מעניק לו"!

כיבוד הורים - לא מתוך הרגל

המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל עומד על כך שעלינו לכבד את ההורים מתוך תחושה זו של הכרת הטוב ולא מתוך הרגל (אור יחזקאל מידות עמוד שכה): 

"ובאמת אף בענין כיבוד ההורים ג"כ איננו חיים מתוך הכרת הטוב, וכל ה"כיבוד אב ואם" הנמצא בנו הוא מחמת הטבע שהוטבע בנו, דהרי "ברא כרעא דאבוה", וכשם שאדם מרגיש את אבריו כן חש חובה לתת כבוד להוריו, אבל לחיות תמיד בהרגשת הכרת הטוב לאביו ואמו - על שגדלוהו וחנכוהו והשפיעו לו כל טוב, ג"כ אינו נראה זאת אצלנו. ואף זאת נמי, משום שהורגל בקבלת טובה מהוריו - לכך אינו מכיר להם טובה. ורק בעת שמקבל מתנה או טובה חד פעמית מזולתו מרגיש חובה להכיר טובה ונותן. 

וזו עיקר חובתנו: לדעת להתגבר על תכונות ההרגל ולהכיר טובה לנותן, כי בודאי כאשר מקבל טובה תמידית - חובת הכרת הטוב גדולה ביותר"! 

גר חייב בכבוד הוריו - משום "הכרת הטוב"

ועיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קל), שהסיק להלכה שאפילו גר שנתגייר שהוא כ"קטן שנולד" - חייב לכבד את אביו ואמו הגויים, בכדי שלא ייקרא כפוי טובה! 

וכמו שמובא בתוספתא שבועות (פרק ג הלכה ה): "שאלו את ר' ראובן, איזהו שנאוי שבעולם? אמר להם זה הכופר בהוריו - וכאילו כופר בעיקר".

ג. הכרת הטוב - לבעל האכסניא

עתה נציין מספר מקורות לחיוב הכרת הטוב כלפי ה"אכסניא" אשר שוהה האדם בצל קורתה, ובראשית הדברים יש להביא על כך יסוד נורא:

כתוב בפרשת כי תצא (דברים כג, ח): "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". ופירש רש"י זצ"ל: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי" - 'מכל וכל אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". 

ומבאר המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל בדעת חכמה ומוסר (חלק א' מאמר כז): ראה והתבונן באכסניא ש"זכו" לה בני ישראל בשבתם בארץ מצרים. הרי ידוע שהמצרים לא הפסידו כלל וכלל מכך, להיפך, בני ישראל שילמו במיטב כוחם בעדה - בתחילת התקופה, יוסף הצדיק ע"ה בצעדיו הכלכליים הציל את כל האומה המצרית מכיליון מוחלט, ואחר כך בשעת השעבוד בני ישראל מסרו את כל גופם ונפשם עבורם, בעצמם ליבנו לבנים ובנו את הערים פתם ורעמסס מהחל ועד כלה. רק לאחר שהמצרים התעשרו מכך, בני ישראל היו כקוץ בעיניהם ולא יכלו לסובלם, עד שנגזרה הגזרה ש: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב) - גזרה שבכל משך גלות ישראל העשירה בצרות ופורעניות לא נשמעה כזאת!

ועל אכסניא נוראה כגון זו הזהירה התורה: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי" אלא הכר לו טובה, מפני ששימשו להם אכסניא בשעת הדחק...

ננסה לתת לכך דוגמא מחיי היום יום: שוכר דירה ששילם טבין ותקילין על דמי שכירות במשך שנים ארוכות, ויהי היום כאשר רצה לעזוב את הדירה, בעל הבית כלא אותו שם בעל כורחו, ולא עוד אלא שגרם לו צרות ויסורין במשך שנים רבות, האם היינו מעלים על דעתנו כי השוכר אחרי הצקות כה רבות מכיוונו של בעל הדירה, עדיין חייב הוא להכיר לו טובה על כך?

אלא רואים מכאן, אומר המשגיח זצ"ל, על כלל ישראל להיות במדרגה כה רמה ונישאה במידת הכרת הטוב, עד כדי כך שהתורה מצווה - "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי", ולמה? כי שימשו אכסניא בשעת הדחק! נורא נוראות!

"הכרת הטוב" - מחמת הטובה שקיבל ולא משום כוונת הנותן

יסוד נוסף מונח בחובת "הכרת הטוב" של האורח למארחו:

איתא במסכת ברכות (דף נח.):

'הוּא הָיָה אוֹמֵר: אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? — כַּמָּה טְרָחוֹת טָרַח בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁבִילִי, כַּמָּה בָּשָׂר הֵבִיא לְפָנַי, כַּמָּה יַיִן הֵבִיא לְפָנַי, כַּמָּה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא לְפָנַי, וְכׇל מַה שֶּׁטָּרַח — לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִילִי.

אֲבָל אוֹרֵחַ רַע מַהוּ אוֹמֵר? — מַה טּוֹרַח טָרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה? פַּת אַחַת אָכַלְתִּי, חֲתִיכָה אַחַת אָכַלְתִּי, כּוֹס אֶחָד שָׁתִיתִי, כׇּל טוֹרַח שֶׁטָּרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה — לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו'. 

חזינן מדברי הגמרא יסוד גדול בהלכות הכרת הטוב, החובה להכיר טובה אינה תלויה בכוונת הנותן אלא בקבלת המקבל, אף שההטבה נבעה מתוך אינטרס של הנותן, על המקבל לדעת: מכיון שקיבלת טובה עליך להכיר טובה!

ומדין "הכרת הטוב" של אורח, יובנו דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף לז.): "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם". אין הכוונה כמובן שכל העולם נועד לשמשו, אלא שכל מה שיש בבריאה - עצים, פרחים, שמים וארץ... הכל בשבילי, ועל הכל אני חייב להכיר טובה להקב"ה, וכמו אורח טוב שעליו לומר "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי".

מי שאין בו הכרת הטוב - אינו ראוי לבוא בקהל ה' עד עולם!

בוא וראה מה כתיב מאידך אצל עמון ומואב (דברים כג, ד): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם".

השם יתברך ריחק אותם עד סוף כל הדורות על שלא עשו חסד עמנו, ומבאר שם רבי ירוחם זצ"ל, גם זה הוא משום חוסר הכרת הטוב של אותם עמים, כי אברהם אבינו הציל את לוט, והם אשר אביהם קיבל טובה מאברהם אבינו - היה להם להשיב טובה לישראל, ובכל זאת הם נהגו בחוסר הכרת הטוב. ולכן הקב"ה הרחיק אותם מלבוא בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם! 

הרי לך מהו חומר הענין של הכרת הטוב - האומה המצרית, למרות כל הצער והייסורים שהנחילו לכלל ישראל - לא הורחקו מכל וכל מקהל ה', אבל עמון ומואב אשר רק השחיתו את דרך הכרת הטוב - אינם ראויים לבוא בִּקְהַל ה' בשום אופן לדורי דורות!

יש לציין על כך את מאמר חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק ז): "אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית טוב"!

מהנהגות גדולי ישראל ב"הכרת הטוב" למארחיהם

מסופר על המשגיח רבי ירוחם זצ"ל: פעם שהה כמה ימים בעיירת מרפא לצרכי בריאות, הוא התאכסן שם בבית אחד מבחורי ישיבת מיר שהיה "חסיד אלכסנדר". כאשר הגיעה השבת חשבו כולם שהמשגיח זצ"ל לא יתפלל בצוותא עם מארחיו אשר התפללו בנוסח חסידי אלא בנוסח אשכנז כמנהגו, אמנם רבינו המשגיח זצ"ל עמד על כך כי רצונו להתפלל בבית הכנסת של החסידים, מפני שזה מכבודו של בעל האכסניא.

על הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בעל המכתב מאליהו מסופר (מחנך לדורות חלק ב עמוד שלב): פעם צעד ברחוב, לפתע נעצר בסמוך לחנות של בגדי ילדים, תוך שהוא בוחן את הבגדים דרך חלון הראווה ואף רושם לעצמו את מחיריהם. כאשר מקורביו שאלו אותו פשר הדבר, הוא ענה: אברך בכולל הזמין אותי לסעוד בביתו ארוחת ערב, והיות ואני מתכונן להיענות להזמנה, ויחול עלי חובת הכרת הטוב גם לזוגתו של המארח, אגמול לה בכך שאשוחח עמה על מחירי הבגדים וכך אקדיש לה תשומת לב! 

עוד מובא שם: הוא נהג בעצמו להוריד את כלי האוכל מן השולחן בסיומה של הסעודה, באומרו: "זהו תפקידם של הגברים כהכרת הטוב לנשים אשר טרחו בהכנת הסעודה".

רבינו הגרי"ז זצ"ל - מפורסמת הייתה הקפדתו להביע את הערכתו לאלו אשר נפלה בחלקם הזכות לארחו במעונם.

אירע פעם שבעל האכסניא הקבוע שלו בשוויץ הזדמן לארץ, ושלח להודיע על כך להגרי"ז זצ"ל. מיד שיגר הרב זצ"ל לשאול אותו: 'אם דעתו לעלות לירושלים?',

הוא ענה: 'שביום פלוני בשעה שלוש אחר הצהרים הוא יגיע לירושלים היישר אל מעונו של הגרי"ז זצ"ל'.

בסופו של דבר כאשר הגיע היה זה בשעה מאוחרת מהצפוי, לתדהמתו הוא מצא את הרב מבריסק זצ"ל עומד מחוץ לביתו ומצפה לבואו - למרות שמדובר היה באיחור של כמה שעות. הגרי"ז זצ"ל הדגיש בפניו כי הוא מכבדו בכדי להכיר לו טובה על האירוח.

כאשר היה הרב מבריסק זצ"ל בשוויץ ונקרא לעלות לתורה, נהג לתרום תרומה נכבדה מאוד לישיבה שבראשה עמד מארחו, הוא הסביר - אם ארצה לשלם למארחי על כל הוצאותיו הוא יתבייש ולא יסכים לקבל ממני פרוטה, לפחות אתרום תרומה הגונה לישיבה על מנת להקל עליו במעט את עול הישיבה הרובץ על כתפיו.

ידועה תמונתו של הגרי"ז זצ"ל מחייך נגד המצלמה, היא צולמה בשוויץ. וזהו הסיפור העומד מאחורי התמונה - בעלת הבית המארחת ביקשה את רשותו לצלמו, ולמרות שנהג בדרך כלל להקפיד מאוד שלא יצלמו אותו, הכרת הטוב שאני, ולא זו בלבד שנתן את הסכמתו לכך, הוא אף חייך לצורך הצילום. והדבר הוא נפלא!

ד. הכרת הטוב - לאשתו

איתא במסכת יבמות (דף סג, א-ב): 'רַבִּי חִיָּיא הֲוָה קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ. כִּי הֲוָה מַשְׁכַּח מִידֵּי, צָיַיר לֵיהּ בְּסוּדָרֵיהּ וּמַיְיתֵי נִיהֲלַהּ.

אֲמַר לֵיהּ רַב: 'וְהָא קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ לְמָר?'

אֲמַר לֵיהּ: 'דַּיֵּינוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ, וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא''.

והמאירי זצ"ל שם מפרש "צָיַיר לֵיהּ בְּסוּדָרֵיהּ" - שהיה נותן לה בסודר עטוף יפה - דרך חיבה.

למדנו מכאן - אף על פי שאשה חייבת מן הדין בכבוד בעלה, והיא אינה מקיימת את חובתה אלא מצערת אותו, בכל זאת על הבעל לכבדה. כך למדנו מרבי חייא, שהכיר טובה לאשתו על שהיא מגדלת את בניו ומצילתו מן החטא, ועל כן שלח לה מתנה עטופה באריזה נאה...

אם הדברים אמורים באשה שמצערת את בעלה, הרי בנשים כשרות מה נאמר ומה נדבר - כמה הכרת הטוב חייבים אנו להן - הלוא הן נותנות את כל כולן בניהול הבית בסדר וניקיון, הן מבשלות ומגהצות, והן דואגות בכל מאודן שהכול יתנהל על מי מנוחות, העיקר על מנת להקל את העול מעל כתפנו, בכדי שיתאפשר לנו ללמוד את התורה הקדושה בלי שום טרדה. 

על כן חייבים אנו להכיר טובה לנשותינו עד בלי סוף!

הכרת הטוב זו מיוסדת גם על דברי הגמרא במסכת יבמות (דף סב:): 'אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה — שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְּרָכָה, בְּלֹא טוֹבָה. בְּלֹא שִׂמְחָה... בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: בְּלֹא תּוֹרָה, בְּלֹא חוֹמָה'.

וכתב המשגיח הרב שלמה וולבה זצ"ל בספר עלי שור (חלק ב עמוד רעט): "בין בני זוג תמיד ישנם ליקויים מחמת מדות רעות והרגלים רעים, אך כל עוד שמכירים גם הטוב שמקבלים אחד מהשני, אז יוכלו לגור בכפיפה אחת, כי הא דאמרו: "דַּיֵּינוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ".

יש להביע את הכרת הטוב בפה ובמעשה

וכותב שם עוד (עמוד רפב): "כל השלום בית תלוי בהכרת הטוב, כי ככל שעובר הזמן רגיל כל אחד לחשוב שבן זוגו מחויב לתת לו או לעשות לו דבר כזה או אחר, ולא כן הוא. ולכך צריך להכיר טובה האחד לשני, ולהביע את זה בפה ובמעשה"!

המשגיח זצ"ל גם היה אומר: צריך לדבר דברי תורה המושכים את הלב בשולחן השבת משום חובת הכרת הטוב, ועל כן יש להקפיד לבחור דברים שגם האשה תוכל להבינם וליהנות מהם, ולא לעסוק במערכות ופלפולים שאין לה יד ורגל בהם.

כך מסופר על הגאון רבי הירש פלאי זצ"ל שהקפיד להכיר טובה לאשתו, גם כאשר היו מתארחים אצלם בחורים מהישיבה בסעודת השבת, דאג להגיד לה - "הכול מאוד טעים", וכן אמר לבחורים שאכלו אצלו: "כדאי לאכול ממאכל זה, הוא מאוד טעים". במילים אלו העניק לה הרגשה טובה על האוכל שעמלה והכינה.

ה. הכרת הטוב - לרבו

כתב הרמב"ם זצ"ל (הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה א): "כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וְיִרְאָתוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יֶתֶר מֵאָבִיו. שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו...".

הרי לך כי החיוב של כבוד אביו מבוסס על הכרת הטוב על כך שהביאו לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, ואם כן כך החיוב של כבוד רבו נובע מפני הכרת הטוב שמביאו לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. 

וראה בגמרא כתובות (צו.): 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ — תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ'

ועיין שם במאירי שכתב: "כׇּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ - הרי זה פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם, ו: כְּאִילּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, ועליו נאמר: ״לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד״' (איוב ו, יד).

ועוד צריך להכיר לו טובה - על העובדה שהינו מתיר ופושט לו את כל שאלותיו וספקותיו - הלוא כמה עלינו לרחם על אותם אלו שאין להם רב ומלאים ספיקות כרימון. וכבר ידוע מאמר החכם: "אין שמחה כהתרת הספיקות"!

ו. הכרת הטוב - כלפי רבותינו המפרשים ז"ל

איתא במשנה (מסכת אבות פרק ו משנה ג): 'הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי" (תהלים נה, יד) וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ד, ב) "וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב" (משלי כח, י) וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב)'.

על כל יהודי להתבונן - כמה הכרת הטוב הוא מחויב באופן אישי למפרש הגדול רש"י הקדוש, הרי כה חסר ויתום היה לימוד התנ"ך או לימוד הגמרא בלעדיו. וכן עליו להכיר טובה למרן הבית יוסף זצ"ל וכל הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. וישים אל לבו את עמלם ויגיעתם שכל הלכה היוצאת מתחת עטם תהא ברורה ונהירה לקורא, וכמה טרחה ויגיעה חסכו הם ממנו בכך שהאירו את עיניו, רק בכדי שיוכל ללמוד בהשקט ובשלווה.

אשר על כן כותב הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל (שערי אורה עמוד קיד): עלינו להקפיד גם לבטא בפה את הכרת הטוב אל המאורות הגדולים בכדי שנחזק בנפשנו מדה זו, ולכן יש לומר רש"י הקדוש, או: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) וכן על זה הדרך להזכיר את שאר רבותינו הראשונים זצ"ל, או כל מחבר אחר שממימיו אנו שותים.

זכורני ועד מפיו של המשגיח הג"ר שלמה וולבה זצ"ל בבית המוסר, הוא עסק בענין של כח הנתינה והנטילה, מתוך הספר מכתב מאליהו. כאשר סיים את דבריו, הפטיר: חייבים אנו להכיר טובה להרב דסלר זצ"ל על המאמר הנפלא הזה שפתח לנו את שערי ההבנה בענין!

ז. הכרת הטוב - אפילו לגוי!

עתה נביא ממקורות רבים בחז"ל ובמשנתם של רבותינו ז"ל, כי קיימת חובת הכרת הטוב גם כלפי גוים:

א. הרד"ק זצ"ל (תהלים פרק טו) כותב: "אבל בודאי אם עושה הגוי חסד וטובה עם ישראל - חייב לעשות הישראל גם כן עמו חסד ולהיטיב לו".

ב. בספר השל"ה הקדוש (ספר בראשית, דרך חיים תוכחות מוסר פרשת ויגש) כתב: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה..." (שם מז, כב) - צריך אדם שלא להיות כפוי טובה, וישלם טובה תחת טובה אפילו לגוי. הכומרים של מצרים עשו טובה ליוסף כשהיה דינו בפניהם בענין מעשה דאשת פוטיפרע, כאשר הבחינו שהאמת אתו הצילו אותו ממות, כדאיתא בדברי רז"ל וכו' (תרגום יונתן שם לט, כ), על כן עתה גם כן הטיב עמהם - "הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" (תהלים קכה, ד).

ג. היעב"ץ זצ"ל כותב בסידורו (עמודי שמים): "אם קבלת טובה מאדם, ואפילו גוי שהטיב לך, זכור לו ושמור לו טובה".

ד. בספר המדות (תפילה אות ס"ב) איתא: "אסור לאדם שיהיה כפוי טובה, בין לישראל בין לגוי".

יש בענין מדרש נורא מאוד למתבונן (שמות רבה פרשה ד ב): "לפי שאהב יתרו למשה והיה לו ריע, לכך נעשו בניו אחים לישראל בעת צרתן, והרגה יעל לסיסרא.

ובשעה שאמר לו הקב"ה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, י)

אמר לו: 'רבון העולם! איני יכול!! מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו...'

לכך אמר משה לפני הקב"ה: קבלני יתרו ונהג בי כבוד איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם..." (שמות ד, יח).

ומוסר ההשכל נפלא עד למאוד - הרי בני ישראל סבלו סבל בל יתואר, ואף היה צווי מפורש של הקב"ה אל משה רבינו ע"ה שילך ויציל את עם ישראל, ויתרו גם לא היה תחת כנפי השכינה באותה שעה, עם כל זאת חיוב הכרת הטוב גבר על כל השיקולים! ומשה רבינו ע"ה לא הסכים ללכת ללא הסכמתו!

(נ.ב. סרטון מהרב שליט"א בו הביא מדרש זה בפני הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל)

מדוע נחלק נהר גינאי עבור הגוי?

הגאון רבי דוד כהן שליט"א אמר בשם המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל עוד הערה נפלאה:

הגמרא במסכת חולין (דף ז.) מספרת: "רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא,

אמר ליה: 'גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך',

אמר ליה: 'אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה'.

אמר ליה: 'אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם',

חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא,

אמר ליה: 'חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק',

חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו,

אמר ליה: 'חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: 'כך עושים לבני לויה?!'

חלק ליה".

הנה לפנינו: אפילו עבור גוי ערל ביקש רבי פנחס בן יאיר לשדד את מערכות הטבע ולחלק את הנהר. וביאר בזה הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל - הסיבה שהוא עשה כן מפני שהוא חב לו חוב של הכרת הטוב, שהרי היה הוא בן לווייתו, ואף שרבי פנחס בן יאיר מלומד היה בניסים ולא חשש שיזיקו לו סכנות הדרך, ועוד - מן הסתם לא די שלא סייע אלא הוא גם הפריע לו בנוכחותו, אך מפאת הכרת הטוב - ציווה לנהר שייחלק גם עבור הגוי. 

וגם הנהר לא השיב לו מאומה, אלא הסכים להתפצל פעם נוספת רק בגלל הגוי, זהו מתוקפו של חיוב הכרת הטוב המחייב אפילו את מערכות הטבע.

(נ.ב. סרטון מרבה של רחובות, הרב שמחה קוק זצ"ל המשבח את הרב שליט"א בענין זה...)

החפץ חיים זצ"ל התפלל עבור גוי - משום הכרת הטוב

במאמרים של רבינו החפץ חיים זצ"ל (ספר מאור עיני ישראל עמוד 453) מסופר: יהודי אחד ממקורביו של הרבי מבעלז זצ"ל סיפר, כי בצעירותו היה עצור במחנה עבודה עם יהודים רבים. את המחנה ניהלו שניים, האחד - יהודי והאחר גוי. למרבה הפלא היהודי היה שונא דת והתאכזר מאוד אל אחיו. לעומתו הגוי היה רחמן ליהודים ונתן להם לשמור על השבת... 

מידי פעם יושבי המחנה היו יוצאים לכמה ימים על מנת לצבור כח בכדי שיוכלו להמשיך בעבודתם. כאשר מיודענו ביקש את רשותו של מנהל מחנה העבודה הגוי לצאת את המחנה,

שאלו "להיכן אתה מתכונן ללכת"?

ענהו: הולך אני לראדין,

בשומעו זאת - ביקשו הגוי: אנא גש לה"קלאפץ קאיים" שלכם, שמועה הגיעה לאוזניי שניסים רבים מתרחשים בעקבות ברכותיו, ובקש ממנו ברכה גם עבורי, שאזכה לפרי בטן. 

כאשר אותו יהודי הגיע למעונו של הח"ח זצ"ל וסיפר לו את כל קורותיו, בין השאר גם על כך שאותו גוי מאפשר להם לשמור שבת...

נענה הח"ח זצ"ל ואמר: חייבים להכיר לו טובה, ועל כן אתפלל עליו שיזכה לילדים. וכן היה - בתום השנה נולד לו ילד, בזכותה של הכרת הטוב.

מדוע שוחח הגרא"מ שך זצ"ל עם הרופא הפולני?

העולם מספר: בימי מגוריו בעיירה קלעצק של מרן הרב שך זצ"ל, היה זה תקופה אחרי החתונה, הרבנית ע"ה ניסתה לחשוב על דרכי הפרנסה. בעיירה התגורר רופא גוי פולני שהסכים שתעבוד במרפאתו תמורת תשלום מכיון שהיו באמתחתה אי אלו ידיעות בעניני רפואה. 

כעבור עשרות שנים הרופא הפולני הגיע לביקור של כמה ימים לארץ ישראל, הוא שמע את שמעו של מרן הרב שך זצ"ל ורצה ללכת לבקרו. כאשר הגיע, הרב שך זצ"ל קיבל את פניו בשמחה ובסבר פנים יפות, ואף הודה לו מקרב לב בשפה הפולנית, באומרו - חייב אני אליו הכרת הטוב, ולא התקררה דעתו עד שהזמינו להתאכסן בביתו עד אשר ימצא לעצמו סידור מתאים. נורא!

ח. הכרת הטוב לבעלי חיים

עיין בספר שפתי חיים (מועדים חלק ב עמוד רעו) שביאר את שורש מצות פדיון בכור פטר חמור - שהינה מכוח החיוב של הכרת הטוב, וז"ל:

"הביאור הוא על פי דברי חז"ל במסכת בכורות (דף ה:): "אמר ר' חנינא: 'שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים?'

אמר לי: 'גזירת הכתוב היא, ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים (90) חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".

נמצא, שבטעם המצוה מונח היסוד של הכרת הטוב, ומשום הטובה שעשו החמורים עם ישראל בצאתם ממצרים, נעשה החמור לחפץ של מצוה עד עולם במצות פדיון פטר חמור. 

(נ.ב. סרטון מהרב שליט"א: החתם סופר בטעם מצות פדיון פטר חמור)

ומציווי זה למדים אנו כמה וכמה פרטים בגדר מידת הכרת הטוב:

הכרת הטוב אין עניינה דווקא כלפי אדם שהתכוון לעשות טובה, אלא אף כלפי בהמה שאין לה מחשבה וכוונה, והוא הדין כלפי אדם שעשה טובה שלא במתכוון; גם אין עניינה דווקא כלפי מי שבא מרצונו ועשה טובה, אלא אף כלפי מי שהוכרח לעשות טובה ועשאה.

ובעיקר - לימדה כאן תורה שחיוב הכרת הטוב אינו רק כלפי עושה הטובה עצמו אלא אף לכל בני מינו ותולדותיו אחריו. ועוד, שאין לחיוב זה שיעור של זמן, אלא הוא נצחי לדורי דורות לבאים אחריו - כדכתיב בקרא "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה..." (שמות יג, יג).

הכרת הטוב - גם למי שלא עשה דבר! 

הכרת הטוב - היא גם למי שכל טובתו שלא קלקל, וכמו שמצינו אצל הכלב, וכך נאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" וכתב שם רש"י זצ"ל: "אם כן מה תלמוד לומר "לַכֶּלֶב"? למדך הכתוב: שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא, ז) "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז) אמר הקב"ה: 'תנו לו שכרו!".

ולכאורה יש לשאול על מה מקבל הכלב שכר, הרי הוא לא סייע במאומה בעת יציאת מצרים? 

למדים אנו מכאן שהכרת הטוב אינה דווקא למי שסייע בפועל, אלא אפילו למי שמסוגל להפריע ואינו מפריע, ככלב זה שלא נבח על ישראל, ולא מנע מהם יציאה בנחת ובכבוד, וגם לו היה חלק בקידוש ה' ביציאת מצרים, על כן מגיע לו בשכרו לאכול את הטריפות של ישראל.

אמנם ברור שאין שכר זה כזה, וכפי שמורגל בפי העולם בשמו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל: מדוע החמור זכה לקדושת בכורה, ואילו הכלב זורקים לו בשר טריפה?

אין זה אלא מפני שהחמור נשא עמם בעול באופן חיובי, לעומתו הכלב רק לא נבח...

(נ.ב. לפרטי המעשה עם הכלבים ששתקו ביציאת מצרים, סרטון מהרב שליט"א: הייתי שם במצרים - חלקים לו-לז-לח-לט - מכת בכורות 18.01.2024)

בלעם נתבע על חוסר הכרת הטוב לאתונו

מצינו בפרשת בלק (במדבר כב, לב) אצל בלעם הרשע: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי".

וביאר בספר חסידים (סימן תרסח): התביעה על בלעם היתה מפני שהיה כפוי טובה אל אתונו. 

ולמדנו מכאן דבר גדול: הרי בלעם הרשע עמד להשמיד את עם ישראל. והקב"ה אכן שינה את הטבע בכדי שלא יפיק את זממו, אבל על מה הוא נתבע למעשה? על כך שאין לו הכרת הטוב כלפי האתון!

איתא בירושלמי תרומות (פרק ח הלכה ג): מעשה באדם שהזמין חכם אחד לסעודה, והושיב את הכלב שלו על יד השולחן בסמוך לחכם,

שאלו החכם: 'מדוע הינך מבזה אותי?'

השיב האיש: 'חייב אני טובה לכלב על כך שהציל את אשתי.'

מקור נוסף: יש הנותנים טעם למנהג הנפוץ - לתת את שיירי האוכל לציפורים בשבת של פרשת בשלח, מפני שהם עשו טובה לעם ישראל, הדבר היה בדור המדבר כאשר ה"ערב רב" הניחו בליל שבת מן בחוץ, בכדי לשים ללעג וקלס את משה רבינו ע"ה שאמר שהמן אינו יורד בשבת, ובאו ציפורים בלילה ולקחו את המן, על כן בכדי להכיר להם טובה על מה שעשו - נותנים להם את שיירי האוכל...

מדוע השקה הג"ר אליהו לופיאן זצ"ל את החתול?

ידועה התמונה של הגר"א לופיאן זצ"ל בה הוא נראה מתכופף ממרום גילו אל חתול בכדי להשקותו חלב. המחשבה הנפוצה היא שהוא עשה זאת מפני שחס על צער בעלי חיים הנלמד מן הפסוק "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). 

אבל בספר במחיצתם (חלק ב) מביא בשם נכדו הגר"ח עוזר גורביץ שליט"א, שהחתול הובא בכדי לסלק את מכת העכברים בישיבה, ומשנודע זאת לגר"א לופיאן זצ"ל טרח והשקהו בחלב באומרו אני חייב לו מדין הכרת הטוב, והוסיף ואמר: "אפילו שהחתול עושה זאת מטבעו והוא נהנה לאכול את העכברים, בכל זאת אין זה פוטר את הנהנים מכך מחיוב הכרת הטוב".

ט. הכרת הטוב לצמחים

על הגאון רבי ישראל גוסטמן זצ"ל שהיה חבר בבית דין של הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל מסופר: דרכו היתה להשקות את גינתו בכבודו ובעצמו, כאשר נשאל מה טעמו, אמר: יש לי הכרת הטוב לצמחים. וסיפר שפעם לקחו הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל לטיול ביער, והצביע על כל מיני צמחים ועצים, ואמר לו את זה אפשר לאכול, וזה מורעל וכו'. רבי ישראל זצ"ל לא הבין את כוונת הגרח"ע זצ"ל בזה, רק כעבור זמן בתקופת השואה, הוא הסתובב ביערות ללא שהכניס דבר מאכל לפיו, ואז נזכר בהוראותיו של הגרח"ע זצ"ל איזה עשב אכיל, וכך ניצלו חייו. 

ועל כן אמר - חייב אני הכרת הטוב לצמחים שהצילו את חיי!

י. הכרת הטוב לדומם

בפרשת וארא כתיב (שמות ז, יט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים".

רש"י זצ"ל מפרש על אתר: "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן".

והדבר צריך עיון, הרי היאור אינו מרגיש ואינה עושה מאומה, הוא רק סובל בדומייה את השימוש שנעשה בו על ידי האדם לצורכו. והלוא על כן נקרא שמו דומם, ומה שייך הכרת הטוב לדומם? 

ובהכרח צריכים לומר, גם זאת חייבה אותנו התורה שבכל מקרה נכיר טובה למי שגומל אותה לנו - לא משנה אם מדובר במדבר חי או דומם, בכדי לקבוע בנפשנו מידה מצויינת זו. ויסוד הדברים - עיין בספר ברכת אברהם מאמרים (חלק מדות והשקפות) שהעמיד מאמר נפלא בזה, ושם תמצאנו.

אל תזרוק אבן לבור ששתית ממנו!

במסכת בבא קמא (דף צב:) הגמרא אומרת: 'אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: 'מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: בֵּירָא דִּשְׁתֵית מִינֵּיהּ – לָא תִּשְׁדֵּי בֵּיהּ קָלָא?'

אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי – כִּי אָחִיךָ הוּא, וְלֹא תְתַעֵב מִצְרִי – כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״ (דברים כג, ח )'.

ופירש רש"י זצ"ל: "דִּשְׁתֵית מִינֵּיהּ - ששתית מינה, לָא תִּשְׁדֵּי בֵּיהּ קָלָא - כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו".

ועיין בשיטה מקובצת מסכת בבא קמא (דף צב:) שכתב: 

"וכתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו: אף על פי שראוי ליזהר שלא לבזות שום אדם בעולם, מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו - שלא יהרהר לבזותו כלל. וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס, ודרך צחות אמרו: בֵּירָא דִּשְׁתֵית מִינֵּיהּ".

והוסיף שם בשיטמ"ק בשם תלמיד אחד מתלמידי ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, וזה לשונו: "הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר - כלומר: לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו. וזה על דרך משל לשאר הדברים, שמי שבא לאדם ממנו איזו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים, וגילו הסבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה. 

וסיפר רבינו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שאירע לו ענין זה עם איש אחד, ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו, ונמנע זה מניעה גמורה. וזה שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו, ונתהנה מהמרחץ הנזכר. אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא - מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות, וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו.

ואמר רבינו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ". 

ובמסכת ברכות (דף סב:) איתא על הפסוק בשמואל (א' כד, ה): ״וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַזֶּה אֶת הַבְּגָדִים, סוֹף אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ״ (מלכים-א א, א).

וזה נובע מאותו היסוד - אין לבזות את מי שנהנה ממנו, אפילו את הדומם.

ובספר מחשבת מוסר (חלק א עמוד תקס) שואל מרן הג"ר אלעזר מנחם שך זצ"ל, לכאורה כל הענין הזה אינו מובן, הרי הדבר נראה כ"אביזרייהו דעבודה זרה", כי איך שייך לומר על דומם שעשה לו משהו וצריך לא לבזותו, הרי "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה)? 

אלא בהכרח שכך רצון התורה שנכיר טובה למי שהטיב איתנו - ואפילו לדומם.

אני חב הכרת הטוב לספסל...

וכן מסופר על הגר"א לופיאן זצ"ל: בתום תפלת שחרית אחת הוא שוחח עם מאן דהוא תוך שהוא מקפל את טליתו בעזרת הספסל. הבחור אשר שם לב שהספסל מלוכלך הלך להביא מגבת בכדי לנקותו. אמר לו הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל: "תן לי להביא את המגבת, כי אני הוא זה שחייב הכרת הטוב לספסל בו נעזרתי". 

בדומה לכך מספרים על הגאון רבי מרדכי שוואב זצ"ל: כאשר בלה לו בגד ויצא מכלל שימוש, לא זרק אותו מיד, אלא נהג לשומרו בתוך שקית זמן מה בתוך ארון הבגדים, רק אחר כך היה שם אותו דרך כבוד בתוך האשפה, בכדי להראות את מידת הכרת הטוב לבגד.

כיוצא בזה - הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בצעירותו, היה עני מרוד, לרגליו היו זוג נעליים קרועות. בעל הבית שאירח אותו "ימים", הפציר בו שיקח ממנו נעליים חדשות עד שהגאון הצעיר הסכים. לאחר שנים רבות כאשר התפרסם לגאון ופוסק הדור, עבר באותה העיירה, כולם ללא יוצא מן הכלל יצאו לקבל את פניו, למותר לציין שהיה זה כמעט בלתי אפשרי לשוחח עם הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל פנים אל פנים, אך ברגע ששמע שאותו בעל הבית נמצא בקרבת מקום, מיד ביקש שיכניסו אותו למעונו. וכה אמר: "תדעו לכם - כל מה שהשגתי הוא בזכות אותם נעלים שקיבלתי ממנו".

חיוב הכרת הטוב - גם על ה"פרטים הקטנים"

בספר ברכת אברהם הביא בשם הגאון רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל הערה נפלאה בענין זה: בפרשת ויצא (בראשית ל, כג) כתיב: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי".

ופרש רש"י זצ"ל: "ומדרש אגדה: כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו - 'מי שבר כלי זה?'

- 'בנך',

'מי אכל תאנים אלו?'

- 'בנך".

ויש לתמוה בדברי המדרש תמיהה גדולה. וכי רחל אמנו ע"ה אשר כה ייחלה שתזכה לבנים, היה זה רק בכדי שיהיה לה במי לתלות סרחונה?!

הגרי"ל חסמן זצ"ל יישב את הדברים בדרך משל: אדם טובע בים ובא חבירו וקפץ למים והציל אותו וגם כובעו ניצל, דרכו של הניצול להודות לו על עצם הצלת חייו ולא על כובעו. על זה הדרך - אנו מורגלים להודות רק על הדברים הגדולים ואיננו מזכירים את החסדים ה"פעוטים". לעומת זאת רחל אמנו ע"ה לא נהגה כן, אלא מלבד ההודאה לה' על לידת בנה, היא הודתה גם על הפרטים השוליים - על כך שלא יתלו בה את הסירחון מעתה ואילך - זה הביאור בדברי רש"י זצ"ל.

ועל דרך זה כתב לבאר בספר ברכת אברהם, מדוע בברכות השחר אנו מזכירים בפירוט רב - "שלא עשני עבד", "שלא עשני גוי" וכו', הלוא היה אפשר לומר ברכה כוללת - "שעשני יהודי". אלא מדרך הכרת הטוב עלינו להרגיש להזכיר ולפרט את כל הטובות ללא יוצא מן הכלל!

סיפורים והנהגות מגדולי ישראל

בספר מאמר מרדכי (חלק א עמוד מז) מסופר על רבי שמעון שוואב זצ"ל: בהגיע סוף זמן חורף הוא נאלץ ליטול הלואה מהמשגיח רבי ירוחם זצ"ל על מנת שיוכל לנסוע לביתו לחג הפסח. כאשר הודה לו על ההלואה - גער בו המשגיח זצ"ל ואמר לו, זה בכלל "ריבית דברים"! וכיצד העלית בדעתך שמשום נימוס ודרך ארץ ניתן לעבור על הלכה. 

לשנה הבאה ביקש ממנו הלואה בשנית, אבל כבר נזהר להודות לו על כך, למרבה פליאתו שוב גער בו המשגיח זצ"ל "איפה הכרת הטוב שלך"?... 

הסביר לו המשגיח זצ"ל פשר דבר - ודאי שאסור לומר תודה על כך שהלווה לו, אבל צריך היה להיות ניכר על פניך שאתה רוצה להגיד תודה אלא שההלכה אינה מאפשרת זאת.

למרן החזון איש זצ"ל היה תלמיד ששמו רבי שלמה כהן זצ"ל, בבעלותו היה בית הדפוס הראשון בבני ברק, ויהי היום וממולו נפתח גם כן בית דפוס. רבי שלמה זצ"ל ניגש למתחרה ולימד אותו את סודות המקצוע. הדבר היה לפלא אצל בני משפחתו, הם פנו אליו בשאלה: אתה לא מיצר את צעדיו - ניחא, אבל מדוע הנך צריך לסייע בעדו? 

ענה להם רבי שלמה זצ"ל: "שערי פרנסה - אינם נפתחים בעסק אלא אצל הקב"ה, עד עתה כל הלקוחות העסיקוני עד למאוד, עתה אנשים ילכו גם אליו ויתפנה לי זמן ללימוד, ועל זה אני חייב להכיר לו טובה"! 

ויש לציין כי מרן החזון איש זצ"ל קילסו על אמירה זו.

מדוע קרע הסטייפלער זצ"ל את המכתב?

מסופר על מרן הסטייפלער זצ"ל: היתה תקופה שהוא התקשה מאוד להתפרנס. בשכנותו התגורר יהודי בשם הרב ברוך - עולה מארצות הברית. בנו עדיין התגורר בארה"ב. הרב ברוך הציע למרן הסטייפלער זצ"ל שבנו ימכור את הספר - "קהילות יעקב" במקום מגוריו ובכך יקל מעליו עול הפרנסה, וכך הוה. 

עברו שנים, הסטייפלער זצ"ל הזדקן ונחלש, וכבר לא היה לו כח במותניו להשיב למכתבים שנשלחו אליו. כאשר הגיע מכתב מבנו של רבי ברוך מארה"ב, למרות חולשתו השיב לו מפני הנימוס מכתב תודה על כל מה שהוא עושה למענו, והעביר אותו לבית אביו על מנת שישלחנו אל בנו. 

אך כעבור כמה ימים הגיע הסטייפעלר זצ"ל בכבודו ובעצמו לביתו של ר' ברוך וביקש שישיב לו את המכתב. כשחזר עם המכתב לביתו הוא קרע אותו וכתב לו מכתב אחר, אך למרבה הפלא תוכנו של המכתב היה זהה לחלוטין למכתב הראשון - מילה במילה. בני ביתו תמהו מאוד על כך הריי הכתיבה היתה קשה עליו מאוד, ומסיבה זו כבר לא השיב למכתבים, ואם כן מדוע אפוא קרע את המכתב בכדי לכותבו מחדש? 

הסטייפלער זצ"ל הסביר להם את הנהגתו: רובצת עלי חובת הכרת הטוב לאותו בן של ר' ברוך על כך שעזר לי למכור את הספרים בארה"ב, והיות ואת המכתב הראשון כתבתי מתוך הליכות ונימוסין, אבל האמת שחייב אני להכיר לו טובה, לכן חזרתי לכתוב את המכתב, אך הפעם מתוך רגשי הכרת הטוב! 

היוצא לנו מן האמור, כי ענין זה של הכרת הטוב הוא חיוב גמור על האדם להכיר טובה לכל אדם או חי צומח ואפילו דומם, וק"ו בן בנו של ק"ו שיש להכיר טובה להקב"ה על כל הטובות שעושה איתנו, ערב בוקר וצהרים ממש בלי הפסק, ועלינו להודות לו על כל נשימה ונשימה.

"הכרת הטוב" - היסוד של מצות הדלקת המנורה וימי החנוכה

אפשר להאיר את הקשר בין ימי החנוכה לחיוב "הכרת הטוב" מזוית נוספת, והדברים מכבשונו של הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל (עיין בית חיינו עמוד קד):

רש"י זצ"ל בתחילת פרשת בהעלותך כותב: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה - לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". 

ותמה על כך הרמב"ן זצ"ל שם: מדוע ניחמו בהדלקת הנרות ולא ניחמו בקטורת בוקר וערב, ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בו, והוא נכנס לפני ולפנים, והוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו. 

ופירש הרמב"ן זצ"ל כי הייחודיות בהדלקת המנורה היא שקיימת לעד אף אחרי חורבן הבית באמצעות נרות חנוכה, מה שאין כן בשאר עבודות המקדש, עיין שם. 

והנה בענין הדלקת המנורה מצינו בחז"ל (במדבר רבה סו, ה): "אמרו ישראל לפני הקב"ה: 'רבש"ע! לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם!...'

אמר להם הקב"ה: 'לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם, למה? לעלות אתכם בפני האומות

- שיהיו אומרים: 'ראו איך ישראל מאירים למי שהוא מאיר לכל העולם!'.

משל למה הדבר דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכים בדרך,

אמר לו פיקח לסומא: 'כשנכנס לתוך הבית, צא והדליק את הנר הזה והאיר לי',

אמר לו הסומא: 'בטובתך, כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית את הייתי מלוה אותי, ועכשיו אתה אומר הדליק לי את הנר הזה והאיר לי?!'

אמר לו 'הפיקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי האיר לי'. 

כך הפיקח זה הקב"ה... והסומא אלו ישראל... היה הקב"ה מנהיג ומאיר להם, שנאמר (שמות יג, כא): "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם" כיון שעמד המשכן, קרא הקב"ה למשה ואמר לו: 'תאירו לי! שנאמר (במדבר ח, ב): "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" - בשביל לעלות לכם".

כאן מגלים לנו חז"ל את שורש ענין הדלקת המנורה: הנה בטבעו של עולם - כאשר אדם מקבל טובה מחבירו ואין בידו לשלם לו על כך, הוא מרגיש "בעל חוב" ואין לו מנוחה עד שישלם. כך היה אצל כלל ישראל, הקב"ה האיר להם במשך ארבעים (40) שנה, והם הרגישו בעלי חוב, וחיפשו כיצד להכיר טובה. ובכדי שלא תהיה להם הרגשת צער - נתן להם הקב"ה בחסדו אפשרות להרגיש שכביכול הם משלמים לו על ידי הדלקת המנורה בביהמ"ק. 

ובזה מיושבת שאלת הרמב"ן זצ"ל על רש"י זצ"ל - מדוע ניחמו הקב"ה לאהרן דוקא בהדלקת המנורה ולא בשאר עבודות המקדש, מפני שדוקא בהדלקת המנורה, נתן לו הקב"ה אפשרות להכיר טובה, וזוהי הנחמה וההרגשה הטובה ביותר לאדם!

הרי לנו שחובת הכרת הטוב היא היסוד והבסיס למצות הדלקת המנורה, וממילא גם לימי החנוכה.

יסוד זה של הכרת הטוב הוא מעיקרי הדברים אשר עלינו להעמיק בו ללמוד ולעשות בימי חנוכה אלו, זהו תוכן ה"להודות ולהלל" בימים קדושים אלו.

(נ.ב. סדרת שיעורים מהרב שליט"א 'הכרת הטוב וכפיות טובה' - לחץ כאן)

- - - 

[קרדיט: מאמר 6 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! חנוכה דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, ארחות דיליה, הראנו בבנינו, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: וְהִבְדִּילָֽנוּ מִן הַגּוֹיִם - שורש המלחמה עם יון [לחץ כאן] כשעוסקים בעניני דיומא חנוכה, ראוי להרחיב הדיבור בנושא חמור שרבים נכשלו בו - הנחיצות הגדולה להבדל מהגוי בכל ענין בבחינת "הן עם לבדד ישכון". עלינו להפנים שזה רצון השי"ת שנהיה שונים לגמרי; בין במה שנוגע למנהג, בין במה שנוגע למלבוש, מאכל ושפת הדיבור. ונבאר שזה אחד מהיסודות של חנוכה. על כל זה והמסתעף...