פרשת אחרי מות, מאמר: עבודת יום הכיפורים

מאמר נפלא! מהספר 'תורת חסד' מהרב אליהו אילן חנן שליט"א

פרשת אחרי מות 

עבודת יום הכיפורים 

א] הפסוק: 'אחרי מות שני בני אהרן' נסמך מיד לעבודת יום הכיפורים ויש להבין: מה הקשר ביניהם? 

ב] מה הסיבה לכך שהתורה מצווה את בל סדר עבודת יום הכיפורים, בלא לציין מלכתחילה שמדובר על יום הכיפורים, אלא רק לאחר כשלושים (30) פסוקים נכתב: 'בחודש השביעי בעשור לחודש'? 

ג] למה בכל אותם שלושים הפסוקים מוזכר רק אהרן? הרי זוהי הוראה לדורות, ממנה לומדים על עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול! 

ד] כמה פעמים נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים? 

ה] מי האדם היחיד בעולם, שיכול היה להיכנס לקודש הקודשים באיזה יום שרצה? ובאיזה תנאי? 

אהרן שונה מכל הכהנים הגדולים 

בתחילת הפרשה מצווה התורה על סדר עבודת יום הכיפורים - שאהרן יקריב פר לחטאת. אולם אף על פי שאהרן היה כהן גדול, נצטווה לשמש בארבעה (4) בגדי לבן בלבד. ומדוע רק בבגדי לבן? 

אמרו חז"ל (בירושלמי יומא ז, ג) שני תירוצים: 

לוי אמר: 'לפי שאין קטגור [עגל הזהב] נעשה סנגור'. 

ורבי חייא בר אבא אמר: 'כשם שמשרתים לפני ה קב ה למעלה בבגדי לבן - שמלאכי השרת משרתים בלבן, שנאמר: 'ואיש אחד לבוש בדים' כך למטה בקודש הקדושים, הכהן הגדול ילבש לבן: 'כתונת בד קודש ילבש'. 

והוסיפו חז"ל בתורת כהנים: למה הזכירו בפסוק ארבע פעמים 'בד'; כתונת בד וכו' מכנסי בד וכו' אבנט בד וכו' מצנפת בד? ותירצו: שזאת ללמד שלא ישרתו בד' בגדי זהב! 

ולאחר הפר והאיל מצווה התורה על לקיחת שני השעירים ועשיית הגורלות, אחד עולה לה' לחטאת והשני נשלח לעזאזל. לאחר מכן הציווי להכניס קטורת לקודש הקודשים ורק לאחר כל סדר העבודה: שחיטה וידוי, שחיטת הפר והשעיר, זריקת הדם וכל סדר החלפת הבגדים, רק אז מזכירה התורה לראשונה, באיזה תאריך יש לבצע את כל הציוויים הללו. 

בפסוק כ"ט נאמר: 'והיתה לכם לחקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה' ויפלא הדבר: כיצד יתכן שרק בסוף הענין, לאחר כל הציוויים, מגלה התורה כי מדובר ביום הכיפורים?! הלא בכל שאר המועדים בתורה, תחילה מבארים מתי התאריך בו הם חלים ורק בהמשך, מופיע הציווי המיוחד לכל מועד ומועד ואף כאן - היה על התורה להתחיל: 'בעשור לחודש השביעי' תעשו את כל סדר העבודה? 

יתר על כן, בכל הפרשה יש התעלמות מוחלטת מהכהן הגדול שעושה עבודה זו לדורות ומוזכר כל הזמן רק אהרן ואילו בפסוק ל"ב כתוב: 'וכיפר הכהן' ולא מוזכר אהרן. מה פשר השינוי? 

מבואר בשם הגאון מוילנא (ראה בספר משך חכמה ובספר גביע הכסף ובטללי אורות עמוד שכח') תירוץ מדהים! 

אהרן הכהן היה שונה מכל הכהנים הגדולים בדורות שהיו אחריו, שכן לו בלבד הותר להיכנס בכל עת שרצה לקודש הקודשים!!! ולכן לא הוזכר בתחילה שמדובר על יום הכיפורים, כיון שלאהרן עצמו מותר היה כל השנה להיכנס לקודש הקודשים! 

ורק לבסוף מצווה התורה על שאר כל הדורות ולכן רק שם הוזכר שעבודה זו תהיה אחת בשנה - ביום הכיפורים בלבד, על ידי הכהן הגדול שבאותו דור. 

אהרן יכול בכל עת להיכנס לקודש הקדושים 

והנה אף על פי שרש"י (טז, ג) חלק וסבר שאהרן הכהן דינו ככל כהן גדול, מכל מקום דברי הגאון מוילנא מבוססים על המדרש רבה (כא, ז): 

'אמר רבי יהודה בן סימון: 'בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו: 'לך תאמר לאהרן ש: 'אל יבוא בכל עת אל הקודש' - הצטער משה רבינו צער רב! שכן זוהי לשון של דיחוי והרחקה וחשש פן ידחה אהרן ממחיצתו של הקב"ה ובפרט שהמילה 'עת' מוזכרת בתורה גם כביטוי לשנים רבות ואף שבעים (70) שנות הגלות נקראו 'עת' ולכן פחד שמא נדחה אהרן כל כך שיבוא אחת לזמן מרובה. 

וממשיך המדרש וזה לשונו: 'אמר הקב"ה: 'לא כפי שאתה סבור, אלא בכל שעה שרוצה להיכנס, יכנס. רק יעשה כסדר הזה'. 

והרד"ל שם מביא את דברי הגאון מוילנא וכמו כן הזית רענן על הילקוט שמעוני כתב כדברים הללו. אם כן מפורש בחז"ל, שלאהרן היתה מעלה על פני כל העולם - שבכל עת שרצה יכול היה להיכנס לקודש הקודשים. וזאת בתנאי אחד, שיעשה את כל סדר העבודה; פר, איל, שני שעירים, גורל, הקטרת קטורת, בגדי לבן וכו'. ועל כן כתוב: 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש' ולא כתוב מתי, כיון שלא היה מוגבל בזמן, אלא רק בתנאי אחד – 'בזאת' בסדר העבודה הזה. 

ולכך בכל הפרשה מוזכר אך ורק שמו של אהרן ורק בפסוק כ"ט, כשמדובר על יום הכיפורים לשאר הדורות, השינוי בפסוק בולט לעין, שנאמר: 'והיתה זאת לכם לחוקת עולם וכו' אחת בשנה' שכן בכל הדורות, הותר לכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים רק ביום הכיפורים. ולכן כאן, לא נאמר 'אהרן' אלא 'הכהן'. 

כפתור ופרח. 

יום הכיפורים הארוך ביותר היה במדבר 

אלא שעדיין יש להבין: מה הטעם לכך שנבדל אהרן הכהן משאר הכהנים הגדולים שבכל הדורות ורק לו הותר להיכנס לקודש הקודשים אימתי שירצה? 

מתרץ המשך חכמה תירוץ נפלא! 

התורה הזכירה את שמו של אהרן גם לענין פרשת הקטורת בכל השנה, שנעשתה על גבי מזבח הזהב וכן לענין הטבת הנרות. 

וקשה: הרי הדלקת הנרות והקטרת הקטורת שנעשו בהיכל - במשך כל השנה היו כשרים להעשות גם על ידי כהן הדיוט. ואם כך מדוע היו צריכים שדווקא אהרן הכהן הגדול יבצע אותם? הלא אך ורק ביום הכיפורים מצווה היה הכהן הגדול לעשות עבודות אלו? 

אלא, מחדש הספורנו (פרשת אמור) חידוש עצום! כל הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, הרי הם כמו יום כיפור אחד ארוך! 

והוכחה לכך, שבעבודת יום הכיפורים כתוב: 'כי בענן אראה על הכפורת' ועל איזה ענן דיבר הכתוב?

ביארו חז"ל (במסכת יומא דף נג) שהכוונה בפסוק לענן הקטורת. כמו שכתוב (בפסוק י"ג): 'וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות' ומבואר במדרש (תנחומא תצוה טו'): 'וכיסה הענן' – 'כיסוי, מלשון מחילה. שכאשר הקטורת העלתה עשן ישר למעלה ואז נעשתה כאשכול וכיסתה את כל ההיכל כמו ענן - ידע הכהן הגדול שנתכפר לעם ישראל. 

אולם במדבר, עלה הענן על המשכן במשך כל הארבעים שנה וממילא זוהי הוכחה ניצחת שהשכינה שרתה על עם ישראל כל הזמן ברציפות, כאילו היה יום הכיפורים ממש. 

לכן, דווקא אהרן היה חייב להדליק את הנרות ולהקטיר קטורת בכל השנה, כאילו זה יום הכיפורים! ולפיכך יכל בכל עת להיכנס אל הקודש פנימה, בזכות הענן ששרה תדיר על עם ישראל. 

הכהן הגדול היה ביום הכיפורים כמו מלאך 

מה שאין כן לדורות. עם ישראל אינם בדרגתו של דור המדבר והכהן הגדול שבכל דור וודאי אינו במעלתו של אהרן הכהן וממילא בכל השנה כולה הנרות והקטורת כשרים גם בכהן הדיוט. ולכן רק ביום הכיפורים, כשעם ישראל בדרגה נשגבת ועליונה כמו מלאכי השרת - בשעה שכולם מתענים, לבושים לבן ומתפללים, רק אז יכול הכהן הגדול מאחיו להיכנס לקודש הקודשים. 

כפי שהקשו חז"ל (במדרש רבה כא, יב) על הפסוק: 'וכל אדם לא יהיה באוהל מועד' וכי הכהן הגדול איננו אדם?! היה לו לכתוב: 'ואדם אחר לא יהיה באוהל מועד'? 

אמר רבי פנחס: 'בשעה שרוח הקודש שורה על הכהן הגדול ופניו בוערות כלפידים, אזי הוא כמו מלאך! ומותר לו להיכנס לקודש הקודשים. וכמו שנאמר (מלאכי ז'): 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא'. 

ארבע פעמים נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום כיפור 

ועל פי הדברים הנפלאים הללו, תירץ הרב הגאון אליהו דיסקין שליט"א פליאה עצומה נוספת: 

רש"י (פסוק כג) מביא את דברי הגמרא (במסכת יומא דף לב, א) שבעבודת יום הכיפורים היתה החלפת בגדי זהב לבגדי לבן כמה וכמה פעמים. והסדר היה כך זהב לבן זהב לבן זהב.

שכן בגדי הכהן הגדול מיוחדים היו בכל השנה, ארבעה לבן וארבעה זהב ולכן אף ביום הכיפורים בכל העבודות שעשה בהיכל, עבד עם שמונה בגדים - עם בגדי הזהב. אלא, שזהב מזכיר את חטא העגל 'ואין קטגור נעשה סנגור'. על כן, כשנכנס לקודש הקודשים נכנס רק עם בגדי לבן כמו מלאך. 

וכמה פעמים נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום כיפור? 

ארבע פעמים; 

האחת - להכניס את הקטורת המיוחדת של שלושה מנים 'דקה מן הדקה'. 

השניה - להזות מדם הפר על הארון, אחד למעלה ושבע למטה. 

השלישית - להזות מדם השעיר על הארון אחד למעלה ושבע למטה. 

והרביעית - להוציא את המחתה עם הקטורת וזוהי עבודת סילוק. 

עבודות הפנים 

למעשה, שלושת העבודות הראשונות הופרדו מהעבודה הרביעית. שכן הסדר היה: זהב, לבן, זהב, לבן, זהב. 

זהב - עבודת קרבן תמיד של שחר כמו בכל יום ולבסוף פשט את בגדי הזהב ולבש בגדי לבן. 

לבן - עבודת פר ושעיר של יום הכיפורים ואז נכנס שלוש פעמים לקודש הקודשים - כשהיזה מדם הפר והשעיר וכשהכניס את הקטורת לפני ולפנים. 

זהב - עבודת אילו של הכהן הגדול ואיל העם ומקצת המוספין. 

לבן - העבודה הרביעית שנעשתה בפנים - הוצאת הקטורת. 

זהב - עבודת שאר המוספים ותמיד של בין הערבים כמו בכל יום. 

אם כן, שתי הפעמים שלבש הכהן בגדי לבן, הפרידו בין ארבעת העבודות. כיון שבפעם הראשונה בבגדי לבן - הכניס את הקטורת וכן הזה מדם הפר והשעיר אחת ושבע. ובפעם השניה בלבן - הוציא את המחתה בלבד. 

ובמסכת יומא (שם) רב חסדא מבאר: שבתורה לא כתוב כסדר הזה, אלא חיברו את כל העבודות של בגדי לבן ולפי זה הסדר בתורה היה: זהב, לבן, זהב - תמיד של שחר בזהב, כל עבודת הפנים כולל סילוק המחתה בלבן ולבסוף האיל של הכהן הגדול אילו של העם והמוספים בזהב.

הלכה למשה מסיני שיש חמש טבילות והחלפות בגדים ביום הכיפורים 

וביארו בגמרא: מדוע נוהגים לעשות שלא כסדר שכתוב בתורה? 

והטעם: מאחר שגמירי הלכה למשה מסיני, שיש חמש טבילות ביום הכיפורים ועשרה קידושי ידיים ורגליים. ולכן היו חמש (5) פעמים החלפות בגדים- שלש פעמים זהב ושני פעמים לבן וכל פעם טבל הכהן לפני ובכל החלפה קידש את ידיו לפני ואחרי. 

הרי לך חמש טבילות ועשרה (10) קידושי ידים ורגליים וכנגד זה אנו מתפללים ביום הכיפורים חמש תפילות ועושים וידוי עשרה פעמים. 

זהב, לבן, זהב 

אולם תמוה: אם כך, מדוע בתורה עצמה לא כתוב כסדר הזה, אלא מפורש רק הסדר של זהב, לבן, זהב? 

אלא שעל פי דברי הגאון מוילנא, מתורץ הענין להפליא. שכן לדבריו, הפרשה כולה לא נאמרה דווקא על יום הכיפורים, אלא נאמרה לאהרן שהותר לו בכל השנה כולה להיכנס לקודש הקודשים. ולכן, סדר העבודה של אהרן בכל השנה היה באמת: זהב, לבן, זהב. 

מה שאין כן לדורות - לכהן הגדול הותר להיכנס רק ביום הכיפורים ולגבי יום הכיפורים בלבד, יש הלכה למשה מסיני שיעשה חמש טבילות. ולפיכך צריך היה לפצל את עבודות בגדי הלבן ולעשות: זהב, לבן, זהב, לבן, זהב. 

מדוע נכנסו נדב ואביהוא עם קטורת לפני ולפנים 

ועל פי זה מוסיף הרב אליהו דיסקין נופך נפלא! המבאר באר היטב כיצד קשורה עבודת יום הכיפורים למיתת שני בני אהרן: 

אכן, בירושלמי (יומא א, א) במדרש ובזוהר הקדוש (דף נו, א) כתוב: שבא ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על עם ישראל, כך מיתת צדיקים מכפרת על עם ישראל. 

ומוסיף המשך חכמה: שכיון שנפסק כחכמים שחולקים על רבי וסוברים שיום כיפור מכפר רק על מי ששב בתשובה ומכיר בערכו של היום הקדוש. אם כן גם במיתת הצדיקים יש ענין סגולי לכפר רק כשמשכילים ומתבוננים ברוממות הצדיק ומחשיבים את מעלתו הגדולה עד ששבים בתשובה.

על כל פנים, מחדש הרב דיסקין תירוץ נוסף נפלא ביותר: 

בגמרא (במסכת יומא דף נג, א) מבואר: שנפטרו נדב ואביהוא כתוצאה מכך שהקטירו קטורת לפני ולפנים. ומדוע עשו כן? מאיזה טעם? הרי מותר רק לכהן גדול ורק ביום הכיפורים, להקטיר קטורת לפני ולפנים? 

אלא, שטענו נדב ואביהוא: שגם להם מותר להקטיר קטורת לפני ולפנים, בתירוץ נפלא: הם סברו שהינם כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים! כי הרי כל הארבעים שנה שנמצאו ישראל במדבר היו כיום כיפור אחד ארוך, כאמור לעיל. וכיון שביום הכיפורים הותרה לכהן הגדול הכניסה לקודש הקודשים, חשבו השניים: שהיות והינם בדרגת כהן גדול - הרי שגם להם מותר להיכנס לשם. 

והראיה לכך היא, שכאשר נפטרו נדב ואביהוא, קראו למישאל ואליצפן להוציא את אחיהם מחוץ לקודש. ומדוע לא קראו לאלעזר ואיתמר, הרי לכהן הדיוט מותר להיטמא לשבעת הקרובים ורק לכהן גדול אסור? 

תירץ הרמב"ן (בפרשת שמיני): כיון שבניו של אהרן נמשחו ביום זה בשמן הקודש, הרי הם כמו כהן גדול. ואם כן, ידעו נדב ואביהוא שיש להם הזדמנות מיוחדת, חד פעמית, להקטיר קטורת לפני ולפנים, משום שכל הארבעים שנה במדבר הם כמו יום הכיפורים. ובאותו יום גם נמשחו בשמן המשחה והיו כמו כהן גדול. 

אמר הקב"ה: 'אכן צדקו בכל ובכל זאת מתו, כיון שטעו בדבר אחד – במילה אחת בלבד: 'בזאת' - שלא קיימו את התנאי - את סדר העבודה. 

ולפי זה יתקשרו הפסוקים זה לזה באופן נפלא! 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וכו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש' - שלא יטעה לחשוב, שהוא כהן גדול כל הזמן ולפיכך יכול במשך כל השנה להיכנס לקודש הקודשים, אלא, יש תנאי אחד: 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה' כלומר, שיעשה תחילה את סדר העבודה ואז יכנס בכל עת שירצה. 

שעיר המשתלח כיפר כמעט על כל העברות 

ולסיום, יובא חידוש נפלא! של המשך חכמה. 

במסכת שבועות (דף ב, א) מבואר: שדעת חכמים היא שכמעט כל העברות של עם ישראל נתכפרו על ידי שעיר המשתלח וכך פסק הרמב"ם (תשובה א, ב) אלא שהוסיף שהשעיר מכפר רק אם עשו תשובה כדעת חכמים.

ולפיכך נאמר (בפסוק כ"א): 'והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל' כלומר, כל מצוות עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין, הן של הכהנים והן של שאר העם, ניתנו על השעיר המשתלח ובזה נתכפר להם. 

אם כן יש להבין: מדוע היה צריך גם שעיר לה', שעיר שהוא קרבן חטאת? ולמה צריך היה את פר חטאת? 

אלא, מבואר במשנה שם שיש ענין אחד - טומאת מקדש וקודשיו, שהוא יוצא מן הכלל ואינו מתכפר בשעיר המשתלח. ולפיכך שעיר החטאת שנעשה בפנים, מכפר על טומאת מקדש וקודשיו לכל העם [בשוגג וכן במזיד בצירוף עיצומו של יום הכיפורים] והפר מכפר על טומאת מקדש וקודשיו של הכהנים. 

ותמוה: מפני מה חילקו כאן בין עם ישראל לכהנים? מדוע לגבי שאר העבירות כולם שווים ומתכפרים בשעיר המשתלח ורק לענין טומאת מקדש וקודשיו עם ישראל מתכפר בשעיר לה' והכהנים מתכפרים בפר? 

מבאר המשך חכמה: כיון שאצל הכהנים, עוון זה גדול יותר. שהלא הם הממונים על הקודש, על בית ה'. וכיצד חטאו ומעלו בתפקידם?! לכן לא די להם בשעיר ויביאו פר לכפרה. 

ולפי זה מבאר המשך חכמה, את הסיבה לשוני של דור המדבר - שדוקא בזמנם, בכל הארבעים שנה, יכול היה אהרן תמיד להיכנס לקודש הקודשים. וזאת, כיון שלדור המדבר אסור היה סתם לשחוט ולאכול בשר תאוה, אלא אם רצו לאכול בשר, חייבים היו דווקא לאכול בשר קרבן. ממילא, היה מצוי להם טומאת מקדש וקודשיו תדיר ולכן היה צריך לכפר על עוון זה הרבה. ומסיבה זו, יכול היה אהרן להיכנס בכל עת אל הקודש. 

וזהו טעם עניני נוסף, לרום מעלתם של דור המדבר, שכל הארבעים שנה היה ענן לראשם. ארבעים שנה כמו יום הכיפורים אחד ארוך.

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת אחרי מות מהספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: מתיקות שמירת הלשון (פרשת תזריע) - לחץ כאן].