קנין מ"ה - "הלומד על מנת לעשות"

יש לדעת את הגדר המדויק של לימוד ע"מ לעשות ובמה מתבטא בפועל בעת הלימוד? מה הצורך המיוחד בקנין התורה שלימודה יוקדש למען העשיה? ונראה הפסדו ועונשו של הלומד שלא ע"מ לעשות וניווכח כיצד נהגו גדולי הדורות בענין זה. כי כשלומדים תורה בכוונה לעשות ולקיים היוצא מהלימוד, אז צורת הלימוד איכותי ויסודי!

קנין מ"ה

"הלומד על מנת לעשות"

פתח דבר:

בענין "הלומד על מנת לעשות" יש לבאר כמה נקודות: ראשית יש לדעת את הגדר המדוייק של לימוד על מנת לעשות ובמה הדבר מתבטא בפועל בעת הלימוד, עוד עלינו להשכיל את הצורך המיוחד הנצרך בקנין התורה שלימודה יוקדש למען העשייה. בין לבין נתמקד גם ונראה מה הפסדו ועונשו של הלומד שלא על מנת לעשות, וניווכח כיצד נהגו גדולי הדורות בענין זה.

נקדים ונאמר בפשטות: כאשר לומדים תורה מתוך כוונה לעשות ולקיים את ההוראות היוצאות מן הלימוד, אזי צורת הלימוד איכותית ויסודית יותר! 

משום שבאופן טבעי כאשר חש הלומד כי העולה בידו מלימודו ישמש אותו הלכה למעשה, הרי נעשה הוא בעת לימודו אחראי יותר, הוא משתדל מאד לברר כל ענין עד היכן שידו מגעת, והכל מתוך רצון לפשוט ולהתיר כל צל של ספק, הוא מדקדק ומעיין היטב בכל פרט ופרט, אם הסברא מעורפלת דואג הוא להבהירה, אם קושיא תטריד את מנוחתו לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישיב ויתרץ. לימוד שכזה עולה עשרת מונים (100) על "לימוד לא מחייב" ללא אחריות אלא לפלפולא בעלמא, שהרי כלל ידוע הוא: "מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה".

בלי נפקא מינה אסור לחקור חקירות!

וכבר נודע בשערים מה היתה תגובתו של החזון איש זצ"ל כשהיו תלמידי ישיבה באים לדבר איתו בלימוד, והיו אלו מעלים בפניו כל מיני חקירות ישיבתיות למיניהן, תדיר נהג הוא לשאול: "למאי נפקא מינה"?

במקרה שהתשובה היתה: "אין שום נפקא מינה רק לחדודי בעלמא",

היה מגיב בפסקנות: "בלי נפקא מינה אסור לחקור חקירות"! כך היה החזו"א זצ"ל מדריך את תלמידיו, לחקור אפשר רק במידה ומצדדי הספק תסתעף שאלה הלכתית.

"תורה" מלשון "הוראה"

מקובל בשם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, וכן ראיתי שפירש הגאון רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל, שהמילה "תורה" היא מלשון "הוראה" כי היא המורה לאדם איך לנהוג בכל עניני חייו בכל צעד ושעל, שהרי בכל דבר קטן כגדול ישנה את ה"דעת תורה", כלומר: אם יתבונן אדם הרי תמיד ימצא מתוך תורתנו הקדושה מה מוטל עליו לעשות באותו הרגע. הן בנוגע ל"קום עשה" והן בענין "שב ואל תעשה", על כולנה יש לנו ברוך ה' הדרכה מפורטת מהתורה, ברור איפוא שהלימוד עצמו צריך שיהיה עבור השלמת מטרה זו. 

ובעצם יש לנו לדעת שאין הכוונה של "לומד על מנת לעשות" שצריך ללמוד כל היום אך ורק את הענינים הנוגעים למעשה כגון הלכות תפילה, הלכות ברכת הנהנין, הלכות שבת וכדומה, אלא עיקר המכוון בזה שכל מה שלומדים בין אם זה בתורה שבכתב ובין אם זה בתורה שבעל פה, מכל סוגיא וענין שלומדים ללא יוצא מן הכלל תדיר צריכים להוציא מאותו הלימוד איזה הלכה או הנהגה טובה על מנת לעשותה.

דברי הרמב"ן זצ"ל באגרתו

וכבר ידוע מה שכתב הרמב"ן זצ"ל לבנו באגרתו המפורסמת "אגרת הרמב"ן" וכך הוא אומר לו: "וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ".

הרי שהרמב"ן זצ"ל מזהיר את בנו שישתדל למצוא איך ובאיזה אופן אפשר לקיים בתוך החיי יום יום את מה שלמד בכדי שיעלה בידו מלימודו הנהגה למעשה.

והאמת היא, שהמתרגל בכך, זוכה לראות בכל נושא שבתורה, כיצד אפשר ללמוד ולהוציא מהענין שלמד איזו שהיא הנהגה בחכמת החיים ובעניני דרך ארץ, וכשחיים בצורה כזו אזי מקבלים סייעתא דשמיא מיוחדת בכל הענינים ואיכות החיים של הלומד עולה לאין שיעור משאר המון העם.

"היו עמלים בתורה - על מנת לשמור ולקיים"

וכן מבואר בריש פרשת בחוקותי על הפסוק (ויקרא כו, ג) "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" ופירש רש"י זצ"ל: "וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ": "היו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים". והרא"ם זצ"ל שם ביאר דברי רש"י זצ"ל דשמירה בלב משמעותה שישמרו בלבם בעת שהם עמלים בה לעשות את כל האמור בה. ומדבריו נראה ש"לקיים" הוא ענין הרצון לקיים בפועל את כל מה שלומד, וזה שייך בכל חלקי התורה אף באלו שבמושכל ראשון לא שייך "הלכה למעשה".

ונביא כמה דוגמאות לדבר זה:

אצלי מברכות עד עוקצין הכל הלכה למעשה!...

ידועה דרך לימודו של הג"ר יוסף שלום אלישיב זצ"ל שהיה בתכלית הבהירות משורש הסוגיא עד לשלב של הלכה למעשה מבלי לאבד שום פרט בסוגיא, והוא זכה לכך מכיון שמתחילת לימודו היה שואף להגיע עד לבירור ההלכה למעשה, ולכן לימודו היה ברור ונהיר.

יום חג היה אותו היום בבית המדרש "תפארת בחורים", לאחר זמן רב של הקשבה לשיעורו של רבינו זצ"ל, שהיה נאמר באיטיות, בניחותא ובבהירות מופלאה, זכו רבינו זצ"ל ושומעי לקחו לסיים את המסכת מרישא ועד גמירא. ניגש הגבאי של חברת "תפארת בחורים" במשך שנים רבות הלא הוא הרב יהודה שטרסברג שליט"א, להימלך בדעת רבינו זצ"ל איזו מסכת ראוי להתחיל עתה, פרש את ספיקו לפני רבינו זצ"ל באומרו: הלא בזמן האחרון אברכים ותלמידי חכמים מופלגים החלו גם הם נוהרים אל השיעור, שמא כדאי היה להתחיל ללמוד מסכת בבא קמא בעבורם, או שמא עדיף ללמוד מסכת הנוגעת הלכה למעשה? 

רבינו זצ"ל ענה לו: אצלי הכל הלכה למעשה, כל מסכת בש"ס מברכות ועד עוקצין, הכל הלכה למעשה!...

אף אנו הקטנים הבה נלמד לקח איך הגדולים ראו בעיני רוחם בכל לימוד את המטרה החשובה של לעשות ולקיים.

התורה מקיפה את כל חייו של האדם

מסופר שבשנים הראשונות להקמת בתי החינוך התורניים בארצות הברית, הגיעה אל ההנהלה דרישה לפני תחילת שנת הלימודים מצד קבוצת הורים ללמוד עם הילדים את מסכת ברכות, שבה נלמדות הלכות הנוהגות בכל יום ויום, כמו הלכות תפילה, קריאת שמע וברכות הנהנין, בכך ביקשו הם לשים קץ לנוהג שהיה עד לאותה עת ללמוד מסכת בבא קמא או בבא מציעא, כנהוג משנות דור. 

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שמע על היוזמה, ובדברו בכנס חינוכי בשער בת רבים הביע התנגדות נחרצת לשינוי שהוצע על ידי ההורים, וכך אמר: "צריכים לדעת, שתחילת לימוד הילדים בפרק "אלו מציאות" או "המפקיד" בסדר נזיקין, אינו דבר אקראי, אלא כך הוא מנהג ישראל מדורי דורות ואין לשנותו. ומלבד שמדובר במסורת שאין לשנותה טעם עמוק יש בדבר - הלימוד של ההלכות שמקורן ב"חושן משפט" יחדור אל תוך לבו הרך של הילד, וכך יפנים כי התורה אינה רק ענין למצוות הנעשות בבית הכנסת, אלא התורה מקיפה את כל חיי האדם גם בהנהגתו ברחוב, עם חבריו, או בעסקיו, כאשר מוצא הוא אבידה, מקבל חפץ לשמור או שואל דבר מה, לעולם התורה היא חיינו והיא מורה לנו את הדרך הראויה בכל הליכותינו, ולא רק בעניני תפילה וקדושה וכדומה".

עובדות על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל

מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, בעודו ילד רך בשנים חזר רבינו זצ"ל בדרך אל ביתו מבית תלמודו "עץ חיים", אותו יום למד לראשונה בחייו את המשנה במסכת בבא קמא: "אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים: הַשּׁוֹר, וְהַבּוֹר, וְהַמַּבְעֶה, וְהַהֶבְעֵר".

מלמד הדרדקי הסביר לתלמידיו: "השור", היינו כאשר השור נוגח, על בעליו מוטל לשלם את הנזק.

כשצעד בדרכו הביתה שלמה זלמן הקט ניסה לתור בעיניו את "השור הנגחן" אבל שוורים לא היו בשכונת מגוריו "שערי חסד", מה שכן היו אלו תרנגולים. בעוד רעיונו עוסק בתלמודו מה"חיידר" נפל מבטו על התרנגולים שקרקרו להנאתם באחת החצירות, מי שראה את הנער הצעיר מביט על התרנגולים, לא יכול היה להעלות על דעתו מה עובר במחשבתו ברגעים אלו.

מיד בשובו הביתה פנה לאביו הגרחי"ל זצ"ל בשאלה: "האם תרנגול דינו כשור להתחייב על נזקיו"?

האב השיב והוסיף: "מובטחני בך שתהא מורה הוראה בישראל"!

בוא וראה: אותו ילד רך, ששמע את קרקור התרנגולים ונזכר בקרני השור שנגח, הוא הוא עמוד ההוראה אשר עיניו לבו ומוחו היו תמיד משוטטים ותרים למצוא בכל אחת מהויות העולם את המבט ההלכתי הצרוף.

איזה הלכה למעשה יש ב: "בניני התאומים"?

אם כבר מדברים אנו על אותו גאון זצ"ל מה נאה ומה יאה להזכיר כמה עובדות (עיין ספר חכו ממתקים) אשר מהן נשכיל אורחות חיים כיצד בכל דבר ראה לנגד עיניו את ה"למעשה".

כשאחד מקרובי משפחתו שב מאמריקה, שאלו רבינו זצ"ל אם ביקר ב"בניני התאומים" שבעיר מנהטן, תוך שהלה השתאה מאד על התעניינותו ה"מוזרה" של רבינו זצ"ל.

אמר לו הגרשז"א זצ"ל: הינך יודע שלפי חלק מן הפוסקים תיתכן האפשרות בבנין הלזה ששני תינוקות יוולדו להם באותה שעה בדיוק, ואולם מועד ברית המילה שלהם יהיה שונה. כאשר האחד נולד במרומי הבנין בקומות העליונות, ושם עדיין יש אור היום, ואילו השני נולד בקומות הנמוכות אשר שם החושך כבר כיסה ארץ...

(נ.ב. סרטון: אסון התאומים צלומים נרחבים ברקע דברי הרב שבועיים לפני האסון)

דין "בור המתגלגל" במכירת סוכר...

לפני שנים רבות, נהגו לקנות אצל החנווני סוכר ומלח מתוך שקים, החנווני היה מודד לכל אחד מהם בכלי כפי בקשתו, אירע פעם מקרה שנכנס לחנות של החנווני לקוח שביקשו שיתן לו בכליו מן הסוכר, בלא שימת לב מילא לו היישר משק המלח שעמד בסמוך, הלקוח שגם הוא לא נתן לבו לטעות שפך בתוך התבשילים מלח במקום סוכר...

כאשר התגלה הענין, נתעוררה שאלה הלכתית, אף שברור שהחנווני חייב להחזיר ללקוח את ההפרש במחיר שבין הסוכר למלח. אך השאלה היתה אם החנווני חייב לשלם גם את נזק הפסד התבשילים שנפסלו מאכילה בעקבות הטעות?

הגרש"ז אויערבאך זצ"ל פסק שהחנווני חייב לשלם את הנזקים שנגרמו מדין "בור המתגלגל"!... 

כי זאת עלינו לדעת שהמושג "בור המתגלגל" אינו רק במסכת בבא קמא, אלא הוא יכול להיות אקטואלי בכל יום מחיי המעשה.

כל צעד של רבינו זצ"ל היה מכוון לפי ההלכה הצרופה

עובדא נוספת המלמדת אותנו איך כל תנועה של רבינו זצ"ל היתה מחושבת ומתוכננת על פי כל חלקי התורה.

בשהותו בעמנואל, הוזמן רבינו זצ"ל לבקר בביתו של הרב אהרונסון זצ"ל בעל הישועות משה, והנה, כאשר דמותו של רבינו זצ"ל נראתה בשערי ביתו של הרב אהרונסון זצ"ל, יצא הגאון מחוץ למעונו על מנת להקביל את פניו, וכך צעדו יחדיו אל פתח הבית. כדרכם של גדולי ישראל בכל הדורות שנהגו כבוד זה בזה, התעכבו שני הענקים על מפתן הבית, כאשר איש מכבד את רעהו לפסוע ראשון אל הבית. לבסוף מצא רבינו זצ"ל "פשרה" הוא אחז ביד רעהו הטוב, וכאיש אחד, עברו פסע בפסע את מפתן הדלת.

משנכנסו פנימה, הרב אהרונסון זצ"ל שהיה נרגש כולו מהביקור הרם לו זכה, כיבד את רבינו זצ"ל לישב על מקומו-הוא בראש השולחן. אך הנה הפעם, ללא דין ודברים, תיכף ומיד ניגש רבינו זצ"ל וישב בראש השולחן, כפי הוראתו של הרב בעל הבית הרב אהרנסון זצ"ל.

כאשר הסתיים הביקור ורבינו זצ"ל יצא מהבית, נשאל בהשתוממות על ידי אחד מתלמידיו: מאי שנא? כשעמדנו בשער הבית, סירב רבינו להקדים את הרב הישיש על אף הפצרתו המרובה, ואולם משכיבד הרב את רבינו לשבת על מקומו, התיישב ללא היסוס?

רבינו זצ"ל ענהו בפשיטות: אכן, נעתרתי לאלתר להתיישב על כסאו לשמע בקשתו, זאת משום שהגמרא במסכת פסחים (דף פו:) מורה כן להדיא. מסופר שם על רב הונא בריה דרב נתן שהזדמן לביתו של רבי נחמן בר יצחק, ר"נ כיבדו לשבת על מיטתו, רב הונא התיישב,

כששאלוהו מה הטעם שנהג כן,

השיב: משום "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה",

המשיך רבינו זצ"ל והסביר: שונה הדבר כאשר עמדנו מחוץ לבית, על המפתן, אמנם גם אז הייתי אמור לציית להרב אהרונסון, לא מדין "בעל הבית" אלא רק משום ש"אין מסרבין לגדול", והתוספות שם הלא אומרים, שאם מכבדים לאדם בדבר שיש בו גסות ושררה, לא נאמר הדין של "אין מסרבין לגדול". ולפיכך חששתי שמא בצעד הזה של להיכנס לבית לפני הרב יש בו משום שררה, ועל כן נמנעתי מלהיכנס ראשון, על אף שכבוד הרב כיבד אותי...

בכל דבר אפשר להתעורר לדבר הלכה שבו

עוד מסופר על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, שדרכו היה שבכל סיפור או מאורע שנפגש עמו היה דן וחוקר כל מיני ספיקות בהלכה שיכולים להתעורר בקשר לאותה מאורע.

דוגמא מענינת מובא בספר אגן הסהר: פעם אחת התפרסם באחד העיתונים פטנט שאם רוצה אדם שהאבוקדו שפתח והוציא ממנו גרעינו לא ישחיר, שיקח את הגרעין שהוציא וישרה אותו במים וזה גורם שהפרי עצמו לא ישחיר.

כשמוע רבינו זצ"ל דבר זה שאל האם כאשר יולדת בשבת מתגוררת בעיר אחרת מזאת שגרים הוריה ורצונם לדעת בשבת האם כבר ילדה או לא, שיש להם עצה שיביאו מערב שבת גרעין של אבוקדו שרוי במים מבית הוריה לעיר שבה מתגוררת, ואם תלד בעירה תוציאנו מהמים, ועל ידי כך האבוקדו שבבית הוריה ישחיר ובזה יוודע להוריה שילדה.

(והגר"י צביון שליט"א אמר שיתכן שיש לדון על כמה דברים כגון, אף על פי שהגרעין הוא מוקצה דילמא אפשר לייחדו לדבר זה, או דילמא שזה אינו נחשב לשימוש בדבר עצמו מה שיגרום על ידי הוצאתו מידע במקום אחר. או אולי הנידון הוא מצד הפסקת יניקה שבהיות הגרעין במים סופו להשריש.)

הגאון רבי חיים הלוי מבריסק זצ"ל - איש התורה

הגדרות רבות התפרסמו על גדלותו של גאון הדורות הג"ר חיים סאלאווייצ'יק זצ"ל, ומכל מקום הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל התבטא שכינוי אחד שנקשר בשמו מוצאת חן בעיניו במיוחד: הגר"ח זצ"ל היה "איש התורה" כי אכן רבי חיים זצ"ל התורה היתה ספוגה בכל הוויתו, בכל פינה שפנה הבחין מיד בחקרי הלכה המתעוררים מתוך התבוננות תורנית.

כאשר נתקל בבית שמעליו נוטף מרזב, חכך בדעתו ועיין אם חשוב אותו מרזב כלי והמים שבו הם "מים שאובים". בראותו פתח או שער, דלת או גדר, ראה בעיני רוחו את דיני צורת הפתח וכשרות העירובין, כך בכל דבר ודבר, ה"עולם ומלואו" היו לדידו חלק ממציאות גדרי התורה.

גט בתוך מעטפה...

סיפר מרן החזון איש זצ"ל, מעשה היה בבעל שרצה לצער את אשתו והתחכם, כתב הוא לה גט פיטורין והניחו בתוך מעטפה ונתנה ביד אשתו ללא שידעה היא את תכולתה, חשב הוא לעצמו הרי מעיקר הדין האשה מתגרשת בעל כרחה. לשמע הדבר העיר כולה נעשתה כמרקחה על המעשה אשר לא יעשה לגרש את האשה בעל כרחה, הלומדים החלו לדון בפרטי המקרה, האם בדיעבד האשה אכן מגורשת...

כאשר בא המעשה לפני מרן הגר"ח זצ"ל הכריע תיכף בפשיטות שהגט אינו גט והאשה אינה מגורשת, הואיל והגט היה נתון בתוך מעטפה של הבעל, ומכיון שאי אפשר להקנות לה שלא מרצונה את המעטפה, הרי הגט נמצא בכלי של הבעל וקיימא לן "כליו של מוכר ברשות לוקח" לא קנה לוקח, וממילא אף הגט המונח בתוך המעטפה לא נחשב שהגיע לרשות האשה, ואין היא מגורשת כלל!

כאשר סיים את הסיפור הבחין החזו"א זצ"ל באחד השומעים שהרהר בענין, כמסתפק אם אכן כן הדין. מה הנך תמה, אמר לו החזו"א זצ"ל, הדין הוא פשוט שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה, בכך אין כל חידוש, החידוש כאן הוא ביכולת המחשבה המופלאה של רבי חיים זצ"ל שכשראה "מעטפה", ראה מיד "כליו של מוכר"!...

"אינני מקבל על עצמי דיני שמירה"

כזה היה גם בנו של הגר"ח זצ"ל, הרב מבריסק זצ"ל.

פעם נקלע לביתו של מרן הגרי"ז זצ"ל יהודי וחבילה עמו, לרגע קט העמידה על הקרקע, והנה כהרף עין הגרי"ז זצ"ל פנה אליו ברתת וביראה וכך אמר לו: "ר' יהודי יקר, אינני מקבל שמירה על החפץ, שהרי "שומר" חייב למסור נפשו על השמירה"...

כי כשהרב מבריסק זצ"ל עסק בסוגיות של "שומרים" היה זה מתוך מחשבה ומטרה שזה על מנת "לקיים", כאשר כך היא צורת הלימוד כל ההשקפה על מקרי החיים משתנה ללא היכר...

מרן הגרי"ז זצ"ל לא חס על כבודו

עוד מסופר על מרן הגרי"ז זצ"ל (עיין ספר תורת חיים פרק ד) פעם נכנס אליו רב אמריקאי ואמר למרן זצ"ל: אני מעוניין לתת כספי צדקה להרב שמתוכם יחלק הרב סך מאה דולר (100$) למי שיחליט. הרב שמע ושתק. כשכילה אותו רב לשוחח עמו על שאר אי אלו ענינים ועמד להיפרד,

עצרו מרן זצ"ל ושאל אותו: היכן הכסף שאמר להעביר לו לצרכי צדקה.

ענה לו אותו רב שאין הכסף עמו כרגע אלא הוא נמצא בבית המלון בו הוא מתאכסן, ובהמשך הוא כבר ישלח אותו למרן על ידי שליח...

אך מרן זצ"ל לא חס על כבודו ושאלו: כמה כסף יש לו עכשיו בכיס?

ענה לו אותו רב: בערך עשרים דולר (20$).

ביקשו מרן זצ"ל שיתן לו אותם. שאלו שוב: כמה כסף קטן נשאר לו,

ענה לו: שתי דולר,

גם זאת ביקש מרן זצ"ל שיתן לו אותו במלואו,

אחר כך שאלו: אולי יש לכם עוד כסף קטן?

ענה הוא: לא הרבה כמה סנט...

מרן הגרי"ז זצ"ל עמד על כך שיעביר לו הכל.... רק לאחר מכן פטרו לשלום.

לאחר שהלך הלה הסביר מרן זצ"ל את התנהגותו, וכך אמר: הרי ברגע שסיפר לי הרב הנ"ל על דבר כסף הצדקה, עשאני שליח לתת את המאה דולר לצדקה, ואם כן עלי רובצת האחריות לדאוג שהכסף יגיע לתעודתו בשלימות, ובאם הרב ההוא לא ישלח את הכסף הרי עלי תלוי הקולר, לכן דאגתי שכל מה שביכולתי כרגע להוציא ממנו הרי הסרתי בזה מעלי עול נוסף...

מכל הני נחזה כיצד היה מתנהל אורח החיים של הגדולים זצ"ל רק על פי התורה, ובכל צעד ושעל הם חיפשו ומצאו מה יש לתורתנו הקדושה להורות, ובדרך זו הם התרוממו למדרגותיהם הנעלות.

סוד גדלותו של החפץ חיים זצ"ל

בנותן טעם להביא כאן את דברי הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל על רבו החפץ חיים זצ"ל.

היה זה כשלושה חודשים לאחר פטירת החפץ חיים זצ"ל, רבי אלחנן זצ"ל נשא דברים לפני תלמידי הישיבה דברנוביץ שהיו מלאי התבוננות בדרכי הנהגתו של הח"ח זצ"ל, רבי אלחנן זצ"ל הציג בפניהם את השאלה: כיצד זכה החפץ חיים זצ"ל להתעלות לדרגות כה רמות של צדקות, ובמה היה כוחו גדול? 

בכדי לענות על שאלה זו הביא רבי אלחנן זצ"ל את מה שסיפר החפץ חיים זצ"ל על עצמו: פעם בהיותו ילד הלך עם חבריו בשוק, כדרכם של ילדים העוסקים במשובה כשראו הם תפוחים שהתפזרו מסל של תגרנית יהודיה חטפו הם ואכלו מכל הבא ליד, כשהחל ישראל מאיר הקטן ללמוד חומש ונתקל עד מהרה באיסורים "לא תגנוב" ו"לא תגזול" ובמצוה של "והשיב את הגזלה", הפציר מאוד בהוריו שיתנו לו מטבע "קופיקה", במטבע זו רכש בשוק תפוחים מאותה תגרנית והשליכם תיכף בחזרה אל הסל שלה, כשהוא ממהר להימלט...

משמע אם כן, אמר רבי אלחנן זצ"ל, שתיכף משהתחיל לעמוד על דעתו היה "לומד על מנת לעשות", וזו היא תמצית גדלותו!

(נ.ב. סרטון: בקשתו האחרונה של ר' אלחנן וסרמן הי"ד לפני שהוציאו אותו להורג בשואה)

הלומד על מנת לעשות ראוי אל התורה

עתה נתבונן מעט במשנת רבותינו ז"ל בגודל חשיבות קנין התורה של "הלומד על מנת לעשות".

המהר"ל זצ"ל בדרך חיים פירש "ללמוד על מנת לעשות": "כי המעשה הוא העיקר ומי שאין תלמודו על מנת לעשות אין זה ראוי אל התורה, כלומר שאינו ראוי לקבלת התורה".

מדברי חז"ל - ה"לעשות" גורם שלימודו יתקיים בידו

עוד יש להוסיף כאשר הלימוד בא מתוך כונה "לעשות" זה גופא מביא ללומד סייעתא דשמיא והצלחה שלימודו יתקיים ויעמוד לו, וכמו דאיתא באבות (פרק ג משנה ט): "הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת".

מבואר מזה ש"המעשה" הוא הגורם לחכמה שתתקיים ונמצא שכך יכול הוא להבין יותר ולהעמיק יותר כי תלמודו מתקיים בידו, מה שאין כן מי שחכמתו מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, כלומר, שלומד ולא מקיים אז גם "חָכְמָתוֹ" דהיינו מה שכבר למד, אינו מתקיים!

ולכן כה חשוב להיות מאלה הלומדים על מנת לעשות שהרי על ידי העשיה הלימוד יתקיים בידו.

הלומד על מנת לעשות זוכה לרוח הקודש!

ולא זו בלבד שלימודו מתקיים בידו, אלא בשביל זה שלומד על מנת לעשות זוכה גם כן לרוח הקודש! וכמו שמבואר במדרש רבה (ויקרא פרק לה אות ז'): "אמר ר' אחא, הלומד על מנת לעשות זוכה להקביל רוח הקודש, מה טעם? שנאמר (יהושע א, ה) "לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" ואין "תַּשְׂכִּיל" אלא רוח הקודש"!

"ורצה בעושיה"

עוד מצאנו במדרש רבה (פרשת וזאת הברכה פרק יא אות ו') על הפסוק "וְזֹאת הַבְּרָכָה" (דברים לג, א) - "אמר רבי אלעזר: איזו היא הברכה שברך משה בתורה תחילה? - 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושיה', ולא אמר בעמליה ולא אמר בהוגיה אלא בעושיה, באלו שהן עושין את דברי תורה" (כלומר: שמקיימין את דברי התורה ולא הלימוד וההגיון לבד. עץ יוסף).

וכתב הרמב"ם זצ"ל בפירוש המשניות (בהקדמה לפרק חלק בסנהדרין) שתכלית ידיעת התורה היא כדי לעשותה.

לימוד על מנת לעשות נחשב ללימוד תורה לשמה!

כל מי שנגע אי פעם בלימוד התורה יודע שהמעלה הגדולה ביותר של הלימוד הוא כשהתורה נלמדת "לשמה", ולא עוד אלא כל הלומד תורה לשמה יש לו סייעתא דשמיא בכל הענינים. 

וידועה המשנה באבות (פרק ו משנה א): 'רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים'. 

וכבר דקדקו בדבריו של רַבִּי מֵאִיר, שמלבד הרשימה הארוכה של המעלות הנפלאות שהוזכרו במשנה הוא זוכה עוד 'לִדְבָרִים הַרְבֵּה' אשר לא נפרטו במשנה, ואם כן מעלת הלומד תורה לִשְׁמָהּ גדולה ועצומה לאין שיעור.

ונראה להוכיח שהלומד על מנת לעשות נחשב ללימוד לִשְׁמָהּ, ואם כן יש לאדם עצה נפלאה להשיג את כל הדרגות שהוזכרו במשנה.

וכך מבואר בספר חסידים (אות תתקמד) שלימוד "לִשְׁמָהּ" הוא באופן שאם לומד הרי הוא חושב בלבו שכל מה שלומד יקיים, וזה נחשב ללימוד לִשְׁמָהּ. וכן כתב (באות ז') ש"על מנת ללמוד לשמור ולעשות" זוהי תורה לִשְׁמָהּ!

וכן כתב בספר ראשית חכמה (בהקדמה) שעיקר "תורה לִשְׁמָהּ" היא התורה שאדם לומד כדי לקיים. 

וכן מפורש בדברי הגאון רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל (מובא בספר משנת חבר) שלומד שלא לִשְׁמָהּ היינו לימוד שלא על מנת לעשות, עיין שם שהאריך במעלות שמשיג הלומד תורה לשמה.

ויעוין עוד בכסף משנה (פרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה י) וזה לשונו: "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד' (אבות ד, ה) כלומר שאין כונת למידתו לִשְׁמָהּ רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה, או שכונתו על מנת ללמד וליטול שכר כמי שלומד איזה אומנות 'מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד' (שם) כפי כונתו ולא יותר, אבל 'וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת' (שם) "הוי לימוד לשמה" - 'מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת" (שם).

הרי לנו שהלומד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, יש בידו גם מעלת לימוד תורה לשמה.

"ותלמוד תורה כנגד כולם"

אמרו חז"ל "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (פאה פרק א משנה א), ידוע בשם הבעל שם טוב זצ"ל שדייק דלא כתיב "ולומד" תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם, כי המכוון בזה שרק מי שהוא "תלמיד" של התורה דהיינו שבשעת לימודו לומד על מנת לדעת ולעשות ומקבל הוא מהתורה הדרכה בחייו הפרטיים, אזי הוא כנגד כל המצוות, ודין הוא, שהרי התורה גורמת לו לקיום כל המצוות.

"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד"

ואפשר לומר בדרך רמז על הפסוק (איוב ב, ז) "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" לְעָמָל הוא ר"ת (ראשי תיבות) ללמוד על מנת לעשות. (ועיין במהרש"א בסנהדרין דף צט: שפירש כעין זה, ושוב הראוני שכן כתב מפורש רבי מאיר שמחה זצ"ל במשך חכמה פרשת כי תבוא פרק כח פסוק סא). ונמצא לפי זה שכל תכלית האדם בעולם הזה הוא כדי שילמד תורה על מנת שיקיים מה שלומד, כי הרי "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד"! 

סיום הספר "מעלות התורה"

בוא וראה מה שכתב הגאון רבי אברהם מוילנא זצ"ל אחי הגר"א זצ"ל שחיבר חיבור הנקרא "מעלות התורה" העוסק כולו במעלת וחשיבות התורה, ובסוף הספר כתב בהאי לישנא: "אמר המחבר: יען שהארכתי בזה החיבור לספר בשבח ומעלות התורה ולומדיה, פן יחשוב הקורא לשמוע, שאין צריך לדקדק מה ללמוד ואיך ללמוד ואיך לקיים, רק ללמוד ואפילו מן השפה ולחוץ חס ושלום, ולא לעשות ולקיים, לכן ראיתי לסיים הספר הזה, בדברים נאותין להסיר המכשול והטעות מלב הקורא, כי באמת אין תכלית המכוון מלמודי התורה, רק לשמור ולקיים"... ועיין שם המשך דבריו הנפלאים.

הלומד שלא על מנת לעשות נח לו שנהפכה שליתו על פניו!

נסיים בחומרת הענין של הלומד שלא על מנת לעשות.

איתא בירושלמי בברכות (פרק א הלכה ב): "כל הלומד תורה ואינו מקיימה נח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאוויר העולם".

בכדי להבין את דברי הירושלמי יש להביא את פירושו של הגאון מוילנא זצ"ל כפי המובא בספר מעלות התורה.

והוא על פי מה דאיתא במסכת נדה (דף ל:) שהתינוק כשנמצא במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה כולה, ומיד כשיוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. 

ושאל הגאון זצ"ל לכאורה מה תועלת יש במה שמלמדים אותו ואחר כך משכחים אותו, ושוב נמצא הוא כלא למד כלל?!

אלא הביאור הנכון בזה הוא על פי מה שפירש האלשיך הקדוש את התפילה שאנו מבקשים "ותן חלקנו בתורתך", שכל נשמות בני ישראל שבכל הדורות עמדו על הר סיני וקבלו כל אחד חלקו בתורה, וזה שכתוב בגמרא במסכת מגילה (דף ו:) "יגעתי ומצאתי תאמין", מצאתי דייקא כאדם המוצא אבדתו, לפי שהוא חלקו מסיני.

ולפיכך אילו לא היו מלמדים אותו כשהיה במעי אמו, לא מסוגל היה להגיע להשגת חלקו על ידי יגיעתו, ובאם לא היה שוכח לא היה צריך להתייגע ואם כן בטל שכר ועונש, ולכך מלמדים אותו חלק תורתו במעי אמו, וזה נקרא "כל התורה" רוצה לומר, מה שנוגע לחלק נשמתו. ובצאתו לאויר העולם הוא נשכח ממנו, ואחר כך על ידי כח היגיעה יכול הוא שוב למצוא את אבדתו.

ואם כן מובנים איפוא דברי הירושלמי שכל הלומד ואינו מקיים מוטב לו שלא יצא לאויר העולם, כי בשביל הלימוד לבד לא היה צריך לצאת לאויר העולם, שגם במעי אמו למד כל חלקו. אבל המקיים, משלים את כוונת הבריאה, שהרי איננו יכול לקיים התורה בעודו במעי אמו הגם שלמדה!

הלומד שלא על מנת לעשות אין לו אפילו שכר לימוד!

איתא בגמרא במסכת יבמות (דף קט:): "תניא רבי יוסי אומר כל האומר אין לו אלא תורה (שרק לומד ואינו מקיים) אפילו תורה אין לו

(פרש רש"י זצ"ל: אפילו שכר לימוד אין לו),

מאי טעמא? אמר רב פפא: אמר קרא (דברים ה, א) "וּלְמַדְתֶּם" ועשיתם" כל שישנו בעשיה ישנו בלימודה כל שאינו בעשיה אינו בלימודה".

ופירש על זה הגאון רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל (בספר אור תורה) כי משום שעיקר הלימוד הוא על מנת לעשות, כשבסופו של יום הוא בא לידי מעשה, הרי הוא מקבל שכר על הלימוד בפני עצמו ושכר על המעשה בפני עצמו, אבל אם לומד שלא על מנת לעשות גם שכר לימוד אין לו!

לא דיו שאינו מקבל שכר אלא אף נענש על כך

והדבר מבהיל מאוד, כי לא דיו שלא יקבל שכר על מה שלמד אלא אף ייענש על מה שלמד! 

והדברים מפורשים במדרש רבה (פרשת כי תבוא פרק ז, ד) וזה לשון המדרש שם: "לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֺתָיו... לַעֲשׂוֹת" (דברים יג, יט) - אמר רבי שמעון בן חלפתא: כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים ענשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, הכניס לתוכו שני אריסים, אחד היה נוטע אילנות ומקצצן, ואחד לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצן. על מי המלך כועס? לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן?! כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותה ענשו חמור ממי שלא למד כל עיקר"!

ומבואר מכל הנ"ל שיש מחד גיסא מעלה נשגבה ללומד על מנת לעשות, ומאידך גיסא יש בכך הכרח גדול לשלמות של למוד התורה, כי רק על ידי זה נוכל להתעלות במעלות התורה ולזכות שתתקיים תפילתנו: 'וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, לִשְׁמֹעַ, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה' - אמן!

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: 'קניין מ"ה - הלומד על מנת לעשות - חלק א' 24.06.2014 (מתוך ג' חלקים).

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין מ"ד - "הלומד על מנת ללמד" [לחץ כאן] בקנין זה יש נשתדל להבין, במה שונה תורה הנלמדת ע"מ ללמוד ולהבין, לתורה הנלמדת ע"מ ללמד? הרי הלימוד הוא אותו לימוד, ומה שוני יש בו? עוד נבאר מדוע תורה אינה נקנית אלא אם לומד ע"מ ללמד? האם צריך הלומד להפסיד מלימודו; בכמות או באיכות בכדי שירביץ תורה לעדרים? והאם יש חיוב ללמד לאחרים, או שזו הנהגה? ועוד.

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.