זהירות לא לצער את הזולת

דבר שכיח מאוד, והיינו הזהירות הנצרך כדי לא לצער את הזולת שבעצם הוא לאו מפורש מהתורה, ככתוב: "לא תונו איש את עמיתו", הלאו כולל כל מי שמצער כל איש מישראל. נראה איך שגדולי ישראל נזהרו בזה ע"י שחשו את רגשותיו ותחושותיו של האחר כמו שחשו את עצמם, וממילא לא היו מסוגלים לצער את אף אחד בעולם!

זהירות לא לצער את הזולת

פתח דבר:

נדבר בעזרי"ת על דבר שכיח מאוד, והיינו הזהירות הנצרך כדי לא לצער את הזולת שבעצם הוא לאו מפורש מהתורה, וכמו שכתוב (ויקרא כה, יז): "לא תונו איש את עמיתו", לאו זה כולל כל מי שמצער כל איש מישראל. נראה איך שגדולי ישראל נזהרו בזה על ידי שחשו את רגשותיו ותחושותיו של האחר כמו שחשו את עצמם, וממילא לא היו מסוגלים לצער את אף אחד בעולם. 

וחשבתי לעצמי שראוי ונכון להרבות בדוגמאות בנושא זה על מנת שעל ידם נוכל כל אחד ואחד להשכיל אל נכון מה היתה הנהגתם של הגדולים בזה, וכך יוכל לאמץ לעצמו מאורחות חייהם. ומזה הטעם העדפנו לבחור במעשים ועובדות מגדולי ישראל שחיו עמנו בזמן האחרון, כי הדבר ימחיש לנו שאף בתקופתנו אנו - הדבר אפשרי בהחלט!

גרימת צער לזולת - לאו דאורייתא!

כפי שכבר הזכרנו, האיסור לצער את הזולת הוא איסור מפורש מן התורה, וכמו שכתב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (ש"ג אות כ"ד), וז"ל: "והמצער כל איש מישראל אף על פי שלא נכתב בו העונשים האלה, עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מס' ב"מ דף נח:): באונאת דברים הכתוב מדבר, והוא מענין הצער והמציק".

ובספר החינוך (מצוה שלח) כתב: "שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם".

מבואר מדבריהם זצ"ל שהלאו של "לא תונו איש את עמיתו" כולל את כל מיני צער, כאב ועגמת נפש שהאדם גורם לחבירו.

ובילקוט מעם לועז (על מסכת אבות עמ' קלד) הביא בשם הגאון רבי אברהם אזולאי זצ"ל: כשם שאהבת הבריות הוא יסוד כל התורה כמו שאמר הלל הזקן לגר, כך הפגיעה בכבוד הבריות שקולה כנגד כל העבירות שבתורה. וכל שכן כשפוגע בחבירו ברבים ששפך דמו, הריהו כאילו עבר על כל התורה כולה, ולכן אין לו חלק לעולם הבא!

המבזה את חבירו כאילו ביזה את בוראו!

בוא וראה את חומרת הדבר: מובא במדרש רבה (בראשית כד, ח): "זה ספר תולדות האדם - בדמות אלוקים עשה אותו". בן עזאי אומר: זה כלל גדול בתורה שלא תאמר הואיל ונתבזתי יתבזה חברי עמי. הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. אמר רבי תנחומא: דע למי אתה מבזה! - בדמות אלוקים עשה אותו! והרי הוא כאילו בזית חלילה את אלוקים שעשהו".

מדברי המדרש תופסים אנו את חומר הענין, כי האדם נברא בצלם אלוקים, ואם כן מי שמבזה את חבירו - נחשב לו כאילו ביזה ח"ו את הקב"ה!

מדוע לא אומרים "שהשמחה במעונו" בברית מילה?...

ועלינו לדעת כי בכל עת שאדם שרוי בצער, גם למעלה אין שמחה.

הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל הוכיח זאת מההלכה הפשוטה שאין אומרים "שהשמחה במעונו" בסעודת ברית מילה, למרות שישנה שמחה גדולה בעליונים בשעת קיום המצוה, שהרי דברים נוראים ונשגבים נאמרו על המילה כמבואר במסכת נדרים (דף לא:), כמו: "גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו", וכן (שם): "גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות". וכן (שם דף לב.): "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ועוד מובא במדרש שמצות מילה היא מזבח כפרה, וכן מובא במדרש שאף הגאולה העתידה של עם ישראל תהיה בגין מצות מילה.

ואם כן, מה הטעם שאין אנו אומרים בסעודת מילה - "שהשמחה במעונו"?...

התירוץ הוא - משום צערא דינוקא!

נמצא לפי זה, כי למרות שיום הברית יש בו שמחה גדולה עד מאוד! ולמרות כל זאת, אין אומרים בסעודת הברית "שהשמחה במעונו" - רק מפני שלתינוק הפעוט בן שמונת הימים יש צער כבר עלינו להימנע מלומר "שהשמחה במעונו"!

נפלא!

"נוח לו" לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש! 

על פי זה נוכל להבין ביתר קלות את דברי הגמרא במסכת ברכות (דף מג:): 

"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". ולכאורה יש להבין מדוע לא אמרו סתם "לעולם יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" - מהו הלשון "נוח לו לאדם"? 

אלא הביאור הוא, כאשר אדם גורם צער לזולתו נחשב הדבר כמו שציער את הקב"ה עצמו כביכול, ואם כן - "נוח לו" - כדאי לו שיפיל את עצמו לכבשן האש... 

וכעין זה ביאר הגאון רבי לייב חסמן זצ"ל כי "נוח לו" - פשוטו כמשמעו, אם הברירה ביד האדם לקפוץ לאש גדולה או לאש קטנה, בודאי טוב לו יותר לבחור באש הקטנה. וזהו שאמרו חז"ל שכבשן האש הוא יותר נוח, כי מי שלחילופין מבזה את חבירו ברבים, הרי הוא נקלע לאש הגדולה!

גם בעונש הקפידה תורה לא לצער יותר מן הנצרך

ואכן מצינו שגם כאשר יש צורך להעניש ולהוכיח, התורה הקפידה שלא לגרום לו לאדם צער מיותר אפילו במקצת מעבר למגיע לו. ונביא בזה שלוש דוגמאות:

ממעשה מרים למדים אנו יסוד נפלא בתורת בין אדם לחבירו. כתוב בתורה (במדבר יב, טו): "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים". הרי לנו מכאן דבר נשגב - היה אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, מצד אחד בהסגרתה של מרים הנביאה היה בזה עונש ובזיון גדול, שכן נתקיים בה המקרא "בדד ישב", ומהאי טעמא מצורע חשוב כמת. אמנם מאידך גיסא נתכבדה בזה גופא כבוד גדול שכל עם ישראל המתין לה, וכל כמה שנתארך העונש נתגדל הכבוד.

רואים מזה הנהגת שמים, שלמרות שמגיע לאדם עונש, אבל אם מגיע לו גם כבוד וגדולה - לא יגרע חלקו במאומה. 

פלא!

התורה חסה גם על המקלל

בענין המקלל כתיב (ויקרא כד, יא-יב): "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה... ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'". כותב רש"י זצ"ל: "ויניחוהו לבדו ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד ויודעים היו שהמקושש במיתה. אבל במקלל הוא אומר "לפרוש להם" שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו".

ומפרש השפתי חכמים: אילו היו מניחים אותם יחד, היה המקלל סובר שהוא חייב מיתה כמו המקושש, ולכן כל זמן שלא ידעו זאת בבירור לא הניחו אותם יחד שמא אין המקלל חייב מיתה ונמצא מצטער לשוא.

ומעתה, הרי הדברים קל וחומר: אם כך הקפידה התורה ביחס למקלל רשע מחמת האפשרות שמא עלול הוא להצטער לשוא, על אחת כמה וכמה ביחס לכל אדם שיש להזהר ביותר שלא לגרום לו צער כלשהו!

בית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו - מדוע?

עוד מצינו לימוד נפלא בדברי המשנה במסכת גיטין (פ"ט, מ"י): "בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו". 

ולכאורה הדברים תמוהים: היתכן שכך היא שיטת בית הלל - אותם אלו הידועים באורך סבלנותם, וכפי שמצינו בהלל הזקן שקיבל בסבלנות אין קץ את אותו אדם שביקש ללמדו כל התורה על רגל אחת. וכן מצינו את תגובתו הסובלנית של הלל הזקן כאשר הטרידוהו בערב שבת בשאלות שונות ומשונות. ואילו כאן הוראת בית הלל מבטאת חומרה והקפדה יתירה לעומת בית שמאי כאשר בגין דבר קל כזה כהקדחת תבשיל, רשאי אדם לגרש את אשתו?!

וראיתי (ע' ספר איש לרעהו פ' ויקרא) שהגאון רבי ברוך עפשטיין זצ"ל בספרו תורה תמימה (דברים כד, א) מוסיף ושואל: היתכן שתהיינה בת ישראל מזולזלת כל כך, עד שמפני כל דבר קל יהיה רשאי בעלה לגרשה בעל כרחה?!...

מתרץ בעל התורה תמימה זצ"ל: אדרבה, הוראתם של בית הלל היתה לטובתן, זכותן וכבודן של בנות ישראל, כי אם היה מעיקר הדין שאין רשאים לגרש אלא אך ורק משום שמצא בה ערות דבר, אזי אפילו אם גירשה משום סיבה אחרת שבינו לבינה, שאין בה משום גנאי וחסרון לאשה, היו מוציאים לעז על האשה שמפני ערות דבר גירשה, ואזי חרפתה ובושתה של האשה היו גדולים עד מאוד ושוב לא היתה יכולה להינשא עוד. ואולם כאשר תיקנו בית הלל שאפשר לגרש מפני סיבות שונות וקלות כהקדחת התבשיל, גרמו בכך שישאר כבודן של בנות ישראל, והדלת לא תיסגר בפניהן להינשא שנית.

רואים מזה כי הגם שישנה לאדם סיבה מוצדקת לגרש את אשתו, מכל מקום חז"ל דאגו שיהיה זה בדרך כבוד ולא יהיה לה צער נוסף כתוצאה מכך.

חז"ל תיקנו תקנות ודינים - שלא לגרום צער לזולת

ואכן, מצינו שחז"ל תיקנו דברים רבים עם מטרה אחת ויחידה - לא לגרום צער וביוש לזולת. ונזכיר כמה מהם:

הגמרא במסכת סוטה (דף לב:) אומרת: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה תיקנו תפילה לאומרה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה (רש"י זצ"ל: המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם), שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה (רש"י זצ"ל: לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש)". 

עוד שם בגמרא (דף מ.): "אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי", והטעם של תקנה זו מבואר שם בגמרא, שמא תיפסק לו רצועה בסנדלו וילך לקושרה בזמן שאחיו הכהנים כבר יתחילו לברך, והציבור בראותם זאת יאמרו: בן גרושה או בן חלוצה הוא. 

הרי שמחמת חשש רחוק שמא יקרעו הרצועות וילך לתקנם, ויאמרו דבר פוגע ומעליב. התקינו חז"ל שכל הכהנים במשך כל הדורות ישאו כפיהם בלא נעלים!

עוד מצינו כעין זה בהלכות קידושין. ידוע כי מעיקר הדין, המקדש אשה צריך לברך הוא בעצמו את הברכות, אלא שנהגו שאין החתן מברך, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך. (ע' בית שמואל אבן העזר ס' ל"ד סק"ב). 

וכן הדין בקריאת התורה שאין העולה לתורה קורא אלא השליח ציבור, וזאת על מנת שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא (ע' בט"ז שם).

יש להזכיר גם את דברי המשנה במסכת יומא (פ"ה מ"א): "הוציאו לו את הכף ואת המחתה... צבר את הקטורת על גבי גחלים ונתמלא כל הבית כולו עשן. יצא ובא לו בדרך בית כניסתו ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון, ולא היה מאריך בתפילתו שלא להבעית את ישראל" - היינו שאילו היה מתמהמה היו בני ישראל חוששים שמא הכהן הגדול מת בתוך קודש הקדשים כפי שאירע פעמים רבות.

וראה זה פלא, הלוא מדובר ביום הקדוש ביותר של השנה, במקום הקדוש ביותר, ובאדם הקדוש ביותר - אין ספק כי לא קיימת הזדמנות טובה יותר להתחנן ולבקש על כל צרכי עמו ישראל. ועם כל זאת הכהן מוותר על הכל ומסתפק בתפילה קצרה. 

וכל זה למה? 

בכדי שלא לגרום דאגה לאחרים!

עד כמה הקפידה התורה שלא לצער את השני?

ואם נרצה לראות עד היכן הגיע הקפדת התורה בענין זה שלא לצער את הזולת, יש להביא דוגמא אחת.

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח:) מביאה על הפסוק (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו". הא כיצד? ומפרשת הגמרא - אם היה בעל תשובה אל יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים". אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב.

ובספר מנחת חינוך (מצוה שלח) כתב בזה: מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.

ממשיך בספר החינוך וכותב: ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר.

הרי שכתב שיש המון דברים שנכשלים בהם עד שאי אפשר לעלות כולם על הכתב. ובספר פלא יועץ (ערך אונאה) כבר הדגיש דבר זה וכתב: רבים כשלו כי לא ידעו מהו אונאת דברים, והכלל הוא, שכל שמצער חבירו בדבריו, הוי אונאת דברים. וכדי לידע באיזה דברים מצטער חבירו, יקיים תמיד מאמר חז"ל שאמרו "דעלך סני לחברך לא תעביד". ורבים מעמי הארץ זה דרכם כסל למו, שמצערים את חבריהם דרך שחוק וקלות ראש כדי להרבות שמחה של הוללות, והרי זה כמתלהלה היורה זיקים, וענוש יענש באופן שתהיה השמחה לתוגה נהפכת.

ההורג כינה בפני חבירו ונמאס...

נביא דוגמא קטנה לזה שאולי לא הרבה אנשים שמים לב אליה אמנם בעווה"ר זה דבר שכיח מאוד.

הגמרא במסכת חגיגה (דף ה.) אומרת: רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי (קהלת יב, יד): "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם". ושואלת הגמרא: מאי על כל נעלם? ומתרצת: אמר רב: זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס. וכבר פירש רש"י זצ"ל בזה שאף על הנעלמות ממנו שעשה שוגג יביאו אותו למשפט, כל שגרם מיאוס לחבירו, ואפילו דבר מועט במשמע.

דברים נוראים מספר חסידים

ובספר חסידים (אות מ"ד) הביא בזה דבר נורא וז"ל: ציער אדם כאילו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. רקק בפניו ולא הגיע לו הרוק, פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים, אפילו ציער כל שהוא, על כל צער וצער שהוא מצער את חבירו יענש בידי שמים, שנאמר "כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט על כל נעלם", ורביתינו דרשו מאי על כל נעלם? זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס ויש אומרים זה הרוקק.

ולכן כל יראה ה' הצדיקים אשר אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, יהיו נזהרים למחול מיד להורג כינה או רוקק או עושה כל דבר מאוס, שלא יהא נכשל על ידם. ומעשה בחסיד אחד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוצא במקום אשר ידע אשר יהודי עשאו, והיה מוחל לו, ולפיכך היה מכסהו שלא יבוא אחר ויראה ויהיה נמאס, ולא ימחול לעושהו, ויהיה העושה נכשל, ואחריו הוא טוב לנהוג.

ובהמשך (אות תרמ"א) כתב עוד בענין זה: אדם שהוציא ניעו מחוטמו והוא הולך לו, ובא אחר ונמאס בו, אותו שהוציא הניע יבוא לדין לפי שגורם מיאוס לחבירו.

והדברים מפורשים גם בדברי רבינו יונה זצ"ל בספר היראה שכתב: ואל תהרוג כינה, ואל תעשה שום דבר מיאוס בפני חברך. ואם עשו אחרים לפניך ונמאסת - מחל להם, ואל יכשלו על ידך. ואם מצאת רוק מוטל, הרם וסלקהו או כסהו, ומחל לאשר עשה אותו, פן יבוא אחר ויכשילנו, ולא ימחל.

זהירות למעשה

ולפי כל הנתבאר עד כה, כמה צריכים להזהר מלעשות פעולות שגורמות שהשני ימאס מהם ויצטער בהם, כי בזה איסור תורה של "ולא תונו איש את עמיתו", והדבר נוגע גם בשירותים ציבוריים, שהרבה פעמים המושב מתלכלך מחמת אונסו והוא משאיר אותו כך, ובודאי שלא טוב הוא עושה כי חבירו שיבוא אחריו ימאס מזה ועל ידי זה יעבור הוא על איסור דאורייתא.

ולא רק זה אלא שמידה טובה להתנהג כמו שכתב בספר חסידים ובספר היראה ואם קורא שנכנס לשירותים וראה שחבירו שכח להוריד את המים אזי שימחול לו ויוריד המים בשביל הבאים אחריו ויקבל שכר עבור זה מן השמים.

ונראה שלזה כיוון במשנ"ב (סי' ג' סקכ"א) והביאו מהגהות רעק"א זצ"ל בשם הספר חסידים ואמר שכשיוצא מבית הכסא יראה המקום שישב עליו שלא יהיה טינופות שמא יבוא חבירו פתאום או בלילה וישב עליו.

הרי שהבאנו מעשה קטן הנוגע הרבה - מעשים שבכל יום. שהנהר בזה יקיים מצוות רבות ומי שיתעלם מזה יכשל כמה פעמים בלאו החמור זה של "ולא תונו איש את עמיתו", וכמו שכבר כתב בספר מנחת חינוך, אי אפשר לכתוב כל המקרים ששייך בהם לצער את השני כי רבים הם, אמנם הבאנו מקרה אחד כדי לעורר את לב המעיין, ובגדר "תן לחכם ויחכם עוד".

הנהגות גדולי ישראל זצ"ל

מכל זה למדנו עד כמה האדם צריך להיות רגיש לרגשות הזולת, ולהשתדל לא לצער, לפגוע, או לבייש את האחר. וברור כי הנהגה נכונה זו ניתן להשיג רק באופן אחד - על ידי תיקון המידות הרעות ומילוי הנפש במידות הטובות ובדרך ארץ, אז מסוגל האדם לפתח רגישות לזולת.

עתה ראיתי לנכון להאריך בעובדות והנהגות מגדולי ישראל זצ"ל וכך נוכל ללמוד ממעשיהם ולהיווכח מה היה הלך מחשבתם לכבוד הזולת, ואלו תחבולות הם נקטו לעתים בכדי שלא לבייש ולצער שום אדם.

להיכן צעד רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל באמצע הלילה?

נתחיל את היריעה במעשה נפלא שאירע עם הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל האבן האזל: 

באחד הלילות ישב רבינו זצ"ל בביתו בחברת הגאון רבי מתתיהו דיויס זצ"ל מחכמי התורה שבירושלים ועסק יחד איתו בהגהת אחד מחלקי ספרו "אבן האזל" שעמד לצאת לאור. תוך כדי עיונם ב"אבן האזל" פרץ רבינו זצ"ל באנחה כבידה: אוי! הזכרתי בספרי משא ומתן בהלכה שהיה לי עם ראש ישיבה פלוני, ואילו ר"מ נוסף מאותה ישיבה לא הזכרתי שם - שכן לא שוחחתי עמו על אותן סוגיות והלכות הנוגעות לכרך זה, חוששני שהוא עלול להפגע מכך... 

בו במקום ביקש מרבי מתתיהו זצ"ל שיתלוה אליו ללכת עמו לבית אותו ר"מ. הם יצאו מיד והלכו כברת דרך ארוכה בשעת לילה מאוחרת עד שהגיעו לביתו... בהגיעם נקש רבינו זצ"ל בזהירות רבה בדלת, ומה נדהם אותו ר"מ לראות את גאון ישראל עומד בפתח ביתו בשעת לילה כה מאוחרת. והשתוממותו גברה פי כמה כאשר התבררה לו מטרת הביקור - ברור הלכה ברמב"ם קשה.

למעשה, הלך רבינו זצ"ל אליו על מנת לדבר איתו בלימוד ולהשתדל לשמוע ממנו איזה דבר חידוש, הארה או הערה אשר יוכל לכתוב בשמו בספרו "אבן האזל" וזאת על מנת למנוע ממנו חולשת הדעת ועגמת נפש וכן להעלות את כבודו בעיני תלמידיו.

כאשר חזר לביתו, שאלוהו בני המשפחה: לשם מה נחוצה היתה כל הזריזות והבהלה לערוך ביקור בשעה כזו? השיב להם רבינו זצ"ל ואמר: וכי כיצד אוכל להדפיס את הכרך הזה בשעה שלפלוני תהיה כתוצאה מכך עגמת נפש?!...

מהנהגתו של הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל

נביא בזה סיפור נפלא על הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב, אשר זהירותו בכבוד כל אחד ואחד היתה מופלאה. וגם כאשר היה מדובר באנשים שאינם ראויים לכבוד בגלל מעשיהם הרעים, היה רבינו זצ"ל נזהר מאוד בכבודם, וכמו שניווכח מהמעשה הבא:

היה זה כאשר הוזמן רבינו זצ"ל באחת הפעמים לשמחת אירוסין. ידע רבינו זצ"ל כי בשמחה זו עתיד הוא לפגוש אורח מסויים שבודאי יתן לו "שלום עליכם", אך רבינו זצ"ל לא רצה בשום פנים ואופן ללחוץ את ידו של אותו אורח, כיון שידע כי מיוחסים לו ענינים נוראים ודברים אסורים. מה יעשה? כלום אפשר להכלימו ברבים ולא להושיט לו יד לברכה?...

אמנם, ברגישותו לכבודו של כל אחד ואחד, גם לפחות שבפחותים מצא פתרון ועצה. קודם האירוע לקח את מטפחתו וקשרה על ידו. הציבור היה בטוח שיש לרבינו זצ"ל פצע פתוח, וכל אותה שמחה לא לחץ יד לאיש! כאשר הגיע אותו איש להשתתף בשמחה, השמועה כבר עשתה לה כנפים, לרבינו זצ"ל יש פצע פתוח והוא אינו לוחץ היום יד לברכה...

כזו היתה מידת זהירותו המופלגת בכבודו של כל אחד ואחד, עד שחיפש תחבולות כדי לא לפגוע בכל אדם באשר הוא.

מדוע סגר ראש ישיבת פוניבז' זצ"ל את כל הספרים?

כדאי להביא שתי עובדות על הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז'.

סיפר הגאון רבי יוסף שיינין שליט"א רבה של אשדוד: כאברך בכולל "תורת ארץ ישראל" בפתח תקוה הגעתי פעם לשוחח עם רבינו זצ"ל בלימוד, תוך כדי המשא ומתן נערמו ספרים רבים על השולחן. והנה נשמעו לפתע נקישות בדלת והודיעו לרבינו זצ"ל שפלוני מבקש להכנס. אמר לי רבינו זצ"ל: תראה אני לא יכול לדחות אותו, אשוחח עמו ובעוד כמה דקות נמשיך, אך בוא ונסגור בזריזות את הספרים כדי שלא תיחלש דעתו של הבא, שהרי אין לו שום שייכות ללימוד...

כזו עדינות נפש וזהירות מופלגת - לא לפגוע בשום אדם!

עוד מסופר עליו שכאשר היה משיב לחנות את הבקבוקים הריקים לאחר השימוש, היה מקפיד לשטוף אותם בטרם שישיבו אותם. וכשנשאל על כך, הסביר: "אי אפשר שבעל המכולת יסבול מזבובים ונמלים בגלל הבקבוקים שלי"!

נפלא!

הנהגתו של המשגיח רבי אליהו דסלר זצ"ל

כדברים הללו מסופר גם על המשגיח רבי אליהו דסלר זצ"ל: כאשר שלח את בגדיו למכבסת הישיבה, היה מזליף עליהם תחילה מי בושם, כדי שחלילה לא יגרם על ידו צער לבעל המכבסה ולשליח. זאת למרות שבין כך היו בידיהם שקיות נוספות המכילות את כביסתם של אנשים אחרים...

בתחבולות תעשה לך מלחמה - גם בעניני מידות!

כתוב במשלי (כד, ו): "בתחבולות תעשה לך מלחמה", ופירש הגר"א זצ"ל שמדובר על עניני המצוות, שהאדם צריך למצוא דרכים כדי שיוכל לנצח את יצרו הרע האורב לו לבטלו ממצוות עשה ומסיתו לעבור על מצוות לא תעשה. 

כמו כן בעניני מידות ודרך ארץ, עלינו לנקוט בכל מיני דרכים ותחבולות כדי לא לפגוע ולצער את השני וכפי שנראה להלן.

הנהגת הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל

מעשה מופלא הממחיש מהו "בתחבולות תעשה לך מלחמה" מסופר על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל שכידוע היה מן המיוחדים בענין זה.

אברך שהיה צריך לפגוש את רבינו זצ"ל בביתו בשבת קודש, וכאשר עמד על מפתן הבית צלצל בשגגה בפעמון... חשש רבינו זצ"ל כי אם יפתח לו את הדלת מיד הוא יתבייש, על כן רבינו זצ"ל פתח את הדלת רק כעבור עשר דקות כאשר דפק שוב - הוא הופיע בדלת עם פיג'מה (למרות שלא היה מנהגו כלל ללבוש פיג'מה בצהרים) באומרו לו שהיום היה עייף במיוחד ושקע בשינה עמוקה, ועל כן הוא מתנצל אם קרה ולא פתח את הדלת מיד בעת שדפק. ובזה הצילו מן הבושה!...

עוד מסופר עליו: כשנה קודם שנתבקש לישיבה של מעלה, שהה רבינו זצ"ל בירושלים והוא התעלף. לאחר שהעירוהו מעלפונו ביקש מן הסובבים שלא יספרו זאת לרעייתו כלל בכדי שלא תדאג.

והנה אחד האנשים שנכח שם התקשר לביתו בבני ברק ושאל בשלום הרב, הרבנית הבינה מזה מיד שהתרחש דבר מה, עד שהוכרח הלה לספר את אשר ארע... כשהבין האיש את אשר עשה, בא לבקש סליחה מרבינו זצ"ל על עגמת נפש שנסתבבה מחמתו...

תיכף ומיד אמר לו רבינו זצ"ל: יישר כח! עשית לי טובה, רציתי לבשר לה ולא ידעתי כיצד אעשה זאת, ואתם עשיתם את זה במקומי בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות!...

כמה מוסר עלינו ללמוד ממעשים והנהגות כאלה...

מעשה עם הגאון רבי יעקב פאם זצ"ל

מהלך המחשבה של גדולי התורה היה מוקדש למטרה זו - לא לפגוע ולא לצער מאן דהו. ומעשה שהיה עם ראש ישיבת תורה ודעת הגאון רבי יעקב פאם זצ"ל:

הגאון זצ"ל הזמין תזמורת לחתונת בנו, היא הייתה אמורה לנגן עד לשעה 11:30 בלילה. והנה בשעה 11:29 נכנס לאולם ראש ישיבת לייקואוד, הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, וכעבור רגעים ספורים פסקו צלילי התזמורת. הרב פאם זצ"ל שלח בקשה למנהל התזמורת שימשיכו לנגן חצי שעה נוספת והוא ישלם להם שעות נוספות כמובן.

מנהל התזמורת הגיב כמתנצל: אמור נא לרב פאם שלפי כללי הארגון המקצועי, "שעות נוספות" משולמות בשעות שלמות. אם אנחנו לא מקבלים תשלום לשעה שלמה, אנחנו לא מנגנים כלל...

הרב פאם זצ"ל אמר שהוא ישלם עבור שעה שלמה, התזמורת החלה לנגן שוב ורבי שניאור זצ"ל רקד במשך כמה דקות, איחל "מזל טוב" לבעל השמחה ויצא.

התזמורת המשיכה במלאכתה למרות שהאולם כבר התרוקן ואיש לא רקד, אפילו המשפחה הקרובה עמדה לצאת את האולם עוד קודם שהשעה הסתיימה. 

ואז אי מי שאל את הרב פאם זצ"ל: מדוע הסכים בקלות להוצאה גדולה כזו, הכל בשביל כמה דקות של ריקוד...

רבי יעקב פאם זצ"ל נתן תשובה כמובנת מאליה: רבי שניאור השתתף הלילה בארבע חתונות, היה זה מאמץ גדול מצידו להגיע, האם ראוי כי ירגיש שמאמציו היו לשווא?!...

מדוע שוחח הגאון רבי יעקב פאם זצ"ל דוקא עם הילדים הקטנים?...

עוד סופר עליו מהנהגותיו בזה:

כאשר היה נוסע הרב פאם זצ"ל באוטובוס או ברכבת, מעולם לא התיישב ליד תלמיד ה"מתיבתא" או "בית המדרש", אלא דוקא ליד תלמידי בתי הספר היסודיים. הרב פאם זצ"ל שאל את הילד לשמו, באיזו כיתה הוא לומד ומה הם הנושאים הנלמדים בכיתה, או אז השתעשע הרב זצ"ל עם הילד בשיחה אודות לימודיו. 

יום אחד נשאל הרב זצ"ל על ידי אחד התלמידים: מדוע מתיישב הרב תמיד על יד הילדים הצעירים?

הרב פאם זצ"ל ענה לו שכמובן הוא נהנה לשוחח עם התלמידים המבוגרים יותר על חומר הלימודים שלהם, אולם חושש הינו כי תלמידי ה"מתיבתא" או "בית המדרש" יחושו שלא בנוח, כאילו מנסה הרב פאם זצ"ל לבחון אותם בלימודיהם. אך לילדי בית הספר היסודי אין "פחדים" כאלה. 

מה סימן רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בעת הבחינות?

מענין לענין באותו ענין יש לציין את הנהגתו של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בתקופת הבחינות לישיבת מיר.

רבי נתן צבי זצ"ל ישב יחד עם אנשי צוות הישיבה בזמן שבחנו את הנבחנים והיה מתרשם מכל בחור האם הוא מתאים לישיבה. לפניו היה מונח פתק בו ציין לעצמו את התרשמותו מהבחור ומצדדים שונים באישיותו. את רשמיו היה מביע בסימנים אשר אף אחד זולתו לא יוכל להבין, הוא השתמש בקוים ובנקודות לפי סדר מסויים, זאת כדי שאם יכתוב דבר שאיננו חיובי, אף אחד לא יוכל להבין זאת!

ויש לדעת שהנושא הנ"ל תפס מקום מרכזי בחיי הגדולים זצ"ל, ולא היה זה אצלם דבר של מה בכך, הם ראו בכך חשיבות רבה ושמו את מחשבתם שלא תצא תקלה חלילה מתחת ידם - ואיש ישראל יבוא לידי צער קל שבקלים.

מעשה עם הגאון רבי חיים ברים זצ"ל

ידוע כי כל מי שהסתובב בקרבתו של הגאון רבי חיים ברים זצ"ל הבחין עליו בעליל בבחינת וסביביו נשערה מאוד כי פגיעה בזולת הינה עוון בל יכופר.

מעשה אירע והוא למד עם כמה מיוצאי חלציו, ואז נכנס למעונו אדם שהפסיקם מהלימוד והוא דיבר עמו, נדמה היה לרבינו זצ"ל שהנכדים התבטאו בינם לבין עצמם בזלזול כל דהו על אותו אדם שהפסיקם מן הלימוד.

כשיצא הנ"ל החוירו פני רבינו זצ"ל מאוד ופנה לצאצאיו ואמר להם: אם תשמעו בלילה שהתמוטטתי ותקף אותי "סטרוק" (אירוע מוחי) רח"ל - אזי תדעו שאתם גרמתם לכך בזלזול שלכם בכבוד הזולת...

הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל דואג לתפור כפתור...

על הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל מסופר: כאשר זקוק היה לצאת לאיסוף כספים, ביקש מאחד הבחורים לתפור לו כפתור בבגדו. כשתמהו באזניו הרי לא מדובר כפתור שלא ניתן להסתדר בלעדיו - הגיב: האמת שאין זה מפריע, אבל הרבנית שוכבת חולה ל"ע ועלול מאן דהו להבחין בחסרון הכפתור, ויחשוב שהרבנית לא דאגה לי שאצא כראוי מהבית. ומכך אני חושש...

נפלא! רואים על מה הייתה נתונה מחשבתו ודאגתו - שלא יגרום צער לאשתו.

זהירותו המופלגת של הגאון מטשעבין זצ"ל לא לפגוע באדם

עוד עד היכן מגעת הזהירות שלא לפגוע ביהודי נוכל ללמוד מן העובדה הבאה:

היתה תקופה שהגאון מטשעבין זצ"ל מסר שיעור קבוע לכמה תלמידים. באחד הימים בא יהודי בעל איטליז, וביקש להכנס לשמוע את השיעור ורבינו זצ"ל ניאות לבקשתו.

הבעיה החלה להתעורר שאותו יהודי היה מגיע בקביעות עם אותם בגדים שבהם עבד כל היום באיטליז, רבינו זצ"ל שהיה איסטניס התקשה מאוד לסבול את הריח, ובכל פעם שהסתיים השיעור הוא חש שלא בטוב, כתוצאה מהישיבה במחיצת אותו יהודי.

כך היה כמה פעמים, רבינו זצ"ל שתק וקיווה שהלה ישנה את הנהגתו ויחליף את בגדיו לפני השיעור, כשראה שאין שינוי, רמז על הנושא בעדינות באחד השיעורים בספרו על אחד מגדולי ישראל שהיה לובש בגדים מיוחדים לפני לימודו. אבל שום דבר לא עזר, הלה המשיך להופיע עם הבגדים ה"ריחניים" לשיעור.

אחדים מבני השיעור שהבינו את כונת רבינו זצ"ל, ואולי אף סבלו בעצמם מהריח החריף, בקשו מרבינו זצ"ל שיתיר להם להעיר לו. אך רבינו זצ"ל התנגד בתוקף והחליט לבטל את השיעור, באומרו שנחלש ואין לו עוד כח למסור את השיעור, ובלבד שלא לפגוע באותו אדם!

רבינו החזון איש זצ"ל מתמהמה עם התשובה...

על רבינו החזון איש זצ"ל מסופר: אשה חשובה מאוד שאלה אותו שאלה בהלכות בשר וחלב, התשובה לשאלתה היתה פשוטה ביותר. 

ובכל זאת החזון איש זצ"ל לא מיהר להשיב לה, ובכדי שלא לבזותה ולביישה הרבה לחשוב ולהתעמק עד שענה לה את התשובה...

מדוע לא הסכים הגאון רבי יעקב ישראל פישר זצ"ל לקבל את המגש?

על הגאון רבי יעקב ישראל פישר זצ"ל מסופר: אדם אחד רצה לגרום לו נחת רוח, הוא אבה להעניק לו מגש נאה להניח עליו את החלות על מנת לפאר את שולחן השבת. אולם רבינו זצ"ל סירב לקבלו, בהעירו כי זה מכבר הפציר בו מישהו לקבל ממנו שי - מגש יקר כבד, מכסף טהור, וגם אותו לא רצה לקבל.

והרי זה מכבוד שבת קודש? הקשה הלה.

אכן, כבוד שבת הוא עבורי השיב רבינו זצ"ל, אך כל זאת לא על חשבון הנכדים אשר במוצאי שבת יאלצו להשקיע טרחה רבה לנקות את המגש הכבד... 

הרגישות הרבה לזולת של הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל

לסיום נביא עובדה נוספת על הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל הממחישה עד כמה יש לתת את הדעת על הזולת:

במשך שהותו בימי הקיץ בבית ההבראה של ועד הישיבות בנתניה, נוהג היה רבינו זצ"ל ללכת לחוף הים על פי הוראת הרופא. פצעים רבים היו לו ברגליו ולצורך הבראתם היה עליו לטובלם במי הים.

מקורביו ליוו אותו לחוף הים ששכן בקרבת מקום לבית ההבראה. משסיים רבינו זצ"ל לטבול את רגליו, תמך בו מלווהו, כדי שיוכל להגיע לספסל שניצב תחת הסככה, לשבת וללבוש את גרביו ולנעול נעליו.

משהתיישב, רץ המלווה והביא לסככה פחית מים, משנשאל על ידי רבינו זצ"ל לשם מה צורך בכך, השיבו מלווהו: כדי שרבינו יוכל לשטוף את רגליו ולא ללבוש את גרביו על רגלים מלאות חול. כך כולם נוהגים...

רבינו זצ"ל הרהר לרגע ודחה את כוונתו הטובה של המלווה. "אמנם כן, רגלי יהיו נקיות יותר ויהיה לי נעים ללבוש את הגרביים על רגלים נקיות מחול, ברם החול שמתחת לסככה ייהפך לבוץ, והאדם שיבוא לכאן אחרי - נעליו יתמלאו בוץ".

אכן כן, הסכים מלווהו, "אבל כך כולם עושים"! הוסיף רבינו זצ"ל לחשוב רגע והחליט: אף על פי כן, אינני יכול לגרום לדבר כזה. והוא לבש את גרביו ונעליו על רגליים מלאות חול, וכך שב לבית ההבראה...

כזה ראה וקדש!

כל העובדות שהבאנו מביאות אותנו למסקנה הברורה: חייבים להיות ערים לריגשת הזולת ולהקפיד שלא נגרום לזולת שום סוג של צער. ועוד כי הרי בזה שמצערים אותו עוברים על לאו מפורש בתורה, ומי שלא ישים לבו לזה יכול הוא להכשל המון פעמים במשך היום. 

המאמר מתוך הספר 'מצוות דיליה' לכתבה על הספר - לחץ כאן.