שלא לנקום ושלא לנטור

2 מצוות הנלמדים מפסוק: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" ענין של נקימה ונטירה, וכתב הט"ז: שהאדם מורגל בעבירות הללו וכמעט רוב העולם נכשלים בהם. וסיבת הדבר הוא כתב הרמב"ם: שכשהנפש מתעוררת לנקום על היזק שנגרם לה, אין היא נרגעת עד שתגמול למזיק כגמולו ולכן נבאר ענינה וגדרה, חומרתה ורעתה והשכר לנזהר בזה!!

שלא לנקום ושלא לנטור

פתח דבר:

נדבר בעזהי"ת על שתי מצוות דאורייתא הנלמדים מהפסוק (ויקרא יט, יח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" שהם הענין של נקימה ונטירה, שכמו שכבר כתב הט"ז זצ"ל בשו"ע (יו"ד סי' רכח ס"ק יג) שהעבירות הללו הם מהעבירות שהאדם מורגל בהן, וכמעט רוב העולם נכשלים בהם. וסיבת הדבר הוא כמו שכתב הרמב"ם זצ"ל בספר המצוות (לא תעשה שי"ז) שכשהנפש מתעוררת לנקום על היזק שנגרם לה, אין היא נרגעת עד שתגמול למזיק כגמולו. ועל כן כדאי לבאר מהי ענינה וגדרה, מהי חומרתה ורעתה ומה השכר שזוכה מי שנזהר בזה. עוד נרחיב הדיבור בעזהי"ת בכמה עצות ודרכים המועילים לאדם כדי שיוכל להתחזק בזה ועל ידם ידע איך להנצל מעבירות אלו.

מהו נקימה ומהו נטירה

ראשית כל אם נרצה לדעת מהו נקימה ומהו נטירה יש להביא את דברי הגמרא במסכת יומא (דף כג.) המגדרת איסורים הללו כדלהלן: תניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה. נקימה: אמר לו, השאילני מגלך, אמרו לו, לאו. למחר אמר לו הוא, השאילני קרדומך, אמר לו, איני משאילך, כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה: אמר לו, השאילני קרדומך, אמר ליה, לא. למחר אמר לו, השאילני חלוקך, אמר לו, הילך, איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה.

והנה החפץ חיים זצ"ל הוסיף בזה כמה מילים ואמר שנקימה היא שנוקם ממנו וגומל לו כמעשהו הרע, ונטירה, היא, שנוטר השנאה בלבו, שגם אם השאיל החפץ לחבירו אלא שאמר לו הריני משאילך, ואין אני משלם לך כפעלך שלא השאלתני - זוהי נטירה. אלא צריך להשאיל לו בלב שלם, לא יהא לו שום שנאה בלב אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו ולא יזכרנו כלל. ומסיים החפץ חיים זצ"ל ואומר שאיסורים הללו נוהגים בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות.

וכדאי לציין מה שהוסיף עוד בזה החפץ חיים זצ"ל (אהבת חסד פרק ב') דמה שנקטו בגמרא קרדום ומגל זה לאו דוקא, אלא הכוונה היא דאפילו על דברים נקלים כאלה שייך גם כן איסור נקימה ונטירה וכל שכן בדברים גדולים. כגון, למנוע מלהיטיב עמו באיזה דבר שהוא נוגע למחייתו. ולא רק כלים אלא גם ממון, דמוזהרין אנו שלא למנוע לעשות צדקה וגמילות חסד בממון שלא עשה הוא עמו כהוויתו, שזו היא נקימה, וכן הוא בנטירה.

עוד כתב החפץ חיים זצ"ל שמוכח מכל הראשונים שאיסור הנקימה הוא אפילו אם לא השיב לו כן, אלא משידע בנפשו שמטעם זה הוא נמנע מלהטיב עמו עובר בלאו זה. וכן לענין הנטירה, אין האיסור בזה דוקא על הדיבור, אלא על נטירת הלב. אלא צריך שימחה הדבר מלבו.

עוד נקודה שצריכים לדעת היא, שיש ראשונים שסבירה להם שאיסור נקימה הוא רק כשחבירו עשה לו דבר רע בעניני ממון, אבל אם ציער לו בגופו או בייש אותו וכדומה, מותר לשלם לו כמו שעשה לו. אמנם הרמב"ם זצ"ל וכן סובר גם בספר החינוך שבכל אופן יש איסור ולענין מעשה הכריע החפץ חיים זצ"ל להחמיר (חפץ חיים בפתיחה באר מים חיים אות ח' וט') מדין ספק דאורייתא לחומרא.

"לא תיקום ולא תיטור" נוהג גם כלפי מי שעצא מכלל עמיתך

ונוסיף עוד ידיעה חשובה בענין זה, והוא: זה נכון שמי שיצא מכלל "עמיתך" כגון יהודי מומר לתאבון, העושה עבירות לפרקים, שלכן יש מצוות שאין חיוב לנהוג בהן כלפיו, וכגון מצוות "ואהבת לרעך כמוך" או "לא תונו איש את עמיתו", בכל זאת לגבי לאו זה של נקימה ונטירה גם למי שיצא מכלל "עמיתך" חייבים אנו להזהר מלא לנקום ולנטור ממנו. כי למרות שיצא מכלל עמיתך. בכל זאת הלואים הללו קיימים כלפיו.

וכמו שפירש בזה בטוב טעם ודעת בספר פנים יפות הטעם שבלאו זה של "לא תיקום ולא תיטור" כתבה התורה "את בני עמך", מפני שאמרו חז"ל במסכת בבא בתרא (דף ד.) גבי "ונשיא בעמך לא תאור" - בעושה מעשה עמך. וכיון שאמרו חז"ל (מס' יבמות דף עט.) שמידת ישראל שהם גומלי חסדים, ומכיון שאמר לו "השאילני מגלך" והלה סירב, נמצא שאינו גומלי חסדים ואינו עושה מעשה "עמך" בדבר זה, ולכן הייתי חושב שמותר לנקום בו ולהשיב לו כגמולו. לכן בא הכתוב ואמר "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" שהגם והם אינם גומלי חסדים הם בני גומלי חסדים, יוצא שהם בנים של עושי מעשה עמך, וממילא ראוי לשלם להם טובה לדורי דורות.

ובספר החינוך (מצוה רמא) כתב בזה: שלא לנקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, והענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבהו כמו שהכאיבם. ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו "לא תקום".

מדברי הרמח"ל זצ"ל בענין זה

ואם עסוקים אנו בזה, אי אפשר שלא להביא את דברי הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים אשר הטיב לבאר ענין הנקימה והנטירה (פרק יא) וז"ל: וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהיינו, נקימה - למנע מהיטיב למי שלא רצה להיטיב לו, או שהרע לו כבר. ונטירה - להזכיר בעת שהוא מיטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרע שעשה לו. 

ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב, מבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם או איזה זכרון מן הדבר, ואם לא יוכל להשאיר זכרון גדול, ישתדל להשאיר זכרון מועט, ואמר דרך משל לאדם, אם תרצה ליתן לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תתננו בסבר פנים יפות, או אם אינך רוצה להרע לו, לפחות לא תיטיב לו טובה גדולה ולא תסיעהו סיוע גדול. או אם תרצה גם לסייעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו, או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לרע, אם מחלת לו שלא תראה לו לאויב - די בזה. ואם גם להתחבר עמו תרצה, אך לא תראה לו כל כך חיבה גדולה כבראשונה, וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר, מה שהוא משתדל לפתות את לבות בני האדם. 

על כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו "ואהבת לרעך כמוך" - כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש.

האם שייך להתגבר על רגש הנקימה הטבעי המצוי אצל בני האדם?

ואחרי דברים אלו של הרמח"ל זצ"ל יש להביא כאן את קושיית הירושלמי (מס' נדרים פ"ט ה"ד) המקשה כיצד שייך להתגבר על רגש הנקימה והנטירה הטבעי המצוי אצל כל אדם. איך שייך לצוות על האדם להימנע מנקימה ונטירה, כאשר באופן טבעי זהו רגש האדם?

אמנם הרבה תירוצים ועצות נאמרו בזה וכמו שנביא אותם בהמשך בעזהי"ת, אבל דבר אחד יש לדעת - אם התורה ציוותה שלא לנקום ולא לנטור אזי בהכרח שיש לנו הכוחות לעשות את זה!

וכבר אמר הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א שהאמת היא שלולי הציווי היה אי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שלא מרגישה כלום, אבל כיון שנצטוינו שלא לנקום ולנטור, הרי בעצם הציווי נתן לנו הקב"ה את הכוחות להימנע מנקימה ונטירה.

וכעין זה כתוב בשם משמואל בענין "לא בשמים היא" שכח הציווי היה גורם שאם היינו מצווים לעלות לשמים היינו מצליחים!

וכך היה רגיל לומר מרן הרב שך זצ"ל בשיחותיו שרק התורה יכולה לצוות "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תיקום ולא תיטור", ויתכן שבאמת בלי תורה לא היה שייך לנהוג אחרת, ורק התורה היא שמרככת את לב האדם ומכשירה אותו שיוכל לקיים שתי הציווים גם יחד - "ואהבת לרעך כמוך" ושלא לנקום ולנטור, רק התורה יכולה לפעול כך!

מעשה עם הגאון רבי אריה לוין זצ"ל

וכן רואים בהנהגת גדולי ישראל שיכולים לקיים את שתי הדברים גם יחד ועד שנראה לדבר פשוט ומובן מאליו.

וכמו שסיפרו על הגאון רבי אריה לוין זצ"ל שפעם גמל חסד עם עשיר גדול, ואחרי ימים רבים, בימי המלחמה אותו עשיר היה נוהג להלוות כסף לנצרכים. גם הגאון רבי אריה לוין זצ"ל הצטרך להלוואה ולכן לבקשת אשתו נטל כמה ספרים יקרי ערך שהיו עמו, וסר לביתו של אותו עשיר וביקשהו כי על סמך רכוש זה ילווה לו כסף. אותו עשיר סירב להלוות לו באופן חד משמעי, בפירוש סירב להלוות לו.

שאלו רבי אריה לוין זצ"ל, על שום מה מסרב הוא להלוות בשעה שמלווה הוא לאנשים אחרים.

השיב לו אותו אדם: לאחרים חייב אנכי להלוות שידועים הם כי עשיר אני, ואם אסרב להלוותם יקפידו עליו וישמרו לי טינה, אולם אתם, יודע אני בכם שלא תיטורו לי איבה גם אם אסרב להלוות לכם...

רעתה וחומרתה של הנקימה

ונראה כעת את רעתה וחומרתה של הנקימה, ונקדים את דברי הרמב"ם זצ"ל (הלכות דעות פ"ז ה"ז) שכתב: הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה, ודעה רעה היא עד מאוד.

ובמדרש לעולם (פרק ז') מובא: לעולם יגמול אדם חסד אפילו עם מי שהרע לו, ולא יהיה נוקם ונוטר, וזה דרכן של ישראל. אבל הגויים האכזריים וערלי לב נוקמין ונוטרין, ועברתם שמורה לנצח.

ויותר מזה מצינו - מי שנוקם ונוטר הוא מפריד ממנו את הקב"ה! וכמו שכתב רש"י זצ"ל על הפסוק (משלי יז, ט): "מכסה פשע מבקש אהבה ושונה בדבר מפריד אלוף".

"מכסה פשע מבקש אהבה" - אם יחטא איש לאיש וזה מכסה עליו ואיננו מזכיר לו חטאתו ואינו מראה לו פנים זועמות גורם לו שיאהב אותו. "ושונה הדבר מפריד אלוף" - מי שנוטר איבה ומזכירו כך וכך עשית לי. מיד "מפריד אלוף" מאז מפריד ממנו אלופו של עולם שהוא הקב"ה שהזהירו לא תיקום ולא תיטור.

"משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו"

עוד בזה מצינו דברים כדרבונות במדרש רבה (בראשית לח, ג): 

כתיב (משלי יז, יג): "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". לא סוף דבר משיב רעה תחת טובה, אלא אפילו משיב רעה תחת רעה - לא תמוש רעה מביתו. וביאר הנצי"ב זצ"ל בהעמק דבר (ויקרא יט בהרחב דבר) שהרי דייקו חז"ל לשון "משיב" דלא שייך לשון השבה אלא על מה שחייב, והאיך שייך לשון השבת רעה על טובה, משום הכי פירשו "משיב רעה" משום שעשה לו רעה, אבל הוא "תחת טובה" שהיה לו לעשות, שאם היה עושה טובה היה נשכח הריב מביניהם, ועתה שלא עשה כן, אלא השיב רעה, "לא תמוש רעה מביתו", שהרי למחר חבירו שוב יעשה לו רעה כשימצא, ואחר כך תשוב להרע לו כשתמצא ידך, וכן יחזור חלילה.

ומיום השלישי ועד עכשיו יש לך טינה בלב?...

רואים עד כמה גרוע ורע הוא האיסור הזה. ועד כמה שגדולי ישראל הכירו את זה, אפשר לראות ממה שמסופר על אחד מהגדולים מלפני כמאתיים שנה, שפעם אחת בהכנסו לביתו בליל שבת קודש ראה שמשהו מציק להרבנית וכשאל על פשר דבר, אמרה לו שאשת אחד הגבירים העליבה אותה ופגעה בה באופן חמור מאוד, אז הרב זצ"ל שאל אותה אימתי היה המעשה ההוא, והיא אמרה לה שכבר מיום שלישי... מיד התרגש הרב ואמר בקול גדול כמשתומם: "ומיום השלישי ועד עכשיו יש לך טינה בלב על אשה יהודיה ועדיין לא מחלת לה"?!

ושוב אמר הרב זצ"ל לאשתו: אדם מישראל שנטרו לו טינה בלב מיום השלישי עד שבת - חובה לפייס אותו, בואי ונפייסנה...

זאת היא ההרגשה והזהירות שהיו לגדולי ישראל מלא לנקום ולנטור לאחרים.

שכר הגדול של מי שנזהר בזה

אבל צריכים לדעת שכמו שרעתו של מי שעובר על זה היא עצומה, כמו כן השכר גדול שזוכה מי שנשמר מזה גם כן עצום וגדול הוא.

איתא בירושלמי במסכת ברכות (פ"ב ה"ג) ששתי ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, ארונו של חי העולמים וארונו של יוסף, והיו אומות העולם אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו וכו', והיו ישראל אומרים - על ידי ששומר זה מה שכתוב בזה.

בפירוש אגדות אליהו מבעל השבט מוסר זצ"ל מפרש בזה דבר נפלא למה זכה דוקא יוסף הצדיק מכל השבטים שגם העצמות שלו העלום בני ישראל עמהם, וזכה יוסף הצדיק שארונו יהיה לצד ארונו של חי העולמים.

ומפרש שם שאחת הסיבות היתה משום שיוסף הצדיק עמד בנסיון, ועוד טעם בגלל שהיתה בו מעלה יתירה על אחיו, שקיים בעצמו "לא תשנא את אחיך" ו"לא תקום" וכן "וחי אחיך עמך" "ואהבת לרעך כמוך" כמו שאמרו חז"ל במסכת שבת (דף לא:) מאי דסני לך לחברך לא תעביד שבזה תלויה כל התורה כולה, והרי אחיו נפלו בידו וקיים "לא תקום ולא תטור", ואדרבה כלכלם לקיים וחי אחיך עמך והיה אוהבם כמותו לקיים ואהבת לרעך כמוך.

הנוהג שלא לנקום ולנטור זוכה לניסים גדולים!

ובזוהר הקדוש (פרשת מקץ רא, ב) מסופר על רבי אבא שישב בפתח שער העיר לוד, וראה אדם יושב לנוח על גל אבנים במורד ההר, אותו אדם היה עיף מן הדרך, ותקפתו תרדמה. הגיע נחש ארסי והתקרב לאדם הישן, אך לפתע נעקר ענף כבד מן העץ נפל על הנחש והרגו. כשהתעורר הישן, וראה את הנחש המת לצידו, הזדקף וקם ממקומו, באותו רגע נעקר גל האבנים שעליו ישב, והתדרדר לגיא שלתחתית ההר. ניגש רבי אבא לאותו אדם ושאלו: אמור לי מה מעשיך? ודאי לא לחינם אירעו לך ב' ניסים אלו. השיב הלה, מימי לא עשה לי אדם רע שלא נתפייסתי עמו ומחלתי לו. כשלא יכלתי להתפייס עמו, לא עליתי על מטתי עד שאמרתי שהנני מוחל לו ולכל מי שציער אותי, ומאותו יום והלאה לא זכרתי מה שהרע לי, אדרבה השתדלתי להיטיב עם כל אלו שציערו אותי, שלא יחשבו שיש לי שנאה כלפיהם.

ויש לציין שבזוהר הקדוש שם דורש את הפסוק במשלי (כ, כב): "אל תאמר אשלמה רע קוה לה' וישע לך", שלא ינקום במי שהרע לו, והרבה דרכים למקום כיצד להושיע לו. מי שנוקם ומשלם רע, המקטרגים וכוחות הדין ירעו לו, אולם ההולך בתמימות ואינו נוקם, השי"ת מגן ומחפה עליו לשמרו שלא יזיקו לו המקטרגים ובעלי הדין.

הרי שראינו השכר הגדול שזוכה מי שנשמר בעצמו מלנקום ולנטור בשני.

מה הם העצות והדרכים שעלינו לנקוט על מנת שנוכל להתגבר על היצר

אמנם מה שצריכים כעת לבאר הוא, מה הם העצות והדרכים שעלינו לנקוט על מנת שנוכל להתגבר על היצר, וכן על ההרגש הטבעי שיש לנקום ולשנוא את מי שעושה לנו רעה כלשהי.

והנה מצינו כמה עצות מועילות לזה שיכולים לעזור לנו בזה. נביא כמה מהם ונסביר אותם בעזהי"ת.

דבר ראשון הוא - להרחיק עצמו מכל מצב שיכול לגרום לו לנקום ולנטור

והנה, לפני שנתחיל להסביר העצות, הדבר הראשון שצריכים לדעת הוא, שעלינו להתרחק ממצבים שמהם עלולים להגיע לנקמה. ויתכן לומר שמי שלא מרחיק עצמו ממצבים אלו אלא להיפך, נכנס הוא למצב שעלול להגיע לנקמה ולנטירה, הדבר יחשב לו כבר כאילו עובר על הלאו של "לא תקום ולא תיטור", והראיה לזה ממה שמבואר באבות דרבי נתן (פרק כו) האומר: רבי עקיבא אומר כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו עובר משום חמשה דברים משום לא תיקום ומשום לא תיטור וכו'.

ובבנין יהושע שם פירש מדוע עובר וכתב: משום שסופו לשנאותה. ומשמעות הדברים הוא שכבר מעכשיו עובר. ועל פי זה כתבנו שדבר ראשון הוא - להרחיק עצמו מכל מצב שיכול לגרום לו לנקום ולנטור.

וכמו שאמרנו, מצינו כמה מהלכים כדי להנצל מאסור זה.

להתבונן שכל מה שקרה היה הבל ולא כדאי לכעוס ולנקום על דבר כזה

והנה הרמב"ם זצ"ל כותב בהלכות דעות (פ"ז ה"ז) וז"ל: הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תקום", ואף על פי שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאוד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדאי לנקום עליהם.

ומבואר מדבריו שצריך להעביר על מידותיו על דברי העולם, כיון שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואין כדאי לנקום.

והגאון הרב חיד"א זצ"ל הביא בזה (ספר דברים אחדים פט, א) פירושו הנפלא של הכלי יקר זצ"ל: משל למה הדבר דומה, לנער קטן שבנה בנין מפואר במשחקו בחול, עמל הנער על כך שעות רבות עד שלפי דעתו היה הבנין - בנין לתפארת. והנה לאחר כל עבודתו בא אחיו הגדול והחריב לו את כל אשר בנה במחי יד אחת.

פנה הקטן במרוצה לאביו ובבכי גדול סיפר לו את אשר עולל לו אחיו. סבור היה אותו ילד שכל כך יכעס אביו על בנו הגדול, עד שיכה אותו מכת מות על מעשיו, אך האב שדעתו רחבה יותר הבין שכל הבנין ההוא הוא אינו אלא בנין של חול, משחק של הבל ומעשה תעתועים, ולא כדאי להצטער בגינו כל כך, לכן לא העניש את בנו הגדול כלל.

על פי משל זה מובן היטב מדוע אסרה התורה לנקום ולנטור, שכאשר נשכיל להבין שכל הבלי העולם הזה אינם אלא כאותו בנין של חול שבנה הנער הקטן, נבין שאותו אחד שהזיק לנו בענינינו החומריים גרם לנו נזק קטן כל כך, שאינו ראוי כלל להתייחסות מצידנו, ובודאי שלא לעונש.

ואף אם לפעמים מחמת קוצר דעתנו נראה לנו שהנזק גדול ביותר, אך לו רק נשכיל לעצמנו מבט רחב יותר, מיד נבין שכל הבלי העולם הזה אינם אלא כבנין משחק שבונה הנער על החול.

על פי זה הסביר הכלי יקר זצ"ל גם מדוע לפעמים אנו רואים אדם שצועק לבורא שיעניש לחבירו שעולל לו רעה, ולא נענה, אף כאשר הוא צודק לכאורה בטענותיו. והסיבה לכך היא, שהבורא יתברך מתייחס לתפילתו של הנפשע באותה צורה שהתייחס האב לבנו הקטן שבמשל.

והנה זאת היא העצה הראשונה - עלינו להתבונן שכל מה שקרה היה הבל ולא כדאי לכעוס ולנקום על דבר כזה.

לאהוב אהבה אמיתית לחבירו

העצה השניה היא - לאהוב אהבה אמיתית לחבירו.

והנה, התורה סמכה הלאוים של "לא תקום ולא תטור", לעשה של "ואהבת לרעך כמוך", ללמדנו, שאם ישאל אדם ונרצה לדעת איך יכולים להמנע מנקימה ונטירה? באה התורה ומגלה לנו שכאשר יקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך", ממילא ימנע מלנקום ולנטור. שהרי אם יאהב את חבירו כמותו, לא יאבה לעשות לו דבר שאינו רוצה שיעשו לו עצמו.

ובעצם דבר זה מבואר בירושלמי (מס' נדרים פ"ט ה"ד) ששואל איך אפשר לקיים ה"לא תיקום ולא תיטור" ותירץ: היה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמתי לידיה? והביאור בזה כתב בפני משה, שדומה למי שחותך בשר בסכין, והכה הסכין על ידו, האם תעלה על דעתו לחזור ולהכות את היד שהכתה בסכין על ידו השניה, כדי לנקום את נקמת היד שהוכתה?!

וכך הוא גם בבני ישראל, שהם כולם כגוף אחד ממש, ואם עשה לו חבירו דבר מה, הרי זה כמו שהזיק לידו בידו השניה, שלא יעלה על דעתו להציק לידו השניה בגלל הדבר הזה.

הנוקם ונוטר לחבירו, בעצם לעצמו הוא נוקם ונוטר

וכעין זה הביא גם החפץ חיים זצ"ל בשם הסמ"ג: אם ילך אדם בדרך ותנגף רגלו האחת בשניה ומחמת זה יפול ארצה ויוחבל, ואם אותה רגל נפצעה, היעלה בדעתו להענישה בכך שלא יחבשנה?! ולא זו בלבד שלא יענישנה אלא אין בלבו טינה ושנאה כלפיה. כי הרגל, הגוף, פניו, הלא הכל אחד הוא.

כן הדבר במי שחבירו לא גמל עמו טובה ואפילו גמלו רעה. כי מי חבירו ומי הוא, הלא משורש אחד יצאו, וכשם שכל הגוף מרגיש בכאב אחד האברים, כך הנוקם ונוטר לחבירו, בעצם לעצמו הוא נוקם ונוטר.

זה ספר תולדות אדם, כלל גדול מזה

ועל פי זה תירץ באופן נפלא מאוד בספר תורת מהרי"ץ (פ' קדושים) את מאמר חז"ל שאמרו על "ואהבת לרעך כמוך" - אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. ובילקוט מוסיף עליו: בן עזאי אומר - זה ספר תולדות אדם, כלל גדול מזה. ופלא.

אבל נראה שביאור הדברים הוא - אומר המהרי"ץ דושינסקי זצ"ל - דבא לתרץ קושיית רש"י זצ"ל בריש פרשת בראשית, "לא היה צריך התורה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם", אמנם בזה מיושב כי התורה סיפרה לנו השתלשלות בריאת האדם, כי כולנו בני איש אחד נחנו, בני אדם הראשון, ואמר בן עזאי, שכלל הגדול הזה של ואהבת לרעך כמוך, יסודו בספר תולדות אדם, ועל ידי זה מבינים אנו למה צריך התורה להתחיל בבראשית.

כלומר, שכדי שנגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" צריכים להבין שכלל ישראל כולנו בני איש אחד נחנו, וממילא מה שקורה לחבירו הוי כקורה לו, ואם כן בודאי שאחד לא יבוא לעשות לו לחבירו שום נזק וצער וכן לא ישמור עליו שום שנאה כלפיו.

וזאת היתה העצה השניה - לאהוב את חבירו כגופו וממילא לא יבוא לשנוא אותו ולנקום ולנטור ממנו.

אמונה כעצה כדי שלא לנקום ולנטור

העצה השלישית שמצינו לזה הוא - אמונה! להאמין כי אין מי שיכול לצערו או להזיקו כי אם בגזירת עליון, ונסביר את הדברים בעזהי"ת.

בספר החינוך כשמדבר על מצוה זו של נקימה, בשורשה של המצוה כותב וז"ל: משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם ומיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו כך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב' טז, יא): "הניח לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך".

דברים נפלאים מהספר פלא יועץ

ועצה זו, נשנה שוב ושוב אצל הרבה גדולי ישראל, וכמו שכתב בספר פלא יועץ (ערך נקימה ונטירה): כאשר יתן החי אל לבו, ויאמין באמונה שלמה, כי מפי עליון תצא הרעות והטוב הבאות על האדם בין בידי שמים בין בידי אדם, אפילו כדי שוה פרוטה, ואין שום אדם יכול להרע או להיטיב, אפילו כדי שוה פרוטה, או לכבדו או לזלזל בכבודו וכדומה, בלתי גזירת ה', ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה, והרבה שלוחים למקום, נמצא שכל העושה עמו טובה או רעה בין בגופו בין בממונו בין בכבודו, שליחותא דרחמנא קעבד.

וכאשר יהיה קבוע זה בלבו באמונה שלמה במסמרים בל ימוט, לבבו יבין שאין להאשים את חבירו.

הרי שכל הרעות הבאות לבן אדם הם רק בגזירת עליון, ואם כן מדוע לו להתרעם ולכעוס על חבירו?...

"רחמנא מחי"?!...

וראיה נפלאה לזה הביא החפץ חיים זצ"ל (שם עולם פרק ג' בהגהה) ממה שכתוב בתורה בפרשת משפטים (שמות כא, ט): "ורפא ירפא", ובגמרא (מס' ב"ק דף פה.) דרשו חז"ל "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". ואם תשאל מדוע צריכים פסוק להתיר רפואה? על זה פירש רש"י זצ"ל וז"ל: "ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי" כלומר שלא אומרים שהקב"ה גזר על האדם שיחלה ואיך יבוא הרופא לרפאותו כנגד רצונו יתברך?

והנה הכתוב מדבר בענין מריבה בין איש לרעהו כדכתיב "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו" ואף על פי כן מכנה הגמרא ענין ההכאה בלשון "רחמנא מחי"! ומוכח מזה שגם ענין כזה בא מן השמים. וכן כל עניני צער שמגיעים לאדם, שאחד מחרפו ומגדפו, הכל בא מן השמים עבור עוונותיו.

מי שיחיה עם הרגשה זו ויבין ויאמין שכך הם פני הדברים אזי לא ימצא בלבו שום מקום לנקום ולנטור מחבירו!

משלו הנפלא של החפץ חיים זצ"ל

ויפה המשיל בזה החפץ חיים זצ"ל לאדם שחיפש מישהו בשם ראובן, אמרו לו שרגיל הוא להמצא במקום פלוני, הלך לשם, ומצא אנשים רבים. עבר מאחד לאחד ושאל: "האתה הוא ראובן"? ונענה בשלילה, היתכן שיקפיד ויכעס עליהם מדוע אין איש מהם ראובן? ודאי שלא! אלא יודע מעתה שראובן אינו כאן ועליו לחפשו במקום אחר!

כך אין לאדם להתרעם על מי שלא הטיב עמו, כי לא הוא הראובן שהיה אמור להטיב עמו, ומה לו כי ילין עליו, אלא ילך לחפש את הראובן שהקב"ה ציווהו להטיב עמו, וממילא מובן מדוע אם אחד ביקש משהו מחבירו וחבירו לא רצה לתת לו ולמחרת בא חבירו ומבקש ממנו, שלא יקום ולא יטור משום שלא היה לו על חבירו כל תרעומת...

ורמז לזה אפשר למצוא בדברי יוסף הצדיק שאמר לשבטים (בראשית מה, ח): "לא אתם שלחתם אותי הנה" שעיקר כוונתו היתה לומר להם "לא אתם" עשיתם כל זה, "כי אם האלוקים", ואם נגזר עליו לרדת למצרים היה מגיע לשם גם בלא המכירה ואם כן אין סיבה שיכעס עליהם.

נפלא!

מצינו אם כן עוד דרך כדי שנצליח לכבוש את הרגשתינו והוא - על ידי שנאמין שהכל מאתו יתברך, והבן אדם הוא היה רק שליח ותו לא.

לשלם טובה תחת רעה כעצה נפלאה נגד הנקימה והנטירה

עוד דרך איך ללחום נגד הרגש של נקמה ונטירה הוא על ידי שהאדם משלם לחבירו או לזולתו טובה תחת רעה.

שהרי ידוע מה שסבר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שכדי להמנע מנטירה, כפי שהתורה דורשת, על האדם הנפגע לעקור מן השורש כל הרגשה שלילית כלפי החוטא, והאופן בו ניתן לבצע זאת הוא בחיפוש דרך להטיב לאדם הפוגע, בשלמו טובה תחת רעה!

והנה הנהגה זו מצינו שנוהג בה דוד המלך ע"ה, וכמו שפירש הרד"ק זצ"ל (תהלים מא, יא) על הפסוק "ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם", שכותב: "וראיתי בדברי הגאון זצ"ל (רבינו סעדיה זצ"ל) "ואשלמה להם": טובות תחת רעות כמו שהיה מנהגו.

הרי שכך היה נוהג תמיד דוד המלך ע"ה. והאמת היא שכך מצינו גם ההתנהגות אצל כל גדולי ישראל, ודבר זה היה כל כך פשוט ורגיל אצל כולם עד שכל אחד היה מבין כשהיה רואה שאדם גדול מכבד יותר מן הראוי לאדם אחר, הסיבה היתה בגלל שעשו להם איזה רעה ולכן רצו לשלם להם טובה תחת רעה.

תשלום טובה תחת רעה של האמרי אמת מגור זצ"ל

ומסופר על אדם אחד שהציק להאדמו"ר האמרי אמת מגור זצ"ל בימי חורפו. הגיעו ימי מלחמת העולם הראשונה, והלה התרושש מהונו ונשאר מחוסר כל, הוא הגיע כפליט לוורשה, והאמרי אמת זצ"ל השתדל לטובתו, חיפש לעזור לו בכל דרך אפשרית וקירב אותו דרך הפלגה, עד ששאלה אותו הרבנית באירוניה, "ניכר שעוד לא שכחת כי אדם זה הציק לך בימים בם היינו בביאלה, אך כמדומה הוא לא התכוון אז כל כך להרע לך, כמו שאתה משתדל כעת להיטיב עמו"...

הרי לנו עד כמה שפעם היה פשוט שיש חובה כפולה ומכופלת לעזור ולהטיב למי שהרע לו.

נביא מספר עובדות על גדולי ישראל ששלמו טובה למי שעשה בהם רעה.

הנהגתו הפלאית של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל

מפורסם המעשה עם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שנסע ברכבת מקובנא לוילנא, רבי ישראל זצ"ל היה לבוש בפשטות כאחד הבעלי בתים, ובאותו קרון ישב גם אברך שירד משולחן חותנו. רבי ישראל זצ"ל עישן סיגריה, ואותו הקרון היה מיועד למעשנים. פנה האברך בגסות לרבי ישראל זצ"ל ואמר לו שאינו סובל את ריח העישון, רבי ישראל זצ"ל לא ענה לו מאומה, אלא ביקש את סליחתו וכיבה את הסיגריה.

לא עברו רגעים מועטים, ושוב נשמע קולו הנרגן של אותו אברך "אי אפשר לשבת בד' אמותיו של הזקן הזה, הוא פותח את החלון ומכניס קור לעצמותינו", רבי ישראל זצ"ל הצטדק בנחת, סלח לי לא אני פתחתי את החלון, אולם אם הדבר מפריע לך אסגרנו, וכן עשה.

כשהגיע הרכבת לוילנא, המתין שם קהל רב לקבל את פני רבי ישראל זצ"ל, שאלם האברך, מהי ההתקהלות הזו, ענו לו בתמיהה, האם אינך יודע שהגאון רבי ישראל סלנטר מגיע עתה. הוא זיהה את האיש שבו התגרה, וחשכו עיניו, כל הלילה יסרוהו כליותיו.

למחרת הלך לאכסנייתו של רבי ישראל זצ"ל, ובטרם הספיק לפצות פיו, קדמו רבי ישראל זצ"ל בסבר פנים יפות, הזמינו לשבת, והתענין האם כבר נח מתלאות הדרך. נדהם האברך מקבלת הפנים הלבבית, פרץ בבכי, וביקש סליחה ומחילה. רבי ישראל זצ"ל עודדו לבל יצטער והודיע לו שאין בלבו עליו שום קפידה, לבסוף שאלו לשם מה הגיע לעיר, שח לו האברך שרצונו לקבל "סמיכה" להיתר שחיטה. שמח רבי ישראל זצ"ל ואמר: בידי לעזור לך, חתני הוא מראשי הרבנים בעיר, ואוכל להמליץ עליו בפניו.

חתנו הרב קבלו מיד לחדרו, והחל לגלגל עמו בהלכות, אולם מצאו ריק, אינו מוצא ידיו ורגליו בהלכות שחיטה בדיקה וטריפות.

ניחמו רבי ישראל זצ"ל, בודאי הנך עיף מן הדרך, תנוח ותבוא בעוד מספר ימים. בקושי מצא האברך את דלת היציאה והסתלק...

עברו ימים מספר, ומשהלה לא שב, הלך רבי ישראל זצ"ל לפונדקו ושאלו מדוע לא שב, השיב האברך שהוא כבר מכיר את מקומו ומתכונן לחזור לביתו.

לא הרפה ממנו רבי ישראל זצ"ל עד שהלך ומצא שוחט מובהק שילמדנו את ההלכות, לא עברו ימים מרובים ועמלו נשא פרי, האברך השתלם והיה לשוחט מומחה, והוסמך על ידי רבנים גדולים. לא נתקררה דעתו של רבי ישראל זצ"ל, עד שמצא בעבורו קהילה הגונה והושיבוהו בכבוד בתוכה.

כששאלוהו, מדוע חשב רבינו להיטיב כל כך עם אותו אברך, השיב, כשהלה בא לבקש סליחתי, ואמרתי שהנני מוחל לו במחילה גמורה, אכן אמרתי זאת בלב שלם, אך חששתי היות ואני בשר ודם, שמא תתגנב בלבי איזה קפידא עליו, לכן השתדלתי להיטיב עמו ככל יכלתי, כדי להוציא מלבי כל חשש טינא...

החזון איש זצ"ל מטיב עם מי שצעק אליו

שוב מעשה על מה שסיפר החזון איש זצ"ל על עצמו שבהיותו צעיר לימים נכנס לבית הכנסת בוילנא ניגש לארון הספרים ונטל חומש לעיין בו, הגבאי שלא הכיר את החזון איש זצ"ל קם וצעק עליו: "מה אתה לוקח חומש?! וכי אתה בעל הבית במקום הזה"?! ולא נחה דעתו של הגבאי עד שלקח את החומש מידיו של החזון איש זצ"ל.

למחרת נכנס החזון איש זצ"ל לבית הכנסת וראה את הגבאי עם קופת הצדקה של בית הכנסת, בהגיע אל מקומו של החזון איש זצ"ל הוציא רבינו זצ"ל חמש עשרה מטבעות גדולות ונתן לתוך הקופה, סכום גדול מאוד בתקופה ההיא, הגבאי זקף ראשו בתימהון לראות מיהו התורם הזה וראה שהוא האברך שאתמול צעק עליו...

למחרת בבוקר כאשר נכנס החזון איש זצ"ל לבית הכנסת עמד הגבאי ממקומו והגיש לו במו ידיו את החומש היפה שהיה בבית הכנסת...

לשלם טובה עם מי שהרע לו גם אחרי מותו...

רואים מזה איך הנהגת הגדולים שטרחו לשלם טובה למי שעשה להם רעה. ולא עוד אלא שלפעמים גם אחרי מותם המשיכו לשלם להם טובה על רעה כלשהי שעשו להם, וכמו שנראה במעשה דלהלן:

סיפר הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל שפעם ישב ולמד עם אביו הבית לוי זצ"ל והבית הלוי זצ"ל הוריד את הבגד העליון שלו ואת הכובע וישבו ולמדו. תוך כדי לימודם נכנס הקצב של העיר, שיום לפני כן היה לו דין תורה אצל הבית הלוי זצ"ל ויצא חייב בדינו, והתחיל לצעוק על הבית הלוי זצ"ל שקיבל שוחד מהצד השני וכו'.

הבית הלוי זצ"ל לבש את הבגד העליון והכובע, והרכין ראשו כלפי מטה, וכשהקצב ראה שהוא יושב כמבויש, המשיך לצעוק עליו ולביישו כעפרא דארעא, והבית הלוי זצ"ל לא ענה לו כלום. לאחר שגמר הקצב לצעוק ולבייש אותו ועמד לצאת מן החדר, אמר לו הבית הלוי זצ"ל שהוא מוחל לו, ואין לו שום קפידא עליו.

למחרת הנהיג הקצב בהמות, לפתע קפץ עליו שור והרגו במקום. כששמע את זאת הבית הלוי זצ"ל היה מלא צער, וחשש אולי בגלל שהקפיד עליו גרם למיתתו, ואמר לו בנו רבי חיים זצ"ל שהוא יכול להעיד שהוא מחל בלב שלם. בכל זאת לא נרגע הבית הלוי זצ"ל, והלך להלוויתו של הקצב, ובכה כל הזמן בכיות נוראות, והלך עד הבית החיים, ואחר כך קיבל עליו הבית הלוי זצ"ל לומר קדיש על הקצב כל השנה, וגם התפלל לפני העמוד, ולמד משניות כל השנה כמו על אב ואם, וגם בכל שנה ושנה היה נוהג ביום היארצייט כל המנהגים כמו על אב ואם...

הפטיר רבי חיים זצ"ל ואמר - זוהי יראת שמים אמיתית.

זאת היתה עוד דרך להמלט מהלאוים של נקימה ונטירה - לשלם טובה תחת רעה.

מה הוא אף אתה...

עוד עצה מצינו לזה בדברי החפץ חיים זצ"ל בספרו אהבת חסד (ח"ב פרק כב אות ג') שכתב וז"ל: אלא יתבונן תמיד בנפשו, כמה פעמים הקניט את הקב"ה בדיבורו ובמעשיו, ואפילו הכי אין הקב"ה נוקם ונוטר לו, ומתחסד עמו בכל עניניו, ואף הוא יעשה כן עם רעהו. ונוכל לומר שזהו כונת הכתוב "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'". רוצה לומר, שתתנהג עם רעך כמו שאנכי נוהג במידות עמך ועם כל העולם, שאינני נוטר שנאה, כמו דכתיב בירמיה הנביא (ג, יב): "כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם".

"כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם"

נסיים עם נקודה חשובה שכדאי להבהיר.

למרות שראינו באופן כללי שאסור לנקום מאף אחד ובשום מצב ניתן להתיר את זה, בכל זאת מצינו בזה יוצא מהכלל, הוא - תלמיד חכם, ונבאר את הדברים.

הגמרא במסכת יומא (דף כב:) אומרת: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".

והרמב"ם זצ"ל פסק בהלכות תלמוד תורה (פ"ז הי"ג) שאסור לתלמיד חכם למחול על כבודו, ואם מחל נענש שזה בזיון התורה. אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. במה דברים אמורים כשביזהו או חרפהו בפרהסיא, אבל אם אדם ביזהו או חרפו בסתר, דרך חסידים הראשונים שמוחלים למחרף וסולחים לו.

יש לנקום ולנטור "כנחש"

אמנם עם כל זה יש דבר אחד שצריכים לדעת, והוא מה שהתקשו כבר רבים במאמר הזה, מדוע אמרו חז"ל שתלמיד חכם צריך לנקום ולנטור "כנחש" ולא נקטו דוגמא אחרת.

והביאור בזה הוא כמו שכתב ביערות דבש (ח"א דרוש ט"ו) שהתלמיד חכם חייב לנקום ולנטור, אבל רק באופן שלא יהיה לו בזה שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן, כנחש שנושך מבלי הנאה כלל, אבל אם עושה בשביל כבודו והנאתו, אין זה תלמיד חכם.

כלומר שהאופן היחידי שהותר לו לתלמיד חכם להיות נוקם ונוטר הוא רק כשנוקם ונוטר לשם שמים מוחלט, בלי שום הנאה עצמית, אבל בלאו הכי אסור גם לו לנקום ולנטור.

לא כל אחד ראוי להקרא "תלמיד חכם" לענין זה

ועוד דבר שצריכים לדעת, שלא כל אחד נקרא תלמיד חכם לענין זה.

ומסופר שלהגאון רבי משה מקוברין זצ"ל היו מתנגדים רבים שרדפוהו וציערוהו בכל מיני רדיפות, ורבי משה זצ"ל נעלב ואינו עולב, שומע חרפות וגידופים ואינו משיב, מעביר על מידותיו ואינו מגיב.

אמרו לפניו חסידיו: רבינו עד כאן, הלא אמרו חז"ל (מס' יומא דף כב:) "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".

השיב להם רבי משה זצ"ל: לכשאעמוד ליתן דין וחשבון לפני בית דין של מעלה, ישאלוני מפני מה לא נהגת מידת תלמיד חכם בנקימה ונטירה? יהא לי פתחון פה להצטדק ולומר לא ראיתי עצמי תלמיד חכם.

אך אם אהיה נוקם ונוטר כנחש, ושם בבית דין של מעלה ישאלוני, למה היית נוקם ונוטר כנחש, כלום תלמיד חכם אתה? מה אומר ומה אצטדק...

למדנו מזה שאין לנו למהר ולנקום בגלל שאנו חושבים את עצמנו כתלמידי חכמים...

יהי רצון שנזכה להתבונן בדברים ונכיר רעתה וחומרתה של הנקימה והנטירה, וכן שנוכל להבין ולהשכיל בכל העצות והדרכים שהצענו לעיל ועל ידם נוכל להנצל מלאוים חמורים אלו של נקימה ונטירה.

 קרדיט: המאמר מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מתוך הספר 'מצוות דיליה' לכתבה על הספר לחץ כאן.

למאמר הקודם: שלא לשנא אחד מישראל [לחץ כאן] במאמר הנוכחי נדבר על מצוות לא תעשה דאורייתא, וכלשון הכתוב (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך". נבאר מה קרוי "שנאת חינם" ומה היא שיעורה, מהי רעתה וחומרתה, ומה הם הדרכים לעבוד על לאו זה.

נ.ב. לכתבה: 3 הסדרות; אוחילה לאל, אדרבה והנני בידך - לחץ כאן. דרשות רעיונות וסיפורים: [א] אדרבה: מעלת השלום וחומרת הפגיעה בזולת [ב] אוחילה לאל: כוחה של תפילה [ג] הנני בידך: מעלת הבטחון בהשי"ת, שלוות והצלחת המאמין.

לכתבה: 'להזהר בדיבור - ואדרבה! להרבות שלום בעולם!!' לחץ כאן

עם פירוט הספרים העוסקים בעניני שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו;