פרשת: קדושים, מאמר: אדם קדוש!
מאמר נפלא! מהספר 'תורת חסד' מהרב אליהו אילן חנן שליט"א
פורסם בתאריך: 08.05.2024, 09:00 • מערכת שופרתורת חסד חומש ויקרא פרשת קדושים מאמר אדם קדוש
א] היכן מרומזים עשרת הדיברות בפרשה זו?
ב] מדוע פתחו אותם במצות 'קדושים תהיו' וסיימו במצות 'ואהבת לרעך כמוך'? ומה המיוחד במצוות הללו?
ג] מהו העומק בלשון קדושה בדברים הבאים; אדם קדוש, עם ישראל קדוש, להקדיש חפץ, בית המקדש ושבת קודש?
ד] למה נקרא רבי יהודה הנשיא: 'רבנו הקדוש'? וכן הלשון שלנו למה נקראת: 'לשון הקודש'?
ה] מה כל כך קשה באיסורי עריות? ומפני מה הפורש מהם נקרא: 'קדוש!' ?
ו] היכן מרומז שם ה' במילה 'מצוה'?
ז] כיצד יתכן לקיים את מצות: 'ואהבת לרעך כמוך' בשלימות? וכי אפשר שאדם יאהב את חברו כמו את עצמו ממש?!
עשרת הדיברות פתחו ב: 'קדושים תהיו' וסיימו ב: 'ואהבת לרעך כמוך'
במדרש רבה כד, ה הקשו חז"ל: 'מה טעם נאמרה פרשה זו בהקהל לכל עם ישראל גברים נשים וטף?
אמר רבי חייא: 'לפי שרוב גופי תורה תלויים בה והכוונה למצות: 'ואהבת לרעך כמוך' שכתובה בפרשה זו. והוסיפו חז"ל בתורת כהנים ובירושלמי נדרים ט, ד: אמר רבי עקיבא: 'זה כלל גדול בתורה' ואף נאמר בירושלמי: שמצוה זו כוללת את כל התורה כולה לפיכך אמר הלל הזקן לאותו גוי שביקש להתגייר על רגל אחת: 'מה ששנואי עליך לא תעשה לחבריך ואידך זיל גמור' שכן: 'ואהבת לרעך כמוך' הוא כלל גדול בתורה.
וכתוספת נופך! במדרש רבה מתרץ רבי לוי תירוץ נוסף מדוע נאמרה בהקהל? והטעם: מפני שעשרת הדיברות כתובים בה;
א] 'אנכי' – 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם'.
ב] 'לא יהיה' – 'ואלהי מסיכה לא תעשו לכם'.
ג] 'לא תשא' – 'ולא תשבעו בשמי'.
ד] 'זכור' – 'את שבתותי תשמרו'.
ה] 'כבד' - 'איש אמו ואביו תיראו'.
ו] 'לא תרצח' – 'לא תעמוד על דם רעך'.
ז] 'לא תנאף' – 'מת יומת הנואף והנואפת'.
ח] 'לא תגנב' – 'לא תגנבו'.
ט] 'לא תענה' – 'לא תלך רכיל'.
י] 'לא תחמוד' – 'ואהבת לרעך כמוך'.
פתח הכתוב ב: 'קדושים תהיו' וסיים ב: 'ואהבת לרעך כמוך' ובעזרת ה' נתבונן ונשכיל ששתי המצוות הללו הם רוב גופי התורה כדלקמן.
סמיכות 'קדושים' לפרשת עריות
נאמר בפתח הפרשה: 'קדושים תהיו' ואף בסוף הפרשה נאמר: 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'' ושתיהן; הפתיחה והסיום סמוכים לאיסור עריות שכן בפרשה הקודמת פרשת 'אחרי מות' הזהירה התורה על איסור העריות ואילו בסוף פרשת 'קדושים' נכתב האיסור בשנית וזאת כדי להעניש על ענין העריות.
והקשו במדרש ובירושלמי יבמות ב, ד: מה הטעם שהסמיכו את פרשת העריות לפרשת 'קדושים'? ותירצו חז"ל וחדשו יסוד גדול! מי הוא זה שנקרא: 'קדוש'? - מי שפורש מעריות!
והראיה לכך: שהאשה השונמית אמרה לבעלה: 'הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא!' שאלישע הנביא קדוש. ומנין ידעה? מזה שמעולם לא הביט בה ועוד שלא ראתה מעולם טיפת קרי על מיטתו.
וזהו מקורו של רש"י שהמצוה: 'קדושים תהיו' הכוונה לפרוש מן העריות שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה יש קדושה.
אלא שיש לבאר מדוע הפורש מעריות נקרא: 'קדוש'?
העומק בלשון 'קדוש'
מהו העומק בלשון קדושה? אומר רבנו בחיי: מלשון מופרש ומובדל.
אדם מקדש אשה ואומר: 'הרי את מקודשת לי' ביארו התוספות: שהכוונה 'מיוחדת לי' ומובדלת מכולם.
אדם מקדיש חפץ לבית המקדש 'הקדש' הוא לשון הרמה להבדיל אותו מסתם חפץ גשמי ולרומם אותו.
עם ישראל הוא עם קדוש! שנאמר: 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' עם המובדל מכל העמים עם רוחני ולא גשמי.
ומקום קדוש הוא בית המקדש; יש בו היכל – קודש. ולפני ולפנים - קודש הקודשים. וכן בבית הכנסת שורה קדושה והסיבה לקדושתם של המקומות הללו היא שהם מובדלים ומורמים משאר המקומות.
ובזוהר הקדוש בחוקתי מבואר: שבית הכנסת יונק את קדושתו מבית המקדש ולכן נקרא: 'מקדש מעט' והטעם: לפי שכשנחרב הבית התנפצו אבניו לרסיסים והתפזרו בכל העולם כולו ובכל מקום שנפל רסיס עתיד לקום בית הכנסת!
וזמן קדוש הוא יום שבת קודש זמן מורם משאר ימות השבוע ימות החול שכן שבת היא זמן שכולו קודש מעין עולם הבא!
ואדם קדוש - רבי יהודה הנשיא שנקרא: 'רבינו הקדוש!' ומדוע?
לשון הקודש - מפני מה נקראת לשון קדושה?
רבינו הקדוש ולשון הקודש
במסכת שבת דף קיח, א כתוב: שרבי יהודה הנשיא נקרא: 'רבינו הקדוש!' כיון שמעולם לא הביט במילתו. והקשו בגמרא: הרי גם רבי יוסי עשה כן? אלא תירצו: שרבי יהודה הנשיא נהג ביתר פרישות כי אפילו לא הוריד את ידו מתחת לאבנטו מוכח אם כן שקדושה הוא ההיפך מעריות. ומדוע?
ושאלה נוספת: 'לשון הקודש' מדוע נקראת כך?
הרמב"ם מורה נבוכים ג, ח מבאר טעם נפלא! מכיון שאין בלשון זו שם לאבר הבעילה הן בזכר והן בנקבה לכן נקראת: 'לשון הקודש' ואם כן שוב הוכח שריחוק מגילוי עריות הוא קדושה אך מאיזו סיבה?
הקושי המיוחד בענין איסורי ביאה
מבאר האור החיים הקדוש תירוץ עצום!
לכל אדם ואדם יש תאווה הקבועה בנפש וכאשר ציווה ה' יתברך: 'לא תעשה' רצונו שיכבוש האדם את תאוותיו.
והנה בכל העבירות יכול האדם להתמודד עם תאוותיו על ידי שיתרחק מהם עד לקצה השני; יברח מלשון הרע יתרחק מגזל וכדומה ימאיס על עצמו בשר פיגולים ומאכלות אסורות אך כל זה מלבד איסור אחד עריות שהלא איך ישלוט האדם על תאווה זו? הרי אם ירחק ממנה ויכניע את החשק המתגבר בו יפשע במצות: 'פרו ורבו'? יוצא איפוא שרק בתאווה זו קיימת בעיה גדולה; כי מצד אחד ישנה מצווה בפרייה ורבייה ומצד שני מצווה האדם לשמור על עצמו מאיסור עריות מתאוות הביאה!
לכן ציוה ה' דווקא בענין העריות: 'קדושים תהיו' תרומם את עצמך אכן יש קושי עצום במצווה זו ועל כן ההצעה היא אחת אל תעשה את הדבר לתאווה גשמית אלא לרצון ה' יתברך.
'מצוה' אותיות הוי"ה
ומוסיף האור החיים יסוד נפלא! המבאר מהו שורש המילה: 'מצוה'.
האותיות מ"צ מהמילה 'מצוה' הן לפי א"ת ב"ש - י"ה וסוף המילה 'מצוה' היא ו"ה יוצא: שתיבת 'מצוה' היא שם הוי"ה חצי נגלה וחצי נסתר.
אם כן במידה והאדם מקיים את הדבר לשם מצוה - שם הוי"ה שורה עליו וכיון שכל מצוה היא כנגד איבר בגוף האדם ממילא היא מרוממת את אותו איבר שבגופו שלא יחטא.
ולפיכך נקרא רבי: 'רבינו הקדוש!' וכן לשוננו היא: 'לשון הקודש!' כיון שקדושה היא התרוממות הפרשה והבדלה ודווקא בעריות שהיא תאווה שיש בה מצוה מחד ואיסור מאידך ועל כן קשה עד מאוד להתרחק ממנה דווקא בנושא זה מי שמצליח לרומם את עצמו על ידי שעושה הכל לשם שמים קדוש הוא.
תורה כנגד גילוי עריות
ועומק מרהיב! ניתן לראות בדברי המהר"ל תחילת פרקי אבות על גילוי עריות:
נאמר במסכת אבות א, ב: 'על שלושה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים' וכנגד שלושת עמודי עולם ישנם שלושת העבירות החמורות! עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ומה הקשר בין הדברים?
בין אדם למקום - עמוד העולם הוא עבודת ה' והיפוכו עבודה זרה.
בין אדם לחבירו - עמוד העולם הוא גמילות חסדים והיפוכו שפיכות דמים.
בין אדם לעצמו עמוד העולם הוא תורה והיפוכו גילוי עריות. ומדוע? מה הקשר ביניהם?
הטעם: כיון שאין דבר שמרומם את האדם יותר מהתורה על ידי התורה הקדושה נעשה אדם קדוש היות שהאור שבה מרומם ומזכך אותו והוא נעשה כמלאך עם מידות ישרות.
אולם איזו עבירה תוריד אותו לשאול תחתית? תשחית את מידותיו ותסיר ממנו צלם אנוש? - גילוי עריות!
גילוי עריות ותאות הביאה היא היפך הקדושה כי במקום לרומם את עצמו הוא יורד מטה-מטה (רח"ל).
'נבל ברשות התורה'
ולפי האמור לעיל יתבאר שכל יסוד: 'קדושים תהיו' הוא שהאדם ירומם את עצמו מלשון: 'פרישות' ויבדיל את עצמו משאר המון העם וזוהי עבודת בין אדם לעצמו.
וכך יובנו ביתר עומק! דברי הרמב"ן בפרשה זו:
שכן מפורסם וידוע שהרמב"ן חולק על רש"י ומבאר: שמצות 'קדושים תהיו' אינה דווקא על גדר ערווה אלא יסוד בכל התורה כולה.
כי התורה התירה דברים רבים; ביאת איש ואשתו מאכלים כשרים יין ובשר ברם עלול בעל התאווה להיות שטוף בזימת אשתו ולהיות מסובאי יין וזוללי בשר! ולכאורה הכל כשר אבל מאחר ששטוף הוא בתאווה זהו היפך רצון התורה והרי הוא 'נבל ברשות התורה' אומנם מה שעושה - כשר למהדרין אבל את העיקר לא עשה כי המטרה היא: שבירת התאוות והוא נוהג להיפך ואת נפשו מקלקל בהרס עצום.
וזהו לדעת הרמב"ן ציווי התורה: 'קדושים תהיו' תמעט בהנאות ו: 'קדש עצמך במותר לך'.
ולאור הדברים הללו מתברר: שאין כאן מחלוקת כלל וכלל שכן על אף שדברי רש"י מתבססים על מדרש וגמרא בירושלמי ושונים מדעת הרמב"ן מכל מקום כולם כיוונו ליסוד אחד: תרומם את עצמך! בן אדם לעצמו!
וכיצד?
אומר הרמב"ן: על ידי מיעוט בשאר הנאות העולם הזה.
ורש"י מתמקד דווקא בציווי הקשה ביותר ביאה שאם מצליח האדם להישמר בו מאיסורים זהו אות וסימן שאדם קדוש הוא שהרי אינו יכול להתרחק לקצה האחר ולפרוש מתאווה זו לגמרי כיון שמחויב במצות פריה ורבייה ועל כן אם מצליח הוא להיזהר מעבירה ובד בבד לקיים את המצוה הרי זה מוכיח שעמד בניסיון וכל פעולתו היתה לשם שמים ולא למען הנאותיו הגשמיות.
'ואהבת לרעך כמוך' - כמוך ממש!
ומכאן יובהר העומק והקשר בין: 'קדושים תהיו' לבין מצות: 'ואהבת לרעך כמוך':
במדרש כתוב: שפתחו את עשרת הדיברות ב: 'קדושים תהיו' וסיימו ב: 'ואהבת לרעך כמוך' כיון שהמצוות הללו אינן שתי מצוות גרידא אלא יסוד לכל התורה.
כי: 'קדושים תהיו' כבר התבאר שהיא מצוה כללית המתפרשת על רוב פעולות האדם במשך היממה בין אדם לעצמו תרומם את עצמך תשלוט בתאוות ותמעט בהן אבל יש לזה פן נוסף: 'ואהבת לרעך כמוך'.
ועל מצות: 'ואהבת לרעך כמוך' ישנה פליאה נוראה! איך אפשר לצוות על אדם שיאהב את חבירו ממש כפי שאוהב את עצמו?! הרי את עצמו הוא אוהב יותר מכל! וכיצד שייך שיאהב את חברו כמוהו ממש? מילא אם תאמר שיאהב אותו מעט פחות מאהבת עצמו אבל בדיוק כמוהו?!
יתר על כן לכאורה ציווי זה סותר לדברי הגמרא במסכת בבא מציעא דף סב, א ששם מבואר: שאם אדם הולך עם חברו במדבר וברשותם מזון שמספיק רק לאחד מהם ואם יאכלו שניהם איש מהם לא ינצל! חובה עליו לאכול מן המזון לבדו כמו שאמר רבי עקיבא: 'וחי אחיך עימך – 'קודם תדאג לעצמך!'.
והקושיא עולה מאיליה: הרי זה אותו רבי עקיבא! שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' – 'זה כלל גדול בתורה!' כמוך ממש ואם כן כיצד כאן הוא מצווה קודם תדאג לעצמך?!
מטרת בריאת האדם
מבאר רבי שמעון שקאפ זצוק"ל בהקדמה לשערי יושר יסוד עצום!
מדוע נברא האדם? מה הדבר שהקב"ה חפץ מאיתו יותר מכל?
להיטיב לזולת זוהי כל המטרה!
שנאמר: 'והלכת בדרכיו' כפי שקב"ה מיטיב עמך כך תיטיב אתה לזולת והעושה כן נהיה: 'אדם קדוש!'.
הטביע הקב"ה באדם את אהבת עצמו אבל מי זה 'עצמו'? אם זה רק הגוף שלו - מצבו גרוע! שכן אמרו חז"ל במסכת אבות א, ט: 'אם אין אני לי מי לי' בודאי שתדאג לעצמך. שניים מהלכים במדבר ונמצאים בסכנת רעב ודאי שהתורה עצמה מצווה שיחייה קודם את עצמו אבל צריך האדם לזכור: 'כשאני לעצמי מה אני' אם אני זה רק עצמי אין לזה ערך!
ולכן כשרוצה להוסיף להגדרה 'עצמי' את הנפש הנשמה והרוחניות כדי להגיע לזה צריך לקדש את גופו ולרומם את עצמו בכל המצוות כפי שהתבאר במצות: 'קדושים תהיו'.
אבל לא די בכך היות ויש גם את החלק של בין אדם לחבירו וצריך לעלות שלב נוסף בדרך לפסגה:
אדם נושא אישה ומוליד ילדים ופתאום 'עצמי' כולל עוד אנשים כי האדם מרגיש שהוא אוהב את בניו ובנותיו לא פחות מאשר את עצמו וכך לפתע: 'ואהבת לרעך כמוך' מקבל מימד רחב יותר ו: 'כמוך' הופך להיות כל המשפחה כולה!
אומר רבי שמעון שקאפ זצ"ל: אל תעצור כאן! תרחיב את 'כמוך' לכלל עם ישראל! כי: 'כל ישראל חברים' וכולם אחים וברגע שתאהב את הזולת 'כמוך' תקיים ממש את רצון ה'.
וזוהי תכלית האדם! תרומם את עצמך ואל תחשוב רק עליך אלא תרחיב את המעגל תחילה תצרף להגדרה 'עצמי' את הנשמה וכך לא תשקע בתאוות הגוף ותהיה 'קדוש!' ומרומם מעם: 'קדושים תהיו' לאחר מכן תצרף להגדרה 'עצמי' גם את בני המשפחה ולבסוף אף את כלל עם ישראל ואז תגיע לשיא השיאים: 'ואהבת לרעך כמוך!'.
ועל כן: 'קדושים תהיו' ומצות: 'ואהבת לרעך כמוך' נאמרו ב: 'הקהל' שכן הם יסוד לכל התורה.
ממני וממנו ישתבח הבורא
ועומק הענין יאיר על פי המעשה שהובא בגמרא במסכת סוטה דף מ, א:
מסופר על רבי אבהו גדול הדור שהיה מוסר שיעור לפני מאות תלמידים אולם כיון שקולו היה חלוש הביאו תלמיד בעל קול צלול וחזק שחזר על דבריו והשמיע אותם בקול רם לכלל הנוכחים בשיעור.
פעם אחת אמרה הרבנית לבעלה בתרעומת: 'עזות פנים שכזו! אשתו של אותו תלמיד שחוזר על דבריך אמרה לי: 'שהאמת היא שבעלה עצמו הוא זה שאומר את השיעור! ורק בכדי לעשות חסד עם רבי אבהו הוא כביכול מתכופף לשמוע את דבריו' - איזו חוצפה!!'
אך כיצד הגיב רבי אבהו על הדברים?
הדבר לא הפריע לו כלל! כי כשהכל לשם שמים אמיתי ובלי נגיעות אישיות של 'עצמי' ממילא מובנת תגובתו של רבי אבהו שאמר: 'מה אכפת לי?! ממני וממנו ישתבח הבורא!' מה זה משנה?! העיקר שהתלמידים לומדים והקב"ה שמח! כולנו חיילים בצבא ה'!
זוהי הנהגתו של אמורא קדוש עליון! שקיים בהידור רב את המצוה: 'ואהבת לרעך כמוך!'.
[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת קדושים מהספר הנפלא! 'תורת חסד'
באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!
למאמר הקודם: פרשת שמיני, מאמר: מאכלות אסורות - לחץ כאן].