קמחא דפסחא
מנהג בכל ישראל שבימים הראשונים של ניסן גובים 'מעות חיטין' מכל בני העיר כפי אשר תשיג ידם, וקונים במעות אלה חיטים לפסח ומחלקים אותם לעניי העיר, איש איש כפי צרכיו לפסח. וכן נותנים להם שאר צרכי החג ביין בשר ודגים, או נותנים להם מעות והם קונים צרכיהם בעצמם:
פורסם בתאריך: 22.12.2019, 20:30 • מערכת שופרקמחא דפסחא:
מנהג בכל ישראל שבימים הראשונים של ניסן גובים 'מעות חיטין' מכל בני העיר כפי אשר תשיג ידם, וקונים במעות אלה חיטים לפסח ומחלקים אותם לעניי העיר, איש איש כפי צרכיו לפסח. וכן נותנים להם שאר צרכי החג ביין בשר ודגים, או נותנים להם מעות והם קונים צרכיהם בעצמם:
ונהגו מנהג זה לפני הפסח, לא משום מצוַת צדקה, שהרי מצוה זו נוהגת בכל השנה כמו בפסח, אלא משום חרות נהגו בו. שאפילו כבר קיֵּם אדם מצוַת צדקה כהלכתה, אין הוא מרגיש חרות בנפשו אם הוא יודע שבסמוך לו נמצאים רעבים שאין להם מה יאכלו. ועוד, בשביל שלא יהא ח"ו כדובר שקרים בליל השימורים, בשעה שאומר בתחילת ההגדה: 'כל דכפין ייתי וייכול', כלומר, כל מי שרעב יבוא ויאכל, והרי ידע שישנם רעבים בעירו ולא טרח קודם החג לשבור רעבונם; עכשָׁו שטרח וסִפק מזונם של העניים הידועים לו, ואומר:
שמא נשאר עוד מי שלא ידעתי בו כי רעב הוא - שלחני ערוך לפניו, הרי נאמנים דבריו ומקבל שכר גם על אמירה זו כאילו עשה גם עתה והאכיל רעבים ושִׂמח לב עניים:
כל בני העיר חיָּבים ליתן מעות חיטין לעניים בני עירם וכופין עליהן את הסרבנים, וגובין אותם אפילו מתלמידי חכמים שפטורים ממסים אחרים. ואין אדם יכול לפטור עצמו במה שנתן לעניי עיר אחרת. וכל עניי העיר זכאים לקבל 'קמחא דפסחא' לצורך מצות לחג ממגבית עיר זו, ואין הגבאים רשאים לומר לעני: מעיר אחרת באת, גבה חלקך משם:
אמרו בירושלמי: אמר ר' יוסי בי ר' בון: לחיטי הפסח, בין לישא בין ליתן - שנים עשר חדש. כלומר, גר בעיר שנים עשר חדש - הרי הוא כבני העיר; העני - לקחת, והעשיר - לתת. אלא שנפסקה ההלכה אחרי כן ואמרו: כל הדר בעיר שלשים יום הרי הוא כבני העיר הזו לענין 'מעות חיטין':
במה דברים אמורים? כשאין דעתו להשתקע בעיר, אבל אם דעתו להשתקע, הרי הוא כבני העיר מיד, בין עני ובין עשיר. היתה דירתו בעיר אחת ועסקים קבועים לו בעיר אחרת, חיָּב ליתן 'מעות חיטין' גם במקום עסקיו, וראיה מנבל הכרמלי שהיה גר במעון, ונקרא על שם מעשיו שהיו בכרמל, שנאמר (שמואל - א כה):
וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל:
נהגו ברוב תפוצות ישראל לגבות מעות חיטין בעסק גדול. רב העיר ושבעת טובי העיר, יושבים במוצאי שבת שמברכין בה ראש חדש ניסן, וכבקרת רועה עדרו מעבירים לפניהם שמות כל בני העיר להעריכם, אלה למתנותיהם אשר יתנו, ואלה לצרכיהם אשר יקבלו, איש לא נעדר. למחרת משכימים, הרב ושבעה טובי העיר עמו, ומסבבים בעצמם על פתחי בני העיר וגובים על פי ההערכה, ואין עצה ואין תחבולה להשתמט ממגבית זו. פלוני זה עשיר וידו קמוצה וטוען שאין לו, אומרים לו: אם אין לך - היה מן המקבלים, או תן או קח, והוא בוש ונותן; פלוני זה עני ובוש לקבל - מתחכמים לו ונותנים דרך הלואה או שולחים לו בדרך שאינו יודע מי שלח. וגומרים את הגביה והחלוקה קודם שבת הגדול:
וכן היה המנהג בהרבה עירות ישראל שבנות אנשי העיר היו משתתפות במצוה זו בגופן. היו מתכנסות חבורות חבורות ובאות לבתי האפיה ואופות מצות לעניי העיר, ועובדות בשמחה ואינן מקבלות שכר עבודתן, ולערב היו מחלקות את המצות לעניים בהחבא ובצנעה, והיו מוסיפות למצות ביצים ושאר צרכי פסח ככל שהשיגה ידן:
כל המעונין לזכות במצוה גדולה זאת יפנה לארגון שופר בטלפון 03-6777779 ונעביר לעניים ונצרכים