סיבת החורבן - על עזבם את תורתי

החיד"א הביא מתנא דבי אליהו: 'לא נחרבו הבתים ולא אירע צרה לישראל אלא בעוון ביטול תורה!' וכן האור החיים: 'לכן נתארך הגלות כ"כ הרבה שנים, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות - אין משה חפץ לגאול עם בטלים מן התורה!' והשאלה: שהיו עוד סיבות... ועלינו להבין מהי באמת סיבת החורבן?

סיבת החורבן - "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי"

חורבן הבית מפני עוון ביטול תורה

הגמרא במסכת נדרים (דף פא.) אומרת: דאמר רבי יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיה ט, יא-יב): "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת" דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי". 

ובפשטות אנו רואים מכאן שעיקר סיבת החורבן היתה על שהיה שם "ביטול תורה".

ובתנא דבי אליהו (רבא פ' יח) כותב: בוא וראה כמה גדול כח פשעה של תורה, שלא חרבה ירושלים, ולא חרב בית המקדש, אלא בפשעה של תורה! 

והגאון הרב החיד"א זצ"ל בספרו נחל קדומים הביא בשם התנא דבי אליהו בזה הלשון: לא נחרבו הבתים ולא אירע צרה לישראל אלא בעוון ביטול תורה! וכן האור החיים הקדוש (תצוה כז, ח) כותב: לכן נתארך הגלות כל כך הרבה שנים, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות - אין משה חפץ לגאול עם בטלים מן התורה!

ומבואר מזה שסיבת החורבן היתה בגלל "ביטול תורה". ויש לשאול על זה, כי הרי ידוע שבית המקדש נחרב על שהיו שם ג' עבירות החמורות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכן בגמרא במסכת שבת (דף קיט:) כתוב: לא חרבה ירושלים אלא על שהיה בהם שנאת חנם או על שביזו ת"ח או על שחללו את השבת ועוד כמה טעמים כמבואר שם.

ואם כן עלינו להבין מהי באמת סיבת החורבן. איזו עבירה גרמה לחורבן הבית, "ביטול תורה" וכמו שכתוב: "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" או שאר עבירות?

משל נפלא מהגאון רבי משה אלשיך זצ"ל

כדי להבין זאת יש להביא משל נפלא שמובא בדרשתו של הגאון רבי משה אלשיך זצ"ל בפירושו על איכה (א, יד) ונביא דבריו איך שהביא אותם הגר"מ חאגיז זצ"ל בספרו משנת חכמים (אות תרל"ד) וזה תורף דבריו: משל למלך שהיה לו מנגן שהיה עושה נחת למלך בניגוניו, ובכל פעם שהמלך היה במתח, בכעס, ברוגז או כשרצה להוסיף על שמחתו, היה קורא לו שינגן לו. 

פעם אחת באו ואמרו למלך שהמנגן הזה טימא את אשת רעהו, וגם גנב ורצח ומעיז פנים כנגד כל שרי המלוכה וכלא חשיבי בעיניו, ובכל זאת המלך ציוה שלא יגעו בו ולא יעשו לו שום דבר. וכן במשך הזמן כל פעם היו באים למלך להתלונן על המנגן הזה על כל מיני עבירות שעשה, והמלך תמיד כיסה עליו ואמר שלא יעשו לו שום דבר. 

ויהי היום והמנגן הזה רב עם כפרי אחד ואותו כפרי הוציא חרב וחתך את יד המנגן, כשבאה השמועה למלך ציוה לחתוך את ראשו של המנגן! כל שרי המלכות ראו וכן תמהו למה ועל מה זה, והרי כשהיו באים להגיד על כל עבירות שעשה אז היה אומר לכולם שיניחו אותו ולא יגעו בו, ועכשיו שקיבל עונשו ומצטער על שחתכו לו את ידו, המלך מצוה לחתוך את ראשו?! 

המלך פנה ואמר להם: שוטים שבעולם, וכי אתם חושבים שהייתי מוחל לו ומוותר לו על כל הפשעים שעשה? ודאי שלא, אלא מפני הנחת והשעשוע שהיה לי ממנו עם הניגונים הייתי מוכן לוותר על הכל, אבל עכשיו שאיננו מסוגל לנגן שוב כי כרתו לו את ידו, אם כן מעתה אני מגלגל עליו את פשעיו הראשונים, ולכן יש לחתוך לו את הראש! 

והנמשל פשוט, כל עוד שהיו עבירות גדולות בתוך כלל ישראל אך מאידך היו יושבים ועוסקים בתורה, אז זכות התורה היתה מגינה עליהם, שזו כביכול המנגינה שהקב"ה אוהב, והיה מוכן לוותר על כל העבירות ועצר את העונש. אבל כשהגיעו למצב של ביטול תורה - "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" עכשיו הגיע הזמן לגבות את חובו על כל העבירות שעשו ולכן נחרב הבית.

כלומר, שבעצם היו הרבה עבירות, אבל ה"מכה בפטיש" היה הביטול תורה - "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי"! 

ולכן עלינו להזהר במיוחד בענין זה של ביטול תורה.

ומענין לענין באותו ענין כדאי להתמקד על נקודה אחרת שהיא גם כלולה בענין של "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" ודבר זה נוגע לנו הרבה, ויש מקום הרבה להתחזק בה וכדלהלן.

עלינו להכיר את ערכה העצום של תורתינו הקדושה

ידועים דברי הגאון רבינו יונה זצ"ל שהביאם הר"ן זצ"ל על דברי הגמרא שהזכרנו לעיל במסכת נדרים (דף פא.) וזה לשונו: ומצאתי במגילת סתרים של הר' יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אָבְדָה הָאָרֶץ. דאם איתא "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקים בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. 

ממשיך הגאון רבינו יונה זצ"ל ואומר: אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים: "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" (ירמיה ט, יא) עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכים בתורה תחילה. כלומר "דלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה". אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם עכ"ל.

[נ.ב. לצפיה בקטע מפי הרב שליט"א: '"על עזבם את תורתי" - שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך' מתוך הרצאה לאס וגאס - לקחת אחריות על תינוקות של בית רבן 07.08.2023 נקודת זמן: 00:07:06 לחץ כאן]

מבואר מזה שעיקר סיבת החורבן היתה על שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כדי לברך עליה, דהיינו שלא הכירו ב"ערך התורה" ובמעלתה הגדולה אלא היו לומדים תורה ועוסקין בה אבל לא נתנו את החשיבות הראויה ללימוד התורה. 

על נקודה זו נרחיב את הדיבור, ונקוה שיצא לנו חיזוק מזה.

יסוד חשוב מהגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל

שואל בענין זה הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל בספרו כוכבי אור (דרוש ח). איך יתכן שבשביל דבר זה יחרב הבית, וישראל יפלו בחרב בכל מיני מיתות משונות ואכזריות במשך שנים רבות, ויגלו מעל אדמתם. ועוד יש לשאול כי בגמרא במסכת יומא (דף ט.) מבואר שהבית נחרב על שהיו בהם ג' עבירות החמורות והרי לפי הר"ן זצ"ל הם כן עסקו בתורה, ויש לנו כלל שהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלי כמבואר במסכת סוטה (דף כא.) וכל המחלוקת שם בגמרא היא אם התורה מגנא ומצלא רק בזמן שעוסקים בלימוד או אפילו אחרי שעסקו בלימוד, ואם כן קשה האיך זכות התורה שעסקו בה לא הגינה עליהם, שלא יבואו לג' עבירות האלו, והרי "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". 

ואם כן יוצא שעיקר השאלה היא, מדוע התורה שלמדו לא הגינה עליהן שלא יבואו לעבור על ג' עבירות החמורות הללו?

ותירץ הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל על פי דברי הגמרא במסכת ברכות (דף סב:) שכתוב שם: (שמואל-א כד, ה) "וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט" אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מלכים-א א, א). דהיינו, כי טבע הבגדים להחם הגוף, וזהו מתנת ה' יתברך שנתן כח לבגדים לחמם, אבל מי שמבזה את המתנה אז הקב"ה מסיר את סגולתה, ולא עושים את פעולתם ואינם מחממים את הגוף. 

וכך הוא הדבר גם ברוחניות, שהרי התורה היא תבלין ליצה"ר וזהו סגולה רוחנית, אולם מי שהתורה אינה חשובה בעיניו, אז לא תפעל את פעולתה וסגולתה, ואינה יכולה להיות תבלין ליצר הרע. 

ולכן אף שלמדו תורה, כיון שלא "החשיבו את התורה", לכן הגיעו למצב שהתורה לא הצילה אותם מג' עבירות החמורות שגרמו את החורבן. 

ודבר זה לא ידעו החכמים ולא הנביאים עד שהקב"ה בעצמו היה צריך לומר שסיבת הדבר היתה "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" דהיינו, אי הכרה בחשיבות וערך התורה!

"עץ חיים היא למחזיקים בה"

וכעין זה כותב הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן ח"א עמ' מח-מט) שהתורה צריכה "לקיחה", וכדכתיב (משלי ד, ב): "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" והיינו שאחרי ש: "נָתַתִּי לָכֶם" היא "לֶקַח טוֹב" שעדיין צריכה ללקיחה מצד המקבל.

ומפורש במסכת סוכה (דף לז.) דאף דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, הני מילי כשזה דרך כבוד אבל דרך בזיון לא. נמצא לפי זה שרק כשמתייחסים לתורה דרך כבוד הראוי לה אז לקיחתו לקיחה, ואז הוא בגדר "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח) שהוא מחזיק ונאחז בתורה והתורה מגינה ומצלת אותו.

אבל מי שמתייחס לתורה שלא לפי היחס של הכבוד האמיתי הראוי לתורה ומבזה אותה ומזלזל בה ח"ו, אז התורה לא מגינה עליו, ולא נחשב שהוא "לוקח ואוחז בתורה". 

והתייחסות זו של כבוד אמיתי לתורה, אפשר לראות ולבדוק על ידי שמוותרים הרבה עבור התורה, שמוותרים על רצונות כדי ללמוד תורה, מוותרים על תענוגים וכל מיני עסקים כגון עיסוקים לפני תחלת הסדר כדי להגיע בזמן לסדר, וכן השתתפות בחתונות ובכל מיני אירועים, שמוותרים על הכל למען התורה. ובכך מראים את האהבה האמיתית לתורה ואז על ידי זה יהיה נחשב שאנו מתייחסים לתורה עם הכבוד וההערכה הראויים לה. אבל מי שח"ו מזלזל בתורה ומבטל מלימודיו על כל דבר קטן, הרי הוא מראה שאין התורה חשובה אצלו ואז התורה לא מגינה עליו, והדברים ידועים...

ומטעם זה אמרו בירושלמי בחגיגה (פ"א ה"ז) ר' הונה ר' ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק. מצאנו שוויתר הקב"ה לישראל על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים, ועל מאסם בתורה לא וויתר!

ולכן כדאי להביא כמה מאמרי חז"ל שמהם נוכל לקבל מושג מהי "הערכה" הראויה לתורה.

הירושלמי במסכת פאה (א, א) אומר: רבי ברכיה ורבי חייא דכפר רחומין, חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה, וחד אמר אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. וזהו שנאמר במשלי (ג, טו): "וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ".

ובתנא דבי אליהו (רבא פ"ג) כתוב שכל המצוות שאדם עושה בעולם הזה, אין בהם כח להאיר אלא כאור הנר בלבד, אבל התורה מאירה מסוף העולם ועד סופו!

דבריו הנפלאים של הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל

ודברים נפלאים כותב על כך הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל בספרו נפש החיים (שער ד' פרק ל') וזה לשונו: ועוד זאת יתרה התורה הקדושה ביתרון אור ותוספת קדושה, גם על כל המצוות כולן ביחד, שגם אם קיים האדם כל התרי"ג (613) מצוות כולם בשלמות האמיתי כראוי, בכל פרטיהם ודקדוקיהן, ובכונה וטהרה וקדושה, אשר אז נעשה האדם כולו בכל איבריו ופרקיו וכל כוחותיו "מרכבה גמורה" שתשרה עליהם הקדושה העליונה של המצוות כולן. עם כל זה אין ערוך בדמיון כלל קדושת ואור המצוות, לגודל עוצם קדושת ואור התורה הקדושה, אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי! 

הפלא ופלא! 

דברי הנפש החיים הללו צריכים להיות נר לרגלינו והם יסוד עצום בחיי האדם. אשרי מי שיודע אותם ומבין אותם!

מהו המושג של "מסירות נפש לתורה"...

וכשחיים עם מבט זה, אז מבינים היטב מה שהיה מרגלא בפומיה של ראש ישיבת מיר הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל לומר, שאינו מבין מה ששגור בפי העולם הביטוי של "מסירות נפש לתורה", הרי לעסוק בתורה זה התענוג הגדול והאמיתי שיש בחיים, ומה שייך לומר שהוא "מוסר נפש" לתורה? 

והרי הוא גר באמריקה כבר ששים שנה, ולא ראה שום "עולם הזה" שאפשר לומר עליו שמוסר נפשו כדי ללמוד תורה, וכי מי שעוסק בדבר הכי טוב ומתוק שיש בעולם אפשר לומר שהוא "מוסר נפש"?! 

הדבר היחיד שאפשר לומר עליו שהוא בגדר "מסירות נפש" לתורה, הוא כשההורים עובדים קשה כדי לאפשר לבניהם ללמוד, וזהו מסירות נפש אמיתית, שבמקום שהם עצמם ילמדו, הולכים הם לעבוד כדי שבמקומם הבנים יוכלו ללמוד. מניחים תענוג נפלא וגדול זה בשביל בניהם, זה באמת מסירות נפש!

גדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות!

יש יסוד גדול שחייבים לדעת. 

כתוב בשו"ע בהלכות צדקה (יורה דעה סימן רנא סעיף יד'): יכולים לשנות ממעות תלמוד תורה לפיקוח נפש ולהציל נפשות. הט"ז זצ"ל (סעיף קטן ו) הביא קושית המהרש"ל זצ"ל שהלא מסקינן בסוף פרק קמא דמגילה (דף טז:) "שגדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות" ואם כן איך מותר לשנות ממעות תלמוד תורה להצלת נפשות? ומתרץ הט"ז זצ"ל שאין כאן קושיא, כי בודאי שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא שהחידוש הוא שיותר יש זכות ויותר גדול הוא מי שלא באה לידו המצוה של פיקוח נפש ועל ידי זה יכול הוא לעסוק בתורה, ממי שבאה לידו המצוה של פיקוח נפש ולכן צריך ומוכרח לבטל ת"ת כדי לעסוק בהצלת נפשות. ודבר זה למדים ממרדכי היהודי שהיה צריך לעסוק בהצלת נפשות של "כל כלל ישראל", ומחמת עיסוקו זה כתוב עליו שהיה "רָצוּי לְרֹב אֶחָיו" (אסתר י, ג) ולא "לכל" אחיו כי מקצת מהסנהדרין פרשו ממנו. 

דברי החפץ חיים זצ"ל בספרו תורת הבית

וכדאי להביא את לשונו הזהב של החפץ חיים זצ"ל בספרו תורת הבית (פרק ה') אשר כתב גם כדברים הללו, וזה תורף דבריו: וראה נא אחי עד כמה צריך להוקיר כל שעה שלא להתבטל מלימוד התורה, דהנה אם היה מזדמן לאדם להציל נפש מישראל מלטבוע בנהר, כמה היה שמח שמחה גדולה, וכל ימי חייו היה זוכר אותו היום ואותה השעה שזכה להציל נפש מישראל ממות, וכמו שאמרו ז"ל שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וכל שכן אם היה מזדמן לו להציל כמה נפשות, היה שמחתו רב מאוד.

ועתה אחי, ראה נא מה שאמרו חז"ל במסכת מגילה "גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות" והביאו ראיה על זה מקרא. וביאורו - דאף שלמען הציל נפשות בודאי אנו מחוייבים לבטל מת"ת, ואף בשביל מצוה אחרת כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, אבל באפשר המצוה לעשות על ידי אחרים, גדולה היא התורה מכל המצוות.

ואף בענין פיקוח נפשות, אם נזדמן לאחד להציל נפשות ולשני לא נזדמן זה ורק עסק בתורה, וישאלו אותנו: מי הפעיל יותר? לכאורה היו הכל משיבין, כי המציל נפשות הגדיל לעשות. אבל חז"ל גילו לנו שאף שגדול מצותה של פיקוח נפש מאוד, אבל זה שלא נזדמן לו מצוה זו ורק עסק בתורה באותו הזמן לא נופל ממנו, ואדרבה הוא הגדיל לעשות, שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות.

ולכן מי שיושב ועוסק בתורה צריך להרגיש את עצמו חשוב ומאושר יותר ממי שהציל נפש, או אפילו את כל הכלל ישראל מאבדון, וכן ממי שמחלק הרבה צדקות ועושה גדולות ונצורות במפעלי צדקה וחסד, שהרי גדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות!

מעשה עם המשגיח הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל

ומסופר שפעם אחת היה בחור ישיבה שעבר ליד נהר וראה שם ילד שעומד לטבוע, נכנס לתוך הנהר והצילו. הלך אותו בחור וסיפר הדבר בהתפעלות למשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. המשגיח זצ"ל לקח אותו לאולם הישיבה והראה לו את הבחורים היושבים ולומדים ואמר לו: תדע לך "הם עושים מצוה גדולה יותר"!

וזו היא ההערכה האמיתית שצריכה להיות לנו.

אוי לו לפפוס בן יהודה שנתפס על דברים בטלים...

ולהמתיק את הדברים יש להביא כאן דבר נפלא. 

הגמרא במסכת ברכות (דף סא:) מספרת על פפוס בן יהודה שראה את רבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. ואמר לו: אי אתה מתירא מפני המלכות? אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם, מפני מה אתם בורחים? אמרו לו מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם, רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותינו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. 

המשיך רבי עקיבא ואמר לו: אף אנחנו - עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ) כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה! 

ממשיכה הגמרא ואומרת: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים וכן תפסו את פפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. ואז אמר לו פפוס בן יהודה לרבי עקיבא: "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים".

יש גמרא אחרת במסכת בבא בתרא (דף י:) שאומרת: הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. ושואלת הגמרא מאן נינהו? אילימא רבי עקיבא וחבריו משום הרוגי מלכות ותו לא? כלומר הם הרי גם בלי להיות הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. 

ואם כן מי הם אותם הרוגי מלכות? 

ומבארת הגמרא שהם "הרוגי לוד". פרש רש"י זצ"ל וזה לשונו: הרוגי לוד, לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלוד כדאמרינן במסכת תענית (דף יח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו: מה לכם על ישראל אנו הרגנוה.

הגר"א זצ"ל כותב שאותו פפוס המוזכר כאן בגמרא הוא אותו פפוס בן יהודה שישב יחד עם רבי עקיבא בבית האסורים ודיבר עמו. זאת אומרת שהוא מסר נפשו למיתה בשביל הצלת כל כלל ישראל!

ותמה על זה הגרש"ד פינקוס זצ"ל, וראיתי שכיון לדעת הספר רביד הזהב על התורה מהגאון רבי דוב בער טריוויש זצ"ל שהיה אב"ד בוילנא בימי הגר"א זצ"ל, שלכאורה תמוה, למה פפוס אמר על עצמו לרבי עקיבא שנתפס על "דברים בטלים" וכי להציל את כל כלל ישראל הם דברים בטלים?! 

אבל התירוץ הוא שאכן כן הוא. ביחס לתורה גם להציל את הכלל ישראל זה נחשב לדברים בטלים! 

והמוסר שאנו צריכים לקחת מזה הוא שלא מדברים כאן על דברים בטלים "שלנו", איבוד זמן, ביטול זמן, ודברים שכרוכים באיסורים ח"ו, מדובר כאן על הצלת נפשות של כלל ישראל, ובכל זאת נחשב לדברים בטלים! נורא למתבונן!

וכן ראיתי שהאור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון על משלי (ג, טז) כותב על הפסוק: "וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" וזה לשונו: רצה לומר, כל דבר אשר תחפוץ אותו מאיזה אופן שיהיה, או מצד גדולה או רצון או עריבות הענין, הכל לגבי התורה לא ישוה כלום!

וזהו מה שאנו צריכים להרגיש ולדעת, וממילא לחיות עם הנחה זו, שכל דבר שבעולם כלפי התורה הינו דברים בטלים. ועל ידי כן לא כל כך בקלות נוותר על לימוד התורה.

ונמצא לפי זה שאנו צריכים להסתכל על אלו שלא זכו ללמוד תורה כמסכנים, מסכנים כפשוטו! שאין להם כלום, ואנו לעומתם צריכים להרגיש את ה"אשרינו מה טוב חלקינו" שאנו לומדים תורה, כי תורה זה הכל.

גדולה תלמוד תורה יותר מהקרבנות

הגמרא במסכת מכות (דף י.) אומרת: ואמר ר' יהושע בן לוי מאי דכתיב (תהלים קכב, א): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע שמעתי בני אדם אומרים מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי.

אמר לו הקב"ה "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהלים פד, א) טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

מכאן רואים עוד את המעלה העצומה שיש לתלמוד תורה. ומה שבאמת לא מתפעלים מגמרא זו הוא מפני שאין לנו שום השגה והבנה בעומק הפנימיות של ענין הקרבת הקרבנות. ולכן כדאי לראות קצת מדברי חז"ל על ענין הקרבנות. 

וראשית כל יש לדעת שכדי שכהן יוכל להקריב קרבן על גבי המזבח היה צריך להתעלות בדרגות רבות של מסירות נפש, וכן כל יחיד היה מתעלה מאוד כשהיה מקריב קרבן.

וכבר כתוב בגמרא במסכת נזיר (דף כג:) שבשכר מ"ב (42) קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצתה ממנו רות!

ובמדרש רבה (פ' צו, ח, ג) כתוב: אמר רבי ברכיה: חביב קרבן של אהרן לפני הקב"ה כשנים עשר שבטים!

ובמסכת תענית (דף כז:) שנינו: אמר רב אסי: אלמלי מעמדות (פרש רש"י זצ"ל: עסקי קרבנות) לא נתקיימו שמים וארץ. ורואים מכל זה את גודל ענין הקרבנות, ואף על פי כן כתוב שיותר טוב יום אחד של לימוד תורה מאלף קרבנות!

ללמדינו עד כמה כוחו העצום של לימוד התורה.

ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ

המשנה במסכת הוריות (דף יג.) אומרת: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. ובגמרא שם: מנא הני מילי? אמר רבי אחא ברבי חנינא דאמר קרא (משלי ג, טו): "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

דברי הגמרא הללו הם נפלאים למי שמתבונן בהם. כוחו הגדול של תלמיד חכם למרות שהוא ממזר שהוא יותר גדול מהאיש הכי קדוש שיש לעם ישראל ובמקום הכי קדוש שאפשר שבו נכנס רק פעם אחת בשנה, כהן גדול שנכנס לפני ולפנים!

וזה מה שעלינו לדעת, החשיבות הגדולה של התורה הקדושה שהיא מעל כל שאר הדברים.

הגאון רבי ברוך בער זצ"ל: אני מוחה!

ומסופר שהיתה פעם אסיפה של גדולי תורה, ואחד הנואמים שהיה אדם גדול וקדוש, עמד ודיבר בחום ובהתלהבות על גודל המסייע ומחזיק לומדי התורה. בתוך הדברים אמר: "צריך לדעת שהתורה היא החמצן של החיים!". מיד קם ממקומו הגאון רבי ברוך בער זצ"ל בעל הברכת שמואל והכריז: אני מוחה! אני מוחה על המשפט הזה שהתורה היא החמצן של החיים, כי אם כך, אז משמע שיש שני דברים חיים וחמצן, ועל ידי התורה אפשר להגיע לחיים אלו, וזה שקר! כי אין כאן שני דברים, כי אם דבר אחד "התורה", וזה גופא החיים ואפס זולתה!

סוד ההצלחה של ראש ישיבת לייקוואוד הגר"א קוטלר זצ"ל

נסיים עם סיפור שסיפר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, בהיות ענין זה סוד הצלחתו בחיים של ראש ישיבת לייקוואוד, לדעת תמיד ש"כשלומדים תורה לא מפסידים".

אביו היה סוחר עורות בעיירה בליטא, בתקופה מסויימת כשהמצב בענף זה היה בכי רע, סבלו בני הבית מחרפת רעב, כמעט שלא היה מה לאכול בבית. לאבא היתה קביעות ללמוד שעתיים אחרי התפילה ואת השעתיים האלו לא ביטל בשום אופן מימיו.

ויהי היום והגיע לבית סוחר עשיר וביקש לעשות עיסקה גדולה אשר היה אמור להניב ממנה ריווח עצום. אולם העשיר הגיע בשעת לימודו הקבוע. ניגשה אמו של הגר"א קוטלר זצ"ל ודפקה בחזקה על הדלת ואמרה לבעלה שאולי כדאי לצאת לכמה דקות לסיים את העסקה הרצינית הזו.

מבעד לדלת נשמע קולו של האב: לכי ואמרי לו שאם הוא מעוניין להמתין עד שאגמור הלימוד שלי, מה טוב, ואם לאו, שילך לדרכו לשלום, ואם נגזר עלי שאמכור את הסחורה וארויח כסף אז אעשה זאת גם בלעדיו, הרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה!

לימים סיפר הגר"א קוטלר זצ"ל שזה מה שהעניק אביו לכל בני הבית. במסירותו לתורה הוא עורר בהם האמונה הפשוטה ש"כשלומדים תורה אף פעם לא מפסידים"! וסיים ואמר, שממנו גם הוא רכש את המסירות נפש לתורה.

ואכן לא פלא שמכזה אבא עם מסירות עצומה לתורה אף שעל ידי זה יפסיד עיסקה השווה לאלפים, יצא בן גדול כזה שהאיר עיני ישראל והקים עולה של תורה בשממון של אמריקה בזמנו.

קרדיט: מאמר זה מתוך הספר 'הראנו בבנינו' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! [מחבר הספרים: אל תדיחנו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...] לכתבה על הספר לחץ כאן.

לכתבה קודמת: מאמר על צער השכינה ואמירת תיקון חצות | נדבר קצת על ענין מרכזי יותר ובפרט בימים אלו, והוא ענין "צער השכינה", ונראה גם שעל כל אחד ואחד מאיתנו מוטל החיוב להשתדל לפחות "להשתתף" בצער השכינה, לחץ כאן.

לכתבה: 'תיקון חצות' לחץ כאן.